פסקי דין על אופירה דינינה-צור | פסקי דין על קיבוץ רמת הכובש

233/04 עמנ     11/09/2005




עמנ 233/04 אופירה דינינה-צור נ' קיבוץ רמת הכובש




1
בתי המשפט
עמ"נ 233/04
בבית המשפט המחוזי בירושלים
בשבתו כבית משפט לענינים מינהליים
11/09/2005

כבוד השופטת מוסיה ארד
- נשיאה
לפני:

אופירה דינינה-צור

בעניין:
המערערת
אילן וייס

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
קיבוץ רמת הכובש
המשיב
עומר כהן

ע"י ב"כ עו"ד

פסק דין
זהו ערעור על החלטת רשם האגודות השיתופיות מיום 13.9.04, לפיה נדחתה בקשת המערערת לתיקון פנקס החברים כדי לכלול אותה ברשימת החברים של קיבוץ רמת הכובש
.

עיקרי העובדות העולות מהעתירה
המערערת, ילידת 1927, רופאה במקצועה, עלתה לישראל בשנת 1981. החל משנת 1982, ניהלה חיים משותפים עם מר חיים דוד צור, חבר קיבוץ רמת הכובש
והתגוררה עמו בקיבוץ. כעבור מספר שנים נישאו בני הזוג. מאז עלייתה ארצה ועד לפרישתה לגמלאות בשנת 1992, עבדה המערערת כרופאה בקופת-חולים כללית.

ביום 28.9.83, כשלושה חודשים לאחר שהחלה המערערת להתגורר בקיבוץ (להלן - "המשיב"), התקשרו המערערת והמשיב בהסכם שהגדיר את מעמדה ואת חובותיה כלפי המשיב. וכך נקבע, בין היתר, בהסכם:
"המבקשת תהיה רשאי לשהות בקיבוץ כל זמן שהחבר יסכים לכך" (ס' 2);
"מעמד המבקשת הוא חברה של חבר ומתוך כך לא תהיה זכאית לכל זכויות בקיבוץ, לא מבחינה כלכלית, חברתית או משפטית והיא לא תהיה חברת האגודה" (ס' 3.1);
"המבקשת תשלם לקיבוץ עבור דמי מחיה ו/או הוצאות כלכלה" (ס' 3.2)
"הוצאות בריאות ו/או טיפול רפואי יחולו על המבקשת בלבד" (ס' 3.3).

המערערת שילמה למשיב מתוך משכורתה מקופת-חולים את דמי המחייה עליהם הוסכם, אך כארבעה חודשים לאחר החתימה על ההסכם, בעקבות פגישה בין המערערת למזכיר הקיבוץ, פסקו הצדדים לנהוג על פי ההסכם והמערערת החלה להעביר למשיב את כל הכנסותיה מעבודתה כרופאה בקופת-חולים. אין חולק כי על פי הוראות ההסכם לא חבה המערערת להעביר למשיב את משכורתה או כל תמורה אחרת מלבד דמי המחייה עליהם הוסכם.

החל מתקופה זו, לטענת המערערת, נתקיימו בה כל המאפיינים של חברות בקיבוץ.

במהלך שנותיה בקיבוץ, ובנוסף לעבודתה כרופאה בקופת-חולים, עבדה המערערת בעבודות שונות בקיבוץ: במפעל "דוראם" של הקיבוץ (בין השנים 1983-1984), כמטפלת בקיבוץ (בין השנים 1984-1985), במטבח הקיבוץ (בין השנים 1985-1990), כמלווה לעולים חדשים הנקלטים בקיבוץ (בין השנים 1990-1992), ומשנת 1992, עת פרשה לגמלאות, ועד היום, מלווה המערערת את משפחות העולים שנקלטו בקיבוץ.

בשנת 1985, קרוב משפחה של המערערת (שאיננו מתגורר בקיבוץ) נתן לה להשתמש במכוניתו לנסיעה לעבודתה בקופת-חולים ובחזרה. מזכיר המשק פנה למערערת והודיעה כי כשם שיתר חברי הקיבוץ אינם רשאים להחזיק מכונית, כך גם היא איננה רשאית לעשות כן. המערערת נעתרה מיד לבקשת המזכיר ומאותה עת ואילך עשתה את נסיעותיה לעבודה וממנה תוך שימוש בשלושה אוטובוסים בכל כיוון. על רקע זה נערך ביום 12.12.85 מסמך בו נרשם, בין השאר, כי "אופירה לא תוכל להחזיק רכב בתחומי המשק".

