פסקי דין על יועד לוי | פסקי דין על עלי בן חליל חלבי

29263-12/12 א     03/05/2018




א 29263-12/12 יועד לוי נ' עלי בן חליל חלבי








בית משפט השלום בחיפה


ת"א 29263-12-12 לוי נ' חלבי





תיק חיצוני: מספר תיק חיצוני




בפני
כב' השופט יואב
פרידמן

התובע
יועד לוי



נגד

הנתבע

עלי בן חליל חלבי


החלטה

1. בקשה של התובע למנוע מן הנתבע להעיד עדים מטעמו , אשר מטרת העדתם הוכחת אשם תורם. לצורך הכרעה, אדרש להלן לעילת התביעה וגם לעיקרי ההשתלשלות הדיונית. מדובר בתביעה בגין נזק רכוש שנגרם לתובע בשל נזק לאופנוע עליו רכב בתאונה בה היו מעורבים התובע, הנתבע (שרכב על אופנוע) ועוד שני רוכבי אופנוע. כך תוארו נסיבות התאונה בסע' 1 – 4 לתביעה (ציטוט מדויק בשיטת "העתק הדבק":

תביעה זו כאמור לא נוגעת לנזקי הגוף אלא לנזק הרכוש שנגרם לתובע , שעניינו בנזק לאופנוע עצמו , שהוכרז אובדן גמור. יוער כי בתיק מאוחד נוסף שנגע לנזקי הרכוש של רוכב אופנוע נוסף מבין השלושה, מר אמסלם, נתבעו גם נזקי רכוש נוספים לבד מן הנזק לאופנוע של התובע הנוסף – אולם תיק מאוחד זה הסתיים בפשרה.

2. התובע והנתבע הגישו תצהירים. על גרסת התובע כבר עמדתי. מטעם הנתבע הוגשו 4 תצהירים ביום 19.5.14. שלו, של רעייתו, של מר מוחמד עכאוי ושל מר אחמד סרחאן. הבקשה היא לא להתיר העדתם של רעית הנתבע ושל מוחמד להלן גרסת הנתבע בתצהירו ביחס לנסיבות (שוב בשיטת העתק הדבק ):

3. כנגד הנתבע הוגש כתב אישום בביהמ"ש לתעבורה בעכו. הוא ביקש לעכב ההליך כאן עד להכרעה שם מטעמים שנגעו לאי פגיעה בקו הגנתו בהליך הפלילי.

4. ב 29.5.14 ניתנה החלטה בישיבה, לפיה יעוכב הדיון עד להכרעה בהליך הפלילי. ההכרעה נגעה בעיקרה לטעמים של יעילות, בשל הפוטנציאל הממשי לחסכון בעדויות ובהקצאת זמן שמיעה שיפוטי בכפל. זאת לאור סע' 42א לפקודת הראיות.

5. ביום 10.2.16 ניתנה הכרעת דין בהליך הפלילי (צורפה בהודעה מיום 25.2.16). הנתבע הורשע בגרם מוות ברשלנות, אי מתן זכות קדימה, גרימת חבלה של ממש, גרימת נזק, ונהיגה בלא פוליסת ביטוח.

הנתבע ערער על הכרעת הדין – וערעורו נדחה. למניעת ויכוחים מלאכותיים ועל מנת שתובהר זירת המחלוקת כנגזר מסע' 42א לפקודת הראיות – להלן מספר ציטוטים הן מהכרעת הדין והן מפסה"ד בערעור, כדי שתובן תמונת
הממצאים והמסקנות בהכרעת הדין המרשיעה:

מתוך הכרעת הדין המרשיעה בתיק גמ"ר 4086-12-13 –

"המחלוקת העיקרית בין הצדדים בתיק זה והשאלה העובדתית המרכזית בה יש להכריע היא האם הנאשם היה במהלך פניית פרסה בעת ההתנגשות, או רק בסטייה שמאלה. לטענת המאשימה, ועל פי עדות המעורבים אמסלם ולוי, ביצע הנאשם פניית פרסה מהשול הימני וחסם את דרכם של האופנועים אשר התנגשו בו. לטענת הנאשם, הוא לא ביצע פניית פרסה, אלא אך סטה שמאלה ועלה מעט לנתיב הנסיעה, על מנת לעקוף מכשול צמחייה בשול. הנאשם טוען כי בעת הסטייה לא הבחין ולא יכול היה להבחין באופנועים שהגיעו מאחוריו, ולפיכך אין להטיל עליו אחריות. במחלוקת עובדתית זו אני מכריע לטובת גרסת המאשימה, היינו כי הטרקטור בו נהג הנאשם ביצע פניית פרסה בעת ההתנגשות.

