פסקי דין על עופר דגן | פסקי דין על ד.ג.הנדסה ייעוץ וכתיבה טכנית | פסקי דין על ניסים ואנונו

5830-09/16 א     13/05/2018




א 5830-09/16 עופר דגן, ד.ג.הנדסה ייעוץ וכתיבה טכנית בע"מ נ' ניסים ואנונו








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"א 5830-09-16 דגן ואח' נ' ואנונו



לפני
כבוד השופט עזריה אלקלעי


התובעים:

1.עופר דגן

2.ד.ג. הנדסה ייעוץ וכתיבה טכנית בע"מ
על ידי ב"כ עו"ד רונן מנור


נגד


הנתבע
:

ניסים ואנונו
על ידי ב"כ עו"ד מתן מינקוביץ'


פסק דין


1.
לפניי תביעה שהגישו התובעים נגד הנתבע על סך 500,000 ₪ בגין הוצאת לשון הרע.

טענות התובעים :
2.
התובע 1 (להלן: "התובע"), הוא הבעלים והמנהל של התובעת 2 (להלן : "התובעת"), בעל רישיון טייס אזרחי וחבר באגודת התעופה הכללית בישראל ובעבר כיהן כחבר בוועד האגודה.
3.
התובעת הינה חברה העוסקת בתחום ההנדסה האווירונאוטית, הכתיבה הטכנית של ספרות מקצועית, ובעלת מוניטין רב בתחום, לרבות בעבודה עם גופים מובילים כדוגמת התעשייה האווירית, משרד הביטחון, אלביט ועוד.
4.
הנתבע הוא בעל רישיון טייס אזרחי והמנהל של חברת פ.נ תעופה בע"מ, המפעילה בית ספר לטיסה והעוסקת בהשכרת מטוסים לטיסות פרטיות ומסחריות, והפועלת בשדה התעופה בהרצליה.
5.
המעשים והאירועים נשוא כתב התביעה אירעו בזמן בו כיהן התובע כחבר וועד אגודת התעופה בשנת 2015 ובתחילת שנת 2016, כאשר בתקופה זו פעל התובע בהתנדבות כדי לקדם את ענף התעופה האזרחי בארץ לטובת חברי התעופה וכלל הציבור.
6.
תחילת הסכסוך עם הנתבע הינו בשיווק ומכירה של אביזר בטיחות למטוסים, אשר ייבאה "פ.נ תעופה לארץ", כאשר וועד אגודת התעופה הצליח למצוא ייבואן המוכר את המכשיר בעלות נמוכה משמעותית מזו של פ.נ תעופה שבשליטת הנתבע.
7.
בנוסף קידם הוועד מהלך של רכישת מטוס אזרחי חדיש מארה"ב לשימושם של חברי אגודת התעופה והבאתו לשדה התעופה בהרצליה. מטרת המהלך של רכישת המטוס הייתה לאפשר לחברי אגודת התעופה לשכור מטוס חדיש, מתקדם ובטוח בעלויות נמוכות מעלויות הנקבעות בשוק.
8.
מהלך זה היה לצנינים בעיני הנתבע שחשש כי המטוס החדש יהווה תחרות לעסקי החברה שבניהולו. על רקע זה החל הנתבע להתנכל ולפגוע בתובע ובחברי וועד אחרים והחל במסע של לחצים, השמצות ואיומים נגדם.

אירוע ראשון :
9.
ביום 30.10.2015, כינה הנתבע את התובע "נוכל" ו-"מושחת" באוזני מספר אנשים, אשר נכחו במשרדו בשדה התעופה בהרצליה. דברים אלו, שנאמרו במכוון, בנוכחות אנשים, נועדו לפגוע בשמו הטוב של התובע ובמטרה לבזותו ולהשפילו בעיני חברי אגודת התעופה.

אירוע שני :
10.
ביום 08.12.2015, שהה התובע במשרדי מכון הבדק של חברת התעופה "כים ניר", בשדה התעופה בהרצליה, חברה הנמנית על לקוחות התובעת.
11.
הנתבע הגיע למשרדי כים ניר, הקים מהומה וצעקות, ובין היתר כינה שוב את התובע, באוזני כל הנוכחים, "מושחת" ו-"נוכל". בנוסף, איים הנתבע על התובע בנוכחות כולם, כי יגרום לכך שלא יעבוד יותר עם חברת "אל – על" וחברת "כים ניר" ויוציא אותו כליל מתחום התעופה.
12.
דברים אלו נאמרו כדי לפגוע בשמם הטוב של התובעים וכדי לחבל בעסקיהם.

אירוע שלישי :
13.
ביום 21.12.2015, השתתף התובע בישיבה של וועד אגודת התעופה שנערכה במשרדי הוועד בשדה התעופה בהרצליה. הנתבע, שלא היה חבר וועד, התפרץ לישיבה בכוח במטרה לפוצץ אותה. במהלך האירוע האלים והמכוער שלווה בצעקות רמות, בתקיפת אחד הנוכחים, בהנפות ידיים ובתנועות מאיימות כלפי הנוכחים, הטיח הנתבע בתובע דברי בלע בנוכחות יתר חברי הוועד, ובין היתר כינה את חברי הוועד "מטומטמים" ואת התובע "אתה אפס".

אירוע רביעי :
14.
ביום 31.12.2015, התקיימה אסיפה שנתית של חברי אגודת התעופה בכפר הירוק בהשתתפות פורום של כ-80 חברי אגודה.
15.
הנתבע הגיע לאסיפה כאורח לא קרוא והטיח בתובע השמצות בנוכחות כל המשתתפים, בין היתר כינה הנתבע את התובע "נוכל" ו-"מושחת" ואיים כי יגרום לכך שהתובע יפסיק לטוס ויורחק מאגודת התעופה.
16.
דברים אלו שנאמרו בנוכחות פורום רחב של משתתפים נועדו לפגוע בשמו הטוב של התובע, שכיהן בהתנדבות כחבר וועד האגודה עד לסיום כהונתו ביום 31.12.2015, לבזותו ולהשפילו בעיני כולם.

אירוע חמישי :
17.
בתאריך 18.02.2016, בשדה התעופה הרצליה בעוד התובע משוחח עם מנהל האחזקה של חברת "אופק צילומי אוויר" בנוגע לעבודה שמבצעת התובעת עבורה, התפרץ הנתבע לשיחה ואיים על מנהל האחזקה של אופק, שיפסיק לעבוד עם התובע, שאם לא כן, הוא יעלה לו את המחירים פי שניים. באותו מעמד כינה הנתבע את התובע בכינויים : "נוכל" ו-"מושחת". דברים אלו נאמרו כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע והחברה שבשליטתו ולחבל בעסקיהם ובקשריהם עם לקוחות.

אירוע שישי :
18.
ביום 09.03.2016, במוסך של מכון הבדק "אחזקות 2000" בשדה התעופה בהרצליה בעוד התובע משוחח עם מנהל אבטחת האיכות של "פרדייב", לקוח של התובעת, התפרץ הנתבע וכינה את התובע "מוקצה", "נוכל" ו-"מושחת". גם לאחר שמנהל המוסך של "אחזקות 2000" הגיע, המשיך הנתבע לכנות את התובע בכינויים "נוכל" ו-"מושחת", ושוב חזר על אמירתו כי יגרום להוצאת התובע והחברה מפעילות בתחום התעופה.
19.
דברים אלו נאמרו כדי לפגוע בשמו של התובע ושל החברה שבשליטתו ולחבל בעסקי החברה ובקשריה עם לקוחותיה.
20.
ביום 19.04.2016, נשלחו לנתבע מכתבי התרעה בשם התובעים במסגרתם נדרש הנתבע לפרסם התנצלות פומבית ולחזור בו מדבריו כלפי התובעים. כן נדרש הנתבע לפצות את התובעים על הנזקים שגרם לשמם הטוב ולעסקיהם.
21.


הנתבע לא פרסם כל התנצלות ולא חזר בו מהדברים שאמר על התובעים.
כמו כן, במכתב מיום 01.05.2016, דחה הנתבע את פניות התובעים והאשים את התובע במעשיי שחיתות בכספי האגודה.
22.
לטענת התובעים, דברי הנתבע מהווים השמצות מכוערות ופוגעניות שנאמרו בזדון מתוך מטרה לפגוע בשמם הטוב, לבזותם ולהשפילם בידי הלקוחות, בידי חברי אגודת התעופה ובידי כלל הציבור. כן נאמרו הדברים במטרה לפגוע בעסקי התובעים, בפרנסתם ובהתקשרויות עם צדדים שלישיים, כאשר מעשים אלו מהווים אבלה של הוצאת לשון הרע.
23.
הוצאת לשון הרע נעשתה על ידי הנתבע באופן שיטתי ומכוון, שנועד לפגוע בתובעים ובעסקיהם. לטענת התובעים, יש להחיל את הוראות סעיף 7 א' (ג) לחוק הקובע פיצוי ללא הוכחת נזק של עד 100,000 ₪ לכל לשון הרע שפורסם בכוונה לפגוע.
24.
לפיכך, עותרים התובעים לחייב את הנתבע לשלם לתובעים פיצויים בסך של 500,000 ₪
בלא הוכחת נזק ולחילופין לשלם לתובעים פיצויי בלא הוכחת נזק בסך של 70,166 ₪ לכל פרסום ובסך הכל 420,996 ₪ .


