פסקי דין על עליזה גרטס | פסקי דין על יוסי לזר | פסקי דין על משה מויאל |

18416-12/17 תק     26/04/2018




תק 18416-12/17 עליזה גרטס נ' יוסי לזר, משה מויאל








בית משפט לתביעות קטנות בחיפה



ת"ק 18416-12-17 ג'רטס ואח' נ' לזר ואח'



בפני

כבוד השופט
שלמה בנג'ו

התובעת
עליזה גרטס


נגד

הנתבעים
1.יוסי לזר

2.משה מויאל



פסק דין


בפני
י תביעה כספית נזיקית על סך 33,400 ₪.
עניינה של התביעה, התרשלותו הנטענת של הנתבע 1, מהנדס שמונה על ידי בית המשפט לחוות את דעתו המקצועית בעניין דרכי האיטום הנדרשים בסוגיה שהונחה לפתחו, וכן התרשלותו של הנתבע 2, קבלן האיטום.
סיפור המעשה הוא כדלקמן:
התובעת נתבעה על ידי שכנתה המתגוררת מתחתיה, לאחר שחדרו מהמרפסת שלה מים לדירתה של שכנתה.
במסגרת ההליך המשפטי, מינה בית המשפט את הנתבע 1 כמומחה אשר יבחן את בעיית הרטיבות, יחווה את דעתו ביחס למקורה, ויתווה את הדרך בה יש לפתור את הבעיה.
הנתבע 1 נתן חוות דעת, לפיה קיימת בעיה בקולטנים, במרפסת, בטענה שהם קטנים ביחס לגודל המרפסת, והבהיר כי יש לפרק את הריצוף בקוטר של מטר וחצי מסביב לאותם קולטנים, על מנת להחליפם לקולטנים אחרים ולבדוק את צינור המים שמתחת לריצוף, לאחר חשיפה יש לאטום את המקום.
יצוין ויודגש, כי הנתבע 1 שימש על פי הסכמת הצדדים וצו בית המשפט כמפקח על ביצוע חוות דעתו.
לאחר שהתקבלה חוות דעתו, ניתן

