פסקי דין על עו"ד אמג'ד עדוי | פסקי דין על ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין

58943-02/18 עבי     06/05/2018




עבי 58943-02/18 עו"ד אמג'ד עדוי נ' ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין








בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים

לפני כב' השופט אביגדור דורות
עב"י 58943-02-18
תיק חיצוני: בד"א 22/17



המערער:

אמג'ד עדוי
, עו"ד
בעצמו

נגד

המשיבה:
ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין
ע"י ב"כ עו"ד ערן זוהר



פסק דין


1.
לפני ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (להלן: "בית הדין הארצי"), מיום 7.2.18 בתיק בד"א 22/17.


ההליכים הקודמים
2.
ההליכים החלו בבית הדין המשמעתי המחוזי – מחוז הצפון (להלן: "בית הדין המחוזי") בהכרעת דין מיום 11.2.16 בגדרה הורשע המערער בעבירה של עיכוב כספי לקוח שלא כדין ושליחת יד בכספים, לפי כלל 40 לכללי האתיקה, בביצוע עבירות של אי קיום חובת הנאמנות ללקוח, פגיעה בכבוד המקצוע והתנהגות שאינה הולמת את המקצוע.

3.
בעקבות הכרעת הדין ניתן ביום 22.11.17 גזר דין, על פיו הוטל על המערער עונש השעיה בפועל למשך 12 חודשים החל מיום 1.4.17. כמו כן הוטל בגזר הדין עונש השעיה מותנה, תשלום פיצוי למתלונן ותשלום הוצאות ללשכה.

4.
המערער הגיש ערעור לבית הדין הארצי וביום 10.7.17 ניתן פסק הדין, בגדרו דחה בית הדין הארצי את הערעור.

5.
על פסק דינו של בית הדין הארצי מיום 10.7.17 הגיש המערער ערעור לבית משפט זה (עמל"ע 47918-07-17). ביום 23/10/17 ניתן פסק הדין, במסגרתו הערעור התקבל, במובן זה שהתיק הוחזר לבית הדין הארצי על מנת שיתן דעתו על הסתירה הלכאורית שנפלה בפסק דינו של בית הדין המחוזי, כמפורט בסעיף 20 לפסק הדין. הסתירה הלכאורית נגעה לאמור בסעיף 107 לפסק הדין של בית הדין המחוזי בו צוין, ביחס לשתי הפרשות שנדונו בפסק הדין, כי לא התקיים אצל המערער היסוד הנפשי הנדרש של כוונת גניבה לשם הרשעה בעבירה של שליחת יד ולפיכך ראוי להרשיעו בעבירה הפחותה יותר של עיכוב כספים שלא כדין. לעומת זאת, בסעיף 112 לפסק דינו של בית הדין המחוזי צוין, כי ביחס לאחת הפרשות ("פרשת חמדאן")
המערער שלח את ידו בכספי הלקוח שלא כדין. קבעתי בפסק הדין מיום 23.10.17 כי נוכח אי הבהירות העולה מן האמור בשני הסעיפים של פסק דינו של בית הדין המחוזי, היה מקום כי בית הדין הארצי יידרש לדיון מפורט יותר בטענת המערער בנושא זה, שהוא לב ליבו של ההליך. עוד נקבע בפסק דיני כי בית הדין הארצי יוכל לשקול את האפשרות להורות לבית הדין המחוזי להבהיר בעצמו את ההתייחסות הסותרת לכאורה, כמפורט לעיל.

6.
בית הדין הארצי הורה ביום 2.11.17 כי התיק יועבר להתייחסות לבית הדין המחוזי בהתאם לפסק הדין של בית משפט זה וכי בינתיים יעוכב ביצוע עונש ההשעיה בפועל.

7.
ביום 28.12.17 ניתנה הבהרה להכרעת הדין על ידי בית הדין המחוזי בגדרה נקבע כי כוונת האמור בסעיף 107 להכרעת הדין הייתה כי באחת הפרשות (חמדאן), התקיים היסוד הנפשי של עבירת שליחת יד, ואילו בפרשה השנייה (זוהירה), לא התקיים היסוד הנפשי בעבירה זו, ומכאן שהיסוד הנפשי לא התקיים בשתי הפרשות, אלא באחת בלבד. בית הדין המחוזי הבהיר כי הדברים מתיישבים עם האמור בסעיפים 52 – 62 להכרעת הדין
ועם האמור בסעיפים נוספים שפורטו בהבהרה.

