פסקי דין על לפיד וולדנברג | פסקי דין על עמותת נצח יש"י - יחד שבטי ישראל | פסקי דין על עיריית ירושלים |

17093-04/14 א     24/06/2018




א 17093-04/14 לפיד וולדנברג נ' עמותת נצח יש"י - יחד שבטי ישראל, עיריית ירושלים








בית משפט השלום בירושלים



ת"א 17093-04-14 וולדנברג נ' עמותת נצח יש"י - יחד שבטי ישראל






בפני

כב' השופט
אילן סלע

לפיד וולדנברג

ע"י ב"כ עוה"ד דני שימרן
ודורון סגל


התובע


נ ג ד

1.עמותת נצח יש"י - יחד שבטי ישראל

ע"י ב"כ עו"ד דרור שוסהיים

2. עיריית ירושלים

ע"י ב"כ עו"ד דנה סעדו



הנתבעות




פסק דין


הרקע לתביעה וטענות הצדדים
טענות התובע
1.
התובע, אשר במועד הרלוונטי לתביעה, היה סטודנט באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים, הגיש תביעה לקבלת סך של 184,816 ₪ כנגד הנתבעות. נתבעת 1 היא עמותה שהוקמה לזכרו של סגן ישי שכטר ז"ל שבין מטרותיה פעילות לקידום שכבות ומגזרים שונים בחברה הישראלית (להלן: "העמותה"). נתבעת 2, עיריית ירושלים
(להלן: "העירייה"), היא בעלת זכויות השכירות או החכירה במבנה ברח' מי נפתוח בליפתא (להלן: "הנכס"), שבו ובסביבתו התרחשו, לכאורה,
האירועים מושאי תביעה זו. העירייה שכרה את הנכס מרשות הפיתוח בשנת 1972 והיא נתנה את זכויות השימוש בנכס לעמותה, לצורך הקמת פרוייקט לנוער בסיכון (להלן: "הפרוייקט").

2.
לטענת התובע, הוא החל להתגורר בנכס כשלוש וחצי שנים לפני הגשת התביעה, היינו בסמיכות לתחילת שנת 2011, זאת, על פי הסכם בעל פה בינו ובין מנכ"ל העמותה, מר אודי לוי, ויו"ר העמותה מר יצחק שכטר. לפי ההסכם הנטען הוא קיבל זכות להתגורר בנכס עד לסיום לימודיו ובתמורה הוא ישמור על הנכס.
3.
עוד טען התובע כי מאחר והעמותה לא קיימה פעילות לקידום נוער בנכס, הוא הציע לה שבנוסף לשמירתו על הנכס, הוא יפעל, במסגרת קשריו, לקידום הפרויקט לנוער בסיכון. העמותה הסכימה, והם הגיעו להסכמה לפיה הוא יחל לקדם וליזום את ניהול והקמת הפרויקט. לצורך כך, הוא החל, כך לפי טענתו, לגייס כספים, ליצור קשר עם תורמים פוטנציאליים ואף השקיע מכיסו הפרטי סכומים נכבדים בהפקת וארגון ערבי תרבות והופעות אומנים לצורך גיוס כספים נוספים להקמת וקידום הפרויקט.
4.
התובע הוסיף וטען, כי השקיע בנכס מכספו, זמנו ומרצו. הוא פינה גזם ופסולת, צבע ושיפץ את הנכס. כל זאת, בשיתוף ובהסכמת מנהלי העמותה, שאף ביקשו ממנו לבצע את האמור מכספו הפרטי, תוך הבטחה להחזר כספים מתרומות שתגענה בעתיד. הדבר גם נעשה, כך לפי טענתו, בידיעה ומעורבות של גורמים שונים בעירייה.
5.
לדברי התובע, הוא העמיד גורמים שונים שהסכימו לממן את הפרויקט, אך מנהלי העמותה דחו הצעות אלו מחשש לאבד את זכותם להמשיך ולהחזיק בנכס. בשלב זה, פרץ סכסוך בינו לבין העמותה והעירייה וננקטו נגדו "סנקציות חריפות". הוא פוטר ללא הודעה מוקדמת מבלי ששכרו שולם ומבלי שקיבל את המגיע לו בגין עבודתו. הוא גורש מהנכס כאשר הוא סובל מהתעללות מצדה של העמותה אשר ניתקה את הנכס ממים וחשמל וריתכה את דלת הכניסה לנכס. חלק מהמיטלטלין שהיו במבנה הוצאו על ידי מנהלי העמותה או מי מטעמם וחלק נותר נעול במבנה.

