פסקי דין על אילת בן עזרא כהן | פסקי דין על עיריית רמלה | פסקי דין על מיכאל וידל |

64385-10/17 סעש     13/06/2018




סעש 64385-10/17 אילת בן עזרא כהן נ' עיריית רמלה, מיכאל וידל








בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו

סע"ש 64385-10-17


13 יוני 2018
לפני:
כב' השופטת כרמית פלד

נציג ציבור מעסיקים מר שלמה לס
נציגת ציבור עובדים גב' עליזה הרפז
התובעת
:

אילת בן עזרא כהן
ע"י ב"כ עו"ד שבתאי מיכאלי
ועו"ד אסף שגב



-

הנתבע

ים
:
1

.
עיריית רמלה

2

.
מיכאל וידל
ע"י ב"כ עו"ד אסף ברנזון
, עו"ד בטי אמיר

ועו"ד עידן דדוש

החלטה

1.
לפנינו בקשת הנתבעים לסילוק התביעה נגד הנתבע 2 (להלן – הנתבע) על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית והיעדר יריבות וצירופו, לכאורה, שלא כדין לתביעה טורדנית וקנטרנית (להלן – הבקשה לסילוק על הסף). עוד הגיש הנתבעים בקשה להכיר בחסינותו של הנתבע כעובד ציבור, בהתאם לסעיף 7א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ומכוח הכרה זו לדחות את התביעה נגדו על הסף (להלן – הבקשה להכרה בחסינות).
הרקע לבקשות
2.
התובעת הועסקה בנתבעת 1 (להלן - העירייה או הנתבעת) החל משנת 2011. בתחילה כמנהלת אגף חינוך ונוער והחל מ 2/2016 כמנכל"ית העירייה, לאחר שנבחרה לתפקיד במסגרת ועדת איתור. הנתבע 2 נבחר בחודש יוני 2017 לתפקיד ראש העירייה ונכנס לתפקידו זה ביום 4.7.2017. ביום 6.8.2017 פוטרה התובעת מעבודתה. הטעם הנטען לפיטורי התובעת הינו היעדר יחסי אמון שנדרשים בין ראש העירייה לבין התובעת שכיהנה, כאמור, בתפקיד מנכ"לית העירייה.
3.
ביום 31.10.2017 הגישה התובעת תובענה כנגד הנתבע וכנגד העיריה לפיצוי כספי בגין פיטורים שלא כדין, העסקה פוגענית ועגמת נפש. במסגרת התביעה טוענת התובעת כלפי הנתבע, בין היתר, כי פעל לצמצם את סמכויותיה ולמדר אותה,
בחר לפטר אותה ללא כל טעם ענייני ומבלי שנתן לה הזדמנות אמיתית
וכנה לשכנע אותו בניגוד לדעותיו, משיקולים זרים ופסולים ונהג בה בהשפלה באופן שעולה כדי העסקה פוגענית. עוד טוענת התובעת כי הליך הפיטורים היה פסול ומנוגד לדין וכלל התנהלות בלתי מקובלת, לרבות משלוח מכתב הפיטורים לביתה באמצעות שוטר במדים ומסירתו לביתה הקטינה.
הבקשה לסילוק על הסף
טענות הצדדים בתמצית
4.
לטענת הנתבע
בית הדין נעדר סמכות שיפוט עניינית בתביעה כלפיו– הנתבעת בלבד הייתה מעסיקתה של התובעת בתקופה הרלוונטית ומשכך, הנתבעת היא שנושאת באחריות בלעדית לפעולות או מחדלים שנעשו, ככל שנעשו, כלפי התובעת. משלא נתקיימו יחסי עובד ומעסיק בין התובעת לנתבע נעדר בית הדין סמכות עניינית לדון בתביעת התובעת כנגד הנתבע ויש לסלק את התביעה כבר בשלב זה.
5.
עוד נטען
להיעדר יריבות בין התובעת לנתבע – כאמור, בין התובעת לנתבע לא התקיימו יחסי עבודה ועיון בפרק הסעדים בכתב התביעה מלמד כי אף סעד אינו מופנה בצורה ברורה ומפורשת כנגד הנתבע, אשר פעל במסגרת כהונתו כראש העירייה ופעולותיו הינן פעולות העיריה והעירייה נושאת באחריות בלעדית ביחס לאלה. גם אם יוכחו כל טענותיה של התובעת, לא יהיה בכך להקים עילה אישית כנגד הנתבע. טענות התובעת כנגד הנתבע אינן טענות במישור דיני העבודה, אלא טענות להתנהלות בלתי תקינה דוגמת פגיעה, דיכוי והשפלה. בנוסף, אם תתקבל טענת התובעת לפיה המעשים הנטענים נעשו על ידי הנתבע לפני תקופת כהונתו כראש העירייה, אין ולא יכולה להיות לבית הדין סמכות עניינית לדון בטענות התובעת נגד הנתבע.
6.
מוסיף הנתבע וטוען
כי יש למחוק את התביעה נגדו על הסף גם מפאת היותה קנטרנית וטורדנית, תביעה שכל מטרתה להטריח ולהפעיל לחץ פסול על הנתבע ללא כל בסיס עובדתי ומשפטי המקים עילת חיוב כלשהי כלפיו.
7.
לבסוף טוען הנתבע
כי צירופו לתביעה נעשה שלא כדין, שכן הוא אינו דרוש לקידום ההליך וצירופו עשוי לגרום להטרדה ובזבוז זמנו.
8.
התובעת טוענת
מנגד כי לבית הדין סמכות עניינית לדון בתובענה נגד הנתבע, שהינו הגורם לפיטורי התובעת והמעשים המנויים בכתב התביעה מיוחסים לו באופן אישי.
9.
עוד טוענת התובעת
כי בהתאם להלכה הפסוקה קמה סמכות לבית הדין לדון בתביעה נגד ראש עירייה ובענייננו מדובר בתביעה מבוססת ובעלת משקל.
10.
מוסיפה התובעת וטוענת
כי הנתבע הינו צד רלבנטי לתביעה וממילא סילוק על הסף הינו סעד הננקט במשורה.
מסגרת נורמטיבית
11.
בהתאם להלכה הפסוקה סעד של סילוק על הסף הינו צעד קיצוני, הננקט בבתי הדין לעבודה במקרים חריגים, במשורה וביד
קמוצה (ע"ע 408/07

