פסקי דין על י בר שי הנדסה בע"מ | פסקי דין על אילנית אברישומי

35109-03/14 א     05/07/2018




א 35109-03/14 י בר שי הנדסה בע"מ נ' אילנית אברישומי








בית משפט השלום בירושלים



ת"א 35109-03-14 י בר שי הנדסה בע"מ
נ' אברישומי



בפני

כבוד השופטת
מירית פורר


תובעת

י בר שי הנדסה בע"מ


נגד


נתבעת

אילנית אברישומי




פסק דין


לטענת התובעת, הפרה הנתבעת הסכם שנחתם בין הצדדים, בכך שלא שילמה את מלוא התשלום עבור עבודות שיפוץ שביצעה ומשכך הגישה תביעה כספית בסך 88,733 ש"ח.
טענות הצדדים
התובעת נתבקשה לבצע בדירת הנתבעת עבודות שיפוץ. בהתאם להצעת מחיר מיום 20.8.2013 (נספח א' לתצהיר הנתבעת) על סך 59,000 ש"ח ומע"מ, החלה התובעת בעבודות, במהלכן התברר כי נדרשה החלפת מערכת החשמל בדירה. מכיוון שבהצעת המחיר, התחייבה התובעת, בין היתר, לתקן את הארקת שקע במטבח ולבצע בדיקה כללית של מערכת החשמל (סעיף 7 להצעת המחיר) ביקשה הנתבעת לברר את שווי רכיב עבודות החשמל בהצעה. לטענת הנתבעת, מנהל התובעת סרב לתמחר רכיבים מהעבודה ולהפחיתם מההצעה המקורית והבהיר כי התשלום יוותר בעינו בין אם יבצע את העבודות ובין אם לא ולכן פנתה לידידה, מר יריב גמליאלי.
הנתבעת טענה, כי סירוב מנהל התובעת לבצע הפרדה לרכיבים, באופן שלא אפשר לה לברר את עלות השלמת העבודות, אילץ אותה להתקשר עם התובעת ביום 22.10.13 בהסכם לביצוע העבודות הנוספות, בו נכללו כל העבודות, לרבות העבודות בהצעה, בסך 81,800 ש"ח ומע"מ (נספח ה' לתצהיר התובעת). התובעת טענה, כי ביצעה את העבודות בהתאם להסכם ועבודות נוספות שביקשה הנתבעת ולהן תמחור נפרד. ביום 28.11.13, לאחר סיום עבודתה וקודם תיקון ליקויים שדרש מר גמליאל ולאחר שהנתבעת חזרה להתגורר בדירה, נערך חשבון סופי שכלל פירוט העבודות שבוצעו ויתרת התשלום בסך 67,909 ש"ח (נספח 2 לכתב התביעה). הנתבעת סירבה לשלם את יתרת התשלום לפי ההסכם ומשכך טענה התובעת כי נאלצה לפנות לבנק בבקשה לקבלת אשראי בנקאי למימון ביצוע העבודות עד שהנתבעת תשלם (נספח 4 לכתב התביעה).
במהלך ביצוע העבודות ועל אף שנטען כי לאורכן התגלעו מחלוקות בנוגע לטיבן, שילמה הנתבעת לתובעת, לטענתה, סך 63,590 ש"ח. כשהתקרב מועד סיום העבודות נתגלו מספר ליקוים מהותיים, אותם נדרשה התובעת לתקן כחלק מהשלמת העבודה, ובכללם החלפת השיש ותיקון נזילה בשל תיקון הצנרת. בשלב זה הסכימו הצדדים, כי יתרת התשלום הינה 45,000 ש"ח.
הנתבעת העריכה את עלות ביצוע התיקונים בעשרות אלפי שקלים והודיעה לתובעת כי מעכבת את התשלום עד להשלמתם. לטענתה, לאחר שפרץ הסכסוך, אישרה התובעת כי יש ליקויים לא מועטים שעליה לתקן בדירה ואולם התנתה את ביצועם במלוא התשלום מראש. לאחר מכן, מנהל התובעת סרב להמשיך את ביצוע העבודות והתנה את המשכן בתשלום 25,000 ש"ח. הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמות, העבודה לא הושלמה בדירה עד היום ונותרו ליקויים משמעותיים רבים.