עד יציאתה של המערערת לגמלאות, שולמו דמי קופת-חולים מטעמה באמצעות הפרשה ממשכורתה כרופאה בקופת-חולים. עם יציאתה לגמלאות, נערך בשנת 1992 הסדר בין המערערת ובין המשיב בו נאמר בסעיף 4 כי "המשק ישלם עבור פירה מסים לקופת-חולים והיא תקבל שירותי בריאות כמקובל לגבי חברים ברמת הכובש".

במהלך כל הזמנים האמורים הוקצה למערערת תקציב זהה לזה שהועמד ליתר חברי הקיבוץ והועמדו לה זכויות ושירותים הניתנים רק לחברי הקיבוץ כגון קולנועית, משקפי ראייה, תרופות, תקציב בית הבראה, "נקודות חו"ל" ועוד.

המערערת חיה בקיבוץ חיי קהילה מלאים ומשתתפת באירועים החברתיים המתקיימים בו. היא אף קיבלה הזמנות לאסיפות הכלליות שבקיבוץ, אך כמו חברי קיבוץ רבים אחרים, לא השתתפה בהן בפועל (בדו"ח החוקר מטעם רשם האגודות נרשם כי ההשתתפות באסיפות בקיבוץ דלילה ביותר).

המערערת העבירה וממשיכה להעביר לקיבוץ את כל הכנסותיה ובכללן מלוא הסכומים ששולמו לה בגין יציאתה לגמלאות, פיצויים, גמל וקצבאות הביטוח הלאומי.

בשנת 2001 נאמר למערערת על ידי מזכיר הקיבוץ כי לא תהא זכאית לקבל שירותים בבית הסיעודי שבקיבוץ. המערערת ערערה על כך וסוכם כי הנושא יועבר לחוות דעתה של היועצת המשפטית של הקיבוץ, עו"ד נעמי אשחר. בחוות דעת היועצת המשפטית נקבע כי המערערת זכאית לשירותי הסיעוד הנדונים. בנימוקי חוות הדעת נאמר, בין השאר, כדלהלן:
"1. לאחר שפירה לא התקבלה לחברות בשנת 85 ולאחר מכן בשנת 89, היה נכון להגדיר מעמדה כ"תושבת" בקיבוץ ולחתום אתה על הסכם המסדיר את מערכת הזכויות והחובות שלה בקיבוץ כתושבת אשת חבר. יש להניח שהדבר לא נעשה עקב חוסר המודעות בתקופה זו לחשיבות שבהגדרת "הסטטוס" של כל מי שמתגורר בקיבוץ.
2. בפועל על אף שפירה לא התקבלה לחברות, נהגתם בה כאילו הייתה חברה - היא עמדה לרשות סידור העבודה ועבדה בקיבוץ כמו חברה, היא קיבלה תקציבים ושירותים כמו החברים, היא העבירה לקיבוץ הכנסות שלה (פיצויים מקופ"ח וקיצבה מהביטוח הלאומי) והקיבוץ שילם עבורה את המסים לקופ"ח. בהסכם שנחתם עם פירה בשנת 92' נאמר אמנם שמעמדה של פירה הוא מעמד של "אשת חבר", אך מכל האמור בהסכם עולה כי ההתייחסות אל פירה היא כאל חברה, הן מבחינת התחייבויותיה כלפי הקיבוץ (תעבוד כמקובל לגבי בני גילה, תמסור הכנסות) והן מבחינת ההתחייבויות של הקיבוץ כלפיה (תקבל שירותי בריאות כמקובל לגבי חברים ברמת הכובש ותמשיך לקבל תקציב ושירותים כמקובל)."

מסקנתה של עו"ד אשחר הייתה, אפוא, כי טענת המערערת לפיה היא זכאית לכל השירותים להם זכאים החברים, לרבות שירותי הסיעוד "הנה טענה סבירה, העולה בקנה אחד הן עם נוסח ההסדר שנחתם עמה והן עם האופן בו נהג אתה הקיבוץ משך תקופה ארוכה מאוד" (ס' 3 למסמך).

