פסקי דין על ברוק נטליה | פסקי דין על עיריית ירושלים

1954/02 עב     13/09/2005




עב 1954/02 ברוק נטליה נ' עיריית ירושלים




1
בתי המשפט
עב 001954/02
בית הדין האזורי לעבודה בירושלים
13/09/2005

כבוד השופטת שדיאור שרה

נציג מעבידים מר שחרור
בפני
:

ברוק נטליה

בעניין:
תובעת
חן משה

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
עיריית ירושלים
נתבע

ע"י ב"כ עו"ד

פסק דין
1. בפני
בית הדין תביעת התובעת, עובדת עירית ירושלים (הנתבעת), אשר הועסקה וחדלה לעבוד לסירוגין בנתבעת (להלן: העיריה).
התביעה הנה בגין סכום פיצויי הפיטורים ששולם לתובעת ביתר, ואשר האמצעים שנקטה העיריה בבקשה לגבותו, חוקיותם ושיעור ההחזר הם השנויים במחלוקת, בפרט נוכח תיק הוצאה לפועל שנפתח, ותיקים אחרים שיש לתובעת במסגרת ההוצאה לפועל.
הצדדים חלקו על סמכות בית הדין לדון בנשוא התביעה וזאת בנוסף למחלוקת לגופם של דברים.
בטרם נדון בסוגיות, נפתח בסקירת עובדות המקרה בקליפת אגוז.

2. העובדות:
א. התובעת הועסקה בעיריית ירושלים
משנת 1983 ועד לשנת 1996.
ב. בשנת 1996 שהתה התובעת בחופשה ללא תשלום שבמהלכה פנתה לנתבעת בבקשה לסיים את יחסי העבודה בניהם.
ג. בשנת 1996 הופסקה עבודתה של התובעת בעיריית ירושלים
ושולמו לה פיצויי פיטורים.
ד. בשנת 1998 פנתה הנתבעת לתובעת בדרישה להחזרת פיצויים ששולמו לה ביתר.
ה. בתאריך 6.2.2000 הגישה הנתבעת תביעה כנגד התובעת להשבת סכומים שלטענתה שולמו לתובעת ביתר.
ו. בתאריך 26.6.00 נחתם בין הצדדים הסכם פשרה שקיבל תוקף של

פסק דין
, ובו התחייבה התובעת לשלם לנתבעת סך 12,000 ₪ ב-15 תשלומים שווים של 800 ₪.
ז. התובעת לא פרעה אף אחד מהתשלומים החודשיים שהוטלו עליה לפי פסק הדין.
ח. בתאריך 7.9.00 נפתח תיק הוצאה לפועל כנגד התובעת שמספרו 0319577006.
במסגרת תיק הוצל"פ התקבלו על חשבון חובה של התובעת, הסכומים המפורטים להלן:
בחודש דצמבר 2000 סך של 3,165 ₪.
בחודש יולי 2001 סך של 1,802.41 ₪.
בסה"כ מימשה הנתבעת סכום של 4,967 ₪.
ט. בתאריך 12.12.2001 נפתח בהוצאה לפועל לבקשת התובעת תיק איחוד שמספרו
7-01-99465-03. במסגרת תיק האיחוד התקבלו על חשבון חובה של התובעת 26.98 ₪ (54.16). תיק ההוצל"פ נסגר, לתובעת הושבו סכומים שנגבו ביתר ונותר חוב כלפי הנתבעת בסך 988.19 ₪ כערכם בחודש מאי 2000.
י. בתאריך 6.1.2002 שבה התובעת לעבוד אצל הנתבעת.
יא. הנתבעת קיזזה משכרה של התובעת במהלך החודשים ינואר-ספטמבר 2002
9,046.83 ₪.
יב. התובעת גרושה ולה שלושה ילדים. יליד 1976, יליד 1981, ויליד 1983 (נפקות עובדה זו לענין קיזוז משכר על פי חוק כפי שיפורט להלן).
יג. בתאריך 3.7.2002 הוגשה תביעת התובעת בבית הדין.
יד. בתאריך 26.5.2003 הוגש כתב תביעה מתוקן.

