פסקי דין על עזבון המנוח יחזקאל קטן ז"ל | פסקי דין על נחמה קטן | פסקי דין על ניר קטן | פסקי דין על אלעד קטן | פסקי דין על עו"ד רחל כרמי

1945/03 א     18/08/2005




א 1945/03 עזבון המנוח יחזקאל קטן ז"ל, נחמה קטן, ניר קטן, אלעד קטן נ' עו"ד רחל כרמי




24
בתי המשפט
א 001945/03
בית משפט השלום כפר-סבא
18/08/2005
תאריך:
כב' השופט דוד גדול

בפני
:
1. עזבון המנוח יחזקאל קטן ז"ל

2. נחמה קטן

3. ניר קטן

4. אלעד קטן

בעניין
התובעים
עו"ד אורי ירון

ע"י ב"כ
נגד
הנתבע
הנתבעת ושולחת ההודעה לצד ג'
1. בנק לאומי לישראל בע"מ - נמחק
2. עו"ד רחל כרמי

ע"י ב"כ עו"ד אורי מזור
נגד
צד ג'
עירון קטן
עו"ד אפרת חג'בי
ע"י ב"כ
פסק דין
א. עובדות
1. התובענה דנן עניינה בפיצוי עזבונו של המנוח יחזקאל קטן (להלן: "המנוח"), בגין קיצור תוחלת חייו, אך בטרם אפנה לפרוט השתלשלות האירועים, אציג בקצרה את הנפשות הפועלות.
התובעת מס' 2 (להלן: "נחמה") הינה אלמנתו של המנוח.
התובעים מס' 3 ו-4 הינם בניו של המנוח (להלן: "ניר" "אלעד בהתאמה").
הנתבע 1 הינו תאגיד בנקאי הרשום כדין בישראל (להלן: "הנתבע"). הנתבעת 2 הינה עורכת דין אשר שמשה בכל הזמנים הרלבנטיים לתובענה זו כב"כ של הנתבע 1 ופעלה בשמו (להלן: "הנתבעת").
עירון קטן שכנגדו הוגשה הודעת צד ג' מטעם הנתבעת 2 הינו בנו של המנוח (להלן: "החייב").

2. ביום 5.11.01 הגיע המנוח מלווה בחייב למשרדה של הנתבעת, זאת לאחר שקודם לכן הופיעו בביתו של המנוח שברח' שנת היובל 114 בהוד השרון, שליחים מטעמה של ההוצאה לפועל לבצע עיקול והוצאת מטלטלין (להלן: "הדירה"). מאוחר יותר באותו יום נסעו המנוח והחייב למשרדה של הנתבעת, שלא נכחה אותה עת במקום, התפתח ויכוח סוער בין המנוח לבין עובדת מטעם הנתבעת, במהלכו נקראה למקום ניידת משטרה. במהלך נסיונותיהם להרגיע את הניצים התמוטט המנוח, איבד הכרתו ולאחר שמאמצי צוות החייאה שהגיע למקום עלו בתוהו - המנוח נפטר (להלן: "האירוע").

3. בתביעה שלפני אם כן, עותרים התובעים לפיצויים בגין קיצור תוחלת חייו של המנוח, עוגמת הנפש והסבל שנגרמו לו עד ליום פטירתו וכן עוגמת נפש והסבל שנגרמו לתובעים בשל מעשי הנתבעים.

ב. הדיון
1. התובעים טועים כי:
א. ביום 22.11.00 הגיש הנתבע באמצעות הנתבעת תביעה בבימ"ש השלום בתל אביב כנגד החייב, משלא הוגשה בקשת רשות להתגונן, ניתן כנגדו פס"ד ובמסגרתו אף אושר עיקול זמני.
ב. בעקבות משלוח אזהרה לפני נקיטת הליכי עיקול בדירת המנוח ואשתו, הגישו אלו תובענה על דרך של המרצת פתיחה, בין היתר גם כנגד הנתבע, בבקשה לסעד המצהיר כי המנוח ואשתו הינם הבעלים הבלעדיים של כל המטלטלין המצויים בדירתם. יודגש, ששנים רבות קודם להליכים המשפטיים שננקטו כנגד החייב (האחרון התגורר בנפרד מהמנוח ואשתו), כמו כן, בדירה לא היו כל מטלטלין השייכים לו.
ג. לטובת המנוח ואשתו ניתן צו ע"י ביהמ"ש המורה על עיכוב כל הליכי ההוצאה לפועל בגין חובות החייב, ככל שהם נוגעים למטלטלי המנוח ואשתו.
מאוחר יותר ניתן פס""ד המקבל את המרצת הפתיחה שהוגשה, בקבעו כי לחייב אין כל מטלטלין בדירה.
ד. בניגוד לאמור בצו עיכוב ההליכים ופסה"ד, הנתבעת פעלה למימוש העיקול בדירת המנוח ואשתו בשתי הזדמנויות, האחת דרך לשכת ההוצל"פ - הליך שסוכל לאחר שפסה"ד הוצג בפני
פקידי ההוצל"פ. השניה, דרך שליחים מטעם הנתבעת "אר שרותים משפטיים" שהגיעו לדירת המנוח ואשתו. רק לאחר שאלעד, בנו של המנוח, שנכח במקום והזמין ניידת משטרה ולאחר שלדירה הגיעו המנוח והחייב ובמקום פרצה מריבה קולנית נאותו ה"שליחים" להזניח את מימוש העיקול לאחר שהנתבעת הורתה להם לעזוב את המקום.
ה. הנתבעת לא נקטה זהירות עת הורתה לבצע עיקול מטלטליו של החייב בדירת המנוח, לא בדקה בטופס ביצוע ההליך איזו כתובת רשומה בו ככתובת לביצוע הליך עיקול, למרות שידעה כי ביהמ"ש אסר על הוצאת מטלטלין מדירת המנוח ואשתו.

