פסקי דין על תאמר זאהדה | פסקי דין על המוסד לביטוח לאומי

3554-06/18 ברע     08/06/2018




ברע 3554-06/18 תאמר זאהדה נ' המוסד לביטוח לאומי








בית הדין הארצי לעבודה


בר"ע 3554-06-18






ניתנה ביום
08 יוני 2018

תאמר זאהדה
המבקש


-

המוסד לביטוח לאומי
המשיב

בשם המבקש–עו"ד ינון תמרי




החלטה

השופט אילן סופר
1.
לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב-יפו (השופט דורי ספיבק; ב"ל 41457-12-16) בו נדחה ערעור המבקש על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (אי כושר) מיום 2.11.2016 (להלן – הוועדה). הוועדה דחתה את ערר המבקש וקבעה כי לא איבד 50% מכושרו לעבוד.
הרקע לבקשה
2.
למבקש, יליד 1995, אשר היה זכאי לגמלת ילד נכה נקבעו ביום 8.12.13 נכות רפואית משוקללת בשיעור 60% בגין אסטמה קשה. ועדה רפואית לעררים קבעה כי המבקש לא איבד 50% מכושר השתכרותו.
3.
ביום 3.12.2014 הגיש המבקש ערעור לבית הדין האזורי, אשר קבע כי עניינו של המבקש יוחזר לוועדה הרפואית לעררים (נכות כללית) ולאחר מכן לבחינה מחודשת על ידי הוועדה הרפואית לעררים (אי כושר).
4.
בעקבות פסק הדין, ביום 19.7.16,
התכנסה הוועדה הרפואית לעררים (נכות כללית) וקבעה שיעורי נכות בגובה 60% בשל האסטמה הקשה ממנה סובל המבקש ונכות בשיעור 10% בשל אפילפסיה ממנה סובל המבקש. הוועדה קבעה שיעור נכות משוקלל לכלל ליקויי המבקש בשיעור של 64%.
הוועדה הרפואית לעררים (אי כושר) התכנסה ביום 2.11.2016, וקבעה לאחר שדנה בכל הליקויים הבריאותיים של המבקש כפי שהוצגו בפני
הוועדה הרפואית לעררים (נכות כללית), כי למרות ליקוייו הרפואיים המבקש לא איבד מכושרו לעבוד. כמו כן, קבעה הוועדה כי המבקש יכול לעבוד בעבודות משרדיות, פקידותיות, מענה טלפוני, מכירה טלפונית בשפה הערבית, פקיד מודיעין ועבודות של הרכבה מיון ואריזה פשוטות ליד שולחן עבודה.
5.
המבקש הגיש ערעור על החלטת הוועדה לבית הדין האזורי ובו טען כי הוועדה לא מילאה אחר הוראות פסק הדין. לטענתו, הוועדה לא התייחסה למכלול הליקויים של המבקש; הוועדה לא נתנה ביטוי בהחלטתה לתלונותיו ולמסמכים הרפואיים שהציג במהלך הדיון בפני
ה; לטענתו, הוועדה לא נימקה את החלטתה מדוע בחרה לקבוע שיעור אי כושר נמוך משיעור הנכות שנקבע למבקש בגובה 64%; כמו כן, הוועדה לא ביקשה לקבל את התייחסותו של פקיד השיקום; וקיבלה את החלטתה בהרכב שלא מנה שלושה רופאים.
בית הדין האזורי דחה את ערעור המבקש ופסק כי קביעת הוועדה בדבר סוגי העבודות התואמות את מגבלותיו של המבקש היא קביעה מקצועית המצויה בסמכותה הבלעדית. רופא או הוועדה הרפואית לעררים (נכות כללית) אינם מוסמכים לקבוע אם נכה איבד מכושרו להשתכר. סמכות זו נתונה לפקיד התביעות בלבד ועל החלטתו ניתן לערער בפני
ועדה לעררים (אי כושר). במובן זה, הוועדה לעררים (אי כושר) קובעת את הנכות התפקודית להבדיל מזו הרפואית. משכך, הוועדה לא הייתה מוסמכת לבחון בעצמה את מצבו הרפואי של המבקש.
לגופו של עניין קבע בית הדין האזורי כי הוועדה הביאה בחשבון את ליקוייו הרפואיים של המבקש, עיינה במסמכים הרפואיים ואף בחנה את המסמכים העדכניים שצורפו במועד התכנסותה. בית הדין התרשם כי הוועדה התייחסה לנסיבות האישיות של המבקש ושבה על החלטתה הראשונה מיום 2.11.2016 כי המבקש יכול לעסוק בעבודות משרדיות ופקידותיות מגוונת. כמו כן, הפנה בית הדין לעובדה כי הוועדה התייחסה לדוח פקיד השיקום שעמד בפני