סמכות בית הדין
3. הצדדים חלקו על עצם סמכות בית הדין ועל כן נדון בכך לראשונה. לטענת הנתבעת עילות התביעה כפי שהן מפורטות בסעיף 16 לכתב התביעה המתוקן אינן נובעות מיחסי עובד-מעביד ולפיכך לא מקנות לבית הדין לעבודה סמכות.

וזו לשון סעיף 16 לכתב התביעה המתוקן:
"16 אשר על כן מתבקש ביה"ד להזמין את התובעת לדין ולחייב אותה לפצות את התובעת עפ"י הפירוט הבא:
א. פיצוי הלנת שכר בגין גביית חוב הנתבעת משכרה של התובעת שלא כדין ובניגוד
להחלטת ראש ההוצל"פ בסכום של כ-9,000 ₪. סכום זה ישא ריבית והצמדה הנהוגים בשל הלנת שכר.
ב. פיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לתובעת, לביתה החולה ולבני משפחתה האחרים בסכום כולל של 20,000 ₪.
ג. פיצוי בגין נזקי התובעת שנגרמו בעקבות התנהגות הנתבעת (ריביות, הוצאות
משפטיות, בזבוז זמן) בסכום של 5,000 ₪".

4. נבדוק כל עילת תביעה לגופה:
1.4 סעיף 16(א) - מדובר בתביעה לפיצוי הלנה בגין גבית חוב שנוכה משכר התובעת שלא כדין.
מקור העולה בחוק הגנת השכר, תשי"ח 1958 (כמו סעיף 8 או סעיף 25 בו).
עוד, אין מחלוקת כי חלו בין התובעת לנתבעת יחסי עובד מעביד וכי היווצרות החוב מקורה ביחסים כאלה, אף כי בתקופה מוקדמת.
לאור האמור, סעיף 16(א) נכלל בעילות המנויות בסעיף 24(א)1 לחוק בית הדין לעבודה תשכ"ט-1969.
הפיצוי הנדרש בסעיף 16(א) אינו נזיקי ועל כן אינו חורג מסעיף 24(א) 1 לחוק בית הדין לעבודה.
משקבענו שהעילה הנה כזו שביחסי עובד ומעביד ומכוחה, הרי שהסמכות לבדוק אם קיזוז לפי חוק הגנת השכר, נעשה כדין אם לאו נתונה לבית הדין לעבודה
"...צריך שהיא[העילה] תבוא מזכויות המוקנות ומחובות המוטלות מהיחסים החוזיים שבין האחד כעובד והשני כמעביד או מזכויות וחובות שמקורם חוק מתחום משפט העבודה" (דב"ע מב/14-3, מישאל שחם נ. חב' קו צינור אילת אשקלון בע"מ פד"ע יג' 309 בעמ' 312 וכן דב"ע נא/166-3 רפאל שמעונוב נ. מנהטן רשת מסעדות בע"מ עבודה ועוד ארצי כרך א'(2) 148 פד"ע עג' 988).
2.4 סעיף 16(ב) - מדובר בעילה הנובעת מעוגמת נפש, שמקורה בזמן קיום יחסי עובד
ומעביד בין התובעת לנתבעת, בפעולה של הנתבעת בענין התמורה שעל התובעת לקבל. מקור העילה הוא חוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 כגון לענין סעיף 53(א) בו, וכן מכח חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970 כגון סעיף 13 בו.
מאחר ועילות אלו אינן נזקיות הרי שהן נכנסות בכללו של סעיף 24 (א) (1) לחוק בית הדין לעבודה, מדובר בעילה נפרדת שלא הוצאה מתחום סמכותו של בית הדין.
(דב"ע נה/ 283-3 חנה מרגלית נ. פז חב' נפט בע"מ פד"ע כט 264).
3.4 בנוסף לזאת רשאי בית הידן ליתן פיצוי בעד עוגמת נפש לא רק מכח חוק החוזים
או פקודת הנזיקין. בית המשפט העליון, מפיו של בית הדין הארצי לעבודה בענין ע"ע 360/99 (אהרון כהן נ. מדינת ישראל עבודה ארצי לג' (61) 32) קובע כי יש לראות בהתנהגות שלא כדין של השלטון עילה נפרדת המצדיקה פיצוייו של האזרח, כעילה מנהלית נפרדת מהמשפט הפרטי. (ראה גם ע"ע 1403/01 סוהייר סרוג'י נ. המל"ל עבודה ארצי לג' (61) 45).
4.4 הדברים דלעיל יפים גם לסעיף 10(ג) לתביעה המתייחס לפיצוי שאינו ניתן
לכימות בגין ההפרות דלעיל מכח יחסי עובד ומעביד כ"בזבוז זמן" למשל.
5.4 במצטבר לאמור לעיל המבחן לקיום הסמכות בבית הדין לעבודה הוא מבחן
מהות הסכסוך וייחודו במסגרת משפט העבודה. עמד על כך כבוד השופט מ' חשין
בפסק הדין בעניין חלמיש:
"סמכותו של בית הדין לעבודה תולה עצמה - כהוראת סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה - לא בסעד אלא במהות: בקיום יחסי עובד ומעביד, ומשנתקיימו יחסי עובד ומעביד, רשאי תובע בבית דין לעבודה לתובע כל סעד שבית הדין מוסמך ועשוי ליתן. סמכותו של בית הדין לעבודה אינה דומה אפוא לסמכותו של בית משפט השלום: סמכותו של אחרון נקבעת על-פי הסעד, סמכותו של ראשון נקבעת על-פי מהות היחסים בין התובע ולנתבע".
בג"ץ 1214/97 מיכאל חלמיש נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד נג(2) 647.

