פסקי דין על ירון פנחס אסידון | פסקי דין על משה אוטו בלוי חנה בלוי

57755-12/17 א     03/06/2018




א 57755-12/17 ירון פנחס אסידון נ' משה אוטו בלוי חנה בלוי








בית משפט השלום בירושלים



ת"א 57755-12-17 בלוי ואח' נ' אסידון




תיק חיצוני: מספר תיק חיצוני






מספר בקשה:
4

בפני

כבוד השופטת
אורנה סנדלר-איתן


מבקש
(נתבע)

ירון פנחס אסידון


נגד

משיבים
(תובעים)
1. משה אוטו בלוי
2. חנה בלוי



בשם המבקש: עו"ד מיטל אבישיץ-אולמן
ועו"ד טל אדרי

בשם המשיבים: עו"ד ישי דאב







החלטה


לפני בקשה לחיוב המשיבים בהפקדת ערובה להוצאות לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.

1. המשיבים הם זוג קשישים ניצולי שואה, והמבקש הוא עורך דין שייצג את המשיבים בהליכים שונים שנקט נגדם בנק דיסקונט (להלן – 'הבנק'), לרבות הליך מימוש משכון על דירת מגוריהם, לאחר שהמשיב 1 ובנו, מר יעקב בלוי, נקלעו לחובות.

לטענת המשיבים בכתב התביעה, במהלך שנת 2015 הודיע להם המבקש כי הצליח להגיע להסדר עם הבנק ולפיו יתפנו המשיבים מדירת מגוריהם עד לתום השנה, וכי זו תימכר לצד שלישי תמורת למעלה משלושה מיליון ₪, וכי הבנק יקבל מכספי התמורה סך של כ - 2 מיליון ₪ באופן שיתרת כספי התמורה יועברו לידיהם. לטענת המשיבים, אף שבמועד ההתקשרות עמו "הבטיח" המבקש כי יוכלו להישאר לגור בדירת מגוריהם עד סוף ימיהם, קיבלו המשיבים את המלצתו של המבקש ונעתרו להסדר האמור, תוך שעברו להתגורר בשכירות בדירה קטנה וישנה יותר, וזאת מחשש שאחרת יאבדו גם את יתרת כספי המכירה.

לטענת המשיבים בכתב התביעה, המצג שיצר כלפיהם המבקש בעניין עמדת הבנק היה ולא יקבלו את ההסדר המוצע לא היה אמת, שכן המבקש ידע כי אין בכוונת הבנק לפנותם מדירת המגורים. זאת ועוד, לטענת המשיבים, הגיע המבקש להסדר האמור עם הבנק אף שהבנק היה מוכן להסתפק בסכום הנמוך בכחצי מיליון שקלים מזה שניתן לו על פי ההסדר.

המשיבים מוסיפים וטוענים, כי חרף המצג שהציג לפניהם המבקש, יתרת כספי המכירה לא הועברו לידיהם, וכי רק בעקבות הליך המרצת פתיחה שנקטו כנגד המבקש וכנגד הבנק (ה"פ 42693-11-16) התחוור להם כי יתרת הכספים הועברה מחשבון הנאמנות של המבקש לנושים אחרים ולידי המבקש עצמו, וזאת בניגוד לדעתם. בהקשר האחרון נטען כי ככל שהמבקש הסתמך על חתימתה של המשיבה 2 על מסמכים שונים לצורך ביצוע ההעברות הנ"ל, הרי שהמשיבה 2 חתמה על המסמכים האמורים ללא שניתנה הסכמתה המודעת לחתימה על גבי אותם המסמכים.

המשיבים מבקשים אפוא במסגרת כתב התביעה כי בית המשפט יורה למבקש להעביר להם את כספי יתרת המכירה של דירת המגורים, בסך 1,008,998 ₪ וכן כי בית המשפט יורה למשיב לפצותם בסך של 504,002 ₪, המהווה את ההפרש בין הסכום ששלשל הבנק לידיו במסגרת ההסדר לבין הסכום אשר על פי הנטען היה הבנק מוכן להסתפק בו על מנת להסיר את השעבוד שרבץ על דירת המגורים, ואשר שולמו לבנק עקב - כך נטען - רשלנותו של המבקש.

2. המבקש מצדו טוען כי הכוח המניע מאחורי הגשת כתב התביעה הוא בנם של המשיבים, מר נחום בלוי, המסוכסך עם אחיו האחרים, ואשר מנצל באופן פסול את הליכי המשפט על מנת לדלות מהמבקש מידע וכספים בהליכים שניהל עבור המשיבה 2.

לטענת המבקש, אין יריבות בינו לבין המשיב 1, באשר דירת המגורים נשוא התובענה לא הייתה בבעלותו אלא בבעלותה של המשיבה 2 בלבד.

