פסקי דין על ברוורמן רפאל | פסקי דין על קורינה משיאן

1545/04 הפ     14/09/2005




הפ 1545/04 ברוורמן רפאל נ' קורינה משיאן




1
בתי המשפט

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
הפ 001545/04
בפני
:
כב' השופטת רות רונן

תאריך:
14/09/2005
בעניין:
ברוורמן רפאל
ע"י ב"כ עו"ד
שולביץ

מבקש

נ ג ד
קורינה משיאן
ע"י ב"כ עו"ד
מנדלמן

משיב
פרוטוקול
1. בקשה לביטול פסק בורר.
בין הצדדים – המבקש ומר הושנג משיאן ז"ל (להלן: "המנוח", שהמשיבה היא היורשת שלו), היה סכסוך שנגע לדמי תיווך.
הצדדים מינו את הבורר, כב' השופט (בדימוס) גלעדי, על מנת שיפסוק במחלוקת ביניהם בקשר לדמי תיווך בגין עסקת מקרקעין.

העובדות בקצרה

2. בכתב התביעה שהגיש המנוח לבורר, הוא טען כי הוא היה המתווך בעסקה בה מכרה חברת זאוס השקעות בע"מ (להלן "זאוס"), נכס מקרקעין לחברות אילות השקעות בנכסים בע"מ (להלן: "אילות"), ואמות השקעות בע"מ (להלן: "אמות"), עסקה בה התקשרו הצדדים ב-31.11.94.
המנוח טען כי הוא יצר את הקשר בין זאוס לבין אופיר אחזקות בע"מ (להלן: "אופיר") וגרנית הכרמל נכסים (1993) בע"מ (להלן: "גרנית"), כאשר הן אמות ואילות והן אופיר וגרנות נמנו בתקופה הרלוונטית על קבוצת חברות הבת של בנק הפועלים.

3. המנוח הגיש בהקשר זה תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב, כנגד אופיר, גרנית, אמות ואילות. הנתבעות בתביעה הנ"ל טענו, כי המבקש הוא ששימש מתווך בעסקה.
בפסק הדין קבע בית המשפט המחוזי (כב' השופטת פלפל) כי על אמות ואיילות לשלם למנוח מחצית מדמי התיווך ששילמה קבוצת בנק הפועלים למבקש. על פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט העליון, ובסופו של דבר הגיעו הצדדים להסכמה שניתן לה תוקף של

פסק דין
, לפיה המנוח ישיב לאיילות ואמות 2/3 מהסכומים ששולמו לו מכוח פסק הדין של בית המשפט המחוזי.

4. בבוררות טען המנוח כי המבקש גזל ממנו את דמי התיווך שהיו מגיעים לו, ודרש שהמבקש ישיב לו את הסכום שלטענתו נגזל ממנו.
בכתב הגנתו שהוגש לכב' הבורר, טען המבקש טענה של העדר יריבות, שכן הוא מנהל את עסקיו באמצעות חברה בע"מ. כן הוא טען כי הוא היה זה שתיווך בין הצדדים לעיסקה, וכאשר עשה כן - הוא לא ידע כי למנוח היתה מעורבות כלשהיא בנכס המקרקעין.

החלטות הבורר

5. אין חולק כי התיק הועבר לכב' הבורר תוך שהוסכם בין הצדדים כי הבורר יהיה כבול לדין המהותי, יהיה פטור מדיני הראיות ומסדרי הדין, אך ינהל פרוטוקול וייתן פסק בוררות מנומק (ר' ס' 1.10 לבקשה).
בישיבה המקדמית שהתנהלה בפני
כב' הבורר, הוסכם כי הבוררות תהיה כפופה לדין המהותי ותנומק (ר' נספח ד' לבקשה).

6. כב' הבורר נתן במסגרת הבוררות, ביום 8.12.02, החלטת ביניים (נספח ט' לבקשה, להלן "החלטת הביניים"), בה החליט בבקשה למחיקה על הסף של חלקים מתצהיר עדותו הראשית של המנוח.

בנוסף, בסיום הבוררות, ולאחר שמיעת עדויות והגשת סיכומים ע"י הצדדים, נתן הבורר את פסק הבורר נשוא התובענה – נספח א' לבקשה מיום 10.10.04 (להלן: "פסק הבורר").