האירוע הרלוונטי הינו תאונת דרכים שהתרחשה בכביש 854, בין כרמיאל לתפן, ביום 5.5.12 בסמוך לשעה 7:20 בבוקר. בין הצדדים אין מחלוקת כי הנאשם שנהג באותה עת בטרקטור מסוג פרגוסון, כאשר מחוברת לו כף אחורית ועליה מספר מיכלי מים, הגיע למקום מכיוון הכפר נחף, כשהוא נוסע בדרך עפר. בעת שהגיע למפגש בין דרך העפר והכביש, פנה הנאשם ימינה, ולאחר נסיעה קצרה אירעה התנגשות בין הטרקטור לבין שלושה אופנועים שהגיעו מאחוריו. האופנועים פגעו בטרקטור זה אחר זה בהפרש זמן קטן. כתוצאה מהפגיעות נהרג רוכב האופנוע הראשון, מרדכי גולן זכרו לברכה, ורוכבי האופנועים האחרים שמעון אמסלם ויועד לוי
נפצעו ונחבלו חבלות של ממש. " (עמ' 1 ).

...

בעת הביקור במקום מובן כי לא ניתן היה להתרשם ממצב הצמחייה בעת התאונה, אולם אותה צמחייה נראית היטב בתמונות ובסרטון שצילם הבוחן ואני מסכים לחלוטין עם תיאורו של החוקר כי מדובר יותר ב"עלים" שאינם מחייבים סטייה כלל מאשר בצמחייה החוסמת את הנתיב כטענת הנאשם.

יותר מכך, הנאשם טען בעדותו כי כ-20 ימים לאחר המקרה חזר למקום עם "שמאי רכב מכפר ירכא, הוא צילם את הצמחיה ואת השוליים", אך למרות שתמונות אלה תומכות בגרסתו לדבריו הוא לא הציג אותן במשטרה, מאחר ו"לימדו אותנו בחיים שיש שופט, מה שהשוטר אומר זה לא אומר, יש בימ"ש והוא מחליט מה אמת". אולם גם בבית המשפט לא הוצגו התמונות, ולא הוזמן לעדות השמאי אשר ביקר במקום יחד עם הנאשם.

"..אולם מעבר לכך, גם אם היה לדעת הנאשם מכשול צמחייה על השול, לא הייתה כל סיבה להתקרב אליו ולבצע "סטייה חדה", אלא שנהיגה סבירה מחייבת התרחקות קלה במרחק סביר מהמכשול בו הבחין הנאשם מרחוק והיה מודע לקיומו.

התרשמתי כי הטענה בדבר סטייה חדה נועדה לצרכי משפט והסבר לזווית הפגיעה בין אופנועו של המנוח לטרקטור.
...
מכל האמור לעיל עולה כי אני מעדיף את גרסאותיהם העובדתיות של המעורבים, אמסלם ולוי, על גרסתו של הנאשם. דהיינו כי הנאשם ביצע פניית פרסה ולא רק סטייה שמאלה בעת התרחשות האירוע."
(עמ' 6-7 של הכרעת הדין).

...

כאמור לעיל, למרות הליקויים והטעויות בעבודת הבוחן, לא מצאתי כי יש בכך כדי לשנות את מסקנתי. לאחר עיון בכל החומר ושקילת כל הטענות, לא נותר בי ספק כי הפגיעה הראשונית, ההתנגשות בין הטרקטור לאופנוע של המנוח הייתה במרכז הכביש בקירוב, בעת שהטרקטור ביצע פניית פרסה והפגיעה השלישית הייתה בעת שהעגלה הרתומה לטרקטור מצויה בקרבת מרכז הנתיב ולא בשול כטענת הנאשם. אופנוע זה הותיר, לאחר נפילתו, חריצים ברורים בכביש הנמשכים ממקום האימפקט ועד למקום עצירתו. חריצים אלה נראים בתמונות ובסרטון, מסומנים בסימן 5 בתרשים הבוחן ואינם עולים בקנה אחד עם תיאור התאונה לפי גרסת הנאשם והמומחה מטעמו
(עמ' 11-12 ).

