פסקי דין על נציג ציבור (עובדים) מר דוד פטיטו | פסקי דין על נציג ציבור (מעסיקים) מר נתן חיים | פסקי דין על ג'מאל טלב מחאריק  | פסקי דין על יעקב את מוריס רם אור עבודות חשמל בע"מ

36876-05/15 סעש     21/06/2018




סעש 36876-05/15 נציג ציבור (עובדים) מר דוד פטיטו, נציג ציבור (מעסיקים) מר נתן חיים, ג'מאל טלב מחאריק  נ' יעקב את מוריס רם אור עבודות חשמל בע"מ








בית דין אזורי לעבודה בבאר שבע



סע"ש 36876-05-15 טלב מחאריק נ' יעקב את מוריס רם אור עבודות חשמל בע"מ



לפני: כב' השופט משה טוינה

נציג ציבור (עובדים) מר דוד פטיטו
נציג ציבור (מעסיקים) מר נתן חיים


התובע:

ג'מאל טלב מחאריק
ע"י ב"כ עו"ד רסמי זחאלקה


נגד

הנתבעת:
יעקב את מוריס רם אור עבודות חשמל בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד דבורה ביטון





פסק דין


1.
עניינו של

פסק דין
זה בתביעה שהגיש מר ג'מאל טלב מחאריק (להלן: "התובע") המתייחסת לתקופת עבודתו בשירותה של חברת יעקב את מוריס רם אור עבודות חשמל בע"מ
(להלן: "הנתבעת") וסיומה. בתביעה ביקש התובע לחייב את הנתבעת בהפרשי שכר וגמול בגין העסקה בשעות נוספות, פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, זכויות נלוות ובפיצויי בגין אי הפקת תלושי שכר כחוק ואי מתן הודעה לעובד בסכום כולל בסך של 143,198 ₪.

הצדדים

2.
התובע הוא תושב סמוע, שמתגורר ברשות הפלסטינאית. הנתבעת הינה חברה בע"מ הפועלת בענף הבניין. בין התובע לנתבעת התקיימו יחסי עובד מעסיק מחודש נובמבר 2006 ועד כולל חודש מאי 2014 [1]
.

התביעה
3.
בתביעה מושא פסק הדין, טען התובע כי יחסי עובד מעסיק בין הצדדים הסתיימו בפיטוריו ללא הודעה מוקדמת ובהתאם, זכאי התובע לפיצויי פיטורים המבוססים על שכר יומי של 219 ₪ ליום[2]
, ו-25 ימי העסקה בחודש בסכום כולל של 41,518 ₪; אשר מהם יש להפחית את הסכום שהופרש לחשבון פיצויי פיטורים בשירות התעסוקה בסכום של 22,058 ₪.

לפיכך, ביקש התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו הפרשי פיצויי הפיטורים בסכום של 19,460 ₪ ודמי הודעה מוקדמת של 5,475 ₪.

4.
על פי התביעה, הועסק התובע במתכונת קבועה החל מהשעה 07:00 ועד השעה 16:00 ובמהלך יום העבודה יצא להפסקה של כחצי שעה באופן שהוא זכאי לגמול בגין העסקה בשעות נוספות על חצי שעה מדי יום שבה עבד מעבר לתחום יום העבודה הרגיל (8 שעות). בהתאם,
תבע התובע גמול בגין העסקה בשעות נוספות בסכום בסך של 30,396 ₪.

5.
בתביעה סיפר התובע כי השכר אשר דווח לשירות התעסוקה, הינו נמוך משכר המינימום בענף הבניין, שנקבע בהסכמים הקיבוציים וצווי ההרחבה באוגוסט 2004 ואוגוסט 2010. אשר על כן, טען התובע כי ככל שייקבע כי יש לקבל את דיווחי השכר של הנתבעת לשירות התעסוקה המתייחסים לשכרו היומי, הוא זכאי להפרשי שכר בגובה ההפרש בין שכר מינימום בענף הבניין לבין השכר המדווח בסכום כולל של 13,735 ₪.

6.
עוד נטען בתביעה כי הדיווחים כי הפקדות הנתבעת לשירות התעסוקה לטובת פנסיה, הופרשו בחסר. על כן, ביקש התובע לחייב את הנתבע בפיצוי בגובה הפקדה בחסר בסכום של 3,262₪.

7.
לטענת התובע, לאורך תקופת הקשר לא שילמה הנתבעת לתובע תשלום עבור ימי חג; דמי הבראה ודמי כלכלה. לאור האמור, ביקש התובע בתביעתו לחייב את הנתבעת בתשלום דמי חגים בהיקף של עשרה ימי חג בשנה ביחס לתקופת העבודה הכוללת (מחודש נובמבר 2006 ועד לחודש מאי 2014 כולל) בסכום של 12,957 ₪; קצובת הבראה בסך של 6,732 ₪; דמי כלכלה
בסך של 139 ₪ על כל חודש עבודה, ובסך הכל סכום של 9,869 ש"ח.

8.
על פי כתב התביעה, לא יצא התובע לחופשה בתשלום במהלך תקופת הקשר ועם סיום הקשר לא שילמה הנתבעת לתובע דמי פדיון חופשה. בהתאם תבע התובע תשלום דמי פדיון חופשה המתייחסים למכסת ימי החופשה שצבר מיום 01.01.2011 ועד למועד סיום העסקתו בחודש מאי 2014 - בהיקף של 55.9 ימים - ובהתאם דמי פדיון חופשה בסכום כולל של 12,244 ₪.