7. טענות המבקש מבוססות על מספר עילות הנובעות מס' 24 לחוק הבוררות.
להלן נדון בטענות המבקש אחת לאחת.

8. ראשית, טוען המבקש כי הבורר לא יכול היה להחליט לקבל את התובענה כנגד המבקש, שפעל כמתווך באמצעות חברה בע"מ, חברת נכסי רזים (1997) בע"מ. זאת, משום שהמבקש העלה במסגרת כתב הגנתו טענה של העדר יריבות.

המבקש מפנה להחלטת הביניים של הבורר נספח ט', בה החליט כב' הבורר למחוק מתצהיר עדותו הראשית של המנוח את ס' 165.

בסעיף זה הצהיר המנוח:
"ברוורמן (המבקש) עובד במסגרת חברת נכסי רזים (1979) בע"מ שהקים יחד עם אשתו מסיבות מיסוי ואחרות. המתווך הוא ברוורמן, והוא אשר רשום כחבר במלד"ן (וגם אשתו) מזה עשרות שנים. טענתו האפשרית של ברוורמן כאילו המתווך הוא החברה וכי אין תביעה כלפיו, אינה אלא היתממות חסרת תום לב. חברת נכסי רזים איננה "מתווך" כהגדרתו. את דמי התיווך קבל ברוורמן, אשר העדיף, מסיבות של מיסוי, לקבל את הכספים באמצעות שיקים לחברה בבעלותו. מכאן ועד הטענה כי כאילו לא הוא הצד הנכון בתביעה, רחוקה הדרך. ברור גם שכל הקשרים האישיים עם אנשי המפתח בבנק הפועלים והגופים הקשורים עמו, הם עם ברוורמן אישית, ולא עם אישיות משפטית ערטילאית".

10. בפסק הבורר דחה הבורר את טענת חוסר היריבות וקבע:

"אינני מקבל טענה זו. תיווך הוא ענין אישי ביותר, ואין הנתבע יוכל להסתתר מאחורי מסך התאגיד שהקים. לא מקרה הוא שחוק התיווך, שנחקק אמנם כשנתיים לאחר העסקה הרלוונטית, איננו מעניק רשיון תיווך לתאגיד אלא לאדם אישית. סבורני שבמקרה הנדון הרמת המסך היא חיונית שכן הנתבע אישית ניהל את הליכי התיווך ולא עשה זאת באמצעות עובדים או שליחים".

11. המבקש טוען כי בחומר בראיות לא היתה טענה כנגד טענת חוסר היריבות שהוא העלה. עוד הוא טוען, כי הבורר אסר על עצמו, בהחלטת הביניים, לדון ולפסוק בניגוד לטענת חוסר היריבות, ולכן הבורר חרג מסמכותו. עוד נטען, כי הבורר לא נימק את הקביעות שלו ביחס להרמת המסך, מסקנתו נעדרת תימוכין בחומר הראיות, ובמסקנתו זו הבורר התעלם מהדין המהותי.

מספר טענות עיקריות נטענות ע"י המבקש, אם כן, לגבי דחיית הטענה של העדר יריבות: חריגה של הבורר מסמכותו, פסיקה המתעלמת מן הדין המהותי והעדר הנמקה.

12. אני סבורה כי אין לקבל את הטענות הנ"ל.
באשר לטענה של העדר הנמקה, הרי עיון בפסק הבורר מעלה כי הבורר נימק את החלטתו ביחס ליריבות בין המנוח לבין המבקש, למרות שהמבקש פעל באמצעות חברה. נימוק זה צוטט במלואו לעיל, ודי בו כדי "להראות לקורא כי לא נעלמו מעיני הבורר הנושאים שעמדו לפניו להכרעה, כי לא נשתכחו מלבו טענות הצדדים, וכי מצויים בו התייחסות עניינית לכל אלה, וכן טעמים, לפחות בתמצית, שהביאו לתוצאת הפסק" (ר' ע"א 1325/92 קולקר נ. דיפלמט אופנועים (1985) בע"מ פ"ד מ"ז (3) 89, בעמ' 96).

