פסקי דין על אדוארד אדיב | פסקי דין על ברייק פור לייף בעמ | פסקי דין על אורן בן דור | פסקי דין על שלו בראנץ ואח' |

18906-05/16 א     23/04/2018




א 18906-05/16 אדוארד אדיב נ' ברייק פור לייף בעמ, אורן בן דור, שלו בראנץ ואח'








בית משפט השלום בנתניה



ת"א 18906-05-16 אדיב נ' בן דור ואח'

ת"א 20293-09-16 אדיב נ' ברייק פור לייף בע"מ


תיק חיצוני: 5102440316


בפני

כבוד השופטת
ליאת הר ציון


תובע

אדוארד אדיב

ע"י ב"כ עו"ד גיא קינן ו/או איריס בר טל


נגד


נתבעים

1.ברייק פור לייף בעמ
2.אורן בן דור

3.שלו בראנץ

4. חנן לוי

5.עמית שרעבי

ע"י ב"כ עו"ד אוהד מרחב






פסק דין



רקע עובדתי
1.
תיק זה עניינו הסכם שכירות שנחתם בין התובע לנתבעת 1 ביום 29.1.14. המושכר - מועדון ריקודים ביישוב קדימה. המועדון הופעל בשטח חקלאי כאשר אין מחלוקת כי לא היה רישיון להפעלתו מצד הרשויות. אין מחלוקת כי הנתבעים, מנהליה ובעליה של הנתבעת 1, אשר היו שותפים למשא ומתן לכריתת ההסכם, היו מודעים לכך.

2.
המחלוקת בין הצדדים נוגעת לאי תשלום דמי שכירות על ידי הנתבעת 1, החל מחודש אוקטובר 2015. לטענת הנתבעים, דמי השכירות לא שולמו מאחר שהמושכר לא היה בשימוש החל מחודש זה עקב צו סגירה.

הנתבעים טענו כי התובע הציג כלפיהם מצגי שווא עליהם, לטענתם, הם הסתמכו בעת כריתת הסכם השכירות ביחס לזכויותיו במקרקעין, וכן הסתמכו על הבטחות שניתנו על ידי התובע ביחס למצב התכנוני של המושכר. עוד נטען כי התובע לא פעל להגשת בקשה לשימוש חורג למועצה המקומית, כאשר התובעים הסתמכו על הגשת התוכנית והוציאו משאבים נוספים להסדרת השימוש במושכר .

3.
לטענת התובע, לא ניתנה מצדו כל התחייבות להסדרת המצב התכנוני של המקרקעין. לפיכך, אין יסוד לטענות הנתבעים בדבר מצגי שווא או התחייבות ביחס להגשת תוכנית למועצה המקומית.

4.
התובע עותר לקבל דמי שכירות בגין שהיית הנתבעים במושכר עד למועד הפינוי
)

20.5.16).

5.
בתיק זה נדונות שתי התנגדויות שמקורן בבקשות לביצוע שהוגשו ללשכת ההוצאה לפועל על ידי התובע. תביעה ראשונה על סך של 110,980 ש"ח והיא מבוססת על 5 המחאות של נתבעת 1 שבוטלו והוגשו לביצוע. תביעה שניה בגין שטר חוב שניתן להבטחת התחייבויות הנתבעים בהסכם השכירות, ע"ס 80,000 ש"ח שניתנו על ידי הנתבעים 2 עד 5, כערבים.

*** יצוין כי הציטוטים הובאו כפי שהם מתוך הפרוטוקול, הדגשות הוספו .

דיון והכרעה
6.
לאחר ניתוח טענות הצדדים וראיותיהם, אני סבורה כי יש לקבל את התביעה למעט רכיב הקנס שנתבע.

ישיבת הנתבעת בנכס, עד לפינוייה הקנתה לתובע את הזכות לקבלת דמי השכירות והפיצוי המוסכם בתום תקופת השכירות עד לפינויו. אין מחלוקת כי דמי השכירות לא שולמו החל מאוקטובר 2015 וכי המושכר פונה במאי 2016.

הנתבעים לא הוכיחו כל טענה שיש בה משום טעם משפטי הפוטר אותם מתשלום דמי השכירות כאמור.




הנתבעים לא הודיעו על ביטול ההסכם ובד בבד שהו בנכס עד מאי 2016

7.
כפי שיפורט להלן, הנתבעים טוענים טענות הגנה בדבר מצגי שווא, חוסר תום לב, וכישלון תמורה. אתייחס בהמשך פסק הדין לגופן של הטענות ואבהיר מדוע לטעמי יש מקום לדחותן.

8.
אולם, כבר עתה בפתח הדברים, יש להבהיר את הקושי בטענות הנתבעים. למעשה הנתבעים מבקשים כי בית המשפט יקבע כי לא קמה חבות בתשלום דמי השכירות עקב מצגי השווא הנטענים. במהותה נטענת טענת ביטול. יחד עם זאת, הנתבעים לא פעלו לביטול ההסכם כדין,

9.
הנתבעים לא הגישו הודעה בדבר ביטול ההסכם, כנדרש בהתאם לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (ר' סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970; (להלן: "חוק החוזים תרופות") בהקשר זה נפסק כי אי-ביטול החוזה תוך זמן סביר נחשב כויתור על זכות הביטול – ע"א 71/75 מרגליות נ' אברבאנל; ע"א 2825/97 אבו זייד נ' מקל).

10.
זאת ועוד, הנתבעים המשיכו לשהות בנכס עד מאי 2016. כל זמן שהנתבעים עשו שימוש בנכס הם מחויבים בתשלום דמי השכירות ובהקשר זה אף נפסק כי חובת תשלום דמי השכירות היא חיוב עצמאי, גם אם לשוכר טענת הפרה כלפי המשכיר. בע"א 765/82 אלתר נ' אלעני, פ"ד ל"ח (2) 701 נפסק:

""כאשר החיובים עצמאיים, חבותו של כל צד לחוזה עומדת בפני
עצמה, גם כאשר לא עמד הצד השני במילוי חיוב כלשהו שהוטל עליו.
תרופתו של הנפגע,
במקרה זה, היא זו המתגבשת לפי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל'א1970-, אך עליו לקיים את חלקו בהסכם כל עוד החוזה אינו בטל. הדוגמה, שמקובל לתיתה, היא זו של דייר הגר בשכירות . החיוב לשלם את שכר הדירה הוא עצמאי ואינו תלוי בחובתו של בעל הבית לשמור על תקינות המושכר והוא כל עוד לא קובע החוזה אחרת, אפילו הפר האחרון את חובתו החוזית, עדיין חייב הדייר בתשלום השכר החוזי, כל עוד החוזה בר-תוקף" (ההדגשות הוספו)

כן ר'
תא"ק (תל אביב) 55683-09-14 תיופ נ' כהן
.

11.
מכאן, כבר עתה מסקנתי, כי לא הובהר הבסיס המשפטי לאי תשלום דמי שכירות. ככל שהנתבעים טוענים להשקעות שנעשו במושכר, הרי שהטענה לא נטענה באופן מפורט וללא סימוכין.