9.
בתביעתו הפנה התובע להוראות ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף הבניין מאוגוסט 2010 שעל פיו על המעסיק להפריש לקרן השתלמות 2.5% משכר העובד החל מאוגוסט 2010. לטענת התובע, משלא הפרישה הנתבעת לתובע כספים לקרן ההשתלמות כמתחייב בהוראות ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה, זכאי התובע לפיצוי בגובה הפרשת המעסיק לקרן ההשתלמות ביחס לתקופה שמאוגוסט 2010 בסכום כולל של 6,296 ₪.

10.
בנוסף מפנה התובע להוראות ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף הבניין שלפיהם זכאי התובע לשתי מערכות ביגוד כל שנה והחל מאוגוסט 2010 לשתי מתנות חג בשנה. אליבא התובע לא סיפקה הנתבעת לתובע, מערכות ביגוד כמתחייב בהסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף הבניין ומתנות חג. על רקע זה, ביקש התובע לחייב את הנתבעת בתשלום דמי ביגוד המתייחסים לכל תקופת הקשר ביניהם בסך של 4,733 ₪ ופיצוי בגין אי מתן מתנות לחג בסך של 3,066 ₪.

11.
לבסוף ביקש התובע פיצוי בטענה כי תלושי השכר שהנפיק הנתבע אינם משקפים את מציאות העסקתו בסכום בסך של 10,000 ₪ ופיצוי בשל אי מתן הודעה לעובד בסך של 5,000 ₪[3]
.

טענות הנתבעת
12.
אין בדעתנו לפרט בשלב זה של פסק הדין את טענות הנתבעת בכתב ההגנה. די לומר את הדברים הבאים:

לטענת הנתבעת, הדיווחים שהעבירה הנתבעת לשירות התעסוקה הבאים לביטוי בתלושי השכר שהנפיק שירות התעסוקה משקפים את העסקתו של התובע בשירות הנתבעת ואת זכויותיו. הנתבעת הוסיפה כי אין ממש בטענת התובע לפיה הועסק בשעות נוספות; ולגרסתה יחסי עובד מעסיק בין הצדדים הסתיימו בהתפטרותו של התובע בלא מתן הודעה מוקדמת.


מכאן טוענת הנתבעת כי אין בסיס לתביעת התובע לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת – שהרי יחסי עובד מעסיק בין הצדדים הסתיימו ביוזמן התובע שהביא את היחסים לידי סיום מבלי שנתן הודעה מוקדמת לנתבעת על כוונתו לסיים את הקשר בין הצדדים.


הנתבעת הוסיפה כי משהדוחות שהנפיק שירות התעסוקה משקפים את מציאות העסקתו של התובע ואת הוראות הדין המתייחסים להעסקתו של "תושב שטחים" בענף הבניין בישראל – יש לדחות את תביעת התובע לזכויות נלוות: פיצוי על הפרשה בחסר לקרן הפנסיה, פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן השתלמות, דמי פדיון חופשה ותשלום קצובת הבראה.


לגרסת הנתבעת, סיפקה הנתבעת לתובע ביגוד, שילמה לתובע דמי חגים, והעניקה לתובע שי לחג באמצעות תווי קנייה.

13.
בנסיבות אלו, סבורה הנתבעת כי יש לדחות את תביעת התובע על כל רכיביה וככל שייפסק לתובע סכום כלשהו באחד מרכיבי התביעה; ביקשה לקזז מכל סכום שייפסק דמי הודעה מוקדמת שאותה חייב התובע לנתבעת, לשיטתה, בסך של 5,000 ₪.

דיון והכרעה
14.
לאור המחלוקת שבין הצדדים, כפי שזו משתקפת בכתבי הטענות, עולה כי המחלוקת שביניהם היא מחלוקת עובדתית בעיקרה. על רקע זה נפנה להלן לדיון פרטני ברכיבי התביעה השונים ובמסגרת דיון זה, נתייחס למחלוקות העובדתיות שבין הצדדים המשליכות על זכאותו של התובע לסעד הכספי המבוקש ברכיבי התביעה השונים. את הדיון נפתח בתביעת התובע לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת ונסיים בטענת הקיזוז שהעלתה הנתבעת.


התביעה לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת:

15.
תביעת התובע לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת מושתתת על הטענה העובדתית שלפיה יחסי עובד מעסיק בין הצדדים הסתיימו בפיטורי התובע בלא מתן הודעה מוקדמת. נזכיר בהקשר זה כי לטענת הנתבעת יחסי עובד מעסיק הסתיימו בהתפטרות התובע. במציאות שכזו, בה חלוקים הצדדים על נסיבות סיום יחסי עובד מעסיק שביניהם, נטל הוכחת הטענה האומרת כי יחסי עובד מעסיק בין הצדדים הסתיימו בפיטורי התובע – מוטל על האחרון.

16.
לטעמנו, לא הוכיח התובע את טענת הפיטורים ונימוקנו הם כדלקמן:

א.
אין בתצהיר התובע כל התייחסות לנסיבות הפיטורים; בהקשר זה כל שנאמר בתצהיר הוא: "הנני מצהיר שהנתבעת פיטרה אותי מעבודתי אצלה וזאת ללא מתן הודעה מוקדמת".


בדיון ההוכחות שהתקיים בתביעה ולשאלת ב"כ הנתבעת סיפר התובע כי מי שפיטר אותו, הוא אחד ממנהלי הנתבעת בשם מוריס. דא עקא, שבעדותו סיפר עד הנתבעת כי "מוריס איננו" פעיל בחברה הנתבעת ולא היה פעיל בחברה בתקופה הרלוונטית לענייננו. בהקשר זה סיפר העד:


"מוריס לא מנהל את החברה ולא מנהל כוח אדם ולא כלום, למעלה משלוש שנים הבן אדם היה חולה ועבר ניתוח ועוד. מי שהחליט לאורך כל הדרך זה רק אני. מה שהוא אמר בעדות שלו לא נחשב. אני אביא גם את האחים שלו שעובדים אצלי. הוא לא ראה את מוריס לפחות שנתיים מאז שהוא אומר שהוא פיטר אותו, שנים הוא לא ראה אותו"[4]
.

