פסקי דין על הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ | פסקי דין על יאנה ריבקין | פסקי דין על טטיאנה ריבקין |

32808-05/16 תאק     13/05/2018




תאק 32808-05/16 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' יאנה ריבקין, טטיאנה ריבקין








בית משפט השלום באשקלון



תא"ק 32808-05-16 הראשון לישראל בע"מ נ' ריבקין ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כבוד השופט
עידו כפכפי

תובע
הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד גלית מיכאלי


נגד

נתבעים
1.יאנה ריבקין

2.טטיאנה ריבקין
ע"י ב"כ עו"ד רעות שקורי




פסק דין


האם יש לתת לנתבעים רשות להתגונן כנגד תביעה בגין חוב בחשבון משותף לנתבעת 1 ובעלה, אליו הצטרפה לאחר פתיחתו, ולערבות הנתבעת 2 להלוואה של בנה כלפי התובע?

רקע וטענות הצדדים
1.
התובע הגיש תביעה בסדר דין מקוצר בסך של 75,703 ₪ בגין יתרות חובה בחשבון עו"ש ובהלוואה של הנתבעת 1 ובעלה, סטניסלב ריבקין, בנה של הנתבעת 2 (להלן: החייב). סכום התביעה מורכב מיתרת חובה בחשבון העו"ש בסך של 7,549 ₪ ויתרתו בגין יתרות חובה בהלוואה שניתנה בסך של 90,000 ₪.



כתב התביעה נסמך על בקשה לפתיחת חשבון מיום 4.3.13 של החייב , וכלפי הנתבעת 1 נסמכת התביעה על בקשה מיום 14.9.14 להוספת שותף בחשבון. כן צורפה בקשה לקבלת הלוואה של החייב מיום 20.3.13 בסך של 90,000 ₪ וביחס לנתבעת 2 נסמכת התביעה על כתב ערבות מיום 28.4.13 בו נרשם כי החייב ביקש לקבל הלוואה ביום 20.3.13 בסך 90,000 ₪. בכתב הערבות שני ערבים, הנתבעת 2 ובעלה אולג ריבקין. בנוסף צורפו מסמכים נפרדים של הודעה לערב יחיד והצהרת ערב ובמסמכים אלו יש פירוט של מהות ההלוואה, העובדה כי הערבות היא לחוב קיים והעובדה כי הנתבעת היא ערבה יחידה, כמשמעות העניין בחוק הערבות.

להשלמת הרקע העובדתי יובהר כי במקביל לתביעה זו הגיש התובע שתי תביעות נוספות כנגד הנתבעות ובני משפחתה, כאשר בקשות הרשות להתגונן בשלוש התביעות נדונו בפני
במועד אחד. כך בתא"ק
55074-06-16 הוגשה תביעה כנגד הנתבעת 2 בגין חוב משותף לה ולבעלה בחשבון הבנק שלהם ובתביעה זו נתבע גם קרוב משפחה בשם אולג פיימן. בתא"ק 55124-06-16 הוגשה תביעה בגין ערבות הנתבעת 2 לבתה יאנה ריבקין
. בשלוש התביעות העלו הנתבעים טענות הגנה דומות, המבוססות על טענות להטעיה מצד הבנק, אי גילוי והעדר הסבר בנוגע למהות המסמכים עליהם חתמו.

2.
בבקשת הרשות להתגונן טענה הנתבעת 1, באמצעות תצהיר של החייב, כי פנה לבנק עם אשתו, מספר חודשים לאחר שעלתה לארץ, כדי לפתוח חשבון על שמה בו תפקיד משכורתה. לטענו הוסבר לו כי חובותיו לא יוטלו על אשתו, אולם לא הבהירו לאשתו, לא על ידו ולא על ידי הבנק, כי נלקחה קודם לכן בחשבון הלוואה בסך של 90,000 ₪. לטענתו אשתו חתמו בידיעה כי החשבון נועד לה בלבד כחשבון חדש.

הנתבעת 2 טענה כי חתמה על הערבות כחודש לאחר שקיבל החייב את הכספים ולו ידעה כי זה המצב, לא הייתה מסכימה לחתום. עוד נטען כי לא ניתנו לה הסברים על משמעות המסמכים עליהם חתמה.