...

"

במקרה דנן, אין ספק כי הנאשם היה מודע לקיומו של הסימון כקו רצוף האוסר פניית פרסה, והוא טוען כי התכוון לנסוע מרחק רב על מנת לבצע את הפנייה במקום בו אין קו רצוף. לפיכך, גם אם מבחינה טכנית אפשר ולא ניתן להרשיע את הנאשם בעבירה של חציית קו הפרדה רצוף (ועבירה זו אינה נכללת בכתב האישום), הרי מבחינה מהותית העבירה בוצעה על ידו והיא משליכה על רמת רשלנותו.

סיכומו של דבר:

על סמך העדפת עדויות עדי התביעה אמסלם ולוי על עדות הנאשם ועל סמך המימצאים בזירה, אני קובע כי התאונה התרחשה בעת שהנאשם ביצע פניית פרסה תוך חציית קו הפרדה רצוף וחסם דרכם של האופנועים שהגיעו בנסיעה מאחוריו.

די באמור לעיל כדי לשכנע אותי מעבר לספק סביר כי הנאשם אחראי לאירוע התאונה כך שאני מרשיע אותו בעבירות המיוחסות לו.
(עמ' 17).


אם נסכם, בהכרעת הדין המרשיעה נקבע אפוא:
א. הנאשם נסע בשול.
ב. הוא ביצע פנית פרסה רשלנית לנתיב הנגדי במקום אסור, תוך ירידה מן השול וחצית קו הפרדה רצוף.
ג. הוא היה מודע לקיומו של קו ההפרדה במקום, היינו שאסור לו לנהוג כפי שנהג.
ד. בעשותו כן חסם דרכם של האופנועים שהגיעו בנסיעה מאחוריו והתנגשו בטרקטור.
ה. הפגיעה הראשונה (של אופנוע המנוח) היתה בטרקטור באיזור מרכז הכביש. הפגיעה של האופנוע השלישי שהתנגש, היתה כאשר העגלה הרתומה לטרקטור מאחור כבר הגיעה למרכז הכביש.
כלומר החסימה היתה של הנתיב לרוחבו.

פסה"ד בערעור

6. כאמור – הערעור נדחה, תוך שאומצו קביעותיו העובדתיות של ביהמ"ש לתעבורה. המערער זוכה אך מאחת העבירות בהן הורשע – זו של אי מתן זכות קדימה (מטעם משפטי, היות והתאונה לא אירעה בצומת, אליה מתייחסת העבירה הספציפית בה הורשע). עם זאת לטעמו של התובע (המבקש) מקביעות ביהמ"ש לערעור יש להבין שנדחתה טענת האשם התורם ביחס לשלושת רוכבי האופנוע, בהם הוא עצמו, ולפיכך, כך לשיטתו מכוח סע' 42א, מנוע הנתבע לנסות ולהמחיש אשם תורם באמצעות אותם שני עדים שמבוקש למנוע העדתם.

אצטט אפוא בעיקר אותם חלקים מפסה"ד הרלבנטיים לסוגיה זו של האשם התורם, בהם החלק אליו הפנה התובע בבקשתו.

" האם קיימות ראיות לגבי רשלנות מצד המנוח או מצד שני הנהגים האחרים?

30.
המערער טען בהקשר זה כי המנוח לא שמר מרחק מספק מאחורי הטרקטור , כי לא היה בכביש כל מכשול אשר מנע מהמנוח, אמסלם ולוי להבחין מבעוד מועד בכך שהמערער סוטה עם הטרקטור לשמאל, וכי הם היו יכולים להבחין בסטייה "בזמן" ולמנוע את התאונה.

31.
דא עקא, שטענות עובדתיות אלו לא הוכחו.