ב.
במאמר מוסגר נוסיף כאן, כי משלא פירט התובע בתצהירו את גרסת הפיטורים, לא הייתה הנתבעת אמורה לצפות את טענת התובע לפיה פוטר על ידי אותו מוריס ולאור זאת לדאוג להבאתו לעדות. מכאן שאין לזקוף את אי הבאתו של מוריס לעדות, לחובתה של הנתבעת.

ג.
בעדותו סיפר התובע, כי גם לאחר אותו מעשה פיטורים כביכול, הוא השאיר בידו את מכשיר הטלפון הנייד שהעמידה הנתבעת לרשותו לצורכי העבודה. בהקשר זה סיפר התובע בעדותו:


"... קיבלתי טלפון מהחברה אחרי שפיטר אותי מוריס נשאר הטלפון אצלי 20 יום, חשבתי שאולי יהיה משא ומתן להחזיר אותי לעבודה. אבל אחרי 20 יום הוא התקשר להחזיר את הטלפון"[5]
.


על רקע זה, מקובלת עלינו טענת הנתבעת לפיה אילו באמת פוטר התובע על ידי אותו מוריס, היה מקום כי באותו מעמד יבקש מהתובע את הטלפון שהעמידה החברה לרשותו.
העובדה כי הטלפון אכן נשאר בידי התובע עד לרגע שבו התבקש להשיב את הטלפון, 20 יום אחרי שהפסיק את עבודתו בפועל, איננה מתיישבת עם טענת הפיטורים.

ד.
לטעמנו קיים קושי של ממש לקבוע ממצא עובדתי, ככל שהוא נסמך על עדות התובע לבדה. לעניין זה נציין כי בסעיף 15 לתצהירו
סיפר התובע:


"הנני מצהיר וזכאי כל שנה לשתי מערכות ביגוד כל שנה ומשהנתבעת לא סיפקה לי שתי מערכות כאלה, אני זכאי לתשלום".


זאת בשעה שהנתבעת הציגה במהלך דיון הוכחות אישורים בחתימת התובע על קבלת ביגוד בשנת 2013 ובשנת 2011[6]
.


בדומה דרש התובע תשלום דמי הבראה לשנתיים האחרונות להעסקתו[7]
, בעוד שבעדותו בפני
נו נשאל התובע והשיב כי: "... בית הבראה נתנו לנו רק בשנתיים האחרונות"[8]
.

ה.
על רקע האמור לעיל, עדיפה בעינינו גרסת הנתבעת לפיה יחסי עובד מעסיק בין הצדדים הסתיימו בהתפטרות התובע אשר זנח את העבודה ו-20 יום לאחר שעזב, התבקש להשיב את הטלפון שהעמידה הנתבעת לרשותו; וכך עשה.

17.
משאין בידינו לקבל את גרסת התובע לפיה יחסי עובד מעסיק בין הצדדים הסתיימו בפיטורי התובע בלא הודעה מוקדמת, התביעה לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת – נדחית.


תביעת השכר:

18.
תביעת השכר כוללת בתוכה שני רכיבים: הראשון גמול בגין העסקה בשעות נוספות; והשני, הפרשי שכר בין שכר בפועל
לבין השכר התעריפי בענף הבניין.

19.
בתביעתו לגמול על העסקה בשעות נוספות, טען התובע כי הועסק מידי יום חצי שעה נוספת אשר בגינה הוא זכאי לגמול בגין העסקה בשעות נוספות. בהקשר זה טען התובע למתכונת העסקה של 6 ימים בשבוע וליום עבודה בימים א' עד ה' מהשעה 07:00 עד השעה 16:00. עוד טען התובע, כי במהלך יום עבודה הוא נהנה מהפסקה בת חצי שעה, באופן שבכל אחד מהימים א' עד ה', הוא הועסק 8.5 שעות. דהיינו חצי שעה נוספת מעבר לתחום של יום העבודה הרגיל (8 שעות עבודה לעובד המועסק שישה ימים בשבוע).

20.
בעדותו בפני
נו אישר עד הנתבעת כי ככלל היה התובע אמוק לעבוד שישה ימים בשבוע. בהקשר זה סיפר מר יעקב כהן, מנהל הנתבעת, בעדותו כי:


"... לרוב אנחנו עובדים שישה ימים, יש שבועות של שלושה ימים, ארבעה ימים. המערכת שלנו עובדת מראשון עד שישי כולל..."[9]
.

עוד אישר מר כהן בעדותו, כי ככלל אמורים העובדים להתייצב בשעה 07:00 באתר הבניה ולעבוד עד השעה 16:00. בהקשר זה העיד האחרון:

"הוא (התובע בענייננו, הוספה שלי-ט.מ) אמור לעבוד משעה 07:00 עד השעה 16:00"[10]
.

21.
יוצא מכאן כי הוכחה בפני
נו מתכונת העסקה שעל פיה היה אמור התובע לעבוד, שישה ימים בשבוע, שבהם בימים א' עד ה', עמד התובע לרשות עבודה מהשעה 07:00 עד השעה 16:00. עוד נמצא, כי במהלך יום העבודה ניתנה לתובע חצי שעה הפסקה[11]
.