13. באשר לטענה לפיה פסיקת הבורר מתעלמת מן הדין המהותי – טענה זו מסתמכת על ס' 24 (7) לחוק הבוררות, הקובע:
"בית המשפט רשאי על פי בקשת בעל דין (בחוק זה – בקשת ביטול) לבטל פסק בוררות כולו או חלקו, להשלימו לתקנו או להחזירו לבורר מאחת העילות האלה:
(7)הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין, והבורר לא עשה כן"

14. האם ניתן לקבל את הבקשה דנן לאור הוראות סעיף זה?
ההלכה הפסוקה התייחסה לא פעם לשאלה מהן הנסיבות שבהן בית המשפט יבטל פסק בורר בהתאם להוראת סעיף 24(7) הנ"ל.
בפסק הדין המנחה בענין נתיבי איילון נ. יהודה שטאנג ובניו בע"מ (רע"א 113/87 פ"ד מ"ה (5) 511), נקבע כי טעויות בפירוש הדין ויישומו מצדו של בורר בדבר הלכה או בשיקול הדעת, אין בהן כדי לבטל את הכרעתו, שהרי "על מנת כן קבלו אותו הצדדים עליהם". עילות הביטול בס' 24 לחוק הבוררות, עיקרן הוא בבדיקת תקינות הליך הבוררות, ואין הן מיועדות לבחינת תוכנו של הפסק. הדגש הוא על פעולותיו ומעשיו של הבורר, ולא על תוצאתם של אלה – הדגש הוא על העשייה ולא על פרי העשייה.

15. יש לבחון את יישומה של ההלכה הנ"ל על עובדות המקרה שבפני
נו.
כעולה מהחלטת הביניים של כב' הבורר, כב' הבורר החליט למחוק סעיף מתצהיר עדותו הראשית של המנוח. אולם, מחיקת הסעיף מן התצהיר, אין פירושה בהכרח כי הבורר היה חייב לקבל את טענת העדר היריבות של המבקש או כי הבורר "אסר על עצמו" לדחות את טענת העדר היריבות.
יוער כי לו כך היו פני הדברים – היה המבקש עותר כי הבורר יתן את פסק הבוררות שלו על אתר, ללא שמיעת ראיות, שכן אין יריבות בין הצדדים. ואולם, חרף החלטת הביניים הנ"ל, הצדדים ניהלו את הליך הבוררות במלואו, היינו היה ברור לכל כי שאלת היריבות עומדת על הפרק וטעונה הכרעה.

16. ואכן, לאחר הגשת סיכומי הצדדים, כב' הבורר נתן את פסק הבורר, שכלל גם התייחסות מפורשת לנושא של העדר היריבות. כעולה מפסק הבורר, כב' הבורר היה סבור כי במקרה בו מדובר בתיווך, יש מקום להרמת מסך, שכן תיווך במהותו הוא ענין אישי, ומשום שהנתבע ניהל אישית את הליכי התיווך.

כפי שצויין לעיל, בית המשפט אינו צריך, במסגרת עילת הביטול מכוח ס' 24(7) לחוק הבוררות, לבחון האם הנמקה זו היא נכונה מבחינה משפטית. די בכך כי הבורר פעל על פי הנחיות הצדדים, והתכוון לפסוק על פי הדין המהותי.
משכך עשה הבורר – וכך הוא עשה בענייננו, הרי אין להתערב במסקנותיו אף אם טעה בפירוש הדין או ביישומו. לכן, אף אם שגה כב' הבורר במסקנתו לפיה העובדות כפי שהוכחו בפני
ו מצדיקות את יישומה של ההלכה של "הרמת מסך", בית המשפט לא יתערב במסקנותיו של הבורר, ולא יבטל את פסק הבורר.
לכן, אינני מקבלת את טענתו זו של המבקש.

17. אינני מקבלת גם את טענת המבקש בהקשר זה, לפיה הבורר חרג מסמכותו, טענה מכוח ס' 24 (3) לחוק הבוררות.
בפסק הדין נתיבי איילון שנזכר לעיל, נקבע כי ס' 24(3) לחוק הבוררות הוא סעיף כללי. לכן, כך נקבע שם, כאשר הטענה מתייחסת לפסיקה ללא סמכות או בחריגה מסמכות המבוססת על פסיקה שלא על פי הדין, כשהותנה כי הבורר יפסוק על פי הדין – במקרה זה עוסק סעיף 24 (7), ויש להכריע בענין על פיו, בהיותו דין מיוחד (ר' ס' 7 לפסק הדין נתיבי איילון הנ"ל).