כן טוען המבקש, כי בעוד שבמהלך הליכי מכירת הדירה
היה מצבה המנטלי של המשיבה 2 תקין, והיא חתמה על המסכים הדרושים לשם ביצוע המכירה תוך שלוותה על ידי בתה, גב' ציפורה אביצדק, הרי שכיום טוענים המשיבים עצמם כי מצבה הבריאותי של המשיבה 2 ירוד ביותר, וכי היא אף אובחנה כחולה בדמנציה, דבר המעמיד בספק את תוקפו של ייפוי הכוח שניתן לבא כוחה במסגרת ההליך הנוכחי.

המבקש מדגיש כי ההסכם למכירת דירת המגורים נחתם על ידי המשיבה 2 אצל עורכת דין שאינה ממשרדו אלא עורכת דין מטעם עמותת חסד אליה הגיעה המשיבה 2 בסיוע בתה, גב' צפורה אביצדק, וכי כפי שצוין באימות החתימה, המשיבה 2 אישרה כי הבינה את תוכן ההסכם וחתמה עליו מרצון וללא כל לחץ, עושק או כפיה.

כן טוען המבקש כי עוד קודם ייצוגה של המשיבה 2 על ידו היה בכוונתה של המשיבה 2 למכור את דירת המגורים על מנת להסדיר את החוב מול הבנק, וממילא אין לומר שהדירה נמכרה ללא ידיעתם וללא הסכמתם של המשיבים.

לטענת המבקש, משמודים המשיבים עצמם כי עזבו את דירת המגורים כשנתיים לפני הגשת התביעה, נגוע כתב התביעה בשיהוי רב, אשר יש בו כשלעצמו כדי להעיד על קלישותן של הטענות הנטענות במסגרתו.

לטענת המבקש, השירות המקצועי שהעניק למשיבים היה נאמן, מסור ואיכותי, והוביל למחיקתו של למעלה ממחצית חובם לבנק, כמו גם למחיקת מרבית חובם של המשיבים לבנק המזרחי. לדבריו, המשיבים הודו לו בזמן אמת על פועלו למענם.

לטענת המבקש, ככל שדירת המגורים לא הייתה נמכרת לא היה ניתן להגיע להסדר עם הבנק, וחובם של המשיבים כלפיו היה נותר למעלה מ – 4 מיליון ₪ (כעולה מההליך שניהל הבנק כנגדם בתא"ק 40572-06-14), וזאת בנוסף לחובותיהם הנוספים שהצטברו לכדי
מיליוני שקלים גם כן. ממילא, כך טוען המבקש, אין כל יסוד לטענת המשיבים בדבר הכספים המגיעים להם כביכול נוכח ההסדר עם הבנק.

3. במסגרת הבקשה נטען כי נוכח קלישות הטענות המועלות במסגרת כתב התביעה, ולנזק שעלול להיגרם למבקש מעצם ניהול ההליך כנגדו, שומה על בית המשפט לחייב את התובעים בערובה לתשלום הוצאות המבקש, בסכום שייקבע על ידו, וזאת בשים לב למצבם הכלכלי של התובעים, ולהכבדה הצפויה בגביית ההוצאות שייפסקו כנגדם, היה ותידחה התביעה.

4. דין הבקשה להידחות.

זכות הגישה לערכאות נהנית ממעמד חוקתי על חוקי, בהיותה התשתית לקיומו של שלטון החוק.

אף שנוטה אני להסכים עם המבקש כי בשלב זה של ההליך, סיכויי התביעה אינם נחזים כטובים,
כבר נפסק כי שיקול זה אינו מצדיק לבדו חיוב בערובה אלא במקרים בהם משתכנע בית המשפט שהמדובר בהליך סרק מובהק, וזאת לאור המגמה שלא לפגוע בזכות הגישה לערכאות אלא במקרי קיצון (ראו רע"א 5738/13 שרה אבו סעלוק נ' שירותי בריאות כללית (14.11.2013), וכן רע"א 2142/13 שויהדי נעמאת נ' יצחק קרמין (13.11.2014)). אין זה המקרה שלפנינו.

כן נפסק כי כאשר עסקינן בתובע שהוא תושב הארץ, אף אם מצבו הכלכלי ירוד, אין לחייבו בהפקדת ערובה, לא כל שכן מחמת עוניו בלבד, באשר ניתן יהיה להיפרע ממנו "ברבות הימים" (ראו רע"א 2142/13 הנ"ל). בייחוד אין לעשות כן מקום בו נטען, כבענייננו, לקיומו של קשר סיבתי בין מצבו הכלכלי של התובע לבין התנהגות הנתבע (ראו רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר (13.7.2008)).

התוצאה היא שהבקשה נדחית.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות בגין הבקשה.




ניתנה היום, כ' סיוון תשע"ח, 03 יוני 2018, בהעדר הצדדים.










א בית משפט שלום 57755-12/17 ירון פנחס אסידון נ' משה אוטו בלוי חנה בלוי (פורסם ב-ֽ 03/06/2018)