מדינת ישראל נגד משה כהן

(13/2/08); דב"ע מז/3-15 אפנר נגד מפעלי הדסה לנוער (לא פורסם); דב"י יא/3-31 חיפה כימיקלים בע"מ נגד אברהם כלפון, פד"ע כב 518).
12.
בית הדין יעדיף תמיד את בירור המחלוקת לגופה וסילוק התביעה על הסף ייעשה רק במקרים קיצוניים ובלית ברירה. במידה וקיימת אפשרות, ולו קלושה, שהתובע יזכה לקבל מהנתבע הרלבנטי את הסעד שנתבע, אין נועלים בפני
ו את דלתות בית הדין (דב"ע נב/217-3 אגודה
ארצית של מנהלים ומורשי חתימה של הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ואח' - הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ואח'
, פד"ע כז' 3, 14; עתירה לבג"ץ נדחתה: בג"ץ 3679/94

אגודה ארצית של מנהלים מורשי חתימה של הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ו- 126 אח' נ' בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב יפו ואח'
, פ"ד מט(1)573, 590-586;
ע"ע (ארצי) 80/07

יואב ברמץ נגד נגריית שירן בע"מ
(15/7/07)
.
13.
באשר לסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה,
פסק בית הדין הארצי בע"ע 655/06 (ארצי) יעקב טרנר נגד דוד אטיאס ועירית באר שבע
(3/6/07) (להלן- הלכת טרנר), כי[1]
:

"הקביעה אם סכסוך הוא בסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה אינה נקבעת על פי פירוש מילולי ודווקני של הוראות החוק או על פי זהות הצדדים להליך, אלא על פי מבחנים מהותיים: מהות העניין הנדון או מהות העילה, והאם על פי תכלית חוק בית הדין לעבודה מן הראוי שבית הדין לעבודה ידון באותו עניין. ככל שעל פי מהות העניין מקומו של הדיון בסכסוך הוא בית הדין לעבודה, משתרעת סמכותו על כל בעלי הדין הנוגעים לעניין.


