פסקי דין על ישראל עטל |

2219/18 רעב     07/06/2018




רעב 2219/18 ישראל עטל נ' מדינת ישראל




החלטה בתיק רע"ב 2219/18



בבית המשפט העליון


רע"ב 2219/18



לפני:

כבוד השופט נ' הנדל


המבקש:
ישראל עטל



נ


ג


ד



המשיב:
מדינת ישראל


בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט העניינים מינהליים נצרת מיום 14.02.2018 בעת"א 14047-02-18

בשם המבקש:
עו"ד שלומי שרון
בשם המשיבה:
עו"ד מיכל דניאלי


החלטה



1.
עסקינן בבקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים (עת"א 1407-02-18, כב' השופטים
י' בן-חמו
,
ע' הוד
,
ח' סבאג
) – במסגרתו התקבלה עתירת היועץ המשפטי לממשלה ובוטלה החלטת ועדת השחרורים לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001
(להלן:
ועדת השחרורים
), לעניין שחרורו המוקדם של המבקש בתנאים (וש"ר 44333-11-17).

הליכים קודמים וטענות הצדדים

2.
על פי כתב האישום המתוקן, בו הודה המבקש, בשנת 2013 נזרק לביתו בקבוק תבערה. המבקש חשד כי המתלונן עשה זאת, בשל סכסוך בינו לבין המתלונן ואדם נוסף. נוכח זאת, גמל בליבו המבקש לגרום לאחד מהם נכות, מום או חבלה חמורה. לשם כך הוא הצטייד באקדח וחיכה למועד לפגוע בהם. בשנת 2014 הוא עקב אחרי המתלונן והאדם הנוסף, וכאשר המתלונן הגיע לחניית ביתו – המבקש ירה לעברו לפחות שלושה כדורים. לאחר שהמתלונן נפגע בגבו והחל להימלט – המבקש המשיך לירות לעברו. כתוצאה מהירי המתלונן נפגע באופן קשה, ובין היתר קליע נכנס לגבו באזור הריאות וגרם למספר שברים. כמו כן, נגרמו נזקים לרכבו של המתלונן ולשני רכבים נוספים שחנו לצדו.


המבקש הורשע, על פי הודאתו, בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן:
החוק
); עבירות בנשק לפי סעיף 144(ב) לחוק, וחבלה ברכב, לפי סעיף 413ה לחוק. על המבקש הוטלו 7 שנות מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו ושני מאסרים על תנאי (ראו, תפ"ח 29222-10-13, כב' השופטים
ר' שפירא
,
א' אליקים
,
ב' טאובר
).

3.
לקראת ריצוי שני שלישים מתקופת המאסר שנגזרה עליו, פנה המבקש לועדת השחרורים בבקשה לשחרור מוקדם. בהחלטתה, הועדה נתנה משקל לכך שמדובר במאסרו השביעי בפועל של המבקש, כמו גם לעובדה שזו אינה הפעם הראשונה שהוא זוכה לשחרור מוקדם. מן העבר השני, ניתן משקל להליך הטיפולי בו המבקש מתמיד ומצליח, במסגרתו הוטעם כי חל בו שינוי תודעתי משמעותי, למצבו המשפחתי הנוכחי, להיסטוריה המשפחתית המורכבות ולעובדה שנערכה סולחה בין הצדדים. עוד ניתן משקל להמלצות הגורמים המקצועיים השונים, לרבות הרשות לשיקום האסיר, שירות בתי הסוהר והמשטרה. נוכח אלו, הוחלט על שחרורו המוקדם של המבקש בתנאים.


בעקבות החלטה זו עתר היועץ המשפטי לממשלה לבית המשפט לעניינים מנהליים. עתירה זו התקבלה. הושם דגש בפסק הדין על עברו הפלילי המכביד של המבקש, על כך שהליך השיקום אותו הוא עובר נמצא בחיתוליו, על חומרת העבירות בהן הוא הורשע, על זה שהוא זכה בשחרור מוקדם שלוש פעמים בעבר וחזר לסורו וכן שהמבקש לא היה משולב בסבב חופשות באותה העת. בהתאם, נקבע כי המבקש לא עמד בנטל להוכיח שמסוכנותו אוינה, או לכל הפחות פחתה בצורה משמעותית. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי לגישתו, הועדה התעלמה ממידע מודיעיני המצביע על סכסוכים בין המבקש לבין אסירים אחרים ועל התנהלות שלילית של המבקש במהלך מאסרו; והוטעם כי מידעי המשטרה, הגם שהם משנת 2016 – מחייבים זהירות מיוחדת נוכח חומרתם. לפיכך, נקבע כי החלטת הועדה חורגת באופן קיצוני ממתחם הסבירות – באופן המחייב את ביטולה, וכי המבקש לא ישוחרר בשחרור מוקדם.


בפי המבקש שתי טענות עיקריות:
ראשית
, הוא גורס כי החלטת בית משפט קמא מבוססת על טעויות עובדתיות מהותיות, אשר השפיעו על תוצאת פסק הדין. בראש ובראשונה המבקש הצביע על כך שבית המשפט המחוזי סבר בפסק דינו כי המבקש שוחרר 3 פעמים שחרור מוקדם – בעוד בפועל מדובר בפעם אחת בלבד.
שנית
, לטענת המבקש פסק דינו של בית משפט קמא חורג באופן קיצוני מאמות המידה שהתוו להתערבות בשיקול דעתם של גורמים מקצועיים מהסוג בו עסקינן. הוא סבור כי ערכאה קמא בחנה את הסוגיה כערכאת ערעור, ולא במסגרת הביקורת המנהלית, עת היא נכנסה בנעלי הועדה והחליף את שיקול דעתה המקצועי בשלה. לטענת המערער, בנסיבות העניין, ונוכח התשתית הרחבה עליה ביססה הועדה את החלטתה – לא ניתן לטעון כי זו אינה סבירה באופן קיצוני. המשיבה מצידה סומכת ידה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לגישתה, על הבקשה להידחות הן על הסף, משום שהיא אינה מעוררת שאלה החורגת מעניינו של המבקש, והן לגופה.