ביום 17.12.13 השיבה התובעת למכתב הנתבעת מיום 10.12.13 (נספח 3 לכתב התביעה), בו דחתה את טענותיה ובכדי ליישב את המחלוקת, הסכימה לבצע מספר תיקונים בכפוף להשלמת התשלום תוך 7 ימים (נספח 5 לכתב התביעה). ביום 15.1.14 שלחה התובעת לנתבעת התראה נוספת בטרם נקיטת הליכים משפטיים (נספח 6 ו-7 לכתב התביעה).
הנתבעת טענה, כי זמן קצר לאחר מכן, אף שהיתרה לתשלום היתה מוסכמת והעבודה לא בוצעה כדבעי, הגישה התובעת תביעתה בסך 88,733 ש"ח, כמעט כפול מיתרת התשלום המוסכמת. הנתבעת טענה בכתב הגנתה, כי בדירה נותרו ליקויים רבים שמקזזים את כלל התחייבויותיה.
דיון והכרעה
הצעת המחיר, ההסכם ומועד תחילת העבודות
התובעת טענה, כי הנתבעת ביקשה לבצע שיפוץ בדירתה והזמינה אותה בתחילת
אוקטובר 2013. לאחר שניתנה הסכמת הנתבעת להצעת מחיר ושולמה מקדמה, החלה התובעת מידית בביצוע העבודות. עם הסרת הריצוף, התברר כי קיימת בעיה במערכת החשמל שמצריכה החלפתה. לאחר דין ודברים וויכוח שהקליטה הנתבעת, הזעיקה ידיד שייעץ לה כיצד לנהוג, וניהלה באמצעותו משא ומתן שהבשיל להסכם שנחתם ביום 22.10.13 וכלל את כל העבודות שצריכה התובעת לבצע בדירה (להלן: ההסכם). לטענת התובעת, לנתבעת טענות ביחס לתקופה שקדמה לחתימת ההסכם, לרבות שהיה על התובעת להזהירה מראש על בעיות בחשמל ועלויות צפויות ואולם המחלוקות הוסדרו בהסכם מחייב שנחתם בקפידה ובשיקול דעת שני הצדדים. כך אישר גם העד מטעם הנתבעת, מר גמליאל, שהעיד שלו ניסיון של עשרות שנים בבניה (עמ' 23 ש' 12-13) ואף שלא זכר כי נכח במעמד חתימת
ההסכם, סייע בגיבוש ההסכמות (עמ' 23 ש' 21-23).
מנהל התובעת העיד, כי ערך הצעת מחיר ביום 20.8.13, כחודשיים לפני חתימת ההסכם מכוחו החל בעבודה בדירה והועברו לידיו תשלומים (עמ' 9 ש' 21-32, עמ' 10 ש' 1-9). בהתאם לקבלות שמנהל התובעת העיד כי הוציא, שולם לתובעת לפני חתימת ההסכם 20,000 ש"ח (נספחים א'-ב' לתצהיר הנתבעת).
לאור האמור, יש לקבל את טענת הנתבעת, כי מערכת היחסים בין הצדדים לא החלה במועד לו טענה התובעת ובין הצדדים נתגלעו מחלוקות מהותיות עוד קודם. העבודות בדירה החלו לפני שנחתם ההסכם, שנחתם פרק זמן לאחר תחילת העבודות, כדי לפתור מחלוקות שנתגלעו בין הצדדים בנוגע לעבודות נוספות בדירה.
הגדלת היקף העבודה
לפי הצעת המחיר, הסכימו הצדדים על ביצוע עבודות בהיקף ומחיר מסוים. התובעת החלה בעבודתה וקיבלה חלק מהתשלום. לאחר שהוסרה רצפת הדירה, הסתבר כי יש לבצע החלפה של מערכת החשמל בדירה, עובדה ששינתה את היקף העבודה.
מכיון שבהצעת המחיר שהיוותה את ההסכם המקורי נכללו עבודות חשמל חלקיות, ביקשה הנתבעת לברר את עלות עבודת החלפת ההארקה בהצעה, כדי לבחון את הצעת התובעת או ביצוע עבודות החשמל על-ידי גורם אחר. כעולה מתמלול שיחה מיום 15.10.13, מנהל התובעת סרב לתמחר את שווי העבודות והבהיר כי גם אם לא יבצע את העבודה תידרש הנתבעת לשלם את מלוא תמורת הסכם "הצעת מחיר" (נספח ד' לתצהיר הנתבעת בעמ' 2-5 ועמ' 12).
לאור המחלוקות והחשש מהמצב אליו נקלעה, עירבה הנתבעת את מר גמליאל בכדי שיסייע לה. הנתבעת טענה, כי לאור גישת התובעת, נכפה עליה להתקשר עמה בהסכם לביצוע העבודות הנוספות ונחתם הסכם נוסף. הכנסת בעל מקצוע נוסף עשויה היתה להוביל למחלוקת עם התובעת ביחס לאחריות לעבודות, כשהדירה אינה מרוצפת והמטבח מפורק (עמ' 27 ש' 31-33).