טענות הנתבע :
25.
התובע כיהן בתאריך 11.11.2015 כחבר וועד אגודת התעופה הישראלית, הנתבע הגיש בתאריך 17.05.2016 תביעה כספית בגין לשון הרע נגד התובע ונתבעים נוספים בת"א 34735-05-16, ביחס לפרסום שנעשה על ידם באתר המרשתת של האגודה והפוגע בשמו הטוב של הנתבע.
26.
לטענת הנתבע, התובעת אינה בעלת מעמד בסכסוך ויש למחוק אותה מכתב התביעה שכן לא קיימת לתובעת עילת תביעה נגד הנתבע.
27.
הנתבע מתאר בכתב ההגנה את הנסיבות שגרמו לסכסוך בין הצדדים ובכללן הוא מתייחס לעניין של מכירת מכשיר בטיחות, וכן
תאונה שנגרמה לאחד ממטוסי חברת הנתבע, שבעקבותיה הגישה חברת הנתבע תביעה כספית נגד התובע וטייס נוסף, שי פופר.
28.
לאחר תאונת המטוס והנזק הכבד שנגרם לחברת "פ.נ תעופה" כתוצאה מהתאונה, הודיע הנתבע לתובע, כי חברת פ.נ תעופה לא תשכיר לתובע מטוס לחו"ל וכתשובה להודעה זו, אמר התובע לנתבע כי ידאג לכך שהאגודה תרכוש מטוס שישמש את חברי האגודה ואותו לטיסות לחו"ל.
29.
וועד האגודה, בתמיכת התובע, ניסה להפעיל מטוס על ידי האגודה. חברי האגודה, מדריכי טיסה בחברות תעופה הפועלות בשדה התעופה הרצליה והנתבע, התנגדו למהלך שניסה התובע יחד עם וועד האגודה להוביל ביחס להפעלת מטוס על ידי האגודה ובשל ניסיון התובע ביחד עם חברי האגודה להפעיל מטוס וביצוע תשלומים על חשבון האגודה, הוחלט באסיפה כללית של האגודה לבחור וועד חדש, שנה לפני תקופת תום הכהונה של וועד האגודה וכך נמנע ניסיון התובע וחברי וועד האגודה היוצאת להפעיל מטוס על ידי האגודה.
30.
הנתבע הביע את דעתו ביחס להתנהלות וועד האגודה והתובע ביחס להפעלת מטוס על ידי האגודה.
31.
הנתבע מכחיש כי ביום 03.10.2015, כינה את התובע במילים "נוכל" או "מושחת".
32.
הנתבע מכחיש כי ביום 08.12.2015, כינה את התובע במילים "נוכל" או "מושחת".
33.
באשר לישיבת וועד האגודה ביום 21.12.2015, התקיימה ישיבת וועד האגודה, כאשר ישיבות אלו פתוחות לנוכחות כל חבר באגודה, לרבות הנתבע. הנתבע לא התפרץ לישיבה זו, אלא היה נוכח בה כדין ולטענתו הוא לא כינה את חברי וועד האגודה "מטומטמים" ולא כינה את התובע במילים "אתה אפס".
34.
בהתאם לפרוטוקול ישיבת וועד האגודה מיום 21.12.2015, בה התובע היה חבר וועד, נקבע ביחס לתשלום של 13,000 ₪, כי הוא יבוצע על ידי חברי הוועד על חשבונם הפרטי. בפועל נודע לנתבע, כי חברי וועד האגודה, לרבות התובע, שילמו את הסכום של 13,000 ₪ מכספי האגודה, בניגוד להחלטת וועד האגודה. מעשה זה מהווה מעשה של שחיתות ציבורית. הדברים אשר נאמרו על ידי הנתבע כלפי התובע אינם בבחינת לשון הרע, אלא בבחינת הבעת דעה על התנהגות התובע בניגוד להחלטת האגודה.
35.
הנתבע מכחיש כי איים על מנהל האחזקה של חברת "אופק צילומי אוויר", ומכחיש כי כינה את התובע באותו מעמד בכינויים "נוכל" ו-"מושחת".
36.
הנתבע מכחיש את האירועים המפורטים ביחס לאירוע השישי במכון בדק אחזקות 2,000, ולדבריו אם הוחלפו דברים בין הנתבע לתובע, הרי היו אלה הבעת דעה על התנהגות התובע בניגוד להחלטת האגודה.
37.
לטענת הנתבע, דברים שנאמרו על ידו כלפי התובע אינם מהווים לשון הרע אלא הבעת דעה על התנהגות התובע בביצוע תשלום מכספי האגודה בניגוד לפרוטוקול האגודה.
38.
לטענת הנתבע, הגם שהוא מכחיש, כי עשה שימוש במילים "נוכל" ו-"מושחת" ו-"מוקצה", כלפי התובע, הרי שאין מדובר במילים שאדם סביר מייחס להם לשון הרע כאשר הן נאמרות בנסיבות ובהקשר כתגובה לשימוש התובע בכספי האגודה בניגוד להחלטת האגודה.
39.
כמו כן, טוען הנתבע, כי המילים "נוכל", "מוקצה", "מושחת", "מטומטם", אינן מהוות לשון הרע. גידופים שהשימוש בהם שכיח אינם לשון הרע ואין בהם ליצור אצל השומע דעה שלילית על מי שהוטחו כלפיו בנסיבות ובהקשר שנאמרו לאור התנהגות התובע באגודה. מכל מקום, יש למקם את המילים

"נוכל", "מוקצה", "מושחת"
בצד הנמוך של מדרג המילים שיכולות להשפיל ולבזות אדם.
40.
לטענת הנתבע, עומדת לו הגנת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע מאחר והתובע פעל בניגוד להחלטת האגודה לפיה התשלום ייעשה מכספי חברי וועד האגודה, לרבות התובע, ולא מכספיי האגודה. מעשה התובע הוא מעשה מוקצה של שחיתות ונוכלות שיש בו עניין ציבורי.
41.
לנתבע עומדת הגנת סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע באשר דברי הנתבע נאמרו בתום לב כלפי מי שכיהן כחבר האגודה ופעל בניגוד להחלטת האגודה.
42.
הנתבע טוען, כי עומדת לו הגנה של "מעשה של מה בכך" ושל "זוטי דברים" וכן כי עומדות לו ההגנות הקבועות בסעיף 16 לחוק איסור לשון הרע.

דיון והכרעה :

43.
בכתב התביעה מייחסים התובעים לנתבע שישה אירועים שונים שבהם, לטענת התובעים, נאמרו על ידי הנתבע דברים המהווים לשון הרע.
44.
בכתב ההגנה הכחיש הנתבע בצורה גורפת כי אמר את הדברים המיוחסים לו וטען כי הדברים לא נאמרו על ידו, אולם יחד עם זאת, טען כי גם אם נאמרו דברים מסוימים, הרי שביחס אליהם עומדות לו ההגנות הקבועות בחוק.
45.
מאחר וכאמור הנתבע מכחיש את אמירת הדברים המיוחסים לו, אקדים ואדון בשאלה האם התובעים הוכיחו כי הדברים המיוחסים לנתבע נאמרו על ידו בכל אחד מהאירועים.

האירוע הראשון :
46.
ביחס לאירוע הראשון מיום 30.10.2015 טען התובע, כי הנתבע כינה אותו באוזני מספר אנשים "נוכל" ו-"מושחת". נשאל התובע בחקירה הנגדית בעמוד 16 לפרוטוקול, שורה 27, מי היו אותם אנשים באוזניהם נאמרו הדברים, התובע השיב כי אינו זוכר את אותם אנשים וכי לא הייתה לו אפשרות לאתרם. לפיכך, בקשר לאירוע הראשון, הגם שאני מאמין לתובע כי הדברים נאמרו, אני קובע, כי מאחר והתובע לא זכר את שמות האנשים שבנוכחותם נאמרו הדברים, לא עלה בידי התובע להוכיח כי היה "פרסום" של דברים אלו, ולפיכך הוצאת לשון הרע בארוע הראשון לא הוכחה.

האירוע השני :
47.
בהתייחס לאירוע השני מיום 08.12.2015, במשרדי מכון הבדק של חברת התעופה "כים ניר", בו טען התובע כי הנתבע כינה אותו "נוכל" ו-"מושחת", השיב התובע בעמוד 17 לפרוטוקול שורה 5:

"ש.
לגבי האירוע השני. אתה אומר שאירוע זה היה במכון בדק ואתה נפגשת עם אלחנן רוזנשטיין מנהל המכון, פנית אליו, ביקשת ממנו לבוא ולהעיד על הדברים ?
ת.
אנשים שהיו באירוע הזה עקב ההתנהלות וההתנהגות של הנתבע חוששים מפניו ומכיוון
שכך, הם אינם ששים לבוא ולהעיד.
ש.
מי האנשים שנכחו ?
ת.
היה שם אלחנן רוזנשטיין - מנהל מכון הבדק, הייתה שם בחורה בשם רחל, הילה והיו עוד 2,3 אנשים שעובדים במכון. קבוצה לא קטנה.
ש.
לאור אמירתך שאתה סובר כי אנשים חוששים, לא פנית ולו לאחד מהם ?
ת.
לא, פניתי, אבל הם לא רוצים להסתבך.
ש.
אני אומר לך שאנשים אמרו לך שלא
היו דברים מעולם.
ת.
לא. אנשים בפירוש אמרו שהם לא רוצים להיכנס לכל העניין הזה. "
48.
באשר לאירוע השני, אני מאמין לעדותו של התובע ומעדיף אותה על פני הכחשתו הסתמית והגורפת של הנתבע. התובע נקב בשמות האנשים שהשתתפו באותה הפגישה והסביר מדוע הם לא זומנו לעדות.
49.
מושכלות יסוד של דיני הראיות הנן, כי הימנעות בעל דין מהצגת ראיה פועלת לחובת אותו בעל דין.
"...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני, פ"ד לה (1) 736, 760).
50.
במקרה שלפניי ניתן על ידי התובע הסבר משביע רצון לאי זימונם של העדים, כאשר לטענתו העדים חוששים לבוא להעיד עקב אישיותו של הנתבע. מקבל אני את הסברו של התובע בעניין זה, וזאת לאחר שהתרשמתי באופן אישי מאישיותו של הנתבע, הן מעדותו בביהמ"ש והן מנוסח התמלילים שצורפו לתצהירי התובע ומקטע הווידיאו שהוצג לי באולם ביהמ"ש, התרשמות שהביאה אותי למסקנה לפיה מדובר באדם בוטה שאינו בוחל להתבטא בתוקפנות בגסות רוח ולהיות תוקפני ומתלהם.
51.
בתמליל הקלטה מיום 08.12.2015 שבה השתתפו בין היתר התובע, הנתבע ואנשים נוספים ואשר צורף כנספח ד' לתצהירו של עופר דגן
ושנוסחו לא הוכחש על ידי הנתבע, נאמר בין היתר על ידי הנתבע :
51.1.
בעמוד 1 שורה 25 : "הגיע למצב שבו אתם פעלתם בצורה מחפירה. כן החרא הזה פעל בצורה כן שלא יודע מה חרא הטיפוס החרא הזה שבא אליי בדמעות... אחרי שהדיחו אותו החרא הזה אתה מבין".
51.2.
ובעמוד 2 לתמליל שורה 2 : " סתום את הפה שלך יה מטומטם "
51.3.
ובעמוד 2 שורה 6 : "לא יה מטומטם יה חתיכת עבריין, עבריין, עבריין"
51.4.
ובעמוד 4 שורה 17: "בוא אליי בוא נראה אם אתם רוצים בכוח יאללה בואו אין מה לעשות ישיבה לא תהיה פה היום החוצה. אתה מבין זה התחלת הדרך החוצה"
51.5.
ובעמוד 4 שורה 20 :"אתה כזה אפס... כי אתה כזה מטומטם וקטן... יה חתיכת זבל אתה כזה קטן אתה עבריין מורשע..."
51.6.
ובעמוד 4 שורה 28:"תשמע כשבאים ויושבים וכתובים לכל האגודה כן שאני משתיל סמים לאנשים ואני עושה את זה אני אזיין אתכם מה קרה לכם פשוט"
51.7.
ובעמוד 7 שורה 17: "הכוכבים שווים אותך פי 10 מי אתה בשבילם בכלל שאתה אפס לעומתם בכלל. אתה משווה את עצמך לכל החברה שהיו פה ינאלדינאק אתה משווה את החרא הזה למישהו מהם"
51.8.
ובעמוד 8 שורה 28: "אמרתי לך אתה אבוד"
52.
במהלך הדיון הוצג לפניי סרטון ווידיאו שצורף כנספח ג' לתצהירו של התובע, ובו נראה הנתבע במהלך ישיבת הוועד כשהוא מתנהג בצורה תוקפנית ואגרסיבית כלפי הנוכחים ואף תוקף פיזית אחד מהם כאשר הוא דוחף בגסות את המצלמה שבאמצעותה צילם.
53.
אני מקבל אפוא את הסברו של התובע בעניין אי זימון העדים שהיו יכולים לתמוך בגרסתו ביחס לדברי הנתבע, ולאור התנהלותו והתנהגותו המאיימת של הנתבע, מאמין אני כי עדים אלו חששו להעיד נגד הנתבע בהיותו אדם גס ותוקפני וביקשו שלא להתערב בסכסוך. לפיכך אפוא, אינני זוקף את אי זימון העדים לחובתו של התובע ואכריע בשאלה האם הדברים המיוחסים לנתבע נאמרו על ידו, בהתאם לראיות שהובאו בפני
י.
54.
הדברים האמורים לעיל ביחס לזימון העדים ביחס לאירוע השני, יפים גם בהתייחס לאירועים אחרים שביחס אליהם לא זימן התובע עדים.

האירוע השלישי :
55.
ביחס לאירוע השלישי טען התובע כי ביום 08.12.2015, בעת ישיבת הוועד, כינה הנתבע את חברי הוועד
"מטומטמים" ואת התובע "אתה אפס". ביחס לאירוע זה קיימת הקלטה ולטענת התובע, מאחר שהנתבע כינה את חברי הוועד "מטומטמים" והוא עצמו היה באותה עת חבר וועד, הרי שיש לראות בכך כאילו הנתבע כינה אותו "מטומטם". באשר לאירוע זה, אין מחלוקת עובדתית על הדברים שנאמרו, וגם העד שי פופר העיד, כי הנתבע כינה את חברי הוועד מטומטמים ואמר לתובע "אתה אפס". לטענת הנתבע, הוא לא פנה לתובע, ומכל מקום, לטענתו, אין בביטוי "מטומטם" או "אפס" משום לשון הרע. בשאלה האם ביטויים אלו מהווים לשון הרע בנסיבות דנן אדון בהמשך.
56.
יצוין, כי הנתבע אישר בחקירתו הנגדית את הדברים שאמר, למרות שהוא הכחיש את אמירתם בכתב ההגנה.

האירוע הרביעי :
57.


בהתייחס לאירוע הרביעי, העוסק בדברים שנאמרו לכאורה על ידי הנתבע ביום 31.12.2015, באסיפה השנתית בהשתתפות פורום של כ-80 חברי אגודה, שבהם כונה התובע על ידי הנתבע "נוכל ומושחת", הרי שבעניין זה הוגש תצהירו של שי פופר,
שבו הצהיר כי הנתבע הגיע לאסיפה במועד זה, השמיץ את חברי הוועד בנוכחות כל המשתתפים וכינה את התובע "נוכל ומושחת" ואיים כי יגרום לכך שיפסיק לטוס ויורחק מאגודת התעופה.
59.
לטענת ב"כ הנתבע אין לקבל את עדותו של מר פופר בהיותו מסוכסך עם הנתבע , מילים אחרות בהיות מר פופר "עד מעוניין".
60.
עולה
השאלה מיהו "עד מעוניין" וכיצד על בית המשפט להתייחס לעדותו של זה?
61.
הכלל הקבוע
בסעיף 2 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971
(להלן: "פקודת הראיות") קובע כי ברירת המחדל היא כי: "הכל כשרים להעיד בכל משפט". ההלכה היא שיש ליתן לביטוי "הכל" משמעות רחבה ככל הניתן.
62.
מכאן, כי גם העד המעוניין כשר הוא ליתן עדות במשפט העוסק באותו עניין הקשור לעד.
63.
י' קדמי בספרו "על הראיות", חלק ראשון, הוצאת דיונון, תשס"ד-2003 (להלן: "קדמי בספרו") מציין בעמוד 463-464 כדלקמן:

"במצב דברים זה, אין ב"נגיעה אישית" של העד בעניין הנדון בבית המשפט, כדי לפגוע בכשרותו להעיד; ויכולה להיות לכך השלכה, אך ורק לעניין משקלה הראייתי של עדותו.אשר על כן, אין פוסלים את עדותו של ה"עד המעוניין", דהיינו - מי שיש לו עניין בתוצאה - כגון בן משפחה..; עובד המעיד לטובת מעבידו; ... המבקשת לנקום בנאשם ("העד הנוטר"); וכיוצ"ב עדים "מעוניינים", לרבות עדים שניתנה להם "תמורה" בעד עדותם (ואין הם "עדי מדינה")."
64.
מהאמור לעיל למדים אנו שניים:
64.1.
כי בית המשפט לא יפסול על הסף עדותו של עד מעוניין רק בשל עניינו בתוצאת המשפט;
64.2.

"עד מעוניין" הוא כל עד שיש לו נגיעה אישית בעניין הנדון, דהיינו שיש לו עניין בתוצאת המשפט, בין אם אחד הצדדים הוא בן משפחתו, בין אם הוא מצוי ביריבות ו/או בסכסוך עם מי מהצדדים ומעוניין בנקמתו ובין אם ניתנה לו תמורה בעד עדותו.
65.
אם כן, עד מעוניין כשר להעיד, אולם על בית המשפט ליתן דעתו בכובד ראש להיותו של העד בעל עניין בתוצאת המשפט בבואו לבחון את מהימנותו של העד והמשקל הראייתי שמן הראוי להעניק לדבריו. וכדברי קדמי בספרו בעמוד 464:

"כאשר מתברר שעד הינו "נוגע בדבר" מסיבה כלשהי, בית המשפט "יזהיר עצמו כרגיל הזהר היטב", שיש לבחון את עדותו בקפדנות יתרה; שהכלל הוא, שבנסיבות כאלה "היה מקום לבחינה זהירה של דבריה, לאור הנגיעה שהיתה לה בעניין".
66.
ראו לעניין זה את קביעות בית המשפט העליון בע"פ 6949/07
רועי עמרם נ' מדינת ישראל

(פורסם בנבו, 2009), בפסקה 25:
"אין לומר כי אין לתת משקל לעדותו של מי שיש לו עניין בתוצאות המשפט. שאלת ההתייחסות לעדות כלשהי צריכה להיגזר מהתרשמות הערכאה הדיונית מן העד שבפני
ה ומנסיבות המקרה הקונקרטי. אין לדחות את הראייה על הסף והכל שאלה של משקל הראייה."
67.
בע"פ 415/68
אבא כרמל נ' מדינת ישראל, פ"ד כב
(2) 803 (1968), 807-806, קבע בית המשפט העליון בעניין עדות של עובד לטובת מעבידו:

"אין לפסול עדות כזאת מראש או להמעיט את ערכה וחשיבותה רק בשל כך שהיא ניתנה על-ידי עובד לטובת מעבידו. כל עדות, ויהא נותנה אשר יהא, לרבות הצד הנוגע בדבר, לא-כל-שכן מי שהענין אינו נוגע לו ישירות, כל עדות צריכה להישקל לגופה בלי משוא פנים ובלי דעה קדומה. חזקה על אדם, שנשבע לומר את האמת בבית-המשפט שהוא מקיים את שבועתו ומעיד אמת, שהרי עדות שקר בבית-משפט היא עבירה פלילית, וכל אדם הוא בחזקת זכאי עד שלא הוכח או נקבע אחרת. טבעי הדבר שאם העדות באה מפי מעוניין בדבר, יתייחס אליה בית-המשפט בזהירות. אבל חלילה לו להתייחס אליה מראש באי-אמון או לזלזל בה אך ורק מפני שניתנה על-ידי אדם שיש לו ענין, ישיר או עקיף, בתוצאות המשפט, או בגלל יחסי קירבה בינו לבין בעל הדין שלטובתו ניתנה".
68.
עוד קולעים הדברים בע"א 496/89
אל-קאלאב נ' אוניברסיטת בן גוריון בנגב, פ"ד מה
(4) 343 (1991), בעמ' 349-348:
"נכון הוא, כי בית המשפט ייטה להאמין לעד 'לא מעוניין'. אך אל לו לשופט לצאת מנקודת הנחה כזו, שיהיה בה כדי לייתר את המשקל הניתן לשיקול דעתו של שופט הערכאה הראשונה ... עדותו של צד מעוניין איננה בהכרח שקר, כשם שעדותו של צד לא מעוניין איננה בהכרח אמת תפקידו של השופט השומע אותם לקבוע במי מהם יש לתת אמון."
69.
הנה כי כן, אינני יכול לקבל את עמדתו של הנתבע, לפיה רק בשל היותו של מר פופר בגדר "עד מעוניין", אין להתייחס לעדותו, או כי יש ליתן לעדותו מסיבה זו משקל אפסי.
70.
יחד עם זאת, בבואי לבחון את עדותו ואת מהימנותו של מר פופר, הבאתי בחשבון את הסכסוך
הקיים בינו לבין הנתבע, את עוינותו האפשרית לנתבע, ואת האפשרות כי מעורבותו השפיעה עליו באופן כזה או אחר.
71.
בחנתי את עדותו של מר פופר בהתאם להתנהגותו, נסיבות העניין ואותות האמת שהתגלו במהלך המשפט, וזאת כמצוות
סעיף 53 לפקודת הראיות,
הקובע:

"ערכה של עדות שבעל-פה ומהימנותם של עדים הם ענין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט."
72.
לאחר שהזהרתי את עצמי הזהר היטב ובחנתי את עדותו של מר פופר מול עדותו של הנתבע
אשר הכחיש באופן גורף את אמירת הדברים וטען כי הדברים לא היו מעולם, העדפתי את עדותם של מר פופר ושל התובע על פני עדותו של הנתבע.
58.
חרף האפשרות כי ברצונו של מר פופר "לנקום" בתובע, התרשמתי כי העובדות העיקריות המצויות בבסיס עדותו הן אמיתיות.
59.
בהתייחס לאירוע זה, ולכל יתר האירועים, אני מעדיף את עדותם של התובע ושל מר פופר שכן הדברים עליהם העיד מר פופר משתלבים עם הראיות שהוצגו לפניי, דהיינו עם ההקלטות ועם עדותו של התובע עצמו.

האירוע החמישי :
60.
בהתייחס לאירוע החמישי שהתרחש לטענת התובע ביום 18.02.2016 בשדה התעופה הרצליה ושבו, לטענת התובע, נאמר לו על ידי הנתבע כי הוא נוכל ומושחת, הרי גם בעניין זה אני מקבל את גרסתו של התובע וזאת מהנימוקים שכבר פורטו לעיל וגם במקרה זה, אינני זוקף לחובתו את העובדה לפיה לא זימן לעדות את מר אנגל ששמע את הדברים ושלטענת התובע לא רצה להסתבך עם הנתבע.
61.
אציין כי האירוע מיום 18.02.2016 הוקלט בחלקו על ידי התובע, כאשר בהקלטה לא נשמעות המילים "נוכל ומושחת" אולם, בהקלטה זו נשמע התובע אומר לאדם בשם שמוליק ביחס לתובע כי "זה בן אדם שצריך להיות מוקצה מחמת מיאוס".

אירוע שישי :
62.
האירוע השישי התרחש ביום 09.03.2016 במוסך של מכון הבדק אחזקות 2000, ושם לטענת התובע התפרץ הנתבע וכינה אותו "מוקצה, נוכל ומושחת".
63.
בחקירתו הנגדית השיב התובע כי הדברים נאמרו בנוכחות אשר שרי מנהל אבטחת האיכות ובהמשך גם הגיע עוזרי מנהל המכון והנתבע המשיך להשתלח בתובע. לטענת התובע, גם עדים אלו לא היו מוכנים להעיד מאותם סיבות שפורטו לעיל.
64.
גם באשר למקרה השישי, מעדיף אני עדותו של התובע על פני גרסת הנתבע.

האם התובע הוכיח את
אמירת הדברים באירועים הנטענים
65.
הגעתי למסקנה , כי התובע הוכיח כי הדברים שהוא מייחס לנתבע באירועים השני עד השישי, דהיינו בחמישה אירועים, אכן נאמרו על ידי הנתבע.
66.
זאת ועוד, הכחשתו הגורפת של הנתבע הן בכתב ההגנה והן בדיון כי אמר את מרבית הדברים המיוחסים לו וכי לא אמר לתובע "מושחת" ו"נוכל" אינם מתיישבים גם גרסתו המתחמקת והדו משמעית של הנתבע בחקירתו, עת טען כי הוא רואה בהתנהלות הועד (בעמ' 29 לפרוטוקול ש' 24) "אמא של השחיתות", דברים אלו תומכים בעדותו של התובע לפיהם הנתבע כינה אותו "מושחת" ו-"נוכל". גם בישיבת יום 18.6.17 אמר ב"כ הנתבע בעמ' 5 לפרוטוקול ש' 10: "לא אמרתי נוכל, אמרתי שחיתות ואני עומד על כך. נאמר גם אתה אפס", גם דברים אלו מחזקים את עדות התובע והעד מטעמו.
67.
לאור המסקנה אליה הגעתי ולפיה הנתבע אמר את הדברים שיוחסו לו ע"י התובע, עליי להכריע בשאלה האם הדברים שנאמרו על ידי הנתבע באירועים השונים, מהווים לשון הרע.
68.
חוק איסור לשון הרע
סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע,
שכותרתו "לשון הרע מהי", קובע כך:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;
.....
"
69.
הנה כי כן,
חוק איסור לשון הרע,
קובע כי לשון הרע היא, בין היתר, פרסום דבר שעלול להשפיל אדם בעיני הבריות, או לבזות אדם בשל מעשים או תכונות המיוחסים לו, או העלול לפגוע במשרתו של אותו אדם, אם משרה ציבורית ואם אחרת וכו', לפי המפורט בסעיף זה.
70.
סעיף 7
ל
חוק איסור לשון הרע
קובע כי פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע הוא עוולה אזרחית ויחולו עליה הסעיפים של
פקודת הנזיקין
האזרחיים, 1944, המפורטים

בסעיף 7
.

71.
סעיף 7א(ב') לחוק איסור לשון הרע
קובע כי בית המשפט רשאי לחייב את הנתבע במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 ₪, ללא הוכחת נזק.
72.
סעיף 7א(ג') לחוק איסור לשון הרע
קובע כי מקום שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור

בסעיף 7א(ב')
, ללא הוכחת נזק.

האם הפרסומים נשוא התביעה מהווים לשון הרע
73.
בע"א 89/04
ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי ואח'
(פורסם בנבו, מיום 4.8.08) נקבע בסעיף 17 לפסק הדין:
"מהלך הניתוח של טענת הפגיעה בשם הטוב, המולידה עוולה בנזיקין ומזכה בפיצוי, בנוי מארבעה שלבים. ראשית, יש לפרש את הביטוי, בהקשר אובייקטיבי, ולשאוב ממנו את המשמעות העולה ממנו, על פי אמות מידה מקובלות על האדם הסביר. פרשנות זו יש להשעין הן על מובנם הפשוט של דברי הפרסום המפורשים, והן על האמור "בין שורותיו", כפי שמכלול זה עשוי להתקבל ולהתפרש בעיני האדם הסביר (סעיף 3 לחוק). שנית, יש לבחון האם על פי משמעות זו, מהווים הדברים "לשון הרע" על פי סעיף 1 לחוק, והאם אופן אמירתם מהווה "פרסום" כמשמעותו על פי מבחני סעיף 2 לחוק. בשלב שלישי, יש לבחון את תחולת ההגנות השונות
על הפרסום, על פי סעיפים 13 עד 15 לחוק, אשר תחולת מי מהן עשויה לשלול את אחריותו של המפרסם לפרסום לשון הרע. גם שלב זה עשוי לכלול רכיב המתייחס לפרשנות הביטוי ולסיווגו, למשל, כביטוי של עובדה או ביטוי של דעה, לשם התאמתו להגנה הרלבנטית. בשלב הרביעי, אם ממלא הפרסום את תנאי שלושת השלבים הקודמים, נבחנת שאלת הסעדים, ובתוכם שאלת הפיצוי הראוי לתובע."
74.
ככלל , המבחן המדריך את ביהמ"ש בקובעו האם בפרסום יש משום הוצאת לשון הרע
אינו מבחן סובייקטיבי המבוסס על תחושותיו והרהורי ליבו של התובע, אלא מבחן אובייקטיבי. מבחן זה מבוסס על בדיקת משמעות הביטוי בעיני הקורא הסביר, תוך בחינת מכלול הדברים, ללא ניתוק ביטוי או משפט מהקשרו ותוך עמידה על ההקשר הכולל במסגרתו נאמרו הדברים הנטענים להיות לשון הרע (ראו:
ע"א 1104/00
אפל נ' חסון
(פורסם בנבו, מיום 10.1.2002)).