ה, ולפיו, המבקש יכול לעבוד בתנאים מיוחדים המתאימים לחולי אפילפסיה וללא חשיפה לאבק.
בסיום פסק דינו ציין בית הדין האזורי כי לא נפל פגם בהרכב הוועדה שעה שנקבע בדין כי הוועדה תמנה שני מומחים ממקצועות התעסוקה, השיקום והרפואה ושבענייננו הוועדה הורכבה משני מומחים – מתחום הרפואה התעסוקתית ומתחום השיקום.
6.
בקשת רשות ערעור של המבקש על פסק הדין של בית הדין האזורי מונחת בפני
.
טענות המבקש
7.
המבקש טען בבקשתו כי בינו ובין הוועדה ובית הדין נוצרה בעיית תקשורת וחוסר הבנה. המבקש טען לראשונה בבקשה כי כלל לא השלים 12 שנות לימוד ועל כן, לא ברור כיצד הגיעה הוועדה למסקנה כי למד 12 שנות לימוד ואף עמד בתנאים הנדרשים לצורך זכאות לתעודת בגרות.
לגופו של עניין, המבקש טען כי יש להתערב בהחלטת הוועדה משום שזו לא יישמה את הלכת עב"ל (ארצי) 327/03 מוהרה נ' הביטוח הלאומי (15.4.2004) ולא נימקה כראוי את החלטתה להכיר באי השתכרות נמוך משיעור הנכות שנקבע למבקש; כמו כן, טען כי הוועדה לא הכירה בכך שהמבקש רכש השכלה חלקית בשל הצורך התדיר לשהות בביתו ובאשפוזים במהלך חייו הצעירים; וכי הוועדה לא התייחסה לתפקודו היום יומי הנמוך של המבקש בתקופה הנוכחית, אשר לטענתו נפגע, גם כיום בשל האשפוזים החוזרים להם נדרש.
בהמשך בקשתו הלין המבקש גם על קביעות הוועדה הרפואית לעררים (נכות כללית) ביחס לדרגות הנכות שנקבעו לו בגין ליקוי האפילפסיה ומצבו הנפשי הקשה. המבקש טען כי לא ידע שיש להגיש ערעור שונה על החלטת הוועדות השונות.
דיון והכרעה
8.
לאחר שעיינתי בבקשה, בנספחיה, בפסק הדין מושא הבקשה ובתיק בית הדין האזורי נחה דעתי כי אין להתערב בפסק דינו של בית הדין האזורי.
9.
בפתיחת דיון זה אתייחס לעניין העלאת הטענות הרפואיות החדשות בפני
הוועדה. כעולה מהבקשה, המבקש טען לליקויים נוספים בשיעור שונה ממה שקבעה הוועדה הרפואית לעררים (נכות כללית) – אפילפסיה ומוגבלות הנובעת ממצב נפשי.
סעיף 208 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן – החוק) קובע כך:
"208. (א) תנאי לקביעת אי-כושר להשתכר הוא שנקבעה למבוטח נכות רפואית, לפי מבחנים, תנאים וכללים שקבע השר (בסעיף זה – המבחנים), בשיעור של 60% לפחות, ואולם אם נקבעה למבוטח לפי המבחנים נכות רפואית בשל ליקוי יחיד בשיעור של 25% לפחות, יהיה התנאי לקביעת אי כושר להשתכר – קביעת נכות רפואית, לפי המבחנים, בשיעור של 40% לפחות.
(ב) רופא שהוא עובד המוסד או רופא אחר, שהמוסד הסמיכם לכך (להלן - רופא מוסמך), יקבע את אחוזי הנכות כאמור בסעיף קטן (א)."
(הדגשה הוספה – א.ס.
סעיף 209 לחוק מורה כך:
"209. (א)
פקיד תביעות כאמור בסעיף 298 יחליט אם התובע הינו נכה ויקבע את דרגת אי- כושרו להשתכר. (הדגשה הוספה – א.ס.)
(א1) דרגת אי-כושר תיקבע באחד משיעורים אלה: 60%, 65%, 74% או 100%, ובלבד שאם דרגת אי-הכושר להשתכר עלתה על 74% תיקבע לנכה דרגת אי-כושר להשתכר בשיעור של 100%.
(ב)
בהחלטתו יביא פקיד התביעות בחשבון גם את השפעת ליקויו של התובע על יכולתו לחזור לעבודתו במלואה או בחלקה, ועל יכולתו לבצע עבודה אחרת או לרכוש מקצוע חדש מסוג העבודות או המקצועות שהתובע מסוגל לעסוק בהם והתואמים את כושרו הגופני ומצב בריאותו, וזאת לאחר שרופא מוסמך ופקיד שיקום שהמוסד הסמיכו לכך חיוו דעתם בכתב לענין זה; פקיד התביעות לא יביא בחשבון אם הוצעה לתובע עבודה או אם לא השתלב בעבודה כאמור."

