פסקי דין על צור אבולניק | פסקי דין על רן השכרת רכב | פסקי דין על שירלי פז פרנקל | פסקי דין על יהודה פז פרנקל |

10033/99 הפ     15/09/2005




הפ 10033/99 צור אבולניק ,רן השכרת רכב בע"מ נ' שירלי פז פרנקל ,יהודה פז פרנקל




1
בתי המשפט
בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו
הפ 010033/99
בפני

כב' השופטת ענת ברון

תאריך:
15/09/2005
בעניין:
1. צור אבולניק

2. רן השכרת רכב בע"מ

המבקשים

נ ג ד
1. שירלי פז פרנקל

2. יהודה פז פרנקל
, פושט רגל בעיכוב הליכים
המשיבים
פסק דין
רקע עובדתי
1. התובענה בפני
היא למתן לסעד הצהרתי, בה מתבקש בית המשפט להצהיר כי הזכויות במקרקעין הידועים כגוש 3899 חלקה 88 במזכרת בתיה (להלן: "הנכס"), אשר לגביהם רשומה הערת אזהרה לטובת המשיבה 1, נרכשו מכספי המשיב 2 והן מוחזקות עבור המשיב 2 בנאמנות בידי המשיבה 1.

לחלופין נתבקש בית המשפט להצהיר, כי בין המשיב 2 למשיבה 1 נכרת חוזה שלפיו ירכוש המשיב 2 את הנכס וירשום אותו על שמה של המשיבה 1, וכן כי חוזה זה הוא חוזה למראית עין, חוזה בלתי חוקי או חוזה הנוגד את תקנת הציבור, וכי חוזה זה נועד להבריח את נכסי המשיב 2 מידי נושיו.

2. המבקשים בתובענה זו הם שניים. המבקש 1, מר צור אבולניק
(להלן: "המבקש") הוא מנהל ובעל מניות במבקשת 2, "רן השכרת רכב בע"מ
" (להלן: "המבקשת" או "החברה"). החברה עוסקת במתן שירותי הֶחְכֵּר ("ליסינג") תפעולי.

המשיבים בתובענה הם אב ובתו: המשיב 2, מר יהודה פז פרנקל
(להלן: "המשיב") הוא איש עסקים אשר התקשר עם החברה בהסכם למתן שירותי החכר והמשיבה 1, גב' שירלי פז פרנקל
(להלן: "המשיבה"), היא בתו של המשיב.
לטענת המבקשים, חייב להם המשיב סכומי כסף ניכרים, העומדים על כמה מאות אלפי שקלים חדשים. סכומו המדויק של החוב איננו רלוונטי לבירור התובענה דנן, ודי אם אציין כי נוכח חובות אלה, בין היתר בגין שטרות שחוללו, פתחה המבקשת תיקי הוצאה לפועל נגד המשיבים. מקורו של החוב אשר בגינו נפתחו תיקי ההוצאה לפועל, לטענת המבקשים, הוא בעסקות ההחכר שנערכו בינם לבין המשיב. במהלך הדיון הוסיפו המבקשים וטענו כי בנוסף לחוב זה חייב המשיב כספים גם בגין הלוואות שקיבל מאת המבקש ובגין מיזמים עסקיים שונים שבהם התקשרו המשיב והמבקש.

3. הנכס, המצוי במזכרת בתיה, הוא בית צמוד קרקע בן שישה חדרים וארבעה חדרי שירותים, הבנוי על מגרש בן 400 מ"ר. אין מחלוקת על כך שהנכס נרכש בחוזה שנערך ביום 1.6.1998, וכי המחיר אשר שולם בגינו היה 350,000 דולר ארה"ב.

אין גם מחלוקת כי על פי חוזה המכר, הרוכשת, אשר לטובתה נרשמה הערת אזהרה במרשם המקרקעין, היא המשיבה. המבקשים טוענים, כי המשיבה רכשה את הנכס מכספים שהעביר לה אביה, וזאת במטרה להבריח נכסים בשווי ניכר (כאמור, סך השווה לכ-350,000 דולר ארה"ב) מפני נושיו.

התנהלות ההליכים המשפטיים
4. תובענה זו הוגשה לבית המשפט ב-7.1.1999. התמשכות ההליכים בתיק זה נובעת, בין היתר, מריבוי הבקשות שהוגשו (כ-24 במספר) ומחילופי עורכי הדין אשר ייצגו את המשיבים בתיק. כמו כן, בעקבות הכרזתו של המשיב כפושט רגל (תיק פש"ר (ת"א) 2301/99 - החלטה מיום 13.11.00), עוכבו ההליכים בתובענה זו – תחילה נגד שני המשיבים, ולאחר מכן נגד המשיב בלבד (החלטה בבש"א 11016/01 מיום 9.7.01, כב' השופט זפט).

משנקבע התיק לשמיעת הוכחות בפני
כב' השופט ישעיה ליום 10.3.02, המשיבה ואיש מטעמה לא התייצבו לדיון. משכך ניתן נגדה

פסק דין
בהעדר התייצבות. בעקבות בקשה שהגישה המשיבה, בוטל פסק הדין (החלטה בבש"א 9574/02 מיום 4.9.02, כב' השופט ישעיה), ונקבע מועד חדש לדיון הוכחות.

5. ביום 4.12.03 התקיימה ישיבת הוכחות בפני
כב' סגנית הנשיא סירוטה, שבה נחקר המבקש בחקירה נגדית על תצהירו. במהלך הדיון, בעקבות הערה שהשמיע בית המשפט אגב שמיעת העדות, ביקש עו"ד טל, ב"כ המשיבה, כי בית המשפט יפסול עצמו מלישב בדין, ובית המשפט דחה את בקשתו זו (פרוטוקול ישיבת 4.12.03, עמ' 19-20). בית המשפט הוסיף ודחה גם את בקשתו של ב"כ המשיבה להפסיק את הדיון עד להכרעה בערעור על החלטת בית המשפט שלא לפסול את עצמו (עמ' 21 לפרוטוקול), ומשכך עדותו של המבקש נשמעה עד תומה.

המשיבה הגישה ערעור על החלטותיה אלה של סגנית הנשיא סירוטה לנשיא בית המשפט העליון, וביום 19.4.04 קיבל כב' הנשיא ברק את ערעור הפסלות (ע"א 10770/03 שירלי פרנקל נ' צור אבולניק
ואח', לא פורסם). בעקבות פסק דינו של הנשיא ברק, הגיע התיק אל שולחני, ונקבעה ישיבה מקדמית כדי לבחון עם הצדדים כיצד הם מבקשים להמשיך בהליכים, כאשר עד לאותו שלב נשמעה עדותו של המבקש בלבד.

6. בדיון שהתקיים בתאריך 12.12.04 הופיע עו"ד יונה בשם המשיבה, והסכים להגשת תעודת עובד ציבור שסומנה ת/1. באותה ישיבה ביקש ב"כ המבקשים להגיש גם שבעה מסמכים שהגדיר "רשומות מוסדיות", ואף פירט מה הם אותם מסמכים: העתקי החלטות ופסקי דין של ערכאות שיפוטיות שונות בעניינו של המשיב, העתק העמודים הרלוונטיים בפרוטוקול תיק פשיטת הרגל ומסמכים נוספים. עו"ד יונה הצהיר לפרוטוקול כי "אין התנגדות" (עמ' 3, ש' 11 לפרוטוקול הדיון מיום 12.12.04), ובהמשך הישיבה הודיע לבית המשפט כי הוא קיבל את התיק לטיפולו רק ביום 9.12.04, ולכן ביקש לקבוע את התיק לקדם משפט נוסף. דיון כאמור אכן נקבע ליום 16.1.05.

ביום 28.12.04 הוגשו מטעם המשיבים שתי בקשות. הראשונה, בש"א 26456/04, היא בקשתה של המשיבה דכאן באמצעות בא כוחה, לסייג את ההסכמה שניתנה על ידו להגשת הרשומות המוסדיות; ואילו הבקשה השנייה, בש"א 26457/04, היא בקשה מטעם המשיב דכאן למחיקת עדות המבקש דכאן, באופן שיחייב את בית המשפט לשמוע את העד פעם נוספת, בנימוק שפסילתו של שופט מלישב בדין פירושה פסילת ההליך כולו ככל שזה התנהל בפני
ו. כמו כן התנגד המשיב להגשת אותן "רשומות מוסדיות", בטענה כי "בין הרשומות המוסדיות, כביכול, כלולים גם פרוטוקולים, חקירות, פסקי דין אזרחיים, בלתי קבילים, וכיו"ב, וברור שכל אלה אינם בגדר רשומות מוסדיות" (עמ' 2 לבקשת המשיב דכאן, ההדגשה במקור - ע.ב.). המבקשים דכאן התנגדו לבקשה זו, והגישו מצידם בקשה למחיקתה של הבקשה על הסף מחמת היעדר יריבות (בש"א 2022/05).