דיון והכרעה
3.
בחקירתו של החייב אישר כי שולטת בשפה העברית והוא לקח הלוואה לאחר שעבר מניהול חשבונו בבנק הפועלים אל התובע. בניגוד לנטען בתצהירו הקצר, העיד כי ביקש לצרף את אשתו, הנתבעת 2, לחשבון שלו ואמרו לו שזה לא קשור להלוואות. עוד אישר כי הבנק דרש ערבים והוא הציע את הוריו וטען לראשונה כי רק אביו הסכים לערוב, וזאת בניגוד לתצהיר אמו שלא הכחישה כי חתמה על הערבות.

הנתבעת 2 בעדותה, אשר נוהלה בסיוע מתורגמנית, אישרה
כי בעלה מדבר עברית, אולם לא ברמה טובה. עוד אישרה שעברו מבנק הפועלים ולקחו הלוואה כדי לכסות שם את החוב וכי הם גרים בארץ 20 שנה והתגלגלו עם הלוואות שונות. הנתבעת 2 אישרה בתצהירה כי חתמה על הערבות אולם בעדותה טענה לראשונה כי לא יודעת אם חתמה על ערבות עבור הבן, למרות שלא נתנה הסבר להגעתה באותו מועד לבנק.

4.
לאחר בחינת טענות הצדדים, ולמרות שמדובר בשלב של בקשת רשות להתגונן, בו די להראות הגנה דחוקה, מצאתי כי אין לנתבעים הגנה אפשרית כנגד התביעה ויש לדחות את בקשת הרשות להתגונן ולתת

פסק דין
בהתאם למבוקש בכתב התביעה.

לטענת הנתבעת 1 כאמור, הוחתמה על מסמכי ההצטרפות לחשבון, תוך שהיא בטוחה שמדובר במסמכים לצורך פתיחת חשבונה האישי בבנק, ולא כחשבון המשותף לבעלה ולחובות שבו. שתי הנתבעות טוענות כי לא נמסרו פרטים מהותיים אודות ההתקשרות וכי מדובר למעשה בהתחייבות לחובות קיימים והופרו חובות הגילוי הרחבות המוטלות על בנק כלפי הערב וכן לא נמסרה הודעה בדבר העמדת ההלוואה לפירעון מידי.

התובע הדגיש כי הנתבעת 1 הצטרפה לחשבון בעלה והובהר היטב כי חייבת בכל החובות שבו. ביחס לנתבעת 2 הובהר כי היה ברור כי ערבותה נדרשה לצורך מתן הלוואה שניתנה קודם לכן. עוד הדגיש התובע כי לפי המסמכים שצורפו לתביעה, עולה כי נחתמו ביחס לנתבעת 1 על ידי פקידה בשם בורדו ויקטוריה וביחס לנתבעת 2 בפני
פקידה בשם אירנה גלוזמן, אשר הן ממוצא רוסי לפי שמן. עוד הפנה התובע לפסיקה הנרחבת הקובעת כי מי שחתם על מסמך מבלי שקרא אותו, לא יישמע בטענה כי לא יודע מה כתוב בו ולא הבין את תוכנו, וכי טענות מסוג זה של "לא נעשה דבר" אין לקבלן גם בשלב הרשות להתגונן.

התובע הפנה לסתירות בטענות הנתבעות, להעדר תצהיר מטעם הנתבעת 1, ולעובדה כי לא הועלתה כל טענה כלפי הבנק עד להגשת התביעה. הודגש כי כל המסמכים מפורטים ומבהירים כנדרש את מהות החוב והיותו עבור התחייבות קיימת. בנסיבות אלו טוען התובע כי אין יסוד לטענת הנתבע 1 כי סברה שחותמת על מסמכי פתיחת החשבון האישי שלה, וזאת לאור הפרטים הרבים על המסמך עליו חתמה. בכל הנוגע לטענות הנתבעת 2 הפנה לתוכן המסמכים.

5.
בחינת מכלול טענות הנתבעים בשלושת התיקים מעלה תחושה של טענות שנתפרו לאחר מעשה, כדי ליצור יש מאין טענות הגנה אפשריות כנגד חוב בנקאי שאינו מוכחש. טענות מסוג: לא הבנתי, לא ידעתי, לא קראתי, לא ראיתי, מלמדות לכאורה על אדם חסר כשרות משפטית שצריך אפוטרופוס לניהול ענייניו. קשה לקבל טענות מעין אלו וממילא הפסיקה הציבה רף גבוה כדי להצליח בטענות מעין אלו. אומנם די בהגנה לכאורה, אולם על נתבע בסדר דין מקוצר להתכבד ולפרט את טענות הגנתו.