...
העובדה שלא התקיימו יחסי עובד מעביד בין הגזבר לבין ראש העיר אינה שוללת את סמכותו העניינית של בית הדין לדון בהליך. זאת, כשם שבית הדין לעבודה מוסמך לדון בהליכים בין עובדי גופים מתוקצבים לבין הממונה על השכר, על אף שלא מתקיימים ביניהם יחסי עובד מעביד. גם השאלה אם ראש העיר נושא באחריות אישית במקרה הנדון מקומה להידון בבית הדין לעבודה.
סיכומו של דבר: בית הדין לעבודה מוסמך לדון בתביעות כנגד ראש העיר שעילתן
דיני חוזים, הפרת חובת תום הלב וההגינות, הפרת חובות מתחום המשפט המינהלי (כגון – חריגה מסמכות) וכל עילת תביעה שבמסגרת סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה אילו היה מדובר בתביעה בין צדדים שהתקיימו ביניהם יחסי עובד מעביד, ככל שהן קשורות לעבודתו ולסיום עבודתו של הגזבר [התובע-כ.פ.] בעירייה".

14.
בע"א 2618/03 פי. או. אס. (רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' נחום ליפקונסקי פ"ד נט(3) 497 נפסק על ידי בית המשפט העליון כי התכלית שבבסיס הענקת סמכות ייחודית לבית הדין האזורי לעבודה לדון בנושאים מסוימים היא ריכוז כל ענייני העבודה בטריבונל הבקיא והמצוי בתחום זה. הסמכויות האזרחיות של בית הדין האזורי לעבודה מוקנות, בנושאים שונים, על-פי מבחנים משתנים. סמכותו של בית-הדין האזורי לעבודה אינה נקנית על-פי הסעד אלא בחלק מהעניינים על-פי עילת התביעה ובחלק מהעניינים על-פי עילת התביעה וזהות הצדדים כאחת.
15.
יישום ההלכה הפסוקה בענייננו מוביל למסקנה כי דין הבקשה לסילוק על הסף להידחות. נבאר.
16.
אכן, בין התובעת לנתבע לא התקיימו יחסי עובד ומעסיק ואף אין כל טענה שכזו. עם זאת, מדובר בעילות וטענות הנובעות ממערכת יחסי העבודה, אשר מצויות במסגרת סמכותו העניינית של בית הדין אילו היה מדובר בתביעה בין צדדים שהתקיימו ביניהם יחסי עובד ומעסיק. הטענות נגד הנתבע הינן, בין היתר, כי פעל לצמצום סמכויותיה של התובעת כעובדת ולמידורה במסגרת תפקידה. עוד נטען, ועל כך אין חולק, כי הנתבע, אשר שימש כממונה על התובעת, הוא אשר בחר לזמן את התובעת לשימוע, ערך את השימוע וקיבל החלטה על פיטוריה. התובעת מגוללת בכתב התביעה טענות שונות שנוגעות להתנהלות אישית של הנתבע במישור יחסי העבודה ויוצאת כנגד החלטות שקיבל הנתבע, אשר נשענות לשיטתה על תחושותיו הסובייקטיביות-אישיות. הטענות – אשר בשלב מקדמי זה אין אנו קובעים כל מסמרות ביחס אליהן – הינן טענות בעלות גוון אישי המופנות כנגד התנהלותו האינדיבידואלית של הנתבע ואשר בגינן מבוקש להטיל עליו אחריות אישית. בהתחשב בתכלית העומדת בבסיס הענקת סמכויות ייחודיות לבית הדין לעבודה סבורים אנו כי מהות העילות וטיבם של העניינים המנויים בתביעה מחייבים כי אלה ידונו בבית הדין לעבודה. העובדה שהנתבע לא שימש כמעסיק של התובעת אין בה כלשעצמה כדי לסלק את התביעה נגדו על הסף, בטרם הוכרעו עילות התביעה ובטרם נקבע האם עליו לשאת באחריות אישית בשל התנהלותו כלפי התובעת.
17.
נוכח טיב ההליך ברי כי הנתבע הינו בבחינת צד דרוש לבירור הסוגיות העולות מתביעת התובעת (
ברע (ארצי) 2238-12-13 יעקב גולדברג נ' עיריית נצרת עילית
(28.1.2014)) וממילא בשלב מקדמי זה לא ניתן לקבוע כי מדובר בתביעה קנטרנית וטורדנית, כטענת הנתבע.
18.
לא מצאנו לקבל את טענת הנתבע לפיה הנפסק בהלכת טרנר אינו רלבנטי לנסיבות ענייננו שכן באותה פרשה יוחסו לראש העירייה פעולות שנעשו בחריגה מסמכות ואילו בענייננו הנתבע 2 פעל בסמכות. הקביעה בהלכת טרנר בכל הנוגע לאפשרות ניהול תביעה נגד ראש עירייה, הינה קביעה כללית המתייחסת באופן עקרוני לשאלת זהות הצדדים בהליך וקובעת את גדר סמכותו העניינית של בית הדין, תוך שנקבע ברחל בתך הקטנה כי