אמסלם ולוי העידו שניהם כי המנוח ניסה לעקוף את הטרקטור כדי להימנע מהתאונה אך לא הצליח להספיק לעשות כן. הם מעידים על עצמם כי אף הם ניסו לסטות הצידה ולהתחמק מהפגיעה בטרקטור, ולוי העיד כי אף הספיק לנסות לבלום – אך לא הצליחו למנוע את התנגשות. אמסלם העיד כי הבחין בטרקטור נוסע כאשר חציו על השול וחציו על הנתיב בטרם החל הטרקטור לסטות שמאלה. אמסלם העיד עוד כי הטרקטור החל בפתאומיות בביצוע פניית פרסה ותיאר כי באותה העת המנוח היה במרחק של כ-20 מטר מהטרקטור והוא היה במרחק של כ-40 מטר מהטרקטור. לוי העיד כי הבחין בטרקטור כאשר הוא כבר חוסם את שני הנתיבים, וניסה לבלום אך לא הצליח למנוע את ההתנגשות. לגבי מהירות נסיעתם – אמסלם ציין כי המהירות הייתה כ-90 קמ"ש (עמ' 4 שורה 5), ולוי לא העיד לגבי נקודה זו. עדויות אלו התקבלו על ידי בית המשפט קמא.

32.
המערער לא הציג גרסה עובדתית נוגדת, והוא לא התייחס בעדותו לנהיגתו של המנוח עובר להתנגשות, או להתנהלות של אמסלם או לוי, שכן לטענתו הוא לא ראה כלום עד אשר הרגיש את החבטות, וכדבריו במשטרה: "אני לא ראיתי אותם בכלל לפני ההתנגשות" (חקירה מיום 5.5.2012, מוצג ת/12, עמ' 2, שורה 25). מכאן שלמעט אמירתו של אמסלם, אין כל ראיות לגבי התנהלות האופנועים ובוודאי שלא הוכחה רשלנות מצד המנוח. "

...

34. סיכום הממצאים העובדתיים –
נוכח האמור מעלה, המסקנה המתחייבת היא שאין כל מקום לשנות מהממצאים העובדתיים של הערכאה קמא, והם בתמצית הממצאים הבאים: המערער נסע בשול הימני, בשלב מסוים התחיל לבצע סיבוב פרסה, הטרקטור פנה שמאלה, כאשר הטרקטור כבר היה במהלך ביצוע סיבוב הפרסה כך שהוא נמצא לרוחב המסלול, פגע בו האופנוע של המנוח – בחלק הקדמי של הטרקטור, ולאחר מכן פגעו האופנועים השני והשלישי בכף האחורית. האופנועים הבחינו בכך שהטרקטור החל לבצע בפתאומיות את סיבוב הפרסה, כאשר היו במרחק של 20 עד 40 מטר ממנו, וכל שלושת האופנועים ניסו לבלום או לסטות לצדדים על מנת למנוע את ההתנגשות בטרקטור, למרבית הצער – ללא הצלחה. בין המסלולים – קו הפרדה לבן רצוף.

...

