פסקי דין על ספיה איוב | פסקי דין על סאלח מוחמד חוסיין | פסקי דין על אחמד מוחמד חוסיין | פסקי דין על עבדאלכרים מוחמד חוסיין ואח' |

24511-06/15 א     30/04/2018




א 24511-06/15 ספיה איוב נ' סאלח מוחמד חוסיין, אחמד מוחמד חוסיין, עבדאלכרים מוחמד חוסיין ואח'








בית המשפט המחוזי בחיפה

ת"א 24511-06-15 איוב נ' חוסיין ואח'

תיק חיצוני: ת"א 337/91 מחוזי חיפה



לפני כבוד השופטת תמר נאות פרי



התובעת (המבקשת)

ספיה איוב
ע"י ב"כ עוה"ד מהדי נעאמנה ואח'

נגד

הנתבעים (המשיבים)
1. סאלח מוחמד חוסיין
2. אחמד מוחמד חוסיין
3. עבדאלכרים מוחמד חוסיין
4. מחמוד חוסיין
ע"י ב"כ עוה"ד אחמד נזאל




פסק דין


תביעה למתן סעד הצהרתי בנוגע לזכויות במקרקעין, הכרוכה בבקשה לביטול

פסק דין
קודם שכבר קיים לגבי המקרקעין.
רקע כללי ועובדות מוסכמות -
1.
עסקינן בתביעה ביחס לזכויות ב-27 חלקות מקרקעין, אשר היו שייכות למנוח מוחמד חליל טאהא חוסיין ז"ל, שהלך לבית עולמו בשנת 1964 (להלן: "המנוח"). לגבי חלק מהחלקות - המדובר רק בחלקים מסוימים מתוך החלקות, ולגבי חלק אחר – המדובר בכל החלקות בשלמותן. אין צורך לפרט עתה את שיעור הבעלות המדויק של המנוח ביחס לכל חלקה וחלקה, ורק נציין כי המדובר בזכויות בחלקות הבאות: גוש 19115 חלקה 20; גוש 19116 חלקות 21, 22, 32 ו-64; גוש 19118 חלקות 21 ו-15; גוש 19119 חלקות 26, 40 ו-47; גוש 19124 חלקות 3 ו-49; גוש 19127 חלקה 45; גוש 19128 חלקה 9; גוש 19131 חלקות 22 ו-46; גוש 19132 חלקה 36; גוש 19136 חלקה 69; גוש 19137 חלקות 14, 27, 56 ו-57; גוש 19141 חלקות 6 ו-33; גוש 19143 חלקות 34 ו-53 וגוש 19144 חלקה 30 (להלן ביחד: "החלקות").
2.
למנוח היו ארבעה בנים: מר סלאח מוחמד חוסין ז"ל (להלן: "סלאח"), מר אחמד מוחמד חוסין (להלן: "אחמד"), מר עבדאלכרים מוחמד חוסין (להלן: "עבדאלכרים") ומר מחמוד מוחמד חוסין (להלן: "מחמוד") – הנתבעים 1 עד 4 (ולהלן ביחד: "הנתבעים"); וכן שלוש בנות: התובעת, הגב' ספיה מוחמד איוב (להלן: "התובעת"), הגב' עאישה ז"ל (להלן: "עאישה") והגב' פאטמה ז"ל (להלן: "פאטמה"). עאישה ופאטמה לא היו צד להליך דנן, ויכונו להלן ביחד: "האחיות".
3.
אין חולק בדבר קיומם של המסמכים וההליכים הבאים, בסדר כרונולוגי:
4.
בשנת 1959
, בתאריך 26.1.1959, כלומר כ-5 שנים עובר לפטירתו, חתם המנוח על ייפוי כוח (להלן: "ייפוי הכוח") בפני
הנוטריון הציבורי בעכו. במסגרת ייפוי הכוח ייפה המנוח את כוחו של מר נג'יב עבדאללה מחמוד מכפר נחף (להלן: "מיופה הכוח"), לפעול בשמו למכור או להעביר את הבעלות בכל החלקות לסלאח ואחמד, הנתבעים 1 ו-2, אשר היו אותה העת בגירים, ולעבדאלכרים ומחמוד, הנתבעים 3 ו-4, ביחד עם האחות פאטמה – כאשר שלושתם היו קטינים באותה העת. בייפוי הכוח צוין כי ההעברה לקטינים (עבדאלכרים, מחמוד ופאטמה) תהא באמצעות האפוטרופסית של הקטינים, אמם של התובעת והנתבעים, הגב' סלאחה ז"ל (להלן: "האם"). עוד צוין בייפוי הכוח שכנגד העברת הבעלות בחלקות קיבל האב המנוח "מהקונים" סך של 2,000 ל"י וכי הוא מוותר על כל זכויותיו בחלקות ומעביר את כל הזכויות ל"קונים" ולילדיו. עוד צוין כי המדובר בייפוי כוח בלתי חוזר, שלא ניתן לביטול, ואשר יחייב את יורשיו לאחר פטירתו. על ייפוי הכוח מתנוססת חתימת אצבע הנחזית להיות חתימתו של האב המנוח, לאחריה עוד שתי חתימות של שניים אחרים, וקיים אישור של הנוטריון הציבורי בעכו לפיו המנוח והשניים האחרים הופיע בפני
ו וחתמו על ייפוי הכוח בפני
ו.
המנוח נפטר כזכור בשנת 1964.
5.
בשנת 1991
– הגישו הנתבעים תביעה למתן

פסק דין
הצהרתי (תיק אזרחי 337/91 בבית המשפט המחוזי בחיפה, להלן: "ההליך משנת 1991") לפיו הם בעלי הזכויות בחלקות. בתביעה שם נכתב כי פאטמה ז"ל נפטרה

בשנת 1970, וכי היורשים של פאטמה, חתמו ביום 20.8.1989 על מסמכים מהם ניתן ללמוד על כך שהם ויתרו על החלק שהמנוח העביר לפאטמה על פי ייפוי הכוח, ולכן – יש לרשום את כל החלקות על שמם של ארבעת הנתבעים, האחים (למעט חלקה אחת אשר באותה העת כבר נמכרה לצד ג' – גוש 19136, חלקה 18, אשר אף אינה חלק מהתביעה הנוכחית). הנתבעים, לפי כתב התביעה משנת 1991, היו עיזבון פאטמה ז"ל ועיזבון המנוח, באמצעות האם, עאישה והתובעת.
6.
ביום 28.5.1991 ניתן

פסק דין
כפי שהתבקש, בהיעדר הגנה (להלן: "פסק הדין ההצהרתי משנת 1991"). בפסק הדין צוין כי הוא ניתן על יסוד כתב התביעה שהומצא לנתבעים דשם (דהיינו, עיזבון פאטמה ז"ל ועיזבון המנוח, באמצעות האם, עאישה והתובעת), ומאחר והנתבעים האמורים לא התגוננו בפני
התביעה. בפסק הדין נפסק כי ניתן לבצע את רישום הזכויות בחלקות על שמם של ארבעת האחים (התובעים שם והנתבעים כאן) בחלקים שווים, בכפוף לתשלום מסים והמצאת המסמכים הדרושים על פי דין. בשנת 1992 הנפיק משרד מיסוי המקרקעין בנצרת אישור לרישום הזכויות מכוח ייפוי הכוח על שם ארבעת הנתבעים, כאשר תאריך העסקה שבאישור הינו 26.1.1959 (תאריך ייפוי הכוח, נספח ה/1 לתצהירי הנתבעים). בדומה, בשנת 1992 המועצה המקומית נחף הנפיקה אף היא אישור להעברת הזכויות בלשכת רישום המקרקעין על שם ארבעת הנתבעים. עם זאת, רישום הזכויות על שם הנתבעים לא בוצע במשך שנים.
7.
בנובמבר 2013
התרחשו שני מהלכים: התובעת פנתה בבקשה לקבל צו ירושה לגבי עיזבון המנוח, הנתבעים הגישו התנגדות לבקשה (להלן: "ההתנגדות"), והבקשה עם ההתנגדות הועברו לדיון בבית המשפט לענייני משפחה (להלן: "ההליך לגבי צו הירושה"). לאחר שהתקיים דיון בתיק, ביום 1.4.2014 ניתן צו הירושה, במסגרתו נקבע, בין היתר, כי התובעת זכאית לרשת 1/14 מעיזבון המנוח (להלן: "צו הירושה"). במקביל, בסמוך למועד הגשת הבקשה לצו ירושה, פעלו הנתבעים לרשום את זכויותיהם בחלקות בלשכת רישום המקרקעין, והזכויות אכן נרשמו על שמם, כאשר לאחר מכן הם אף ביצעו העברות נוספות רבות – בינם לבין עצמם ובינם לבין צדדי ג' אחרים.
8.
במאי 2015
פנתה התובעת ללשכת רישום המקרקעין ורצתה לרשום את זכויותיה בחלקות מכוח צו הירושה אך הדבר לא התאפשר שכן הזכויות כבר היו רשומות על שם הנתבעים והצדדים השלישיים. ביוני 2015 הוגשה התובענה הנוכחית.
תמצית טענות הצדדים -
9.
לטענת התובעת
, מעולם לא היה הסכם בין המנוח לבין הנתבעים (או בינו לבין שני האחים הגדולים), לגבי העברת הזכויות בכל החלקות לידי הנתבעים, ולכן לא היה כל בסיס להכנת ייפוי הכוח ואין לייפוי הכוח כל תוקף משפטי. מכאן, שלא היה מקום להגיש את התביעה בשנת 1991 לקבלת צו הצהרתי בדבר זכויות בחלקות, על בסיס אותו ייפוי הכוח. בנוסף, טוענת התובעת כי יש לבטל את פסק הדין ההצהרתי משנת 1991, אשר ניתן בהעדר הגנה, שכן היא עצמה מעולם לא ידעה על ההליך משנת 1991, לא קיבלה העתק של כתב התביעה, לא ידעה על פסק הדין ההצהרתי שניתן במסגרתו ואף לא הומצא לה אי פעם פסק הדין ההצהרתי משנת 1991. לפיכך, התובעת עותרת כעת למתן