12.
לפיכך, הנתבעים מחויבים בתשלום דמי השכירות (הנתבעת 1 כשוכרת הנתבעים 2-5 כערבים לה).

13.
כעת נתייחס לגופן של הטענות שנטענו ונבהיר מדוע יש מקום לדחותן.

לא ניתנה התחייבות של התובע בהסכם השכירות ביחס למצב התכנוני, לא הוכח מצג שווא
14.
כפי שיפורט להלן, הנתבעת היתה מיוצגת בעת החתימה על הסכם השכירות. הצדדים נטלו על עצמם התחייבויות עם חתימה על הסכם השכירות. על רקע התחייבויות אלה, נעשתה חלוקת הסיכונים בין הצדדים בעסקה.

15.
להלן יובאו סעיפים רלוונטיים מתוך הסכם השכירות, המתייחסים למצגי התובע ביחס למצבו התכנוני של הנכס והתחייבות הנתבעים ביחס לכך (צד א' "המשכיר" צד ב' "השוכר").

"צד ב' מצהיר בזה כי בדק את המושכר ומצאו במצב תקין וטוב, וכי הוא מתאים לצרכיו וצד א' לא מסר לו כל תיאור של המושכר ו/או תכונותיו וכי הוא מתקשר בהסכם שכירות זה על יסוד בדיקתו והתרשמותו בלבד, והוא מוותר במפורש על כל טענה של אי התאמה גלויה או נסתרת.
צד ב' מצהיר כי ידוע לו שהמושכר הינו מבנה המשמש למטרה חקלאית על פי ייעדו. לפיכך אם מסיבה כלשהי תדרוש רשות כלשהי לפנות את המושכר ו/או לחדול מלעסוק בו בשימוש מסחרי בשל בעיות משטרה ו/או רעש אזי לא יהיו לצד ב' כל טענות בגין פינוי או סגירה של מתחם המושכר ...
על צד ב' האחריות להוצאת היתרים ו/או האישורים ו/או הרישיונות הדרושים לצורך הפעלת עסקו.
צד ב' מתחייב לשפות את צד א' בכל תביעה או תשלום שיאלץ לשאת בו עקב פעילות צד ב' במקום והקשורה קשר ישיר לאופי הפעילות מושכר
באם יוטל קנס על צד א' בגין פעילותו של צד ב' במושכר, יתווסף סכום זה וכל הוצאה נלווית המוטלת על צד א' בגין תשלום זה לגובה דמי השכירות החודשיים".
16.
לשון ההסכם מפורשת. השוכר הצהיר כי הוא מודע למצב החוקי של הנכס, ונטל על עצמו אחריות להסדרת מצבו החוקי, נשיאה באגרות וקנסות. הנתבעים 2-5 ערבים להסכם השכירות.
יש להפנות בהקשר זה לחזקה לפיה בעת ניסוח החוזה, התכוונו הצדדים למובן הפשוט של הלשון, וכי הלשון בה נקטו מבטאת את אומד דעתם.
ראה


ע"א 841/15 פנורמה הצפון חברה לבנייה בע"מ נ' פלוני (פסקה 10 לפסק דינה של כב' השופטת ענת ברון, 23.05.2016).
הצדדים ידעו את מצבו התכנוני של הנכס וידעו כי התובע לא מוכן ליטול על עצמו התחייבות ביחס לכך בהסכם השכירות. בהתאם, לשון החוזה נוסחה כך שלא נקבעה התחייבות מצידו כלפי הנתבעים.

17.
בהסכם אין כל מצג שניתן על ידי התובע כנטען על ידי התובעים. ככל שנטען כי ניתן מצג בעל פה, הרי שעל הנתבעים להוכיח טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב.

בהקשר זה נפסק בת.א. (ת"א) 2733/04 אברהם דוד (דודי) נ' ח.מ.ש.ק נכסים נכסים והשקעות בע"מ כי:


"מכל מקום מדובר בעדות בעל פה נגד מסמך בכתב, שלה התנגדו הנתבעים, וכבר בשל כך יש לדחותה: "... טענותיה של המערערת בעניין זה, וככל שהן מתייחסות לסיכום בעל-פה שהושג בטרם חתימת הערבות, הן בבחינת טענות בעל-פה כנגד מסמך בכתב אשר מכוח סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני אין מקום לייחס להן משקל ...
במיוחד אמורים הדברים במקרה דנן, כאשר עדות התובע היא עדות יחידה מפיו של צד מעוניין בדבר, אשר על פי סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח משולב] התשל"א-1971 משקלה הראייתי מועט [ראו: ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ ... "
וכן ב-ת.א. (פ"ת) 2326/03 סלע זאב נ' אונגר יהודה :

"גרסה זו של הנתבע מנוגדת היא לתוכנם של המסמכים עליהם חתם הנתבע ומהווה במובהק 'טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב' האסורה על פי סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני (ראו לעניין זה ע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד נ' ציגלר, פ"ד מט (1) 369 (1995)).
הכלל לעניין זה הוא: 'שכאשר 'עסקה' כלשהי באה לכלל ביטוי בכתב, ההנחה הבסיסית היא, כי הכתב מסכם את כל הפרטים שהצדדים לעסקה הסכימו עליהם; ועל כן, המגמה הבסיסית, הן של החוק והן של ההלכה הפסוקה, היא שלא להתיר הבאת עדות בעל פה 'כנגד תוכנו' של מסמך." (ר' קדמי, על הראיות, חלק שני, מהדורה 2003, בעמ' 1305).
ההיגיון בכלל זה הוא שכאשר הסכמה כלשהי בין הצדדים מתועדת בכתב, יש להניח כי היא אכן מבטאת באופן נכון את המוסכם בין הצדדים.
אמנם, מדובר רק במחסום פרוצדורלי ולכלל יש חריגים כך לדוגמא אם הובא מסמך סותר אחר או אם יש פגם מהותי היורד לשורשו של עניין במסמך, ברם, לאחר שמיעת העדויות ועיון בכל החומר המצוי בתיק, אינני מוצא כי טענותיו של הנתבע נכנסות בגדר החריגים כאמור, ... לשון המסמכים ברורה לגמרי, ומעידה על כך שכוונת הצדדים הייתה אחת והיא שבמידה והצדדים לא יעשו עסקים ביחד, על הנתבע להחזיר הכספים לתובע. טענות הנתבע כאילו נאלץ לחתום על המסמכים בהיותו במצוקה ובמצב של תלות בתובע אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שהנתבע חתם על המסמכים לאחר שקיבל את הכספים. ...כמו כן, העובדה שלא מחה ולא דרש לבטל את האמור במסמכים ולא אמר לתובע כי אין בכוונתו לשלם הסכומים האמורים, מעידה אף היא שהנתבע הסכים עם האמור בהם".