בשנת 2002 או בסמוך לכך, ובמסגרת התארגנות הקיבוץ ל"הליכי הפרטה", החלו לנהוג בקיבוץ בשיטת מתן תשלומים לחברים בגין צורכיהם על פי תקציב קבוע, כך שהחבר משלם עבור צריכתו בפועל מתוך תקציב זה. תחילה הוקצה למערערת ולבעלה סכום המהווה את תקציבו של חבר אחד ללא בן זוג. בני הזוג מחו על כך והדבר אכן הוסדר. עם זאת, בעקבות פרשה זו הבינה המערערת כי ללא הכרה רשמית במעמדה כחברת קיבוץ, תאלץ להיאבק שוב ושוב עם מוסדות המשיב על זכויותיה ולכן פנתה לרשם האגודות בבקשה לתקן את ספר החברים ולכלול בו את שמה.

התנגדות המשיב
המשיב התנגד לבקשת המערערת. המשיב טען לפני הרשם כי לא ראה במערערת מעולם כחברת קיבוץ. המערערת התקבלה לקיבוץ, על פי ההסכם שנערך עמה בשנת 1983, במעמד של "חברה של חבר". בהסכם זה נאמר מפורשות כי המערערת אינה זכאית לכל זכויות מהמשיב. המשיב מפנה למסמכים הבאים אשר מוכיחים, לטענתו, כי הנושא אמנם נדון מספר פעמים אך מעמד המערערת לא שונה מעולם למעמד של חברת קיבוץ. ואלה המסמכים:
בישיבת מזכירות שנערכה ביום 15.11.85 נערכה תרשומת בזו הלשון:
"מעמדה של אופירה דנינה:
אופירה רוצה לעבוד במשק וטוענת שיש לשנות מעמדה מאחר ועובדת במשק.
הוחלט:
1. 1. אופירה תישאר במשק במעמד של תושב.
2. 2. מפאת גילה דינה כדין "הורה", ועל כן עבודתה אינה נחשבת.
3. 3. נשארים נאמנים להסכם שנחתם בין חיים צור ואופירה לבין המשק באמצעות עורך דין."

ביום 12.12.85 נערך מסמך שכותרתו "סיכום פגישה עם חיים צור בעניין אופירה דינינה" ובו נרשם:
"אופירה תישאר במעמד של "תושב".
אופירה תעבוד במשק ולא תשלם דמי החזקתה.
מרגע שאופירה תקבל את הביטוח הלאומי היא תכניסו למשק ותקבל תקציב ככל חבר.
אופירה לא תוכל להחזיק רכב בתחומי המשק.
תיערך פגישה של בני הזוג עם המזכיר והגזבר לבדיקת הנושאים: רכוש, פנסיה, ביטוח לאומי וכו'"

בשנת 1989 נערך מסמך שכותרתו "מזכירות 251/14.7.89", ובו נרשם:
"אופירה צור
עפ"י פניית המשפחה בדבר שינוי מעמדה של אופירה נושא החוזה נבדק עם עו"ד בלנק. הצעתו לאשרר ההסכם ולא לשנותו.
התהליך - (במידה ויוחלט ע"י המזכירות על אשרור ההסכם) יש להזמין את המשפחה לישיבת המזכירות, להציג את בקשתם והחלטת המזכירות תישלח אליהם בכתב.
קוקי - מציע לא לזמן את המשפחה, יש להגיע עמם להסכם שיבטיח לאופירה את המשך שהותה במשק.
סוכם - המזכירים יטפלו בכיוון של הבטחת שהותה במשק - הנושא ייבדק עם עו"ד"

ביום 1.9.92 נחתם מסמך הנושא חתימת הצדדים, שכותרתו "פירה דינינה - הסדר" במסמך נאמר:
"1. הואיל ופירה דינינה חיה עם חיים צור מעמדה יהיה של אשת חבר.
2. פירה תמסור למשק את כל הפיצויים שקיבלה או שתקבל מקופ"ח.
3. פירה תמסור למשק פנסיה, אם וכאשר תקבל אותה מרוסיה.
4. המשק ישלם עבור פירה מסים לקופ"ח והיא תקבל שירותי בריאות כמקובל לגבי חברים ברמת הכובש.
5. פירה תעבוד במשק כמקובל לגבי בני גילה.
6. פירה תמשיך להעביר למשק את כל הכספים שהיא מקבלת או שתקבל מהביטוח הלאומי.
7. פירה תמשיך לקבל תקציב ושירותים כמקובל.
8. הסדר זה יהיה בתוקף כל זמן שפירה חיה בקיבוץ רמת הכובש
."