6.
התובע הוסיף וטען כי ביום 4.07.12 הוא הגיע לנכס וגילה כי הוא נפרץ ונגנבו ו/או הוצאו ממנו חפצים אישיים השייכים לו וציוד יקר ערך כגון כלי נגינה ששימשו אותו בלימודיו. ביום 9.07.12 הוא הגיע לנכס פעם נוספת, אז גילה כי חפציו הנותרים, ביניהם רהיטים, בגדים וכלי מטבח נזרקו החוצה, דלת המבנה רותכה ונאטמה כאשר חלק מהציוד והרכוש האישי שלו נותרו בתוך הנכס. בשלב זה, הזמין יו"ר העמותה, מר שכטר, את המשטרה אשר לקחה את התובע ואחיו לתחנת המשטרה. בשל סערת הרגשות הגדולה שהוא היה נתון בה, הוא נוצל ואולץ על ידי מר שכטר לחתום על הסכם לפיו יתאפשר לו לאחסן את חפציו בנכס עד ליום 20.08.12 וזאת תוך איום שאם לא יחתום על ההסכם יפתח נגדו תיק משטרתי.
7.
באשר לעירייה טען התובע, כי בניסיון לקדם את הפרויקט הוא עמד בקשר עם נציג העירייה, מר ראובן בכר וגורמים נוספים, וכשעדכן את מר בכר בסכסוך שנתגלע בינו לבין העמותה, הוברר לו על ידו כי לעמותה כלל לא הייתה סמכות לאשר לו את המגורים בנכס.

8.
בשלב זה, פנה התובע לבית המשפט כנגד הנתבעות בבקשה לסעד הצהרתי לפיו קיימת לו זכות להחזיק בנכס עד לתום לימודיו באקדמיה למוסיקה ולקבלת צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעות לנקוט כל פעולה המפריעה לו להשתמש בנכס (ה"פ 31787-07-12, להלן: "התביעה הראשונה"). במסגרת התביעה הראשונה עתר התובע גם לסעד זמני אשר נועד למנוע את פינויו מן הנכס. להשלמת התמונה יצוין כי ביום 25.07.12 ניתן צו זמני לפיו ההסכם שנחתם בין התובע לעמותה לפיו התובע יוכל להשאיר את חפציו בנכס עד ליום 20.08.12 מבלי שיגור במקום תיוותר על כנה. בפסק הדין שניתן בתביעה הראשונה ביום 3.03.13 קבע בית המשפט (כב' סגן הנשיא השופט גד ארנברג) כי לעמותה אין כל זכות קניינית בנכס והיא לא יכולה הייתה לאשר לגורם כלשהו להתגורר בנכס, ואם הייתה התחייבות שכזו היא אינה בת תוקף. כן נקבע כי ככל שמבוקש להתייחס לתובע כבר רשות חינם הרי שניתן להפסיק את מתן הרשות בכל עת, זאת גם אם הרשות ניתנה בתמורה לשמירה על הנכס. על כן מאחר והעמותה אינה מעוניינת עוד בשירותיו הוא אינו רשאי להתגורר בנכס. בית המשפט גם הכריע בשאלת השקעתו של התובע בשיפוצים וקבע כי נוכח העובדה כי התובע נהנה ממגורים ללא כל תשלום בכלל זה תשלומי ארנונה חשמל ומים, סכומי ההשקעה מתקזזים לכאורה מול השימוש שעשה במקום למגורים.
9.
ברם, במועד מאוחר נודע לתובע כי שאר חפציו שנשארו מאופסנים, נשרפו בכוונה תחילה, כך לפי טענתו.