75.
ברע"א 10520/03
בן גביר נ' דנקנר
(פורסם בנבו, מיום 12.11.06) נקבע בעמוד 51:
"אמירות מהוות לשון רע מקום שקיימת אפשרות אובייקטיבית, כי פרסומן עלול להביא להשפלתו של אדם, או לעשותו מטרה לשנאה, בוז, או לעג מצד הבריות. משמעות הפרסום נלמדת מתוכו; הוא מתפרש על פי המובן הטבעי והרגיל של מילותיו, ועל פי הקשר הדברים בו הוא נאמר. מבחן הדברים הוא אובייקטיבי, ועיקרו במובן שאדם סביר מייחס לפרסום, בהקשר לשאלה האם היה באותו מובן כדי לפגוע בכבודו ובשמו של האדם."
76.
בע"א 334/89
רבקה מיכאלי נ' בלה אלמוג, פ"ד מו
(5) 555 (להלן: "

פסק דין
מיכאלי") נקבע בעמוד 562:

"המבחן להתקיימות תנאי הסעיף, כפי שנקבע לא אחת על ידי בית משפט זה, הוא

אובייקטיבי ולא סובייקטיבי. עמד על כך השופט ד לוין בע"א 466/83

[
1
]
,
בעמ 740, בכותבו: "המבחן, שבאמצעותו ייקבע אם אכן דברים מסוימים שפירסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם פלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי. המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור: לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא כיצד עלולה החברה לקבל

את הדבר שבאותו פירסום."... ההלכה היא, כי אין צורך בהבאת ראיות בדבר המשמעות שקורא מסוים או סוג קוראים זה או אחר ייחסו לפירסום הנדון, אלא בית המשפט יקבע

מימצא בשאלה, אם אכן מהווים הדברים לשון הרע אם לאו.
"

77.
האם הכינויים "מושחת", נוכל" "מוקצה מחמת מיאוס" בהם כינה הנתבע את התובע בפני
אנשים מהווים לשון הרע?
78.
בת"א 30369/05 גלעדי נ' קקט קראוס קומיוניקיישן טים בע"מ (פורסם בנבו, 2007)] נקבע:
"אין ספק כי כינויו של אדם בתואר "נוכל" מהווה לשון הרע, שכן ביטוי זה משפיל מעצם טיבו את הנפגע, מבזה אותו, ועושה אותו מטרה ללעג ושנאה מצד הבריות."

בתא 8301/99 קדושי נ' רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית (פורסם בנבו, 2005)] נקבע:
"

מדובר, איפוא, בפרסום אשר הצופה הסביר מבינו כלשון הרע, שכן, מדובר בפרסום הקובע, כי התובע באופן אישי הוא נוכל. דבר זה הוא לבטח לשון הרע, שכן, נוכל הוא רמאי ופרסום שכזה עלול (במידה זו או אחרת) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לבוז או ללעג (
סעיף 1(1) לחוק איסור לשון הרע
). פרסום שכזה עלול גם לבזותו בשל תכונת הנוכלות המיוחסת לו (
סעיף 1(2) לחוק איסור לשון הרע
). פרסום שכזה עלול גם לפגוע במשלח ידו של התובע שהוא אסטרולוג במקצועו, שכן, אדם יחשוב פעמיים לפני שיפנה לעוסק המכונה נוכל (
סעיף 1(3) לחוק איסור לשון הרע
)."
בתא (נת') 60464-05-12 ויזגן נ' עאסלה (פורסם בנבו, 2015)] נקבע:
"באשר לחוסר מקצועיות התובע ולכך שהינו כנראה מושחת (כלשון המכתב) לטענת הנתבע, אזי ברור הוא שטענה כנגד מנהל עבודה בפני
בעל החברה, כי מנהל העבודה הינו
כנראה מושחת הינה בגדר לשון הרע. בכל הנוגע לחוסר מקצועיות
התובע יש לקראה יחדיו עם הטענה להיותו מושחת ואינה עומדת בפני
עצמה.
משכך סבורני שאכן במכתב הוצאה לשון הרע כנגד עבודתו של התובע בפני
מעבידו."
79.
אין ספק בליבי, כי הכינויים "מושחת", "נוכל" "מוקצה מחמת מיאוס" המיוחסים לתובע, עלולים להשפיל אותו בעיני הבריות, לעשותו מטרה ללעג או לבוז ואף עלולים לפגוע במשלח ידו או במשרתו, שכן אנשים אינם אוהבים לעשות עסקים עם מושחתים ונוכלים. לפיכך, דברים אלו שנאמרו לתובע ע"י הנתבע בהזדמנויות שונות, לפני אנשים שונים, מהווים לשון הרע. זאת ועוד, מאחר ודברים אלו כאמור נאמרו לפני אנשים שונים מלבד התובע, מתקיים גם יסוד ה"פרסום".
80.
אציין, כי גם הכינוי "מושחתים" כשהוא מיוחס לחברי הועד, ולא דווקא אישית לתובע, דברים שהנתבע מודה כי אמר באסיפה נוכח פני חברים רבים לאור "התנהלותו המושחתת של הועד" להבנתו, מהווים אף הם לשון הרע על הנתבע בהיותו חבר ועד בתקופה הרלוונטית.

גידופים כלשון הרע
81.
לטענת הנתבע, המילים "מטומטם" ו"אפס" אינם מהווים לשון הרע, שכן מדובר בגידופים, שאדם סביר לא יתייחס אליהם כאל לשון הרע.
82.
בספרו של אורי
שנהר, דיני לשון הרע
, תשנ"ז-1997, עמודים 131-132). נאמר בעניין זה:
"שאלה מעניינת היא, האם קללות וגידופים ייחשבו כלשון הרע. מצד אחד, קללות וגידופים המופנים כלפי אדם עלולים להשפילו ולבזותו בעיני הבריות לא פחות ואולי אף יותר מפרסומי לשון הרע אחרים. מצד שני, קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב"לשון הרע" תביא להצפת בתי המשפט בתביעות שזו עילתן. זאת ועוד: ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתם לקשה פחות, עד כי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות לא תגרום עוד לפגיעה ממשית. האיזון המתחייב מהשיקולים שתוארו לעיל מצא את ביטויו בפסיקה, אשר הביעה נכונות עקרונית להכיר בגידופים כבלשון הרע וזאת במקרים בהם הכרה זו תהיה מוצדקת לאור נסיבות פרסום הגידופים...... בפסיקה שלאחר הלכת דיאב נ' דיאב ניכרת נכונות להכיר בגידופים כ"בלשון הרע". כך ציין בית המשפט המחוזי, כי סנגור שאמר לתובעת משטרתית "את טיפשה, את נעשית טיפשה מיום ליום, את סנילית, את מבלבלת את המוח" אמר דברים המהווים "לשון הרע" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק. במקרה אחר קבע בית משפט השלום, כי פרסום פומבי שבו נאמר על אדם שהוא "טיפש שבטיפשים" מהווה פרסום לשון הרע. במקרה נוסף הואשמה עורכת דין בכך שאמרה על הקובל: "מקומך בבית משוגעים", "סתום את הג'ורה שלך" ו"לקוח כזה לא הייתי מייצגת גם עבור מליון דולר". הדיון בעניין זה התמקד בשאלה, האם עומדת לנאשמת הגנה מוחלטת, אולם מפסק הדין עולה כי בית המשפט המחוזי סבר שהדברים שיוחסו לנאשמת מהווים לכאורה לשון הרע".
83.
בתא (ת"א 26685-01-14 קרמונה נ' בוברוב,
נקבע:

"מצאתי כי אין מדובר באמירה חד פעמית, קללה שנפלטה ברגע של זעם, אלא אירוע מתמשך בו התייחס הנתבע שוב ושוב אל התובע באופן משפיל עד שבסופו של דבר נדרשה הפסקתם של המשחקים שהתקיימו במקום"
84.
אכן, לא תמיד גידוף הנאמר בעידנא דריתחא, ייחשב כלשון הרע, אלא שבנסיבות המקרה שלפניי מדובר בהשתלחות שיטתית של הנתבע כלפי התובע החוזרת על עצמה מספר פעמים ולפיכך, בנסיבות אלו, יש לראות גם בביטויים "מטומטם" ו"אפס", כלשון הרע.
האם עומדות לנתבע ההגנות שבחוק
85.
מאחר והנתבע הכחיש בצורה גורפת את הדברים שיוחסו לו, וטען כי כלל לא אמר לנתבע את מרבית הדברים, הרי שטענותיו של הנתבע בעניין ההגנות שבחוק, מהוות טענות עובדתיות, חלופיות, שהועלו שלא כדין ושאין מקום לדון בהן, אולם לא אעשה מלאכתי קלה ואתייחס לטענות הנתבע גם בעניין זה.

הגנת "אמת הפרסום"
79.
לטענת הנתבע, גם אם יש בפרסומים משום לשון הרע, הרי שעומדת לו ההגנה של "אמת הפרסום", שיסודה
בסעיף 14
לחוק.
80.
סעיף 14
לחוק
קובע, בין היתר, הגנה על פרסומי אמת בנסיבות מסוימות:

"14. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש."
81.
לטענתו של הנתבע, הפרסומים, ככל שיוחסו לו, הינם אמת, לאור התנהלותם המושחתת של חברי הוועד, והתובע בתוכם, בעשותם שימוש בכספי הוועד, בניגוד להחלטת הוועד.
82.
בנוסף, הנתבע טוען, כי הייתה עליו חובה ציבורית ומוסרית לבצע את הפרסום.
83.
בדנ"א 2121/12
פלוני נ' ד"ר
אילנה דיין אורבך (פורסם בנבו, מיום 18.9.14) (להלן: "דיון נוסף אילנה דיין") נקבע בעמוד 15 לעניין הגנת "האמת הפרסום", כך:
"הגנה זו משקפת את נכונות המחוקק להתיר פרסומים עובדתיים שיש בהם משום פגיעה בשם הטוב ואף בכבודו של מושא הפרסום, מקום שמדובר באמת ובמידע שיש בו עניין לציבור... התנאי הראשון, כאמור, לתחולת הגנת אמת הפרסום, הוא "שהדבר שפורסם היה אמת" .....לגישתי, ה"אמת" שאליה מכוון סעיף 14 לחוק היא אמת משפטית (או אמת שיפוטית). היינו, פרי עיבודו של בית המשפט, בכלים משפטיים, את המציאות העובדתית כפי שהיא מוצגת בפני
ו .....סעיף 14 ל
חוק מתנה
את תחולת ההגנה בכך "שהדבר שפורסם היה אמת".

