פסקי דין על יוסף תמר | פסקי דין על דבורה תמר | פסקי דין על המוסד לביטוח לאומי

2680/02 בל     24/08/2005




בל 2680/02 יוסף תמר,דבורה תמר נ' המוסד לביטוח לאומי




1


בית הדין לעבודה
ב"ל 2680/02
בית הדין האזורי לעבודה בנצרת

השופט, חיים ארמון

נציג ציבור (עובדים): מר יצחק רז
נציג ציבור (מעבידים): מר דן מיבר

בפני
:

1. יוסף תמר

2. דבורה תמר

בענין:
התובעים
נ ג ד
המוסד לביטוח לאומי
הנתבע
ע"י עו"ד אברהים מסארווה
פ ס ק ד י ן
1. המחלוקת בין הצדדים בתיק זה היא בשאלת אופן חישוב דמי הביטוח שעל תובע מס' 1 (שייקרא להלן: "התובע") לשלם לנתבע, בגין הכנסותיו ממשלח ידו כעובד עצמאי בעסק המשותף לו ולתובעת מס' 2 (שתיקרא להלן: "התובעת"), שהיא אשתו.

2. המחלוקת היא בשאלת תוקפה של תקנה 24(א) לתקנות הביטוח הלאומי (הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח), התשל"א-1971 (שתיקראנה להלן: "התקנות"), אשר קובעת הוראות בענין יחס החלוקה של בני הזוג העוסקים בעסק משותף לצורך חישוב דמי ביטוח. בשל הוראות התקנה, חוייבו התובעים לשלם דמי ביטוח בסכום העולה על מה שהיו מחוייבים בו אלמלא הוראותיה, שכן הכנסת העסק שלהם עולה על ההכנסה המרבית לתשלום דמי ביטוח, ורק בגלל האמור בתקנה 24 לתקנות, יש למעשה שתי הכנסות המחוייבות בדמי ביטוח עד להכנסה המרבית. (להלן - נסביר זאת ביתר פירוט).
3. מאחר שאין מחלוקת עובדתית בין הצדדים, לא שמענו עדויות בתובענה ו

פסק דין
זה ניתן לאחר שהצדדים קיבלו הזדמנות להשלים בכתב את טיעוניהם (הנתבע אף ניצל את ההזדמנות האמורה).



פסק דין
זה ניתן זמן רב לאחר שהתיק היה בשל למתן

פסק דין
, וזאת בעטיו של אב בית הדין. על כך - שלוחה לצדדים התנצלותו של אב בית הדין.
אלה העובדות

4. לתובעים יש עסק משותף - בשם "m.d.y." העוסק בצביעת משטחים תעשייתיים, וממוקם במתחם "סולתם" ביקנעם.

5. שני התובעים עובדים בעסקם המשותף.

6. עד שנת 1998, התובעת לא היתה רשומה כעובדת עצמאית אצל הנתבע.

ביום 11/5/99 הגישה התובעת טופס "הודעה על שינויים" לנתבע. בטופס האמור היא כתבה כי החל מיום 1/8/94, היא עובדת עצמאית בעסק משותף עם בעלה, וכי חלוקת ההכנסות ביניהם היא כך ש-75% מההכנסות הן של הבעל ו-25% מההכנסות הן של האשה.

ביום 6/6/99 ביקר חוקר של הנתבע בעסק של התובעים. לאחר מכן, החליט הנתבע להכיר בתובעת כעובדת עצמאית בעסק המשותף, החל מיום 1/1/99.

7. הנתבע החליט לראות את התובעת כמי שמקבלת 33% מהכנסות העסק המשותף, וזאת על פי הוראת תקנה 24(א)(3) לתקנות (שהוזכרה לעיל ושעליה עוד ידובר להלן).
8. נסיונות של התובע ושל יועץ המס שלו להביא את הנתבע להכיר באשת התובע כמי שקיבלה רק 25% מההכנסות - לא הועילו. הנתבע עמד על דעתו.

9. בשנת 1999 הכנסות העסק היו בסך 601,180 ₪ והנתבע ייחס לתובע הכנסה בסך 402,791 ₪ ולתובעת - הכנסה בסך 198,394 ₪. הנתבע חייב את התובע בדמי ביטוח על ההכנסות האמורות עד לסכום המרבי לתשלום דמי ביטוח. את התובעת חייב הנתבע בתשלום דמי ביטוח על החלק שהוא ייחס לה, בניכוי הפחתות, לפי סעיף 345 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (שייקרא להלן: "החוק").

בשנת 2000 הכנסות העסק היו בסך 466,927 ₪, והנתבע ייחס לתובע הכנסה בסך 312,841 ₪ ולתובעת - הכנסה בסך 154,086 ₪. הנתבע חייב את התובע בדמי ביטוח על ההכנסות האמורות עד לסכום המרבי לתשלום דמי ביטוח. את התובעת חייב הנתבע בתשלום דמי ביטוח על החלק שהוא ייחס לה, בניכוי הפחתות, לפי סעיף 345 לחוק.