22.
בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי, על בית הדין לפסוק לעובד גמול בגין העסקה בשעות נוספות, בהסתמך על מתכונת העסקה שהוכחה בפני
ו. אשר על כן, על בסיס מתכונת העסקה שעיקרה איננה במחלוקת, זכאי התובע לגמול בגין העסקה בשעות נוספות המתייחסת להעסקה של חצי שעה נוספת מידי יום, בימים א' עד ה'.

23.
בהקשר זה נוסיף: ערים אנו לטענות הנתבעת לפיהן מעבר לחצי שעת הפסקה ביום, אותה אישר התובע, נהנה התובע מהפסקות קפה קצרות לאורך יום העבודה "לשאיפת אוויר" והיו מקרים בהם התובע איחר להגיע לעבודה או הקדים לצאת את מקום העבודה. לטעמנו אין בכך כדי למנוע מלפסוק לתובע גמול בגין העסקה בשעות נוספות על בסיס מתכונת העסקה שהוכחה בפני
נו, וזאת משני טעמים: הראשון; לטעמנו אין לזקוף עצירות קצרות במהלך יום העבודה, בתוך תחום מקום העבודה "לשאיפת אוויר"; כהפסקות שאינן נמנות על זמן העבודה. עצירות עבודה שכאלה הן חלק בלתי נפרד של יום העבודה של כל עובד. השני; במציאות החיים, עובד המועסק במתכונת העסקה קבועה מתעכב מידי פעם בהגעתו לעבודה ויוצא מידי פעם לפני תום יום העבודה הרגיל. בכך אין כדי למנוע מלפסוק לאותו עובד גמול בגין העסקה בשעות נוספות על בסיס מתכונת העסקה שהוכחה, שאם לא תאמר כך, הרינו מרוקנים מתוכן את האפשרות לפסוק לעובד גמול העסקה בשעות נוספות על פי מתכונת העסקה.

24.
מכאן שהתובע זכאי לגמול בגין העסקה בשעות נוספות על חצי שעת עבודה נוספת שעבד במהלך ימי השבוע א' עד ה' לאורך תקופת הקשר. בהתאם אנו פוסקים לתובע גמול בגין העסקה בשעות נוספות כדלקמן:


משהגיש התובע את התביעה מושא פסק הדין בחודש מאי 2015, זכאי התובע לגמול בגין העסקה בשעות נוספות ביחס לתקופה שמחודש מאי 2008 ואילך; משעבד התובע ימים ספורים בחודש מאי 2014 (החודש האחרון לעבודתו) – זכאי התובע לגמול בגין העסקה בשעות נוספות ביחס לתקופה של 71 חודשים (ממאי 2008 ועד אפריל 2014 כולל).


כמי שעובד שישה ימים בשבוע, עובד התובע בממוצע 21 ימים בחודש, להוציא ימי שישי ושבת.

משכך, זכאי התובע לגמול בגין העסקה בשעות נוספות (של חצי שעה נוספת) ביחס לתקופה של 1,491 ימים (21 ימי עבודה בחודש כפול תקופת עבודה כוללת של 71 חודשים).

בהתאם זכאי התובע לגמול בגין העסקה בשעות נוספות על 745.5 שעות נוספות, שבהן הועסק במהלך התקופה הנ"ל (0.5 שעות נוספות ביום כפול 1,491 ימים).

על פי גרסת התובע, ערך יום עבודה מבוסס על טבלת השכר שבהסכם הקיבוצי בענף הבניין שהיה בתוקף במועד סיום הקשר, עמד על 219 ₪ ליום עבודה. על פי חישוב של 8 שעות עבודה רגילות ביום, ערך שעת עבודה עומד על 27.38 ₪ לשעה; וערך שעה נוספת (השעתיים הנוספות הראשונות מעבר לתחום יום העבודה הרגיל) עומד על 34.23 ₪.

לפיכך, התובע זכאי לגמול בגין העסקה בשעות נוספות ביחס לתקופת ההעסקה הכוללת, בסכום של 25,518 ₪ (34.23 ₪ ערך שעה נוספת
x
745.5 שעות). משנפסק לתובע גמול על העסקה בשעות נוספות על בסיס השכר האחרון, יתווסף לסכום האמור הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.6.2014.

25.
חלקה השני של תביעת השכר היא תביעה להפרשי שכר בגובה הפרש שבין השכר בענף הבניין, על פי טבלאות השכר המצורפות להסכמים הקיבוציים בענף לבין השכר שדווח לשירות התעסוקה ושולם לתובע. בסוגיה זו, נקדים אחרית לראשית, בהבאת המסקנה אליה הגענו שדין התביעה לתלושי שכר להידחות, כמפורט להלן.

26.
תביעת עובד להפרשי שכר חייבת לכלול את שני חלקי המשוואה על בסיסה מבקש העובד לפסוק
לו הפרשי שכר – השכר לו זכאי העובד (בעניינו של התובע כאן, השכר הקבוע בטבלאות השכר שהם חלק מההסכמים הקיבוציים בענף הבניה) והשכר ששולם בפועל.

27.
במקרה שלפנינו אין בכתב התביעה כמו גם בתצהיר התובע, התייחסות לתעריף היומי על פיו שילמה הנתבעת לתובע שכר. מכאן שבמקרה שלפנינו התובע לא טען ולא הוכיח להסכם על פיו שילמה הנתבעת לתובע שכר בתעריף הנמוך מהשכר שנקבע בטבלאות השכר בהסכמים הקיבוציים בענף הבניין ובצווי ההרחבה. בהקשר זה נפנה לכתב התביעה שבו התייחסות לגובה השכר היומי על פיו הועסק התובע; וכך טען התובע בסעיף 15 לכתב התביעה שענייננו תביעת התובע להפרשי שכר כדלקמן:


"התובע ובאם טענתנו לעניין גובה שכרו לא תתקבל, יטען כי השכר הנטען על ידי הנתבעת כפי שדווח לשירות התעסוקה, הינו פחות משכר המינימום לענף הבניה, כפי שעודכן בהתאם להסכם וצו ההרחבה...".