האם עלה בידי הנתבע להוכיח הגנת "אמת הפרסום"
84.
נטל ההוכחה מוטל על הנתבע להוכיח את הגנת אמת הפרסום. קולעות לעניין זה הקביעות ב
ערעור אילנה דיין
בסעיף 90 לפסק הדין:
"יצוין כי הדין הישראלי נוקט בעניין זה בגישה שונה מזו הבאה לידי ביטוי בפסיקה האמריקנית. שם מוטל
על התובע
הנטל להראות כי הפרסום בעניינו היה שקרי (חלאד גנאים, מרדכי קרמניצר ובועז שנור
לשון

הרע: הדין המצוי והרצוי
226 (2005) (להלן:
גנאים, קרמניצר ושנור
);
philadelphia newspapers v. hepps
475 u.s. 767 (1986)
). בדין הישראלי, נטל ההוכחה הוא הפוך. כאשר הוכח פרסומה של לשון הרע - עובר הנטל
לנתבע
להוכיח את אמיתות הפרסום
."
85.
אדגיש, כי בפסיקה נקבע כי די בכך שהפרסום היה אמת לפי משמעותם הכללית של הדברים וכי אין דרישה לזהות מוחלטת בין מצב הדברים בפועל לבין תוכן הפרסום. בעניין זה נקבע בע"א 10281/03
אריה קורן נ' עמינדב ארגוב
(פורסם בנבו, מיום 12.12.06) בעמוד 16:
"בבואנו לבחון את יסוד אמיתות הפרסום נזכור כי אין נדרשת זהות מוחלטת בין תוכן הפרסום לבין מצב הדברים העובדתי וכי די בהתאמה ביניהם באופן שמשמעותם הכללית של הדברים, כפי שהיה מאזין סביר או קורא סביר מפרשם, תתאם את תוכן הפרסום."
86.
טענת הנתבע לעניין אמת הפרסום הועלתה על דרך הסתם ולא הוכחה על ידו בכל צורה שהיא, הנתבע לא הוכיח, כי התובע או חברי הוועד עשו שימוש לא חוקי בכספי הוועד, טענה שהוכחשה מכל וכל ע"י התובע.
87.
לא רק שהנתבע לא הוכיח את טענתו בעניין "שחיתות", אלא שהתובע והעדים מטעמו העידו כי טענת הנתבע, לפיה הוצאות הטסת המטוס שולמו מכספי האגודה בניגוד להחלטת הועד, חסרת כל ביסוס וגרסתם זו לא נסתרה.


הגנת תום לב
88.
הנתבע טען, כי בנסיבות המקרה דנן חלה ביחס אליו הגנת "תום לב" שבסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.
נטל ההוכחה לקיום הגנת תום הלב, בדומה להגנת אמת בפרסום, מוטל על הנתבע.

"15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
(1)
.....
89.
טענתו של הנתבע לעניין הגנת תום הלב נטענה באופן סתמי וכלאחר יד, מבלי לטעון מדוע עומדת לו הגנה זו. הנתבע לא הוכיח, ואף לא ניסה להוכיח, כי עומדת לו הגנת תום הלב ולפיכך גם הגנה זו אינה עומדת לו.
90.
בעניין "תום הלב" מן הראוי לציין כי הנתבע לא מצא לנכון להתנצל על דבריו, ובמכתב התשובה של ב"כ הוא אף חזר על ההאשמות לפיהן הוועד פעל בשחיתות.
91.
עוד אציין, כי בניגוד לטענת הנתבע, דבריו אינם מהווים הבעת דעה, אלא הטחת האשמות חמורות בשחיתות ובחוסר יושר כלפי התובע, כך שאני דוחה את טענת הנתבע גם בעניין זה.

האם הפרסומים מהווים זוטי דברים?
92.
באי כח הנתבע טוענים כי מדובר בפרסום שולי המהווה זוטי דברים.
93.



סעיף 4 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש
] קובע:

"לא יראו כעוולה מעשה, שאילו היה חוזר ונשנה לא היה בו כדי ליצור תביעה לזכות נוגדת, ואדם בר-דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך."
94.
לדידי, טענה לקיום חובה ציבורית ומוסרית לפרסום מקרה מפאת העניין הציבורי שיש בו, כפי שטוען הנתבע, אינה עולה בקנה אחד עם היותו של אותו מקרה בבחינת זוטי דברים, טענות אלו של הנתבע מהוות משום תרתי דסתרי.
95.
בעניין מור בעמוד 754, סיווג בית המשפט תגוביות ('טוקבקים') כזוטי דברים בקבעו:

"לדוגמה, בית המשפט יימנע מלתן סעד למי שעושה שימוש בזכות התביעה בחוסר תום לב. ... הוא הדין לתביעות קטנוניות שיש לראות בהן "זוטי דברים". עוד יש לזכור, כי כשם שלא כל קריאת גנאי ברחובה של עיר מקימה עילת תביעה, כך אף לא כל פרסום מגנה ומגונה באינטרנט מהוה עילה. רבות מן התגוביות באינטרנט הן דברי הבל ברמה ירודה, שכל בר דעת מבין כי אין לייחס להן כל משקל, וערכן "העוולתי" הוא בהתאם."
96.
אכן, לא כל לשון הרע אמור למצוא דרכו לבית המשפט ולא כל עניין פעוט אמור להעסיק את בית המשפט ולבוא בשעריו. אולם, אינני סבור, כי הדברים שנאמרו על ידי התובע מהווים זוטי דברים. אין מדובר "בדברי הבל ברמה ירודה" שכל בר דעת מבין כי אין לייחס להם כל משקל, אלא בהאשמות חמורות של שחיתות וחוסר יושר , שיש בהם כדי לפגוע בתובע.

פסיקת פיצויים בגין לשון הרע - השיקולים בקביעת שיעור הפיצויים
64.
כפי שצוין לעיל,
חוק איסור לשון הרע
מאפשר לבית המשפט לפסוק פיצויים אף ללא הוכחת נזק בסכום של עד 50,000 ₪ בגין פרסום, אם מצא כי הנתבע ביצע עוולה לפי הוראות החוק (
סעיף 7א(ב)
לחוק). יתרה מכך, החוק מוסיף וקובע, כי בית המשפט רשאי לפסוק פיצויים בגובה כפל הסכום הנקוב לעיל, באם הוכח, כי פרסום לשון הרע נעשה בכוונה לפגוע (
סעיף 7א(ג)
לחוק).
65.
כמו כן, רשאי הנתבע להוכיח, כי נגרם לו נזק עקב פרסום המהווה לשון הרע, בהתאם להוראות החוק, ולתבוע פיצוי בגין הנזק שהוכח.
66.
בפסיקה נקבע, כי דרישת הנזק אין משמעה "נזק ממון" דווקא, וגם נזק כללי הוא בבחינת נזק לצורך העניין.
67.
מבחינת הדרישה ההוכחתית, ניתן להיעזר בחזקה עובדתית על פיה "פרסום לשון הרע מעצם טיבו גורם נזק, אלא אם הוכח אחרת" (

פסק דין
שרנסקי, בפסקה 50)), וכן: "קיימת חזקה כי נגרם נזק לשמו הטוב של הנפגע מעצם פרסום לשון הרע, המצדיק פסיקת פיצויים, אף ללא צורך שיוכיח נזק ממון מיוחד אשר נגרם הלכה למעשה" (שם, בפסקה 55).
68.
לעניין אופן קביעת סכום הפיצויים במקרה מסוים, יפות קביעותיו של בית המשפט המחוזי בירושלים במסגרת ע"א (מחוזי י-ם) 5452/04 עמירם מילר נ' שמואל כהן (פורסם בנבו, מיום 2.11.04), בעמוד 8 כדלקמן:
"האיסור על הוצאת לשון הרע נועד לאזן בין זכות האדם לשם טוב ובין חירותו של זולתו לחופש הביטוי. שתי זכויות אלו הן יחסיות והאיסור על דבר לשון הרע מהווה את הבלם התוחם את חופש הביטוי, כדי להעמידו בגבולות הסביר וההוגן בכל הנוגע לפגיעה בשמו הטוב של האדם. המקור של שתיהן הוא ב"כבוד האדם", אם כי הזכות לשם טוב נובעת גם מאינטרס ההגנה על הפרטיות וצנעת הפרט (ראו בפירוט:
רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה
(5) 510, 518-519). ואכן, החברה הדמוקרטית אינה יכולה להסתפק אך ורק בהגנה על שלמות גופו של האדם. שֹומה עליה להגן גם על שמו הטוב של כל אחד ואחד מבני החברה (
ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג
(3) 840, 856-857).
על רקע האמור, סכום הפיצויים שעל בית-משפט לפסוק בעוולת לשון הרע צריך לצאת מנקודת מבט ראשונית של האיזון הראוי והנכון בין השמירה על שמו הטוב של אדם הנפגע ובין חופש הביטוי של חברו הפוגע (שם, 874 מול ו'). רק לאחר מכן יש להביא בחשבון את יתר השיקולים הפרטניים.
"