5. אין חולק שבין הנתבעת לתובעת התקיימו יחסי עובד ומעביד ושבמהלך יחסי העבודה קוזזו משכרה של התובעת כספים שהם עצמם מקורם בפיצויי פיטורים שנבעו מיחסי עובד ומעביד. עילות התביעה כפי שהן מפורטות בסעיף 16 לכתב התביעה המתוקן עוסקות כולן בסעדים שנתבעו עקב הניכויים.
נוכח כל האמור לעיל נדחית טענת הנתבעת בדבר חוסר סמכות עניינית ובית הדין ידון בתביעה לגופה.
6. איחוד תיקים בהוצאה לפועל ומשמעותו לענין זה.
הנתבעת פתחה תיק הוצל"פ לפיכך הבירור הראשון שיעשה הנו האם פעלה הנתבעת בניגוד לתיק ההוצאה לפועל, ולאיחוד התיקים שנעשה בו.
1.6 "הגשת הבקשה לאיחוד תיקים איננה מפסיקה כשלעצמה את ההליכים שנקטו
הזוכים כדי לכפות על החייב את פרעון חובותיו".
בר אופיר/הוצאה לפועל הליכים והלכות/מהד' שישית עמ' 537.
2.6 לטענת התובעת אסור היה לנתבעת לקזז משכרה סכום חוב שהוסדר באיחוד תיקים ושניתן לו תוקף של