פסק דין
הצהרתי לגבי ביטול פסק הדין ההצהרתי משנת 1991, כאשר מבחינה דיונית – בקשתה היא לקבל ארכה (מכוח תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, להלן: "התקנות") להגיש בקשה לביטול פסק הדין שניתן במעמד צד אחד בשנת 1991 (מכוח תקנה 201 לתקנות). התובעת עותרת לקבלת הארכה, לקבלת הבקשה לביטול פסק הדין משנת 1991, וכנגזר מכך – למתן

פסק דין
הצהרתי לגבי כך שכל החלקות מהוות חלק מהעיזבון של המנוח שעליו חל צו הירושה, ו

פסק דין
הצהרתי לפיו היא זכאית לקבל את חלקה בחלקות בהתאם לצו הירושה (1/14 חלקים).
10.
לטענת הנתבעים
, החלקות הועברו לנתבעים עוד בחייו של המנוח, מכוח הסכם מכר והסכם העברה, אשר מצא ביטוי בייפוי הכוח שעליו חתם המנוח בשנת 1959 ולאחר מכן - מכוח פסק הדין ההצהרתי משנת 1991, ובהתאם – הם מחזיקים בכל החלקות מאז ועד היום, ללא שהתובעת אי פעם ביקשה לפנותם. לשיטתם, משעה שהם הוכרו כבעלי הזכויות בחלקות, וזאת עוד בשנת 1991,
החלקות כבר יצאו ממסת נכסיו של המנוח, ולכן – צו הירושה שניתן לאחר פטירתו אינו חל על החלקות והתובעת אינה זכאית לקבל זכויות בחלקות כפי שהיא טוענת. לגבי טענות התובעת בהתייחס להליך בשנת 1991 - – טוענים הנתבעים כי התביעה שם הוגשה כדין, על בסיס ייפוי כוח תקין, כי בוצעה המצאה כדין כפי שקבע כב' השופט שנתן את פסק הדין בשנת 1991, כי התובעת ידעה על הנתונים הרלבנטיים, ידעה על ההליך ועל פסק הדין - וכי לא ניתן כיום לבקש ולבטל

פסק דין
שכזה, בשל חלוף הזמן ובשל הבניה שבוצעה בשטח עם השנים וההעברות שבוצעו לצדדים שלישיים. בהיבט הדיוני - הנתבעים מתנגדים למתן ארכה לפי תקנה 528 לתקנות ומתנגדים ליישום תקנה 201 לתקנות.
השתלשלות ההליכים בתיק -
11.
כאמור, התובעת טענה כי במאי 2015 היא רצתה לרשום את זכויותיה מכוח צו הירושה בלשכת רישום המקרקעין, ורק אז התברר לה כי הנתבעים רשמו כבר את הזכויות בחלקות על שמם. על רקע האמור, ביום 10.6.2015, הגישה התובעת את התביעה בתיק זה יחד עם בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין ההצהרתי משנת 1991, ובמקביל הגישה בקשה למתן צו מניעה זמני למניעת כל דיספוזיציה בחלקות.
12.
ביום 21.6.2015, התקיים דיון במעמד הצדדים ובמסגרתו הוסכם, בהמלצת בית המשפט, על מחיקת הבקשה למתן סעד זמני, ללא צו להוצאות, תוך שהצדדים שומרים על טענותיהם, ולו נוכח העובדה שמרבית החלקות כבר "עברו דיספוזיציות" ועברו לידי צדדים שלישיים.
13.
במהלך אותו הדיון, התברר כי התובעת לא רק טוענת כלפי תקינות ההליך משנת 1991, אלא שבפיה אף טענות לפיהן ייפוי הכוח מזויף וכי החתימה שמתנוססת עליו אינה חתימתו של המנוח. התובעת ביקשה שיינתן צו שיאפשר לנציגיה לאתר את ייפוי הכוח המקורי בגנזך המדינה על מנת שניתן יהיה להגיש חוות דעת באשר לטענה כאמור. ניתנו צווים מתאימים ואורכות חוזרות ונישנות – אך חוות דעת כאמור לא הוגשה.
14.
בהמשך, הוגש כתב הגנה מטעם הנתבעים ביחד עם בקשה לסילוק התביעה על הסף. במסגרת בקשה זו, העלו הנתבעים מספר טענות, לרבות הטענה כי הדרך היחידה לבקש את ביטול פסק הדין ההצהרתי משנת 1991 היא במסגרת תקנה 201 ולא במסגרת התיק הנוכחי כפי שהוגש. בהחלטה מיום 5.4.2016 מצאתי לנכון לקבל בחלקה בלבד את הבקשה הראשונה לסילוק על הסף, מהנימוקים שפורטו באותה החלטה. קבעתי כי בכל הנוגע לטענות של התובעת לגבי ההליך משנת 1991 – התביעה לא תסולק על הסף וניתן יהא לברר במסגרת התיק הנוכחי את הטענות לגופן, ולעומת זאת – בכל הנוגע לטענות התובעת לגבי זיוף ייפוי הכוח – הבקשה התקבלה, בשל שלא הוגשה חוות דעת מקצועית התומכת בטענה. משמע, שסולקה על הסף הטענה לגבי זיוף ייפוי הכוח.
15.
בהמשך לאמור, הוגשה בקשה נוספת לסילוק על הסף, בה חזרו הנתבעים בין היתר על טענותיהם לגבי כך שהתובעת אינה יכולה להעלות טענות בנוגע לביטול פסק הדין ההצהרתי משנת 1991 כחלק מהליך זה. בקשה נוספת זו נדחתה בהחלטתי מיום 17.7.2016, ובקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטה זו נדחתה אף היא (רע"א 6247/16 מיום 10.10.2016).
16.
בשלב זה הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית, והתקיימו ישיבות לצורך שמיעת העדים.
מסכת הראיות וכמה הערות לגבי פרשת הבאת הראיות -
17.
מטעם התביעה העידו התובעת (לגבי תצהירה ת/1), ובעלה, מר מוחמד איוב איוב ז"ל (להלן: "הבעל", לגבי תצהירו ת/2). מטעם ההגנה העידו מר ניזאר לוי, עוזר בכיר לפקיד ההסדר במחוז חיפה (להלן: "מר לוי"), והנתבעים 3 ו-4, עבדאלכרים (לגבי תצהירו נ/4) ומחמוד (לגבי תצהירו נ/5).
18.
הערה ראשונה לגבי העדויות, טרם נמשיך בדיון, נוגעת לכך שבמסגרת סיכומי התובעת נכתב כי לאחר שהסתיימו הדיונים ובעודנו ממתינים להגשת הסיכומים, הלכו לבית עולמם מר סלאח ז"ל, הנתבע 1, ובעלה של התובעת, מר איוב ז"ל - ובית המשפט משתתף בצער המשפחות.
19.
באשר לעדות התובעת ובעלה ז"ל
- על אף שהתובעת ובעלה ז"ל אינם דוברים את השפה העברית, התביעה לא דאגה מבעוד מועד לשירותי תרגום מקצועיים לקראת הישיבה בה היינו אמורים לשמוע את התובעת והבעל ז"ל. למרות מחדל זה של התביעה, ועל מנת שתתאפשר שמיעת עדותם של השניים, אשר טרחו והגיעו לבית המשפט, נעשו מאמצעים לפעול לתרגום עדויותיהם של התובעת ובעלה ז"ל, בין היתר באמצעות אנשים בלתי מעורבים דוברי השפה הערבית שנכחו באולם בית המשפט. אבקש להדגיש כי יש לראות בחומרה את אי ההיערכות מטעם התביעה לקראת הדיון, ויחד עם זאת,
יובהר כי נעשו המאמצים הנדרשים לאפשר לתובעת ולבעלה ז"ל להביא את עדותם בפני
בית המשפט כך שלא יהא מקום להעלות כל טענה לגבי האפשרות שדברי התובעת אולי לא הובנו ושקביעות מהימנות לחובתה נובעת באופן זה או אחר מקושי בשפה.
20.
באשר לנתבע 1, סלאח ז"ל
- מטעם הנתבעים הוגש גם תצהירו של סלאח ז"ל, אולם זה לא התייצב לדיון והוגש מטעמו אישור רפואי בדבר מצבו הרפואי באותה העת, אשר בעטיו הוא לא הגיע לדיון שבו הוא היה אמור להיחקר. בהמשך, הוגשה בקשה לאפשר את חקירתו של סלאח שלא בבית המשפט, אלא בביתו בסמוך למיטתו, וזאת לאור מצבו הרפואי. בהחלטתי מיום 15.2.2017 דחיתי את הבקשה מהטעמים שפורטו באותה החלטה, ופועל יוצא מכך הוא שסלאח ז"ל לא נחקר על תצהירו, במהלך שמיעת הראיות בתיק, והתצהיר אינו מהווה ראיה בתיק.
21.
כב' הקאדי עבדאלכרים עבאס
– במהלך שמיעת העדויות התברר כי בהליכים לגבי צו הירושה בבית המשפט לענייני משפחה, ייצג את התובעת עו"ד דאז עבדאלכרים עבאס, אשר מונה בינתיים לכהונת קאדי בבית הדין השרעי, ולהלן יכונה: "כב' הקאדי". במהלך עדותה של התובעת, היא נשאלה שאלות לגבי ההליך שהתקיים בבית המשפט לענייני משפחה באפריל 2014 בעניין צו הירושה ואף נשאלה שאלות לגבי המידע שנמסר לה באותו הליך, מאת כב' הקאדי, כמי שייצג אותה. בעקבות תשובותיה, לאחר תום שמיעת העדים, הוגשה מטעם הנתבעים בקשה לזמן לעדות כעד הזמה את כב' הקאדי. לאור ההלכות באשר לאפשרות לזמן לעדות גורם שיפוטי, הוריתי כי יישלחו לכב' הקאדי השאלות שבכוונת בא כוח הנתבעים לשאול, ובהמשך אף התרתי משלוח שאלות הבהרה לכב' הקאדי. בהמשך למענה שניתן על ידי כב' הקאדי, הוגשה בקשה נוספת לזמן את כב' הקאדי לחקירה, ואולם לא מצאתי לקבל בקשה זו (וראו החלטתי מיום 19.7.2017). בהמשך אתייחס לתשובות לגופן.
22.
הבן של התובעת
- בעקבות שאלות ההבהרה שנשלחו לכב' הקאדי והמענה שניתן, ביקשו הנתבעים לזמן כעד הזמה גם את בנה של התובעת, עבד אלח'אלק מוחמד איוב (להלן: "בנה של התובעת"). בקשה זו התקבלה (וראו אותה ההחלטה מיום 19.7.2017), ונקבע מועד לשמיעת העד. יום לפני מועד הדיון שנקבע, הוגשה בקשה מוסכמת לדחיית מועד הדיון, וזו הונחה על שולחני בבוקרו של יום הדיון. הבקשה נדחתה מן הטעם שלא מצאתי את הנימוקים שבבסיסה ככאלו המצדיקים את דחיית הדיון. בדיון שהתקיים (שאליו לא התייצב הבן) מצאתי לקבוע כי אין מקום לקבוע ישיבת הוכחות נוספות על מנת לשמוע את עדותו של בנה של התובעת, וכי הצדדים יוכלו לטעון לעניין אי התייצבותו ומשמעותה בסיכומים. גם לנושא זה אתייחס עוד בהמשך.
23.
לאחר הערות אלו לגבי המהלכים הדיוניים, העדים והתשתית הראייתית, ולאחר שהוגשו סיכומי הצדדים בכתב – נפנה להכרעה בטענות הצדדים.
דיון והכרעה -
24.
טענות התובעת מבוססות למעשה על שני אדנים. בשלב הראשון, מבקשת התובעת לקבל אורכה ולבטל את פסק הדין ההצהרתי משנת 1991 - שכן לטענתה היא מעולם לא קיבלה זימון כדין ולא ידעה על ההליך ב"זמן אמת". בשלב השני, ובמקביל, מבקשת התובעת לקבוע כי ייפוי הכוח חסר נפקות משפטית וכי הוא לא יכול היה להקנות לנתבעים זכויות בחלקות.
25.
לאחר בחינת הראיות ושקילת טענות הצדדים – עמדתי היא כי התובעת לא הצליחה להרים את נטל ההוכחה המוטל על שכמה לגבי מי משני הנדבכים מעלה - ודין התביעה להידחות.
האם יש מקום לבטל את פסק הדין ההצהרתי משנת 1991 -
26.
התובעת טענה בתצהירה כי מעולם לא קיבלה את כתב התביעה שהוגש בתיק משנת 1991, כי לא קיבלה את פסק הדין ההצהרתי משנת 1991 וכי לא ידעה על ההליך ותוצאותיו (סעיף 17 ל-ת/1). לכן, בקשתה לביטול פסק הדין משנת 1991, מושתתת על הוראות תקנה 201 לתקנות, לאמור:

"ניתנה החלטה על פי צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני, והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה – לבטלה, בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות או בענינים אחרים".
ברי כי חלפו הרבה יותר מ-30 ימים מאז ניתנה ההחלטה על פי צד אחד, שכן ההחלטה, או יותר נכון – פסק הדין, ניתן בשנת 1991, ולכן – למעשה התובעת גם עותרת לקבל ארכה (של יותר מ-25 שנים), מכוח תקנה 528 לתקנות, אשר מורה כדלקמן:

"מועד או זמן שקבע בית המשפט או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו, ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו."
27.
לא שוכנעתי שיש מקום להפעיל את תקנה 528 ולתת לתובעת ארכה להגשת הבקשה לביטול, ולא שוכנעתי שיש בסיס להפעיל את תקנה 201 לגבי בקשת הביטול עצמה - כאשר השאלה העיקרית הינה כמובן, האם הוכיחה התובעת שהיא לא קיבלה את הזימון לדין בשנת 1991 או כי לא קיבלה העתק של פסק הדין בשנת 1991, בסמוך לנתינתו, או כי לא ידעה על פסק הדין (ממקור זה או אחר).
לשיטתי, התשובה לשאלה זו בשלילה.
28.
ראשית
, בפסק הדין ההצהרתי עצמו, נכתב כי פסק הדין ניתן על יסוד כתב התביעה "שהומצא כדין לנתבעים". אין לי אלא להניח שבית המשפט המחוזי שדן בתיק בשנת 1991 (ואם אינני טועה היה זה כבוד השופט נאמן), לא היה מציין שהייתה המצאה כדין אלמלא הוצגו לעיונו אישורי מסירה רלבנטיים. עתה, בחלוף למעלה מ-25 שנה, ולאחר שהתיק עצמו בוער לפני שנים רבות, לא ניתן כמובן לבחון את המסמכים ואישורי המסירה וכו'. לכן, כל שיש בפני
נו היא התייחסותו של בית המשפט עצמו לכך שכתב התביעה הומצא לנתבעים כדין, נתון אשר עמד בבסיס קביעתו כי יש מקום ליתן

פסק דין
בהעדר הגנה כפי שהתבקש – וזאת למול טענתה בעל פה של התובעת לפיה לא קיבלה את המסמכים בדואר או בכל דרך אחרת באותה שנה.
29.
מכאן, שלמול חזקת התקינות הנובעת מהאמור מעלה ולמול הדברים שמופיעים בפסק הדין ומהווים חלק מפסק הדין עצמו, קיימת בפני
אך ורק עדותה בעל-פה של התובעת הטוענת כי היא לא קיבלה את המסמכים ולא ידעה על ההליך או על תוצאותיו באופן אחר. עסקינן בעדות יחידה של בעלת דין מעוניינת בהליך אזרחי, על כל המשתמע מכך, על פי הוראות סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, וכבר בכך יש כדי לחייב את המסקנה הראייתית המתחייבת. אמנם, ישנו קושי אינהרנטי להביא עדויות חיצונית לטענת אי-ידיעה (שכן, קל יותר להוכיח ידיעה מאשר רכיב שלילי כגון אי-ידיעה), ועם זאת, דיני נטלי הראייה לא שונים גם כאשר המדובר ברכיבים כגון העדר ידיעה, והתובעת לא השכילה לשכנעני שהיא לא קיבלה את הזימון או את פסק הדין או שלא ידעה על ההליך.
30.
שנית
, יש משקל להתנהלותה של התובעת במשך השנים, והתנהלות זו מלמדת לשיטתי על כך שהיא כן ידעה על פסק הדין ההצהרתי משנת 1991 בסמוך לאחר נתינתו. ולמה הכוונה? התובעת אישרה בחקירתה שהנתבעים אמרו לה במשך השנים שלא מגיעות לה זכויות בחלקות (עמ' 13 שורות 24 ואילך, ועמ' 14 שורות 12-14). הנתבעת אף אישרה בחקירתה הנגדית שהנתבעים חילקו ביניהם הלכה למעשה את השטחים, וכל אחד קיבל לידיו חלק מהחלקות, על חלק מהשטחים בנו הנתבעים בתים והשאר עובדו מטעמם כקרקע חקלאית – וזאת כבר בסמוך לשנת 1991, ועוד לפני פטירת האם בשנת 1995. התובעת העידה כי הנתבעים
"לקחו את האדמה וחילקו את זה אחד בין השני"
(עמ' 10, שורות 4-5, ועמ' 13, שורות 23 ואילך) – והדבר מלמד לכל הפחות על ידיעתה אודות ההשלכות בפועל של פסק הדין ההצהרתי משנת 1991.
רוצה לומר, שאף אם התובעת לא מאשרת בעדותה שהיא אכן ידעה על פסק הדין עצמו – היא אישרה שראתה את התוצאות "בשטח", ידעה שהאחים שלה טוענים שאין לה כל זכויות בחלקות, ולא עשתה דבר. אמנם, החזקה בפועל של שטח מסוים אינה בהכרח מלמדת על הבעלות בשטח, אך כאשר התובעת רואה במשך שנים רבות שהנתבעים חילקו ביניהם את כל החלקות, בנו על השטח (ואף מכרו חלקים מהחלקות לצדדי ג') – ושעה שהיא לא מעלה כל טענה כלפי התנהלות זו, לא מבצעת בירורים ולא נוקטת כל הליך, הדבר מקשה עוד יותר לקבל את טענתה העובדתית לפיה היא לא ידעה על ההליך בבית המשפט המחוזי בשנת 1991, לא ידעה על פסק הדין ההצהרתי משנת 1991 ולא ידעה על ייפוי הכוח או על הכוונה של האב המנוח.
31.
שלישית
, הנתבעים 3 ו-4, עבדאלכרים ומחמוד הצהירו והעידו, שניהם, כי הם אמרו לתובעת בסמוך להגשת התביעה בשנת 1991 כי התביעה מוגשת, כי היא מתייחסת לחלקות וכי מטרתה להביא לרישום הזכויות של האחים בהתאם לייפוי הכוח שנתן להם האב המנוח. עדויות אלו לא נסתרו בחקירה הנגדית.
32.
רביעית
, הראיה היחידה שהציגה התובעת בתמיכה בטענתה לפיה היא לא קיבלה את המסמכים בשנת 1991 ולא ידעה על התביעה בשנת 1991, היא עדותה שלה בעל-פה. דא עקא שהתובעת באופן כללי לא הייתה מהימנה עלי ולא אוכל לבסס על עדותה ממצאי עובדה, בוודאי שלא לגבי השאלה אם קיבלה או שלא קיבלה דבר דואר זה או אחר בשנת 1991.
33.
דוגמה אחת לאי-מהימנותה קשורה לכך שהיא לא מסרה עדות אמת כאשר נשאלה מתי לראשונה גילתה אודות קיומו של ייפוי הכוח. ואבהיר:
התובעת טענה בבקשה למתן צו המניעה בתיק זה וכן בעדותה, כי היא למדה על קיומו של ייפוי הכוח ועל קיומו של פסק הדין ההצהרתי משנת 1991 – רק בסביבות מאי 2015. אלא שהוכח שלא כך היו פני הדברים.
עוד בשנת 2013 – כאשר התנהל הדיון בבית המשפט לענייני משפחה סביב הבקשה של התובעת למתן צו ירושה - הנתבעים צירפו להתנגדות שלהם העתקים של ייפוי הכוח, כתב התביעה בהליך משנת 1991 ופסק הדין ההצהרתי משנת 1991. עוד עולה מההתכתבויות בין באי כוחם של הצדדים סביב ההליך לגבי צו הירושה, כי עורכי הדין התייחסו בתכתובות לייפוי הכוח ולפסק הדין ההצהרתי משנת 1991 (וראו לדוגמא את המכתב של בא כוחם של הנתבעים מיום 18.2.2013, נספח ח' לתצהירים נ/4 ו-נ/5, שם מדובר במפורש על ייפוי הכוח ועל פסק הדין ההצהרתי משנת 1991). לכן, התובעת ועורך דינה ידעו על ייפוי הכוח ועל פסק הדין משנת 1991 כבר בתחילת 2013 ויש לדחות