18. טענה נוספת של המבקש מתייחסת לפסיקת הבורר, לפיה קשה לו להאמין לטענת המבקש כי לא ידע על מעורבות המנוח כמתווך. המבקש טוען כי לקביעה זו אין כל תימוכין בחומר הראיות, ולו היה הבורר בוחן את הראיות באופן יסודי, ולו היה מנמק את הפסק לא באופן תמציתי, ברור כי לא היה פוסק כפי שפסק.

אינני מקבלת את הטענה. הנושא של הערכת דבריהם של העדים שהופיעו בפני
הבורר, הינו כמובן נושא הנתון לשיקול דעתו של הבורר, ובית המשפט לא יתערב במסקנותיו בהקשר זה. אין גם כל עילת התערבות בחוק ביחס לסוג כזה של טענה. יוער כי הבורר היה פטור, מכוח הסכמת הצדדים, מדיני הראיות.

19. המבקש מוסיף וטוען, כי אין בסיס לקביעה העובדתית של הבורר כאילו המבקש זימן את עצמו אל אברהם רובינשטיין ז"ל (בעליה של חברת זאוס), כשהוא מציג את עצמו, בהסכמת מנהלה של אופיר, מר קפלן, כמתווך מטעמה.

אינני מקבלת את הטענה. מדובר במסקנה עובדתית של הבורר ששמע את כל העדים והעדויות, ואין זה כמובן אחד מן הנושאים שבית המשפט יתערב בו ביחס לפסק בוררות.

20. המבקש טוען גם כנגד פסיקת הבורר לפיה המבקש הביא לסיום העסקה, לאחר שהחליף את המנוח כמתווך, ושהמבקש והמנוח הם "מתווכים במשותף".
המבקש טוען כי פסיקה זו של הבורר מהווה חריגה מסמכות, אין לה בסיס בחומר הראיות, ולו היה הבורר מנמק את הפסק – לא היה פוסק כפי שפסק.

ראשית, אבהיר כי אינני סבורה כי יש לקבל את טענת המבקש לגבי הנמקת הפסק. כפי שפרטתי לעיל, אני סבורה כי די בפסק הבורר כדי להבהיר את הלך המחשבה שלו, וכדי להניח את הדעת בכך שלא נשמטו ממנו טענות שהצדדים העלו.

21. המבקש מפנה פעם נוספת להחלטת הביניים של הבורר. הבורר החליט במסגרת החלטה זו למחוק את ס' 167 מתצהיר העדות הראשית של המנוח.
בסעיף זה הצהיר המנוח:

"מכל מקום, גם אם ייקבע שברוורמן היה מתווך בעסקה, למרות חוסר לום ליבו הברור, וכי הוא זכאי לדמי תיווך, הרי שיש להחיל את ההלכה של מתווכים במשותף, דהיינו ששני המתווכים – ברוורמן ואני – זכאים להשתתף בדמי התיווך חלק כחלק, ובהתאם על ברוורמן להעביר אלי מחצית מדמי התיווך שקיבל, בערכם הריאלי".

22. המבקש טוען כי משנמחק סעיף זה מתצהיר עדותו הראשית של המנוח, לא היתה בפני
הבורר כל טענה של "מתווכים במשותף". בנוסף, ההלכה של "מתווכים במשותף", הוחלה ללא כל הסבר מטעם הבורר, מה עוד שלפי חומר הראיות הצדדים פעלו בנפרד, וכל אחד בדרכו, ללא שום קשר ביניהם.

23. אני סבורה כי הבורר היה רשאי להגיע למסקנה כי הצדדים פעלו כמתווכים במשותף – חרף מחיקתו של ס' 167 לתצהיר העדות הראשית של המנוח. מסקנה זו היא מסקנה משפטית, שהבורר היה רשאי להגיע אליה על סמך החומר העובדתי שהיה בפני
ו.
הבורר אף הודיע בהחלטת הביניים כי יתכן ויפעל כך –הוא קבע בהחלטה הנ"ל כי יחיל את ההלכה אם ימצא לנכון להחילה, לאור חומר הראיות.