8. בש"א 26457/04, אשר הוגשה בשאלת קבילותם של המסמכים שכונו "רשומות מוסדיות" (ולאמיתו של דבר הן תעודות ציבוריות) נדונה במסגרת הדיון שהתקיים בפני
י ביום 16.1.05, שאז הודיעו הצדדים כי הגיעו להסכמה לפיה המסמכים שהוגשו ביום 16.12.04 יתקבלו כראיה, כאשר בסיכומים יוכלו באי כוח הצדדים לטעון לעניין משקלם.

בישיבת 16.1.05, חזר והצהיר עו"ד יונה כי הוא מייצג את המשיבה וכי קיבל את הייצוג בהעברה מעו"ד טל. עו"ד ציפורי, ב"כ המבקשים, עמד על הצגתו של יפוי כוח, ועו"ד יונה אמנם התחייב להמציא יפוי כוח לתיק בית המשפט בתוך שבעה ימים ממועד הדיון. לגופו של עניין, הכרעתי בבש"א 2022/05 וקבעתי, כי למשיב אין כל מעמד המאפשר לו להגיש בקשות במסגרת תובענה זו. כן קבעתי מנימוקים שפורטו באותה החלטה, כי הדיון ימשיך להתנהל מן השלב שאליו הגיע, וכי עדותו של המבקש, אשר נשמעה בפני
כב' סגנית הנשיא סירוטה, תהווה ראיה בתיק זה, מבלי שאדרש לשמוע את העדות מחדש (ראו: החלטתי מיום 16.1.05 עמ' 6-8 לפרוטוקול). בשלב זה הצהיר ב"כ המבקשים "אלה עדיי" ועו"ד יונה מצידו הודיע כי אינו מבקש להשמיע עדים כלשהם מטעם המשיבה.

ביום 22.3.05 הגישה המשיבה הודעה לבית המשפט שבה כתבה כהאי לישנא:

"הנני מתכבד [כך במקור, ע.ב.] להודיע לביהמ"ש הנכבד כי מעולם לא הסמכתי את עו"ד אבי יונה לייצגני בתיק זה; מעולם לא הסמכתי כל עו"ד להעביר לעו"ד יונה כל סמכות לייצגני בתיק זה."

ב"כ המבקשים, עו"ד ציפורי, המציא לבית המשפט תגובה ארוכה ומפורטת, מאומתת בתצהיר שלו עצמו. בתשובתו פירט עו"ד ציפורי את השתלשלות הדיונים בהליך עד כה, והביע התנגדות לכל עיכוב בבירור התובענה שעלול להיגרם כתוצאה מקבלת הטענה כי אין עו"ד יונה מייצג את המשיבה.

7. התיק נקבע לסיכומים בכתב, המבקשים הגישו את סיכום טיעוניהם ביום 4.4.05, ואילו המשיבה לא הגישה סיכומים במועד שנקצב לה. תחת זאת, הגישו המשיבים דכאן שתי בקשות: המשיב הגיש ביום 1.8.05 את בש"א 17052/05 ואילו המשיבה הגישה ביום 4.8.05 את בש"א 17394/05 – שתי בקשות שהן זהות למעשה, בהן נתבקש בית המשפט להורות על מחיקת התובענה, וזאת לאור דחיית הוכחת החוב של המבקשים דכאן בפני
המנהל המיוחד לעניין פשיטת הרגל של המשיב. לחלופין, ביקשה המשיבה ליתן לה ארכה להגשת הסיכומים.
בהחלטה מיום 4.9.05 דחיתי את שתי הבקשות למחיקת התביעה על הסף מנימוקים שפורטו בה.

אשר לבקשת המשיבה למתן ארכה להגשת הסיכומים, ציינתי:

"העובדה שבד בבד עם הגשת בקשתה ביום 4.8.05 עתרה גם למתן ארכה להגשת סיכומים אין בה משום נימוק או הסבר ואף לא התייחסות לכך שהמועד להגשת סיכומים מטעמה חלף זה מכבר זמן רב לפני הגשת הבקשה, ולא נתבקשה עד אז וממילא לא ניתנה ארכה להגשתם." (בש"א 17052/05, 17394/05, עמ' 5 ש' 1-4 להחלטה).

ביום 6.9.05 הגישה המשיבה סיכומים. את האיחור הניכר בהגשתם נימקה באופן הבא:

"המשיבה הגישה ביום 1.8.05 בקשה בבש"א 17052/05 להתרת הגשת ראיות לפיו [כך במקור, ע.ב.] נדחו הוכחות החוב של התובעים כנגד המשיב וכן דחיית / מחיקת התובענה על הסף, ולחלופין הארכת המועד להגשת הסיכומים. המבקשת מנסה מזה כחודש ימים לוודא כי ניתנה החלטה בבש"א האמורה, ואולם לא הובא לידיעתה כל החלטה כאמור ולכן, ומתוך זהירות, המשיבה מגישה את הסיכומים שלהלן..." (סעיף 1 לסיכומי המשיבה).

אלא שהנמקה זו לאו הנמקה היא, והגשת בקשה אין בה כשלעצמה משום מתן ארכה להגשת סיכומים; קל וחומר כאשר היה על המשיבה להגיש סיכומים מטעמה עד סוף מאי 2005, ואילו בקשתה הוגשה רק בראשית אוגוסט 2005.

למרות האמור לעיל, החלטתי לקבל את הסיכומים משאלה הוגשו, וזאת כדי לא למנוע מהמשיבה את זכותה להישמע, גם אם אין היא מקפידה על חובותיה הצמודות לאותה זכות.
בש"א 17052/05 ובש"א 17394/05
8. בקשות אלה הוגשו, כאמור, ביום 1.8.05 וביום 4.8.05 בהתאמה. ההחלטה בהן ניתנה ביום 4.9.05, בהיעדר תגובה מטעם המבקשים (המשיבים דכאן) לתשובת המשיבים (המבקשים דכאן). ביום 6.9.05, לאחר מתן ההחלטה בבקשות ובאיחור של יותר משבועיים ביחס למועד שקצבתי להגשת תגובה לתשובה, הגישו המשיבים דכאן את תגובתם לתשובה. בתגובתם חזרו המשיבים דכאן ושטחו את אותן טענות שהציגו גם בבקשות המקוריות, ומשכך לא מצאתי לנכון לשנות את החלטתי שניתנה בבקשות אלה.

בסיכום טיעוניה של המשיבה, חזרה והעלתה טענות שדחיתי זה מכבר בדבר נפקותה של החלטת המנהל המיוחד לתביעות חוב, תוך שהיא מציגה עובדות לכאורה באופן לא מדויק עד מאוד. כך, לדוגמה, כתבה המשיבה בסיכומיה: "התובעים טוענים כי אף כי תביעת חובם נדחתה, דהיינו אף כי אין המשיב 3 [המשיב דכאן] חייב להם כספים כל שהם כי גם אז יש להם מעמד להגשת התובענה" (סעיף 32 לסיכומי המשיבה). פרשנות זו של דחיית תביעת החוב היא שגויה בעליל, ואף עומדת בסתירה לקביעתי, שלפיה:

"דחייתה של תביעת חוב אין בה כדי לאיין את קיומו של החוב. כל משמעותה של דחיית התביעה בהקשר זה היא שהתובע לא יוכל להיפרע את חובו במסגרת הליכי פשיטת הרגל. עילת התביעה של המשיבים (המבקשים דכאן – ע.ב.) בעינה עומדת, ויוכלו להיפרע מהמבקש (המשיב דכאן – ע.ב.) אם וכאשר יסתיימו הליכי פשיטת הרגל" (ס' 5 להחלטה מיום 4.9.05 בבש"א 17052/05 ובבש"א 17394/05).
אשר על כן, אני שבה ודוחה את הטענה, לפיה משנדחתה תביעת החוב של המבקשים בהליך שהתקיים בפני
המנהל המיוחד לתביעות חוב, שוב אין למבקשים מעמד בפני
בית משפט זה. הנימוקים שנתתי בהחלטתי בבקשות האמורות בעינם עומדים.
השאלות הדורשות הכרעה
9. השאלה העיקרית בתובענה זו היא, כאמור, למי שייך הנכס כהגדרתו לעיל. אך בטרם אגש להכריע בסוגיה זו, יש להכריע בסוגיה דיונית, אשר נודעת לה נפקות מסוימת, גם אם מוגבלת, לעניין זה. סוגיה זו היא בשאלה, האם עו"ד אבי יונה ייצג את המשיבה בדיונים ביום 12.12.04 וביום 16.1.05, ואם לא – מה נפקותה של עובדה זו, בהמשך להודעתה של המשיבה מיום 22.3.05, לפיה לא הסמיכה את עו"ד יונה לייצגה.