38.
האם הייתה רשלנות תורמת מצד המנוח ושני הרוכבים הנוספים? על פי ההלכה אין ב"רשלנות תורמת" מצד הנפגע בתאונה כדי להוות לנאשם הגנה מפני הרשעתו בעבירה של גרם מוות ברשלנות (יעקב קדמי, על הדין בפלילים – חוק העונשין, חלק שלישי, עמ' 1211). אותה רשלנות מצד הנפגע, יכולה להילקח בחשבון רק כאשר עסקינן במצב של רשלנות או התנהלות העולות כדי ניתוק הקשר הסיבתי בין התנהגות הנאשם לבין התוצאה של התאונה, בבחינת "גורם זר מתערב". המבחן באמצעותו בוחנים את שאלת התקיימותה של רשלנות מצד הנפגע, העולה כדי היותה "גורם זר מתערב" המנתק את הקשר הסיבתי – הוא מבחן הצפיות הסבירה.
לעניין זה ראו את הדברים שנאמרו ברע"פ 7468/07 לוקשינסקי נ' מדינת ישראל (19.03.2012):
"כידוע, גם רשלנות חמורה מצדו של הנפגע איננה מספיקה לנתק באופן אוטומטי את הקשר הסיבתי המשפטי בין המעשה לבין התוצאה, והשאלה היא לעולם שאלת גדריה של חובת הצפיות הראויה (ראו: דנ"פ 983/02 יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 385, 393 (2002); עניין שטרייזנט, בעמ' 518)."
אזכיר שוב כי המערער טען שהמנוח לא שמר מרחק מהטרקטור
וכי היה צריך להבחין מבעוד מועד בכך שהמערער סוטה לשמאל. לטענת המערער, אי שמירת המרחק גרמה לכך שהמנוח, אמסלם ולוי לא ראו את הטרקטור – והתנהגות זו הביאה לניתוק הקשר הסיבתי בין סטייתו של הטרקטור שמאלה לבין התוצאה הקטלנית של מות המנוח והחבלות הממשיות שנגרמו לאמסלם ולוי.
יש לדחות טענות אלו, שכן נקבע מעלה שלא הוכחה כל רשלנות מצד המנוח או אמסלם או לוי, ובוודאי שלא רשלנות שעולה כדי "גורם זר מתערב" המנתק את הקשר הסיבתי. אף אם נחיל את מבחן הצפיות הסבירה על נסיבות התאונה – יש לקבוע כי המערער היה יכול והיה צריך לצפות את האפשרות שהאופנועים (או כל כלי רכב אחר) יגיעו מאחור, ולכן היה עליו לוודא שאין כלי רכב מתקרבים עובר לתחילת ביצוע הסטייה שמאלה. יוער עוד כי אם טענת המערער הינה שהוא לא יכול היה לראות את האופנועים – אזי שאף הם לא היו יכולים לראות אותו, ויש לדחות את טיעוניו לגבי רשלנות מצד רוכבי האופנועים אף מן הטעם הזה. "



7. התובע נסמך בבקשתו על הקטע שהודגש בפסקה 38 שצוטטה לעיל, ועל סימן ז'
לפקודת הראיות שזו לשונו:

42א.
(א)
הממצאים והמסקנות של

פסק דין
חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי.

(א1)
הוראות סעיף קטן (א) יחולו גם על

פסק דין
חלוט במשפט פלילי של בית משפט צבאי, כהגדרתו בתקנות שעת חירום (יהודה והשומרון – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), התשכ"ז-1967, כפי שהוארך תוקפן ותוקן נוסחן בחוק, מעת לעת.

(ב)
הוראות סעיף זה אינן חלות על –
(1)
פסק דין
של בית משפט עירוני שלא ניתן מאת שופט של בית משפט שלום;
(2)
ממצאים ומסקנות שבגזר הדין, להבדיל מהכרעת הדין.

42ב.
הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, רשאי בית המשפט לעיין גם בכתב האישום, בפרוטוקול ובכל חומר אחר שהוגש במשפט הפלילי, אם ראה צורך בכך לשם הבהרת האמור בראיה.

42ג.
הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין.

42ד.
בדיון בתביעה אזרחית לפי סעיף 35א לחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957, יראו את הממצאים והמסקנות שנקבעו במשפט הפלילי כאילו נקבעו במשפט אזרחי.

42ה.
הוראות סימן זה באות להוסיף על כל דין בדבר קבילות

פסק דין
כראיה.


אלא שככל הנראה שלא בכדי, נמנע התובע
מציטוט הרישא לאותה פסקה 38 בפסק הדין שבערעור. באותה רישא הובהר הדין הכללי, לפיו אשם תורם של נפגע או ניזוק בתאונה, אין בו כדי להוות טענת הגנה לנאשם בפלילים; אלא במצב בו התנהגות הנפגע כבר חורגת מגדר אשם תורם גרידא אם היה, ועולה כדי גורם מתערב זר שמנתק קשר סבתי, בין התנהגות הנאשם לבין התוצאה.

8. מטעם זה, קביעת ההלכה ביחס לסע' 42א של פקודת הראיות הנה שהכרעת דין מרשיעה חלוטה של נתבע,
עדיין אין בה כדי למנוע ממנו לנסות ולהוכיח אשם תורם של התובע הניזוק. ולשם כך אין הוא זקוק לרשות ביהמ"ש לסתור ממצאים או מסקנות בהכרעת הדין המרשיעה. ראה למשל סיכום הדין בענין זה בסע' 34 לע"א 8684/11 אלקיים נ' עזבון המנוח יבור,
שם נאמר:

"...סרגיי הורשע בעבירה של גרם מוות ברשלנות, ולא למותר לציין כי נהג ברכב ללא ביטוח חובה, ללא רשיון נהיגה בר תוקף בארץ וגם רישיון הרכב פג כשנתיים טרם התאונה.