דיון

4.
כלל מושרש הוא כי על הפונה לבית משפט זה בבקשה למתן רשות ערעור הנטל להראות כי לא רק שישנה טעות בהחלטתו של בית משפט קמא, וכי אותה הטעות השפיעה על התוצאה הסופית – אלא שהסוגיה מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית-כללית, המצדיקה דיון נוסף בה בפני
ערכאה זו. ואולם, בכל הנוגע לעניינם של אסירים נקבע כי "מקום בו מתקיימת בבירור פגיעה בזכויותיו של האסיר, או כאשר נגרם לו עוול ממשי, יהיה ניתן לראות במקרים שכאלה סוגיה בעלת חשיבות כללית, המצדיקה, כשלעצמה, מתן רשות ערעור בגלגול שלישי" (רע"ב 170/13
גבריאלי נ' מדינת ישראל

, פס' 4 להחלטתי והאסמכתאות שם). בראייה זו, תבחן הבקשה.

המבקש טוען, כאמור, כי בית משפט קמא טעה בקובעו כי הוא שוחרר שלוש פעמים שחרור מוקדם, כאשר בפועל הוא שוחרר פעם אחת. עולה מתגובת המדינה כי יש לקבל טענה זו מבחינה עובדתית. נקודה נוספת הדורשת ליבון נוגעת לדרך שבה בית המשפט לעניינים מנהליים התייחס לחומר המודיעיני. לאחר עיון בחומר, אסתפק באמרה כי לא כל פריט מידע עומד באותה השורה מבחינת משקלו. נכון היה לשים את הזרקור על חשדות בדבר ביצוע עבירה פלילית או משמעתית על ידי המבקש.

כאמור, לשני נושאים יש לתת את הדעת. בבחינה זו יש לזכור כי השאלה היא האם עולה מהחלטת בית המשפט לעניינים מנהליים כי דגשים אלה – שחרור מוקדם שלוש פעמים לעומת פעם אחת, והתייחסות רחבה מידי לחומר המודיעיני – הם אשר הביאו אותו לפסק הדין שניתן. כך נכון ביתר שאת עת עסקינן במסלול של ביקורת מנהלית, ולא ערעורית. על כן, אל לבית המשפט להחליף את שיקול דעת הגורם המנהלי בשיקול דעתו.

5.
מעיון בחומר נראה כי בית המשפט לענייניים מנהליים ביסס היטב את החלטתו, שלא להעניק למבקש שחרור על תנאי, וכי החלטה זו עומדת בעינה גם תוך נטרול שני ההדגשים שהוצגו. בדיקה כזו חיונית להכרעה, והדבר לא יחשב כתגלית כי לא די בעצם הצבעה על טעות כדי להביא לקבלת הערעור או העתירה, או אף להביא בהכרח להחזרת הדיון לערכאה קמא.

ביסוד פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים עומדים השיקולים הבאים:
המסוכנות הרבה העולה ממעשי המבקש, לרבות השימוש בנשק תוך ירייה במתלונן, אף בשלב שהוא נמלט; הירי פרי תכנון; המבקש נידון למאסר 7 פעמים, לחובתו עומדות 35 הרשעות קודמות, והוא שוחרר שחרור מוקדם פעם אחת. זאת ועוד, בעת מתן ההחלטה נגד המבקש עמד תיק חקירה פתוח, וכן ישנו חומר מודיעיני הן מטעם משטרת ישראל והן מטעם שירות בתי הסוהר שמלמד על פי החשד על התנהגות בעייתית מצדו. עולה במכלול כי בית המשפט סבר כי אין להעניק למבקש שחרור מוקדם במסגרת החלטה זו, גם על סמך שיקולים רלוונטיים. עמדה זו של בית המשפט המחוזי מעוגנת אפוא בעובדות ובאמות המידה של הפסיקה. עניין אחרון זה גובר, לדעת בית המשפט המחוזי, על נימוקים הפועלים לטובת המבקש, לרבות תכלית השיקום. אגב זאת נאמר כי אף אם תהליך השיקום טרם הסתיים, וכך המצב, אין הוא בראשיתו.


התוצאה היא שאין מקום להיעתר לבקשה במסגרת ההחלטה הנדונה. עם זאת, אין בהחלטה זו לקבוע מסמרות לגבי דיונים עתידיים למתן שחרור על תנאי חלקי. בדיון כזה על ועדת השחרורים ועל בית המשפט להתייחס לעובדה שהמבקש זכה בשחרור מוקדם פעם אחת, ולא מעבר לזה; וכן לבחון את החומר המודיעיני מנקודת מבט של חששות לביצוע עבירה פלילית או הפרת משמעתית על ידי האסיר. לאלה יש להוסיף את הנימוקים לחומרה שציין בית משפט קמא ואת הנימוקים לקולה, לרבות תהליך השיקום, תוך קבלת תמונה מעודכנת. זאת על פי אמות המידה המחייבות לפי סעיף 9 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, תשס"א-2001 – הסיכון הצפוי אל מול סיכוי השיקום.


6.
בכפוף להבהרה זו – הבקשה נדחית.



ניתנה היום, כ"ד בסיון התשע"ח (7.6.2018).





ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.


18022190_z03.doc

מא
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,

supreme.court.gov.il








רעב בית המשפט העליון 2219/18 ישראל עטל נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 07/06/2018)