10.
את תביעתו העמיד התובע על מספר ראשים. האחד, הפרת הבטחת העמותה כי הוא יכול להתגורר בנכס עד לסיום לימודיו בתמורה לשמירה על הנכס והמתחם והפרת הבטחתה להחזיר לו את ההוצאות שיוציא לניהול הפרויקט לנוער בסיכון. השני, הנזקים שנגרמו לו בעטיין של הנתבעות, אשר לא דאגו לשמירה ואבטחה ראויה בנכס, לא דאגו לפקח על המבקרים והשוהים במקום, לא דאגו להכשרת עובדים שיפקחו על הנעשה במבנה, ולא עשו כל שביכולתם על מנת למנוע הנזק.
11.
התובע טען כי הוא זכאי להחזר חומרי בנייה שנרכשו על ידי חברו, קבלן שיפוצים, וששולמו על ידו, בסך של 10,032 ₪; את שכר עבודתו של קבלן השיפוצים; החזר עבור הפקת ערבי תרבות והופעות עבור בני הנוער, ששילם מכיסו, בכלל זה רכישת אוכל, שתיה, ציוד ותשלום לאומנים בסך של 22,454 ₪; נזקי רכושו הפרטי שאבד, נגנב או נשרף בשל מחדלי הנתבעות בסך כולל של 132,330 ₪, ציוד בעל ערך כספי וסנטימנטלי רב, שהוא צבר עם השנים, בין היתר, שעון קוקיה בן למעלה מ-100 שנים, כלי נגינה, בגדים וציוד אישי; ובנוסף נזק לא ממוני בסך של 20,000 ₪.
טענות העמותה
12.
העמותה לא הכחישה כי נוצר קשר בינה לבין התובע, ואולם, לדבריה מדובר בקשר שמהותו שונה לחלוטין מהצגתו על ידי התובע. העמותה הכחישה כי סיכמה עם התובע שהוא יכול להתגורר בנכס עד תום לימודיו והוסיפה כי לא הייתה רשאית להגיע להסכמה שכזו אשר עומדת בניגוד לסיכום שלה עם בעלת הזכויות בנכס, העירייה.
13.
העמותה גם הכחישה כי פנתה אל התובע, ביקשה ממנו או סיכמה עמו על ביצוע פעולות שיפוץ בנכס, ושללה כי התחייבה בפני
ו על החזרת כספים שישקיע. היא הכחישה כי הציגה לתובע מצג כלשהו ממנו הוא יכול היה להבין כי הוא נדרש להוציא כספים מכיסו הפרטי, או אם יוצאו כספים שכאלו הוא יקבל החזר מכספי העמותה. היא ציינה כי לפי נהלי העמותה, לא ניתן להוציא כספים לצורך פעילות העמותה ללא אישור מראש.
14.
העמותה גם הכחישה שגרשה את התובע מן הנכס, התעללה בו, או ביצעה כל פעולה בנכס שהיה
בה
כדי לפגוע בו, כניתוק המים או החשמל. אדרבה, נטען כי התובע הוא זה שגרם לה נזק תדמיתי כבד ובלתי הפיך, שממנו היא מנסה להיחלץ עד היום. בין היתר, הוא בדה סיפור של הטרדה מינית קשה על ידי בגיר מפעילי העמותה לבין קטין שנכח במקום.
15.
העמותה הוסיפה והכחישה את טענות התובע בקשר לפריצה לנכס. היא הדגישה כי התובע סולק מהנכס כבר בחודש אפריל 2012 והוא הותיר את רכושו בנכס ללא אישור ועל אחריותו בלבד.
הוא אף הוזהר מספר רב של פעמים לבוא ולקחת את הציוד שלו מן הנכס, אך הוא נמנע מלעשות זאת. נטען גם, כי העמותה פעלה כדין כשמשטרת ישראל נכחה במקום. באשר לשריפה שהייתה בנכס נטען כי לעמותה לא היה כל קשר אליה.

