פסקי דין על ברכה טפר | פסקי דין על בנק דיסקונט לישראל בע"מ

58509-12/16 תאק     23/04/2018




תאק 58509-12/16 ברכה טפר נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ








בית משפט השלום בראשון לציון



תא"ק 58509-12-16 בנק דיסקונט נס ציונה סניף ויצמן 11117 נ' טפר ואח'




תיק חיצוני: מספר תיק חיצוני





בפני

כבוד הרשמת הבכירה
ליאת ירון


מבקשת

ברכה טפר

נגד

משיב
ה
בנק דיסקונט לישראל בע"מ





החלטה



1.
בפני
בקשת המבקשת ליתן לה רשות להתגונן מפני תביעה בסך של 151,551 ₪, שהגישה נגדה המשיבה (להלן: "הבנק") בסדר דין מקוצר
נגד המבקשת.

למען הסדר הטוב, יצוין כי התביעה הוגשה גם נגד "עזבון המנוח טפר אהרון ז"ל", אלא שבמעמד הדיון שהתקיים בפני
, ניתנה החלטה בדבר מחיקת התביעה נגד העזבון, לאחר שהובהר כי עזבון איננו אישיות משפטית ובהינתן שלא הוצג לבית המשפט צו ירושה או צו קיום צוואה.

2.
המבקשת ובעלה המנוח, מר אברהם טפר ז"ל (להלן: "המנוח") ניהלו חשבון בבנק, כאשר במוקד התביעה שתי הלוואות שניתנו להם. האחת, בחודש ינואר 2014, על הסך של 400,000 ₪ ל-62 חודשים החל מיום 29.1.14 וכלה ביום 1.4.19 (ת/1) השנייה, בחודש אוקטובר 2014 על הסך של 80,000 ₪ ל-61 חודשים, החל מיום 15.10.14 וכלה ביום 5.11.19 (ת/2) (להלן: "ההלוואות").

3.
בכתב התביעה נטען כי יתרת החוב בחשבון הבנק הינה בסך של 151,551.13 ₪ ומבוקש לחייב את המבקשת בתשלומה, בתוספת ריבית בהתאם לשיעור הנהוג בבנק.

4.
בבקשת הרשות להתגונן, שנתמכה בתצהיר המבקשת ובתצהירו של מר עמוס טפר, בנם של מבקשת והמנוח, נטען כי בשנת 2012 פתחה המבקשת חשבון בנק אצל המשיבה "על מנת שלא ייפגעו כספי הפנסיה וקצבת ביטוח לאומי להם אני זכאית, וזאת משום שהמנוח היה נוהג לעשות שימוש בכספים אלו" (סעיף 5 לתצהיר המבקשת).

5.
כן נטען, כי המנוח היה "הרוח החיה והדומיננטית" במערכת היחסים בינו לבין המבקשת (סעיף 7 לתצהיר המבקשת), וכי נהג לחזר אחר ילדיו ונכדיו על מנת שילוו לו כספים לצרכיו וגחמותיו, כאשר בשלב מסוים, נהג נכדו של המנוח להעביר לו כספים בסכום חודשי קבוע.

המבקשת מוסיפה כי בשנת 2013 הצטרף המנוח לחשבון הבנק וכי לאחר מותו התברר לה כי הוא נטל את ההלוואות, כאשר בגין ההלוואה הראשונה העמיד בטוחה אלא שמאוחר יותר, אפשר לו הבנק לשחרר את הבטוחות, בניגוד לקבוע בהסכמי ההלוואה ומבלי שהבנק עמד על תזרים ההכנסות של המבקשת והמנוח ועל יכולתם הכלכלית, ותוך שהבנק התנהל בחוסר זהירות וללא שיקול מסחרי סביר.
בהקשר זה, מוסיפה המבקשת, כי היא מתקיימת מקצבת ביטוח לאומי ופנסיה חודשיים בסך של 4,000 ₪ בלבד, והמנוח התקיים מקצבת ביטוח לאומי ותמך בבני משפחתו, בעיקר בנכדו, שכאמור נהג להעביר לו כספים.