פסק דין
ע"י רשות שיפוטית. וכי החלטת ההוצאה לפועל לאיחוד תיקי התובעת וקביעת הסכום שתשלם לתיק האיחוד, היא החלטה ממלכתית חוקתית שאין לרשות אחרת, גם אם היא ממלכתית רשות לפעול בניגוד לה. כנגד טענה הנתבעת כי קיזוז חובה של התובעת משכרה אינו מפר את החלטת ראש ההוצאה לפועל, שכן הוראות ראש ההוצאה לפועל מטילה חיוב על החייב, אך אינה מגבילה את הזוכים בדרך שבה יפרעו חובם.
הנתבעת טענה נגד איחוד התיקים אך כמובן שלא נכנס לסוגיה זו משניתן איחוד תיקים ע"י רשות מוסמכת.
3.6 בספרו של בר אופיר נתנה דוגמא לענין מימוש משכנתא באיחוד תיקים ושם קובע המחבר תוך ציטוט פסיקת בית המשפט העליון כי הליכי ההוצאה לפועל שננקטו ע"י הבנק לשם ביצוע פסק הדין, אינם שוללים את האפשרות לפתוח בהליכי מימוש המשכנתא. עוד נאמר שם כי נושה רשאי לפעול במנותק מהליכי הוצאה לפועל רגילים המתנהלים לגבי אותו חוב אם הנכס ממנו נפרע איננו משמש לתשלום החוב לאלו שבאיחוד התיקים וכי "נקיטת הליכי ביצוע במסלול אחד איננה מונעת או ייתרת את המסלול האחר, גם אם הם נוגעים לאותו חוב עצמו".
שם בעמ' 364 וראה גם ע"א 102/00 קונציי נ. בנק עצמאות למשכנתאות פ"ד נד(4) 761.
אף ששם מדובר בנושה מובטח מכל מקום מצאנו כי ניתן למצוא בכך תנא דמסייע למסקנתנו, ולפיו הנתבעת לא פעלה בניגוד לתיק האיחוד בהוצאה לפועל על פי הפסיקה דלעיל.
4.6 אכן, תכלית פרק "איחוד תיקים" בחוק ההוצאה לפועל, לייעל את אכיפת החיובים, ולאפשר לחייב לפרוע חובותיו בדרך של גבייה קולקטיבית על פי יכולתו הממונית ובתקופת זמן מוגבלת. והחייב עצמו, משניתן צו איחוד תיקים אינו רשאי לשלם לזוכים שתיקיהם אוחדו אלא באמצעות הלשכה בה מתבצע תיק האיחוד, או על פי הוראות ראש ההוצאה לפועל, (תקנה 33(ב) לתקנות ההוצאה לפועל) והחייב אינו רשאי לשלם ישירות לזוכה אך אין חובה על הזוכה שלא לנסות ולגבות חובו בדרך אחרת שלא באמצעות הלשכה להוצאה לפועל, וכאמור הדוגמא בספרו של המלומד בר אופיר כפי שהובאה לעיל מצביעה על היתר לזוכה להשתמש במסלול מקביל אם מתאפשר לו.
נוכח האמור נדחית טענת התובעת שלנתבעת אסור היה לקזז את הסכום משכרה עקב איחוד התיקים.
5.6 באגב יאמר שהטענה כי הסכום הוסדר באיחוד התיקים, נטענה בכלליות, ובלא אסמכתא, הנתבעת לא התכחשה לכך שחלק מהסכומים נגבו דרך תיק איחוד (ראה פירוט העובדות) אולם לא הוכח שחלה החלטה כלשהי של ראש ההוצאה לפועל על כספי המשכורת אשר נגעה לנושים אחרים או אשר מנעה מהנתבעת לפעול בהם כ"מסלול מקביל" כאמור.
6.6 שאלה זו אינצידנטלית לשאלה העקרית בתיק אך לא מצאנו ביסוס לטענה כי הנתבעת היתה מנועה מקיזוז עקב איחוד התיקים בהוצאה לפועל ואנו דוחים טענה זו.

7. תחולת סעיפי חוק הגנת השכר:
7.1 נוכח העובדה שבתאריך 26.6.00 נחתם בין הצדדים הסכם פשרה שקיבל תוקף
של