את טענתה לפיה היא "גילתה" אותם רק במאי 2015.
34.
חיזוק למסקנה זו ניתן למצוא גם בתשובות של כב' הקאדי לשאלות ההבהרה שהופנו אליו. בהקשר זה יובהר כי במהלך חקירתה, התובעת נשאלה האם נכון שכב' הקאדי, בתקופה שהיה בא כוחה, אמר לה שהנתבעים צירפו להתנגדות שהם הגישו את ייפוי הכוח ואת פסק הדין ההצהרתי. לשאלה זו השיבה התובעת בשלילה, ואמרה כי גם הבן שלה, שליווה אותה בהליכים, לא מסר לה על כך (עמ' 25 לפרוטוקול מיום 11.12.2016 שורות 19-29). אלא, שמתשובותיו של כב' הקאדי עלה בבירור כי כב' הקאדי דווקא התייחס במסגרת הדיון בבקשה לצו הירושה בבית המשפט לענייני משפחה לקיומו של ייפוי הכוח, והגם שמפאת חלוף הזמן לא היה יכול להתחייב כב' הקאדי להיקף המידע שנמסר לתובעת בהקשר זה – ברי כי קיומו של ייפוי הכוח והטענות של הנתבעים בכל הנוגע למשמעותו המשפטית היו "על השולחן" עוד במהלך הדיון בבית המשפט לענייני משפחה בעניין צו הירושה. עיון בפרוטוקול הדיון באותו הליך, מיום 1.4.2014, תומך אף הוא במסקנה ברורה זו (הפרוטוקול הוגש במסגרת בקשת הנתבעים לאשר את השאלות שהופנו לכב' הקאדי, בתאריך 26.2.2017). כלומר, שאני מאמצת את הגרסה שעולה מתשובותיו של כב' הקאדי ומפרוטוקול הדיון, ולפיה קיומם של ייפוי הכוח ושל פסק הדין משנת 1991 היו ידועים במהלך הדיונים בבית המשפט לענייני משפחה (ובוודאי שבמהלך הדיון מיום 1.4.2014), ודוחה את גרסת התובעת לפיה היא לא ידעה על קיומם עד מאי 2015.
35.
תימוכין נוסף למסקנתי זו, ניתן למצוא גם בעובדה כי בנה של התובעת לא התייצב לעדות במועד אליו זומן, ולא סופקו הסברים מניחים את הדעת לאי התייצבותו. נזכיר, כי בתשובותיו של כב' הקאדי לשאלות ההבהרה שהופנו אליו, הוא מסר כי בנה של התובעת היווה מעין איש קשר בין התובעת לבין כב' הקאדי באותה העת. לכן, ההנחה היא שגם הבן ידע על ייפוי הכוח ועל פסק הדין משנת 1991, כבר בשנת 2013, ולמצער – בשנת 2014, וההנחה היא שהוא סיפר על כך לאמו, התובעת. לפיכך, הנתבעים ביקשו לזמן אותו כעד הזמה, כדי להפריך את גרסת התובעת לגבי "אי-הידיעה". דא עקא, שהבן לא התייצב לדיון, כפי שתואר. מעבר לכך שאולי התובעת הייתה צריכה לזמן את הבן שלה כעד מטעמה מלכתחילה, במסגרת הצגת פרשת הראיות מטעמה, אזי שאי ההתייצבות של הבן, לאחר שזומן מטעם ההגנה, מעוררת אף היא ספקות באשר לאמיתות גרסת אי-הידיעה שהציגה התובעת. אי ההתייצבות מחזקת את האפשרות שלו היה הבן מתייצב לעדות – היה הוא מאשר את גרסת ההגנה לפיה הוא והתובעת ידעו על קיומם של ייפוי הכוח ופסק הדין ההצהרתי משנת 1991 עוד בשנת 2013.
36.
נשוב עתה לכך שגרסת התובעת הייתה כי היא גילתה את דבר קיומם של ייפוי הכוח ושל פסק הדין משנת 1991 רק במאי 2015, כאשר הגיעה לרשום את זכויותיה בלשכת רישום המקרקעין, וראתה "לתדהמתה" שהחלקות כבר רשומות על שם הנתבעים מכוח ייפוי הכוח (וראו למשל את סעיף 9 לתצהיר התובעת אשר צורף לבקשה למתן סעדים זמניים בתיק זה). אלא שנוכח האמור מעלה, הוכח כדבעי שהתובעת והבן שלה
ידעו על ייפוי הכוח ועל פסק הדין משנת 1991, כבר בתחילת שנת 2013 ולא רק בשנת 2015, כפי שהתובעת טענה. למסקנה זו יש משמעות בכל הנוגע לחוסר מהימנות טענותיה של התובעת, והאמור מקשה עוד יותר לקבל את טענתה כי לא ידעה על ההליך בבית המשפט המחוזי בשנת 1991. מעבר לכך, נשאלת השאלה – אם התובעת ידעה על ייפוי הכוח ועל פסק הדין ההצהרתי כבר בשנת 2013 – מדוע פנתה לבית המשפט בתביעה הנוכחית רק בשנת 2015, ומדוע יש לתת לה אורכה מכוח תקנה 528 לצורך הגשת הבקשה מכוח תקנה 201?
37.
הדברים מצטרפים לכדי מסקנה לפיה לא ניתן לתת אמון בגרסת התובעת לגבי אי קבלת הזימון לדיון בשנת 1991 או בדבר אי ידיעתה אודות ההליך משנת 1991, בוודאי שעה שהטענות מופנות כנגד

פסק דין
חלוט, אשר מאזכר שבוצע זימון כדין, ובמיוחד שעה שמטעם התביעה הוצגה עדות בעל-פה של בעלת הדין בלבד.
סיכום ביניים ראשון -
38.
מהאמור עולות שתי מסקנות.
האחת
– התובעת ידעה על פסק הדין משנת 1991 ועל ייפוי הכוח לפחות משנת 2013, ולכן,
ככל שרצתה להגיש את הבקשה לביטול אותו

פסק דין
מכוח תקנה 201 – היה עליה לעשות כן בשנת 2013. מכאן, שיש לדחות את הבקשה לקבל אורכה להגיש את הבקשה לביטול פסק הדין. המדובר בארכה של שנה וחצי – ולא מצאתי שיש לה הצדקה.
השנייה
- התובעת לא הצליחה להוכיח, במאזן ההסתברויות האזרחי, כי היא לא קיבלה את הזימון לדיון בשנת 1991 או כי לא קיבלה העתק של פסק הדין משנת 1991 או כי לא ידעה עליהם עד עתה, ומסתברת יותר גרסת הנתבעים לפיה היא כן ידעה על האמור. לכן, אף אם הייתי מעניקה את הארכה ודנה לגופה בבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר – עמדתי הייתה כי אין מקום לשעות לבקשה לביטול פסק הדין ההצהרתי משנת 1991.
39.
טרם נמשיך בדיון – אעיר עוד כי התובעת אף העלתה טענה לפיה יש פסול בפסק הדין ההצהרתי משנת 1991 היות והנתבעים שם הוגדרו כ"עיזבון המנוח" למרות שבאותה העת עדיין לא ניתן צו ירושה ועדיין לא הוגדר "העיזבון". טענות אלו יש לדחות, ואני מאמצת בהקשר זה את עמדת הנתבעים כפי שמופיעה בסעיף 75 לסיכומיהם.
40.
ניתן היה אולי לסיים את הדיון כבר עתה, אך נמשיך ונדון בשאר טענות התובעת, לגבי ייפוי הכוח עצמו. נזכור כי בעת שקילת בקשה לביטול