טענות העירייה

16.
העירייה טענה, כי הרשות שניתנה לעמותה הייתה רשות שימוש ולא "זכות שימוש" כהגדרתה בדין. רק בשלב מאוחר נודע לעירייה כי התובע מתגורר בנכס, ומיד כשנודע לה על כך היא דרשה את יציאתו המידית ממנו. על אף דרישה מפורשת זו, התובע המשיך להתגורר בנכס עוד מספר חודשים. העירייה, נטען, לא הייתה מודעת לפעולותיו של התובע ולא הפיקה הנאה ממעשיו של התובע. התובע לא שמר על הנכס ולא נדרש לעשות כן. באשר לטענת התובע כי השקיע בנכס נטען כי כנגד זאת, התובע נהנה ממגורים בנכס ללא כל תשלום, בכלל זה גם לא תשלום עבור ארנונה, חשמל ומים.
17.
באשר לטענות בדבר הציוד שניזוק, נטען כי טענות אלו על התובע להפנות לעמותה, מה גם שלתובע לא הייתה זכות כלשהי לעשות שימוש אישי בנכס, ובכלל זה לא הייתה לו כל זכות להכניס אליו את ציודו האישי.
18.
על כל אלו טענה העירייה לקיזוז דמי שימוש ראויים בגין השימוש שעשה התובע בנכס ותשלום ההוצאות שנפסקו לחובתו במסגרת התביעה הראשונה ולא שולמו עד היום.
19.
לצורך אישוש טענותיו הצטייד התובע לצד תצהירו שלו גם בתצהירו של מר ישי דהרי שלדבריו לקח חלק בקידום הפרויקט יחד עם התובע. העמותה הצטיידה בתצהירו של מר לוי והעירייה בתצהירו של מר בכר.

דיון והכרעה
20.
השאלות שבמחלוקת הן אפוא אלו: האם מי מהנתבעות ידעו על פעולותיו של התובע, הן באשר לשיפוץ הנכס והן באשר לקיום הפעילות במקום, אישרו אותן והתחייבו לשלם לתובע עבורן; והאם מי מהנתבעות חבות בנזקים הנטענים לרכושו של התובע שהיה בנכס.
21.
ראשית יצוין, כי יש צדק בטענת העמותה בסיכומיה כי בכל הנוגע לתביעתו של התובע המתייחסת להוצאות שהוציא עבור שיפוץ הנכס ו/או עבור פעילות במקום, ככל שהוציא, קיים מעשה בי דין שמונע מהתובע לתבוע סכומים אלו, מאחר והוא לא עתר לפיצול סעדים במסגרת התביעה הראשונה שהגיש.
22.
הנה כי כן, כלל "מעשה בית דין" כולל בתוכו גם את הכלל של "השתק עילה" המונע התדיינות נוספת ב"עילה" שהוכרעה. כלל זה, בהתאם להוראת תקנות 44 ו-45 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מחייב בעל דין לכלול בתביעתו את מלוא ה"עילה" ולרכז בתובענה אחת את מכלול הטענות בנוגע לעניין כלשהו ואת כל הסעדים הנובעים מכך. בעל דין שלא פעל באופן שכזה, מנוע מלהעלות לדיון נוסף טענות שהיה עליו להעלותן וסעדים שהיה עליו לבקשם במסגרת תביעתו הראשונה
, אלא אם כן הרשה לו בית המשפט לפצל את סעדיו, ולא לתבוע חלק מהסעדים בתביעתו הראשונה.
23.
במסגרת התביעה הראשונה, עתר התובע לקבל הצהרה כי יש לו זכות להחזיק בנכס עד לתום לימודיו באקדמיה למוסיקה ולקבלת צו מניעה שימנע מהנתבעות לנקוט כל פעולה שתפריע לו להשתמש בנכס. במועד הגשת התביעה הראשונה (16.07.12) כבר ידע התובע כי בכוונת העמותה להוציאו מהנכס ועילות התביעה לקבלת החזר על השקעותיו בשיפוץ הנכס ובפעילות במקום היו קיימות. משכך, היה עליו
לכלול אותן בתביעה הראשונה ולמצער לעתור לפיצול סעדים. למעשה, מועד הגשת התביעה היה לאחר שכבר נודע לתובע, לפי טענתו, בימים 4.07.12 ו-9.07.12, כי הנכס נפרץ ונלקחו ממנו חלק מחפציו האישיים. על כן גם רכיב זה שבתביעתו זו היה עליו לכלול בתביעתו הראשונה. בדומה לכך גם את תביעתו בדבר רכושו שנשרף הוא היה צריך לכלול בתביעה הראשונה, גם אם השריפה הייתה לאחר הגשת התביעה, בדרך של תיקון כתב התביעה כשהתברר לו קיומו של סעד זה (ראו: ע"א 259/83 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' סקום ישראל בע"מ, פ"ד לט(4) 141 (1985); ע"א 2035/03 לב יסמין בע"מ נ' ת.ג.י. בע"מ, פ"ד נח(6) 447(2004)), וגם זאת הוא לא עשה. בנסיבות אלו הוא מנוע מלתבוע אותם בתובענה אחרת (ראו: נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך האזרחי (1991תל אביב, תשנ"א), בעמ' 76). הדבר נכון גם כאשר התביעה הראשונה היא תביעה לסעד הצהרתי כבמקרה זה (ראו: ע"א 702/89