2. הנתבעת טוענת כי:
א. ביום 20.2.01 בקשה לנקוט הליכי הוצאה לפועל כנגד החייב. לשכת ההוצאה לפועל שלחה אזהרה לחייב לכתובת ברח' היובל 114 בהוד השרון, בפועל לא בוצעה מסירה כדין, משכך הוציאה הנתבעת אזהרה לחייב במסירה אישית וזאת לכתובתו המקורית שנמסרה לה על ידו.
ב. ביום 13.9.01 שונתה במחשבי ההוצאה לפועל כתובת החייב - לכתובת חדשה - רח' יהודה מכבי 58 בת"א - כתובת זו עודכנה גם במחשב הנתבעת ומאז בוצעו הפעולות עפ"י הכתובת המעודכנת.
ג. עוד בטרם הוגשה הבקשה לשינוי כתובת החייב ועוד בטרם ניתן פסה"ד בהמרצת הפתיחה, הגישה הנתבעת בקשה לרישום עיקול, כאשר הוראת הרישום בוצעה חלקית ע"י המוציא לפועל ביום 21.9.01.
המבצעים נשלחו ע"י לשכת ההוצאה לפועל לכתובת הישנה של החייב למרות שביום 13.9.01 שונתה כתובתו כאמור.
המבצעים שהגיעו לכתובת הישנה נתקלו בחייב וזה הציג להם את פסה"ד בהמרצת הפתיחה ועל כן הפסיקו את מימוש העיקול.
ד. המרצת הפתיחה שהוגשה ע"י המנוח ואשתו הוגשה ללא ידיעת הנתבעת. ההחלטה בבקשה לעכוב הליכים זמני, בגין תיק ההוצאה לפועל, שהוגשה בד בבד עם המרצת הפתיחה, לא התייחסה לתיק ההוצל"פ שנפתח ע"י הנתבעת ולא הובאה לידיעתה. ההחלטה מתייחסת להליכי ההוצל"פ שננקטו ואינה נוגעת ומתייחסת כלל לפעולותיה של הנתבעת כנגד החייב שעוד לא החלו באותה עת בהוצל"פ.
ה. עובר לדיון בהמרצת הפתיחה הגישה הנתבעת עמדתה, לפיה משאירה לביהמ"ש להחליט בה עפ"י שיקול דעתו וזאת בהעדר ענין מיוחד בעיקול/הוצאת מטלטלין במקרה זה. אולם, הנתבעת לא ידעה על כל החלטה בעניין המרצת הפתיחה עובר להחלטה שניתנה ב-9/01 ובמשרדי ההוצל"פ לא נזכרה ולא הוקלדה כל החלטה בעניין עיכוב ההליכים או מניעה אחרת מלבצע הליכים בתיק הנ"ל.
ו. ביום 17.10.01 הוגשה בקשה ע"י הנתבעת להוצל"פ לנקיטת הליכים בעניינו של החייב. לשכת ההוצל"פ הפיקו הוראה לביצוע בכתובת הישנה, כאשר הנתבעת הוטעתה לחשוב שהוראת הביצוע מתייחסת לכתובת החדשה, כפי שתוקנה במחשבי לשכת ההוצל"פ.
ז. ביום 5.11.01 יום האירוע, נעשה נסיון ע"י מבצעים מטעם הנתבע לבצע את ההוראה כאמור, המבצעים הגיעו לדירת המנוח עקב טעות של לשכת ההוצל"פ. אך משנודע להם בדבר קיומו של פסה"ד ההצהרתי הפסיקו כל פעולה בכתובת השגויה.
ח. לאחר שהמבצעים עזבו את המקום באותו היום, התפרצו באופן מפתיע המנוח והחייב במשרדה של הנתבעת, בעת שהיא עצמה לא נכחה אותה עת במשרדה, למקום הוזמנה ניידת משטרת עקב איומים שהופנו לעובדות מטעם הנתבעת ומחשש לאלימות פיזית נגדן.
ט. השוטרים שהגיעו למקום הרחיקו את החייב והניחו למנוח לשוחח עם עו"ד ברדה שעובדת במשרדה. בשלב מאוחר יותר התלונן המנוח שלא חש בטוב והתמוטט, רק בשלב זה צעק החייב כי אביו סובל מבעיות לב.
י. את האשמה אין להפנות כלל אליה ויש להפנותה בין היתר כנגד החייב.