לטענת המשיב, המסקנה המתבקשת מהמסמכים הנ"ל היא, כי המשיב נמנע בעקביות מלהכיר במערערת כחברת קיבוץ וכי גם המערערת לא ראתה עצמה כחברה שאם לא כן לא הייתה נזקקת לבקשות ולהגדרות הנ"ל.

המשיב הוסיף וטען כי למערערת לא הוענקו זכויות של חבר קיבוץ. כך לדוגמה, מעולם לא נפתחה עבורה קרן פנסיה כפי שנעשה לגבי חברי הקיבוץ ולא ניתנה לה זכות הצבעה באסיפות, זכות שהיא מזכויות היסוד של כל חבר קיבוץ.

המשיב ציין כי ביום 1.7.1992, תוקן תקנון הקיבוץ ובסעיף 34א נקבע:
"על אף האמור בכל דין לא יראו אדם כחבר הקיבוץ אלא אם התקבל לחברות על פי ס' 28 לתקנון זה, אפילו נהג ונהגו בו כחבר הקיבוץ במשך תקופה סבירה".

לדעת המשיב בהסכם האחרון הנ"ל שנערך בין הצדדים ביום 1.9.92, לא הוכרה המערערת כחברת קיבוץ ולאחר התיקון, ממילא לא ניתן עוד, לדעתו, לראות בה חברת קיבוץ על דרך התנהגות.

ההליך לפני רשם האגודות
חוות דעת החוקר
בהתאם להוראת תקנה 6(ב) לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ג-1973, מינה הרשם חוקר בעניינים הדרושים להכרעה בבקשה.
ביום 10.10.02 הגיש החוקר את הדו"ח ובו המלצה "לקבוע שהגב' צור הנה חברה לכל דבר בקיבוץ רמת הכובש
".
בממצאיו ציין החוקר, בין השאר, כי מעולם לא הובאה לפני האסיפה הכללית של המשיב החלטה בדבר מעמדה של המערערת כחברה בקיבוץ ולפיכך לא ניתן לדעת מהי דעתם של חברי הקיבוץ בנושא. עוד צוין בדו"ח כי המשיב הקצה כספים ותיקצב את המערערת כפי שהוא נוהג כלפי כלל חבריו. בסיום ממצאיו כתב החוקר:
"דעתי היא שלמרות שגב' צור לא התקבלה כחברה בהליכים מקובלים ועל פי תקנון האגודה, נהגו בה כחברה במהלך כל השנים החל משנת 89 ועד לימים אלה. משמעות ההתנהגות היא מתן תקציבים כפי ששאר חברי הקיבוץ מקבלים וכן העברת הכנסות שלה אל הקיבוץ".

עקב בקשת המשיב להגיש מסמכים נוספים, הורה הרשם לחוקר להגיש דו"ח משלים, תוך התייחסות למסמכים שהוגשו. בדו"ח המשלים שהגיש החוקר נאמר, בין השאר כדלהלן:
"אין צורך להיות משפטן בכדי להיווכח שחל פיחות בין ההסכם המקורי שנחתם בספטמבר 83 לבין ההסכמים החדשים שנחתמו והוחלטו במזכירות...היו פניות מדי תקופה של משפחת צור ובהם בקשה לקבל אותם למועמדות ומאוחר יותר לקבל אותם לחברות ובפועל המזכירות דנה מידי פעם באותם בקשות אולם לא הגיעה לכלל החלטה. בפועל כן הגיעה להחלטה המזכירות לעניין התנהגות מול הגב' צור ובעצם כך שהחליטו שהיא תעביר את כל הכספים אל הקיבוץ ותתוקצב כפי שכל חבר אגודה מתוקצב ויתרה מכך בכרטיס שכל חבר מקבל מידי חודש מופיע גם שמה באותו כרטיס וההתייחסות אליה לדעתי היא כפי שמתייחסים לכל חבר.
נוכח האמור לעיל, מה עוד צריך בכדי להוכיח שאדם הנו חבר באגודה...נוכח האמור לעיל ולמרות הממצאים החדשים איני רואה לשנות החלטתי..."