18.
בענייננו, לא הוכח מצג מטעה שניתן בעל פה בעת כריתת ההסכם אשר עומד בסתירה לו .
נתבע 3
טען כי
"
" אדי אמר כל הזמן אל תדאגו, שיש לו אנשים בעיריה"... (בעמ' 15 שורה 14) . טענה זו לא הוכחה, ואף מהווה הרחבת חזית.
עם זאת, נתבע 3 אישר כי לא דרש מהתובע להוסיף התחייבות שהוא יוציא אישור לשימוש חורג (בעמ' 15 שורה 32-34).
בתצהיר המשלים נטען אף שהתובע סרב להוסיף התחייבות כזו וכי הדבר עלה במשא ומתן (סעיף 11). ומכאן, כיצד ניתן לטעון למצג שווא? המדובר בנטילת סיכון עסקי מצד הנתבעים.
הנתבעים טענו כי התובע הטעה אותם ביחס למצב התכנוני של הנכס וכי בזמן שהבטיח כי יפעל לצורך מתן שימוש חורג בשטח כבר ידע כי אין לו כל זכות חוקית בשטח המדובר ובעצם השכיר אותו ללא רשות או מעמד.
מאחר שלא הוכחה כל התחייבות מצד התובע ביחס לשימוש החורג, הרי שאין מקום לבחון את הטענה. למעלה מן הצורך, אני סבורה כי דין הטענה להידחות לגופה.
בהתאם לנסח הטאבו התובע הוא בעל זכויות חכירה במקרקעין (נספח 1 לתצהיר העדות הראשית). אכן, בחקירתו עלה כי קיים סכסוך בין השותפים במקרקעין יחד עימו, אולם לא הוכח כי זכויותיו של התובע נשללו, ואף לא הוכח כי זו הסיבה שבעטיה לא התקדמו הליכי התיכנון.

התובע העיד בהקשר זה כי "הם באו בטענה שיש במקום שימושים חורגים. אבל הם לא הגישו נגדי כתב אישום או איזה שהוא משהו. הם לא טענו לסגור את המקום" (בעמ' 20 שורות 20-22). עוד העיד כי עורך הדין של המושע נכנס לתמונה כדי לחדש את חוזה החכירה והוא מתחדש משנה לשנה . כאשר הנתבעת חתמה איתו על הסכם, התובע השיב כי שולמו דמי החכירה למינהל. (בעמ' 19 שורות 7).
19.
זאת ועוד, הנתבעים היו מיוצגים בהליך על ידי עורך דין. היה בידיהם לערוך את הבדיקות הנדרשות ביחס למקרקעין, זכויותיו של המשכיר ומעמדו, וככל שהיה קיים תנאי יסודי להתקשרות שהנתבעים בחרו שלא לעמוד עליו, הרי שמדובר בנטילת סיכון מצדם. כאמור, המצגים שניתנו בהסכם נקבעו באופן שהשוכר מצהיר כי בדק את המושכר וכי הוא מתאים לצרכיו וכי המשכיר לא מסר לו כל תיאור, והוא מתקשר על סמך בדיקתו בלבד.

20.
בא כח התובע אף הפנה את העד לנספח 1 לתצהירו מכתב מיום 18.12.14 , שענינו זכויות החכירה במקרקעין ופניית רשות מקרקעין ישראל בעניין זה לתובע. בא כח התובע עימת אותו עם הטענה לפיה התובע שלח את המסמך אל הנתבעים במשא ומתן לכריתת הסכם השכירות, ושאל כיצד בנסיבות אלה נטען כלפיו כי הוא הסתיר מידע? הנתבע 3 לא ידע להשיב לכך (בעמ' 15 שורות 1-2 – "השאלה מתי הוא גילה לנו אותו. אני לא יודע אם אדי גילה לנו אותו").

21.
זאת ועוד, בחקירת הנתבע 3 כאשר נשאל האם ביטל את השיקים לפני או אחרי שגילה לטענתו את טענותיו ביחס לזכויות התובע במקרקעין, "לדעתי לפני. אני לא זוכר את התאריך". העד גם השיב כי הוא לא שלח לתובע כל הודעה ביחס לכך.

עוד אציין כי בחקירת הנתבע מס' 3 כאשר נשאל כיצד רימה אותו התובע הוא לא התייחס לשלב כריתת ההסכם אלא טען כי התובע לא הגיש תכניות לאחר שימוע שנערך מאוחר להסכם (כפי שיפורט להלן) :
ש: התובע רימה אותך שהוא לא הגיש תכניות לשימוש חורג
ת: באותו זמן רק את זה ידעתי, מעבר לזה יש עוד מלא דברים
ש: זאת טענה המרמה שלך
ת: כן
(בעמ' 13 שורות 18-21).

זאת ועוד, מתמליל שצורף כנספח 16 לתצהיר התובע (אשר תהא אליו התייחסות בהמשך פסק הדין
(
עולה כי הנתבע 2 מודה בפני
התובע כי הנתבעת לא משלמת דמי שכירות. לא הוזכרה כל טענה ביחס לתרמית ביחס לזכויות במנהל או ביחס לאי עמידה בהתחייבות כזו או אחרת, אלא נטענת דרישה של השוכרים כי התובע ישתתף איתם בעלויות ניהול ההליכים בבית המשפט.

22.
בסיכומים נטען עוד כי "בשל מצבו המשפטי של אדי וביודעו כי איננו בעל זכויות בשטח, הוא לקח על עצמו את ה'טיפול' מול רשויות התכנון וכן סירב להכניס זאת כסעיף לחוזה השכירות והכל מתוך מעשה מרמה ותו לא".

טענה זו מהווה הרחבת חזית. מעבר לכך, הטענה גם לא הוכחה בשים לב לטענת המרמה הנטענת ובשים לב לכל האמור לעיל.
23.
סיכומו של דבר
: מצג השווא הנוגע לזכויות התובע במנהל, לא הוכח. לא הוכח כי בשל המצג שווא הנטען ביחס לתובע, הפסיקה הנתבעת לשלם את דמי השכירות, אלא עולה כי מדובר בטענה שהועלתה בדיעבד. כמו כן, לא הוכח קשר סיבתי בין מצג השווא הנטען לאי קידום הליכי התכנון. בנוסף, לא הוכח מצג שווא הנוגע לקידום הליכי התכנון . היפוכו של דבר הוא הנכון: הנתבעים מודים כי התובע סרב להוסיף התחייבות מטעמו.



קיום ההסכם - הטענה בדבר התנהלות התובע לאחר שימוע במועצת קדימה ביום 3.3.14

24.
במרץ 2014 נערכה ישיבת שימוע במועצת קדימה בעניין המושכר. לנתבעים טענות כנגד התובע לעניין תוצאות הישיבה והתחייבויות הצדדים.