הסתמכות על הרשעה בפלילי לפי
סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971

(להלן: פקודת הראיות) אינה שוללת את האפשרות להעלאת טענת אשם תורם של צד נוסף המעורב בתאונה (ראו פסקי דיני בע"א 1330/08
אשקר נ' עזבון המנוחה מרים עאסי
, [פורסם בנבו] פסקה 6 (29.12.2009);

ע"א 3387/08

צימרינג נ' בן לוי
, [פורסם בנבו] פסקה 1 (28.6.2010)). בהתאם לכך, ועל אף שסרגיי הורשע בעבירה של גרם מוות ברשלנות, מצא בית משפט קמא לייחס לשלומי רשלנות תורמת בשיעור של 20% לתאונה. זאת לאחר שהגיע למסקנה כי למרות שהתאונה ארעה בנתיב השמאלי, עדיין היה לאופנוע מרווח על מנת להשלים את חציית הצומת מבלי להתנגש ברכב. "

9. משזו קביעת ההלכה, הרי גם אם הוגשו תצהירי הנתבע לפני שניתנה הכרעת הדין
המרשיעה (שאז יכול היה לנסות ולחלוק על אחריותו מעיקרא), הרי ככל שחפץ התובע למנוע מן הנתבע לנסות לבסס אשם תורם של התובע, היה הנטל עליו בעניין זה. הוא זה שעליו לבסס מדוע מנוע הנתבע כביכול לנסות להוכיח אשם תורם חרף קביעת ההלכה המתירה לנסות ולהוכיח אשם תורם כעניין שבזכות, חרף הרשעה פלילית חלוטה הנתפסת ברשתו של סע' 42א.
משכך – היה עליו להציף בקשתו עד שלב קדם המשפט המסכם. אין ממש בטענתו בבקשה מיום 26.4.18 כי קביעת פסה"ד בערעור יצרה מצב בו חובת הנתבע היתה להציף בקשה להביא ראיות לסתור לפי סע' 42ג של פקודת הראיות, כדי שיותר לו לטעון לאשם תורם, ולכן לא היה על התובע
להציף בקשתו זו שבפני
, עד שנוכח כי אושר זימון של עדים שנועדו לשם הוכחת אשם תורם. גם אין ממש בהפניה להחלטתי מיום 9.5.16, משל עומד זימון העדים בניגוד לאותה החלטה. נהפוך הוא .

באותה החלטה קבעתי כי בכוונתי לקבוע התיק לשמיעה בשאלת האשם התורם בלבד, וגובה הנזק ככל שאדרש: "כמובן במידה ולא תשתנה התוצאה בערעור, או שפסה"ד הפלילי יהפוך לחלוט במתכונתו דהיום." כלומר , אם תעמוד הכרעת הדין המרשיעה בעינה , ותהפוך לחלוטה, יקבע התיק לשמיעה , בשאלת האשם התורם , ובמידת הצורך בענין גובה הנזק. זימון עדים לשם המחשת האשם התורם לא זו בלבד שאינה סותרת ההחלטה אלא מתיישבת עמה.

צודק התובע כי הנתבע לא הגיש בקשה לסתור את הכרעת הדין המרשיעה, וממילא לא ניתן היתר כזה. בהתאמה לא יכול אכן הנתבע לטעון עוד כי אינו אחראי לתאונה, שכן אינו יכול לסתור הממצאים והמסקנות באותה הכרעת דין כפי שפירטתי. אולם נראה כי התובע
מתפרץ לדלת פתוחה בענין זה, שכן הנתבע אינו טוען אחרת בתגובתו, אלא רק שאין הדבר מונע ממנו להמחיש אשם תורם. אכן חלק מן הנטען בתצהירי התובע ועדיו מתייתר, לנוכח הקביעות בהכרעת הדין המרשיעה (לרבות למשל מיקום הטרקטור בזמן התאונה). לא כך טענות הנוגעות למשל למהירות הנסיעה של האופנועים.