בית הדין לעבודה מוסמך לדון בתביעות כנגד ראש עיר שעילתן
דיני חוזים, הפרת חובת תום הלב וההגינות, הפרת חובות מתחום המשפט המינהלי וכל עילת תביעה שבמסגרת סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה אילו היה מדובר בתביעה בין צדדים שהתקיימו ביניהם יחסי עובד מעביד, ככל שהן קשורות לעבודתו ולסיום עבודתו של תובע בעירייה. הקביעות הנחרצות בהלכת טרנר לא סוייגו לנסיבות של חריגה מסמכות בלבד, על אף שאלו אכן היו הטענות שנטענו באותה פרשה. לא מצאנו לחרוג בנסיבות ענייננו מהנפסק בפרשת טרנר שהינו בבחינת הלכה מחייבת.
19.
מטעם זה הבקשה לסילוק על הסף נדחית.
הבקשה להכרה בחסינות
טענות הצדדים בתמצית
20.
לטענת הנתבע
מכוח תפקידו כראש העירייה הינו "עובד רשות ציבורית" ו/או "עובד ציבור" כמשמעותם בסעיף 7 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן – פקודת הנזיקין). בהתאם לסעיף 7 לפקודת הנזיקין לעובד ציבור חסינות מפני תובענה כנגדו על מעשה שעשה תוך מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור. תנאי החסינות מתקיימים בנתבע.
כך המעשה מושא התביעה בוצע תוך כדי מילוי תפקידו של הנתבע, שהינו הסמכות הבלעדית לקבל החלטה בעניין סיום העסקתה של התובעת. ההחלטה בדבר סיום העסקתה של התובעת הינה בגדר שיקול דעתו הבלעדי של הנתבע וקשורה באופן ישיר ומובהק לתפקידו כראש העירייה באופן המקים לנתבע חסינות עובד ציבור בהתאם לסעיף 7 לפקודת הנזיקין.
בנוסף, לא מדובר במעשה שנעשה ביודעין, מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו – בבסיס הכוונה לפטר את התובעת עמד נימוק עיקרי, מהותי וכבד משקל לפיו עובדתית אין ולא יכולים להיווצר יחסי אמון בין התובעת לבין הנתבע. התובעת לא הניחה תשתית ראייתית כלשהי לתמוך בטענתה כי מעשיו של הנתבע נעשו בכוונה לפגוע בה.
21.
מוסיף הנתבע וטוען
כי גם אם טעה בשיקול דעתו בכל הקשור להחלטה על סיום העסקתה של התובעת, הרי שכלי החסינות נועד ליישום גם במקרים של טעות בשיקול הדעת של עובד הרשות ובלבד שהטעות נעשתה אגב מעשה שלטוני, במסגרת תפקידו של העובד, ולא מתוך מניעים זרים ו/או מתוך כוונה לגרום נזק.
22.
עוד טוען הנתבע
כי גם מקום בו הסעדים המבוקשים הם מתחום משפט העבודה, עומדת לעובד הציבור חסינות על מעשים שביצע אגב מילוי תפקידו הציבורי.
23.
התובעת טוענת מנגד
כי אין תחולה לסעיף 7א לפקודת הנזיקין. עילות התביעה יסודן במשפט העבודה ולא בתחום דיני הנזיקין ומשכך להוראות פקודת הנזיקין אין נפקות בענייננו.
24.
בנוסף טוענת התובעת
כי מעשי הנתבע בוצעו מתוך כוונה לגרום לתובעת נזק או לכל הפחות מתוך אדישות לגרימת נזק כאמור. נוכח המחלוקת העובדתית ראוי כי שאלת החסינות תוכרע במסגרת התובענה עצמה ולא בשלב מקדמי זה של ההליך.
מסגרת נורמטיבית
25.
סעיף 7א' לפקודת הנזיקין, שעניינו "חסינות עובד הציבור", קובע כדלקמן:
"(א)
לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור".
26.
סעיף 7ג' לפקודת הנזיקין, שכותרתו ב"תובענה נגד עובד רשות ציבורית", קובע כדלקמן:
"(א)
הוגשה תובענה נגד עובד רשות ציבורית על מעשה שנעשה בעת מילוי תפקידו כעובד הרשות הציבורית, רשאים הרשות הציבורית או העובד לבקש, בתוך תקופה שתיקבע בתקנות, כי בית המשפט יקבע שמתקיימים תנאי החסינות לפי סעיף 7א לגבי מעשה העובד, אם נעשה המעשה; הוגשה בקשה כאמור, תצורף הרשות הציבורית להליך, אם לא צורפה אליו כנתבעת, ובית המשפט יקבע האם התקיימו תנאי החסינות לפי סעיף 7א.