כך הובהרו הדברים בע"א 779/87
בליט נ' בנק לאומי לישראל בע"מ
, פ"ד מד(3) 304, 311 (1990):


"לכאורה, טענתן של מערערות אלו מופנית כנגד עצם יצירת ההתחייבות.
הכלל הוא (ע"א 413/79 [1], בעמ' 38), שהטענה האמורה אינה עומדת -
"... למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ומה תוצאותיה של החתימה. רק מקום בו הונע החותם לחשוב כי המסמך הוא בעל מהות בסיסית שונה ממה שהוא לאמיתו של דבר, יהיה בית המשפט נכון להסיק כי החתימה - והמסמך עליו היא מובאת - הם בטלים".
עיון במובאה יעלה, שהיא מגלמת בתוכה שני יסודות עיקריים: הטענה לא תעמוד למי שאינו טורח לקרוא ולהבין את תוכנו של המסמך שעליו הוא חותם; הטענה לא תעמוד למי שמודע לטיבו של הסמך שעליו הוא חותם.
בענייננו, המערערות לא טרחו לקרוא ולא טרחו להבין, בעצמן, את תוכנו של כתב הערבות שעליו הן חתמו. הן גם היו מודעות לכך, שהמסמך יצר התחייבות כלפי המשיב. כיוון שכך, גם אם הן טעו בקשר להיקף התחייבותן - שיעבוד תכניות חסכון, שערכן אינו ידוע, לעומת ערבות לפרעון חובה של קלרין דירות - טענתן אינה נוגעת למהותה של ההתחייבות הגלומה במסמך, ועל-כן אינה יכולה להתקבל.
נמצא, שגם אם נראה את העובדות הנטענות בתצהירים כנכונות, אין הן מעמידות למערערות הגנה הראויה להתברר".

והבהיר כב' השופט נ' הנדל בע"א 8510/09
בנק הפועלים בע"מ נ' נויברג,
24.11.11, פסקה 4:
"
אף לפי ההנחה שהמשיבה לא קראה את התצהיר ולא ידעה על מה חתמה - תוקפו עומד בעינו. כלל מוכר הוא שחזקה על אדם החותם על מסמך כי הוא קרא והסכים לתוכנו (ע"א 1513/99 חיים דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נד (3) 591; ע"א 6645/00 שלמה ערד, עו"ד נ' ז'אק אבן, פ"ד נו (5) 365; ע"א 9136/02 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' שרה רייז, פ"ד נח (3) 934).
ראוי להבהיר את אופייה של החזקה שאדם החותם על מסמך קרא אותו (להלן: "חזקת ידיעת החותם"). חזקה זו הינה עובדתית אך לא רק. רוצה לומר, שהחזקה קובעת כי החותם קרא את המסמך בפועל. זהו מימד עובדתי אך לצידו קיים מימד משפטי. החותם נושא באחריות לחתימתו ואינו יכול ליהנות מעצימת עיניים".

בע"א 1548/96
בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו
, פ"ד נד(2) 559, 573 (2000), הובהר היחס בין טענת האפסות לטענות בחוק החוזים:
"חוק החוזים עצמו אינו מזכיר את עילת האפסות. הגם שתאורטית ניתן, גם על-פי עקרונותיו של חוק זה, לקבוע במקרים קיצוניים בטלות של חוזה מחמת אפסות, הרי שבמציאות החיים, לנוכח העילות הכלליות שבחוק החוזים, ובכללן טעות, הטעיה, כפייה ועושק, ככלל אין צורך להיזקק לעילת האפסות. ואכן, טענות אפסות שהועלו בפסיקה לאחר חקיקת חוק החוזים אמנם נדונו לגופן אך נדחו. חוזים בוטלו, כאשר הדבר התבקש, מכוח העילות הקבועות בחוק החוזים. ראו, למשל: ע"א 661/88 חיימוב נ' חמיד [11]; ע"א 551/89 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' סדובניק [12].
לביקורת על הילכת האפסות ועל ע"א אדלר [10] ראו ג' שלו "טעות בחתימה – האומנם
'לא נעשה דבר'" [27]. לדעה אחרת, בזכות ע"א אדלר [10], ראו ד' פרידמן, נ' כהן חוזים (כרך ב) [25], בעמ' 685.
...
בע"א אדלר הנ"ל [10] נקבע מפי השופט שמגר, בעמ' 38:
"אין הטענה עומדת גם למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ומה תוצאותיה של החתימה... לא תעמוד טענת
non est factum
, גם כאשר החותם חתם בלי דעת וזאת כאשר האדם חותם על-פי עצת פרקליטו או יועץ אחר המהימן עליו, מבלי שהיתה טעות או הטעיה באשר למהותו של המסמך, אלא מתוך הסתמכות עיוורת על דעת היועץ האמור, ואמון בה, ותוך נכונות לחתום על כל מסמך על-פי שיקולו של הלה, יהיה המסמך אשר יהיה"."