מכאן שההליך לצורך קבלת גמלת נכות כללית הינו הליך דו שלבי
:
בשלב הראשון
נקבע שיעור נכותו של אדם המבקש לתבוע גמלה (להלן – התובע) על ידי רופא של המוסד או רופא אחר שהוסמך לכך (להלן – הוועדה הרפואית לקביעת נכות (כללית)).
בשלב השני
ולאחר שהוועדה הרפואית לקביעת נכות (כללית) הגיעה למסקנה מופנה העניין לפקיד תביעות אשר יקבע את דרגת אי כושרו של התובע.
על שני השלבים הללו בתהליך התביעה ניתן להגיש ערר. על החלטת רופא לפי סעיף 208 לחוק ניתן להגיש ערר אשר יופנה לוועדה הרפואית לעררים (נכות כללית). על החלטת פקיד תביעות לפי סעיף 209 לחוק ניתן להגיש ערר אשר יופנה לוועדה הרפואית לעררים (אי כושר). החלטת כל אחת מן ועדות הערר הללו ניתנת לערעור בפני
בית הדין האזורי ולערעור נוסף ברשות בפני
בית הדין הארצי (ראו סעיפים 211 ו-213 לחוק).
בבקשתו לפני טען המבקש כי על הוועדה היה להידרש למסמכים הנוספים אשר הציג בפני
ה ואף לשנות מן ההחלטה של הוועדה הרפואית לעררים (נכות כללית). כפי שניתן לראות הליך ההכרה בגמלה מידי המוסד הינו הליך דו שלבי ולא ניתן להביא לוועדה לעררים (אי כושר) טענות הקשורות בעצם קביעת דרגות הנכות שמקומן הנכון הוא בפני
הוועדה לעררים (נכות כללית). על כן, הוועדה לא הייתה צריכה להידרש למסמכים החדשים
הקשורים בדרגות הנכות והניסיון לשנותן, והיה עליה להכריע על סמך קביעות הוועדה הרפואית לעררים (נכות כללית) בלבד.
10.
בשלב זה, יש לבחון את נימוקי הוועדה ואת הליך הפעלת שיקול הדעת ולקבוע האם בוצע באופן סביר. הליך הביקורת על הוועדה יהיה באמצעות בדיקת הנמקת הוועדה אשר תיערך בשני מישורים: בחינה האם ההנמקה מובנת לאדם שאיננו מצוי בתחום הרפואה; ולאחר מכן בחינת השיקולים אשר הובילו להחלטת הוועדה:
"כידוע, המשימה של קביעת דרגת אי הכושר הינה מורכבת וסבוכה ולא בכל מקרה שבו נפל פגם כלשהו ולו זניח, בהנמקתה או בניסוח ההנמקה יהיה מקום להתערב בהחלטת הוועדה ולהחזיר את עניינו של המבוטח לדיון נוסף בפני
ה. זאת כל עוד שוכנע בית הדין כי החלטת הוועדה עונה לדרישות המהותיות של חובת ההנמקה ולתכליות המרכזיות של חובה זו והן: היכולת גם של מי שאינו מצוי ברפואה, לעמוד על השיקולים שהובילו להחלטה ולהתחקות אחר הלך מחשבתה; האפשרות המעשית להפעיל ביקורת שיפוטית בנוגע להחלטות הוועדה וכן, שיפור איכות ההחלטות של הוועדות הרפואיות והגברת האמון הציבורי בהתנהלותן (לעניין חובת ההנמקה של הוועדה כגוף מעין שיפוטי."
(בר"ע (ארצי) 39263-03-15 אופנר - המוסד לביטוח לאומי
(6.7.2016))
עוד נציין כי הפער שבין שיעור הנכות הרפואית ובין דרגת אי הכושר כשלעצמו אינו מלמד על פגם משפטי כלשהו, אלא על יחס ישיר המתקיים בין היקף הפער ובין היקף ההנמקה הנדרשת לקביעת הוועדה. לעניין זה ראו למשל, בר"ע (ארצי) 41455-06-15 קמחי -המוסד לביטוח לאומי
(02.08.2016):