25.
בבקשת רשות להתגונן טענו הנתבעים:
"ביום 3.3.14 הוזמנו ביחד עם אלי לשימוע במועצה וזאת בעקבות רצון המועצה לסגור את המועדון שהופעל במקום (בעקבות אירוע אלימות שהתרחש מחוץ למועדון). מהשימוע שנערך במועצה עלה כי אדי לא הגיש בקשה לשימוש חורג ובעצם לא התחיל בשום הליך על מנת להכשיר את הפעילות בשטח.
לאחר שהצגנו בפני
ראש המועצה ומנהלים נוספים במועצה את הפעילויות שביצענו כחברה לרבות את ההוצאה הכבדות שנאלצנו להוציא על מנת לקבל את כל האישורים הנדרשים, נתקבלו מספר החלטות כאשר המרכזית בהן היא מתן ארכה לאדי לצורך הגשת בקשה ותוכניות לשימוש חורג במושכר ...
מיד לאחר השימוע וקבלת ההחלטות , ביצעה החברה שוב את כל מה שהתחייבה והמשיכה לפעול במקום מתוך ידיעה כי אדי פועל כפי שהתחייב בשימוע לצורך הגשת בקשה לשימוש חורג".
26.
להלן יובאו חלקים רלוונטיים מתוך השימוע שנערך במועצת קדימה ביום 3.3.14 בנוכחות אושרי קולני- פקיד רישוי עסקים,
עו"ד אמיר גופר - תובע עירוני, שמיל בצלאל - מנכ"ל המועצה, עו"ד מרחב - ב"כ הנתבעים, הבעלים (התובע , שלו בארנץ, אורן בן דור
) , ראש המועצה- מר שביט מס.

"אושרי: (פקיד רישוי העסקים) : לא תוכלו לקבל אישור של הועדה המחוזית ואני לא רוצה להטעות אתכם.
אדי אדיב: מבירור שערכתי ב"שרונים" נאמר לי שיש לי אפשרות לאישור בקשה לשימוש חורג ולהוצאת תבע נקודתית.
עו"ד מרחב: "היתה במקום פעילות כבדה בתחום הסמים, ומאז פועל מועדון אין פעילות פלילית כזאת... צו סגירה מביא את הבעלים לפשיטת רגל. צריך לראות את כל ההשלכות של מהלך כזה.
אדי אדיב: סבלתי הרבה מפעולות ואיומים של עבריינים במקום. מאז פוועל המועדון נהיה שקט. ראש המועצה הקודם, איציק גולברי, יודע על כך . סגירת המועדון תחזיר את העבריינים למקום.
שביט מס: ככלל אנחנו מעוניינים לפתוח עסקים ביישוב ולא לסגור אותם. הכי חשוב בעיננו – להבטיח שכל האנשים יחזרו בשלום לביתם. השאלה היא
איך אתם עוזרים לי לעזור לכם. מציע שתגיש בקשה לשימוש חורג ותעשו את כל הנדרש מול כיבוי איש ומשרד הבריאות.
החלטה :
אישור משרד הבריאות יומצא למועצה עד 31.3.14
אישור כיבוי אש עד 31.5.14.
תוך 21 יום תוגש בקשה לוועדה המרחבית "שרונים בקשה לאישור חורג. אישור על הגשת הבקשה הנ"ל יימסר למועצה עד יום 25.3.14"
בתוך 3 ימים מהיום יוסדרו כל חובות הארנונה
בהינתן כל הנל תאפשר המועצה למועדון "לולה" להמשיך את פעילותו".
27.
לטענת הנתבעים, הוצג מצג שווא על ידי התובע בישיבת שימוע שנערכה במועצה בנוגע להגשת תכניות הנוגעות לשימוש במושכר. לטענתם, הם הסתמכו על מצג השווא וביצעו השקעות בנכס. בסופו של יום, מצג זה התברר כמוטעה מאחר שהתובע לא הגיש את התכניות בפועל לרשויות, על אף התחייבותו. לפיכך,
ההשקעות שהם עשו בנכס הלכו לטמיון.

28.
הטענה בדבר הסתמכות על מצג אינה יכולה להתקבל בהינתן שהנתבעים ידעו בעת החתימה על ההסכם את הסטטוס המשפטי של המושכר מבחינת שימוש חורג, ובהינתן כי התובע לא נטל על עצמו בהסכם השכירות כל התחייבות חוזית בהקשר זה.

הפגישה במועצה היתה במרץ 2014. ההסכם בין הצדדים נחתם בינואר 2014 ומכאן כי ההחלטה להתקשר בהסכם התקבלה על ידי הנתבעים קודם לכן לרבות ההשקעות שנעשו במושכר. בהסכם כאמור הנתבעים נטלו על עצמם את ההתחייבות לשאת בכל הנדרש לצורך הסדרת המצב התכנוני.

ואכן, בחקירתו אישר הנתבע 3 כי כאשר חתם על ההסכם הוא ידע שצריך לעשות רישוי מלא. לטענתו, ההבדל הוא שלאחר הפרוטוקול חייבו אותו לקדם את האישור בתוך שלושה חודשים (בעמ' 15 שורות 16-20). דרישה זו כאמור היא דרישת הרשות המקומית.

29.
ההחלטה כי תוגש תוכנית לשימוש חורג, שהתקבלה על ידי הועדה אינה התחייבות מצידו של התובע כלפי הנתבעים אשר היו מודעים כאמור למצב התכנוני, בהסכם השכירות.

התובע פעל על מנת להסדיר את המצב התכנוני וזאת ללא כל קשר להתחייבויות החוזיות בין הצדדים, מתוך אינטרס שלו כבעלים של המקרקעין. התובע הסביר זאת כך : "מרצון שלי כן לסייע אבל אני לא מתחייב" (עמ' 20 שורה 35) וכי "... זה עסק שלי והיה לי חשוב לסייע ללקוחות שלי מה שאני יכול והיה לי חשוב להיות במקום" (בעמ' 21 שורה 6-7) כמו כן הבהיר כי: "אני יודע מניסיון של העבר בשנת 2003, שזה נדחה ואני יודע שהסיכויים הם קלושים למרות שבוועדת ערר אמרו שאם נעשה תב"ע נקודתית, אז הם ישקלו ...".

ביחס לדברים שנאמרו בשימוע העיד התובע: "... לא התחייבתי להגיש "(בעמ' 21 שורות 10-12), וכן "אמרתי שבשנת 2003 הגשתי לוועדת ערר ושרונים המליץ לי לשימוש חורג ומאחר והשקעתי 130,000$ הם ישקלו אם יוגש תבע נקודתי שזו הדרך היחידה לאשר את השימוש. זה נתן לפי פתח שאולי ניתן להגיש. .. הראיתי את המצב הנכון מניסיון שהיה לי. זה לא היה כמו שאתה מציג את זה. מעולם לא התחייבתי שאני יכול להוציא שימוש חורג... אמרתי שאני אסייע להגיש. אני אעשה את מה שאני יכול לעשות. לא התחייבתי אף פעם כי אני יודע מהניסיון המר שלי ולכן לא התחייבתי בחוזה" (בעמ' 23 שורות 29-33)

התובע העיד כי "לא רציתי שיסגרו. אם אני מקבל שכירת המקום למה ארצה שיסגרו? (בעמ' 29 שורות 30- 31 ). ואכן, וכפי שצינתי לעיל, לא היה כל אינטרס לתובע כנטען לסכל את בקשת הנתבעים להסדיר את רישיון העסק במקום.

