פסקי דין על אברהם סרבי | פסקי דין על הרצל אחדות

9062-02/16 א     27/05/2018




א 9062-02/16 אברהם סרבי נ' הרצל אחדות








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"א 9062-02-16 סרבי נ' אחדות



לפני
כבוד השופט עמית יריב

התובע:
אברהם סרבי
ע"י ב"כ עו"ד יהודית ארד


נגד

הנתבע
:
הרצל אחדות
ע"י ב"כ עו"ד אהוד רינת


פסק-דין

לפניי תביעה לפינוי וסילוק יד, לסעד הצהרתי ולצו לא תעשה.
רקע עובדתי
התובע הוא בעלים של שמונה חנויות, ביניהן החנות הפינתית בקומת הקרקע בבניין הממוקם ברחוב מרחביה 2, פינת דרך יפו 46, תל אביב-יפו, הידוע גם כגוש 8983, חלקה 1 (להלן: "החנות").
הנתבע שוכר את החנות בשכירות מוגנת מכוח חוזה שכירות מיום 1.1.90 (להלן: "חוזה השכירות"). על פי החוזה, הנכס הוא להפעלת שייעודה חנות לביגוד וטקסטיל, בה הוא מנהל עסק בשם "בריזה".
טענות התובע
לטענת התובע, הנתבע נטש את החנות. לטענתו, מזה זמן רב הנתבע לא נוכח בה, לא מפעיל אותה והיא מוזנחת וסגורה. התובע מוסיף כי הנתבע הקים את חברת ד.ד.א דיזייר בע"מ (להלן: "החברה"), ומנהל אותה במקביל לעסקו בחנות.
התובע מוסיף כי הנתבע אינו משלם במועד את דמי השכירות החודשיים כפי שהוסכם בחוזה השכירות, וכי בעניין זה שלח לנתבע מכתב ביום 3.4.06, ובו דרש כי החל מיום 1.5.2006 יעביר בכל הראשון לחודש תשלום דמי שכירות (להלן: "המכתב").
עוד עולה מהמכתב כי התובע דורש מהנתבע תשלומי דמי שכירות בעבור חמישה חודשים - החל מחודש דצמבר 2005 עד לחודש אפריל 2006 - אותם החסיר לטענתו (להלן: "החוב").
התובע טוען כי יש להורות על פינוי וסילוק ידו של הנתבע, ואף להצהיר על בטלותו של חוזה השכירות והעדר זכויות של הנתבע בחנות. בנוסף דורש התובע להורות לנתבע שלא יעשה כל דיספוזיציה בחנות.
טענות הנתבע
הנתבע מכחיש את הטענה כי נטש את החנות, וטוען כי מזה למעלה מ-20 שנים, עיסוקו העיקרי הוא ניהול החנות. לראיה, מציין הנתבע כי חשבונות הארנונה, המים והחשמל ממשיכים להגיע לכתובת החנות ומשולמים כסדרם. בנוסף טוען הנתבע כי הרכוש והמלאי המוחזקים בחנות על ידו מבוטחים בפוליסת ביטוח בת-תוקף.
יחד עם זאת, מאשר הנתבע כי במקביל לפעילותו בחנות, הקים ביחד עם שותפים נוספים את החברה. הנתבע מצין כי בעלותו מסתכמת בשליש מהבעלות בחברה ובפועל הוא פועל בחברה אך באופן חלקי.
בהקשר זה אף טוען הנתבע כי פעילותיו בחנות ובחברה מתנהלות בהפרדה מוחלטת וממילא החנות עוסקת בתחומים שונים לחלוטין מהחברה.
לעניין תשלום דמי השכירות, הנתבע מכחיש מכל וכל כי לא שולמו ואף מדגיש כי הקפיד לשלם את דמי השכירות כסדרם, כולל אלה שביחס אליהם נטען כי יצרו את החוב, וכי מאחר שמדובר על השנים 2005 ו- 20006 מדובר בדרישה שהתיישנה.
אשר על כן, טוען הנתבע כי אין בכתב התביעה כדי לבסס עילת תביעה לפינויו מהחנות ואו להפרת חוזה השכירות על-ידיו. לטענתו, התביעה אינה אלא מנוף נוסף להפעלת לחץ על הנתבע לפנות את החנות, על מנת להשכירה בתנאים טובים יותר.