פסק דין
בהסכמה, המחייב את התובעת לפעול בהתאם לחוות דעת הנתבע 1, ולשאת בעלויות הפיקוח.
התובעת העסיקה קבלן מטעמה, אשר החל בפעולות פירוק הריצוף, בהתאם לחוות הדעת. הקבלן פירק את האריחים מסביב לקולטן, ואז התגלה פיצוץ בצנרת, ובעקבותיו נאלצה התובעת לנתק את אספקת המים, בשל הנזילה שהתרחשה עקב חשיפת הצינור.
באותו מעמד, ביקש הנתבע 1, נוכח נסיבות אלה, לפרק עוד כ-15 מטר מ"ר מהמרפסת, לאחר הפירוק הגיע שוב למקום, וביקש לצקת בטון באיזור פירוק המרצפות, והורה לאטום ביריעות ביטוניות והפנה אותה לקבלן איטום, הלא הוא הנתבע 2, על מנת שיבצע את עבודת האיטום.
התובעת פעלה כעצתו של הנתבע 1. היא יצרה קשר עם קבלן האיטום, הנתבע 2, אשר הגיע לביתה, נתן לה הצעת מחיר על סך 4,500 ₪, היא שילמה לו 3,000 ₪, והתחייבה לשלם לו את היתרה בסיום העבודה. הקבלן ביצע את ההוראות, בהתאם להנחיות של הנתבע 1, אטם את המקום ועם סיום עבודות אטימה, הציף את האיזור שאטם, אך הסתבר כי האיטום לא צלח, ונכנסו עדיין מים לדירת השכנים.
לאחר שהתלוננה התובעת בפני
הנתבע 1 על כך, הוא הורה לה לפרק את כל הריצוף במרפסת, ולאטום מחדש את המרפסת, וזאת למרות שדרישה זו לא מופיעה בחוות דעתו, נשוא פסק הדין.
התובעת הסכימה להמלצה זו, ופעלה על פיה, היא פנתה לקבלן האיטום ופירקה את כל הריצוף, וסיכמה איתו על העבודה סך של 15,000 ₪.
היא שילמה לו 4,500 ₪ מקדמה, ואת יתרת התשלום, התחייבה לשלם לו בסיום העבודה.
בשלב מאוחר יותר, ב-11.8.17, הנתבע 2 לא הגיע, וטען שהנתבע 1 ביקש לעצור את העבודה (ראו גם נספח ה' לכתב התביעה). הנתבע 1 טען כי יש לתת חוות דעת חדשה שעלותה 1,180 ₪ והוצאות הפיקוח בגינה הן 1,500 ₪.
הנתבע 1 הבהיר, כי יש לפרק את כל הריצוף במרפסת, עד לרצפת הבטון, לבצע איטום מחדש בכל המרפסת, וכל זה בעלות של 35,000 ₪ (ראו נספח ו' לכתב התביעה).
במקביל, פנה הנתבע 1 לבית המשפט, על מנת שייתן לו הנחיה לפיה יש לפעול לפי חוות הדעת השניה שלו, אך בית המשפט דחה את בקשתו מהנימוק שהוא קם מכיסאו וסיים את מלאכתו.
התובעת פנתה למספר יועצי איטום, אשר לטענתה מסרו לה כי כל עבודת האיטום הייתה שגויה, ותחילה היה צריך לבחון את מקום הרטיבות והנזילה, ורק לאחר מכן לפעול. בסופו של יום, נשאה התובעת בעלות של איטום וריצוף כל המרפסת, ומכאן התביעה.
הנתבעים מבקשים לדחות את התביעה נגדם.
הנתבע 1 טוען שהתביעה לא נתמכת בחוות דעת הנדסית של מומחה אובייקטיבי, המצביעה על התרשלותו כמומחה הממונה על ידי בית המשפט, ודי בכך כדי לדחות או למחוק אותה על הסף.
לגופו של עניין, טוען הנתבע 1, כי מדובר בתובעת אשר כשלה בביצוע עבודות איטום פשוטות, סירבה לתקן את הכשלים באיטום של מרפסת דירתה, העסיקה קבלנים שביצעו את עבודתם שלא כהלכה, ולא בהתאם להוראותיו, והוראות אחרות שניתנו על ידו בעל פה במהלך הפיקוח, ועל כן, היא זו שנושאת באחריות.