30.
לפיכך, בשים לב להסכם השכירות, לשימוע שנערך והדברים שנאמרו בו על ידי חברי הועדה לרבות כי המועדון לא ימשיך לפעול, ובהמשך להבהרת התובע, איני סבורה כי הוכחה התחייבות מצד התובע כלפי הנתבעים במסגרת השימוע. לעניין ההסתמכות – הנתבעים היו מיוצגים על ידי בא כח אשר שמע את דעות חברי הועדה המקומית ביחס לסיכויי הבקשה ועל כן כל החלטה של הנתבעים להשקיע כספים בנסיבות אלה על רקע התחייבויות בהסכם השכירות, נבעה משיקולים מסחריים שלהם, ואיני מקבלת טענת הסתמכות בהקשר זה.

31.
הנתבעים טענו כי בשל העדר מעמד בשטח נמנע התובע מלהגיש תכניות ו/או בקשה לשימוש חורג וזאת בניגוד למוסכם ובניגוד למצג אותו הציג בפני
נו.

על אף מסקנתי לעיל לפיה לא קמה בשימוע התחייבות של התובע כלפי הנתבעים- להלן אראה כי מחומר הראיות עולה כי התובע אכן פעל לעניין התכניות והגשתן. לא הוכחה הטענה לפיה התובע נמנע מלהגיש בקשה זאת בניגוד למוסכם.
32.
התובע הצהיר כי "הגשתי בקשה לשימוש חורג להפעלת המועדון במקום. המועצה 'מסמסה' את הבקשה. הבקשה "שכבה" זמן רב אצל ראש המועצה, ומנכל המועצה, הם לא חתמו על הבקשה, לא טיפלו בה ולא העבירו אותה לשרונים" (בסעיף 26 לתצהיר).


התובע צרף את נספח 14 לתצהירו כאסמכתא להגשת הבקשה. הבקשה כוללת בעמוד החתימות הצהרה של התובע מיום 8.6.14 .הנתבעים טענו כי לא הוגש המסמך המלא. במהלך הדיון, עתר בא כח התובע להגשת המסמך המלא. הנתבעים התנגדו להגשה המאוחרת וכן חלקו על ניסיון התובע להטעות לטענתם, בהגשת תכניות אשר הוגשו בשלב מוקדם יותר בהליך.
לא התרתי הגשת מסמכים אלה.
עיון בנספח 14 מעלה כי אין חתימה על גבי המסמך ממנה ניתן ללמוד כי הבקשה אכן הוגשה. אולם, ממסמכי הבקשה בסופה עולה כי ההצהרה ניתנה כאמור ביוני 2014. עדותו של התובע אף הייתה אמינה בעיני (בעמ' 22 שורות 28-30, בעמ' 23 שורות 1-4). לא היה לו כל אינטרס שלא לפעול להגשת הבקשה (להבדיל ממתן התחייבות ביחס לכך).

33.
כמו כן, מהליכים שהנתבעים ניהלו נגד הרשות בית משפט לענייניים מקומיים עולה כי לשיטת הנתבעים עצמם הבקשה הוגשה.

יצוין כי מדובר במסמכים שהוגשו על ידי בא כח התובע
מתוך תיק בית המשפט שהתנהל בבית המשפט השלום בנתניה במסגרת הליך בר"ש 52561-05-15, אשר הנתבעים לא התנגדו להגשתם (ר' הודעה מיום 1.10.17).

כך נטען על ידי הנתבעים במסגרת "בקשה בהולה למתן צו מניעה והתליית צו ההפסקה מינהלי" שהוגשה במאי 2015 :
"חילופי מנהלי מחלקת רישוי עסקים וסיכול ממוקד ויזום לקבלת טפסי בקשה לרישוי עסק וחתימה על תוכניות :
יב. בין לבין התחלף מנהל מחלקת רישוי העסקים תוך ובמקום מר אושרי קולני מונה לתפקיד מר איציק אייזמן, אשר כפי שיובהר להלן עשה כל לאלה ידו ופעל ממניעים פסולים וזרים למנוע מהמבקשים לעמוד בהחלטת השימוע תוך שהוא פועל בעורמה ותכסיסנות לסגירת עיסקם של המבקשים.
יג. במקביל פעלו המבקשים יחד עם בעלי הנכס להגשת בקשה לשימוש חורג לועדה המרחבית שרונים כמצוות ההחלטה. המבקשים יחד עם בעל הנכס הכינו תוכניות מפורטות אשר תנאי להגשתם לועדה המרחבית שרונים על הרשות עצמה לחתום עליהם. יצוין כי ועדה מרחבית שרונים סירבו לפתוח בקשה לשימוש חורג עד אשר הרשות לא תחתום על התוכניות
יד. ואכן מיד לאחר החלטת השימוע כאמור המבקשים ובעל הנכס המציאו למשיבה את התוכניות שהוכנו על מנת שיחתמו עליהם (עסקינן בחתימה טכנית) וזאת במטרה להגישם לשרונים ותפחח בקשה לשימוש חורג.
אלא מהי שהמשיבה עיכבה (היום מתברר במכוון ותוך הטעיה ממש) את חתימתה על התוכניות , ובכך מנעה את הגשת הבקשה לשרונים לשימוש חורג .
פגישות רבות עם ראש הרשות וכן עם מר איציק אייזמן מנהל מחלקת רישוי עסקים ברשות לא הועילה והתוכניות לא נחתמו.
לא זו בלבד אלא שמר אייזמן מנהל מחלקת רישוי עסקים אף סירב להנפיק למבקשים טופסי בקשה לרישון עסק בטענה כי ראש הרשות לא מאשר זאת.
פעולותיו כאמור של הרשות ומנהל מחלקת רישוי עסקי, מלבד היותם בלתי חוקים בעליל, נועדו ראש וראשון לסכל אפשרות עמידתם של המבקשים בתנאי האחרון שנותר להם לביצוע בהחלטות השימוע מיום 3.3.14 – והוא הגשת בקשה לשימוש חורג לשרונים".
בקשה זו נתמכה בתצהיר הנתבע 3.
34.
כאשר עומת הנתבע 3 בין טענתו כי לא הוגשו תכניות על ידי התובע לבין טענותיו בתצהיר השיב כי "מאיפה אני יודע את הדברים האלה אם הוא לא אמר לי את זה, כי אני הרי לא ישבתי איתו בפגישות ... " (בעמ' 13 שורות 30-31)
וכאשר נשאל "אתה מספר בתצהיר על פגישה ומספר ראש העיריה מתנצל בפני
ך ואומר שהוא יחתם על התוכניות שאתה אומר שהם לא הוגשו, אז מה אתה מספר סיפורים ? "השיב כי "אני זה שהפסדתי 700,000 שח "
המצהיר לא ידע ליישב בין הצהרתו בהליך הנוסף לבין טענתו כעת כלפי התובע כי לא הגיש תכניות.
35.
בנספח 15 לתצהיר התובע צורף תצהיר שנתן התובע בתמיכה לבקשת הנתבעים במסגרת ההליך בבית המשפט לעניינים מקומיים. בתצהיר מפנה התובע להתכתבות פקידי המועצה המלמדת לטענתו על כך כי התוכניות הוגשו למועצה לחתימתם והיו מונחות על שולחן ראש המועצה תקופה ארוכה. התובע הפנה גם להתכתבות רישומים בכתב ידם של פקידי המועצה ומזכירת ראש המועצה לרבות על גבי תכניות שהוגשו על ידי התובע וכן הקלטות שביצע עם מזכירות המועצה, וטען כי מהן עולה כי התכניות הוגשו ושכבו על שולחנו של מהנדס העיר. כאמור, מדובר בתצהיר שניתן על ידי התובע לתמיכה בבקשת הנתבעים ומטעמם, בבית המשפט לעניינים מקומיים בנתניה.