3. צד ג' טוען כי:
א. הנתבעת ידעה היטב על בקשת המנוח ואשתו לעכוב הליכי ההוצל"פ נגד החייב, ככל שהדבר נוגע למטלטליהם. הואיל והייתה צד לבקשה וכן ידעה על בקשת המנוח ואשתו להצהיר כי אין המטלטלין לחייב בדירתם. בנוסף ידעה כבר ב-13.9.01 כי כתובתו של החייב אינה כתובת הוריו, אלא כתובתו העדכנית הינה יהודה מכבי 58 ת"א.
ב. חרף העובדה שהנתבעת הייתה מודעת לכתובת החדשה, היא נקטה בהליכי הוצל"פ כנגדו בדירת הוריו ואף שלחה נציגים מטעמה ביום האירוע לבצע עיקול מטלטלין בדירת הוריו.
את האשמה לכל השתלשלות האירועים אשר הובילה לתוצאה האומללה של מותו של המנוח יש להטיל על הנתבעת בלבד.
ג. ניהל בעצמו ו/או באמצעות ב"כ משא ומתן ע"מ להגיע להסדר עם הנתבע, מתוך רצון כן להסדיר חובותיו. החייב אף הגיש מיזמתו בקשה לשינוי כתובתו לת"א ואף ביקש שיוזמן לחקירת יכולת ע"מ להגיע להסדר.
ד. לנתבעת אין כל אסמכתא אשר יש בה להעיד כי הוא מסר לה - או לנתבע - אי פעם, כי כתובתו הינה כתובת הוריו. התעקשותה של הנתבעת להגיש בקשה לנקיטת הליכי הוצל"פ בכתובת המנוח, בעוד הנתבעת ידעה כי כתובת החייב הינה בת"א, נעשתה באופן מכוון ו/או ברשלנותה ו/או במחדלה.
היה עליה לבקש את הבקשה וכן לדאוג לשלוח את צוות ההוצל"פ מטעמה לכתובת בת"א ולא לבית המנוח.
ה. החייב לא יזם את הביקור במשרד הנתבעת ביום האירוע 5.11.01. המנוח הוא זה שיזם את הביקור לאחר שפעולותיה הגדישו את הסאה עובר לאירוע הטרגי.

4. בתחילת ישיבת ההוכחות מיום 20.3.05 הצעתי לצדדים הסדר דיוני לפיו יסכמו טיעוניהם בכתב, כיוון שהמחלוקות העובדתיות שביניהם מזעריות ואינם נוגעים לליבת התביעה. הצדדים קבלו הצעתי, אך בקשו לחקור את המומחה מטעם ביהמ"ש, הלא הוא פרופ' שלמה לניאדו. המומחה נחקר, הסיכומים הוגשו והגיעה השעה להכריע בתובענה.
כדרכן של תובענות מסוג זה, יש להכריע בתחילה בשאלת החבות, משום שאם אין חבות - גם אם יש נזק - אין מזיק.
כמו כן, יש לברר היטב שאלת אחריותה של הנתבעת, משום שאם אין היא חבה במאומה, נופלת לה ההודעה לצד ג' שהגישה. גם אם תמצא חבות בה חבה הנתבעת, עדיין יש לבדוק את מישור היחסים שבין הנתבעת לבין צד ג'.