שאלת הייצוג
10. בדיון מיום 12.12.04 ובדיון מיום 16.1.05 התייצב עו"ד אבי יונה בבית המשפט והצהיר לפרוטוקול כי הוא מייצג את המשיבה. עו"ד יונה אמנם לא הציג יפוי כוח חתום, אך התחייב פעמיים להמציא יפוי כוח לתיק בית המשפט תוך שבעה ימים מיום הדיון: הן בדיון ב-12.12.04 (ראו עמ' 4 לפרוטוקול אותו דיון, שורה 3) והן בדיון ב-16.1.05 (עמ' 5 לפרוטוקול הדיון, שורה 14). יפוי כוח כאמור לא הוצג עד עצם היום הזה. עם זאת, בתיק בית המשפט מצוייה הודעתם המשותפת של עו"ד יונה ועו"ד טל, שייצג את המשיבה בעבר, בדבר חילופי עורכי דין, הודעה שנתקבלה בבית המשפט ביום 24.2.05.

בתשובתם של המבקשים להודעתה של המשיבה, העלה ב"כ המבקשים, עו"ד ציפורי, שורה של תמיהות ותהיות בנוגע לאמינותה של הודעה זו, כאשר בראש ובראשונה טען, כי טענתה של המשיבה היא עובדתית במהותה, וככזו עליה להיתמך בתצהיר – דבר שלא נעשה. כמו כן ציין ב"כ המבקשים כי התרשם שעו"ד יונה אכן מייצג את המשיבה, וזאת לאור אירועים שונים אשר אירעו במהלך הדיון ביום 16.1.05, והמתוארים הן בתגובתם של המבקשים והן בתצהירו של עו"ד ציפורי שניתן בתמיכה לתגובה זו.

משנמסרה הודעתה של המשיבה לתיק, הוריתי להעבירה לתגובתו של עו"ד יונה, ואולם לא ניתנה כל תגובה על ידו.

בסיכומיה, לא חזרה עוד המשיבה על טענתה בנוגע לייצוגה, ואין זאת אלא שזנחה אותה. למעלה מן הצורך, אדון בשאלה זו, כדי להניח דעתה של המשיבה כי בדין זנחה טענתה כאמור.

סוגיית הפסקת ייצוג על ידי עורך-דין ביוזמת הלקוח נדונה בתקנה 473 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אשר זו לשונה:

"בעל דין שמייצגו עורך דין רשאי להחליף את עורך דינו בכל תובענה או עניין, או לסלקו, ובלבד שנמסרה הודעה על כך לבית המשפט הדן בהם והומצא העתק ממנה לכל שאר בעלי הדין; כל עוד לא נעשה כן, ייחשב עורך הדין הקודם כעורך דינו של בעל הדין עד לסיומה הסופי של התובענה בערכאה שבה היא נדונה ובכל הערכאות שפורשו ביפוי הכוח שניתן לו."

אולם בענייננו המצב שונה. אין מדובר בלקוחה אשר פיטרה את עורך הדין שלה או החליפה אותו באחר, כי אם בלקוחה המתכחשת לכך שעורך-הדין ייצג אותה מלכתחילה. זהו מצב חריג, שלא מצאתי ביחס אליו תקדימים בפסיקה או בספרות.

11. במקרה זה, עומדות בפני
בית המשפט שתי אפשרויות. הראשונה היא שעו"ד יונה, אשר הצהיר פעמיים בפני
בית המשפט כי הוא מייצג את המשיבה, ואף התחייב להמציא לבית המשפט עותק מיפוי הכוח, הטעה את בית המשפט ביודעין ובמתכוון. אילו סברתי שכך נהג עו"ד יונה, הרי שמדובר בהתנהגות חמורה עד מאוד, אשר חומרה יתרה נודעת לה כאשר מדובר בעורך דין, אשר הוא בבחינת "נציגו של בית המשפט", המחויב לסייע לבית המשפט לעשות משפט מכוח חובותיו האתיות וכן מכוח הוראת סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961.
האפשרות השנייה היא שהמשיבה, אשר הסמיכה את עו"ד יונה לפעול בשמה ולייצגה בתובענה הנדונה, נמלכה בדעתה והחליטה שאיננה מעוניינת עוד בשירותיו. הודעתה לבית המשפט, אם כן, מטרתה לנסות ולהחיל את פיטורי עו"ד יונה רטרואקטיבית, כדי ליהנות מיתרון דיוני כזה או אחר.

ב"כ המבקשים, עו"ד ציפורי, הציג בתצהירו חמישה אירועים שמהם הסיק כי עו"ד יונה מייצג את המשיבה. לאחר שעיינתי בתצהיר, אשר לא נסתר, השתכנעתי כי עו"ד יונה אמנם ייצג את המשיבה. זאת ועוד, הצדק עם עו"ד ציפורי בטענתו, כי הואיל והמשיבה זומנה לדיון שהתקיים ביום 12.12.04 באמצעות פרקליטה הקודם, עו"ד טל, הרי שאם לא יוצגה בדיון על-ידי עו"ד יונה, כאילו לא התייצבה לדיון ולא התייצב איש מטעמה, עובדה אשר מזכה את המבקשים בסעד המבוקש בהיעדר הופעה מטעם המשיבה. ברור, אם כן, כי גם האינטרס של המשיבה מחייב להכיר בכך שיוצגה בדיוני 12.12.04 ו-16.1.05 בידי עו"ד יונה, וכך אני קובעת.

מעמדו של המבקש במבקשת
12. בסיכומיה טענה המבקשת, כי "בתובענה אין פירוט לגבי הרשאתו של התובע ע"י התובעת, וכן אין פירוט מדוע התובע הינו בגדר הבעלים של התובעת ולא הוכח כי התובע הינו מנהל בחברה התובעת, או כי הוא מוסמך להצהיר בשמה, וכן לא צורפה כל אסמכתא לגבי תפקידו בחברה." (סעיף 13 לסיכומי המשיבה 1).

טענה זו דינה להידחות על הסף. המבקש הצהיר על תפקידו במבקשת עוד בראשית ההליך, בתצהיר שצורף לתמיכה בתובענה (ס' 2 לתצהירו של המבקש). ב"כ המשיבה חקר את המבקש חקירה נגדית על תצהירו, ועם זאת ובמשך כל השנים שבהן מתנהלת תובענה זו, לא מצאה המשיבה לנכון לערער על מעמדו של המבקש במבקשת. משלא עשתה כן המשיבה במועד, אין היא יכולה להעלות טענה מעין זו בסיכומיה. על כן אני דוחה את הטענה שלפיה לא הוכח כי המבקש הוא בעל תפקיד במבקשת ומוסמך להצהיר בשמה.
היחס בין תובענה זו לבין הליכי פשיטת הרגל נגד המשיב
13. המשיבה טוענת בסעיף 27 לסיכומיה, כי לשם ירידה לנכסיו של פושט רגל יש לנקוט הליכים שונים מההליכים שננקטו בתיק זה. בכך שוגה המשיבה פעמיים. ראשית, ההליכים בתובענה זו נפתחו עוד בטרם הוכרז המשיב פושט רגל, ונועדו לאפשר למבקשים להיפרע ממנו במסגרת הליכי ההוצאה לפועל. משהוכרז המשיב פושט רגל, עוכבו ההליכים נגדו גם בתובענה זו, והתובענה הוסיפה להתנהל נגד המשיבה בלבד. שנית, עד שלא יוכרז הנכס האמור כאחד מנכסיו של פושט הרגל, הרי לא יוכל כונס הנכסים לצרפו למסת הנכסים; לכן עד שלא תוכרע תובענה זו, ממילא אין הנכס נחשב לאחד מנכסיו של פושט הרגל.