החלטת הרשם
לאחר קבלת דו"ח החוקר, וחרף הממצאים והמסקנות שבו, דחה רשם האגודות, בהחלטה מנומקת מיום 13.9.04, את בקשת המערערת להירשם כחברה מן המניין בקיבוץ. הרשם קיבל את עמדת המשיב לפיה מעולם לא ראה במערערת חברת קיבוץ מן המניין. הרשם ביסס מסקנתו זו על שני נימוקים: ראשית, לדעתו, חומר ראיות, ובכללו ההסכם שנחתם בין הקיבוץ למערערת בשנת 1983, תומך בטענת הקיבוץ כי מעמד המערערת היה ונשאר אשת חבר ה"תלויה בחבר קיבוץ" כהגדרת סעיפים 72, 73, 80 עד 85 לתקנון הקיבוץ. הרשם ציין כי התקציב שקיבלה המערערת מן הקיבוץ, העבודה שביצעה, הכספים שהעבירה לרשות הקיבוץ והשירותים שקיבלה מן הקיבוץ שלא בתשלום, כל אלה יכולים להצביע על היותה של המערערת "תלויה בחבר קיבוץ" ולא בהכרח חברת קיבוץ. שנית, למערערת לא הוענקה זכות הצבעה באסיפה הכללית של הקיבוץ, דבר המלמד לדעת הרשם, כי למערערת לא היה מעמד של חברת קיבוץ. הרשם הוסיף וציין כי "עצם החתימה החוזרת ונשנית על הסכמים אשר תוכנם מסדיר את מעמדה של המערערת בקיבוץ מוכיחה כשלעצמה את העובדה כי לא המשיב ולא המערערת עצמה ראו ביחסיהם יחסים שבין קיבוץ לחברו". בסיום דבריו קבע הרשם כי לא היה בהתנהגות המשיב דבר המוכיח כי המשיב נהג במערערת כחברה מן המניין ולפיכך דחה את בקשתה.

על החלטה זו של הרשם הוגש הערעור שלפני.

עיקרי טענות הצדדים בערעור
המערערת חזרה בערעור על טענותיה לפני הרשם וציינה כי היא חיה בקיבוץ כשווה בין שווים תוך מילוי החובות וההתחייבויות הכרוכות בצורת החיים הנוהגת בקיבוץ. המערערת הדגישה כי הקיבוץ קיבל ממנה במשך למעלה מעשרים שנים את מלוא קניינה, זמנה, מרצה ומשאביה המקצועיים והפיזיים ורק משהחלו בקיבוץ בהליכי הפרטה, התנכרו אליה לפתע מוסדות הקיבוץ והכל תוך ניסיון לנשלה, בהגיעה לגיל 78, מכל זכות ומעמד בקיבוץ.

המערערת טענה כי יש לדחות מכל וכל את מסקנת הרשם לפיה מעמדה בקיבוץ נקבע בחוזה כתלויה על פי הגדרת "תלויים" בסעיפים 72, 73, 80-85 לתקנון הקיבוץ.
קביעה זו מוטעית ונעדרת כל אחיזה בהוראות התקנון. המערערת לא התקבלה לקיבוץ כמי שנזקקה לתמיכת חבר הקיבוץ לצורך קיומה. המערערת הנה בעלת מקצוע חופשי, עם יכולת השתכרות, הכנסותיה מעיסוקה ברפואה נמסרו לקיבוץ והקיבוץ חפץ בהכנסותיה. יתר על כן, גם עבודתה במסגרת הקיבוץ (במפעל, במעון, במטבח ובפרויקט קליטת העולים) מהווה מקור לרווח יצרני וכספי. על כן, הגדרת המערערת על ידי הרשם כ"תלוי" המהווה נטל ומעמסה על המשיב, הנה מוטעית.