8.
כתוצאה מהתפתחות זו, ניתן ביום 7.2.18 על ידי בית הדין הארצי "

פסק דין
: הבהרה". בית הדין הארצי קבע כי על אף אי בהירות מספקת בפסק הדין של בית הדין המחוזי מיום 22.1.17, אי בהירות שפסק דינו של בית הדין הארצי מיום 10.7.17 לא פוגג כדבעי, בית הדין הארצי מצטרף להבהרת ולמסקנת בית הדין המחוזי. בית הדין הארצי הוסיף כי אכן הניסוח המקורי של פסק הדין של בית הדין המחוזי אינו מוצלח וכי "קריאה תמימה של סעיף 107 לבדו", בהחלט עלולה להביא למסקנה כי ההכרעה הנה ביחס לשתי הפרשות בהן, כביכול, לא נמצא היסוד הנפשי להרשעה מלאה. עוד נקבע, כי כוונת בית הדין המחוזי העולה ברורות מכל שאר חלקי פסק הדין, הנה כי בשתי הפרשות לא התקיים אצל הנאשם היסוד הנפשי, אבל בפרשה אחת (חמדאן) – התקיים גם התקיים היסוד הנפשי. בית הדין הארצי הוסיף וקבע כדלקמן:
"אף אנו בפסק דיננו לא הבהרנו כדבעי משפט לא מוצלח זה אך לא מצאנו להתערב בפסק דינו של בית הדין קמא, בעיקר נוכח המשקל הרב שיש ליתן בנסיבות העניין לעדויות ומהימנות העדים, מסכת עדויות שנפרשה על פני חמש ישיבות כפי שפרטנו".

בית הדין הארצי הבהיר, איפא, כי המערער הורשע בעבירת שליחת היד וכי עליו להתחיל את תקופת השעייתו ביום 1.3.18.



טענות הצדדים בתמצית
9.
בפי המערער מספר טענות: ראשית, נטען כי מקום בו עולים סתירות וספקות מפסק דינה של הערכאה הדיונית, אין כל מקום להחזיר את פסק הדין לשם הסרת הספקות, אלא הדין מחייב כי הנאשם ייהנה מן הספק ויש לזכותו מכל אשמה; שנית, נטען כי ההרשעה מותנית הן בקבלת גרסת המתלונן והן בדחיית גרסת המערער ואילו בית הדין המחוזי הרשיע את המערער מבלי לקבל את גרסת המתלונן כמהימנה וכן ללא דחיית גרסתו כבלתי מהימנה; שלישית, נטען כי בית הדין המחוזי לא כלל פירוט של הסכומים שהמערער קיזז שלא כדין;
רביעית, כי סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א – 1961 (להלן: "החוק") וכלל 40 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו – 1986 (להלן: "כללי האתיקה"), אינם קובעים איסורים אלא רק חובות בניגוד לעקרון החוקיות; חמישית,
נטען כי עומדת למערער טענת הגנה של טעות במצב דברים מאחר והמערער לא היה מודע להעדר הסכמת המתלונן לקיזוז הכספים; שישית, כי גזר הדין מבטא סטייה מהותית וקיצונית ממדיניות הענישה הראויה בחלוף 18 שנים מיום האירוע, שבמהלכם המערער לא עבר כל עבירה.

10.
לטענת המשיבה סעיפים 63 ו – 23 לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), התשע"ה – 2015 (להלן: "כללי סדרי הדין"), מתירים לבתי הדין המשמעתיים לנהוג בכל עניין של סדרי דין, שאין עליו הוראה בחוק, בכללים הנ"ל או בחיקוק אחר, בדרך הנראית להם הטובה ביותר לעשיית צדק, ולכן בדין פעל בית הדין הארצי כאשר ביקש הבהרה מטעם בית הדין המחוזי. עוד נטען כי בית הדין המחוזי רשאי היה להרשיע את המערער בהתבסס על הראיות אשר הוצגו לפניו, וזאת בשים לב לכך שההרשעה התבססה במידה רבה על גרסתו של המערער. לטענת המשיבה, בית הדין המחוזי פירט בהכרעת דינו את הסכום שהמערער קיזז ועל כן יש לדחות את טענת המערער בהקשר זה. בכל הנוגע
לטענה כי סעיף 88 לחוק וכלל 40 לכללי האתיקה אינם קובעים עבירות משמעת, נטען כי אין כל תימוכין או בסיס משפטי לטענות המערער. עוד נטען על ידי המשיבה כי לא עומדת למערער הגנת טעות במצב דברים. אשר לגזר הדין, טוענת המשיבה כי מדובר במקרה חמור במיוחד ועונש ההשעיה אינו חורג ממתחם הענישה ומביא בחשבון את כלל נסיבות המקרה, לרבות את הנסיבות לקולא שפורטו על ידי המערער.