6.
המבקשת טוענת כי בשנת 2012 אובחן המנוח כחולה בדמנציה והיה מצוי בטיפול רפואי ותרופתי אצל פסיכיאטר מומחה וכי עת נטל את ההלוואות היה בגילאי 87-88, סבל מירידה בזכרון והיה קל להבחין במצבו. חרף האמור, בפגישות עם נציגי הבנק לא התבקשו המנוח או המבקשת, שבעת הרלבנטית היתה בגילאי 85-56, להציג חוות דעת רפואית או אישור של רופא ולא נשאלו על ידי הבנק מה מטרת נטילת ההלוואות.

7.
המבקשת מוסיפה, כי היא איננה מבינה בעניינים כלכליים, לא נוהגת להגיע לבנק בגפה ולא עושה שימוש קבוע בפנקסי שיקים. היא מוסיפה, כי פעמיים בלבד פקדה את הבנק ביחד עם בעלה המנוח. בפעם הראשונה בעת צירופו של המנוח לחשבון הבנק ובפעם השנייה במסגרת פגישה שהתקיימה בין המנוח לבין נציגי הבנק. המבקשת טוענת כי באותה פגישה שוחח המנוח עם נציגי הבנק וכי לה לא היה עניין בתוכן הפגישה.

היא מוסיפה, כי לא חתמה על מסמכים במעמד אותה פגישה וכי באחד הימים שלאחר אותה פגישה, נציגה של הבנק הגיעה לביתה והחתימה אותה על טפסים שונים, במצוות המנוח, מבלי שקראה אותם, מבלי שקיבלה הסברים אודותיהם ומבלי שנשאלה על ידי נציגת הבנק מדוע המנוח זקוק לכספים.

8.
לטענת המבקשת, בהתנהלותו המתוארת לעיל, הפר הבנק את חובת הגילוי המוגברת החלה עליו בהתאם לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981, לא עמד בחובת הזהירות המוטלת עליו מכח דיני הנזיקין, לא עמד בחובת תום הלב המוטלת עליו מכח סעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, והעמיד את ההלוואות ברשלנות ובפזיזות, ללא הפעלת שיקול זעת, תוך עצימת עיניים והטעייה בהתאם לסעיף 15 לחוק החוזים.

בנסיבות אלה, טוענת המבקשת, כי עת לא הוברר כי המבקשת מבינה את תוכן הסכמי ההלוואה ועת שיקול הדעת הפגום של המנוח עקב מצבו הרפואי, יש להורות על ביטול הסכמי ההלוואה מחמת דוקטרינת "לא נעשה דבר".

9.
הבנק טוען כי אין מקום ליתן למבקשת רשות להתגונן. לטענתו, המבקשת לא הוכיחה כי קיימת הוראת חוק האוסרת מתן הלוואות לקשישים. במענה לטענת המבקשת לפיה לא הבינה את תוכן הסכמי ההלוואה, טוען הבנק כי המדובר במורה בבית ספר תיכון, שהעידה ברהיטות והבינה בבירור את שנשאלה. הבנק מוסיף, כי המבקשת ידעה אודות הנעשה בחשבון הבנק וחתמה על הסכמי ההלוואה. הבנק מוסיף, כי מחקירת המבקשת עלה כי בניגוד לטענה לפיה המנוח חיזר אחר נכדיו בבקשה כי יתנו לו כספים, הרי שהמבקשת והמנוח הם שתמכו בבני המשפחה תוך שנתנו להם סכומי כסף ניכרים. הבנק מוסיף, כי ההלוואות נפרעו כסדרן עד פטירת המנוח בשנת 2016, אז "משיקולים עלומים-חדלו ההחזרים" (סעיף 4 לסיכומי הבנק) ומשכך הוגשה התביעה.

10.
במעמד הדיון שהתקיים בפני
נחקרו המבקשת ובנה, עמוס טפר. בסיום הדיון ביקשו הצדדים שהות בת 10 ימים בנסיון להגיע להסכמות שתייתרנה את ההליך אלא שהסכמות כאמור לא גובשו והצדדים הגישו סיכומים מטעמם.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בפרוטוקול הדיון ובסיכומים, ראיתי ליתן למבקשת
רשות להתגונן בכפוף להפקדת ערובה בסך של 50,000 ש"ח בקופת בית המשפט.