אלא שאין בכתב התביעה כל טענה המתייחסת לשכר היומי על פיו הועסק התובע, לגרסתו; בדומה אין בתצהיר התובע כל התייחסות לגובה שכרו היומי לאורך כל תקופת הקשר.

28.
משלא הניח התובע בסיס לתביעה להפרשי שכר בהעדר טענה לפיה שילמה לו הנתבעת שכר הנמוך מהשכר הקבוע בטבלאות השכר בהסכמים הקיבוציים בענף הבניין – דין התביעה להפרשי שכר להידחות.


התביעה לזכויות נלוות:

29.
תביעת התובע לזכויות נלוות מורכבת מהרכיבים הבאים: דמי פדיון חופשה, דמי הבראה, דמי חגים, דמי כלכלה, ביגוד, מתנות חג, פיצוי בגין הפרשות בחסר לפנסיה ופיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן השתלמות.

30.
נאמר מיד כי במהלך דיון ההוכחות חזר בו התובע מהתביעה לביגוד ולמתנות חג[12]
. אשר על כן, התביעות ברכיבים אלו – נדחות.


התביעה לדמי פדיון חופשה:

31.
את הדיון לתביעת התובע לדמי פדיון חופשה נפתח בציון העובדות, אשר יהוו בסיס לבחינת תביעת התובע לדמי פדיון חופשה, כדלקמן:

א.
בהעדר התייחסות בכתב ההגנה ובתצהיר הנתבעת, לניצול זכותו של התובע לחופשה בפועל, ובהעדר התייחסות בתצהיר המפנה לדוחות נוכחות שמהם ניתן ללמוד על ניצול חופשה בפועל בשכר בתקופת העסקתו של התובע, המסקנה המתבקשת היא כי במהלך תקופת העבודה לא ניצל התובע את זכותו לחופשה מכוח חוק חופשה שנתית תשי"א – 1951 (להלן: "חוק חופשה שנתית").
ב.
כעובד, תושב הרשות הפלסטינית המועסק בישראל, מפרישה הנתבעת לשירות התעסוקה 4% מהשכר, לטובת חופשה שנתית מכוח חוק. בהקשר זה, די להפנות לפירוט המשכורת, שהנפיק שירות התעסוקה לתובע המצורף לכתב התביעה ובו פירוט הפרשות המעסיק, ובין אלה, הפרשה לטובת חופשה שנתית. בהתאם יש לנכות ממכסת ימי החופשה לפדיון 12 ימי חופשה בשנה, הבאים לביטוי בהפרשות המעסיק לטובת זכותו של העובד (התובע בעניינינו) לחופשה שנתית.
32.
משנמצא כי התובע לא ניצל את זכותו לחופשה בשכר, מהנתבעת במהלך תקופת הקשר, זכאי התובע לדמי פדיון חופשה, המתייחסים למכסת ימי החופשה שצבר בתקופה שמיום ב-1.1.2011 ועד לסוף חודש אפריל 2014; מתוכם יש לנכות 12 ימים בשנה, המתייחסים להפרשות המעסיק לטובת הזכות לחופשה שנתית, שאותה מעביר המעסיק באופן שוטף לשירות התעסוקה.

בתקופה שמ-1.1.2011 ועד לסוף אפריל 2014, צבר התובע מכסת חופשה כוללת של 62 ימים[13]
. מתוכם יש לנכות 40 ימים המשקפים את תשלום המעסיק במסגרת שירות התעסוקה לטובת זכותו של תובע לחופשה[14]
. לפיכך, במועד סיום העסקתו של התובע בשירות הנתבעת עמדה לרשות התובע מכסת ימי חופשה בהיקף של 22 ימי חופשה.

בהתאם לסעיף 13 לחוק חופשה שנתית, דמי פדיון חופשה להם היה זכאי התובע, הם בסכום השווה לדמי החופש שהיו משולמים לו אילו יצא לחופשה ביום שבו חדל לעבוד.

על פי סעיף 10 לחוק חופשה שנתית, דמי החופשה, שבהן חייבת הנתבעת, הן בסכום השווה לשכרו הרגיל.
כעובד חודשי במהלך תקופה של 22 ימים היה התובע זכאי "לשכר רגיל", השווה לשכר העבודה
של 19 ימי עבודה (וזאת
מאחר שהתובע הועסק 6 ימים בשבוע, ומכאן שבתקופה של 22 ימים היה זכאי לשכר על 19 ימי עבודה בפועל).
על בסיס שכר יומי של 219 ₪ (השכר היומי על פי טבלאות השכר,
הכלולות בהסכם הקיבוצי בענף הבניין מחודש אוגוסט 2010 (שלגביו לא העלתה הנתבעת גרסה נוגדת)- זכאי התובע לדמי פדיון חופשה סך של 4,161 ₪.
33.
לאור האמור, על הנתבעת לשלם לתובע דמי פדיון חופשה בסך 4,161 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.6.2014.
תביעה לתשלום דמי הבראה:
34.
בכתב התביעה, ביקש התובע לחייב את הנתבעת בתשלום דמי הבראה עבור השנתיים האחרונות להעסקתו
המתייחסים ל-9 ימי הבראה בשנה (סך הכל 18 ימים), על פי תעריף של 374 ₪ ליום; בסכום כולל של 6,732 ₪.
35.
בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה משנת 2010, זכאי העובד בענף הבניה, בעל ותק של מעל 5 שנים ולא יותר מ-10 שנים, ל-9 ימי הבראה בשנה. לאור העובדה כי התובע החל את עבודתו בנתבעת בחודש דצמבר 2006, הרי שבכל אחת מהשנתיים האחרונות להעסקתו היה זכאי לדמי הבראה על בסיס
מכסה של 9 ימי הבראה.
36.
מעדות התובע ומתלושי השכר עולה כי בשנתיים האחרונות להעסקתו של התובע, שילמה הנתבעת לתובע דמי הבראה כדלקמן: בחודש דצמבר 2012 סך של 1,298 ₪, בחודש אוקטובר 2013 סך של 1,309 ₪ ובחודש דצמבר 2013 בסך של 1,309 ₪ - סך הכל סכום של 3,916 ₪.
37.
מכאן, שעל הנתבעת לשלם לתובע הפרשים לדמי הבראה בסכום של 2,816 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.6.2014.