פסק דין
שניתן בהיעדר הגנה – יש גם לשקול את סיכויי התביעה המקוריים, כלומר – את הסיכוי של התובעת לשכנע כי לא היה מקום לקבל את התביעה למתן פסק הדין ההצהרתי משנת 1991 על בסיס ייפוי הכוח. בהתאם, נעבור עתה לדון בנדבך השני של תביעתה של התובעת ונתייחס לטענותיה לגבי ייפוי הכוח.
טענות התובעת לגבי ייפוי הכוח -
41.
מקדמית, נזכיר כי בתחילת ההליכים, התובעת העלתה טענת זיוף לגבי ייפוי הכוח – ולא ברור לי עד היום אם הכוונה הייתה לגבי זיוף המסמך כולו או "רק" זיוף החתימה של המנוח על המסמך. בכל אופן, התובעת קיבלה אישור לבחון באמצעות מומחים מטעמה את המסמך המקורי, כמו גם מסמכים נוספים בגנזך המדינה ואף קיבלה מספר רב של אורכות להגשת חוות דעת בהקשר לזיוף הנטען. חוות דעת שכזו לא הוגשה, ובהתאם – במסגרת החלטות הביניים בתיק (מיום 16.5.2016 ומיום 17.7.2016) קבעתי כי התביעה לא תוכל לטעון לגבי זיוף כאמור בהמשך. מעבר לכך, אף אם התובעת לא הייתה "חסומה" מהעלאת טענת זיוף בשל אותן החלטות ביניים שלי, ממילא – לא הוצג במסגרת פרשת הראיות ולו בדל של ראיה לגבי זיוף שכזה, והטענה נדחית גם לגופה, בשלב הזה של פסק הדין. לכן, נקודת המוצא להמשך הדיון הינה שייפוי הכוח אכן נחתם בשנת 1959, על ידי האב המנוח, בנוכחות עדים, לפני הנוטריון הציבורי, והוא משקף נאמנה את רצונו של המנוח באותה עת, כחמש שנים לפני פטירתו.
42.
לגבי מעמדו של ייפוי כוח הנחתם בפני
נוטריון ציבורי, אפנה לע"א 4175/12 תעשית אבן וסיד בע"מ נ' גדיר (10.03.2014), לאמור:

"ככלל, כאשר צד מכחיש את אמיתות חתימתו על גבי מסמך בכתב, על הצד השני רובץ נטל השכנוע להוכיח את אמיתות החתימה ... ייפוי כוח נוטריוני הוא אחד החריגים לכלל זה, וכאשר עסקינן במסמך שנחתם בפני
נוטריון, נטל ההוכחה עובר אל שכמו של הצד הטוען כי החתימה המופיעה על המסמך אינה חתימתו .... בשל העובדה שייפוי הכוח בענייננו נחתם בפני
נוטריון ציבורי בשנת 1970 (זאת, טרם שנכנס לתוקפו חוק הנוטריונים, התשל"ו-1976) – חל עליו החוק העותומני, היינו: חוק הנוטריון הזמני מיום 15.10.1913 (להלן: חוק הנוטריון העותומאני), הקובע חזקות בדבר תקינות פעולת הנוטריון, ומעגן את חובתו לברר את זהות הצדדים ואת רצונם (ראו: ע"א 7183/09 עזבון המנוח בולוס נגד מינהל מקרקעי ישראל
(4.4.2012)).
עפ"י חוק הנוטריון העותומאני מוטלת החובה על הנוטריון לחקור ולברר את זהותם של הצדדים ואת רצונם החופשי. כך קובע, סעיף 42 לחוק הנוטריון העותומאני: "אחד התפקידים היותר חשובים של הנוטריונים והעוזרים, הוא לחקור ולברר את זהותם של הצדדים ולהיות בטוחים ברצונם החפשי של הצדדים ואם יוכח בפני
בית המשפט שהם אשרו או ערכו, נירות, שטרות, או חוזים מבלי לחקור בתשומת לב את זהות הצדדים ואת רצונם החפשי, יפוטרו מייד, ויענשו בהתאם להוראות החוק הזה" (הציטוט מובא בתרגומו של עו"ד מ' לניאדו, בספרו קובץ החוקים העותמנים 171, מהדורה שנייה, תשט"ו).
בית משפט זה קבע, לעניין פירושו של סעיף 42 הנ"ל, כי: "קיימת חזקה, שהנוטריון מילא את חובתו כהלכה (ראה ע"א 8/68, [2], בעמ' 111), ואין לייחס לו מחדל מקצועי-אתי במילוי תפקידו, בלי שהדבר מוכח בצורה משכנעת ביותר. ...
זאת ועוד, הוראת סעיף 66 לחוק הנוטריון העותומאני מעידה על חשיבותו של המסמך הנוטריוני, ועל כוחו כראיה, וזו לשונה: "מסמכים, הסכמים ושטרות הנערכים ע"י הנוטריונים ועוזריהם כפי התנאים והכללים המפורשים בחוק הזה, הם נחשבים לבעלי-ערך-הוכחה בפני
עצמם, בפני
כל בתי המשפט הדתיים והאזרחיים וכל מחלקות הממשלה, וזה מבלי שום צורך לאמת את תכנם ע"י איזו ראיה אחרת".
הוראה זו מתייחסת למשקלם הראייתי של המסמכים אשר נערכו ע"י נוטריון, וזאת עפ"י הכלל של תקינות פעילותו של המינהל. כלומר, שלא כמסמך רגיל המוגש לבית-המשפט, הרי שלשם אימות תוכנו של מסמך נוטריוני על-פי החוק העותמני, אין צורך לזמן לעדות את הצדדים החתומים על המסמך או את הנוטריון הציבורי עצמו ... זה הדין אשר חל גם בימינו, בהתאם להוראת סעיף 19 לחוק הנוטריונים, התשל"ו-1976, לפיה: "אישורו של נוטריון לפי חוק זה והתקנות על פיו, יהיה ראיה מספקת בהליך משפטי, ללא צורך בראיה נוספת, לדברי הנוטריון ולמעשיו ולדברי אחרים ולמעשיהם שאמרו או עשו בפני
ו, הכל כאמור באישור".
במילים אחרות, החזקה בדבר אמיתות תוכנו של המסמך הנוטריוני וכשרות פעולותיו של הנוטריון, היא חזקה הניתנת לסתירה. אלא שטענה המייחסת לנוטריון מחדל חמור בהפעלת חובתו לחקור ולברר את זהותם של הצדדים – דורשת הוכחה משכנעת ביותר, כדי לסתור את אמיתות ייפוי הכוח הנוטריוני. קיימות דרכים שונות, באמצעותן ניתן להפריך את אמיתות החתימה על ייפוי הכוח הנוטריוני: מפי עד, אשר יאשר כי החותם היה אדם אחר; על דרך הצגתה של חוות-דעת מומחה התומכת בגירסתו של הצד המסתייג; או באמצעות השוואה לדוגמאות כתב-יד אחרות שלו (ראו: עניין עסאף). המשותף לדרכי הוכחה אלו הוא, כדברי הנשיא מ' שמגר בעניין שאול רחמים: "קיומם של אלמנטים ראייתיים חיצוניים למסמך שבמחלוקת, השופכים אור על זהות עורך המסמך או החתום עליו" (שם, בעמ' 262-261)."
(וראו בנוסף את ע"א 7183/09 עזבון המנוח ח'ורי ז"ל נ' מינהל מקרקעי ישראל, פסקה 19 (04.04.2012) ואת הפסיקה שמוזכרת בסעיף 60 לסיכומי הנתבעים בהקשר זה).
43.
משמע, שהנטל הרובץ על שכם התובעת, בבואה להעלות טענות כנגד משקלו של ייפוי הכוח הנוטריוני ונפקותו, הינו נטל כבד ביותר (לאחר זניחת טענת הזיוף ואי הוכחתה). נבחן כעת את הטענות של התביעה לגבי ייפוי הכוח
- ואקדים מאוחר למוקדם ואומר שלא אוכל לקבלן.
44.
טענה אחת
של התובעת הינה כי "לא ייתכן" שהאב המנוח עשה "עסקה" עם הנתבעים והאחות פאטמה, לא ייתכן שרצה להעניק להם את הזכויות בחלקות ולא ייתכן שחתם על ייפוי הכוח, שכן אם כך היה – היא הייתה יודעת על הדבר, היות והייתה מקורבת לאב המנוח והייתה מעודכנת לגבי מהלכיו העסקיים. התובעת הצהירה כי היא הייתה תמיד "צמודה" לאביה המנוח והיה בידיה המידע ביחס להליכים שעשה המנוח בחלקות. עוד הצהירה כי למיטב ידיעתה המנוח לא עשה עסקת מכר עם הנתבעים ביחס לזכויות בחלקות (סעיפים 9 ו-27 לתצהיר ת/1). בבית המשפט התובעת העידה כי היא הבכורה מבין כל האחים, הייתה "צמודה" לאביה המנוח והייתה מעורה בענייני המקרקעין שבבעלותו. מכאן, מבקשת התובעת להראות שאי ידיעתה אודות ייפוי הכוח, כפי שהיא טוענת, מלמדת על כך שהוא מזויף, או שלא משקף את רצון האב.
45.
טענה זו לא אוכל לקבל. ראשית, יש לראות כי התובעת אף העידה כי התחתנה בגיל 17, כלומר בשנת 1954 לערך (שכן, התובעת הינה ילידת שנת 1937, ראו סעיף 5 לתצהירה ת/1 וכן תצהירו של הבעל, ת/2, בסעיף 5), כלומר – חמש שנים לפני הכנת ייפוי הכוח. לא נטען כי התובעת הוסיפה להתגורר לאחר חתונתה בבית הוריה, והטענה כי הוסיפה להיות "צמודה" למנוח ומעורה בנושאי המקרקעין, היא טענה מוקשית בשים לב למועד חתונתה, והיה מקום להביא תימוכין לטענה זו, שאף היא טענה בעל-פה של בעלת דין. ראו עוד כי בהקשר זה העיד מחמוד, כי נולד שנתיים לאחר נישואיה של התובעת, וכי כאשר הוא גדל, התובעת כבר התגוררה בבית בעלה (עמ' 41, שורות 26-27). שנית, הנתבעים טוענים בהקשר זה כי הן התובעת והן עאישה דווקא קיבלו מידע "בזמן אמת" מהאב המנוח, בדבר כוונתו למכור ולהעביר את הזכויות שלו בחלקות רק לנתבעים הבנים ולפאטמה (הקטינה), וזאת הן עובר לחתימת ייפוי הכוח והן לאחר מועד החתימה עליו (וראו את סעיף 15 לכתב ההגנה ואת האמור בתצהירי ההגנה). בהקשר זה קיימות עדויות בעל-פה רק של חלק מהנתבעים, ונזכור כי שתי האחיות, פאטמה ועאישה, אינן בין החיים ולא ניתן לשמוע את גרסתן. לכן, אף אם לא ניתן לקבוע בוודאות שגרסת הנתבעים היא הנכונה, בוודאי שלא הוכחה גרסת התובעת, לפיה היא לא ידעה על הכוונה של האב ולא ידעה על ייפוי הכוח, קל וחומר שלא ניתן לקבל את הטענה לפיה אם היא לא ידעה – זה לא קרה. שלישית, יש לראות כי התובעת עצמה העידה כי מאז שהאחים שלה (הנתבעים) בגרו, הם כל הזמן אמרו לה שאין לה כל זכות בחלקות של המנוח, ולמרות זאת היא אמרה להם שהיא דורשת את החלק שלה (עמ' 10, שורות 13-17, עמ' 13, שורות 26-32). ההודאה של התובעת בכך שהיו חילופי דברים בינה לבין הנתבעים, מזה שנים רבות, לגבי הזכויות הנטענות שלה למול טענותיהם, מחזקת לשיטתי את גרסת ההגנה ומחלישה את גרסת התביעה.
לכן, יש לדחות את הטענה הראשונה לפיה לא ייתכן שהאב חתם על ייפוי הכוח מבלי שהתובעת תדע על זה. שוכנעתי שהיא כן ידעה על ייפוי הכוח, וידיעתה ממילא אינו מעלה או מורידה.
46.
טענה שנייה
של התובעת מתייחסת להגיונו של ייפוי הכוח, או יותר נכון לאי-הגיונו – לשיטתה. אמנם, ניסוחו של ייפוי הכוח קצת "מוזר" שכן לא ברור בדיוק מיהם "הקונים" המצוינים בייפוי הכוח, וככל שהכוונה היא לילדים של המנוח או רק לשני הילדים הבגירים – ניתן היה לנסח זאת בצורה ברורה יותר. בדומה – לא ברור אם הסך של 2,000 ל"י שולם רק על ידי שני האחים שהיו בגירים באותה העת או על ידי כולם. עם זאת, המסמך הוכן ונחתם על ידי האב המנוח בעודו בחיים, ולדידי אין כל ספק באשר לכוונה הכללית שלו ובאשר למטרתו. קריאת המסמך כמכלול מלמדת חד משמעית על הכוונה של המנוח להעביר את הזכויות בחלקות רק לארבעת הבנים ולפאטמה, ולכן, התהיות לגבי השימוש במונח "קונים" אינן מספיקות כדי לשלול את תוקפו. אין די בשאלות כדי להגיע למסקנה כי דינו של ייפוי הכוח להתבטל או כי הוא אינו משקף הסכמות אמיתיות בין המנוח לבין הנתבעים, הסכמות אשר הושגו בסמוך לחתימת ייפוי הכוח בשנת 1959.
47.
טענה שלישית
שבפי התובעת הינה כי ייפוי הכוח אינו עולה כדי "מסמך בכתב" כפי שנדרש בהתאם לסעיף 8 לחוק המקרקעין, תשי"ט-1969, ואינו יכול להקים לנתבעים זכויות במקרקעין כשלעצמו. טענה זו יש לדחות שכן עיון בייפוי הכוח מראה כי קיימים בו הפרטים הנדרשים לצורך עמידה בדרישת הכתב המהותית המגולמת בסעיף 8 לחוק המקרקעין (אשר כלל אינו חל על ייפוי הכוח משנת 1959). קיימת בייפוי הכוח הגדרה ברורה של המנוח; קיימת טבלה ובה פירוט של החלקות; קיימת התייחסות לכך כי מיופה הכוח מוסמך להעביר את כל הזכויות בכל החלקות לילדים של המנוח ששמותיהם מפורטים בייפוי הכוח - כאשר שני הבגירים הם ככל הנראה גם מי שהוגדר כ"קונים", ובכל אופן - מוזכרים חמשת הילדים של המנוח עם שמם המלא – שני הבנים הגדולים הבגירים ולאחר מכן, שני הבנים הנוספים ופאטמה המוגדרים כקטינים, המיוצגים על ידי האם כאפוטרופסים; קיימת הצהרה של המנוח כי הוא קיבל מהקונים 2,000 ל"י עבור העברת הזכויות וכי הוא מאשר את קבלת הסכום ומוותר על החלקות ומעביר אותן על פי ייפוי הכוח; מוזכר כי המדובר בייפוי כוח בלתי חוזר, כי למנוח לא תהא הזכות לבטל אותו או לשנות אותו וכי ייפוי הכוח יחייב את יורשיו של המנוח לאחר פטירתו; בסופו מתנוססת החתימה של המנוח ושני עדים נוספים, ולאחר מכן אישורו של הנוטריון הציבורי לגבי חתימת המנוח ושני העדים.
בהקשר זה אפנה לע"א 1117/06 חברת אלקודס קורפוריישן נ' יורשי המנוח אלרחמן (14.04.2010), שם התבררה טענה דומה לגבי ייפוי כוח, אשר נדחתה – וכך נפסק (פסקה 23 ואילך):