זאת ועוד, חזקה על המבקשים ועל כונס הנכסים של המשיב, המשמש גם כבא כוחם של המבקשים, כי הם בקיאים בדיני פשיטת רגל וכי ינהגו אך ורק בהתאם למצוות הדין בעניין זה.

החלת סעיף 34 (ב) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967
14. מקור סמכותו של בית המשפט ליתן

פסק דין
הצהרתי כמבוקש בתובענה זו הוא בהוראות סעיף 34 (ב) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967 [להלן: "סעיף 34 (ב)"], שזו לשונו:

"34.הטלת עיקול ותוצאותיו (תיקון: תש"ן)
(א) [...]
(ב) בית המשפט רשאי, לבקשת הזוכה ולאחר ששוכנע שמקרקעין שאינם רשומים על שם החייב הם של החייב, להצהיר על כך ולצוות על עיקולם."

ניתוח הסעיף מורה, כי סמכותו של בית המשפט מתקיימת בשני תנאים. התנאי הראשון הוא תנאי הנוגע לזהות המבקש. המבקש סעד הצהרתי כאמור בסעיף 34 (ב) איננו יכול להיות כל אדם, כי אם נדרש להיות "זוכה", כלומר מי שהוכר כנושה בעל זכות כנגד החייב. זו דרישת הסף. התנאי השני נוגע לדרישת ההוכחה, והוא קובע שעל בית המשפט להשתכנע כי המקרקעין שאינם רשומים על שם החייב שייכים, בפועל, לחייב.

התנאי הראשון: המבקש הוא זוכה
15. אשר לתנאי הראשון, טוענת המשיבה בסיכומיה, כי המבקשים לא הציגו כל הוכחה לקיומו של חוב כלפיהם (ראו: סעיף 16 לסיכומי המשיבה).

אלא שטענה זו אין בה כל ממש, ככל שמדובר במבקשת. הליך לפי סעיף 34 (ב) הוא הליך טפל להליכי ההוצאה לפועל, וכל מהותו הכרזה נקודתית על זהות הבעלים של נכס מקרקעין. במסגרת סעיף זה אין לדרוש מן המבקש, הלא הוא הזוכה, להוכיח פעם נוספת את נשייתו, שהרי הסעיף משתמש במונח "הזוכה" ו"החייב" – משמע נערך כבר בירור משפטי, והוכרע כי המשיב הוא בגדר חייב ואילו המבקש הוא בגדר זוכה. הדרישה מהחייב לשוב ולהוכיח את זכותו איננה מתקבלת על הדעת, ואף איננה ראויה.

די איפוא למבקשת בענייננו שתציג ראיה לכך שהמבקשת הוכרה כזוכה לפי חוק ההוצעה לפועל, ובדרישה זו עמדה. במסגרת "תצהיר משלים לתמיכה בהמרצת פתיחה" (להלן: "התצהיר המשלים") אשר הוגש במסגרת בש"א 20513/00, צירף המבקש תדפיסים המעידים על קיומם של תיקים בלשכת ההוצאה לפועל שבהם מוגדרת המבקשת כזוכה (נספחים ט/1 – ט/8 לתצהיר המשלים). עובדה זו לא נסתרה, בהעדר תצהיר תשובה מטעם מי מהמשיבים. לפיכך ברור כי המבקשת באה בגדר הסעיף מבחינת זכות העמידה שלה בתובענה זו.

אשר על כן, אני קובעת כי המבקשת היא "זוכה" כמשמעה בסעיף 34 (ב), ועל כן מתקיים בעניינה התנאי הראשון להענקת הסעד המבוקש.
לא כן המבקש אשר לכאורה איננו בעל דין נכון בתובענה, מאחר שלא הוכח ולא נעשה נסיון להוכיח שהוא בגדר "זוכה" כמשמעו בחוק ההוצאה לפועל.
יודגש, למען הסר ספק, כי אין בכך כדי לגרוע ממעמדו במבקשת.

התנאי השני: שאלת הבעלות בנכס
16. התנאי השני מחייב את הזוכה לשכנע את בית המשפט כי הבעלים הרשומים של הנכס אינו בעליו האמיתי. כדי לעמוד בתנאי זה נדרשו המבקשים לשתי טענות חלופיות:

א. הנכס מוחזק על ידי המשיבה בנאמנות עבור המשיב, והמשיב הוא הנהנה ובעל הזכויות בו.

ב. בין המשיבה למשיב נכרת חוזה, שלפיו רכש המשיב את הנכס מכספו ורשם אותו על שם המשיבה; חוזה זה הוא חוזה הנוגד את תקנת הציבור, חוזה למראית עין או שהוא חוזה בלתי חוקי, הבטל על פי הוראות סעיף 13 וסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973.

ראוי לציין, כי ההבדל בין שתי הטענות הללו איננו מהותי לענייננו. הייתה נודעת משמעות להבחנה שבין שתי הטענות אילו טען מי מהמשיבים כי המשיב הוא אשר רכש את הנכס עבור המשיבה ורשם אותו על שמה של המשיבה ללא תמורה, כמתנת אב לבתו. טענה מעין זו, לו נטענה, יכולה היתה להיות טענה מתקבלת על הדעת, בהיותה פרקטיקה מוכרת ולא בלתי-מקובלת, הגם שהייתה מחייבת דיון והכרעה בשאלה האם הסכם המתנה בין המשיב למשיבה הוא הסכם תקף אם לאו.

אולם במקרה שלפנינו, מכיוון שהמשיבה כופרת בכך שהכספים ששימשו אותה לרכישת הנכס שייכים לאביה, הוא המשיב, די למבקשים שיוכיחו כי המבקשת לא רכשה את הנכס ממקורותיה העצמאיים, כדי לעמוד בדרישות התנאי השני של סעיף 34 (ב).
17. זה המקום להתייחס לטענה שלה ייחסה המשיבה חשיבות רבה בסיכומיה - שאלת ההסכם בין המשיבה למשיב. לטענת המשיבה "לתובענה לא צורף כל הסכם שהוא בין האב לבין הבת והמתייחס לסעדים המצוינים בתובענה, ולכן לא ברור הכיצד ניתן לבקש סעד לגבי תקפותו של הסכם, משהסכם שכזה לא צורף לתובענה כלל ועיקר" (סעיף 4 לסיכומי המשיבה 1).

אף שהמשיבה מתייחסת לטענת המבקשים לקיומו של חוזה כאילו טענו לקיומו של חוזה בכתב דווקא, הרי בחקירתו הנגדית של המבקש הוא הבהיר כי אותו "חוזה למראית עין" שלו הוא טוען הוא חוזה בעל-פה ולא בכתב:

"ת: אם בן אדם הולך וקונה בית בשבילו ורושם את זה על שם בתו על מנת להתחמק מנושים, ובתו מסכימה לזה, זה אומר שיש ביניהם הסכם בנושא.
כב' ס"נ סירוטה: זה מה שהתכוונת. לא התכוונת להסכם בכתב.
ת: לא. למה שיעשו בכתב". (עמ' 47, ש' 8-12 לפרוטוקול הדיון מיום 4.12.03).

זאת ועוד, טענתה של המשיבה בסיכום טיעוניה כי "תמצית טענת התובעים – טענה שאיננה נכונה ואף הוכחשה – היא כי אדם החייב כסף לזולתו, איננו רשאי לתת לילדיו כספים כלשהם." (ס' 7 לסיכומי המשיבה) אין לה מקום שתישמע בתיק זה, ואבהיר: אילו היה המשיב מצהיר כי הוא אשר מימן את רכישת הנכס עבור המשיבה, וטוען כי המדובר במתנה של אב לבתו, ניתן היה לדון בשאלה האם מדובר במתנה בתום לב או בניסיון להבריח את נכסיו מפני נושיו. לשון אחר - אילו כך טען המשיב מלכתחילה, ניתן היה לדון בשאלה המשפטית שמעוררת הטענה שהעלתה המשיבה בסיכומיה, היינו – האם רשאי חייב להעניק מתנות בעלות ערך ניכר לבני משפחתו בטרם פרע חובותיו לנושיו, אם לאו. ואולם מכיוון שממילא הכחישו המשיבים את הטענה כי המשיב הוא אשר רכש בכספו את הנכס ורשמו על שם המשיבה, הדיון בשאלה זו מתייתר.