(ב)
קבע בית המשפט כי התקיימו תנאי החסינות לפי סעיף 7א, תידחה התובענה נגד עובד הרשות הציבורית, ויחולו הוראות סעיף 7ב(ב), בשינויים המחויבים; קבע בית המשפט שעובד הציבור עשה את המעשה שלא תוך כדי מילוי תפקידו – תידחה התובענה נגד הרשות הציבורית.

(ג)
בית המשפט יחליט בבקשת הרשות הציבורית או העובד כאמור בסעיף קטן (א), לאלתר."
27.
הרציונל העומד בבסיס סעיף 7א' לפקודת הנזיקין הינו מתן מענה להפעלת לחצים בלתי ראויים על עובדי הציבור, באופן שירתיע אותם מלמלא תפקידם נאמנה מחשש לתביעות אישיות שתוגשנה נגדם. מנגד, החסינות סוייגה תוך שנקבע כי היא אינה חלה עת מדובר במעשה עוולה שנעשה "ביודעין, מתוך כוונה לגרום נזק, או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו" (על התכליות שעמדו ביסוד חקיקת הסעיפים האמורים ר' סעיפים 22-23 לפסק דינה של כבוד השופטת חיות (כתוארה אז) ברע"א 775/11 אברהם פלקסר נגד מדינת ישראל משטרת ישראל
11.8.14 (להלן – הלכת פלקסר)).
28.
מלשונו המפורשת של סעיף 7א' לפקודת הנזיקין עולה כי זה חל על תובענות שמוגשות בקשר עם מעשה "המקים אחריות בנזיקין", קרי תובענות שעילותיהן נזיקיות. סעיף 7א' מצוי בפקודת הנזיקין, שמטבע הדברים עוסקת בשדה הנזיקי. סעיף 7א' ושאר הסעיפים העוסקים בחסינות עובדי ציבור מצויים בפרק ב' לפקודת הנזיקין שכותרתה "זכויות וחבויות בנזיקין". סעיף 3 לפרק ב' האמור שכותרתו "עוולה והזכות לתרופה" קובע כדלקמן:

"הדברים המנויים להלן בפקודה זו הם עוולות, ובכפוף להוראות הפקודה – כל הנפגע או הניזוק על ידי עוולה שנעשתה בישראל יהא זכאי לתרופה המפורשת בפקודה מידי עושה העוולה או האחראי לה".

29.
עולה בבירור כי הסביבה החקיקתית של סעיף 7א' לפקודת הנזיקין היא סביבה "נזיקית מובהקת" וגם עובדה זו – מעבר ללשון המפורשת של החוק – מצביעה על הרציונל העומד בבסיסו של הסעיף ועל המקרים בהם ניתן לעשות בו שימוש.
30.
בבר"ע 30147-09-13 עיריית לוד – בן בשט
(11.11.2013) פסק בית הדין הארצי לעניין סעיף 7 לפקודת הנזיקין:
"ככלל, בית הדין לעבודה אינו מוסמך לדון בתביעות שעילתן בפקודת הנזיקין,
פרט לעילות הנזיקיות שבסעיפים 29, 31, 62 או 63 לפקודה, כמפורט בסעיף 24(א)(1ב) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969. ככל שבאה עילת תביעה נזיקית, כגון בגין הפרת חובה חקוקה, בגדר סמכותו של בית הדין כאמור והתביעה מופנית גם נגד עובד הציבור, יש מקום לבחון את שאלת חסינותו על-פי סעיף 7 לפקודה. כל זאת, ככל שהבקשה ונסיבות הענין עונות על דרישות הדין, ובכפוף לכך שכתב התביעה מלכתחילה מגלה עילת תביעה נזיקית נגד עובד הציבור מושא בקשת החסינות.
לגבי עילות תביעה שאינן נזיקיות, המקימות חבות אישית, בין מכוח הוראת דין מפורשת ובין מכוח פסיקה, במקרים אלו אין תחולה ישירה לסעיף 7 לפקודת הנזיקין לענין חסינות עובד ציבור.
"
31.
הנה כי כן, בשים לב ללשונו המפורשת של סעיף 7א לפקודת הנזיקין, בהתחשב ברציונל העומד בבסיסו ובהתאם להלכה הפסוקה, החסינות המוקנית לעובדי הציבור במקרים המתאימים חלה רק מקום בו מדובר בתביעות הנשענות על אדנים משפטיים נזיקיים, דהיינו תביעות שעילותיהן במשפט הנזיקי.
32.
עילת התובענה המרכזית בתובענה שלפנינו הינה פיטורים שלא כדין ובחוסר תום לב. לב ליבה של התביעה נוגע לרקע לפיטורים, לסיבות לפיטורים ולאופן ביצוע הפיטורים, הכל – לטענת התובעת- תוך הפרת חובות תום הלב וההגינות הנובעות מהעסקתה. עילות אלה הינן עילות מתחום משפט העבודה המובהק. חלקן של העילות האמורות הן עילות חוזיות כדוגמת הפרת חובת תום לב המחוייבת מחוזה העבודה. אין מדובר בעילות נזיקיות.
33.
בהחלטה מיום 16.6.16 אשר ניתנה על ידי מותב זה בסע"ש 53849-07-15 יעל וייס נגד ריסקו בע"מ (שעסק בנסיבות שונות מנסיבות ענייננו), צויין כי מכוחו של חוזה עבודה, כתוב ושאינו כתוב, ומעצם טיבם וטבעם של יחסי עבודה, חלות על הצדדים התחייבויות שונות, אשר הפרתן עשויה להקים לצד שנפגע פיצוי מכוח עילות חוזיות דוגמת הפרת חובת תום לב. עוד צויין כי העסקה פוגענית עשויה להוות ביטוי להתנהלות חסרת תום לב ביחסי עבודה – עילה בעלת מקור חוזי.
34.