פסק דין
ובו התחייבה התובעת לשלם לנתבעת 12,000 ₪ ב-10 תשלומים שוים של 800 ₪, וללא קשר לכך שלא פרעה אותם על פי ההסכם, סברנו כי יש מקום לבדוק תחילה את תחולתו של סעיף 25(א) לחוק הגנת השכר הקובע אלו סכומים מותר לנכות משכר עבודה.
וזו לשון סעיף 25(א) (6):
"(א) לא ינוכו משכר עבודה, אלא סכומים אלה:
...
(6) חוב על פי התחייבות בכתב מהעובד למעביד, בתנאי שלא ינוכה על חשבון חוב כאמור יותר מרבע שכר העבודה"
7.2 מקום בו הוראת החוק הנה קונקרטית ויש בפני
נו התחייבות בכתב מהעובד
למעביד יש להעדיף סעיף זה של החוק ויישומו במקרה שלפנינו.
משבחרה הנתבעת לנכות את החוב משכרה של התובעת היה עליה לעשות כן לפי סעיף 25(א) לחוק הגנת השכר, ולפיו רשאית היא לנכות מקסימום 25% משכר העבודה של התובעת, הניכוי לא חרג מהוראות סעיף זה.
7.3 לא מצאנו כי סעיף 8 מתאים לעניננו אך משהרחיבו על כך הצדדים נתייחס לגופם
של דברים.
סעיף 8(א) לחוק הגנת השכר קובע:
"משכר העבודה החודשי לא יהיה ניתן לעיקול, להעברה או לשעבוד סכום השווה לגימלה בשיעור הנקוב בטור ג' בתוספת השניה לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1981, שהיתה משתלמת בחודש שקדם לתשלום השכר לאותו עובד לפי הרכב משפחתו ואילו היה זכאי לגימלה כאמור...".
במקרה הנוכחי הנתבעת לא הטילה עיקול או שיעבוד על שכרה של התובעת. השאלה האם ניתן לראות בניכוי משכרה של התובעת "העברה" נוכח משיכת הכסף מחשבון העובד אצל המעביד או ממשכורתו והעברתו למעביד כמעין למוציא לפועל. בעניינו לא ניתן לראות בניכוי משכרה של התובעת "עיקול, העברה או שיעבוד" ולפיכך לא חל סעיף 8(א) לחוק הגנת השכר, שכן כדי שיהיה זה כך היה על הנתבעת לעשות כן במסגרת תיק ההוצל"פ ולא ישירות בהכניסה ידה לכיסה העמוק של משכורת התובעת ונטילת הסכום לעצמה ללא העברה לצד ג'.
7.4 משקבענו שסעיף 8 לחוק הגנת השכר לא חל בעניינו השאלה האם צריך לראות
בתובעת יחידה עם שלושה ילדים אם לאו אינה רלוונטית. אך ליתר זהירות יציין בית הדין שלאחר שבחן את הראיות והעדויות בתיק לא הוכח כי בזמן ביצוע הניכויים משכרה של התובעת ילדיה ענו להגדרות בסעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995.
הבת הבכורה ילידת 1976 כבת 26 בזמן ביצוע הניכוי ואינה עונה להגדרות הקבועות בסעיף הנ"ל.
הבן האמצעי יליד 1981 - היה כבן 21 בעת הניכוי. לטענת התובעת בנה האמצעי שירת בשירות סדיר בזמן זה. אולם בעדותה בבית הדין אמרה שהשתחרר מהצבא אחרי שנה וחמישה חודשים (עמ' 5 לפרוטוקול).
התובעת לא הציגה אף ראשית ראיה לתמוך בטענתה שבזמן ביצוע הניכויים בנה האמצעי שירת בשירות סדיר בזמן זה. אולם בעדותה בבית הדין אמרה שהשתחרר מהצבא אחרי שנה וחמישה חודשים (עמ' 5 לפרוטוקול).
התובעת לא הציגה אף ראשית ראיה לתמוך בטענתה שבזמן ביצוע הניכוי בנה האמצעי שירת בשירות סדיר. לגבי הבן השלישי יליד 1983 (כבן 19 בזמן הניכויים), על פניו הוא עונה להגדרות הקבועות בסעיף 23 לחוק הביטוח הלאומי, אולם לאחר שהתברר בחקירתה הנגדית של התובעת שהילד גר תקופה מסוימת אצל אביו וכנראה אף שינה את כתובתו, ספק בעיני בית הדין אם ילד זה היה סמוך לשולחנה בזמן הניכוי. מכל מקום, ענין זה לא הוכח.
לסיכום, סבורים אנו על העובדות נשוא תיק זה חל סעיף 25(א) לחוק הגנת השכר, והטענה בדבר תחולת סעיף 8 לחוק זה נדחית.