5. שאלה ראשונה המחייבת הכרעה - האם הנתבעת אחראית אחריות מושגית וקונקרטית כלפי התובעים. אין חולק כי עו"ד בשעה שפועל כפרקליט חב חובת זהירות כלפי מי שבשמו הוא פועל.
בנידון דידן, מתעצמת השאלה הואיל והנתבעת לא שמשה כבאת כוחם, אלא פעלה כבאת כוחו של הנתבע שבינתיים נמחק מכתבי הטענות.
אכן צודקת ב"כ הנתבעת. השאלה הניצבת לפתחו של בימ"ש זה בתובענה שאלה לא קלה, שככל הידוע לו טרם נדונה והוכרעה בבתי משפט ובנקודת זמן זו אני מבקש לומר כי במחלוקת שנפלה בין הפרקליטים ביחס לתחולתו של פסה"ד המנחה של ביהמ"ש המחוזי בחיפה שהובאה בסיכומיה של הנתבעת, דעתי כדעתו של ב"כ התובעת.
כוונתי לפסה"ד ע"א (מחוזי חיפה) 1536/03 כהן אהרון ואח' נ. אסור חנניה (לא פורסם). מקובלת עלי גישתו של ב"כ התובעת הטוען, בסיכומי התגובה שלו, כי האמור שם מתייחד למישור היחסים שבין עובד לבין מעבידו (שלדעת הכל אין זה המקרה שלפני), ובמקרה דנן, היחסים בין הצדדים הינם בין חבר בחברה העושה פעולה מקצועית כעו"ד לבין חבר אחר בחברה שבינו לבין "המזיק" ביום הארוע - ועוד לפניו - אין כל מערכת יחסים על רקע מקצועי כזה או אחר.
לא זו אף זו, אף לו הייתי מקבל עמדת הנתבעת בדבר חלותו של פס"ד בפרשת כהן הנ"ל, הייתי יכול להפעיל את סמכותי לפי סעיף 20 (ה) לחוק יסוד: השפיטה, אך כאמור, אינני נזקק לסעיף האמור.

6. מקובלת עלי העמדה הבסיסית המובעת בסעיף 32 לסכומי התובעת כי יש להרחיב את חובת האחריות שהוטלה על עו"ד בפרשת יצחק יחיאל עו"ד נ. אורה כהן ואח' פדי מח (3) עמ' 207, לא רק על יחסי עו"ד וצד לעסקה, או הליך משפטי שמנהל אותו עו"ד אלא גם כלפי צד ג' "זר" - לחלוטין, למחצה, לשליש ולרביע. צודק ב"כ התובעת באמירתו בסעיף 34 כשהוא מבקש לייחס חובת זהירות המצופה מעו"ד שעה שהוא פועל להיטיב עם לקוחו ו/או להגן על לקוחו.
התובענה שלפני עוסקת בעניינה של עו"ד, אך לטעמי, אין לבוא חשבון עם עו"ד דווקא. מבלי שאחשב כפוגע במעמדם של עוה"ד, לדידי, נורמה זו יש להחיל על כל מי שהצבור סומך על מקצועיותו.
משל למה הדבר דומה: לראובן בעל מכשיר שהתלונן על לקוי במערכת ההפעלה של המכשיר, ומסרו לתקון לידיו של איש מקצוע. המכשיר תוקן, אך זמן קצר לאחר יציאתו מן המתקן שבה מערכת ההפעלה ולא הגיבה כנדרש ועקב כך נפגע רכושו של אדם. אם יתברר בדיעבד כי התקון בוצע באופן רשלני ולא מקצועי, וכי משתמש סביר לא היה יכול לצפות את ארוע הנזק, לי אין ספק שיש לחייב את בעל המקצוע בנזקי האחר - צד ג'.
אמנם צודק ב"כ הנתבעת בסיומת לסיכומיו כי מי שלא עושה לא טועה, אך לטעמי, אם עשית ושגית, עליך לשאת בכבוד בתוצאות מעשיך (ובמקרים מסוימים אף במחדל) כל זאת באשר לחובת זהירות מושגית. בנקודה זו אני דוחה את הדוגמא שהובאה ע"י הנתבע מעד המופיע בביהמ"ש, יותר מפעם אחת נתקלתי בבקשה שלא להעיד עד בשל מצב בריאותו. הן כאדם והן כשופט אני לוקח בחשבון מצב שכזה והתיק נדחה עד לשפור במצב הבריאות של העד או נקבע פתרון יצירתי אחר.

7. באשר לחובת הזהירות הקונקרטית במקרה שלפני הבעיה אינה מורכבת (לטעמי), משום שבמקרה דנן פעלו המנוח ורעייתו כפי שהיית מצפה מזוג בנסיבות שאליהן נקלעו - שלא בטובתם. משהחלה התסבוכת שבין בנם החייב לבין הבנק הנתבע, הם פעלו במישור המשפטי - שיפוטי וקבלו פס"ד הצהרתי כי כל המטלטלין שבביתם - שלהם הם, וכי אין לחייב כל נגיעה אליהם. כיוון שכך, כל פעולת העקול שבוצעה ביום האירוע 5.11.01 מבחינת המנוח ואשתו הייתה בלתי חוקית בעליל ואסור היה לפנות אליהם.
התובעים וצד ג' בסיכומיהם מדגישים חזור והדגש כי פסה"ד ההצהרתי נמסר לנתבעת לפני יום האירוע, והיה עליה לנקוט אמצעי זהירות לבל יוטרדו המנוח ואשתו מיום שפסה"ד ההצהרתי הגיע לידיה.
אמנם הנתבעת הגישה בקשה לשנוי כתובתו של החייב כבר ביום 13.9.01 אך לא וודאה שבמחשבי ההוצל"פ אכן נקלטה הבקשה, ובעיקר כי בפועל ברשומות המופקות ממחשב ההוצל"פ כתובת החייב היא אכן זו שהתבקשה על ידה.
הנתבעת בתצהירה לא מכחישה כי היא זו שקבלה את ההוראה לבצע את העיקול בדירת המנוח ואשתו, והיא זו שמסרה את ההוראה למבצעים. לו הייתה הנתבעת מעיינת בהודעה שהונפקה לה קודם שמסרתה למבצעים, כל הארוע היה נמנע. ברשלנות זו מצדה של הנתבעת היא הפרה חובת זהירות קונקרטית כלפי המנוח ואשתו.
אני מסכים עם קביעתו של ב"כ התובעת בסעיף 43 לסכומיו בו הוא מדגיש שהמדובר בחוסר משמעת של פרטים - בחברה. אנו כחברה משלמים מחיר כבד בקצור תוחלת חיים של פרטים אחרים בחברה, כאשר האחרונים משלמים בחייהם על מחדלי אחרים.