‎
אליהו חברה לביטוח בע"מ
‎

‎
נ' נועם אורים
, פ''ד מה(2) 811 (1991); ע"א 734/83 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' דוידוביץ, פ''ד לח(1) 613, 621 (1984)).
24.
דא עקא, שהנתבעות לא העלו טענות אלו בכתב הגנתן בניגוד לכלל הקובע כי טענת מעשה בית דין, מעצם מהותה הדיונית, מחייבת את בעל הדין להעלותה בכתב ההגנה או בהזדמנות הראשונה לאחר שנודעו לו העובדות המקימות אותה (ראו: ע"א 7085/98 סריגי

ציביאק

בע"מ (בפירוק) נ' בנק לאומי

לישראל

בע"מ
, פ"ד נו(6) 493 (2002); ת"א (מחוזי-ת"א) 20108-09-14 מודיטרון

בע"מ נ' ברוש
(פורסם בנבו, 26.09.17)), ובמקרה זה הנתבעות לא עשו כן.
25.
עם זאת, גם לגופו של עניין, דין התביעה על כל רכיביה להידחות.

ראשית, לעניין ההחזר עבור השיפוצים והפעילויות בנכס.
26.
נסיבות כניסתו של התובע לנכס לא נתבררו עד תום, אך הן אינן כה רלוונטיות לענייננו. מה שהתברר הוא, כי לעמותה לא הייתה זכות להקנות לתובע רשות להתגורר במקום, וכן כי בפועל התובע השתמש בנכס לאחסון חפציו והעמותה ידעה על כך. השאלה היא, האם העמותה אישרה לתובע לבצע את השיפוצים והפעילויות והאם התחייבה להשיב לו את הוצאותיו.
27.
בעניין זה,
מר לוי העיד כי העמותה לא ביקשה אף פעם מהתובע לשפץ את הנכס או להוציא כספים עבור פעילות בנכס, וכל שעשה, אם עשה, נעשה ללא ידיעת העמותה. אדרבה, כשהעמותה הבינה כי נעשים במקום שיפוצים על ידי התובע, היא הזהירה אותו שלא לפעול במקום באופן חד צדדי. מר לוי ציין כי אכן יום אחד הגיע התובע עם רעיון לעשות הופעות בליפתא, אך תשובת העמותה הייתה ברורה, שהמקום לא נועד לזה והעמותה אינה בנויה לכך. לדבריו, נאמר לתובע במפורש כי אם בכוונתו להוציא כוונה זאת לפועל, עליו להכין דו"ח הכנסות והוצאות. מר לוי אישר כי אכן בשלב מסויים הם היו נכונים לשלם לו את ההוצאות שהוציא עבור פעילות, ובלבד שהוא יציג אסמכתאות להוצאות אלו, אך התובע לא הציג בפני
הם דבר. עדותו של מר לוי לא נסתרה, והסברו כי העמותה התנהלה מול התובע באופן סלחני, למצער בתחילה, מקובלת עלי ופשיטא כי אין לזקוף זאת לחובתה. מה גם, שהדבר קיבל אישוש גם מעדותו של מר בכר.