69.
ובהמשך בעמודים 10-12 לפסק הדין נאמר לעניין תכלית הפיצוי בגין עוולת לשון הרע, בזו הלשון:
"באשר לתכליתם של הפיצויים נפסק: "הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע נועד להשיג שלושה יעדים: לעודד את רוחו (
consolution
) של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע; לתקן (
repair
) את הנזק לשמו הטוב; למרק (
to vindicate
) את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע" (
רע"א 4740/00 אמר הנ"ל, פ"ד נה
(5) 524 מול ז'). בנסיבות אלו הפיצויים צריכים להיות ממשיים. אין הם צריכים להעשיר את הניזוק, אולם עליהם לעמוד בשיעור הראוי כדי להיטיב באופן ההולם ביותר את מצבו של הניזוק, בעטיו של הנזק שנגרם..... הפיצויים עבור נזק שאינו של ממון מבוססים על הערכה כללית ביותר, המבטאת את הגישה המשפטית הראויה להטבת נזקים מסוג זה. זו משקללת את הנתונים הקבועים הרלוונטיים לסוגיה: יחס החברה לתופעה הקלוקלת, נפיצותה והערכים המתנגשים הדורשים איזון לגביה. בנוסף לכך, יש ליתן את הדעת כמובן גם לנזקים הקונקרטיים-האישיים, לשיעור הפגיעה הישיר והעקיף בעטיו של הפרסום ולטיבו הפוגעני. כך, למשל, יש להביא בחשבון - מבלי להתיימר למצות את הדברים - גם את הגורמים הבאים: היקף הפרסום, טיבו, חומרתו, הבלטתו, נפיצותו, מטרתו (לרבות בחינת השאלה האם נעשה מתוך זדון או מחמת רשלנות ואולי אף משגגה), סגנונו, צורתו ועוד.
" (ההדגשות הוספו - ע.א.).
70.
עינינו רואות כי במסגרת קביעת סכום הפיצויים, על בית המשפט להביא בחשבון הן שיקולים עקרוניים חברתיים, שמטרתם מיגור התופעה של פרסום לשון הרע והן שיקולים פרטניים הנוגעים לנסיבות המקרה הקונקרטי. בכלל השיקולים הקונקרטיים, ניתן להביא בחשבון את היקף הפרסום, חומרתו, מטרתו של הפרסום, דהיינו - האם נאמר במטרה לפגוע, סגנונו של הפרסום ועוד.
71.
מספר שיקולים חשובים הרלבנטיים אף לנסיבות התביעה דנן הן מעמדו הציבורי של התובע ומידת הפגיעה שנגרמה לשמו הטוב וכן המימד החינוכי / הרתעתי שבא לידי ביטוי בגובה הפיצוי.
72.
כאמור לעיל, שיקול נוסף העשוי להשפיע על גובה הפיצוי הוא הוכחת "כוונה לפגוע" בביצוע הפרסום שבהתקיימו רשאי בית המשפט לפסוק את כפל הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק.

מעמדו הציבורי וקיומו של שם טוב לתובע
73.
בהתייחס למעמדו הציבורי של התובע הניזוק ושאלת קיומו של שמו הטוב, המובאים בחשבון עת ניגש בית המשפט לקבוע את מידת הפגיעה בשמו הטוב של התובע ואת גובה הפיצויים שיושת על הנתבע, יפים הדברים ברע"א 4740/00
אמר נ' יוסף, פ"ד נה
(5) 524, בעמוד 525:

"בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע 'תעריפים'. בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים". גם התנהגות הניזוק והמזיק לפני ואחרי האירוע צריכה להיות רלוונטית להערכת שיעור הפיצויים." (ההדגשות הוספו - ע.א.).
74.
בענייננו, התובע היה חבר בוועד אגודת התעופה הכללית בישראל, הוא מנהל חברה העוסקת בתחום ההנדסה האווירונאוטית והכתיבה הטכנית המתהדרת בלקוחות כדוגמת התעשייה האווירית, משרד הביטחון, אלביט, אל על, כים ניר ועוד, כך שניתן לומר כי התובע מילא תפקיד ציבורי. לעניין זה נקבע בפסיקה, כי מחד - הביקורת על אנשי ציבור חשובה היא, אף אם נושאת בחובה לשון הרע, ועל כן, תינתן לה הגנה רחבה יותר. מאידך, התייחסה הפסיקה לכך, שהפגיעה בשמו הטוב של איש ציבור מפרסום לשון הרע, עלולה להיות חמורה יותר, שכן שמו הטוב של איש הציבור הוא הנכס החשוב ביותר שבאמתחתו.

גובה הפיצוי הסטטוטורי וכוונה לפגוע
75.
מעבר לשיקולים שצוינו לעיל שעל בית המשפט לשקול בקביעת גובה הפיצוי, ישנן אמות המידה הקבועות בחוק, כאשר התובע עותר לפסיקת הפיצוי הסטטוטורי.
76.
בענייננו
, כמפורט לעיל, עתר התובע לכפל הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק.
77.
סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע,
שכותרתו "פיצוי ללא הוכחת נזק" קובע כדלקמן:

"(א) ......
(ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.
(ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק.
78.
כך, לפי
סעיף 7א(ב)
במשפט אזרחי בגין לשון הרע בית המשפט רשאי לחייב את הנתבע לשלם לתובע, הנפגע מפרסום לשון הרע שביצע הנתבע ונמצא לו אחראי, פיצוי בסך של עד 50,000 ₪, ללא הוכחת נזק. ככל ויוכח כי פרסום לשון הרע בוצע "בכוונה לפגוע", רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לתובע פיצוי בשיעור של עד כפל הסכום האמור, זאת לפי

סעיף 7א(ג)
לחוק.
79.
התובע
ים בתביעה שלפניי עתרו לקבלת כפל הפיצוי שניתן לתבוע על פי החוק ללא הוכחת נזק, זאת הואיל ולטענתם פרסום לשון הרע בוצע בכוונה לפגוע בהם, דבר הנלמד גם מהעובדה לפיה הנתבע מתמיד וחוזר על דבריו והאשמותיו בצורה שיטתית, ולפני פורומים שונים.
80.
עולה השאלה מה משמעות המונח "כוונה לפגוע", המוזכר
בסעיף 7א(ג)
לחוק ומהם המבחנים שעל בית המשפט לשקול, בבואו לבחון האם אכן היתה "כוונה לפגוע", לצורך קביעת כפל הפיצוי הקבוע בחוק, ללא הוכחת נזק.

"כוונה לפגוע"
81.
כפי שצוין לעיל,
סעיף 7א(ג)
מאפשר לבית המשפט לפסוק לטובת תובע, שנמצא כי נפגע מפרסום המהווה לשון הרע, כפל פיצוי, דהיינו סך של עד 100,000 ₪ לפי השערוך הקבוע בחוק, וזאת בגין כל פרסום וללא הוכחת נזק, ובלבד ש"הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע".
82.
הפסיקה התייחסה רבות לשאלה מהי אותה "כוונה לפגוע", בעטיה רשאי בית המשפט לפסוק את כפל הפיצוי.
83.
בע"א (מחוזי ת"א) 9712-12-13
"קר" שרותי רפואה בע"מ נ' א.מ.ל. אמריקן לייזר בע"מ
(פורסם בנבו, 13.04.2015)

, התייחס בית המשפט המחוזי למבחנים שעל בית המשפט להפעיל, לצורך הקביעה האם הייתה "כוונה לפגוע", וכך נקבע בסעיפים 29-30 לפסק הדין:

"אפנה, אפוא, ונבחן את טענותיהם של הצדדים לגופן ותחילה, האם הוכח כי הפרסומים נעשו על ידי המשיבה ב"כוונה לפגוע", כמשמעותה בסעיף 7א(ג)
לחוק.
יחס נפשי של "כוונה לפגוע" אינו נמנה על יסודותיה של עוולת פרסום לשון הרע כמשמעה בסעיף 7
לחוק ואולם, הוא הכרחי לצורך התקיימותה של אחריות פלילית בהתאם לסעיף 6
לחוק, הקובע כי "המפרסם לשון הרע, בכוונה לפגוע, לשני בני אדם או יותר זולת הנפגע, דינו מאסר שנה אחת".
שאלת מהותה של "כוונה לפגוע" לצורך גיבושה של אחריות פלילית נדונה בע"פ 677/83
בורוכוב נ' יפת [פורסם בנבו] [1985], שבו נקבע, מפי כב' הנשיא ברק (בפסקה 6):
"...כיצד ניתן אפוא לגבש אמת מידה ראויה לאינטרס ציבורי, אשר, מחד גיסא, תיתן הגנה מספקת לחופש הביטוי ולחופש האישי, ומאידך גיסא, תיתן הכרה ראויה לשמו הטוב של אדם ולשלום הציבור? נראה לי, כי אמת מידה זו היא, אם הפרסום נועד לפגוע בשמו הטוב של אדם אם לאו. כך, למשל, כאשר המפרסם פועל מתוך "כוונות רעות ומזימות ארסיות" - כלשונו של השופט אגרנט... - או כאשר מהפרסום עולים "הזדון והרשעות" - כלשונו של השופט עציוני... - מתגבש אותו אינטרס ציבורי, המצדיק לא רק אחריות אזרחית אלא גם אחריות פלילית.... החופש האישי וחופש הביטוי נסוגים, כאשר קיים רצון לפגוע באחר. אותו רצון לפגוע מצדיק התערבות ציבורית בהגנה על היחיד, שכן שלום הציבור נפגע, מקום שאדם מפרסם לשון הרע מתוך רצון או מתוך מטרה או מניע לפגוע".
בהתאם לכך נקבע, כי אין די בהוכחת צפיות ברמה קרובה לוודאות לאפשרות התרחשות הפגיעה, לשם הוכחת "כוונה לפגוע", אלא על המאשימה להוכיח כי מי שפרסם את לשון הרע, התכוון לפגוע באופן ממשי באמצעות הפרסום. הלכה זו נתאשרה ברע"פ 9818/01
ביטון נ' סולטן [פורסם בנבו] [2005] וברע"פ 2660/05

אונגרפלד נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] [2008].
נוכח מהותם של הערכים המתנגשים שיש לאזנם נקבע בפסיקה, כי הדברים שנאמרו ביחס לדרישת ה"כוונה לפגוע" בהקשר לאחריות פלילית, המוטלת בהתאם לסעיף 6 לחוק איסור לשון הרע,

ישימים גם בהקשר לסמכותו של בית המשפט לחייב בכפל פיצוי סטטוטורי בהתאם לסעיף 7א(ג)
לאותו חוק. ראו: פסק דינה של כב' השופטת אבניאלי בת.א (ת"א) 68804/04
עו"ד ישראלה שמעוני קנר נ' שכטר [פורסם בנבו] [2006]; פסק דינו של כב' השופט שיינמן בע"א (מרכז) 32031-10-12