8. מכאן יש לעבור ולבדוק את הקשר הסבתי שבין ארוע המוות של המנוח לבין המחדל של הנתבעת בכך שבוצע נסיון העקול בדירתו.
ב"כ התובעת בסכומיו סעיפים 47 ו-48 קושר בין אירוע העקול שלא כדין וארוע המוות וזאת עפ"י הבנתו של דברי שלושת המומחים (פרופ' חסין - מטעם התובעים, פרופ' קישון - מטעם הנתבעת ופרופ' לניאדו - מטעם ביהמ"ש).

9. ב"כ הנתבעת מבקש לומר כי הארוע הדומיננטי שגרם את מותו של המנוח הייתה ההתפרצות וסערת הרגשות הקשה של המנוח במשרדה של הנתבעת - ארוע שהתקיים ביום הארוע, זמן קצר לאחר שהמעקלים עוכבו בבית המנוח ולא בצעו את משימתם.
לטעמו של ב"כ הנתבעת מי שליבה את האש והלהיט את היצרים היה החייב (צד ג'), הוא זה שגרם למנוח לפנות למשרדה של הנתבעת וכי ארוע זה מנותק ועומד בפני
עצמו.
ב"כ התובעת וב"כ צד ג' מתנגדים להצגה זו של הדברים.

10. א. לטעמי, העובדה שהתקיים בקור במשרדה של הנתבעת, המכונה על
ידה "בקור לא מתואם" (ואני מקבל את הגדרתו של ב"כ התובעת כי המדובר בציניות לשמה) - אינו העיקר. העיקר לטעמי הוא כעסו של המנוח שהלך וגבר ככל שניסה לנתח את מצבו ברגע הנתון. העובדה כי הכעס התפרץ דווקא במשרדה של הנתבעת, לטעמי אינו מעלה ואינו מוריד.
העובדה הפשוטה היא כי כעסו של המנוח שהתקומם נגד העוול שנגרם לו הוא זה שהביא למותו בסופו של יום.
ב. הנתבעת בתצהירה סעיף 23 מציינת כי ביום הארוע שהתה בביתה. הנתבעת לא הרחיבה בנושא, ואין לדעת אם שהייה זו כרוכה בכך שלא חשה בטוב או שסיימה פעילותה במשרד או כל סבה אחרת מוצדקת.
התייחסות אחת, וכאן חסרה לי פעולה אחת, קודם כל ברמה האנושית, ולא פחות חשובה - ברמה המשפטית.
היום בעידן תקשורת נייחת וניידת מה מנע מהנתבעת להרים טלפון למנוח, להתנצל בפני
ו ולהודות בטעות, ואולי הכל היה נראה אחרת, פעולה פשוטה לכל הדעות, והיא עפ"י דבריה נמצאת בביתה ליד טלפון, משום שעפ"י הודאתה היא זו שהורתה לאנשי משרדה להזמין משטרה.
ג. חוסר המוכנות לנסות ולהבין את כעסו של האחר, והאפשרות ליתן לו לפרוק את זעמו חייב להפסק. הנתבעת, במקום להקשיב לזעקתו של המנוח, מיד הפעילה כח בדמותה של המשטרה. גם אלולא היה המנוח חולה, כפי שכלנו יודעים כיום, אינני יודע אם לבו לא היה נפגע מיחס מתנכר ומתנשא זה של הנתבעת.
כואב לי, כאדם וכחבר בחברה, כי גם כיום לא מוצאת הנתבעת פנה של חמלה כלפי שאיריו של המנוח, ויחסה אליהם כמתואר בסכומי ב"כ.