בהמשך הדברים, מפרט הנתבע 1 את השתלשלות העניינים מנקודת מבטו, ומבהיר כי התובעת והנתבע 2, פעלו שלא בתיאום איתו, ועל כן, אין הדבר באחריותו.
הנתבע 2, אף הוא מבקש לדחות את התביעה נגדו, וטוען כי כל האמור בכתב התביעה הוא שקר, והתובעת מבקשת לנצל אותו, ולסחוט ממנו כספים שלא מגיעים לה. לדבריו, עוד בתחילת העבודה, הוא הבהיר לה כי מפרט העבודה אינו נכון, ויש צורך לאטום את כל הגג ולא רק את אותה נקודה ספציפית, עליה הצביע המהנדס, וזאת מבלי להיזקק כלל לחוות דעתו של המהנדס.
לדבריו, הוא פעל בהתאם להנחיות, עד להוצאת צו הפסקת עבודה שהוציא הנתבע 1, והודיע לו טלפונית כי עליו להפסיק את העבודה במקום. בנסיבות אלה, הוא הודיע לתובעת כי יש לו התחייבויות אחרות ולא יוכל להמשיך לעבוד במקום.
עוד מסר, כי ביצע את האיטום כנדרש, והציף לאחר מכן את המקום, על מנת לבחון את טיב האיטום, אלא שאז חלחלו המים ממקומות אחרים בגג, ולא מהמקום שהוא אטם, וחדרו לדירת השכנים.
לסיכום, טוען הנתבע 2, כי ביצע את העבודה באופן תקין, ועל כן הוא לא נושא באחריות כלשהי.
דיון והכרעה:
לאחר שעיינתי בכתבי טענות הצדדים, בחומר הראיות עליהם הסתמך כל אחד מהצדדים, לרבות בתמונות שמשקפות את מקום הנזילה, ושמעתי את עדויות הצדדים, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל בחלקה.
אפתח באחריותו של הנתבע 1, המהנדס המומחה שמונה על ידי בית המשפט.
לפי החלטת בית המשפט, מיום 19.9.16, מונה המומחה על ידי כב' הרשמת הבכירה גילה ספרא ברנע, בהסכמת הצדדים, לבחון את הליקוי במרפסת התובעת, להתוות את דרך התיקון ולפקח על ביצועו, וכך לשון ההודעה המוסכמת שקיבלה תוקף של החלטה שיפוטית:
"הצדדים יפעלו למינויו של
eng
' יוסי לזר
כמומחה מוסכם לבחינת טענות התובעים בדבר נזילות מים לדירתם. המומחה המוסכם, יבקר בדירות התובעים והנתבעת, וכן בדירת משפחת איצקוביץ', ובנוסף יבדוק את הרכוש המשותף, וזאת על מנת לקבוע האם קיימות, או שהיו נזילות, ומהו מקורן, ומהו הנזק שנגרם עקב הנזילות. הצדדים, משפחת איצקוביץ' וועד הבית, יישאו בשכר טרחת המומחה המוסכם בחלקים שווים. בהתאם למסקנות חוות דעתו של המומחה המוסכם, יתוקנו הליקויים, בפיקוחו, וזאת במימון הצד שאחראי לקרות הנזילות והנזק...".
הנה כי כן, הנתבע 1 מונה על ידי בית המשפט לבחון את מקור הנזילה, להצביע על הנזק שנגרם עקב חדירת המים, לפרט את הפתרונות לנזילה, ולפקח על התיקון.
לכן, השאלה העובדתית אותה יש לברר, האם המומחה התרשל בביצוע תפקידו?
מהחומר שבפני
בית המשפט עולה, כי דירת התובעת ממוקמת בבניין מגורים משותף, רב קומות, השוכנת מעל דירה המצויה בקומת קרקע. הנתבע 1 ערך ביקור במקום, בחן את הרטיבויות בדירה הנפגעת, וכן את המרפסת ומקור הנזילה מדירת התובעת, והגיע למסקנה, כי הנזילה נובעת מאיזור הקולטנים במרפסת שלה (ראה חוות דעתו ההנדסית מיום 5.12.16).