דיון והכרעה
השאלה הטעונה הכרעה בהליך שלפניי היא האם קמה לתובע עילת פינוי בגין איזו מן הפעולות שביצע לכאורה הנתבע:
א.
הפרת את חוזה השכירות - אי תשלום דמי השכירות כסדרם וחוב של חמישה חודשי שכירות.
ב.
נטישת החנות.
אי תשלום דמי שכירות
מעיון במכתב ששלח התובע עולה כי לטענת התובע, לנתבע קיים חוב בגין אי תשלום דמי שכירות עבור חמישה חודשים . אולם, מלבד ציון מועדים אלו, לא צורפה כל ראיה המוכיחה קיומו של חוב זה.
הנתבע כאמור טען כי תביעת החוב התיישנה ואף השיב בחקירתו כי:
"אין דבר כזה. אין דבר כזה שלא שילמתי יום אחד. אם אני חייב כסף הוא לא היה שולח רשום? בפעם הזו ששילמתי לו והיה חסר 50 ₪ הוא בא אליי ולקח שיק".
(עמ' 23 ש' 1-2 לפרוטוקול).
מלבד שאלה זו, לא הוזכר בשנית נושא עניין החוב ואף לא הוצגו לאורך ההליך ראיות המבססות את קיומו, וממילא מדובר בתביעת חוב שהתיישנה, שכן מדובר על השנים 2005 -2006. מכאן שגם אם היה חוב – וכזה לא הוכח, הוא התיישן בשנת 2013 לכל המאוחר, ואינו בר גביה, ואף עילת הפינוי מכוחו התיישנה.
בנוגע לטענה כי הנתבע מאחר בתשלומי דמי השכירות, חוזה השכירות קובע הסדר דו-שלבי לתשלומי דמי השכירות השוטפים, כדלקמן:
"השוכר מתחייב לשלם למשכיר דמי שכירות בסך 420 ₪ לחודש... אופן התשלום: בכל חודש מראש א) בעת חתימת חוזה שלם בצ'ק סך 500 ₪... ב) יתרת דמי השכירות תשולם: כל שלושה חודשים [ב]צ'קים דחויים מראש בהתאם לעליית דמי השכירות צמוד למדד."
סעיף 19 לחוזה קובע:
"אם השוכר יפר או לא יקיים איזה תנאי או התחייבות הכלולים בחוזה הזה או אם השוכר לא ישלם בזמן איזה שהוא סכום שהוא חייב בו לפי החוזה הזה... אזי בכל אחד מהמקרים הנ"ל יחשב החוזה בטל ומבוטל ומבלי לפגוע בזכותו של המשכיר לקבל כל סעד או תרופה אחרים, יהיה רשאי לתבוע מיד את פינוי המושכר ...".
18.
התובע צירף לתצהירו שתי קבלות, שהונפקו ביום 5.3.15 וביום 28.3.16 (ראו נספח ו' לתצהיר התובע), עבור תשלומי דמי השכירות ששילם הנתבע (להלן: "הקבלות"). לפיכך, טען כי תשלומי השכירות שולמו בחודשי מרץ, במקום בתחילתם של חודשי ינואר, ובכך הופר חוזה השכירות.
19.
בנוסף, התובע מציין כי האמור מהווה ראיה לכך שהנתבע הפר גם את הסדר תשלומי דמי השכירות הקבוע במכתב כלהלן:

"כמו כן, הנך נדרש בזאת לשלם למרשי ת הסך של 1,520 ₪ החל מיום 1/05/2006 וכל 01 לכל חודש קלנדרי רצוף שלאחר מכן".
20.
התובע הופנה בחקירתו לקבלות, וטען כי:

"הקבלות שהוצאתי הן חוקיות. ב-2015 וב-2016 הוא שילם כמו שצריך. אבל יש כאן 2014 ובאחת השנים הוא שילם בסוף כל שלושה חודשים".
(עמ' 10 ש' 10-13 לפרוטוקול).
21.
הנתבע טען בחקירתו כי:

"אני משלם כל חודש, ואם פעם אחת הוא רוצה
(התובע)
בתנאים אחרים, אני לא אגיד לו לא. כשמגיע ינואר ואני מבקש לשלם בצ'קים, הוא אומר לי לחכות כי עדיין לא פורסם המדד..."
(עמ' 23 ש' 11-10 לפרוטוקול).
ובהמשך כנשאל האם שילם פעם בחודש על דעת עצמו השיב:
"לא זוכר. אם שילמתי כך, אני לא יכול לעשות על דעת עצמי. אם קורה ושילמתי פעם בשלושה חודשים, זה רק בהסכמת התובע"

(עמ' 23 ש' 19-18 לפרוטוקול).
ניתן אפוא להיווכח כי ישנה סתירה בטענות התובע, שכן מחד הוא מציג קבלות לכך שתשלומי דמי השכירות לא שולמו בתחילת החודש ינואר, אך מאידך טוען בחקירתו כי בשנים 2015 ו- 2016 הנתבע שילם "
כמו שצריך
".
סתירה זו מחזקת את טענות הנתבע, שטוען כי אם היה שינוי במועדי תשלום דמי השכירות, היה זה בכפוף לדרישותיו של התובע, ובתיאום עמו. לא מצאתי כל ראיה לפניה של התובע לנתבע בהתראה על תשלום שונה מהמוסכם.
מכאן שהתובע לא עמד גם בנטל להוכיח את האיחורים בתשלום.
מאחר ששתי הטענות בנוגע להפרת דמי השכירות נדחו - לא קמה לתובע עילת פינוי או עילה לביטול הסכם השכירות כגון אי תשלום.
נטישת החנות
עילת הנטישה הינה עילה יצירת פסיקה, הכוללת שני רכיבים מצטברים (ראו ע"א 997/91 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים נ' מוחמד זכי נוסייבה, פ"ד מו (5) 758 (1992)):
א.
נטישה פיזית של המושכר;
ב.
היעדר כוונה לשוב אל המושכר.
אדון ברכיבים דנן לפי הסדר.
נטישה פיזית של המושכר
:
כאמור התובע טוען כי הנתבע נטש את החנות מאחר שהיא סגורה ומסוגרת, חשבונות המים והחשמל אפסיים, וכי מצבו הכלכלי של הנתבע אילץ אותו לפתוח את החברה שאותה הוא מנהל בנוסף לחנות.
התובע נשאל בחקירתו מה התדירות שבה הנתבע פתח את החנות והשיב:
"הוא נטש, הוא בא, לקח דואר והלך. יש לו שם תיבת דואר. הוא הגיע לקחת דואר והלך."
(עמ' 10 ש' 17-18 לפרוטוקול).
בנו של התובע
- מר' ירון סרבי (להלן: "ירון"), נשאל בחקירתו את אותה השאלה, והשיב:

"לעיתים רחוקות הוא היה מגיע. הייתי רואה אותו מדי פעם מגיע בבוקר אולי פותח את התריס, נכנס לשם ויוצא... אם הוא בא פעם או פעמיים בחודש לאסוף דואר, מבחינתי זה סגור ומסוגר..." (
עמ' 14 ש' 12-7 לפרוטוקול).
עוד טען כי:
"אני לא יכול לאשר את הסדר של הימים שהוא היה מגיע. המקום לא היה כל כך פעיל... לפי דעתי המקום היה פתוח שעתיים בחודש. באופן כללי המקום לא היה פתוח..."
(עמ' 14 ש' 31 והמשך בעמ' 15 ש' 1 לפרוטוקול).
עד נוסף מטעם התובע
- מר' חיים ענבי, חבר של בנו של התובע, נשאל האם התובע "
לפעמים היה עובד לפעמים לא עובד, יום כן, יומיים כן, יומיים לא
", השיב בחיוב ואף אישר כי "
יש ימים שהיה על מנעול ובריח ויש שלא
" (עמ' 13 ש' 12-8 לפרוטוקול) .
מכאן, שגרסותיהם של עדי התובע ושלו עצמו לא עולות בקנה אחד. בנוסף לכך, היקף השימוש בעסק אינה קובעת לצורך הוכחת עילת הנטישה וניתן להסתפק בפעילות עסקית מוגבלת או חלקית (ראו ת"א 21632/93 סלים פראח נ' אניטה ג'דעון (1998)).
התובע טען כי המדפים בחנות ריקים, דבר המעיד על העדר פעילות עסקית. אולם מהתמונות שצירף הנתבע לנספח ו' לתצהירו, ניתן לראות כי המדפים דווקא מלאים, וכי לא מצטיירת תמונה של חנות נטולה כל פעילות עסקית ונטושה.