"הענקת ייפוי כוח היא פעולה משפטית חד-צדדית ובבואנו לפרשה יש להחיל לגביה את כללי הפרשנות הסטטוטוריים הקבועים בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, מכוח השילוב שבין הוראות סעיף 61(ב) לחוק, המחיל, בין היתר, את הוראות סעיף 25 שבו גם על פרשנותן של פעולות משפטיות חד-צדדיות, ובצד כללי הפרשנות הסטטוטוריים הנ"ל יש להחיל על פרשנותה של פעולה כאמור גם את הכללים הפרשניים ההלכתיים שפותחו בדין הישראלי (ראו: ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265 (1995); דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות-אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל (11.5.2006); אהרן ברק פרשנות במשפט כרך רביעי – פרשנות החוזה 48 (2001) (להלן: ברק פרשנות החוזה)). פירוש הוראותיו של ייפוי כוח ייעשה, אפוא, תוך התחקות אחר אומד דעתו הסובייקטיבי של מעניק ייפוי הכוח, עליו ניתן ללמוד מלשון ייפוי הכוח וכן מן הנסיבות החיצוניות האופפות אותו (ראו ברק פרשנות החוזה 387-388).
...
כמו כן לא מצאתי מקום לקבל את ראש הטענות הנוסף שהעלתה המערערת ולפיו ייפוי הכוח הבלתי חוזר ... אינו מקיים את דרישת הכתב שבסעיף 8 לחוק המקרקעין. כבר נפסק שייפוי כוח בלתי חוזר, העונה על דרישת הכתב בהתאם לכללים שפותחו בהקשר זה, יכול ליצור התחייבות לעשיית עסקה במקרקעין (ראו: ע"א 309/87 יחיא נ' אגבריה, פסקה 5 (8.3.1990); ע"א 3812/97 ארזי נ' קישק, פסקה 4 (15.9.1999) (להלן: עניין ארזי); בע"ם 9825/05 חמדאן נ' עזבון המנוח פריד מוחמד חמדאן חג' אחמד, פסקה 29 (28.10.2009) (להלן: עניין חמדאן)). המערערת טענה ובצדק כי ייפוי הכוח הבלתי חוזר ... אינו מציין את התמורה או את המועדים לביצוע העסקה. עם זאת, נאמר בו מפורשות כי חתימת עבד אלרחים עליו מהווה אישור בדבר קבלת מלוא התמורה על-ידו ויפים לעניין זה דבריו של השופט א' מצא בע"א 475/87 אהרונוב נ' אהרונוב, פ"ד מג(3) 165, 171 (1989) כי: "ההצהרה... לפיה כל אשר התחייב המשיב להשקיע ולבצע כבר הושקע ובוצע על-ידיו, הפכה את הפירוט למיותר. משל למה הדבר דומה, לעיסקה במקרקעין בה אין הצדדים מפרשים את מחיר הנכס, אך מפרשים, שמלוא המחיר כבר שולם למוכר, ויוצאים בכך ידי חובה... דרישת הכתב מיועדת לסלק כל אי-ודאות מתנאיה של עיסקה במקרקעין, והצהרה כתובה של המוכר בעיסקה כזאת, המאשרת כי הקונה כבר מילא את כל התחייבויותיו ולפיכך הריהו זכאי להעברת הזכות בנכס הנמכר, משיגה מטרה זו ביעילות לא פחות מפירוט נרחב של התחייבויות הקונה" ...
כמו כן יש לייחס בעניין זה משקל מסוים לעובדה שייפוי הכוח הבלתי חוזר ... ניתן על-ידי עבד אלרחים לאחיו סמור ולבן אחיו זוהיר דהיינו כי מדובר בעסקה בין בני משפחה".
48.
הפרשנות של ייפוי הכוח במקרה הנוכחי, אינה מותירה כל ספק באשר לכוונה של המנוח, הפרטים המופיעים במסמך עומדים בדרישות של סעיף 8 לחוק המקרקעין, המדובר בייפוי כוח שנתן המנוח לצורך העברת הזכויות לילדיו ולכן יש לבחון את פרשנותו של המסמך ואת הניסוח שלו במשקפיים מתאימות, קיים אישור לגבי קבלת התמורה (ללא קשר לשאלה אם היא סבירה, כאשר עסקינן באב המעניק זכויות לילדיו), הנתבעים פעלו על פי ייפוי הכוח במשך שנים – והכל מצטרף לכדי מסקנה כי אין לפקפק אחר מהות ייפוי הכוח ומטרתו.
49.
האמור מעלה מתייחס לפסיקה העוסקת בייפויי כוח שנחתמו לאחר כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין, והרי ייפוי הכוח שבו עסקינן הינו משנת 1959, ולכאורה – הוראות חוק המקרקעין, כולל סעיף 8 אינן חלות עליו, אלא שהפסיקה קבעה כי גם לגבי ייפויי כוח שנחתמו קודם לכניסתו לתוקף של חוק המקרקעין יש להחיל הלכות ברוח דומה – ואפנה לדוגמה לע"א 6906/00 ענבטאוי נ' דר (דרויש), פ"ד נו(5) 280 (2002), וניתוח הסיטואציה סביב ייפוי כוח משנת 1964 בהתאם לדיני היושר האנגליים, שנקלטו במשפט המנדטורי וחלו עד לכניסתו לתוקף של חוק המקרקעין.
50.
בכל אופן, לא מצאתי לקבל את טענות התובעת כנגד ייפוי הכוח, בין אם לגבי היותו בלתי ברור או בלתי מסוים ובכלל. בהקשר זה יש עוד להזכיר כי האחות פאטמה הייתה אמורה אף היא לקבל זכויות בחלקות מכוח ייפוי הכוח, אך יורשיה ויתרו על זכויותיה האמורות – כפי שהוצג לבית המשפט המחוזי במסגרת ההליך בשנת 1991. הגם שפאטמה הלכה לעולמה, לא הועלו מאז 1991 ועד היום כל טענות מצד פאטמה או יורשיה לגבי ייפוי הכוח או לגבי פסק הדין ההצהרתי משנת 1991 – ויש לדבר משקל. הוא הדין לגבי יורשיה של האחות עאישה, אשר אף היא "נפגעה" כביכול בגלל החלטתו של האב המנוח המגולמת בייפוי הכוח – ואף מצד יורשיה, לא הועלו טענות הדומות לטענות של התובעת. אי העלאת טענות מצד מי שאינו צד להליך אינה בבחינת ראייה, אך הדבר מעורר סימני שאלה, לחובת גרסת התביעה.
51.
יתירה מכך. הואיל ובפרק הקודם של פסק הדין – מסקנתי העובדתית הייתה שאינני מקבלת את טענת התובעת לפיה היא לא ידעה על ההליכים משנת 1991, המסקנה המשלימה היא שהיא ידעה על