28.
הנה כי כן, התובע מצדו לא הציג כל אסמכתא לטענותיו בדבר התחייבויות של העמותה או העירייה לשאת בעלות השיפוצים או הפעילות בנכס. לדבריו מדובר היה בהתחייבויות בעל פה שמוצאים ביטויים בפרוטוקולים של הישיבות שנערכו בנוכחותו ובנוכחות נציגי העמותה והעירייה. דא עקא, שגם בפרוטוקולים השונים לא ניתן למצוא יסוד להתחייבויות הנטענות. אדרבה, התובע הודה כי בכל הנוגע להופעתו של יונתן רזאל העמותה הבהירה לו במפורש כי היא נותנת לו כסף בהלוואה בלבד אך הוא זה שיישא בעלות ההופעה, ולא הוברר מדוע שהופעה זו תהיה שונה משאר ההופעות, לגביהן נטען כי העמותה קיבלה על עצמה לשאת בעלויותיהן. גם קבלות על הוצאות אלו לא הוצגו.
29.

התובע ביקש להסתמך בעניין זה על עדותו של מר דהרי, אך מלבד ההוצאות על ערב הופעתו של יונתן רזאל, לגביהן אין מחלוקת כי העמותה לא התחייבה לשאת בהן, מר דהרי,
לא ידע לומר דבר על הוצאות אחרות, מלבד דבריו שכך הוא שמע מהתובע, שהעמותה התחייבה להחזיר לו את הכספים. למעשה הוא גם התקשה לומר כי ראה בפועל את התובע מוציא כספים מכיסו עבור פעולות אלו.
30.
גם באשר לעלות השיפוץ שביצע והיקפו, התובע לא הצטייד עם אסמכתא כלשהי. הוא ביקש להציג חשבוניות על רכישת ציוד על ידי חברו, מר עוזי דיין, ואולם החבר מר דיין לא התייצב להיחקר על תצהירו והתובע וויתר על עדותו. בנסיבות אלו לא ניתן להסתמך על חשבוניות אלו, בפרט נוכח התמיהות שעלו מהוצאות חשבוניות שונות באותם מועדים בדיוק, ומשלא ניתן לדעת למה שימשו המוצרים שלכאורה נרכשו. גם אותם שלפי דברי התובע ביצעו חלק מעבודות השיפוץ לא הובאו למתן עדות, ובהתאם להלכה הפסוקה ההנחה היא כי לוּ היו מגיעים לבית המשפט עדותם הייתה פועלת לחובת התובע.
31.
אני אף סבור, כפי שקבע בית המשפט בתביעה הראשונה, כי ככל שהתובע השקיע בשיפוץ הנכס, הרי שכנגד זאת התובע נהנה ממגורים ללא כל תשלום, בכלל זה ארנונה, חשמל ומים, כך שסכומי ההשקעה מתקזזים מול שהותו במקום.

מכאן לתביעה לפיצוי על הרכוש של התובע שנותר בנכס.
32.