בשנת 2001 - הצהירו בני הזוג על כך שלא היתה להם הכנסה מהעסק והנתבע חייב כל אחד מהם בתשלום דמי ביטוח בשיעור המזערי לתשלום דמי ביטוח.

10. לגבי השנים 1999 ו-2000, אילו היה הנתבע מקבל את הצהרת התובעת, ומייחס לה רק 25% מההכנסות, היה התובע נראה כמי שקיבל 75% מההכנסות, ואז - החלק הפטור מדמי ביטוח, בהיותו מעל ההכנסה המרבית לתשלום דמי ביטוח - היה גדול יותר, כך שדמי הביטוח הכוללים של בני הזוג - היו נמוכים יותר.
תמצית טיעוני הצדדים

11. לטענת התובעים - התקנה שקובעת שיש לראות את הכנסת אחד מבני הזוג כלא פחותה משליש מהכנסות העסק, אינה סבירה ויש לבטל אותה, או לפחות לראות את התקנה כאומרת שההכנסה של שני בני הזוג ביחד אשר תובא בחשבון - תהיה עד ההכנסה המרבית לתשלום דמי ביטוח.

אילו היה מועסק בעסק עובד אחר, או אילו התובעת היתה מועסקת בעסק אחר - התובעים לא היו ניזוקים. אבל כעת, בשל הוראות התקנה, התובעים ניזוקים רק מעצם העובדה שהם עובדים בעסק משותף.

12. לטענת ב"כ הנתבע - התקנה היא סבירה. אילו התובעת היתה זכאית לאיזו גמלה מחליפת הכנסה, היתה הגמלה נגזרת מאותה הכנסה שהנתבע מחשיב לה, ובמקרה כזה ודאי שלא היתה מועלית טענה שהתקנה אינה סבירה.
הוראות רלוונטיות מהחוק ומהתקנות

13. סעיף 345 לחוק קובע, ככלל, שעל עובד עצמאי לשלם דמי ביטוח על פי ההכנסה שנקבעת בהתאם לשומת מס הכנסה.

14. סעיף 371 לחוק מסמיך את השר לקבוע בתקנות הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח, אשר כחן יהיה יפה על אף האמור בחוק. כך, בין השאר, נקבע בסעיף 371 לחוק:
"השר רשאי לקבוע, הן בדרך כלל והן לסוגים, הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח של המבוטחים המנויים להלן, וכוחן יפה על אף הוראות פרק זה, למעט הוראות סעיף 345ב ובלבד שלא יחוייבו בתקנות לשלם דמי ביטוח מסכום העולה על ההכנסה המרבית שלפיה משתלמים דמי ביטוח; ואלה הם המבוטחים:
(1) ...
(5) (א) ...
(ח) מבוטחים בני זוג העובדים במפעל או בעסק של שניהם או של אחד מהם; ...".

מכאן, שבהתאם לסעיף 371(5)(ח) לחוק, הוסמך השר להתקין תקנות הקובעות הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח, תקנות, שבהתאם לאמור בחוק עצמו - כוחן יפה על אף האמור בחוק.