המערערת גם חלקה על החלטת הרשם לפיה תומכים המסמכים בעמדת המשיב.
נהפוך הוא. לטענתה האמור בהסדרים ותוכנם מלמד דווקא על כך שהמשיב נהג במערערת כחברה לכל דבר ועניין. ההסכם משנת 1983 נזנח מיד וחרף הוראותיו (שחייבו את המערערת בתשלום דמי מחייה בלבד) התקיימה בין הצדדים מערכת יחסים היכולה להיגזר רק ממעמדו של חבר קיבוץ.
אשר למסמך מיום 12.12.85, הרי שהוא נוצר בעקבות הודעת מזכיר המשק למערערת כי כמו יתר חברי הקיבוץ, אין היא רשאית להחזיק מכונית. המערערת נעתרה מיד לבקשת המזכיר ומאותה עת ואילך נסעה מדי יום לעבודה וממנה בשלושה אוטובוסים בכל כיוון. בנסיבות אלה נקבע המזכר בו נאמר כי "אופירה לא תוכל להחזיק רכב בתחומי המשק". גם נסיבות ההסדר משנת 1992 מלמדות כי אין בו כדי לתמוך בעמדת המשיב. עם פרישתה של המערערת לגמלאות מעבודתה כרופאה בקופת-חולים בשנת 1992, התברר לה כי דמי קופת-חולים ששולמו עד אז בדרך של הפרשה ממשכורתה מקופת-חולים, לא שולמו, מסיבה טכנית כלשהי, על ידי המשיב. בנסיבות אלה נערך ההסדר משנת 1992 בין המערערת לבין המשיב ובו נקבע כי: "המשק ישלם עבור פירה מסים לקופת-חולים והיא תקבל שירותי בריאות כמקובל לגבי חברים ברמת הכובש" ואכן המשיב נהג במערערת כחברה ושילם עבורה גם את התשלומים לקופת-חולים.

המערערת טוענת כי עמדת המשיב בהליך זה נובעת מניסיונו לשלול ממנה את מעמדה לקראת הליכי ההפרטה, במטרה לדלל את הזכאים "בחלוקת השלל" ומתוך מניעים פסולים של שלילת זכות המגיעה על פי דין.

המשיב חזר על טענותיו לפני הרשם ותמך בהחלטת הרשם על נימוקיה. המשיב הוסיף וטען כי לאור העובדה שהסכים לקבל את המערערת כ"אשת חבר" כאשר הייתה כבר בגיל פרישה, הרי שהיא ענתה על הגדרת "תלוי" בתקנון המשיב. לטענת המשיב המונח "תלוי" בתקנון הקיבוץ פירושו תלוי בחבר הקיבוץ במובן הקשר האישי ולא במובן הכספי. המערערת הוגדרה בשנת 1985 כ"הורה" לא בשל מצבה הכלכלי אלא בשל גילה המבוגר.

המשיב מוסיף וטוען כי המערערת שהתה בקיבוץ בעשרים השנים האחרונות על פי הסכם מיוחד שהקיבוץ עורך או נוהג על פי במקרים מיוחדים של קרובי חברים (בעיקר הורים ובני זוג) אשר הנסיבות אינן מאפשרות לקבל אותם לחברות בקיבוץ.

לטענת המשיב, לצורך תחולת תקנה 2א לתקנות, אין די בסממנים של חברות, אלא נדרשת כוונה של שני הצדדים על מנת שניתן יהא לקבוע כי הצדדים נהגו במערערת כחברה. המשיב לא ראה מעולם את המערערת כחברה בו והמסמכים שצורפו על ידי הצדדים כמוצגים בהליך, מוכיחים זאת.

המשיב הוסיף וטען כי יש לדחות את הערעור גם בעילה של התיישנות שכן אף אם הכיר המשיב במערערת כחברה, הרי שעם שינוי התקנון בשנת 1992, לא ניתן עוד לקבל חבר בדרך של התנהגות. לפיכך, במועד פניית המערערת לרשם, בשנת 2002, התיישנה זה מכבר עילתה.

דיון והכרעה
נושא חברותה של המערערת בקיבוץ, לא הובא מעולם לפני האסיפה הכללית ולא ננקטו הליכים פורמליים בנושא, כקבוע בסעיפים 25 - 33 לתקנון הקיבוץ.