36.
לאור כתבי הטענות שהוגשו על ידי הנתבעים בהליך הנוגע לצו הסגירה בבית המשפט לעניינים מקומיים – אין לקבל את טענת הנתבעים כיום לעניין מחדלי התובע כנטען וזאת מכוח דוקטרינת ההשתק השיפוטי – ע"א 4107/09 בן עוז שמואל נ' פקיד שומה חיפה, פסקה כ"ט לפסק דינו של כב' השופט אליקים רובינשטיין, וכן פסק דינו של כב' השופט אשר גרוניס ברע"א 4224/04 בית ששון ואח'
נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ט נ"ט (6)
625, 630 (להלן: עניין "בית ששון"). באותו עניין נפסק כי יש להידרש לדוקטרינת ההשתק השיפוטי במצב דברים שבו טוען בעל דין טענות סותרות בהליכים משפטיים שונים (ראה עניין בית ששון, בעמוד 633:

"הטענה בדבר השתק שיפוטי יכולה להתעורר מקום שבו אחד מבעלי הדין מעלה טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך עצמו או בשני הליכים שונים
…
התכלית שמאחורי ההשתק השיפוטי היא למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי המשפט)"
37.
בהקשר זה יש להפנות גם לנספח 16 - תמלול של שיחה בין התובע לנתבע 2 , שם לא עולה כל טענה כלפי התובע בנוגע לאי הגשת תכניות כנימוק להפסקת תשלום דמי השכירות לאור, למעט הדרישה כי התובע ישתתף בהוצאותיהם בניהול ההליכים כנגד הרשות והטענה כי הושקעו מצידם משאבים רבים במושכר.

38.
כמו כן בסעיף 48 לסיכומי הנתבעים נטען כי "לא ברור מניין עזות המצח של אדי לחסוך כמה מאות שקללים על מתכנן השלד ולהכשיר את התוכנית ולאפשר להחתימה, בעוד הנתבעים הוציאו מאות אלפי שקלים על מנת לקיים את דרישות המועצה". טענה זו מהווה הרחבת חזית, אולם מעבר לכך, הטענה אינה עולה בקנה אחד עם גרסת הנתבעים לפיה התובע לא הגיש את התוכנית למועצה, ומכאן כי גרסת הנתבעים רצופה בסתירות שכן ככל שהתובע לא הגיש את התכנית כיצד נטענת טענה ביחס לאופן הגשתה?

39.
לפיכך אני סבורה כי הנתבעים לא הוכיחו את טענתם לפיה התובע לא הגיש את התוכניות ו/או את טענתם לפיה התובע סכל את המהלך שהחל בהליך השימוע. לעניין טענת ההסתמכות, יוער כי הנתבעים אף לא הוכיחו את ההסתמכות הנטענת על ידם מבחינת השקעות במושכר. לגופו של ענין אין לכך כאמור השלכה לעניין חובתם בתשלום דמי השכירות.

סיכומו של חלק זה:
40.
עד כאן להלן מסקנתי : לא הוכחו מצגים מטעים בשלב כריתת הסכם השכירות מצד התובע. לא הוכחו מצגים שניתנו בשימוע ואף לא הוכחה התחייבות מצד התובע. אף אם היה מקום לראות בשימוע כהתחייבות מצד התובע – הרי שהתחייבות זו לא הופרה. הנתבעים לא הודיעו על ביטול הסכם שכירות, וכל עוד שהו בנכס, הרי שהם מחויבים בתשלום דמי השכירות.

41.
כעת נפנה להסדר החוזי הקובע את דמי השכירות וחובת התשלום של דמי השכירות
והפיצוי בגין אי פינוי הנכס, וניישמם לענייננו.

ההסדר החוזי לענין תשלום שכר דירה ופיצויים
42.
סעיף 5 להסכם השכירות מסדיר את ענין פינוי המושכר. להלן יובא סעיף זה במלואו:

א.
צד ב' מצהיר כי ידוע לו שהמושכר הינו מבנה המשמש למטרה חקלאית על פי ייעדו. לפיכך אם מסיבה כלשהי תדרוש רשות כלשהי לפנות את המושכר ו/או לחדול מלעסוק בו בשימוש מסחרי בשל בעיות משטרה ו/או רעש אזי לא יהיו לצד ב' כל טענות בגין פינוי או סגירה של מתחם המושכר והסכם זה יעמוד בתוקפו .
ב.
במידה ויפונה צד ב' את מהמושכר (כך במקור...) בשל כל סיבה שאינה קשורה בשימוש צד ג' במושכר (מועצה, ממ"י, וכו') אזי יבוא הסכם זה לקיצו מבלי שיהיו לאחד מהצדדים טענות כשלהם מחמת הפינוי והמושכר יוחזר בהתאם להסכמות הצדדים בנספח השבת המושכר.
ג.
פינוי בהתאם לסעיף 5(ב) לא יחשב כהפרת הסכם ויפטור את צד ב' מתשלום דמי השכירות החודשיים בגין התקופה אשר בה לא יבצע שימוש במושכר. כמו"כ חלה על צד א' החובה להשיב לידי צד ב' כל תשלום בגין דמי השכירות החודשיים אשר הועבר לידי וצד ב' לא עשה שימוש במושכר בתקופה זו.

43.
להלן סכום התביעה שהתבקש: חוב דמי שכירות עבור 6 חודשי שכירות בגין התקופה מאוקטובר 2015 עד מרץ 2016 בסך של 133,176 ש"ח. בגין חודש אפריל 2016 ועד לפינוי בפועל 20.5.16 , עתר התובע לחיוב הנתבעים בדמי שימוש ראויים בגין השימוש במושכר בסך של 43,333 ש"ח (שווה ערך לדמי השכירות בסך של 26,000 שח שנקבעו החל מאפריל 2016). כמו כן, עתר התובע לקבלת פיצוי יומי קבוע בהסכם השכירות בגין האיחור בפינוי
בסך של 75,000 ש"ח (בגין 50 יום של איחור בפינוי במכפלת סך של 1,500 ש"ח לכל יום). בנוסף, עתר להחזר קנס בסך של 35,000 ש"ח . מסכומים אלה יש לנכות את סכום השטר הבנקאי שהתובע גבה.

44.
התובע עותר להשבת דמי השכירות עד למועד שבו הנתבעים פינו את הנכס והשיבו לידיו את המפתח (ר' סעיפים 5 (ב) ו 5(ג) להסכם השכירות).
אין חולק כי במאי 2016 נשלח מסרון לתובע שבו הודיעו הנתבעים שהם פינו את הנכס. עד לאותו המועד הנכס לא פונה.