24. מאחר שהבורר החיל את ההלכה המשפטית של "מתווכים במשותף", אני סבורה כי לאור פסקי הדין שהזכרתי לעיל, בית המשפט אינו צריך להתערב במסקנתו. הבורר יישם הלכה משפטית, ואף אם שגה ויישם אותה שלא כדין – בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על החלטתו של הבורר, ואין הוא צריך, לכן, להתערב – אף אם בית המשפט סבור כי לא היה מקום לקבוע על סמך העובדות שהוכחו כי הצדדים היו "מתווכים במשותף".

25. המבקש העלה טענות לגבי שתי קביעות נוספות של הבורר: הקביעה לפיה אין להתעלם מתרומתו של המנוח ש"היה הראשון שקישר בין זאוס לבין קבוצת בנק הפועלים", והקביעה של כב' הבורר כי "הוא סבור כמו כב' השופטת פלפל בבית המשפט המחוזי, כי אופיר וגרנות הם חליפיהן של אמות ואיילות שעמם נוהל המו"מ".
הבורר הסתמך על קביעות עובדתיות אלה, כדי לקבוע כי המנוח והמבקש היו מתווכים במשותף.

המבקש טוען כי אין בסיס עובדתי לקביעות אלה, והבורר הגיע לתוצאה זו תוך התעלמות מן הדין המהותי וללא הנמקה.

26. אינני מקבלת את הטענה.
העובדה שכב' השופטת פלפל קבעה כי המנוח לא היה הגורם היעיל לקשירת העסקה הסופית בין זאוס לבין אופיר וגרנית הכרמל, אין פירושה כי הבורר אינו יכול להסתמך על קביעתה לפיה אופיר וגרנות הם חליפיהם של אמות ואיילות. על כל פנים, הבורר יכול היה להגיע למסקנה זו גם באופן עצמאי, ללא הסתמכות על קביעתה של כב' השופטת פלפל (ומניסוח פסק הבורר עולה כי הבורר אינו 'מסתמך' על פסק דינה של כב' השופטת פלפל, אלא כי הוא סבור כמוה).

27. באשר לטענה הנוספת, לגבי היותם של המנוח והמבקש מתווכים במשותף, המבקש חוזר וטוען כי קביעתו זו של הבורר אינה עולה בקנה אחד עם חומר הראיות. זאת, משום שלטענתו של המבקש, הקביעה לפיה נודע לנתבע (המבקש) על המו"מ בין זאוס לבין איילות ואמות – אינה נכונה (כך לטענת המבקש), ואפילו היתה נכונה – אין מקום, על פי הדין המהותי, לחייב את המבקש לשלם למנוח מחצית מדמי התיווך גם אם מישהו גילה למבקש על המו"מ.
המבקש טוען כי מחומר הראיות עולה, כי לא המנוח הוא שמסר למבקש מידע כלשהו על המקרקעין שזאוס רוצה למכור, ולכן לא יתכן שנוצרה שותפות בין השניים, ולא יתכן, אם כן, כי המנוח והמבקש הם "מתווכים במשותף".

28. כפי שהבהרתי כבר לעיל, טענות אלה הן טענות המתייחסות לאופן היישום של הבורר את ההלכה בדבר "מתווכים במשותף". המבקש טוען כי יש ליישם הלכה זו רק אם הוכחה שותפות בין המתווכים, והוא טוען , לכן, כי הבורר לא יישם הלכה זו בצורה נכונה על סמך העובדות שהוכחו בפני
ו. ואולם, טענה כזו – אף שניתן היה לטעון אותה לו היה מדובר בערעור, אינה טענה שניתן לקבלה במסגרת בקשה לביטול פסק בורר.

29. לכן, ולאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.
אני מחייבת את המבקש בהוצאותיה של המשיבה בסך 10,000 ₪ + מע"מ.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום 14.9.05 בהעדר הצדדים.

רות רונן
, שופטת

קלדנית: סיגי י.








הפ בית משפט מחוזי 1545/04 ברוורמן רפאל נ' קורינה משיאן (פורסם ב-ֽ 14/09/2005)