"על רקע האמור, נראה כי העובדה שקיים פער מסוים בין שיעור הנכות הרפואית לבין דרגת אי הכושר איננה מלמדת כשלעצמה על פגם משפטי אלא, לכל היותר, על היקף ההנמקה לו תידרש הוועדה על מנת להסביר פער זה. עוד יאמר, כי כפי שנכתב בעניין אחסן וכן בעניין אופנר, המלאכה של קביעת דרגת אי הכושר הינה מורכבת וסבוכה, מערבת תחומי מומחיות שונים ומצריכה שיקלול של נתונים בתחום הרפואה והתעסוקה והערכה של משמעותם בנפרד ובמצטבר. מדובר בעניין מקצועי מובהק, המצוי בתחום המומחיות של הוועדה ולא בעניין טכני או משפטי. משכך - אין בית הדין יכול לבוא בנעליה של הוועדה, גם לא בנסיבות המתוארות על ידי המבקש. מה גם שכפי שהובהר, למרות הזיקה שבין רמת הנכות הרפואית לבין דרגת אי הכושר - הרי שאין מדובר בזיקה שממנה נובעת באופן אוטומטי ההערכה של דרגת אי הכושר." (הדגשה הוספה – א.ס.)
11.
הוועדה פעלה כפי שנדרש ממנה בפסק הדין הראשון של בית הדין האזורי.
הוועדה סקרה את כלל ליקוייו הרפואיים של המבקש, נדרשה לטענותיו בפני
ה, עיינה בכלל המסמכים שהונחו בפני
ה וביניהם מסמכים רפואיים, דוח פקיד שיקום ומסמכים נוספים שהגיש המבקש. הוועדה התייחסה לקביעת הוועדה הרפואית לעררים (נכות כללי) כי למבקש שיעור נכות בגובה 60% בגין ליקוי אסטמה ושיעור נכות בגובה 10% בגין אפילפסיה; הוועדה התייחסה גם לטענות המבקש בדבר השפעת הליקויים הללו על יכולתו התפקודית ובכלל זה התייחסה להתקפים התדירים שנגרמים לו ולצורך בטיפולים רפואיים רבים הנובעים מהתקפים אלה. הוועדה מצאה כי המבקש יכול לעבוד בסביבה מאווררת ונטולת סיכונים בשל הסיכון לאפילפסיה. הוועדה הפנתה את המבקש לעבודות מזכירות, פקידות מגוונת, מענה טלפוני, מכירה טלפונית בשפה הערבית, פקיד מודיעין ועבודות של הרכבה מיון ואריזה ליד שולחן עבודה. משכך החלטת הוועדה סבירה ומובנת והיא מתחשבת במגבלות המבקש ואין מקום להתערב בה.
12.
עוד אציין כי מפרוטוקול הוועדה עולה כי המבקש אכן השלים 12 שנות לימוד, היה זכאי לתעודת בגרות בציונים גבוהים
ואף נרשם למכינה כללית לרפואה. עניין זה סותר את אשר נטען על ידי המבקש בבקשה המונחת בפני
. מעיון בפסק הדין מושא הבקשה עולה, כי המבקש לא העלה טענה זו בפני
בית הדין האזורי ולמעשה העלה טענה זו לראשונה בבקשה. יש לדחות טענה חדשה זו שעה שהמבקש לא צירף מסמך או תצהיר לצורך אימות טענותיו אלה. הוועדה בחנה את המבקש והסתמכה על הטענות והעובדות אשר טען בפני
ה. בית הדין האזורי התייחס לפרוטוקול הוועדה, בחן אותו ומצא כי לא נפל בו פגם המצדיק את התערבותו. המבקש יכול היה להעלות טענות ביחס להשכלתו בפני
בית הדין האזורי אך בחר שלא לעשות כן. על כן, אין מקום לטענה זו
בשלב זה של הדיון.
13.
סוף דבר
– דין בקשת רשות הערעור להידחות ללא צו להוצאות.



ניתנה היום,
כ"ה סיוון תשע"ח (08 יוני 2018) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.














ברע בית הדין הארצי לעבודה 3554-06/18 תאמר זאהדה נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם ב-ֽ 08/06/2018)