תביעה לתשלום דמי חגים:
38.
עובד יומי זכאי לתשלום עבור ימים בהם לא עבד בגובה נוסף שהוא השכר היומי, לאחר תום 3 חודשי העסקה, ובתנאי שעבד יום לפני ויום אחרי יום החג ובתנאי שימי החג אינם חלים בשבת.
39.
נקצר ונאמר, כי בתביעה שלפנינו לא פירט התובע את ימי חג מושא התביעה לדמי חגים, לא הצביע על אותם ימי חג שבהם לא עבד בשל החג ולא קיבל תשלום, ולא הצביע על התקיימותם של התנאים בהם מותנה התשלום על ימי חג ובכלל זה, כי ימי החג בגינם נתבעים דמי חגים, אינם חלים בשבת[15]
.
40.
זאת ועוד, בדיון לפנינו טענה הנתבעת, כי שילמה לתובע עבור ימי חג והוכיחה טענה זו באמצעות הצגת תלוש שכר ודוח נוכחות לחודש אפריל 2014. לעניין זה, נשאל התובע והשיב:


"
ש.

אני מראה לך צילום של כרטיס עבודה לחודש אפריל 2014, אתה מכיר את הכרטיס?
ת.
כן.
ש.

כשהיית מגיע לעבודה היו רושמים את הנוכחות שלך לפי הכרטיסים האלה?
ת.
כן. אני מבקש את הכרטיסים מההתחלה, היו נותנים לנו לעבוד משעה 07:00 עד 17:00.
ש.

בכרטיסים האלה היו רושמים את השעות?
ת.
כן. אותו בן אדם, צורי.
ש.

את הכרטיסים האלה היית רואה כל חודש?
ת.
לא היו נותנים לנו את זה.
ש.

אבל היית רואה אותם.
ת.
האמת לא.
ש.

היית מקבל לפי יומית?
ת.
כן, האמת אף פעם לא הייתה לו טעות בכרטיסים.
ש.

עבדת פה 21 ימים?
ת.
כן.
ש.

פלוס שני ימי חג?
ת.
הם רושמים פה, אבל לא הייתי מקבל חגים.
ש.

זאת אומרת שבתלוש של החודש הזה היית צריך לקבל רק 21 יום.
ת.
נכון
ש.

אז למה רשמו פה בתלוש 23 יום, יכול להיות 21 ימי עבודה ועוד 2 ימי חג?
ת.
יכול להיות, אני אומר לך שלא היו משלמים. תביאי את הדוחות מלפני."[16]

41.
בנסיבות הללו בהן לא פירט התובע את תביעתו לתשלום דמי חגים באופן שיש לפנינו תשתית עובדתית לביסוס עילת התביעה לתשלום דמי חג (אי פירוט ימי החג עבורם תובע התובע דמי חגים); ומשטענתו הגורפת של התובע עליה מתבססת התביעה לתשלום דמי חגים לפיה
הנתבעת לא שילמה לתובע עבור ימי חג - חוטאת למציאות – דין התביעה לתשלום דמי חג להידחות.




תביעה לדמי כלכלה:

42.
ההסכם הקיבוצי הכללי מחודש אוגוסט 2010 ביטל את הזכות שהייתה קיימת עד לאותו מועד
לדמי כלכלה. בהקשר זה, נפנה לסעיף 14 להוראות שהורחבו בצו ההרחבה להסכם הקיבוצי מאוגוסט 2010 כדלקמן:


"מובהר כי החל ממועד תחילת תוקפו של צו זה, תוספות ורכיבי שכר שנהגו בעבר, מכל מין וסוג שהוא ששולמו מכח הוראות ההסכמים הקיבוצים הענפים... כגון: כלכלה... עברו מן העולם ובטלו..."

43
יוצא מכאן כי התובע זכאי לתשלום דמי כלכלה מכח התוספת להסכם הקיבוצי בענף הבניין וצו ההרחבה מאוגוסט 2004; ביחס לתקופה שחודש מאי 2008 (כולל) ועד חודש ספטמבר 2010 (כולל); סך הכל 28 חודשים בתעריף של 139 ₪ לחודש[17]
.

44.
משאין טענה כי הנתבעת שילמה לתובע דמי כלכלה (ותשלום שכזה איננו מוצא ביטוי בפירוט שירות התעסוקה, על השכר והפרשות המעסיק שהוגשו לתיק בית הדין) - על הנתבעת לשלם לתובע דמי כלכלה בסכום כולל של 3,892 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.10.10.