על פי סעיף 2א לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ג - 1973, ניתן לראות אדם כחבר בקיבוץ, אף אם לא נתקיימו הליכים פורמאליים בנושא, ובתנאי שנהגו בו כחבר קיבוץ במשך תקופה סבירה. וכך נאמר בסעיף 2א הנ"ל:
"נהג אדם ונהגו בו כחבר האגודה במשך תקופה סבירה לפי נסיבות העניין, בין לפני תחילתה של תקנה זו ובין לאחריה, יראו אותו כחבר באגודה, אף אם לא נתקיימו בו הוראות תקנות משנה (א) ו-(ב) לתקנה 2, זולת אם נקבעה בתקנות האגודה הוראה מפורשת שאין לראות אדם כאמור כחבר באגודה".
השאלה הצריכה הכרעה בערעור זה היא, האם במהלך השנים הרבות בהן מתגוררת המערערת בקיבוץ, נהגו בה כחברת הקיבוץ, ולפיכך יש לראותה כחברת קיבוץ ולכלול את שמה בפנקס החברים.

אני סבורה כי התשובה על שאלה זו חיובית.

אכן, בתחילת היחסים בין המשיב למערערת, לא נהג המשיב במערערת כחברת קיבוץ והוא אף הבהיר לה זאת במפורש בהסכם כתוב משנת 1983 שנערך בידי עורך-דין ונחתם על ידי הצדדים. בהסכם נאמר כי המערערת רשאית להתגורר בקיבוץ כל עוד בן זוגה חבר הקיבוץ מסכים לכך, אך צוין בו במפורש כי המערערת "לא תהיה זכאית לכל זכויות בקיבוץ, לא מבחינה כלכלית, חברתית או משפטית והיא לא תהיה חברת האגודה". יתרה מזו, הצדדים קבעו סכום אותו חויבה המערערת לשלם למשיב עבור דמי מחייתה וכלכלתה.
ואולם, כעבור כארבעה חודשים בלבד, בעקבות שיחה של המערערת עם מזכיר הקיבוץ, חדלו הצדדים לנהוג על פי החוזה: במקום לקבל מהמערערת את דמי המחייה שנקבעו בחוזה בלבד, החל הקיבוץ לקבל מהמערערת את כל הכנסותיה ובכללן כל משכורתה כרופאה בקופת חולים. לאחר מכן קיבל הקיבוץ מהמערערת גם את כל פיצויי פרישה שקיבלה מקופת חולים וכן את קצבת הביטוח הלאומי. יתרה מזו, המערערת גם עמדה לרשות סידור העבודה ועבדה בקיבוץ כמו חברה ובניגוד לקבוע בהסכם משנת 1983, זכתה בזכויות המוענקות לחברי קיבוץ כגון תקצוב הנהוג לגבי חברי הקיבוץ, תשלום דמי קופת-חולים, שירותי בריאות, סיעוד ועוד. מדברי המערערת, שלא נסתרו, ומכלל החומר שבתיק עולה, כי המערערת תרמה את חלקה והשתלבה בחיי העבודה והחברה בקיבוץ.

המשיב טוען כי לא נהג במערערת כחברת קיבוץ ולא ראה בה ככזו. הקיבוץ תומך עמדתו זו בארבעה מסמכים שנערכו במזכירות הקיבוץ בנושא מעמדה של המערערת. אינני סבורה כי יש במסמכים אלה כדי להטות את כף המאזנים לגרסת המשיב. אבאר:
שניים מהמסמכים הם משנת 1985, אחד משנת 1989 ואחד משנת 1992. המסמך היחיד מבין תרשומות אלה שנחתם על ידי המערערת הוא המסמך משנת 1992. שאר המסמכים הם תרשומות שנערכו במזכירות. באף אחד ממסמכים אלה לא נאמר, כפי שנאמר בהסכם משנת 1983, כי למערערת אין מעמד של חברת קיבוץ. יתרה מזו, בתרשומות מ-1985 ו-1989 נזכר אמנם ההסכם משנת 1983 ואולם, אין מחלוקת כי בפועל, מזה שנים, אין הצדדים נוהגים על פיו. זאת ועוד, בתרשומות משנת 1985 ו-1989 צוין כי מעמדה של המערערת הוא מעמד של "תושב" אך מושג זה נותר עמום ובלתי מוגדר.
אשר למסמך משנת 1992: גם במסמך זה, בניגוד להסכם משנת 1983, לא נאמר במפורש כי למערערת אין מעמד של חברת קיבוץ. בתחילת המסמך נאמר כי מעמדה של המערערת הוא של "אשת חבר" אך אין המסמך כולל הגדרה של מעמד זה שנזכר בו לראשונה. יתרה מזו, המשך המסמך תומך דווקא בגרסת המערערת שכן מפורטים בו חובות וזכויות האופייניים לחברי הקיבוץ. כך למשל, צוין במסמך כי המערערת מתחייבת למסור לקיבוץ "את כל הפיצויים שקיבלה או שתקבל מקופ"ח", את ה"פנסיה, אם וכאשר תקבל אותה מרוסיה, ו"את כל הכספים שהיא מקבלת ואשר תקבל מהביטוח הלאומי". כן מצוינות זכויותיה של המערערת ובכללן " המשק ישלם עבור(ה)...מסים לקופ"ח והיא תקבל שירותי בריאות כמקובל לגבי חברים ברמת הכובש", ו"תמשיך לקבל תקציב ושירותים כמקובל".