בסעיף 6 לחוות דעתו, פירט הנתבע 1 את הפעולות שיש לבצע, ביניהן פירוק הריצוף מסביב לקולטנים, בקוטר שנע בין מטר ל-2 מטר, עד שכבת האיטום. ככל שהאיטום תקין, הורה, להתקין מרזב ניקוז רב שלבי, כנדרש בתקן למרפסת מרוצפת. כמו כן, פירט הנתבע 1 את עלויות התיקון, וסיכם אותן בעלות כוללת של 8,073 ₪.
יצוין, הנתבע 1 הוא קישר בין הנתבע 2 (קבלן האיטום) לבין התובעת, לאחר שהקבלן הקודם שעבד בשירותיה של התובעת וחשף את הריצוף "שוחרר" על ידה מאחר ואינו קבלן איטום.
אשר לפיקוח שביצע הנתבע 1, לא הונח בפני
בית המשפט דוח פיקוח מסודר הכולל מועדים בהם ביקר הנתבע 1 באתר, ותכני העבודה שבוצעו על שלביהם. הדברים, כך מסתבר, קיבלו ביטוי במסרונים שהוחלפו בין הנתבע 1 לתובעת, וכן בשיחות טלפוניות ושיחות אחרות בעל פה.
לפי העדויות שנשמעו, לאחר שנתן הנתבע 1 את ההוראות לאיטום, ביצע הנתבע 2 איטום של המקום מסביב לקולטן, אשר כלל הנחת בטון עם יריעות, וכן זיפות של המקום. עם סיום העבודות, הציף הנתבע 2 את המקום, על מנת לבדוק את האיטום.
לטענת הנתבע 1, הצפה זו היא שגרמה לנזק נרחב יותר, שכן המים חדרו מתחת לריצוף הקיים, שלא פורק, וחלחלו לדירה שמתחת לדירתה של התובעת, והגדילו את הנזקים, הן של התובעת, והן של הדירה מתחתיה. הנתבע 1 טוען כי פעולה זו של הצפה, שנעשתה ע"י הנתבע 2, לא נעשתה בתיאום איתו, על אף בקשותיו, ולכן הנזקים שנגרמו בעטייה, אינם באחריותו.
הנתבע 2 טען שהוא פעל לפי הנחיות של הנתבע 1, והוא ביצע את ההצפה כמו שצריך, אך כנראה שהתובעת 1 השאירה את הצינור עם המים פתוח, דבר שהוביל לזרימת מים אל תוך המקום המוצף ללא הרף, ולחדירתם מתחת לריצוף.
חוששני, שאין בידי לקבל את טענות הנתבעים.
ראשית, עדות התובעת על מהלך האירועים נמצאה בעיני אמינה ומהימנה. ניכר היה כי היא מתארת את הדברים כהווייתם ולא מעצימה את הדברים.
שנית, וזה העיקר, הנתבע 1, כמי שהופקד על ידי ביהמ"ש ליתן את חוות דעתו ביחס למקור הליקוי ולפתרונות הנדרשים להסרתו, וכמי שמונה ע"י ביהמ"ש לפקח על ביצוע התיקון, חייב היה לפעול בצורה מסודרת ושיטתית, על מנת לוודא שאף צעד בתיקון הליקוי, לא מבוצע מבלי שהוא נוכח במקום.
מהחומר שבפני
י עולה, כי הנתבע 1 בחר להתנהל ב"שלט רחוק" עם התובעת, כאשר ברוב הזמן הוא לא נמצא במקום. הוא לא נתן הנחיות בכתב לקבלן המבצע, הלא הוא הנתבע 2, לא ווידא איתו ומולו, שהאחרון לא מבצע אף פעולה, מבלי שהוא, כמפקח, בוחן אותה ומאשר אותה. דבר זה הוביל לכך שהנתבע 2, פעל והתקדם בתיקון הליקוי, מבלי שיש עליו הלכה למעשה, פיקוח של ממש.
בכל הכבוד, לא ניתן לקבל את טענות הנתבע 1 כאילו הנתבע 2 אותו הוא הציג בפני
התובעת, פעל שלא בידיעתו וללא הסכמתו. הנתבע 2 הבהיר כי פעל לפי הנחיותיו של הנתבע 1 ומכל מקום היה על הנתבע 1 לפעול באופן מסודר ולוודא מול התובעת והנתבע 1 כי כל פעולה בשטח חייבת להתבצע רק באישורו.
מכאן אעבור לבחון את אחריותו של קבלן האיטום - הנתבע 2.
הנתבע 2 אף הוא התרשל, שכן, לאחר שסיים את עבודת האיטום והתכוון להציף את המקום, על מנת לוודא את טיב האיטום, היה חייב לוודא שהמים ב"בריכה" שיצר, במסגרת הצפה זו, לא גולשים אל הריצוף הפתוח, ולא נספגים לתוך מצע העפר שמתחתיו.