כאמור, לעמותה לא הייתה זכות להקנות לתובע רשות להתגורר במקום, אך בפועל, התובע השתמש בנכס לאחסון חפציו והעמותה ידעה על כך. עם זאת, וכפי שגם ציין בית המשפט בהכרעתו בתביעה הראשונה, מעמדו של התובע בנכס היה לכל היותר כשואל. ומשעה שהעמותה דרשה ממנו לצאת מהנכס היה עליו לעוזבו עם כל מיטלטליו. התובע לא עשה כן. לא הייתה מחלוקת כי ביום 9.07.12
נחתם הסכם בין התובע לבין העמותה באמצעות יו"ר העמותה מר שכטר ולפיו: "יתאפשר ללפיד לאחסן את תכולת דירתו וחפציו בדירה בה התגורר, בכתובת מי נפתוח 31, כשהיא נעולה על ידו לתקופה הקרובה ועד ליום 20.8.2012. בתקופה זו לא יתגורר לפיד בנכס אולם יתאפשר לו לבוא למקום מעת לעת ע"מ להוציא את חפציו וזאת בתאום עם נציג מהעמותה". בהמשך,
בצו הזמני שניתן במסגרת התביעה הראשונה, הורה בית המשפט כי ההסכמה אליה הגיעו התובע והעמותה במסגרת ההסכם האמור, תיוותר על כנה באופן שלא ניתן יהיה לסלק את חפציו של התובע מהנכס אך הוא לא יכול להתגורר בו.
33.

בנסיבות אלו, לא זו בלבד שלא
ניתן לייחס התרשלות לעמותה ובוודאי לא לעירייה, שאינה קשורה כלל להסכם זה, באי שמירת חפציו של התובע, אלא שלא ניתן לייחס לעמותה חובת שמירה כלשהי. שכן, העמותה לא הייתה מעוניינת בהשארת החפצים, אדרבה היא בקשה לסלקם. התובע כפה את השארת החפצים במקום באמצעות פנייה לבית המשפט, והצו שניתן, אמנם אסר על הוצאת החפצים, אך לא היה בו כדי להטיל על העמותה חובה לשמור על חפציו של התובע.
34.

יתרה מזאת. התובע, אשר לדבריו התגורר במקום והכיר אותו היטב, ידע את הסיכון שיש בהשארת חפציו במקום זה ללא שמירה, וכפי שגם עלה מעדותו בבית המשפט, ומשעה שבחר לכוף על העמותה מציאות זו, של השארת החפצים בנכס ללא שמירה, הוא נטל על עצמו את הסיכון שהם יאבדו, יגנבו, ישרפו או ייגרם להם כל נזק אחר.
35.

על כל אלו יצויין כי התובע, אף לא הביא כל אסמכתא לעצם קיומם של הפרטים שטען כי החזיק בנכס ולא על שוויים, אף שיכול היה להביא אסמכתאות ולוּ לחלק מהדברים, בעלי השווי הגדול יותר, אם לא בדרך של הצגת קבלות, שלטענתו נשרפו, אזי למצער בדרך של הצגת תדפיסי כרטיסי האשראי, וגם זאת הוא לא עשה. הוא גם לא הצטייד עם חוות דעת שמאית להוכחת שווי הרכוש, וכל טענותיו בעניין הרכוש ושוויו נטענו בעלמא. כך, שגם לוּ הייתה מוכחת חובת שמירה, ואף לוּ הייתה מוכחת התרשלות של מי מהנתבעות בשמירה (וכאמור, איני סבור כך), התובע לא הוכיח את נזקיו.

דין התביעה אפוא, על כל רכיביה, להידחות.

התובע ישלם הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 12,000 ₪ לכל אחת מהנתבעות.

ניתן היום,
י"א תמוז תשע"ח, 24 יוני 2018, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 17093-04/14 לפיד וולדנברג נ' עמותת נצח יש"י - יחד שבטי ישראל, עיריית ירושלים (פורסם ב-ֽ 24/06/2018)