בנסיבות אלה - כאשר המשיב, גוף המצויד ברגיל ביועצים משפטיים, איננו מקיים את הוראות ההסכם משנת 1983 שנחתם בינו ובין המערערת ותחת זאת, במשך למעלה מעשרים לוקח את כל הכנסותיה וכל קניינה של המערערת, מעניק לה תקציב, שירותי בריאות וזכות לסיעוד בדומה לחברי הקיבוץ, ובניגוד לנוהגו בעבר, בוחר להימנע מלציין כי אין למערערת מעמד של חברת קיבוץ - המסקנה המתבקשת היא, כי המשיב נהג במערערת כחברת קיבוץ.

אילו ביקש המשיב שלא להכיר במערערת כחברת קיבוץ, היה דבק בהסכם משנת 1983, גובה מהמערערת דמי מחייה עבור השירותים המוענקים לה, כפי שנקבע בהסכם ונמנע מלקבל את כל כספה וקניינה. יש להדגיש כי אין מדובר במערכת יחסים המשתרעת על פני תקופה קצרה, אלא בהתנהגות מתמשכת המתקיימת במשך עשרות שנים. המשיב אמור לנהוג במערערת בתום לב. המשיב והמערערת אינם צדדים שווים. המשיב ידע לציין במפורש בהסכם משנת 1983 כי למערערת אין זכויות של חברת קיבוץ ודבר לא מנע ממנו לומר זאת גם במסמך משנת 1992. יתרה מזו, המשיב חייב את המערערת להעביר אליו את כל הכנסותיה מכל סוג שהוא. בנסיבות אלה, אין להניח שהתכוון להותיר את המערערת ללא כל אמצעי מחייה. סביר יותר שהמשיב דרש את כל קניינה של המערערת משום שהתייחס אליה כחברת קיבוץ.

אשר לטענת המשיב כי אילו הייתה המערערת סבורה כי היא חברת קיבוץ, לא הייתה טורחת לפנות לקיבוץ ולבקש כי יכירו בה ככזו, התשובה היא שהמערערת הניחה כי היא חברת קיבוץ. עם זאת, הואיל ופעם אחר פעם נאלצה לעמוד על זכויותיה כדי לקבל את אישור הקיבוץ, ביקשה לקבל על כך אישור מפורש ולבסוף אף פנתה לרשם כדי להסדיר את מעמדה באופן רשמי בפנקס החברים.

אשר לטענת ההתיישנות, הרי שדינה להידחות שכן המשיב נהג במערערת כחברת קיבוץ עוד לפני התיקון משנת 1992. הואיל ומדובר בזכות שכבר נרכשה, אין התיקון יכול לחול עליה.

המסקנה המתבקשת מכל האמור לעיל היא כי המשיב נוהג במערערת מזה למעלה מעשרים שנים כחברת קיבוץ. לפיכך אני מקבלת את הערעור ומורה לרשם האגודות לתקן את פנקס החברים ולכלול בו את שם המערערת.

ניתן היום, ז' באלול התשס"ה (11 בספטמבר 2005), בהעדר הצדדים.
מוסיה ארד
, נשיאה








עמנ בית משפט לעניינים מנהליים 233/04 אופירה דינינה-צור נ' קיבוץ רמת הכובש (פורסם ב-ֽ 11/09/2005)