מהחומר שבפני
י עולה, כי הריצוף היה פתוח, ואיזור ההצפה המזופת לא כלל יריעות מסביבו. הנתבע 2 לא יצר "בריכה" אטומה, עם "גדרות". דבר זה הוביל לכך שהמים שנועדו לבחון את טיב האיטום שערך בסמוך לנקודת הניקוז, גלשו, חלחלו מתחת לריצוף בכל המרפסת, ומשם לדירת שכנתה של התובעת, ולנזק לכלל הריצוף במרפסת.
יתרה מזאת, בסופו של יום, מסתבר שהנתבע 1 והנתבע 2, כשלו בעבודתם
בעצם הפתרון המעשי של תיקון הליקוי, ובמה דברים אמורים ?
מכיוון שהנזילה הייתה בקולטן במרפסת, ועל מנת לבחון את הפתרון הראוי, ניתן וצריך היה הנתבע 1 להסתייע בעזרים אשר יסייעו בעדו לאבחן את מקורה המדויק של הנזילה. דבר זה לא נעשה על ידו. הנתבע 1 בחר להסתמך על הערכה כללית של כתמי הרטיבות שבחן בדירת השכנה וחשיפת הקולטן, תוך הסקה לוגית של מקור הנזילה. לאור זאת הורה על "הרמת" הריצוף וביצוע פעולות איטום כפי שהורה.
אלא שבסופו של דבר, פתרון הבעיה היה פשוט למדי. קבלן האיטום שהובא בסופו של דבר לתקן את הליקוי, השחיל למרזב צינור שרשורי, אשר נאטם בפתח הקולטן, ובכך באה הבעיה על פתרונה. פתרון זה, אשר אין חולק כי פתר את הבעיה, מלמד שהמרזב היה פגום מבפני
ם והמים שזרמו בו חלחלו מדפנותיו החוצה, אל תוך הקירות, ומשם לדירת השכנה.
על כן, אם הנתבע 1 כמי שהופקד לאבחן את הבעיה ולמצוא לה פתרונות, היה פועל בשקידה מקצועית סבירה וראויה, ואף מתייעץ עם מספר יועצי איטום, היה פותר את בעיית הנזילה, באופן פשוט וזול, כפי שפתר אותה קבלן האיטום, ולא גורם לעבודות איטום כה רחבות שהצריכו את "הרמת" הריצוף, והצפת המקום.
הנתבע 2 אף הוא, כמי שמעיד על עצמו כקבלן איטום מקצועי, חייב היה, אף הוא, לעמוד על כך, כבר ברגע הראשון שהגיע לאתר. אם כטענתו, צריך היה לבצע עבודות איטום בכל המרפסת, הוא היה צריך לעשות אחד משני הדברים הבאים: האחד, להצביע על כך מיד בפני
המהנדס הנתבע 1, והתובעת, ולהבהיר להם זאת, וככל שלא היו מסכימים, לא היה צריך לקחת על עצמו את העבודה, שכן הוא לא יכול להבטיח כי הליקוי יוסר בדרך שהתווה הנתבע 1. הדבר השני, אם כטענתו, הפתרון שהציע הנתבע 1 לא היה בו כדי לפתור את הבעיה, הרי שבכך מקופלת אמירה, שלשיטתו, לא מדובר כלל וכלל בפתרון הבעיה. משמע, שכאשר ביצע את הנחיותיו של הנתבע 1 ידע היטב שלא יהיה בכך כדי לפתור את הנזילה, ולכן, אם פעל באופן חלקי, התרשל.
מסקנתי הינה אפוא, כי שני הנתבעים נושאים באחריות לנזק שנגרם לתובעת.
עם זאת, אינני סבור כי על הנזק להתחלק בין הצדדים בחלקים שווים ביניהם. צריכה להיות חלוקה של האחריות, שכן מי שממונה על איתור הנזק, התווית דרכי הפעולה והפיקוח על ביצוע התיקונים, הוא הנתבע 1 כמהנדס מומחה מטעם בית המשפט. עליו האחריות לאתר את הפתרון היעיל, הזול והטוב ביותר ובכך כשל. עליו האחריות לוודא שהנתבע 2 פועל כמצוותו, עליו האחריות לתת הנחיות מסודרות, וככל הניתן בכתב, על מנת שהדברים יהיו ברורים, ללא פרשנויות וללא כל אי בהירות.