פיצוי בגין הפקדת חסר לפנסיה:

45.
בסעיף 9 לכתב התביעה טען התובע כי:


"הסכומים שהופרשו לשירות התעסוקה בגין פנסיה לא שקפו את שכרו הנכון של התובע ותקופת עבודתו של התובע, ועל כן זכאי התובע להפרשים לפי חישוב זה:

25 ימים * 71 חודשים * 219 * 6% = 23,323 ₪.
מסכום זה יש לנכות את הסכומים שהופרשו לשירות התעסוקה סך של 20,061 ש"ח, כך שהנתבעת נותרה חייבת לתובע בסך של 3,262 ₪."

46.
מכאן כי תביעת התובע לפיצוי על הפרשות בחסר לטובת זכות התובע לפנסיה, מבוססת על ההנחה שלפיה היה על הנתבעת להפקיד לזכות התובע 6% מהשכר לטובת פנסיה על בסיס שכר של 219 ₪ ליום מהיום הראשון לעבודתו. בדרך זו מתעלם התובע מהשינויים, בגובה השכר לאורך תקופת הקשר, אשר משליכים על גובה ההפרשה של המעסיק לפנסיה.

כך, ולצורך הדוגמה, על פי טבלת השכר המעודכנת מאוגוסט 2010, היה על הנתבעת להפקיד לשירות התעסוקה להבטחת זכויות התובע לפנסיה, באותו חודש (אוגוסט 2010), 6% משכר חודשי של 4,350 ₪, דהיינו על פי תעריף יומי של 174 ₪ לעובד המועסק 6 ימים בשבוע. זאת בשעה שהתביעה שלפנינו מבוססת על ההנחה, שהיה על הנתבעת להפקיד לטובת הבטחת זכותו של התובע לפנסיה, באותו חודש, אוגוסט 2010, בשיעור 6% מהשכר על בסיס של 219 ₪ ליום.

47.
יוצא מכאן כי דין התביעה בגין פיצוי על הפרשות בחסר לקרן פנסיה, להידחות.

התביעה לפיצוי בגין הפרשות לקרן השתלמות:

48.
סעיף 35 להוראות צו ההרחבה בענף הבניה מאוגוסט
2010 קובע כי על מעסיק להפריש לקרן השתלמות 2.5% מהשכר לעובד בענף הבניה בעל ותק של 3 שנים ויותר. על רקע זה טען התובע בסעיף 16 לכתב התביעה כי:


"התובע זכאי לתשלום בגין הפרשה לקרן השתלמות החל מאוגוסט 2010 בסך של:

25 ימים * 219 ₪ * 2.5% * 46 חודשים = 6,266 ₪."

49.
גם כאן, מתעלם התובע מתלושי השכר ואלה
מלמדים כי החל מחודש פברואר 2011, משלמת הנתבעת לתובע "חלף השתלמות" בשיעור של 2.5% מהשכר החודשי. בהתחשב בעובדה זו, ומאחר שהתובע השלים ותק של 3 חודשי עבודה בענף הבנייה בישראל באוגוסט 2009 -
זכאי התובע לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות ביחס לתקופה שמאוגוסט 2010 (כולל) ועד פברואר 2011 (לא כולל) – בסך הכל 6 חודשים – בסכום של 652 ₪ [18]
. לסכום האמור יתווסף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.2.2011.


התביעה לפיצוי בגין אי מתן תלושי שכר כחוק והודעה על תנאי העסקה:

50.
על פי התביעה זכאי התובע לתשלום פיצויי בגין אי הנפקת תלושי שכר ששיקפו את המציאות בכל חודש, ואותם הוא העמיד על סכום של 10,000 ₪.

התביעה לפיצוי בשל אי מתן הודעה לעובד מופיעה בסעיף הסעדים בכתב התביעה; מבלי שבכתב התביעה מופיעות עיקרי העובדות המבססות את התביעה בעילה זו

. בדומה, בתצהיר שהגיש התובע אין כל התייחסות לעובדות המקימות עילת תביעה שעניינה פיצוי בשל אי מתן הודעה לעובד.

51.
משאין בתצהיר התובע תשתית עובדתית להקמת עילת תביעה המבוססת על הוראות חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי קבלת לעבודה) תשס"ב – 2002, דין התביעה בטענה, כי הנתבעת הפרה את חובותיה כמעסיק מכוח החוק האמור למתן הודעה המפרטת את תנאי העסקתו של התובע – להידחות.

52.
מעדות התובע עולה כי במהלך תקופת הקשר מסרה הנתבעת לתובע "פירוט משכורת" שהנפיק שירות התעסוקה בהתאם לנתונים שהעבירה המעסיקה, הנתבעת[19]
. כן אישר התובע כי הנתונים שהעבירה לשירות התעסוקה והבאים לביטוי בפירוט השכר שהנפיק שירות התעסוקה מבטאים את מציאות העסקתו. בהקשר זה נשאל התובע והשיב:

" ש.

אתה כרגע אישרת שעבדת מנובמבר 2006 עד מאי 2014, נכון
ת.
נכון
ש.

אבל אתה מצהיר ששירות התעסוקה לא משקף את זה.
ת.
אני לא מבין.
ש.

התקופה שאמרתי זו התקופה שעבדת?
ת.
כן.
ש.

אתה אומר שהדוח של שירות התעסוקה לא מתאים למה שטענת, לא משקף את ההעסקה בפועל.
ת.
זה מתאים. מ-27.11.2006 עד מאי 2014.
ש.