בנספח ב' לתצהיר הנתבע הוצגו עשרות חשבוניות עסקיות שמעידות כי במהלך השנים 2015 ו-2016 התקיימה בחנות פעילות עסקית בהיקף של עשרות אלפי שקלים.
עד הנתבע ולקוח החנות- מר חיים מזרחי, אשר חלק מהחשבוניות המצורפות לתצהיר הנתבע שייכות לרכישותיו, נשאל בדיון מתי היה לאחרונה בחנות, השיב:
"בתחילת האביב. הייתי אצלו לפי שבועיים או שלושה..."
(עמ' 25 ש' 2-1 לפרוטוקול).
וכנשאל האם הוא קובע מראש עם הנתבע לפני הגעתו לחנות, השיב:
"לא. אני לא קובע מראש, כי אני לא יודע מתי אגיע. ביום שלישי אשתי ואני יוצאים לקניות, ואין לנו שעה קבועה, זה ביום שלישי בעיקר, ויש לנו עוד ימים אחרים שאני בא לבד."
(עמ' 25 ש' 10-8 לפרוטוקול).
מר מזרחי אף נשאל על המדפים בחנות והשיב:
"אני יודע דבר אחד – החנות שלו תמיד מלאה, הוא תמיד הוציא לי סחורה מהמדפים למעלה, ועל כל מדף יש מס' דגם"
(עמ' 26 ש' 16-17 לפרוטוקול).
הנתבע צירף לנספח ג' לתצהירו תשלומי מים וביוב לתקופה שבין יום 14.9.14 ובין 12.11.15, תשלומי חשמל לתקופה שבין יום 30.10.14 ובין 26.8.15, תשלומי ארנונה לשנת 2015 ולתחילתה של שנת 2016, ואף תשלום עבור רישיון שילוט לשנת 2015.
זאת ועוד, בנספח ד' צירף פוליסת ביטוח עבור המלאי והרכוש בחנות, שהייתה בת-תוקף לתקופה הרלוונטית (שבין יום 1.11.15 ובין 31.10.16).
הנתבע מאשר כי הוא אחד ממנהליה של החברה במקביל לעסקו בחנות, אך אין הדבר מלמד בהכרח על נטישת החנות, ואפשרי בהחלט כי הוא מצליח לשלב בין השתיים, וממילא לא הוכח היפוכו של דבר.

הנה כי כן, התובע לא הצליח להרים את נטל הראיה ולהוכיח כי הנתבע נטש פיזית את החנות. אדרבא, מחומר הראיות שהוצג עולה דווקא כי מתקיימת בה פעילות עסקית – רכישה ומכירה של סחורה, תשלום חשבונות צריכה, תשלום אגרת שילוט ופוליסת ביטוח. משהגעתי למסקנה זו, ממילא מתייתר הדיון ברכיב השני של עילת הנטישה.

מכאן, שלא קמה לתובע עילת פינוי בגין עילת הנטישה.
התביעה נדחית אפוא במלואה
.

התובע יישא בהוצאות ההליך בסך 1,500 ₪ וכן בשכר טרחת עו"ד בסך 11,700 ש"ח. סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
ניתן היום,
י"ג סיוון תשע"ח, 27 מאי 2018, בהעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 9062-02/16 אברהם סרבי נ' הרצל אחדות (פורסם ב-ֽ 27/05/2018)