התקנות שהותקנו מכח הסמכות האמורה בסעיף 371 לחוק הן - התקנות שנזכרו בסעיף 2 לעיל.
15. תקנה 24 לתקנות מתייחסת למקרה של שני בני זוג העובדים במפעל משותף שלהם או של אחד מהם. כך נקבע בתקנה האמורה:
(א) מבוטחים בני-זוג, העוסקים שלא כעובדים במפעל או בעסק של שניהם, או של אחד מהם והכנסתם מעיסוקם במפעל או בעסק ממנה משתלמים דמי ביטוח לפי סעיף 345 לחוק (להלן - ההכנסה מהעסק) נקבעה על פי שומה משותפת או שומת יחיד, או שומה של כל בן-זוג בנפרד כאשר אחד מהם עובד שכיר (להלן - שומה נפרדת), תחולק ההכנסה מהעסק לגבי שנת מס פלונית לפי שיעור החלוקה, שעליה הצהירו למוסד בני-הזוג או אחד מהם, ובלבד -
(1) שההצהרה הוגשה עד 30 באפריל של אותה שנת מס ובלבד ששיעורי החלוקה יהיו מעוגלים ל-10 האחוזים הקרובים;
(2) שהיא הוגשה לפני קרות המקרה המזכה לגימלה;
(3) שעל אף האמור בהצהרה -
(א) אם השומה היא משותפת או שומת יחיד - לא תיחשב הכנסת אחד מהם מהעסק בשיעור הפחות מ-33% ההכנסה מהעסק;
(ב) אם השומה נפרדת - לא יעלה חלקו מהכנסה מהעסק של בן-הזוג שהוא עובד שכיר על 33% מההכנסה מהעסק;
(3א) שההכנסה של כל בן זוג שתבוא בחשבון לענין תשלום דמי הביטוח לא תעלה על ההכנסה המרבית האמורה בפרט 2 בלוח י"א לחוק.
(4) שההכנסה שתובא בחשבון לענין תשלום דמי ביטוח לא תפחת, לגבי כל אחד מבני הזוג, לחודש, לרבעון ולשנה - מהכנסת המינימום האמורה, לפי הענין, בפרט 1 שבלוח י"א לחוק, כשהיא מחושבת כסכום השווה ל-15% מהשכר הממוצע.
(הערה - פסקה זו היא בגדר "הוראת שעה").
(ב) בכפוף לתקנת משנה (א), אם הגישו בני-הזוג או אחד מהם הצהרה כאמור, ישלמו דמי ביטוח לפי שיעור החלוקה שבהצהרה לגבי אותה שנת מס וכל שנת מס שלאחריה, זולת אם הצהירו אחרת באחת השנים הבאות.
(ג) לא הוגשה הצהרה תוך המועד האמור בתקנת משנה (א) או נחלקו הצהרות בני-הזוג, תחושב ההכנסה מהעסק לגבי כל בן-זוג כך:
(1) קיימת שומה משותפת או שומת יחיד - %67 לגבי הבעל ושליש לגבי האשה;
(2) קיימת שומה נפרדת - %67 לגבי בן-הזוג שאינו עובד שכיר ו-33% לגבי בן-הזוג שהוא עובד שכיר.
(ד) על אף האמור במקום אחר בתקנה זו, אם היה אחד מבני-הזוג כאמור זכאי לקיצבת זיקנה ימשיכו בני-הזוג לשלם את דמי הביטוח באותו שיעור חלוקה של ההכנסה מהעסק שלפיו חושבו דמי הביטוח לשנה בה נוצרה הזכאות לקיצבת זיקנה.
(ה) נוצרה זכאות לקיצבת זיקנה עקב חישוב ההכנסה מהעסק לפי תקנה 12ה לתקנות הביטוח הלאומי (הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח), תשי"ח-1957, כפי שהיתה בתוקף עד ליום י"ב בניסן תשכ"ט (31 במרס 1969) - ימשיכו לחשב את הכנסות בני-הזוג מהעסק לפי אותה תקנה.".
גורל התביעה

16. כפי שהראינו לעיל, פעל הנתבע על פי ההוראה האמורה בתקנה 24(א)(3)(א) לתקנות, ועל כן, לא הסכים לאמץ את עמדת התובעת על כך שלה יש רק שיעור של 25% מהכנסות העסק, אלא נהג על פי הוראת התקנה וייחס לה 33% מההכנסות (השיעור המזערי שניתן לייחס לאחד מבני הזוג, כאשר יש שומה משותפת או שומת יחיד).

17. אין חולק שהנתבע נהג בהתאם לתקנה. המחלוקת היא בשאלה אם התקנה תקפה, או שמא יש לבטל אותה בשל היותה בלתי סבירה.

18. אכן, אין להקל ראש בטענה שיש חוסר סבירות בתקנה.

ראשית, (כנרמז כבר בהחלטה מיום 8/4/03), התקנה עלולה להביא למצב שאינו רצוי, בכך שמבוטחות העוסקות כעובדות עצמאיות בעסק משותף שלהן ושל בני זוגן - תעדפנה להסתיר מהנתבע את עיסוקיהן, כדי לפטור את עצמן מתשלום דמי ביטוח, ולהישאר בגדר "עקרות בית". בכך - יכולה התקנה להביא למוטיווציה של השתמטות מדיווח על עבודה של נשים נשואות.

שנית, התקנה יוצרת מצב של חוסר שוויון בין בני זוג שעובדים באותו מפעל לבין בני זוג שעובדים במפעלים נפרדים.

שלישית, התקנה מביאה בהכרח לייחוס הכנסות בדרך שאינה משקפת את המצב לאשורו, באשר כל אימת שהכנסת אחד מבני הזוג (בגין תרומתו לעסק) נמוכה מ-33% מהכנסות העסק, התקנה קובעת כי יש לראות את הכנסות אותו בן זוג כאילו הן לפחות 33% מהכנסות העסק, בלי להתחשב במצב האמיתי.

19. למרות האמור בסעיף 18 לעיל, אנו סבורים כי אין די בכך כדי להביא להצהרה על בטלותה של התקנה או על אי-סבירותה, שכן גם אלמלא התקנה האמורה, היו יכולים להיווצר מצבים בלתי רצויים המאפשרים השתמטות מדיווח נכון.