נטל ההוכחה
18. כלל ידוע הוא במשפט כי המוציא מחברו – עליו הראיה, והתובע, או המבקשים בענייננו, הוא שנושא בנטל הוכחת תביעתו. לכאורה, המשיבים אינם נדרשים לעשות מאומה עד השלב שבו עומד התובע בנטל ההוכחה המוטל עליו, שאז מגיע תורו של הנתבע, המשיבים במקרה זה, לערער את ראיות התובע.

ואולם בנסיבות המקרה הנדון, ניתן להקל בנטל ההוכחה המוטל על המבקשים, וזאת באמצעות כללי "אותות המרמה" (badges of fraud). וכפי שמסביר זאת ד. בר-אופיר בספרו "הוצאה לפועל הליכים והלכות" (מהדורה שישית: תשס"ה) (להלן: "בר-אופיר") בעמ' 469:

"כללים אלה מהווים מקור לעיצוב אמות המידה להפעלת סעיף 34(ב), והם מכילים חזקות שבעובדה. ואם חזקות אלה נותרות ללא מענה, התוצאה המשפטית היא שהן מצביעות על קיומה של מרמה. ככל שמצטברים יותר 'אותות מרמה' כך עובר הנטל על הנתבע להפריכן. מבין אותות המרמה ניתן למנות את חדלות הפירעון של מעביר הבעלות; חקירות פליליות נגד המעביר בעבירות מרמה; הגשת כתב אישום; הרשעתו בעבירות מרמה; חשד להעלמות מס; קשרים בין המעביר לנעבר; איום בתביעות אזרחיות שתוגשנה נגד מעביר הבעלות; חשאיות בפעילותו הכלכלית; חריגה מדרכם המקובלת של עסקים; העברת כל נכסי החייב; שמירת הנאה למעביר ושמירת החזקה בידיו. רשימה זו איננה סגורה והיא ניתנת להרחבה או לצמצום, לפי העניין המיוחד" (ההדגשה אינה במקור - ע.ב.) [וראו גם ע"א 8482/01 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סנדובסקי, פ"ד נז (5) 776 (להלן: "עניין סנדובסקי") וה"פ (ת"א) 1823/92 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' אלברט סבג, פ"מ תשנ"ו (3) 421 (להלן: "עניין סבג")].
19. הקושי העיקרי בהחלת כללי "אותות המרמה" על המקרה הנדון, הוא בכך שכללים אלה הוחלו עד כה במקרים של העברת נכס מקרקעין מידי החייב לידי צד ג' כלשהו. כך בעניין סנדובסקי, שם הועברה הבעלות בדירה שקיבלה אישה מאביה לידי בעלה, וכך גם בעניין סבג, שם הועברה זכות החכירה בנכס מקרקעין מידי החייב לידי צד ג'. במקרים אלה, ברור וגלוי כי התקיימה עסקה במקרקעין בין החייב לבין צד ג', וכל שנותר לקבוע הוא האם מדובר בעסקת מרמה או בעסקה אחרת, המזכה את התובע בסעד לפי סעיף 34 (ב).

המצב בענייננו מורכב יותר. אין חולק כי הרוכשת הפורמלית של הנכס, זו החתומה על חוזה הרכישה, על מסמכי המשכנתא וזו שלזכותה רשומה הערת האזהרה בלשכת רישום המקרקעין היא המשיבה. המשיב לא היה מעולם בעלים רשום של הנכס, ולכאורה אין לו כל זיקה אליו.

המבקשים טוענים, כי המשיב הוא מקור הכספים ששימשו לצורך רכישת הנכס, וכי בהעברת הכספים לידי בתו כדי שתרכוש באמצעותם את הנכס יש משום הברחת נכסים. על כן הם מבקשים לקבוע כי הבעלים האמיתי של הנכס, למרות הרישום במרשם המקרקעין, הוא המשיב. למעשה, מתבקש בית המשפט במקרה שלפנינו לעשות שימוש בכללי "אותות המרמה" לא רק על מנת לקבוע כי עסקה פלונית במקרקעין מקימה זכות לסעד שנקבע בסעיף 34 (ב), כי אם כדי לקבוע כי עסקה כאמור אכן התקיימה.

זו אמנם הרחבה של כללי "אותות המרמה", ואולם כללי "אותות המרמה" נועדו לאפשר לתובע להתמודד עם נוכלים הנעזרים ב"אנשי קש" כדי להעלים את נכסיהם מידי נושיהם. לעניין זה אחת היא לנו האם הנכס המוברח היה נכס מקרקעין או תמורתו הכספית של נכס זה. אם הצליחו המבקשים להוכיח כי המקור לכספים ששילמה הבת תמורת הנכס הוא למעשה אביה – המשיב – ניתן לקבוע כי הנכס הוא למעשה של המשיב. כך במיוחד על רקע הכחשת השניים כי זה אמנם מקור הכספים, ובהיעדר טענה כאמור כי הנכס ניתן למשיבה במתנה שהרי לטענתה הוא נרכש ממקורותיה הכספיים העצמאיים.

20. על פי רוב, ייבדקו אותות המרמה רק ביחס לחייב, הוא המשיב בתיק זה. זאת מכיוון שלכאורה צד ג', שהוא בעליו הרשום של הנכס – במקרה זה המשיבה - איננו צד לסכסוך בין הזוכה לחייב. זאת ועוד - ככלל, כאשר מדובר בעסקה במקרקעין, נקל למצוא ראיות לכך שעסקה כאמור אכן התבצעה, באשר עסקה במקרקעין אינה שלמה כל עוד לא נרשמה כדין במרשם המקרקעין, וזאת על פי מצוות סעיף 7 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969. במקרה הנדון, כאמור, המבקשים אינם טוענים כי בוצעה העברה של הנכס עצמו מהמשיב למשיבה, כי אם העברת תמורת הנכס ממנו אליה. שומה עלינו לבחון הן את השאלה האם מקור הכספים ששימשו לרכישת הנכס הוא במשיב ואם כן – האם יש בכך בנסיבות תיק זה משום עמידה בתנאים המאפשרים להצהיר על הנכס כנכסו של המשיב לפי סעיף 34 (ב).

21. לבחינה זו שני היבטים: האחד – ההיבט השלילי. בהיבט זה נדרשים המבקשים להוכיח, כי הבעלות האמיתית בנכס איננה בידי הבעלים הרשום. במקרה זה, מכיוון שהנכס נרשם כקניינה של המשיבה, ולא היה רשום מעולם על שמו של המשיב, יהיה על המבקשים להוכיח כי המשיבה לא יכולה היתה לקנות את הנכס ממקורותיה הכספיים העצמאיים, בניגוד לטענתה. אולם בכך בלבד לא סגי. אף אם אקבע כי המשיבה לא יכולה היתה לרכוש את הנכס דנן ממקורותיה העצמאיים, עדיין אין בכך די להרים את מסך הזכויות הקנייניות הרשומות. כדי לעשות זאת, על המבקשים להוכיח גם את ההיבט השני – החיובי, היינו, להוכיח כי מי שמימן את רכישת הנכס הוא המשיב.

מכל האמור לעיל עולה, כי יש לבחון את אותות המרמה הניכרים במשיבה לעניין ההיבט השלילי – היינו לגבי טענתה כי רכשה את הנכס ממקורותיה העצמאיים, ואת אותות המרמה הניכרים במשיב בכל הנוגע להיבט החיובי – היינו טענת המבקשים כי הכספים ששימשו לרכישת הנכס הגיעו ממנו. מכיוון שעל המבקשים מוטל הנטל להוכיח לא רק כי עניין לנו במעשה מרמה שתכליתו הברחת כספים מידי נושי המשיב, כי אם להוכיח כי העברת כספים כלשהי אמנם התבצעה מאת המשיב למשיבה, יש צורך שאותות המרמה יהיו בולטים, ברורים וחד-משמעיים, מחד גיסא, ולוודא כי המשיבים כשלו בניסיונותיהם ליתן הסבר משכנע כלשהו לאותם אותות, מאידך גיסא.