8. פיצויי הלנת שכר
נותרה השאלה האם קמה תשתית משפטית להשתת פיצויי הלנה בגין הקיזוז והניכוי שבוצע.
1.8 התובעת טענה כי הנתבעת פעלה שלא על פי החוק וקיזזה משכרה של התובעת
סכומי כסף ניכרים שנעשו שלא בתום לב ולא עקב טעות, לטענתה הקיזוזים משכרה של התובעת נעשו בהנחיה ברורה של נציגי הנתבעת למחלקת השכר ולא המחשב ביצע זאת אוטומטית.
2.8 הנתבעת טענה כי שכר מולן הינו שכר שלא שולם מעולם ולא שכר ששולם לעובד,
אך הועבר מחשבונו של העובד לחשבון אחר וזאת במגבלות הקבועות בסעיף 25 לחוק הגנת השכר. עוד טענה כי התביעה לפיצויי הלנה התיישנה וכן כי יש להפחית את פיצויי ההלנה למינימום, היות והסכום לא שולם בשל טעות כנה, לפיה סברה הנתבעת כי היא רשאית לקזז את חובה של התובעת משכר עבודתה ו/או שהנתבעת שילמה לתובעת פיצוי בגין הלנה זו, בדרך של תשלומי מקדמות בסכומים העולים על שכר העבודה בפועל.
3.8 כפי שנפסק לעיל הנתבעת היתה רשאית לנכות משרה של התובעת 25% על פי
סעיף 25(א)(6) לחוק הגנת השכר. הניכויים שבוצעו משכרה של התובעת במהלך החודשים מאי-ספטמבר 2002 היו פחות מ-25% מהשכר ולפיכך עמדו במגבלות חוק הגנת השכר והתובעת לא זכאית לפיצויי הלנת שכר בגינם.
למעלה מהצורך בית הדין מוצא לנכון לציין שעדותו של עד הנתבעת מר סורי שדי ויקטור כהן, מנהל מחלקת משכורות היתה עקבית ומהימנה. כפי שעולה מעדותו כאשר התובעת התקבלה לעבודה, המערכת הממוחשבת זיהתה את יתרת חובה של התובעת וביצעה את הקיזוז מהשכר באופן אוטומטי. רק במרץ 2002 כאשר התברר לנתבעת כי קוזזו משכרה של התובעת סכומים העולים על הסכומים המותרים בקיזוז תוקנה הטעות והושבו לתובעת כספים. עוד מקבלים אנו את הטענה כי מאחר ולמעשה העובדת עזבה קודם, נרשם החוב כ"חוב סופי" של מי שחדלה לעבוד ולא של מי שנחשבת לעובדת.
4.8 סעיף 18 לחוק הגנת השכר התשי"ח-1958:
"בית דין אזורי רשאי להפחית פיצויי הלנת שכר או לבטלו, אם נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה או עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש לדעת בית הדין האזורי, ובלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו".
"טעות כנה" היא טעות "באמת" "בתום לב", היינו טעות שגם אדם אחר ישוכנע כי מי שפעל מתוך אותה טעות האמין במצב הדברים כפי שנראה לו ופעל לפיו. אין ניגוד הכרחי בין "טעות כנה" לרשלנות, ולא מן הנמנע כי "טעות כנה" תיגרם על ידי רשלנותו של טועה (דב"ע לא-5-2 יוסף כהן נ' עירית ירושלים פד"ע ג' 169).
לטעמו של בית הדין , הנתבעת אשר עדיה היו מהימנים בעינינו פעלה מתוך טעות כנה, ובאופן אוטומטי ועל כן אין מקום להשתת פיצויי הלנה, אף הניכוי עצמו עמד במסגרת החוקית שנתבררה בהליך זה ומכל מקום משפטית סברה הנתבעת כי חל סעיף המאפשר לה ניכוי גבוה יותר, דהיינו גם טעות משפטית לפתחנו, המקנה שיקול דעת לאי השתת פיצויי הלנה.
כאמור אין אנו מוצאים שיש מקום להשתת פיצויי הלנה ותביעה זו נדחית.