פסק דין
ההצהרתי משנת 1991 ועל ייפוי הכוח אשר בבסיס אותו

פסק דין
– עוד בשנת 1991 או בסמוך לכך. בנקודה זו, יש לתת את הדעת לשיהוי שבהגשת התביעה דנן, שכן לו הייתה התביעה מוגשת במועד מוקדם יותר, בסמוך לשנת 1991, ייתכן שהיו בנמצא אנשים נוספים אשר היו יכולים להעיד מכלי ראשון על מטרתו של ייפוי כוח, תוכן ההסכמות בין המנוח לבין הנתבעים ופאטמה וכו'. כך למשל, נכון לשנת 1991, מיופה הכוח היה עודנו בחיים ויכול היה אולי לשפוך אור על נתונים מהותיים מסוימים. בדומה, האם המנוחה של הצדדים, הייתה בחיים עד שנת 1995, ובוודאי שהייתה יכולה אף היא לספק תובנות מסוימות לגבי המחלוקת שניטשה בין הצדדים.
52.
בהקשר זה יש לראות כי התובעת טוענת כלפי הנתבעים כי יש פסול בכך שהם היו אלו שהגישו בשיהוי את התביעה לבית המשפט המחוזי, וכי היה עליהם להגיש את התביעה בסמוך למועד החתימה על ייפוי הכוח – בשנת 1959, או לכל המאוחר בסמוך לאחר פטירת המנוח – בשנת 1964. התובעת צודקת בטענתה לפיה השיהוי האמור – עד שנת 1991, אולי פגם ביכולת לברר את הנתונים, אך אין לטענה זו תוחלת שעה שנקבע כי התובעת הייתה מודעת להליך, ולכן – השיהוי מבחינתה (משנת 1991 ועד 2015) רב יותר, משמעותי יותר ובנסיבות - קריטי.
סיכום ביניים שני -
53.
מהמקובץ עולה כי התובעת לא הצליחה להרים את הנטל הכבד המונח על שכמה ולהראות כי ייפוי הכוח אינו בתוקף או שלקוי או שאין לייחס לו את המשמעות הקניינית העולה באופן ברור מהמסמך. הטענות של התובעת לגבי כך שלא הגיוני שהאב המנוח התכוון להעניק רק לבנים ולפאטמה הקטינה את הזכויות – נותרו בגדר טענות בעלמא ואין בהן כדי להתגבר על העולה בבירור מהמסמך, אשר אף קיבל תוקף בפסק הדין ההצהרתי משנת 1991.
54.
לכן, אף אם נבחן את הבקשה לביטול פסק הדין משנת 1991 באספקלריה של עילת הביטול המחייבת לבחון את סיכויי התביעה – נאמר כי אין לתביעה בסיס ולא שוכנעתי בקיומם של סיכויי תביעה טובים, בוודאי שלא כיום. כל עוד ייפוי הכוח שריר וקיים, המשמעות הינה שהמנוח מכר, העביר ונתן, בעודו בחיים, את הזכויות שלו בחלקות לנתבעים (וראו כי העסקאות דווחו לרשויות המס וניתנו אישורים מהרשויות לגבי העסקה המגולמת בייפוי הכוח). מכאן, שיש תוקף לעסקאות מכוח ייפוי הכוח, והזכויות שאליהן מתייחס ייפוי הכוח אינן חלק ממסת נכסי העיזבון אשר לגביהם חל צו הירושה, ולתובעת אין בהן חלק.
טענות התובעת לגבי התנהלות הנתבעים -
55.
טרם סיום, נתייחס לעוד טענות כלליות שמפנה התובעת כלפי הנתבעים.
56.
מצגים נטענים מצד הנתבעים
- התובעת טוענת כי הנתבעים "הערימו עליה", כאשר הציגו בפני
ה מצגים שונים לעניין הבעלות בחלקות במהלך השנים האחרונות, כאשר בפועל פעלו מאחורי גבה להשלים את רישום הזכויות בחלקות על שמם. טענה זו לא הוכחה, לא הוכח מה בדיוק אמרו הנתבעים, מי אמר מה, מתי הדברים נאמרו וכו' – ויש לראות כי קריאה קפדנית של תצהירי התובעת ובעלה למול חקירותיהם בבית המשפט מחייבת את המסקנה כי לא הוכח ולו נתון בודד לגבי מצג זה או אחר בהקשר זה. במיוחד יש לזכור כי בניגוד לטענה בדבר מצגי שווא, התובעת דווקא מסרה בחקירתה (כפי שכבר הזכרתי מעלה) שהנתבעים אמרו לה במשך כל השנים שאין לה זכויות בחלקות. לכן, יש לדחות את טענת התובעת לגבי מצגים אלו ואחרים, מה גם שאין לטענות נפקות – שכן מצגים שכאלו (אם היו) אינם יכולים להקים יש מאין זכויות קנייניות ולא נטענה טענת הסתמכות.
57.
השיהוי מצד הנתבעים ברישום הזכויות שלהם בחלקות
-
אין חולק כי גם בהתנהלותם של הנתבעים נפל פגם בכך שהם השתהו שיהוי משמעותי בכל הנוגע לרישום הזכויות שלהם מכוח פסק הדין ההצהרתי משנת 1991, ולמעשה הנתבעים "התעוררו" ואצו רצו לרשום את הזכויות בחלקות על שמם, רק בשנת 2013 במקביל לכך שהתובעת פתחה בהליך של הגשת הבקשה לצו הירושה. הנתבעים סיפקו הסברים שונים לגבי שיהוי משמעותי זה (וראו למשל את עדות מחמוד, בעמ' 43 ואת סעיפים 14-16 ו-82 לסיכומי הנתבעים), אך אף אם הסברים אלו אינם חפים מקשיים ואף אם אמצא שלא לקבלם, אין בכך כדי לשנות את המסקנות באשר לכך שטענות התובעת לא הוכחו. שהרי, אליבא דגרסת התובעת, היא בכלל לא ידעה מה המצב הרישומי עד שבאה לרשום את זכויותיה הנטענות מכוח צו הירושה, בשנת 2015, ורק אז ראתה לראשונה את הנתונים שבלשכת רישום המקרקעין. אם זו הגרסה העובדתית של התובעת – הרי שעד שנת 2015 היא לא בדקה אי פעם את "המצב" בלשכת רישום המקרקעין, ולכן – מבחינתה, ואם נאמץ את גרסתה העובדתית, אין כל משמעות לעובדה שהזכויות נרשמו רק בשנת 2013 למרות שאפשר היה לרשום אותם בשנת 1991. כלומר, שהשיהוי לא גרם לה כל נזק, אין כל קשר סיבתי בין השיהוי לבין מצבה כיום, ואין בשיהוי כדי לחייב מסקנות לגבי ייפוי הכוח או לגבי הבקשה לביטול פסק הדין ההצהרתי משנת 1991.
58.
הצעתו של מחמוד
- אוסיף, בבחינת למעלה מן הדרוש, שגם העובדה כי מחמוד הציע לתובעת פיצוי בדמות חלקת קרקע מתוך החלקות שבבעלותו (שאינה אחת מהחלקות שבמחלוקת בפני
י), איננה יכולה ללמד על צדקת טענותיה של התובעת (וראו בהקשר זה עדותו בעמ' 44). הדבר מלמד על רצונו של מחמוד להביא לפתרון המחלוקת למול האחות, נוכח יחסי הקרבה ביניהם, אך הצעה זו אינה יכולה להשליך על גורל התביעה (ואדגיש שוב כי ההצעה התייחסה לתא שטח שאינו כלול בחלקות שעליהן נסוב ההליך שבפני
).
59.
אי התייצבות עדים מטעם הנתבעים
– הטענה האחרונה של התובעת שאליה אתייחס, אשר הועלתה מטעמה
בסיכומיה, נוגעת לעובדה כי הנתבע 1, המנוח סלאח ז"ל, לא התייצב לחקירה על תצהירו. לטענת התובעת, יש לייחס לאי התייצבותו של סלאח ז"ל משמעות ראייתית לחובת הנתבעים, וכך גם לעובדה שאחמד, אשר היה בגיר במועד חתימת ייפוי הכוח, לא הגיש תצהיר מטעמו. מהבחינה העקרונית, יש צדק בעמדה זו של התובעת. עם זאת, לגבי סלאח ז"ל, יש לראות כי הסיבה לאי ההתייצבות הייתה מצבו הרפואי הקשה, והוא אף הגיש בהמשך בקשה לשמוע את העדות בביתו, בסמוך למיטת חוליו. לגבי אחמד – אכן אף אני תהיתי מדוע הוא לא הגיש תצהיר ולא העיד, אך חוסר זה בראיות ההגנה אינו יכול לשנות את תמונת המצב הכוללת ואת המסקנות המתחייבות מהמארג המצטבר. נזכיר שוב כי הנטל הראשוני להוכחת התביעה הוא על התובעת, אף היא לא זימנה עדים שהיא הייתה יכולה לזמן, הבן שלה לא התייצב לחקירה והיא וויתרה על עדים שהיא התכוונה להעיד (כגון, אחד הבנים של עאישה ושניים מילדיה של פאטמה – אשר כולם זומנו מטעם התובעת אך לא התייצבו והיא וויתרה על עדותם). דהיינו, התובעת הסתפקה בעדות שלה שבעל-פה ובעדות של בעלה ז"ל (כאשר ברי כי בעלה ז"ל לא יכול היה להעיד לגבי חלק ניכר מהדברים מידיעה אישית) – ולכן, במקרה הנדון, אי התייצבותו של עד אחד מטעם הנתבעים, אינה יכולה להטות את הכף לטובת התובעת.
ההלכות הנוהגות
-
60.
בהתייחס לבקשות מכוח תקנה 528 לתקנות, נקבע בפסיקה כי בית המשפט מוסמך להאריך מועד שנקבע בחיקוק "מטעמים מיוחדים שירשמו", וכי "טעם מיוחד" בכגון דא הוא "קיומן של נסיבות חיצוניות שאינן בשליטת בעל הדין, ואילו כאשר טעמי האיחור נעוצים בבעל הדין עצמו או בבא כוחו, אין צידוק להאריך את המועד שהוחמץ" (רע"א 10436/07 ציון נ' בנק הפועלים בע"מ, פסקה 10 (28.4.2008); רע"א 3776/16 גנים נ' דרור, פסקה י (15.8.2016)).
61.
באשר לתקנה 528 לתקנות – בפסיקה נקבע כי מקובל להבחין בין מקרה שבו נדרש ביטול