11.
בבחינה אם ליתן רשות להתגונן יש לבדוק אם קיימת הגנה אפשרית מפני טענות כתב התביעה ואפילו תהיה זו הגנה בדוחק. כך ראו , בין היתר, ע"א 10189/07 עזרא ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (פורסם במאגרים - להלן: "הלכת עזרא ששון" ):

"התביעה בסדר דין מקוצר הינה חריג להליכי התביעה הרגילים ובמסגרתו עשוי בית המשפט להכריע בתביעה, כולה או חלקה, על סמך האמור בכתב התביעה ובבקשה לרשות להתגונן, כמו גם על בסיס הדיון המתייחס לבקשה זו בלבד. בית המשפט יסרב להעניק לנתבע רשות להתגונן רק אם ברור על פניו ונעלה מספק כי אין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו [ ע"א 6514/96 חניון המרכבה חולון בע"מ נ' עיריית חולון, פ"ד נב (1) 390, 400 (1999); יואל זוסמן
סדרי הדין האזרחי 675 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995) (להלן –
זוסמן)]. החובה המוטלת על הנתבע במסגרת בקשת הרשות להתגונן הינה לאשר את טענתו בתצהיר; משעשה כן, על השופט הדן בבקשה להניח כי טענתו הינה טענת אמת, כך שאם מגלה התצהיר הגנה אפשרית, ולו בדוחק, תינתן לנתבע רשות להתגונן [ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נט (3) 41, 46

(2004)]. כך הוא אף אם הטענה אותה מעלה הנתבע הינה טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב [ראו: ע"א 1266/91 קרן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ, פ"מ מו (4) 193, 196 (1992);
זוסמן, בעמוד 678]. מכאן, שבירור בקשת הרשות להתגונן לא ישמש תחליף לדיון בתביעה גופה והוא לא יכול לבוא במקום משפט בתיק...".

12.
מחקירת המבקשת במעמד הדיון שהתקיים בפני
עולה, כי המבקשת אינה מכחישה כי חתמה על הסכמי ההלוואה.

לצד האמור, העידה כי אינה מבינה דבר וחצי דבר בכל הקשור לניהול חשבונות הבנק (עמ' 3 שורות 21 ו- 26-27 לפרוטוקול וכן עמ' 6 שורות 22-23 לפרוטוקול), כי המנוח ניהל את ענייני הכספים (עמ' 4 שורה 4 לפרוטוקול), וכי היא איננה מבינה את תוכן הסכמי ההלוואה (עמ' 4 שורה 22 לפרוטוקול).

זאת ועוד, בכל הקשור לנסיבות החתימה על הסכמי ההלוואה, הצהירה כי אלה נחתמו בביתה ודומה כי אף הבנק לא מכחיש טענה זו (עמ' 4 שורות 7-8 לפרוטוקול).

אכן, המבקשת הצהירה כי אינה נוהגת לעשות שימוש קבוע בפנקסי שיקים, בעוד שבחקירתה אישרה כי חתמה על השיקים (ת/3) אלא שסבורני כי בשלב זה, לא ניתן על בסיס האמור בלבד, לקבוע כי נשמטה הקרקע תחת הטענה לפיה המבקשת לא היתה מעורה בנעשה בחשבון הבנק.

13.
אוסיף, כי טענת המבקשת לפיה עובר לנטילת ההלוואות, אובחן המנוח כדמנטי
לא נסתרה בחקירתה וכי לבקשת הרשות להתגונן צורף, בין היתר, אישור קופת החולים לפיו המנוח אובחן כחולה דמנטי בשנת 2012 ונמצא בטיפול רפואי, מעקב וטיפול תרופתי במרפאות קופת החולים ואצל פסיכיאטר מומחה.

מבלי לקבוע מסמרות בטענות שפורטו לעיל, ובהינתן הלכת עזרא ששון, לא ניתן בשלב זה, ובטרם עריכת בירור עובדתי ומשפטי כאחד, לדחות את בקשת הרשות להתגונן, שכן טענות המבקשת,
מצריכות בירור עובדתי ומשפטי, שאין מקומו להיעשות בשלב
מקדמי זה.

כך למשל, יש לבחון האם כטענתה לא הבינה תוכן הסכמי ההלוואה או שמא כטענת הבנק, הבינה תוכנם ואף היתה מעורבת בניהול חשבון הבנק.

כך למשל, יש לבחון טענת המבקשת בדבר כשרות המנוח לחתום על הסכמי ההלוואה וההשלכה המשפטית באם בסופו של יום ייקבע כי המנוח לא היה כשיר לחתום על הסכמי ההלוואה.