5.8 התיישנות
"17א(א) הזכות לפיצויי הלנת שכר, להבדיל משכר עבודה, תתיישן אם לא הוגשה תובענה לבית דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 (להלן בית הדין האזורי) תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן, או תוך 60 יום לתקופה של 90 ימים.
(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), אם הלין המעביד את שכרו של העובד, או חלקו, שלוש פעמים בתקופה של שנים עשר חודשים רצופים שבתוך שלוש השנים הרצופות שלאחר יום תשלום השכר שבו קשור הפיצוי, תהא תקופת ההתיישנות שלוש השנים האמורות.
(ג) הוראות סעיף קטן (ב) לא יחולו על פיצויי הלנת שכר שחלפה לגביהם תקופת ההתיישנות של שנה האמורה בסעיף קטן (א)".
לאור הוראות סעיף 17א תקופת ההתיישנות במקרה דנן הינה שנה.
כתב התביעה הראשון שהוגש ביום 3.7.02 לא כלל תביעה לפיצויי הלנת שכר למרות שכותרתו "כתב תביעה להלנת שכר". בכתב התביעה המתוקן (סעיף 17) שהוגש ביום 25.6.03 תבעה התובעת פיצויי הלנת שכר.
הגשת תביעה, תוך תקופת ההתיישנות, מבלי לתבוע בה פיצויי הלנה, אינה מפסיקה את מרוץ ההתיישנות, וזאת נמנית מיום הגשת תביעה מתוקן, בו נתבעו לראשונה פיצוי הלנה (עע 195/99 אורלי מרוביץ נ' עמישב שרותים בע"מ פד"ע לד 198).
בנסיבות הענין הרי שתביעת התובעת להלנת שכר בגין הניכויים שבוצעו משכרה בחודשים ינואר-אפריל 2002 התיישנה.
מכל האמור לעיל עולה כי אין מקום להעתר לתביעת התובעת ותביעתה לפיצויי הלנת שכר או להחזר חוב שנגבה שלא כדין נדחית.

9. טענת הקיזוז
הנתבעת טענה לחוב שנותר בסך 988.19 ₪ (כערכם בחודש מאי 2000), משהאמנו לעדי הנתבעת ומשלא נסתרה טענת קיזוז זו וגובה חוב זה ומשנבדקו החישובים מתקבלת טענה זו של הנתבעת.
סכום זה כשהוא נושא הפרשי הצמדה (101.68 ₪) ממאי 2000 ועד היום מגיע לסך 1,089.87 ₪.

10. נותרו שני ראשי תביעה המתייחסים לעוגמת הנפש להוצאות ולבזבוז הזמן שנגרם לתובעת.
לאחר ששקלנו את מהלכי הצדדים ואת הטעויות, ומשקבענו שבהנהגת הנתבעת יש כדי מעין רשלנות גם אם עדיין נעשתה מתוך טעות כנה שכן הניכוי נעשה בלא ידיעתה המוקדמת של התובעת, מאידך יש להניח בשל מצבה, גם התובעת לא עמדה במחויבות מטעמה (פרו' עמ' 4 ש' 4-7), נוכח כל האמור סבורים אנו כי יש מקום לפסוק לטובת התובעת בגין עוגמת נפש סך של 3,000 ₪. מסכום זה יקוזז סך 1,089.87 ₪, לפיכך תשלם הנתבעת לתובעת בגין עוגמת נפש 1,910 ₪.
הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 1,000 ₪.
סכומים אלו ישולמו על ידי הנתבעת לתובעת תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין ואם לא ישולמו במועד ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.
ניתן היום , תשס"ה ( 2005) בהעדר הצדדים
------------------------ ---------------------------
נציג ציבור, מר שחרור שרה שדיאור, שופטת








עב בית דין אזורי לעבודה 1954/02 ברוק נטליה נ' עיריית ירושלים (פורסם ב-ֽ 13/09/2005)