11. תחושתי כאדם, מקבלת גיבוי רפואי בדבריו של פרופ' לניאדו, המומחה מטעם ביהמ"ש, הרואה בשני האירועים ארוע מתמשך אחד ובמענה לשאלתי הוא השיב לי (בעמ' 19 לפרוטוקול), כי כל נסיון להפריד בין שני האירועים כמוהו כהפרדה מלאכותית שאי אפשר להשלים עמה.
כיוון שכך, אני קובע כי לא נותק הקשר הסיבתי בין האירוע בבית המנוח לבין הארוע במשרדה של הנתבעת, הכל חד הוא.

12. א. מכאן אבקש לעבור לבחינת הקשר הסיבתי מן הבחינה המשפטית.
ב"כ התובעת בסכומיו סעיפים 65-61 מנתח משפטית את המצב שלפנינו ומבקש להחיל על המקרה את עקרון הגולגולת הדקה. בסכומי תשובתו מפנה ב"כ התובעת לפסה"ד החדיש של ביהמ"ש העליון בע"א 5404/98 ירון גזית ואח' נ. ציון גם זו לטובה (פורסם באתר האינטרנט של ביהמ"ש העליון). שם החיל ביהמ"ש העליון את עקרון הגולגולת הדקה וחייב נהג רכב לשלם עבור שהייתו של הנפגע - רוכב אופניים - במוסד משום שהנפגע חסוים ושהיה בבית אינה מתאימה לו.
ב. תשאל השאלה וכי ידע מראש נהג הרכב בפרשת גזית כי רוכב האופניים חסוי, וכי פגיעה בו משמעותה תהא קשה יותר מפגיעה ברוכב אופניים סתם? התשובה - וודאי וודאי שלא. והרי הדברים קל וחומר. אם שעה שהנפגע נותר בחיים הכביד ביהמ"ש העליון את ידו על הפוגע, ויצר קשר סבתי משפטי, נאמר במקרה דנן, בו קפח אדם את חייו בשל רשלנות, "סמוך", "יהיה בסדר" כי הדברים יעברו כך ללא תגובה, והכל משום שערב הארוע היה המנוח ידוע כחולה לב לסביבתו. כאן כשם התשובה לדידי ברורה. כשם שביהמ"ש העליון החמיר שם, אני מחמיר כאן וקובע כי אני מאמין לנתבעת שלא ידעה על מצבו הרפואי של המנוח, אך אין בכך בכדי לגרום לפטור שלה ולניתוק הקשר הסיבתי מבחינה משפטית.

13. קודם שאסיים פרק זה בפסה"ד, אינני יכול להשאר שווה נפש לאמור בסעיפים 66 עד 69 לסכומיה של הנתבעת המוכתרים בכותרת אשם תורם בשיעור 100% (כך!!) של התובעים. אני מעיין ולא מאמין למקרא הדברים. צודק ב"כ התובעת בסכומי תשובתו, וכי מה צפתה הנתבעת מהתובע שישב לו בחיבוק ידיים? הוא כבר פנה לרשויות, עבד עפ"י הספר, בקש וקבל פס"ד הצהרתי, ומשראה כי חרף כל זאת - כלתה אליו הרעה, נסה להגן על כבודו, שמו הטוב ורכושו, כל אלו ערכים בני הגנה חוקתית עפ"י הוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, וכיום משהתוצאות הן תוצאות קשות מבחינת המזיק, באים אליו בטענות - מדוע הגנת או נסית להגן על עצמך.
לטעמי, טוב היה אילולא פרק זה בסכומי הנתבעת היה נכתב, ככל שהדברים נוגעים במנוח, רעייתו והתובעים. לגבי החייב - צד ג', אתייחס בנפרד.

14. משהגענו עד הלום, יש לקבוע ולומר כי התובעים שכנעו ביהמ"ש ברמת שכנוע הנדרשת עפ"י המקובל במשפטי אזרחי ללא גריעה מאחריותה של הנתבעת בשל אשם תורם, וזאת ביחסי המנוח (ובעקבותיו יורשיו) הנתבעת.
מכאן אעבור להכריע במישור היחסים שבין הנתבעת והחייב - צד ג'.

15. הנתבעת מלינה על צד ג' כי אם היה הוא נוהג אחרת, שרשרת האירועים כפי שאירעה לא הייתה מתרחשת בכלל, ובפרט לא היינו מגיעים לתוצאה הקשה, שהולידה את התובענה שלפני.