כך למשל, יוכלו בני זוג לדווח לנתבע על חלוקת הכנסות ביניהם באופן שאינו משקף את המציאות, אלא נועד רק לשם השתמטות מתשלום דמי ביטוח מתאימים (כגון, תוך נסיון להיהנות באופן מרבי מהפטור על דמי ביטוח בחלק ההכנסה העולה על ההכנסה המרבית לתשלום דמי ביטוח). או שדיווח בלתי נכון כזה ייעשה במטרה להגדיל את הגמלאות המשתלמות לאחד מבני הזוג (דמי לידה, תגמולי מילואים וכיוצ"ב), בהתאם למה שניתן לצפות על הזכאות העתידית לגמלאות.

בנוסף, ראוי לזכור שכאשר יש מפעל משותף ששני בני הזוג עובדים בו, יש קושי אמיתי ומובנה באופן ייחוס ההכנסות לכל אחד מבני הזוג. לעתים, במקרים של קשיים מעין אלה, אין מנוס מקביעות שרירותיות, כגון זו שנקבעה בתקנה 24(א)(3)(א) לתקנות.

20. על כן, אין אנו סבורים שנכון לקבוע כי התקנה היא בלתי סבירה, ומכל מקום - ברור לנו כי אין אפשרות לקבוע כי התקנה היא כה בלתי סבירה עד אשר נכון יהיה לבטל אותה, או אף את הוראתה הפוגעת בתובעים.

21. לא מצאנו פסיקה ענפה על תקנה 24 לתקנות, אך התקנה כבר נדונה בבית הדין הארצי ושם כבר נקבע שאין היא סותרת את הוראות החוק.

כוונתנו לפסק הדין בעב"ל 21/99 יצהר ואח' - המוסד לביטוח לאומי
(לא פורסם), שם נקבע, בין השאר, כך:
"סעיף 345 לחוק אינו מתיחס למקרה המיוחד של הכנסות מבוטחים, כשהם בני זוג העובדים במפעל או בעסק של שניהם או של אחד מהם ... לגבי אותו מקרה מיוחד, נקבע בסעיף 371 לחוק , כי 'השר רשאי לקבוע, הן בדרך כלל והן לסוגים, הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח של המבוטחים המנויים להלן וכוחן יפה על אף הוראות חוק זה'.
מכאן, שמכוח החוק עצמו הותר לסטות מהחוק ולהשלים בתקנות את אופן חישוב ההכנסה החייבת בדמי הביטוח של העובד העצמאי במקרים מיוחדים.
לעניננו, מכוחה של אותה הוראת חוק הותקנה תקנה 24(א) לתקנות...
לאור האמור אין לקבל טענת המערערים, כי תקנה 24 נוגדת את החוק.
היפוכו של דבר, היא משלימה את החסר בו לגבי אופן חלוקת ההכנסה מעסק משותף של שני בני זוג עצמאיים העובדים באותו העסק.".
לסיכום

22. אף שתקנה 24(א)(3)(א) אינה כלילת השלמות, והיא מאפשרת את קיומם של מצבים בלתי רצויים, אין אנו יכולים לקבוע כי היא בלתי סבירה, וודאי שאין אנו סבורים שהיא כה בלתי סבירה עד שנכון לבטל אותה.

23. על כן, לא מצאנו פגם באופן שבו ייחס הנתבע את ההכנסות מהעסק המשותף לכל אחד מבני הזוג (התובעים). הנתבע נהג כאמור בתקנות וכך היה עליו לנהוג.

24. אשר על כן, אנו דוחים את התביעה.

25. אין צו להוצאות.

26. על פי ההחלטה שניתנה בתיק ביום 27/5/04, עוכבו (בהסכמת הנתבע) הליכי הגביה מאת התובע בגין חוב דמי הביטוח שיוחס לו בשל המחלוקת הפרשנית בין הצדדים. כעת, עם מתן

פסק דין
זה, בטלה ההוראה המעכבת את הליכי הגביה.

עם זאת, אנו ממליצים לנתבע שלא לחדש את הליכי הגביה באופן מיידי, אלא לפני כן, לבוא בדברים עם התובע, למצות עמו את זכות הטיעון בענין יכולת התשלום שלו, ולנסות להגיע עמו להסדר תשלומים.

27. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על

פסק דין
זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו.
ניתן היום, י"ט באב תשס"ה, 24 באוגוסט 2005, בהעדר הצדדים.

______________ _______________ ________________
חיים ארמון
, שופט נציג ציבור (עובדים) נציג ציבור (מעבידים)

ענבל









בל בית דין אזורי לעבודה 2680/02 יוסף תמר,דבורה תמר נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם ב-ֽ 24/08/2005)