ההיבט השלילי – הוכחת היעדר בעלות בנכס למשיבה
22. המשיבה לא התייצבה מעולם לדיוני בית המשפט. במהלך שש השנים שבהן מתנהלת תובענה זו, אשר בה מתבקש בית המשפט להפקיע ממנה את מה שהוא, לכאורה, רכושה, לא מצאה המשיבה לנכון להגיע ולו פעם אחת לדיון בבית המשפט. ניסיון החיים והשכל הישר מלמדים, שכאשר אדם מנסה להגן על רכושו, בוודאי על רכוש ששוויו רב כל כך, הוא מגלה מעורבות רבה ורותם את כל משאביו לניהול המאבק. לא כך קרה במקרה שלפנינו.

המשיבה אף לא הגישה תצהיר תשובה להמרצת הפתיחה, אפילו לא כזה המכחיש את הטענות בתובענה, וגם לא העידה בהליך ולא ביקשה להעיד. אף עובדה זו אומרת דרשני. בא כוחה הקודם, עו"ד טל, ציין בישיבה שהתקיימה ביום 8.4.03 כי אמנם לא הוגשו תצהירים מטעמה, ונימק עובדה זו בכך ש: "... התצהיר היחיד שראיתי זה התצהיר של מר צור, ולמיטב הבנתי התצהיר הזה לא מגלה עילה כלל, או לחלופין הוא כנראה לא יעמוד בחקירה נגדית, למיטב הערכתי." (פרוטוקול דיון מיום 8.4.03, עמ' 11 ש' 8-10). באותו מעמד הודיע ב"כ המבקשים כי יש בכוונתו לזמן לעדות את המשיבים. בתגובה לכך ביקש עו"ד טל לשקול הגשת תצהירי עדות ראשית מטעם המשיבים, אך כאלה לא הוגשו.

זאת ועוד, המשיבה אכן הוזמנה למסור עדותה מטעם המבקשים, אך לא התייצבה, בטענה שלא קיבלה את הזימון וכי אין די בזימונה באמצעות בא כוחה (פרוטוקול מיום 10.12.03, עמ' 1, ש' 3; פרוטוקול מיום 11.12.03, עמ' 1, ש' 8-12).
23. לא זו אף זו. המשיבה עשתה כל שביכולתה כדי להימנע מלמסור מסמכים ולמסור תצהיר תשובה לשאלון, וכאשר מסרה לבסוף תצהירי תשובה לשאלון שהציגו המבקשים, תשובותיה היו מתחמקות וסתמיות ולא סיפקו כל מידע של ממש.

כך, לדוגמה, לשאלה מספר 2 בשאלון, "כיצד את משתכרת למחייתך? – נא פרטי את הכנסותייך בחמש השנים האחרונות וצרפי מסמכים המעידים על כך" , השיבה המשיבה בתצהיר כדלקמן:

"השתכרתי למחייתי מעבודה ומהכנסות שהיו לי בחו"ל. הנני משתכרת למחייתי מעבודות לסירוגין. אין לי פירוט הכנסות באשר לא ניהלתי רישום לגבי כך." (סעיף 2 לתצהיר תשובה מיום 30.4.05 שהוגש בבש"א 8291/00 לשאלון שהוגש במסגרת בש"א 58216/99).

שאלה מספר 6 בשאלון הייתה "כיצד מימנת את רכישת הדירה? נא פרטי את כל המקורות ששימשו אותך ברכישת הדירה בציון הסכום המדויק מכל מקור ומקור."

לשאלה זו השיבה המשיבה את התשובה הבאה:

"מימון הרכישה היה ע"י הלוואה בנקאית בחלקה וממקורות כספיים שעמדו לרשותי שלא באמצעות ההלוואה הבנקאית". (סעיף 6 לתצהיר התשובה הנ"ל).

התשובה לפיה "השתכרתי מעבודה ומהכנסות בחו"ל", גם אם אניח שהיא נכונה עובדתית, היא תשובה חסרה וכך גם התשובה לפיה "מימון הרכישה היה ע"י הלוואה בנקאית וממקורות כספיים שאינם הלוואה". תשובתה זו של המשיבה כמוה כטענה ש"הדירה נרכשה בכסף". זו עובדה שאין לגביה מחלוקת, היא אמת מובהקת, ועם זאת – איננה מהווה תשובה ממשית לשאלה שנשאלה.

24. תשובות מתחמקות אלה לשאלות, מצטרפות לעובדה כי המשיבה טענה בתצהיר גילוי המסמכים שהגישה כי אין בידה מסמכים כלשהם בנוגע לעסקת רכישת הנכס. תצהיר גילוי המסמכים הוגש ביום 30.4.00, פחות משנתיים ימים לאחר רכישת הנכס. נוכח היקף הרכישה וטיבה, אני מתקשה לקבל את טענותיה לפיהן רכשה דירה, אך לא שמרה את מסמכי הרכישה, את מסמכי המשכנתא או כל מסמך אחר שיש לו נגיעה לעסקה זו. ניסיון החיים מלמדנו, שכאשר אדם רוכש נכס ומתחייב התחייבות כספית בהיקף ניכר כזה, הוא נוטה לשמור בידו העתקים ממסמכי הבעלות וממסמכי העסקה. אף טענות אלה של המשיבה הן בגדר "אותות מרמה", המעידים כי לא המשיבה היא שרכשה את הנכס כי אם אדם אחר.

כאשר הגישה המשיבה, בעקבות הסדר דיוני שהתקבל ביום 4.2.03, תצהיר בדבר מקורות הכנסתה (מוצג ת/19 בתיק המוצגים מטעם המבקשים, להלן: "תצהיר ההכנסות"), היא הצהירה כדלקמן:

"2. להלן הפרטים הרלבנטיים ככל שזכורים לי:

א. עבדתי משך כ-3 חודשים, בחברת yes, וקיבלתי שכר של כ-4,000 ₪ לחודש, במועדים לא זכורים.
ב. עבדתי בחברת בזק, וקיבלתי שכר של כ-6,000 ₪ משך כ-4 חודשים, במועדים לא זכורים.
ג. קיבלתי מחברה זרה בחו"ל, באופן מזדמן ושוטף כספים שונים סכומיהם ומועדיהם לא זכורים".

תצהיר זה אף הוא לאקוני ומעורר תמיהות, כך למשל: איזוהי אותה "חברה זרה בחו"ל" המשלמת "באופן מזדמן ושוטף" סכומי כסף כאלה ואחרים למשיבה, בחורה בשנות העשרים המוקדמות לחייה, עבור מה קיבלה המשיבה סכומי כסף אלה, וכיצד זה שאינה זוכרת לא את מקורם המדויק – ומסתפקת באזכור "חברה זרה בחו"ל" – ולא את סכומיהם, אף לא בקירוב.

מכל מקום, חישוב פשוט מעלה, כי סך ההכנסות שהצליחה המשיבה לזכור במהלך חמש השנים שקדמו להגשת התובענה, לפי תצהיר ההכנסות, עומד על כ-36,000 ₪ בלבד. כיצד, אם כן, הצליחה המבקשת לגייס סך 350,000 דולר ארה"ב, ולחלופין, מיהו המלווה אשר הסכים להעמיד הלוואה בסכום כזה לצעירה בת 21, ללא מקום עבודה קבוע ויציב, ללא הכנסה סדירה וללא מקורות הכנסה נראים לעין? תהיות אלה מדברות בעד עצמן.

זאת ועוד, במהלך הדיון, אף שהמשיבה הייתה מיוצגת ייצוג משפטי עצמאי ונפרד מייצוגו של המשיב, המשיבים הגישו לבית המשפט בקשות שדמו זו לזו באופן שברור שהן מאותו "בית יוצר" (ראו, למשל, בש"א 17052/05 ובש"א 17394/05, אשר ניסוחן דומה כמעט עד כדי זהות וכך גם ההדפסה שלהן). עובדה זו יש בה כדי להצביע על כך שהמשיבה והמשיב פועלים כגוף אחד, בייחוד מאז עוכבו ההליכים נגד המשיב והוא איבד את מעמדו בהליך זה.

25. אלה, איפוא, אותות המרמה שנמצאו בגרסתה של המשיבה:

א. אי-התייצבותה של המשיבה לדיוני בית המשפט;
ב. אי-הגשת תצהיר תשובה להמרצת הפתיחה;
ג. התחמקות מתמשכת של המבקשת מהגשת תצהיר תשובה לשאלון וממסירת מסמכים במסגרת גילוי המסמכים;
ד. תשובות סתמיות ולא רלוונטיות בתצהיר התשובה לשאלון, משזה הוגש לבסוף;
ה. רכישת נכס בשווי העולה עשרות מונים על השתכרותה המוצהרת של המשיבה, מבלי שתציג הסבר מניח את הדעת לפער זה.
ו. הגשת בקשות דומות עד כדי זהות על ידי המשיבה והמשיב.