כאשר הציגו לתובע צווי סגירה ביחס למושכר בחקירה נגדית אשר מונעים את הפעילות נכון לספטמבר 2016 כטענת הנתבעים, השיב : "מה זה נוגע לי

?
אני לא קבלתי את המפתחות. המשכתם להפעיל את המועדון. לא עקבתי מתי היה סגור ומתי לאו. מהביקורים שלי של הבן שלי והחברים שלו, המקום פעל ..."
(בעמ' 31 שורת 24-26).

45.
לטענת הנתבעים לא נעשה שימוש במושכר מיום צו הסגירה שניתן בספטמבר 2015 , על כן אין הם מחויבים בתשלום דמי שכירות וזאת בהתאם להסדר הקבוע סעיף 5 (ג) להסכם השכירות.

46.
הנתבעים לא מבהירים מדוע לא פונה הנכס בפועל בספטמבר 2015, כפי שנעשה במאי 2016 . אין כל טענה שהנכס פונה קודם לכן ומכאן, כבר עתה אין לקבל את טענת כי אינם מחויבים בתשלום אלא עד ספטמבר 2016.

47.
אף לעניין השימוש במושכר- איני מקבלת את טענת הנתבעים.

48.
בסיכומים טען בא כוח הנתבעים כי לאחר ספטמבר 2016 אכן נעשו שני ניסיונות לעריכות מסיבות פיצוי בגין מסיבות קודמות שנסגרו והעלו טענות ודרישות מצד בליינים (האחרונה הייתה בפברואר 2016, ונסגרה גם היא במהלך הערב על ידי המועצה).

ומכאן, יש הודאה בכך שהיה שימוש לאחר המועד הנטען בספטמבר 2016, והעובדה שהיו רק שני אירועים לשיטת הנתבעים אינה רלוונטית. העובדה היא שהנתבעים מודים כי היה שימוש במקרקעין לאחר ספטמבר 2015 ועד פברואר 2016 ולא שילמו דמי שכירות. יצוין כי בתצהיר מטעם הנתבעים הוכחש כל שימוש לאחר ספטמבר 2015. בסיכומים נטען לשני האירועים שאכן נעשו במושכר. ענין זה רלוונטי לעניין מהימנות גרסת הנתבעים.
49.
זאת ועוד, מתמליל שצורף לתצהיר התובע כנספח 16, עולה כי התובע פנה לנתבעים לפנות את המושכר אולם הם סרבו לכך אלא אם ישתתף עימם איתם בהוצאות הכרוכות בהשגת האישורים הנדרשים לעסק וכן סרבו להעביר לו את דמי השכירות לאור המחלוקות שהתעוררו עם העיריה ביחס להעדר רישיון עסק. עולה מתמלול ההקלטה, כי על אף שהנתבעים מפעילים את המושכר הם לא שילמו את דמי השכירות לתובע בטענה שאינו משתתף עימם בהוצאות כאמור. ההקלטה הוקלטה בפברואר 2016. כך נאמר בשיחה:
"נתבע 2: סגרו לי את המקום באחד עשרה וחצי. בשתים עשרה וחצי בלילה עם 600 איש במקום. הוציאו את כולם החוצה.
התובע: למה?
נתבע 2: ... למה ? כי הוא הוציא עוד צו שהוא לא חוקי. היום הייתי
איתם בבית משפט. פתחתי חזרה את המקום ...
נתבע 2: אני מבטל לך את הצ'קים כי אתה צריך להשתתף איתי ביחד ובית המשפט יקבע את זה אחי, אם אתה צריך להשתתף איתי בהוצאות או לא צריך להשתתף, וכמה שאני צריך לשלם אני ישלם".
(בעמ' 84 לתצהיר)
ובשיחה נוספת ממרץ 2016 :
"התובע: אני עדין באוויר.... אתם הא.. חצי שנה עובדים ואני עוד לא עם ה... זה לא עובד ככה... תעדכנו אותי, אם אתם הא, האם אתה אתם, סוף החודש יוצאים ...
נתבע 2: אני אעדכן אותך ...
התובע: אי אפשר ככה. חצי שנה אני לא מקבל כסף... חצי שנה אתם אומרים "אם אתה לא מסתדר איתנו, אני לא משלם איתך כולם...
נתבע 2: ... ברור שאם אתה לא מסתדר אני לא משלם לך, מה יש לך? ...
תובע: ... חצי שנה אתה עובד שאני לא מקבל כסף מה זאת אומרת ?
נתבע 2: כל הקטע היה. כל הקטע היה 30,000 . אחרי שביקשתי ממך להשתתף איתי עם העורכי דין ...
תובע: ... אבל למה אתה צריך לתפוס לי חצי שנה על ה – 30,000 שח
נתבע: כי אתה לא מוכן להחזיר לי שקים ... מה אתה רוצה ?"
(בעמ' 90-91 לתצהיר התובע)
50.
בעניין דרישת הנתבעים העיד התובע כי "אמרו שהם רוצים שאשתתף איתם בהוצאות משפט, שיש להם משפטים עם המועצה ואני ראיתי נכונות כן לעזור בהתחלה ... אמרתי לו שאני מרגיש שזו סחיטה ואז הגיעה השיחה אם אני רוצה להגיש לבהימ"ש ... הסכמתי לשלם להם עוד 15,000 ש"ח והם רצו 30,000 ש"ח סירבתי " (בעמ' 25, שורות 20-24).

51.
הנתבעים טענו כי התובע ביקש לשדל אותם להיוותר בנכס. איני מקבלת את הטענה. אכן, בשיחה עולה כי התובע אמר לנתבע 2 לשוחח עם בא כח הרשות האם היא מוכנה לתת לו ארכה של עוד שנה. בהקשר זה העיד התובע כי "אני לא סוגר דלתות ..."(בעמ' 26 שורות 29). אני מקבלת התייחסות זו ואיני סבורה כי יש לראות בדברים אלה מצג שווא מצד התובע .

52.
בהודעת טקסט שנשלחה אל התובע ביום 1.5.16 נרשם על יד הנתבעים כי הם פינו את המקום "אדי פינינו את המקום נשאר שם במחסן הגדול עוד כמה דברים כבדים במהלך השבוע נפנה ..."

53.
מכאן, הנתבעים הודו בסיכומים שהשתמשו במושכר לפחות עד פברואר 2016. מהשיחה שהתקיימה בין התובע לנתבע 2 מפברואר ומרץ 2016 עולה כי הנתבעים אינם משלמים וטרם פינו את הנכס. כמו כן הנתבעים דורשים השתתפות בהוצאות מצד התובע, כתנאי לתשלום דמי השכירות, וכן עולה כי הנתבעים מפעילים את הנכס. במאי 2016 הודיעו הנתבעים על פינוי. לפיכך, על הנתבעים לשלם דמי שכירות עד תום תקופת ההסכם, דהיינו עד מרץ 2016 דמי שכירות (הצדדים הסכימו כי תקופת ההסכם תעמוד על 26 חודשים). לאחר מכן, עליהם לשלם את ההסדר החוזי החל במקרה של אי פינוי הנכס בתום תקופת השכירות.