פסק דין
"מתוך חובת הצדק" לבין מקרה שבו הביטול נתון לשיקול דעת בית המשפט. במקרה הראשון, כאשר ההליך פגום מעיקרו ולא בוצעה המצאה כדין, יבוטל פסק הדין ללא התייחסות לשיקולים נוספים, ולעומת זאת, במקרה שבו אחד הצדדים לא התייצב לדיון למרות שבוצעה המצאה כדין, נדרש בית המשפט להתחשב בשאלה מה גרם לאי ההתייצבות וכן בשאלת סיכויי הצלחתו של המבקש בהליך העיקרי (רע"א 2158/15 עיסא נ' סרסור, פסקה 3 (2.6.2015); יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי 699-696 (מהדורה שישית; 1991); אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי 677-675 (מהדורה אחת-עשרה; 2013)).
62.
באשר למתחם שיקול הדעת, מחד – נפסק כי ככלל, בבקשות לביטול

פסק דין
שניתן בהיעדר הגנה או אי התייצבות, הגישה היא ליברלית, תוך ריפוי הנזק שנגרם לבעל הדין שכנגד עקב המחדל הדיוני, בפסיקת הוצאות, ומאידך – הפסיקה חזרה והדגישה כי אף אם נייחס את מלוא המשקל לחשיבותה של הזכות החוקתית בדבר גישה לערכאות, ואף לאור אמת המידה "המרוככת" בה נוקטים בתי המשפט בעת בחינת בקשות מכוח תקנות 528 בשילוב עם תקנה 201 - יש לזכור כי על בית המשפט לאזן בין מספר שיקולים ובהם "עקרון סופיות הדיון ויעילותו, התנהגותם של הצדדים ותום-לבם, נסיבותיו של האיחור, מידתו והשלכתו על אינטרס ההסתמכות של הצד האחר, מהות הסוגייה וחשיבותה הציבורית, וסיכוייו של ההליך" (רע"א 1273/15 מאירפלד השקעות וניהול בע"מ נ' סטרפלאסט תעשיות 1967 בע"מ, פסקה 17 (21.4.2015); רע"א 522/16 ג'יעאן נ' ג'אן, פסקה 4 (16.2.2016); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 171-170 (מהדורה שלישית, 2012)). עוד נפסק כי שאלת סיכוייו של ההליך, שמשפיעה בין יתר השיקולים על ההכרעה בבקשה להארכת מועד – בוחנת למעשה את סיכוייה של הבקשה לביטול פסק הדין (רע"א 4538/11 צמח נ' גבאי, פסקה 26 (3.1.2013); רע"א 7092/11 איוב מ.ט.ח בצוע פרויקטים בע"מ נ' קרן הסיטי בע"מ, פסקה 18 (16.8.2012)), וכי:
"כידוע, ביטול

פסק דין
שניתן בהעדר הגנה מבוסס על שני שיקולים: מן העבר האחד סיבת מחדלו של המבקש להתגונן, ומן העבר השני סיכויי ההצלחה כי הגנתו תתקבל. ככל שאחד השיקולים הללו מצביע באופן מובהק יותר על כך שיש לבטל את פסק הדין, יפחת המשקל שיש להעניק לשיקול השני; ועם זאת, ברגיל מקובל כי השיקול בדבר סיכויי ההצלחה הוא השיקול העיקרי"
(רע"א 3269/16 השרון שרותי טקסי בע"מ נ' מוניות קו 51 בע"מ (14.06.2016)).
63.
יישום ההלכות על המקרה הנוכחי מביא לתוצאות המצטברות הבאות:
תחילה, וכפי שכבר נכתב, לא מצאתי כי קיים טעם מיוחד להאריך את המועד להגשת הבקשה לביטול פסק הדין ההצהרתי משנת 1991. טענותיה של התובעת בהקשר זה חייבו בירור עובדתי (ולכן, לא סברתי שיש לסלק את התביעה על הסף בשלב המקדמי), אך לאחר אותו בירור ולאחר שלתובעת ניתנה ההזדמנות להציג את הראיות בהקשר זה – מסקנתי היא כי התובעת ידעה על פסק הדין בסמוך לשנת 1991, ולמצער מתחילת שנת 2013, האיחור אינו נובע מנסיבות חיצוניות שאינן בשליטת התובעת אלא בהתנהגותה של התובעת עצמה – ולכן, היא איחרה את המועד להגיש בקשה לביטול פסק הדין ההצהרתי שנת 1991 ואין להאריך את מועד.
64.
מעבר לכך, אף אם הייתי מקבלת את הבקשה למתן אורכה – לא שוכנעתי כי קיימת עילה לביטול פסק הדין משנת 1991, בין אם מחמת חובת הצדק ובין אם במסגרת שיקול הדעת הרחב המוקנה לבית המשפט. לא אוכל לקבל את טענת התובעת העובדתית לגבי אי קבלת הזימון ולגבי אי הידיעה על ההליך. בנוסף, מצאתי שהסיכויים לתקוף את ייפוי הכוח אינם גבוהים ולא אוכל לקבל את טענות התובעת לגבי ייפוי הכוח ומשמעותו. עיקרון סופיות הדיון והעובדה כי החלקות כבר רשומות מזה ארבע שנים על שמם של הנתבעים ובוצעו לגביהן עסקאות מקרקעין עוקבות רבות, בצירוף הנתונים לגבי ידיעתה של התובעת אודות הנתונים והתנהלותה במשך כל השנים – מניבים אף הם את אותה התוצאה. אין המדובר במקרה שבו יש מקום "להחזיר את הגלגל אחורה", לשנת 1991 או לשנת 1959, ובוודאי שאין זה המקרה שבו יש מקום להורות על ביטול

פסק דין
ולהסתפק בריפוי הקושי באמצעות הוצאות.
הערות טרם סיום -
65.
טרם השלמת המלאכה, אבקש להוסיף עוד, כי לאורך ניהולו של ההליך עשו הצדדים מאמצים רבים להגיע לפשרה מחוץ לכותלי בית המשפט, אשר לצערי לא התגבשו לבסוף לכדי הסכמות. אני תקווה כי המחלוקת בהליך זה, כמו גם תוצאתו, לא תימנע מהצדדים להגיע בכל זאת להסכמות מסוימות, שיהיה בהן כדי ליישר את ההדורים בין הצדדים, כולם בני משפחה אחת.
66.
בנימה זאת, אשוב ואביע את צערו של בית המשפט על פטירתם של סאלח ושל בעלה של התובעת, ואאחל איחולי בריאות שלמה ואריכות ימים ליתר הצדדים.

התוצאה
-
67.
לאור כל האמור מעלה, דין התביעה להידחות.
68.
בנסיבות, נוכח זהות הצדדים ונוכח התקווה שהמאמצים לקראת פתרון מחוץ לכותלי בית המשפט ימשיכו – אפסוק לטובת התובעים הוצאות בשיעור מתון בלבד, וזאת בגין שכר טרחת עורך דינם, בסך של 6,000 ₪ (כולל מע"מ), לתשלום בתוך 30 יום מהיום. ישקלו הנתבעים, האחים, אם לגבות את הסכום מהתובעת, אחותם.

ניתן היום,
ט"ו אייר תשע"ח, 30 אפריל 2018, בהעדר הצדדים.













א בית משפט מחוזי 24511-06/15 ספיה איוב נ' סאלח מוחמד חוסיין, אחמד מוחמד חוסיין, עבדאלכרים מוחמד חוסיין ואח' (פורסם ב-ֽ 30/04/2018)