10. איני שולל כי יכולים להיות מצבים חריגים בהם טענת האשם התורם הקונקרטי לה טוען נתבע, עומדת עובדתית בניגוד חזיתי לממצאים שנקבעו בהכרעת דין שהרשיעה אותו , ומוציאה אותם ממצאים. אז יכול אכן ונתבע יהא מנוע לנסות ולהוכיח טענת האשם התורם שלו. אני נוטה לדעה זו שהובעה למשל
בסע' 18 – 19 לפסה"ד בת.א (ב"ש) 3195-09-13 א.ב נ' לאוניד יצקוב. אכן אין זה מן ההיגיון שבאמצעות טענת אשם תורם יינתן לנתבע לבסס קביעות עובדתיות שהוא מנוע לטעון להן מכוח סע' 42א ו 42ג לפקודת הראיות. מה שהוצא מן הדלת אחר כבוד, לא יכנס
דרך החלון. אולם יש לעמוד על שני דברים: ראשית כאמור, הנטל להציף הנושא, ואף במועד, רובץ על התובע, שכן מדובר בחריג
לכלל המאפשר העלאת טענת אשם תורם. שנית, יש לבחון אז לגופו האם מדובר אכן בטענות עובדתיות הסותרות הממצאים והמסקנות בהכרעת הדין המרשיעה החלוטה.
התשובה היא שבענייננו טענות האשם התורם של הנתבע כלפי התובע אינן עומדות בסתירה עובדתית לקביעות העובדתיות בהכרעת הדין המרשיעה ביחס להתנהגותו שלו, שביססו אחריותו הפלילית. אכן לא יוכל הוא עוד להישמע בטענה כי לא ביצע פנית פרסה לנתיב הנגדי תוך חצית קו הפרדה לו היה מודע, וחסימת נתיב הנסיעה. אין מניעה שיטען לאשם תורם שאינו סותר בעובדותיו קביעות אלה. ואכן הדבר מתיישב אף עם הדין הנזיקי המכיר באפשרות שיתכנו גורמים שונים שהנם בבחינת תנאי הכרחי ולא מספיק לקרות הנזק, וכי יכולות להיות התרשלויות שונות של מעורבים שונים שגרמו לנזק באשמם המצטבר. גם לניזוק עצמו יכולה להיות תרומת אשם.

11. מסקנה זו אינה משתנה מעיון בסע' 38 לפסה"ד בערעור. ראשית נקבע שם שלא הוכחה רשלנות של אמסלם (התובע הנוסף) ולוי (התובע
בפני
), לא כל שכן רשלנות העוהל כדי גמ"ז. זה ממצא ממין היעדר הוכחה של טענת הגנה לה טוען נאשם, בפריזמה של ניתוק קשר סבתי כפי שבואר, ולא ממצא פוזיטיבי. אולם החשוב יותר
שאף לו מדובר היה בקביעה פוזיטיבית בפסה"ד שבערעור,
לפיה לא התרשל התובע,
ולא רק ממצא של היעדר הוכחה , עדיין כל עוד עומדת ההלכה בעינה, לא מנוע הנתבע לטעון לאשם תורם; ובלבד שרכיביה העובדתיים של טענתו זו אינם סותרים רכיבים עובדתיים העומדים בבסיס הרשעתו שלו. טענת האשם התורם במקרה דנן מתבססת על נסיעה במהירות , אי שמירת מרחק,
וכיוצ"ב טענות שאינן עומדות בסתירה לעובדות שנקבעו ביחס להתנהגות הנתבע עצמו, אשר בססו הרשעתו, ואותן פירטתי.

12. אני דוחה הבקשה ומחייב התובע בהוצאות הנתבע בסך כולל של 2000 ₪. להסרת ספק, אציין כי אין בדחיית הבקשה משום הבעת עמדה כלשהי לגבי חוזק טענות האשם התורם לגופן, רק שמותר לטענן ולנסות להוכיחן, עד כמה שנטענו הן (ומעיון – אכן נטענו) בכתב ההגנה.





ניתנה היום, י"ח אייר תשע"ח, 03 מאי 2018, בהעדר הצדדים.










א בית משפט שלום 29263-12/12 יועד לוי נ' עלי בן חליל חלבי (פורסם ב-ֽ 03/05/2018)