כך למשל, יש לבחון טענות המבקשת בדבר התרשלות הבנק והפרת חובת הזהירות שלו, עת העמיד ההלוואות מבלי לדרוש בטוחות, ובהינתן מצבם הכלכלי הנטען של המבקשת והמנוח.

14.
לצד האמור, שעה שהמבקשת אינה חולקת על כך שחתמה על הסכמי ההלוואה, הרי שחלה החזקה לפיה היא קראה את הסכמי ההלוואה והבינה את תוכנם (ע"א 9136/02 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' שרה רייז, נח(3) 934).
זאת ועוד, המבקשת אינה חולקת על עצם קבלת ההלוואות בחשבון הבנק שלה ושל המנוח, ואף אישרה בחקירתה כי עד למועד פטירת המנוח, בשנת 2016, הוחזרה ההלוואה באמצעות תשלומים חודשיים בסך של 4,000 ₪, ששולמו לבנק על ידי נכדה יובל.
"ש. אני אומרת לך שהמנוח שלקח את ההלוואה ואמר למנהלת הסניף יובל חייב לנו את הכסף וכל חודש הוא יחזיר 4,000 ₪.
ת. נכון.
ש. בדפי החשבון כל חודש מהרגע שיובל שלקחתם את ההלוואה יובל החזיר כל חודש 4,000 ₪.
ת. כן"
(עמ' 6 שורות 7-11 לפרוטוקול).
בחקירתה, העידה המבקשת כי הטענה המפורטת בסעיף 6 לתצהירה, לפיה המנוח נהג לחזר אחר ילדיו ונכדיו בבקשה כי ילוו לו כספים, אינה מוכרת לה, וכי לא ידוע לה כי המנוח ביקש כספים (עמ' 6 שורות 27-28 לפרוטוקול), ואף אישרה כי בתקופות מסוימות המנוח והיא הם אלה שהלוו כספים לבני משפחתם ולא להיפך (עמ' 7 שורות 1-2 לפרוטוקול).
כמו כן, העידה, כי "יכול להיות" כי נכדה יובל היה חייב לה ולמנוח סך של 200,000 ₪ (עמ' 6 שורות 5-6 לפרוטוקול).
גם עמוס טפר, אישר בחקירתו, כי לנכד יובל נותר חוב להוריו אלא שטען שסכום החוב 100,000 ₪.
כשנשאל מדוע התשלומים בסך של 4,000 ₪ הועברו לחשבון הבנק של המבקשת והמנוח חודש לאחר שנלקחה ההלוואה, לא היה בפיו מענה ענייני (עמ' 7 שורות 27-29 לפרוטוקול).
מבלי לקבוע מסמרות, בשים לב להודאת המבקשת ועמוס טפר, לפיה הנכד יובל נותר חייב למבקשת ולמנוח כספים, ובהינתן שהמבקשת העידה כי התשלומים ששולמו לבנק על חשבון ההלוואה, שולמו על ידי הנכד יובל, חודש לאחר נטילת ההלוואות על ידי המבקשת והמנוח, הרי שקיים סיכוי לא מבוטל, כי בסופו של יום ייקבע כי סכומי ההלוואות, או חלקם, ניתנו לנכד יובל על ידי המבקשת והמנוח, וכי ההלוואות הועמדו בהסתמך על התחייבות המנוח בפני
מנהלת סניף הבנק, לפיה הנכד יובל ישלם את החזרי ההלוואות.
15.
סבורני כי נוכח משוכות אלה העומדות בפני
המבקשת,
יש מקום לעשות שימוש בסמכות הקבועה בתקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 , ולהתנות את מתן הרשות להתגונן
בהעמדת ערובה (פיקדון כספי או ערבות בנקאית) בסכום של 50,000 ₪.

הערובה תופקד בקופת בית המשפט תוך 30 ימים מעת קבלת ההחלטה אצל המבקשת.

לא תועמד הערובה תוך פרק הזמן האמור, תינתן החלטה בדבר דחיית בקשת הרשות להתגונן.
תועמד הערובה, יובא התיק לעיוני לשם מתן החלטה.

למעקב המזכירות, שתשלח ההחלטה לצדדים.


ניתנה היום, ח' אייר תשע"ח, 23 אפריל 2018, בהעדר הצדדים.










תאק בית משפט שלום 58509-12/16 ברכה טפר נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (פורסם ב-ֽ 23/04/2018)