מהטעמים האמורים ומאחר ולדידנו עילות התביעה שלפנינו הן עילות מתחום דיני העבודה גרידא וממילא אינן עילות בעלות פן נזיקי, אין תחולה לסעיף 7א לפקודת הנזיקין.
35.
מאחר והצדדים הרחיבו בטיעוניהם ביחס לפסקי הדין האיזוריים אשר ניתנו בסוגיה (אשר כידוע הינם בבחינת הלכה מנחה, אם כי לא מחייבת) נתייחס בקצרה לטיעוני הצדדים בהקשר זה:
36.
ערים אנו לטענות הנתבע לפיהן יש לאבחן את פסקי הדין בהם תולה התובעת את יהבה בתגובה לבקשה, אולם לא מצאנו לקבל את אבחנות הנתבע בהקשר זה ככל שהדבר נוגע לפסקי הדין האמורים. באשר להחלטה שניתנה בצו (ב"ש) 47869-06-11 מאיר יפרח נגד מועצה איזורית שדות נגב (14.5.12), הרי שזו אכן מתייחסת לעילות התביעה שבה דנה ההחלטה, אולם הקביעות בסעיף 13 להחלטה שנוגעות לשאלת התחולה של סעיף 7א לפקודת הנזיקין הינן קביעות כלליות, המבחינות בין תובענה שיסודה בעוולה נזיקית לתובענה שאינה כזאת. בנוסף, בית הדין אף מציין, בניתוח המקרה הספציפי שלפניו, כי מעבר לעילות התביעה המבוססות על חוק הגנה על עובדים "אף עילות התביעה שעניינן פגיעה בתנאי עבודה וקיום חוזה עבודה בחוסר תום לב – אינן עילות נזיקיות, כי אם עילות המבוססות על משפט העבודה". מטעם זה סבורים אנו כי הנפסק בפסק הדין האמור רלבנטי לענייננו. באשר לפסק הדין שניתן בסע"ש 14277-10-14 (נצרת) יוסי לוי נגד עיריית צפת ואילן שוחט (18.1.15) – לא מצאנו לקבל את טענת הנתבע לפיה ההחלטה שלא לסלק את התביעה על הסף מפאת חסינות ניתנה על רקע הנסיבות הספציפיות של אותו ענין, במסגרתן נטען לחריגת ראש העירייה מסמכותו, באופן שהצדיק בירור התביעה מול ראש העירייה בהיבט של אי החוקיות והחריגה מסמכות שנטענו. עיון בהחלטה שלא לסלק את התובענה על הסף מפאת חסינות מעלה כי בית הדין הגיע למסקנה האמורה, בין השאר, לאור העובדה שבאותו ענין התובענה "מערבת עילות שביחסי עבודה ואשר מבוססות על משפט העבודה – גמול שעות נוספות ופיצוי לא ממוני. המדובר בעילות לא נזיקיות". לא עולה מההחלטה כי
היא ניתנת אך על רקע הטענות המיוחדות שנטענו במסגרת התובענה ומשכך נראה כי הנפסק רלבנטי גם בענייננו.
37.
בהתייחס לפסקי הדין אליהם מפנה הנתבע בתשובתו, סבורים אנו כי אין הנדון דומה לראיה ולא ניתן להקיש מהם באופן שלם לענייננו. כך ביחס לסע"ש (נצרת) 26125-04-16 זהבה עמור נגד החברה הכלכלית לבית שאן בע"מ (2.8.16), שם צויין בהחלטה כי עילת התביעה מנוסחת כולה כעילה נזיקית גרידא והתובעת כלל אינה מתייחסת להפרה חוזית כלשהי. כך ביחס לפסק הדין בסע"ש (ת"א) 3771-10-12 סמירה מנסור נגד עיריית טייבה (17.7.16) אשר קיבל את הטענה הנוגעת לחסינות מכוח סעיף 7א לפקודת הנזיקין, אך זאת לא כטענת סף, אלא במסגרת