דיון והכרעה
11.
עיון בפסק דינו של בית הדין הארצי מיום 7.2.18, מלמד כי אין בו בחינה של טענות המערער כמפורט לעיל. בית הדין הארצי קבע בפסק דינו הנ"ל כי לאחר עיון בהבהרת בית הדין המחוזי, נבחנו על ידו שוב הנסיבות בתיק זה ונימוקי הצדדים, הן בכתבי הטענות והן בפרוטוקול הדיון מיום 9.7.17, וכי על אף אי הבהירות בפסק דינו של בית הדין המחוזי מיום 22.1.17, בית הדין מצטרף להבהרת ולמסקנת בית הדין המחוזי מיום 28.12.17.

12.
שקלתי את האפשרות להחזיר את הדיון לבית הדין הארצי להתייחסות נוספת, אולם כעניין של מדיניות שיפוטית, ראוי להמעיט ככל הניתן בהחזרת הדיון כאמור, במיוחד בנסיבות המקרה שלפנינו, שבו הוחזר הדיון כאמור לעיל. במיוחד נכון הדבר, מקום שמתעוררת שאלה משפטית, לגביה אין מניעה שערכאת הערעור תכריע בה בעצמה.

13.
בכל הנוגע לטענת המערער כי בית הדין הארצי שגה בפני
יתו לבית הדין המחוזי בבקשת הבהרה, הסתמך המערער על האמור
בסעיף 69 לכללי סדרי הדין, על פיו רשאי בית הדין הארצי להורות לבית הדין המחוזי לחזור ולדון בעניין, כפי שימצא לנכון. נטען כי אם המחוקק רצה להעניק סמכות לבית הדין הארצי להורות כי בית הדין המחוזי יבהיר את פסק דינו, היה קובע זאת במפורש בסעיף 69 הנ"ל. אין לקבל טענה זו שכן סמכותו של בית הדין הארצי
להורות לבית הדין המחוזי לחזור ולדון בעניין, כוללת, מקל וחומר, סמכות
להורות לבית הדין להבהיר את אשר קבע בפסק דינו. בכל מקרה, פעל בית הדין ארצי בעניין זה על פי קביעה שנכללה בפסק דיני מיום 23.10.17.

14.
בכל הנוגע לטענות המערער בדבר מהימנות גרסת המתלונן ומהימנות גרסתו שלו, מדובר בטענות שאין זו דרכה של ערכאת ערעור ב"גלגול שלישי" להידרש להן. פסק דינו של בית הדין המחוזי הינו מפורט ביותר וכולל הכרעות עובדתיות שבית הדין הארצי לא מצא מקום להתערב בהן ואין מקום להידרש אליהם בערעור בבית משפט זה. הוא הדין בטענת המערער בדבר ההגנה בדבר טעות במצב דברים. מדובר בטענה עובדתית שאין מקום להידרש לה ב"גלגול שלישי". הוא הדין בטענת המערער כי בית הדין לא פרט את הסכומים אשר המערער קיזז ועל כן לא ניתן היה להרשיעו בעבירות עיכוב הכספים שלא כדין ושליחת יד. למעשה, המערער מבקש לפתוח מחדש את שלב הערעור, בהתעלם מכך שפסק דינו של בית הדין הארצי בוטל אך ורק לצורך ההתייחסות לסתירה הלכאורית שנמצאה בפסק דינו של בית הדין המחוזי, אשר לא זכתה להתייחסות בפסק דינו מיום 10.7.17.

15.
בכל הנוגע לטענת החוקיות הנוגעת לסעיף 88 לחוק ולכלל 40 הכללים, הרי שמן הדין לדחות את הטענה. המערער הורשע בעבירה של עיכוב כספי לקוח שלא כדין ושליחת יד בכספים לפי כלל 40 לכללי האתיקה. כבר נפסק כי אי העברת כספי פיקדונות ללקוח מהווה עבירת משמעת לפי כלל 40 לכללי האתיקה המקצועית של לשכת עורכי הדין (בר"ש 8639/14, זועבי עאטף נ' לשכת עורכי הדין בישראל, 6.1.15). ראו לעניין זה את הוראת סעיף 61(2) לחוק, הקובעת כי הפרת כללי האתיקה המקצועית מהווה עבירת משמעת.