54.
סכום הפיצוי :

התשלום בגין דמי השכירות עד לתום תקופת השכירות.

לאור האמור, הנתבעים מחויבים בתשלום דמי השכירות מאוקטובר 2016 עד תום תקופת ההסכם, מרץ 2016. בגין תקופה זו יש לפסוק סך של 133,176 ש"ח.

הפיצוי המוסכם


הסכם השכירות הסתיים במרץ 2016. המושכר לא פונה על ידי הנתבעים (ר' מכתב התראה מצד התובע, נספח 22 לתצהיר התובע).
החל ממועד זה ואילך קמה הזכות להחיל את הפיצוי המוסכם שנקבע בין הצדדים בסכום של 1500 ש"ח בגין כל יום באיחור בפינוי המושכר (סעיף 12 להסכם השכירות) . יובהר כי בתקופה זו לא ניתן לעתור הן לדמי שימוש ראויים והן לפיצוי המוסכם (ר' סעיף 15(ב) לחוק החוזים תרופות).
הנתבעים לא טענו כל טענה לענין גובה הפיצוי המוסכם. כאמור טענה מסוג זה יש מקום לטעון במפורש ולבית המשפט סמכות להתערב במנגנון החוזי המוסכם במקרים חריגים (ר'
ע"א 7506-13

זאבי תקשורת אחזקות בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ).

לענין חישוב הפיצוי רלוונטי המועד לחישובו. מחומר הראיות עולה כי נמסרה הודעה לתובע ביום 1.5.16 על ידי הנתבעים שם נאמר כי הם פינו את המושכר (צורף כנספח לתצהיר המשלים מטעם הנתבעים):

"אדי פינינו את המקום. נשאר שם במחסן הגדול עוד כמה דברים כבדים במהלך השבוע נפנה, יום שלישי יגיע בן אדם לפרק את הכבלים ולסדר קצת מה שנשאר. הדלתות פתוחות פרט למחסן. הורדתי את החשמל מהלוח ציוד שלך תאורה מצלמות במחסן הנעול. נקבע השבוע יום ואני אמסור לך אותו
"

התובע טען כי חיכה למועד מסודר שבו המפתחות יוחזרו לידיו כמו שמקובל אולם גילה שהמושכר ננטש ביום 20.5.16 (בעמ' 28 שורות 27-32). בהתאמה, התבקש פיצוי עד למועד זה (20.5.16).

לאור הודעת הנתבעים, לפיה הם פינו את הנכס ביום 1.5.17, אני סבורה כי יש לחשב את הפיצוי המוסכם עד למועד זה.

התובע עתר לפיצוי מוסכם שישקף 50 ימים של אי פינוי. לאור מסקנתי לעיל, יש מקום לקבוע פיצוי מוסכם בגין אי פינוי הנכס לתקופה של 30 ימים. ומכאן, פיצוי זה יעמוד על סכום של 45,000 ₪.

55.
עולה כי התובע פרע שיק בנקאי בסכום של 45,000 ש"ח. משכך, יש לקזז סכום זה.


נזקים נוספים
56.
התובע תבע קנס כספי נוסף בסך של 35,000 שח אשר נפסק כנגדו במסגרת תיק תו"ב 14424-08-14 ועדה מקומית לתכנון ובניה שרונים נ' אדיב (גזר הדין מיום 9.4.17). התובע מתבסס על התחייבות הנתבעים בהסכם השכירות לפיה "באם יוטל קנס על צד א' בגין פעילותו של צד ב' במושכר, יתווסף סכום זה וכל הוצאה נלווית המוטלת על צד א' בגין תשלום זה לגובה דמי השכירות החודשיים".

57.
הועדה המקומית שרונים הגישה ביום 11.8.2014 כתב אישום כנגד התובע כבעל זכויות במושכר. בהמשך כתב האישום תוקן כך שהתווספו הנתבעת 1 והנתבע 3 כנאשמים.
יצוין בהקשר זה כי נטען כלפי התובע שהוא יזם את צירוף הנתבעים להליך בפני
בית המשפט לעניינים מקומיים. טענה זו לא הוכחה כאשר עולה כי הוגש כתב אישום מתוקן מטעם העירייה אליו צורפו הנתבעת 1 והנתבע 3. חזקה שהרשות המאשימה, יזמה את הליך התיקון, ולא צד כזה או אחר להליך. אציין כי בסופו של יום עלה כי החברה והנתבע 3 אף הורשעו.

לטענת התובע בגין הרשעתו בעבירה של שימוש במקרקעין שלא כדין הושת עליו קנס בסך של 35,000 ש"ח.
58.
כתב האישום מתייחס לכך שהתובע התיר שימושים ללא היתר בניה כדין ובניגוד לייעוד הקרקע לחקלאות ביחס לשלושה שימושים בשלושה שטחי מקרקעין שונים, כאשר השימוש במושכר, הינו אחד מהם.

עולה כי הקנס בסך של 35,000 ש"ח הוטל במסגרת גזר הדין ביחס למכלול האישומים ומכאן שלא הוכח הרכיב המיוחס לעבירה זו . אף בסיכומי התובע לא הובהרה הטענה. ועל כן, בגין ראש נזק זה התביעה נדחית.

סופו של דבר
59.
הנתבעים נטלו סיכון עסקי בהתקשרותם בהסכם השכירות. בהסכם לא ניתנה כל התחייבות מצד הבעלים ביחס למצבו התכנוני. אכן, במהלך תקופת השכירות קמו קשיים הנוגעים
להפעלתו של המושכר על רקע זה. אולם, היה על הנתבעים לצפות התרחשות מסוג זה. ככל שהנתבעים היו מפנים את הנכס עם קבלת צווי הסגירה, הרי שהיו מצמצמים את נזקם. אולם, הנתבעים המשיכו לשהות בנכס ולנסות להסדיר את ההליך, ורק במאי 2016 פינו את המושכר. במשך זמן זה נמנע מהתובע להשכיר את הנכס לצד ג'. על בית המשפט לכבד את מערכת הסיכונים שהצדדים נטלו על עצמם במסגרת ההסכם ביניהם שמהווה את המסגרת המגדירה את אחריותו של כל צד, ולפיכך דין התביעה להתקבל באופן שיפסקו הפיצויים כפי שנקבעו לעיל.

60.
סיכומו של דבר
: הנתבעים ישלמו לתובע סכום של 178,176 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד היום. מסכום זה יש לנכות את סכום השטר הבנקאי שהתובע גבה בסך של 45,000 ש"ח, נכון למועד הפרעון.
לאחר ששקלתי את אופי ההליך ומורכבותו, והתנהלות הצדדים, אני קובעת כי הנתבעים יישאו בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 25,000 ₪.

הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית.


ניתן היום,
ח' אייר תשע"ח, 23 אפריל 2018, בהעדר הצדדים.


חתימה


המזכירות תשלח העתק של פסק הדין לבאי כח הצדדים.






א בית משפט שלום 18906-05/16 אדוארד אדיב נ' ברייק פור לייף בעמ, אורן בן דור, שלו בראנץ ואח' (פורסם ב-ֽ 23/04/2018)