הנתבע 2, כגורם המבצע, אחראי מהטעמים שפורטו לעיל.
בנסיבות העניין, ולקביעתי, יש לחלק את האחריות לנזקיה של התובעת, בין הנתבעים, בשיעור של 70% על הנתבע 1, ו-30% על הנתבע 2.
מכאן, אעבור לבחון את הנזקים הנתבעים.
התובעת טוענת כי יש לחייב את השניים בסכום של 33,400 ₪.
בסעיף 17 לכתב התביעה היא מציינת כי בסופו של דבר לקחה קבלן איטום אחר, שביצע את האיטום ולא שילמה סכום של 4,900 ₪ בגין עבודות האיטום, וכן 2,600 ₪ בגין פינוי הפסולת. בנוסף, היא טוענת כי היא נאלצה לפרק את הריצוף בכל המרפסת, ולאטום אותה, ועלות הריצוף כולל חומרים, הינה 15,000 ₪ (סעיף 19 לכתב התביעה).
לדבריה, תיקון התקרה של השכנה וריצוף לא בוצעו מחוסר תקציב.
לאחר עיון במרכיבי הנזק, ובנזקים כפי שהם משתקפים מהתמונות שבפני
י, ועדויות הצדדים, לא שוכנעתי כי היקף הנזק הנטען הוא כמפורט בתביעה, היקף נזק נרחב זה לא הוכח בפני
י.
לא התרשמתי כי יש מקום לחייב את הנתבעים בכל עלויות הריצוף של כל המרפסת רחבת המימדים של התובעת. להתרשמותי מסיבה כזו או אחרת, היא החליטה לפרק את כל הריצוף בכל המרפסת, למרות שניתן היה לפתור את בעיית הניקוז נקודתית, גם לשיטתו של קבלן האיטום ששכרה, שבסופו של דבר ביצע את העבודה על דרך של השחלת צינור שרשורי למרזב הפגום.
סבורני כי יש לחייב את הנתבעים בעלויות הישירות שנשאה התובעת לקבלן האיטום שביצע בסופו של דבר את העבודה, לרבות בעלויות פינוי הפסולת, וכן בעלויות החלקיות של הריצוף.
בהקשר אחרון זה, מציין הנתבע 1 בסעיף 7 לחוות דעתו כי ריצוף מקום התיקון באריחי קרמיקה, ורובה תואם, כולל פנאלים, הוא 1,500 ₪ בצירוף מע"מ (ראה שם פריט 5 בטבלה) ולכן אשתמש באומדן זה על מנת לכמת את רכיב הנזק הנוגע לריצוף הנדרש.
לפיכך, למסקנה, סבורני כי יש לחייב את הנתבעים בעלויות קבלן האיטום, בסך כולל של 7,500 ₪ בצירוף עלויות הריצוף בסך 1,755 ₪, וכן בנזקים הלא ישרים שנבעו כתוצאה מכך, וביניהם עוגמת נפש וסבל שנגרמו לתובעת, בנסיבות העניין, כמפורט בסעיף 21 ו-22 לכתב התביעה, אותם אני מעמיד על סך של 1,500 ₪ נוספים.
אשר על כן, התביעה מתקבלת.
אני מחייב את הנתבע 1 לשלם לתובעת סך של 7,528 ₪ בצירוף הוצאות משפט בסכום של 150 ₪.
אני מחייב את הנתבע 2 לשלם לתובעת סך של 3,227 ₪ , בצירוף הוצאות משפט בסכום של 150 ₪.
הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום. מאותו מועד, יישאו ריבית והפרשי הצמדה כחוק.
הודעה לצדדים זכותם לפנות בבקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום מיום המצאת

פסק דין
זה לידיהם.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין בדואר רשום + אישור מסירה.
ניתן היום,
י"א אייר תשע"ח, 26 אפריל 2018, בהעדר הצדדים.










תק בית משפט לתביעות קטנות 18416-12/17 עליזה גרטס נ' יוסי לזר, משה מויאל (פורסם ב-ֽ 26/04/2018)