6.
תביעה בסדר דין מקוצר נועדה לברר מקרים ברורים כאשר על הנתבע חובה להראות הגנה אפשרית, כדי להימנע מניהול הליך סרק שתוצאתו ידועה מראש. כפועל יוצא, אין די בהגנה אפשרית תיאורטית, אלא יש להציג ראשית ראינה להגנה שאם יוכחו עובדותיה תוכל להקים הגנה במישור העובדתי והמשפטי. הנתבעת לא צלחה רף זה.

בע"א (ת"א) 17365-02-17
לוריא נ' טלגם
, 13.3.18, בחוות דעתה של כב' השופטת ע' רביד, הובהרו המקרים בהם לא תינתן רשות להתגונן:
"אין מחלוקת כי בשלב של "בקשת הרשות להגן" בית המשפט אינו בודק כיצד יצליח הנתבע להוכיח את הגנתו, ולא מונעים ממנו להעלות טענה טובה רק מטעמים שבדרכי ההוכחה, כגון טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב. אולם נדרש בית המשפט לתת דעתו "למשקלן המהותי של טענות הנתבע, לזיקתן לתביעה ולביסוסן." [אורי גורן, סוגיות בסדר הדין האזרחי (מהדורה 12, תשע"ו- 2015, עמ' 804). במקרה זה שבפני
נו, אין מנוס מלקבוע כי משקלן המהותי של טענות המערערים וביסוסן לוקה כה בחסר עד כי לא ניתן, למרות "ההקלות" בשלב זה שבאי בדיקת דרך ההוכחה וטיב הראיות, לתת להם רשות להתגונן.
בפסק הדין בע"א 469/87 בורלא נ' טפחות בנק למשכנתאות , פ"ד מג(3) 113(1987), נאמר:
"אך יש להוסיף ולהדגיש, כי באומרנו "בהנחה שהעובדות נכונות" אין כוונתנו להנחה בעלמא. כך, למשל, יכול שההנחה העובדתית שטוענים לה תקרוס לחלוטין בעת החקירה הנגדית של המצהיר (ראה: ע"א 102/83, בעמ' 257; זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 619, ופסקי הדין בה"ש 111). כך גם יכול שההנחה העובדתית הנטענת תקרוס אל מול חומר הראיות כולו, כפי שהובא לפני בית המשפט, וזאת כאשר בחינתו של החומר אינה מצריכה לבחון שיקולי מהימנות, וכאשר אין אנו נדרשים להכריע בין גירסאות נוגדות. אלא עניין לנו בגירסה אחת, המופרכת מעצמה."
...
כך גם בעניין שבפני
נו, גרסת המערערים אינה סבירה ואינה מתקבלת על הדעת, ולכן כמידת חוסר סבירותה כך נדרשת היא לתמיכה בראיות חיצוניות. אולם המערערים מתעקשים להציג את הגרסה ללא כל תמיכה ראייתית וללא כל עיגון, ולו מינימלי, בראיות".

7.
לכאורה טענת הנתבעת 1 שובת לב, חשבה כי חתמה על מסמך מסוג אחר, מסמכי פתיחת חשבונה, ולא ערבות.
אולם כמפורט לעיל, טענה מעין זו אינה עומדת למי שלא טרח לחתום או הסתמך על אדם אחר. שעה שאין יסוד ולו לכאורי לטענות של הטעיה, לא הוצגה כל הגנה אפשרית. ממילא הנתבע 1 לא הציגה כל גרסה שעה שהוגש תצהיר רק מטעם החייב. לאור אופייה האישי של הטענה לא יכולה הנתבעת 1 להסתמך על תצהירו של החייב. הסתבר מהחקירה הקצרה של החייב כי רצה לצרף אותה לחשבון אולם העלה גרסה חסרת בסיס לפיה יש מעמד של שותף לחשבון שלא נושא בחובות.