26. בעניין סבג, קבע כב' השופט גורן (כתוארו אז):

"הבנק הוא שהצביע על כל האותות האלה, ועמד בכך בנטל הבאת הראיות. עמידתו בנטל זה היא מעבר לנדרש, וזאת בשים לב לכך שהמידע האמיתי מצוי ברשותה של החברה.
החברה וסבג לא סיפקו מענה הולם לנתונים אלה" (עניין סבג, שם, בעמ' 438).
אף בענייננו, ניתן בהחלט לומר כי המבקשים עמדו בנטל הבאת הראיות להוכחת היסוד השלילי הנדרש בסעיף 34(ב), קרי: כי הבעלות האמיתית בנכס איננה בידי הבעלים הרשום. המשיבה עצמה לא טרחה כלל למסור את תשובתה לטענות המבקשים בהקשר זה. כאמור, מטעמה של המשיבה לא הוגש כתב תשובה לתובענה, המשיבה עשתה כל שביכולתה להתחמק מהגשת תצהיר תשובה לשאלון ומהגשת תצהיר גילוי מסמכים, ומשהשיבה לבסוף לשאלון עשתה כן באופן בלתי מספק, בלשון המעטה.

לזכות המבקשים עומד גם הכלל הראייתי בדבר עובדות הנמצאות בידיעתו המיוחדת של הנתבע, כפי שמציין י. קדמי בספרו "על הראיות" (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2003):

"ל'ידיעה מיוחדת' השלכה גם במישור האזרחי: היא 'מכבידה' על היודע ו'מקלה' עם היריב; הכל לפי מיהותו של הנושא בחובת ההוכחה. תובע הנדרש להוכיח עובדה המצויה ב'ידיעה מיוחדת' של הנתבע יוכל להסתפק, בשלב ראשון, בכמות הוכחה קטנה יחסית". (עמ' 1496).
אין ספק כי המידע בדבר מקורותיה הכספיים של המשיבה נמצא בידיעתה המיוחדת שלה ושלה בלבד והיא נמנעה מלגלותם.

נוכח כל האמור, די באותות המרמה שעליהם הצביעו המבקשים, כאשר לאלה מצטרף ניסיונם הכושל לקבל תשובות ופרטים מאת המשיבה - שבידה נמצא המידע הדרוש לבירור תובענה זו, והתחמקותה של המשיבה מלמסור פרטים אלה - כדי לשכנעני כי במועד רכישת הנכס לא היו בידי המשיבה האמצעים הכספיים הדרושים לרכישתו, אף לא האפשרות ללוות סכום זה או דומה לו. על כן אני קובעת, כי הנכס, אף שהוא רשום על שמה של המשיבה, נרכש בכספים שאינם ממקורותיה שלה.

ההיבט החיובי – הוכחת בעלות המשיב בנכס
27. אם בעניינה של המשיבה ניכרים אותות המרמה, הרי בעניינו של המשיב הם מובהקים ובולטים עוד יותר, ומצטרף אליהם עברו של המשיב, הרצוף אותות מרמה והוכחות למעשי מרמה בעניין זה ובעניינים אחרים.

28. בדיון מיום 16.1.05 הסכימו הצדדים, כי עניין משקלם של פסקי הדין שהוגשו במסגרת תיק המוצגים של המבקשים יוכרע בפסק הדין. זה המקום לתת לכך את הדעת. על פי רוב, אין זה מדרכו של בית המשפט לקבוע קביעות עובדתיות על סמך התנהגותו של בעל דין או על סמך אופיו, כפי שהם עולים מפסקי דין שניתנו בהליכים אחרים. ברגיל נוטה בית המשפט להניח כי כל הליך משפטי הוא מקרה הנדון לגופו, וכי גם מי שכשל בהליך אחד ובית המשפט שם התרשם כי איננו אמין, יכול לתקן דרכיו בהליכים אחרים. אשר על כן, ייטה בית המשפט לייחס משקל נמוך, אם בכלל, לפסקי דין שכל תכליתם הצגת אופיו השלילי של בעל דין.

כך בדרך כלל, אך לא בענייננו. כללי "אותות המרמה" מאפשרים להסתייע בראיות על אודות התנהלותו של הנתבע בעבר. בין אותות המרמה שמונה בר-אופיר נמנים חקירות פליליות נגד המעביר בעבירות מרמה, או הרשעתו של הנתבע בעבירות מרמה. במקרה דנן, ממוצגים ת/4 ו-ת/5, הכרעת הדין וגזר הדין בת"פ 347/92, עולה כי המשיב הורשע בעבירות מרמה שבוצעו בנדל"ן, ועל כן הן ראיות קבילות ובעלות משקל בנסיבות תיק זה, אשר יש בהן כדי להוות "אות מרמה" בעניינו של המשיב.
רשימת "אותות המרמה", כאמור, איננה סגורה, ובית המשפט רשאי להוסיף אותות בהתאם לעניין הנדון בפני
ו (בר-אופיר, שם, בעמ' 469). בעניין זה, אני מוצאת לנכון ליתן משקל גם לפסקי הדין שניתנו בה"פ (שלום-ת"א) 176591/99 אורה פרנקל נ' רן השכרת רכב בע"מ
(לא פורסם, להלן: "עניין אורה פרנקל") ובה"פ (ת"א) 1205/00 צור אבולניק
ואח' נ' לאה פרנקל ואח' (לא פורסם, להלן: "עניין לאה פרנקל"). בשני תיקים אלה קבעו הן בית משפט השלום בת"א-יפו (כב' סגן הנשיא י. ורדי, כתוארו אז) והן בית המשפט המחוזי בת"א (כב' השופטת ה. גרסטל) כי נכסים שונים– מיטלטלין ומקרקעין בהתאמה – אשר נחזים כמצויים בבעלותו של פלוני שייכים למעשה לפלמוני. בשני המקרים זהותו של אותו "פלמוני" אחת היא – מר יהודה פז פרנקל
, המשיב דכאן. בשני המקרים היו הבעלים לכאורה של הנכסים קרובות משפחתו של המשיב – בעניין אורה פרנקל נדחתה בקשתה של אשתו של המשיב אשר ביקשה לקבוע כי המיטלטלין המצויים בבית מגוריהם המשותף של המשיב ושל אורה פרנקל שייכים לה עצמה, וזאת מכוח הסכם ממון שנחתם ביניהם; ואילו בעניין לאה פרנקל, קבע בית המשפט כי הנכס הרשום על שם לאה פרנקל שייך, למעשה, למשיב.

ודוק: השימוש בפסקי דין אלה כראיה נועד אך לשם הצגת "אות מרמה", כלומר – דפוס פעולה של המשיב במקרים קודמים. אינני סבורה שראוי היה לקבל את פסקי הדין הללו כראייה חותכת, ואין ספק כי אילו היה המשיב או מי מטעמו מציג הסבר הגיוני המייחד את המקרה הנדון כאן משני המקרים המתוארים בפסקי הדין, היה המשקל שהיה מיוחס לפסקי דין אלה נמוך עוד יותר. אלא שבהיעדר הסבר כלשהו, מצטרפים שני פסקי הדין כאמור ל"אותות המרמה" אשר ניכרים היטב במהלכיו של המשיב, והם מוכיחים, לכל הפחות, כי המשיב מכיר היטב את האפשרות להיעזר בבני משפחתו כ"אנשי קש", ולרשום על שמם נכסים המצויים בפועל בבעלותו.
אות מרמה נוסף הוא היות המשיב חדל פירעון, כפי שניתן ללמוד מהכרזתו ביום 4/9/02 כפושט רגל בצו בית המשפט המחוזי (כב' השופטת אלשייך) בתיק פש"ר 2301/99, באשר מצב זה מהווה על פניו מניע ותמריץ להעברת נכסים מנכסי המשיב לידי אחרים.

גם הקשר המשפחתי שבין המשיב למשיבה מחזק את אותות המרמה. בהיות המשיבה בתו של המשיב, אזי בהעברת רכושו אליה, קטן הסיכון שהנעבר יחליט לפתע משיקוליו הוא שלא להחזיר את הנכס לידי המעביר.