16.
בכל הנוגע לעונש ההשעיה, טען המערער בעיקר ביחס לחלוף זמן רב מאז התרחשו האירועים נשוא הקובלנה. לטענת המערער, הקובלנה הוגשה בחלוף 11 שנים מיום האירוע, הכרעת הדין ניתנה בחלוף 16 שנים מיום האירוע, ובחלוף שנתיים ממועד הגשת כתב הסיכומים האחרון, כאשר גזר הדין ניתן בחלוף 8 חודשים ממועד הגשת כתב הטיעונים האחרון לעונש. נטען כי הענשת המערער בחלוף 18 שנים מן האירוע, מהווה פגיעה קשה ביותר בזכותו למשפט הוגן וכתוצאה מכך יש לבטל את העונש שהוטל עליו, ולגזור עונש של אזהרה בלבד. בנוסף, נטען כי תכלית הענישה איבדה את כוחה לאחר שחלפו 18 שנים מיום האירוע ובמהלכם לא עבר המערער כל עבירה ומכאן העדר הצורך בהרתעתו מפני ביצוע עבירות נוספות.

17.
בית הדין המחוזי סקר בגזר דינו מיום 22.1.17 פסיקה ממנה למד על מתחם הענישה שנקבע בעבירת שליחת יד בכספי לקוח, אשר כללה ענישה של שנתיים וחצי עד שבע שנות השעיה בפועל. בית הדין המחוזי ציין במפורש את הזמן הרב שחלף ואת העובדה שבמשך פרק הזמן הארוך הנ"ל לא הורשע המערער בעבירת משמעת כלשהי. בית הדין המחוזי התייחס גם להעדר עבר משמעתי של המערער, ובשים לב לזמן הרב שעבר מאז בוצעו העבירות ועד לגזר הדין, החליט להטיל עליו את עונש ההשעיה בפועל למשך 12 חודשים. בית הדין הארצי בפסק דינו מיום 10.7.17 התייחס לנורמת הענישה הרצויה בעבירת שליחת יד, במיוחד כשמדובר בשתי פרשות. יחד עם זאת, בית המשפט ציין במפורש כי מאז ביצוע המעשים ועד מתן גזר הדין, חלפו 16 שנים, וכי אין ספק כי חלוף תקופה כה ארוכה, הינה נסיבה מיוחדת, שאכן יש לתת לה משקל של ממש. משום כך, הגיע בית הדין הארצי למסקנה כי אין להתערב בגזר דינו של בית הדין המחוזי. בית הדין הארצי חזר ביום 7.2.18 ומצא שאין להתערב בפסק דינו של בית הדין המחוזי.

18.
בית משפט זה מנע את השיקולים הרלוונטיים לעניין היקף ההשעיה בפועל של עו"ד שהורשע משמעתית בשליחת יד בכספי לקוח (עמל"ע 39219-01-17, עו"ד משה זינגל נ' ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, 21.11.17; עמל"ע 30325-07-17 אגבריה נ' ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין
ועמל"ע 33215-07-17 מרעי נ' ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, 10.1.18). כאשר בוחנים את כלל ההיבטים של הפרשיות נשוא הקובלנה ופסקי הדין בעניינו של המערער,
לרבות את הסכומים בהם מדובר בכל אחת מן הפרשות, ובשים לב לכלל שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב במידת העונש שנקבעה על ידי בתי הדין המשמעתיים, למעט במקרים של חריגה קיצונית ממדיניות הענישה במקרים דומים, אין מקום להתערב בגזר הדין.

19.
לאור כל האמור, הערעור על פסק דינו של בית הדין הארצי נדחה. עונש ההשעיה יכנס לתוקפו ביום 7.6.18, על מנת לאפשר למערער תקופת התארגנות.






המזכירות תשלח את העתק פסק הדין לצדדים.


ניתן היום,
כ"א אייר תשע"ח, 06 מאי 2018, בהעדר הצדדים.













עבי בית משפט מחוזי 58943-02/18 עו"ד אמג'ד עדוי נ' ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין (פורסם ב-ֽ 06/05/2018)