הנתבעת 1 לא הציגה תשתית עובדתית לכאורית להטעיה מצד הבנק, אשר מאפשרת להעלות טענה כי הנתבעת הונעה לחשוב כי חותמת על מסמך בעל אופי אחר מהמסמך עליו חתמה.
הוא הדין ביחס לנתבע 2 אשר העלתה טענה סתמית כי לא הייתה חותמת כערבה לו ידעה כי ההלוואה ניתנה טרם חתימתה.

הנתבעת 2 והחייב אישרו כי למעשה המשפחה העתיקה את פעילותה עתירת החובות בבנק הפועלים וניסתה לפתוח דף חדש אצל התובע. משלושת התיקים עולה כי נעשו ערבויות צולבות בין בעלי החשבון השונים. השאלה אם מדובר בנוהל בנקאי תקין חורגת מגדרי טענות הנתבעים, וממילא הסיכון שבאי פירעון האשראי מכוח ערבויות מעין אלו, מוטל לפתחו של הבנק ועצם החתמת ערבויות צולבות לא פוגע בהגנות של הערב.

קשה לקבל את הטענה של בני משפחה כי הוטעו על ידי קרובי משפחתם לחשוב כי חותמים על מסמך אחר. בתצהירו טען החייב כי לא סיפר לאשתו על ההלוואה הקיימת בחשבון ואילו בחקירתו טען כי הוא אמר לה (עמ' 4, ש' 27), אולם אין לו כל הסבר מדוע לא בחן לטענתו את מסמכי הבנק וראה כי מצטרפת היא לכל החובות בחשבון. עולה כי הנתבעת 1 הסתמכה על בדיקתו של החייב ולכן לא זכאית לטעות כי לא הבינה את היקף התחייבותה.

בבקשה להוספת שותף לחשבון רשום בסעיף 4 כי המצטרף מתחייב בכל החובות וההתחייבויות של בעל החשבון הקודם, בעמ' השני מסומן בבירור כי הוצגו לשותף היתרות בחשבון, ונבחר כי כל אחד מבעלי החשבון רשאי לחייב לחוד את החשבון. אין בפי הנתבעת 1 כל הסבר כיצד ניהלה חשבון בנק מיום 14.9.14 עד להגשת התביעה והמשיכה לחשוב כי מדובר בחשבון נפרד מהחייב.
אין לקבל את הטענה, במיוחד שעה שאישר החייב כי הנתבעת 1 נשאה בתפקיד במערכת הבנקאית בארצה, טרם עלתה לארץ.

בכתב הערבות עליו חתמה הנתבעת 2 רשום במפורש את המועד בו ניתנה ההלוואה, קודם לחתימת הערבות. בהצהרת הערב והודעה לערב יחיד, שם הובהר כי מדובר בערבות לחוב קיים. על כן אין יסוד לטענת הנתבעת 2 כי לא ידעה על היות ערבותה להלוואה שכבר ניתנה לבנה. מסקנה זו הינה אף ללא צורך להכריע האם הפקידה אכן דברה בשפה הרוסית או לברר את מידת שליטת הנתבעת בשפה העברית, בהתחשב בכך שנתנה לבנק הוראה בכתב בעברים להעביר קצבה לסניף הנדון.
מכלול נסיבות אלו, בהן העתיקה המשפחה פעילותה לבנק, קיבלה מספר הלוואות ובמספר הזדמנויות חתמה הנתבעת יחד עם בעלה, המבין עברית, ובמועד שבו חתמה גם הבת החייבת, מוביל למסקנה כי אין כל אפשרות כי טענות ההגנה יוכחו.

לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי כי לנתבעות הגנה אפשרית כנגד התביעה ואני מורה על דחיית בקשת הרשות להתגונן.

8.
אני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובע את הסכומים המפורטים בסעיפים 13.1, 13.2, 13.3 לכתב התביעה, בסכום כולל של 75,703 ₪ בצירוף הריבית הבנקאית המפורטת שם.

אני מחייב את הנתבעת 2 לשלם לתובע סך של 68,749 ₪ בצירוף הריבית הבנקאית המפורטת בסעיף 13.4 לכתב התביעה. חיוב זה הוא ביחד ולחוד עם חיובי הנתבעת 1.

בנוסף יישאו הנתבעות בהוצאות התובע ובשכר טרחת עורך דין בסך 8,000 ₪.


התובע יגיש פסיקתא לחתימה תוך 10 ימים.



ניתן היום,
כ"ח אייר תשע"ח, 13 מאי 2018, בהעדר הצדדים.













תאק בית משפט שלום 32808-05/16 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' יאנה ריבקין, טטיאנה ריבקין (פורסם ב-ֽ 13/05/2018)