16. א. הנתבעת טוענת בסיכומיה כי החייב, בנו של המנוח, מסר תחילה
כתובת הוריו ככתובתו. לא הגיש בקשת רשות להגן בהליך של סדר דין מקוצר שננקט נגדו, ובשעה שנהל מו"מ עם הבנק הזוכה לא עדכן את כתובתו, לא בבנק ולא אצל הנתבעת.
לא זו אף זו, להבדיל משותפתו לחוב, החייב לא הגיע להסדר עם הבנק ובכך היה חוסך את הליכי ההוצל"פ גם לא ניגש לחקירת יכולת שבעקבותיה יכול וכל הארוע הטרגי לא היה קורה.
הטענה הקשה ביותר כנגד החייב היא זו שלא מנע מהמנוח מלגשת למשרדה של הנתבעת ויותר מכך, ליבה את חמתו של אביו.
ב. ב"כ החייב בסכומיו טוען כי מרשו הכחיש בכתב הגנתו את הנטען נגדו, וכך עשה במישור העובדתי בתצהיר עדות ראשית שמסר. טוען ב"כ החייב כי העובדה שלא התקיים דיון הוכחות בו נחקרו המצהירים על תצהיריהם, יש בה כדי להשליך על ראיות הנתבעת בהודעת צד ג' שלה, ועצם המנעותה מלחקרו חקירה נגדית, יש בה כדי ללמד ולתמוך בגרסתו.

17. באשר למחלוקת העובדתית בין הצדדים, כי החייב ליבה את האש. ב"כ החייב מפנה לדו"ח צוות ההוצל"פ מטעמה של הנתבעת, שבו מספרים על כעסו של האב המנוח ואין אזכור כלשהו על כך שהחייב התרגז כלל, אמר דבר מה או נהג באלימות כלשהיא. מקריאת סכומיו של ב"כ החייב, עולה כי הוא נקט למעשה (עפ"י דבריו) במדיניות של "שב ואל תעשה". לא שוכנעתי מטיעוניה של הנתבעת כי פעל ללבות את האש. טענה זו בכל הכבוד הראוי, לא זו בלבד שהוכחשה ע"י החייב, היא גם לא הוכחה וזה העיקר.
אני מסכים עם דעתו של ב"כ החייב כי יש לנתק כל שארע עובר ליום האירוע, וכל הנטען כלפי החייב במעשה או במחדל שלו אינו רלבנטי ואינו קשור או צריך להיות קשור לשרשרת האירועים ביום 5.11.01.
החשוב לענייננו, את שארע ביום האירוע. כפי שאמרתי לעיל, ביחסים שבין התובעים לבין הנתבעת, היסוד והבעיה בהתרגזות של המנוח, התרגזות שהביאה למותו.
עדיין מהדהדת באזני תשובתו של פרופ' לניאדו, שעה שהופיע באולמי, ונשאל האם ניתן לאסור על חולה במצבו של המנוח שלא לכעוס ולא להתרגז. פרופ' לניאדו השיב כי רופא סביר לא יכול לגזור גזירה כזו, הואיל והיא נוגדת את האופי האנושי.
מהחומר החיצוני שצורף לתצהירים, והמתאר את המנוח, קבלתי רושם שהמנוח (ומבחינתו בצדק) הורד שלא בטובתו מרמה של אזרח שרבי מדינה מכירים באומץ לבו, אף שהוא פועל כאזרח ישר והגון, מקבל פס"ד לטובתו, ובכל זאת מגיע לרמה של אזרח החש עצמו רדוף ומושפל בעיני עצמו, משפחתו הקרובה וסתם זרים וכל זאת על לא עוול בכפו.
מסכומי הנתבעת עולה, כי היא ציפתה שהחייב יניא את אביו מללכת למשרדה ולפרוק שם את כעסו ולהגן על כבודו שנרמס. אם היה עושה זאת ופורק זעמו בנוכחות החייב או מי מבני משפחתו, היה נטען כנגדם אתה/אתם האשמים בתוצאות. על שכגון דא נאמר: "לא חורא גנב אלא עכברא גנב". יסוד הבעיה - ההשפלה שחש המנוח בארוע הראשון, והוא הוא שגרם לארוע ההתרגזות השני שבעקבותיו נפטר.
כיוון שכך, יש לומר כי בקשר העובדתי לא נוצר קשר סיבתי.

18. באשר לקשר הסיבתי-המשפטי טוען ב"כ החייב (והוא צודק) כי להבדיל מתיק אזרחי שבו כל צד חייב לעדכן כתובתו מיזמתו ע"מ שהמזכירות, השופט או הצד שכנגד לא יטעו, בהוצל"פ המצב שונה הואיל ושם הזוכה הוא אדון ההליכים והחובה עליו ולא על החייב למסור את המידע הדרוש להפעלה התקינה של ההליכים בתיק.