פסק דין
שניתן לאחר שנשמעו מלוא הראיות בתיק ותוך שנקבע כי הטענה לפיטורים משיקולים זרים נדחתה לגופה וכן נפסק כי לאור הראיות שנשמעו אין לייחס אחריות אישית לנתבעים. כך גם בפסק הדין שניתן בתע"א 7840/08 עו"ד אילנה קרומר נגד עירית בת ים (14.4.13) אשר קיבל את טענת הנתבעים בדבר היעדר עילה אישית נגדם רק לאחר שנשמעו מלוא הראיות בתיק ועל יסוד המסקנות וההכרעות העובדתיות שהתקבלו בו.
38.
לא נעלם מעינינו נספח ת/1 לבקשה להכרה בחסינות שהינו מסמך מיום 10.1.18 מאת עו"ד דורון דבורי, היועץ המשפטי של העירייה, שכותרתו "אישור היועץ המשפטי לצורך תמיכה לבקשה להתקיימותם של תנאי חסינות לפי סעיף 7א' לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ביחס לראש עיריית רמלה
" (להלן – אישור היועץ המשפטי). אישור היועץ המשפטי ניתן בהתאם לקבוע בתקנות הנזיקין (אחריות עובדי ציבור), התשס"ו – 2006, אולם אין בו כדי לשנות ממסקנתנו האמורה. ננמק.
39.
בהלכת פלקסר
דן בית המשפט העליון באופן בחינת טענת החסינות ובנטלים המוטלים על הצדדים ביחס אליה, תוך שעמד על ההבדלים המסויימים במנגנון ובסדרי הדין שנקבעו לצורך הכרה
בחסינות עובדי מדינה לעומת אלה שנקבעו ביחס לעובדי רשות ציבורית. אכן, בעת שהבקשה להכרה בחסינות מוגשת על ידי הרשות הציבורית "רשאי בית המשפט להניח כנקודת מוצא שהתנאים התקיימו והנטל יעבור אל התובע להראות מדוע אין לקבל את עמדתה של הרשות בענין זה", אולם פסק הדין מדגיש כי ההכרה בחסינותו של עובד ציבור, להבדיל מעובד מדינה, מצריכה החלטה של בית משפט וכי בדונו בבקשה מסוג זה "על בית המשפט לדון ולברר את שאלת התקיימותם של תנאי החסינות הקבועים בסעיף 7א'(א) לפקודה".
40.
כאמור, מצאנו לקבוע כי עילות התביעה שלפנינו הינן עילות מובהקות מתחום דיני העבודה וכן עילות מתחום דיני החוזים, אשר מקורן בחוזה העבודה. בנסיבות אלה ומשאין מדובר בעילות נזיקיות גרידא לא ניתן להיכנס לשעריו של סעיף 7א' לפקודת הנזיקין ותנאיו ממילא אינם מתקיימים בענייננו, באופן המחייב לטעמנו דחיית הבקשה להכרה בחסינות.
41.
סוף דבר – מהטעמים המפורטים לעיל נדחות שתי הבקשות - הבקשה לסילוק על הסף והבקשה להכרה בחסינות.
42.
הנתבעים יישאו בהוצאות התובעת בסך 3,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום.


ניתנה היום, ל' סיוון תשע"ח,
(
13 יוני 2018), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.







נציג ציבור (מעסיקים)
מר שלמה לס

כרמית פלד
, שופטת

נציגת ציבור (עובדים)
גב' עליזה הרפז




[1]
כל ההגשות במסמך הוספו, למעט אם צויין אחרת.






סעש בית דין אזורי לעבודה 64385-10/17 אילת בן עזרא כהן נ' עיריית רמלה, מיכאל וידל (פורסם ב-ֽ 13/06/2018)