אז זה כן משקף?
ת.
כן."[20]

במקום אחר בעדותו אישר התובע כי השכר המפורט בדוחות, וימי עבודה שעבד מידי חודש, השתקפו בדיווחי שירות התעסוקה. גם כאן, נביא מעדות התובע אשר נשאל והשיב כדלקמן:

"ש.
אתה אומר שלא קיבלת, יש דוחות כתובים, בתלושים שלך שגזרת את הבול יש לך שעות נוספות. על סמך מה תבעת כאן? רשום בתלוש השתלמות, שכר בסיס, על סמך מה הצהרת מה שהצהרת?
ת.
אני הייתי
מקבל את הסכום שרשום שם
ש.

את הלמטה
ת.
נכון".[21]

ובהמשך:[22]

"ש.

היית מקבל לפי יומית?
ת.
כן, האמת אף פעם לא הייתה לו טעות בכרטיסים."

53.
יוצא מכאן, כי אין בסיס לטענת התובע בכתב התביעה להנפקת נתוני שכר אשר אינם משקפים את המציאות. לפיכך, התביעה לתשלום פיצוי בגין אי הפקת תלושי שכר – נדחית.

טענת הקיזוז:

54.
משמצאנו כי יחסי עובד מעסיק בין הצדדים הסתיימו, בהתפטרות התובע ללא מתן הודעה מוקדמת; ולאור טענת הקיזוז במסגרתה ביקשה הנתבעת לחייב את התובע בתשלום דמי הודעה מוקדמת – זכאית הנתבעת לקזז מכל סכום שנפסק לתובע דמי הודעה מוקדמת כמבוקש בכתב ההגנה בסך של 5,000 ₪.

סוף דבר

55.
לאור האמור לעיל, הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים:

א.
גמול בגין העסקה בשעות נוספות בסך של 25,518 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.6.2014.
ב.
דמי פדיון חופשה שנתית בסך של 4,161
₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.6.2014.
ג.
הפרשי דמי הבראה בסך של 2,816 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.6.2014.
ד.
דמי כלכלה
בסכום כולל של 3,892 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.10.2010.
ה.

פיצוי בגין הפקדות בחסר לקרן השתלמות בסכום 652 ₪ בצירוף
הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.2.2011.

56.
מהסכומים שנפסקו לחובת הנתבעת, רשאית הנתבעת לקזז דמי הודעה מוקדמת בסך של 5,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ה-1.6.2014.

57.
משנדחיתה מרבית תביעת התובע – אין צו להוצאות.

58.
הערעור על פסק הדין הוא בזכות לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.

ניתן היום,
ח' תמוז תשע"ח, 21 יוני 2018, בהעדר הצדדים.








נציג עובדים-
מר דוד פטיטו

משה טוינה
, שופט

נציג מעסיקים –
מר נתן חיים

[1]
סעיפים1, 2 ו-3 לכתב התביעה. סעיפים 3, 4 ו-5 לכתב ההגנה ובהם הודאת הנתבעת בטענות התובע
ביחס לקיומם של יחסי עובד מעסיק לתקופה מושא התביעה.
[2]
שכר המבוסס על טבלת השכר שבהסכם הקיבוצי בענף הבניין מאוגוסט 2010.
[3]
פיצוי המופיע בסעיף 19 לכתב התביעה, סעיף הסעדים.
[4]
עמ' 12 לפרוטוקול שורות 1-4.
[5]
עמ' 6 לפרוטוקול שורות 11-13.
[6]
נספחים א' לתצהיר עד הנתבעת.
[7]
סעיף 13 לתצהיר התובע.
[8]
עמ' 7 לפרוטוקול שורה 28.
[9]
עמ' 14 לפרוטוקול שורות 28-29.
[10]
עמ' 15 לפרוטוקול שורה 6.
[11]
בהקשר זה נשאל התובע והשיב: "ש. אתה היית עובד משעה 07:00 עד 16:00? ת. כן. ש. הייתה לך הפסקה? ת. חצי שעה" עמ' 5 לפרוטוקול שורות 27-30.
[12]
עמ' 8 לפרוטוקול שורה 31.
[13]
16 ימים משנת 2011 השנה החמישית להעסקתו; 18 ימים בגין שנת 2012 לשנה השישית להעסקתו; 21 ימים בגין שנת 2013 השנה השביעית להעסקתו; ו-7 ימים עבור התקופה שמיום ה-1.1.2014 ועד לסוף אפריל 2014 כולל.
[14]

סך הכל 40 ימים (12 ימי חופשה שנתיים בכל אחת מהשנים 2011,2012,2013
ועוד 4 ימי חופשה לשנת 2014)
[15]
סעיף 40 להוראות ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה מחודש אוגוסט 2010.
[16]
עמ' 8 לפרוטוקול שורות 4-23.
[17]
סעיף 6 לתוספת להסכם הקיבוצי הכללי; מאוגוסט 2004.
[18]
וזאת על פי החישוב הבא: 6 חודשי עבודה על בסיס ממוצע העסקה של 25 ימי עבודה כפול 174 ₪ ליום עבודה, שיעור השכר התעריפי שהיה בתוקף בחודשים אוגוסט 2010 עד פברואר 2011 כפול 2.5% תרומת המעסיק לקרן השתלמות.
[19]

עמ' 7 לפרוטוקול שורות 9-17
[20]
עמ' 5 לפרוטוקול שורות 16-26
[21]
עמ' 7 לפרוטוקול שורות 21-26
[22]
עמ' 8 לפרוטוקול שורות 16-17







סעש בית דין אזורי לעבודה 36876-05/15 נציג ציבור (עובדים) מר דוד פטיטו, נציג ציבור (מעסיקים) מר נתן חיים, ג'מאל טלב מחאריק  נ' יעקב את מוריס רם אור עבודות חשמל בע"מ (פורסם ב-ֽ 21/06/2018)