דנון תקשורת תדמיתית בע"מ נ' הרב אמנון יצחק [פורסם בנבו] [2013]..."
84.
ברע"א 5022/13
הרב אמנון יצחק נ' דנון תקשורת בע"מ
(פורסם בנבו, מיום 8.9.13), נקבע לעניין זה בעמוד 8 כך:
"מעל לדרוש אציין, מבלי להכריע, כי יש היגיון רב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי; שכן אם די יהיה בקיומה של צפיות שהפרסום המעוול יפגע במושא הדברים על מנת שייקבע כי מדובר בפרסום שנעשה בכוונה לפגוע, נמצא שכל פרסום שיש בו לשון הרע, בשל טבעו ככזה, ייחשב כפרסום שנעשה בכוונה לפגוע. נדרש, אפוא, קיומו של יסוד נוסף, של התנהגות זדונית, של כוונה "של ממש" לפגוע, שקיומו לא הוכח במקרה דנא."
85.
הנה כי כן, לצורך קביעה כי הייתה "כוונה לפגוע" בפרסום לשון הרע, וזאת במסגרת
סעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע
המתיר לבית המשפט לפסוק כפל פיצוי אם הייתה כוונה כאמור, קבעה הפסיקה, כי יש להחיל את אמות המידה הנבחנות בהליך הפלילי, הבוחן את היסוד הנפשי של מפרסם פרסום לשון הרע.
86.
לצורך כך, על בית המשפט לבחון האם
מי שפרסם את לשון הרע התכוון לפגוע באופן ממשי באמצעות הפרסום
.
87.
נדרש קיומו של יסוד נוסף של התנהגות זדונית, של כוונה "של ממש" לפגוע.
88.
כן יש לבחון בהקשר זה האם האמירה הפוגעת כוונה לגופם של דברים או לגופו של אדם (ראו לעניין זה הקביעות בת"א (מחוזי ת"א) 2560-07
ששי גולן יהונתן נ' עזרא חממי (פורסם בנבו, 25.08.2013) (להלן: "

פסק דין
חממי"), בעמודים 25-26).
89.
על כוונתו זו של המפרסם לפגוע פגיעה "של ממש" במושא הפרסום התובע, ניתן ללמוד מתוכן הפרסום, אופיו, לשונו וכן מנסיבות חיצוניות לפרסום כמו התנהגותו של הנתבע לפני הפרסום, במהלכו ולאחריו, לרבות במסגרת ההליך המשפטי.
90.
קולעים לעניין זה הדברים ב

פסק דין
שרנסקי בעמוד 36:

"נזק זה נשקל לא רק בהקשר לפרסום עצמו, אלא גם בהתחשב
בהתנהגות הצדדים לאחריו, ואף במהלך הדיון המשפטי, התנהגות העשויה להגדיל את הנזק או להקטינו, לפי הענין. אף באשר למטרה העונשית, החינוכית וההרתעתית, יש לשקול את התנהגות המפרסם, ואת כוונותיו כפי שהן עולות מהתנהגותו כגון, האם היה בהן רישול או קלות דעת, או זדון וכוונה ישירה לפגוע."
91.
עוד יפים לעניין זה, הדברים ב

פסק דין
חממי בעמוד 26:

"... כמו כן, על מנת להיכנס לגדרו של סעיף קטן (ג), על התובע להוכיח כי לנתבעים היתה "כוונה לפגוע" בו. על פי השופטת פרוקצ'יה בעניין בן גביר (שם,1456) האמירה הפוגעת תבחן בין היתר לאור השאלה: האם כוונה לגופם של דברים או לגופו של אדם, האם היתה התגרות מכיוונו של הנפגע וכן לאור האירועים שלאחר מעמד הפגיעה".
92.
ואדגיש בהקשר זה, כי ניתן ללמוד מנתונים חיצוניים לגבי סבירות הפרסום, המשליך על שאלת כוונתו של הנתבע לפגוע בביצוע הפרסום. יפים לכך הדברים ב
ע"א 4607/92

קליין נ' רונן

(
פורסם בנבו
, מיום 13.6.94) (להלן: "

פסק דין

קליין
"):

"להתנהגות המפרסם טרם הפרסום, בעת הפרסום, ולאחריו, ישנה השלכה בבחינת סבירות הפרסום. טיב הפרסום ותוכנו משפיעים על מידת סבירותו."
93.
כן, ניתן ללמוד מהדברים בע"א (מחוזי ת"א) 16523-05-13
מאיר פלבסקי נ' חברת מקור הפורמיקה בע"מ
(פורסם בנבו, 19.02.2015), בעמוד 26-27:
"עוד ניתן ללמוד על כוונה מתוך כך שפלבסקי ביסס את מכתביו על מידע שנמסר לו משני עובדים, שאת שמם לא זכר, ואף לא ידע לומר כיצד נוצר עמם הקשר ומתי, וכן על מידע שנמסר לו מאדם שלישי, דוד כץ, מתחרה של המשיבה. שני העובדים, כמו גם מר כץ, לא הגיעו למתן עדות בבית המשפט. כפי שציינו לעיל, אנו מצטרפים להערת בית משפט קמא (סעיף 57 לפסק הדין), שכן אף אנו סבורים שפעולותיו של פלבסקי אינן מונעות ממניעים טהורים. לכך יש להוסיף את העובדה פלבסקי לא טרח לערוך ולו בירור ראשוני לאימות העובדות (מול המשיבה למשל) טרם הפצת המכתבים, ובחר להפיצם לתפוצה רחבה, הכוללת גורמים שונים, ציבוריים ופרטיים......סיכומו של דבר, לאור האמור לעיל, היה מקום לקבוע כי הפרסום נעשה מתוך כוונה לפגוע במשיבה ובעסקיה."
94.
במקרה שלפניי, שוכנעתי, כי דברי הנתבע, באירועים השונים, נאמרו על ידו בכוונה לפגוע בתובע. אין המדובר באמירה חד פעמית של הנתבע שנאמרה בהתפרצות של כעס, אלא בסדרה של אירועים, במועדים שונים ולפני פורומים שונים, בהם הטיח הנתבע בתובע דברים חמורים לפיהם הוא מושחת ונוכל, תוך תיבול דבריו בגידופים נוספים כגון "אפס" ו"מוקצה מחמת מיאוס".
95.


הכוונה לפגוע נלמדת גם מדבריו של הנתבע לפיהם הוא אמר לתובע יותר מפעם אחת , בנוכחות לקוחותיו ואנשים נוספים, כי "יפגע בכל אחד מחברי הועד", "כי ידאג שלא יוכלו לטוס בארץ". הנתבע אף איים על התובע, באוזני הנוכחים, במכון הבדק של חברת "כים ניר", כי יגרום לכך שהתובע לא יעבוד יותר עם חברת אל על וחברת כים ניר וכי יוציא אותו כליל מתחום התעופה.

פסיקת הפיצויים בענייננו לתובעים - מן הכלל אל הפרט
96.
הנה כי כן, אמת המידה הראשונית העומדת לפניי לצורך קביעת הפיצויים הינה זו הקבועה
בסעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע,
דהיינו פיצוי בשיעור מרבי של עד 100,000 ₪ (משוערך) בגין הפרסום, שנמצא כלשון הרע.
97.
בנקודה זו, בבואי לקבוע את סכום הפיצוי המדויק, עליי להביא בחשבון את מכלול הנסיבות של התיק בכלל ושל הפרסום המהווה לשון הרע בפרט, והכל בשים לב לשיקולים שקבעה הפסיקה, שפורטו בהרחבה לעיל לצורך קביעת גובה הפיצוי.
98.
לאור התוצאה אליה הגעתי לא מצאתי להכריע בשאלה האם קיימת עילת תביעה ישירה לתובעת נגד הנתבע, כאשר דברי לשון הרע לא הופנו ישירות כלפיה, אלא כלפי מנהלה, כאשר יש פוסקים הסבורים, כי בנסיבות מסוימות עשויה לקום עילת תביעה גם לחברה, כאשר מדובר בחברות קטנות, ראה למשל ת"א (נת') 3554/03 אורני נ' גרוס.
99.
התובע, הוא הבעלים והמנהל של התובעת 2, הוא בעל רישיון טייס אזרחי וחבר באגודת התעופה הכללית בישראל ובעבר כיהן כחבר בוועד האגודה, והחברה שבבעלותו הינה חברה העוסקת בתחום ההנדסה האווירונאוטית, הכתיבה הטכנית של ספרות מקצועית והיא בעלת מוניטין רב בתחום.
100.
כפי שקבעתי, הפרסום מושא התביעה מהווה לשון הרע.
כאשר הנתבע מייחס לתובע התנהגות הכרוכה בחוסר יושר ובשחיתות אישית, בכוונה לפגוע בו, הרי שמדובר בטענות שיש בהן כדי להביא לפגיעה במעמדו של התובע וכן לפגיעה בעסקיו.
101.
חשוב גם להדגיש את השיקול ההרתעתי שעל בית המשפט לשקול בבואו לקבוע את סכום הפיצויים, כאשר ישנה חשיבות רבה לכך שרבים ככל הניתן יפנימו שאינם יכולים להטיח האשמות המהוות לשון הרע, ככל העולה על רוחם, ללא כל גבול.
102.
לאור כל האמור לעיל ובהביאי בחשבון את כל השיקולים הצריכים לעניין, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע פיצויים, בגין כל האירועים כולם (5 עוולות), בסך כולל של 250,000 ₪. הנתבע ישלם לתובע את סכום האגרה ששילמו התובעים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלומם ובנוסף ישלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 35,000 ₪.

ניתן היום,
כ"ח אייר תשע"ח, 13 מאי 2018, בהעדר הצדדים.




חתימה








א בית משפט שלום 5830-09/16 עופר דגן, ד.ג.הנדסה ייעוץ וכתיבה טכנית בע"מ נ' ניסים ואנונו (פורסם ב-ֽ 13/05/2018)