29. עד כה פרשנו את אותות המרמה הנוגעים לעניין הנכונות להעביר נכסים שהם של המשיב לבעלות הלכאורית של המשיבה. אפנה עתה לבחון, האם הוצגה תשתית ראייתית כך שלמשיב אכן היו נכסים שניתנים להעברה. בתצהירו של המבקש נכתב כי "המשיב הוא איש עסקים ולו עסקים מגוונים בארץ ובחו"ל" (סעיף 3 לתצהירו של המבקש מיום 7.1.99). כאשר נחקר המבקש על תצהירו, התבקש על ידי ב"כ המשיבה לפרט את עסקיו של המשיב בארץ ובחו"ל, ועשה כן בהרחבה; זאת למרות נסיונותיו של ב"כ המשיבה לקעקע את אמינותו ולערער את בטחונו בעדותו, נסיונות שלא צלחו (ראו פרוטוקול הדיון מיום 4.12.03 בפני
כב' סגנית הנשיא סירוטה, עמ' 32-38). אך מובן הוא כי עניין מצבת נכסיו של המשיב הוא עניין המצוי בידיעתו המיוחדת של זה, ושלו בלבד. המשיב לא טרח להכחיש טענות אלה – לא באמצעות תצהיר תשובה לתובענה, אף לא באמצעות עדות כלשהי במהלך הדיונים. טענותיו של המבקש בעניין היקף נכסיו של המשיב, אף כי הן כלליות ולא מבוססות לו עמדו בפני
עצמן, ניתן לייחס להן משקל בהיעדר עדותו של המשיב או מי מטעמו, בנסיבות תיק זה.

זאת ועוד, הטענה כי המשיב ניהל עסקים בחו"ל זוכה לחיזוק מסוים מהעובדה כי במהלך הדיון הפלילי הנזכר לעיל בעניינו של המשיב, ולמעשה בטרם שימוע הכרעת הדין, נמלט המשיב לגרמניה ושהה בה במשך כשנה וחצי, עד להסגרתו לישראל ביום 16.3.99, כפי שאנו למדים מהחלטת בית המשפט העליון בבש"פ 3715/99 מדינת ישראל נ' פרנקל (לא פורסם). עובדה היא שבחודש יוני 1998, עת רכשה המשיבה את הנכס, בין היתר בעזרת כספים שקיבלה מחברה זרה עלומת שם, לטענתה שלה, שהה המשיב בגרמניה.

30. אמנם מדובר בראיות נסיבתיות בלבד, אשר אילו הוצגה כל אחת מהן בנפרד לא היו מקימות למבקשים זכות לסעד. נדרשת "מסה קריטית" של ראיות נסיבתיות אשר תוביל את בית המשפט להכריע על בסיסן בלבד. אולם מעשי מרמה נעשים, על פי רוב, במחשכים. אדם שגמר אומר להבריח נכסים - ויהיו אלה נכסי דניידי, דוגמת סכומי כסף, או נכסי דלא ניידי, דוגמת הנכס שבמרכזו של תיק זה – יעשה כל שביכולתו כדי לטשטש את מקורם ולהקשות על איתור הנתיב שהוביל את הנכס מידי בעליו האמיתי לידי בעליו הרשום.

על הקושי להסתמך על ראיות נסיבתיות עמד לאחרונה בית המשפט העליון בפסק דינו בע"פ 5928/99 לרי גלדסון נ' מדינת ישראל (

פסק דין
מיום 1.9.05, טרם פורסם):

"... ראיות המשיבה ראיות נסיבתיות הן, וביחס לאלו כבר נקבע כי רק כאשר משקלן המצטבר מצביע על מסקנה הגיונית אחת, ומאידך, הן מאיינות את הסבריו של הנאשם, ניתן לבסס עליהן הרשעה בפלילים (ע"פ 3974/92 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2), 565, 570; חולי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3), 477, 484). מטבע הדברים, הכלים המשמשים אותנו לבחינתן של הראיות הנסיבתיות, כל אחת בפני
עצמה וכולן כמקשה אחת, הוא ההיגיון, השכל הישר וניסיון החיים." (ראו: פסקה 6 לפסק דינו של כב' השופט י. עדיאל).
ובהמשך:

"נסכם ונאמר, כי הליך הסקת המסקנות מראיות נסיבתיות הינו תלת שלבי: תחילה נבחנת כל ראיה לגופה, אחר כך נבחן מארג הראיות כולו, ולבסוף מגיע תורו של הנאשם לשכנע באמיתות גרסתו ולהפריך את החשד הכבד שאותן ראיות ביססו נגדו (ע"פ 9372/03 וייזל נ' מדינת ישראל, סעיף 3 לחוות דעתה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה, טרם פורסם)". (שם).
ואם כך בפלילים, מקום בו נטל ההוכחה כבד במיוחד, קל וחומר שאלה פני הדברים בהליך אזרחי, שבו נדרש התובע לשאת בנטל שכנוע קל יותר.

31. מארג הראיות שבפני
נו מציג את דיוקנו של המשיב כאדם המסובך בחובות כבדים, אשר רשם נכסים מנכסיו על שם אחרים, יותר מפעם אחת, אדם שניהל עסקים כאלה ואחרים בחו"ל, אף התגורר בחו"ל תקופה ממושכת לאחר שנמלט לשם מאימת הדין, ואיננו בוחל במעשי מרמה. עוד עולה ממארג הראיות דיוקנה של המשיבה כצעירה בשנות העשרים המוקדמות לחייה, ללא מקור הכנסה משמעותי וקבוע, אשר לטענתה רכשה ממקורותיה הכספיים העצמאיים נכס מקרקעין ששוויו עולה עשרות מונים על היקפם של אותם מקורות כספיים.

בענייננו, לאור מארג הראיות, ניתן היה לצפות מהמשיבים שינצלו את זכותם להפריך את טענות המבקשים. אולם המשיבים, מטעמיהם שלהם, לא עשו זאת. תחת זאת התמקדו המשיבים בניסיונות להיתלות בטענות פרוצדורליות וטענות שאינם ממין העניין בהליך זה, ובלבד שלא יידרשו להתמודד עם טענות המבקשים לגופן. התנהלות זו לא הועילה להם. המשיבים לא טרחו להציג גרסה משלהם לחומר הראיות שהציגו המבקשים, אף לא טרחו להציג פרשנות משלהם – עובדתית או משפטית – לטענות המבקשים. כך התנהלו לכל אורכם של ההליכים בתיק זה, ונראה שלא בכדי.
סוף דבר
36. אני קובעת איפוא כי המבקשים הרימו את נטל השכנוע שהיה מוטל עליהם, והוכיחו ברמת ההוכחה הנדרשת ואף למעלה ממנה, כי למשיבה לא היו אמצעים כספיים בהיקף ובמידה הנדרשים לרכישת הנכס נשוא תיק זה, וכי הכסף ששימש לרכישת הנכס, מקורו לאמיתו של דבר במשיב ובנכסים שהבריח מידי נושיו.

אשר על כן, אני מקבלת את התובענה, וניתן בזה צו הצהרתי לפיו הזכויות במקרקעין הידועים כגוש 3899 חלקה 88 במזכרת בתיה, אשר לגביהם רשומה הערת אזהרה לטובת המשיבה, נרכשו מכספי המשיב ועבורו וכי המשיב הוא בעל הזכויות האמיתי בנכס זה.

בהתחשב במאמצי המשיבים לפגוע בבירור האמת בתיק זה, ובשים לב לכך שהמשיב איננו עוד צד בתיק בהיותו פושט רגל ומשכך ההליכים המשפטיים נגדו עוכבו, אני קובעת כי המשיבה תישא בהוצאותיה של המבקשת, וכן שכ"ט עו"ד בסכום של 25,000 ₪ בתוספת מע"מ, הכל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין עד מועד התשלום בפועל, בגין הוצאות משפט ממועד הוצאתן ובגין שכ"ט עו"ד ממועד מתן פסק הדין.

כפי שכבר ציינתי, המבקש איננו בעל דין נכון בתובענה, ואולם צירופו לא שינה ממהלך הדיון ומשכך אין באמור כדי להשליך על עניין ההוצאות.

ניתן והודע היום 15/9/2005, במעמד: ___________________________________

______________________________________________________________

ענת ברון
, שופטת








הפ בית משפט מחוזי 10033/99 צור אבולניק ,רן השכרת רכב בע"מ נ' שירלי פז פרנקל ,יהודה פז פרנקל (פורסם ב-ֽ 15/09/2005)