19. טענה אחרונה המחייבת ליבון והכרעה, היא הטענה הבאה מפי הנתבעת כי החייב נוהג שלא בתום לב בהליך משפטי, בכך שהסתלק מחלקו בעזבון אביו, וזאת ע"מ שחלקו בעזבון לא ישמש כך או אחרת לפרעון חובותיו והם רבים.
ב"כ החייב בסכומיו טוען כי אין להזקק לטענה זו, משום שארוע ההסתלקות, מטבע הדברים, ארע מאוחר יותר לאירוע הפטירה שעליו נסובה תובענה זו.
למרבה האבסורד, אני מקבל את נמוקי שני הצדדים, וקובע כי אכן התנהגותו של החייב אינה עולה בקנה אחד עם התנהגות הולמת וראויה כלפי המערכת, ובעל חובו וכי בכל אשר יזכה מול הנתבעת לא יגיע לידיו אלא יקוזז כנגד חבות חלקית אותה אני מטיל עליו בגין הודעת צד ג' שהגישה הנתבעת נגדו ובשל העובדה כי אין לזכותו במאומה בשל התנהגות חסרת תום לב.

20. א. הנזק לעולם מוכחש ולכך לא ייחד ב"כ צד ג' מלה וחצי מלה בסכומיו.
לפיכך, אעבור על המבוקש בסכומי התובעים לפי האמור בהם.
ב. בסעיף 72 לסכומים, תובעים התובעים הוצאות מיוחדות בגין לווית המנוח והכרוך בה סך של 20,000 ₪. בעניין זה אני סבור כי הסכום הנתבע גבוה ומופרז. הוצאות לוויה והכרוך בה מכוסה ע"י המל"ל. אם תבעו התובעים את המל"ל עד היום מה טוב. ולא, ילינו על עצמם ולא יחפשו פיצוי בכיסה של הנתבעת.
ג. בסעיפים 73 ו-74 לסכומי התובעים, נתבעת הנתבעת לשלם סך של 700,000 ₪ בגין קצור תוחלת חייו של המנוח. ב"כ הנתבעת טוען כי יש לקחת בחשבון את העובדה כי המנוח היה בן 68 במותו, ובמצבו הרפואי תוחלת חייו אינה על פי הממוצע לגבר הישראלי (77 שנה).
אני מקבל את עמדת הנתבעת למחצה, קרי יש לשלם לתובעים בשל קצור תוחלת חייו בגין 4.5 שנים, וקובע כי בהתחשב במצבו יהיו בסך של 30,000 ₪ ובסה"כ 135,000 ₪.
ד. בסעיפים 75 עד 83 לסכומיהם תובעים התובעים סך של 300,000 ₪ כעגמת נפש שנגרמה למנוח עקב מעשים או מחדלים של הנתבעת. לאחר עיון בנושא, נראה לי לקבוע לתובעים כלם סך של 50,000 ₪.
ה. בסעיפים 84 עד 88 לסכומי התובעים, הם עותרים לקבל פיצוי בגין עגמת נפש וסבל שנגרם להם עקב פטירתו הפתאומיות של המנוח. בראש נזק זה תובעים התובעים סך של 500,000 ₪. בהתחשב בעובדה שהמדובר בילדים בגירים, סבורני, שהם אינם זכאים לפיצוי מעבר למה שנפסק לזכותם עד כה.
אולם, מקובלת עלי עמדת ב"כ הרעיה כי יש לפסוק לה, ולה בלבד, פיצוי בסכום גלובלי בסך של 60,000 ₪ בגין העובדה שהיא נשארה בבדידות וסבל שנגרם לה בהיותה שותפתו של המנוח למגורים בדירת בני הזוג.
ו. הסכומים הנקובים בפסקות (ג) ו-(ד) יתחלקו בין התובעת לבין ילדיה עפ"י צו הירושה של המנוח, אולם בנגוד לצו הירושה יש לחלק את הסכום המגיע לילדיו גם לחייב חרף הסתלקותו, קרי 2/3 לתובעת ו-1/9 לכ"א מילדיו (לרבות החייב). הסכום הנופל לטובת החייב יושב לטובת הנתבעת ולא יכנס לכיסו, נוכח האמור לעיל.

ג. לסיכום

1. העולה מן המקובץ כי דין התביעה להתקבל כמפורט לעיל לענין החבות, גובה הנזק וסדרי התשלום.

2. כפועל יוצא מהתוצאה אליה הגעתי, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים הוצאות משפט בסכום כולל של 12,000 ₪ בלווית ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל.
הנתבעת תוסיף ותשלם לתובעים שכ"ט עו"ד בבגובה 20% מהסכומים שנפסקו לטובתם. על הסכומים הנ"ל יש להוסיף מע"מ כחוק ביום התשלום בפועל, ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

3. ההודעה לצד ג' מתקבלת בחלקה עפ"י האמור והמפורט לעיל. בנסיבות העניין אינני עושה צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו ובשכ"ט עו"ד בגין הודעה זו.

ניתן היום י"ג באב, תשס"ה (18 באוגוסט 2005) בהעדר הצדדים
דוד גדול
, שופט








א בית משפט שלום 1945/03 עזבון המנוח יחזקאל קטן ז"ל, נחמה קטן, ניר קטן, אלעד קטן נ' עו"ד רחל כרמי (פורסם ב-ֽ 18/08/2005)