אי השלמת העבודה והערכת תיקון הליקויים בעבודה
התובעת טענה, כי הנתבעת לא פעלה להקטנת נזקיה או לתיקון הליקויים, שנטען כי מפריעים לה ולא השיבה מדוע לא עשתה כן מאז ניתנה חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט (עמ' 34 ש' 25-30). משכך, טענה, כי לא היה בליקויים טעם להפר את ההסכם ולשנות את תנאיו ויש להניח כי לא יתוקנו. התובעת הסכימה שמכל סכום שייפסק לטובתה יופחת הסכום שהוערכו הליקויים והתיקונים בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, בסך 21,700 ש"ח כולל מע"מ.
הנתבעת התבססה על חוות דעת מומחה מטעמה, לפיה בעבודות השיפוץ נגרמו ליקויים משמעותיים. אף מנהל התובעת העיד, כי עבודת השיפוץ הופסקה טרם השלמתה. הנתבעת טענה, כי יש לנכות תחילה את העלויות בחוות דעת מומחה בית המשפט ולפיהן שווי הליקויים בעבודות בדירתה, הינו 21,700 ₪ (ס' 12.2 לחוות הדעת), לסכום זה יתווסף סך 500 ש"ח ומע"מ (ס' 2.1 לתשובות המומחה לשאלות ההבהרה ביום 14.6.16). עוד טענה, כי לאור היקף העבודה המצומצם, יש להוסיף רווח קבלני ועלות פיקוח הנדסי בשיעור 20% משווי העבודה, בהתאם לעדות מנהל התובעת לרווח מהעבודה בשיעור 15-20% (עמ' 19 ש' 10-17) ומשכך יש להפחית 26,760 ש"ח.
בנוסף, טענה, כי בהתאם לחוות דעת המומחה, תיקון הצנרת יעלה יותר מהסכום שהעריך, שכן משמעותו פירוק אריחי הריצוף בדירה, החלפת הצנרת והתקנת ריצוף חדש (ס' 9.5.5 לחוות הדעת) ולכן חלף עלויות התיקון העריך המומחה פיצוי בגין אי הנוחות בהתקנת הצנרת בסך 5,000 ש"ח (ס' 12.3 לחוות הדעת). משכך, טענה, כי יש להפחית מיתרת התמורה המוסכמת לפחות 35,000 ש"ח, המהווה על דרך ההמעטה עלויות תיקון הליקויים בדירה, לאור חוות דעת מומחה בית המשפט, שכן התובעת לא ביצעה כדבעי את העבודות הנוספות בגינן דורשת תשלום.
טענות הנתבעת ביחס לעבודות נוספות, עלותן והחוב שנותר
מנהל התובעת הצהיר, שהנתבעת לא פינתה את הדירה עם תחילת העבודה במשך 9 ימים. כן טענה התובעת, כי ביצעה עבודות נוספות שלא היו חלק מההסכם המקורי. הנתבעת העידה שפועלי התובעת ביצעו עבורה חלק מהפינוי (עמ' 33 ש' 18-26) ושחלק ניכר מהעבודות בוצע (עמ' 32). משכך, טענה התובעת כי מרגע שהפרה הנתבעת את ההסכם, יש לקבוע כי יש לחייב את הנתבעת גם בגין עבודות שהנתבעת טוענת כי ניתנו לה ללא עלות.
לטענת הנתבעת, לאחר שנתגלע הסכסוך בין הצדדים, הוציא מנהל התובעת מכתב דרישה והוסיף חיובים שמעולם לא סוכמו, כעולה מדרישת התשלום מיום 28.11.13 שכותרתה "חשבון סופי" ובה פרוט עבודות נוספות. נטען, כי מתמלילי השיחות עולה, כי פעולות אלו נעשו באישור התובעת מבלי שהתכוונה לגבות תשלום (נספח ד' עמ' 5 למטה) שכן מנהלה העיד, כי אילולא המחלוקת שנתגלתה ביניהם, לא היה דורש כספים אלו (עמ' 17 ש' 2-17). הנתבעת העידה, כי לבקשת מנהל התובעת שילמה לעובדים תשר בגין הוצאת פריטים מהדירה (עמ' 33 ש 22-25).
בנוגע לטענות הנוגעות לעיכוב בפינוי הדירה, יש לקבל את טענת הנתבעת, כי מדובר בתקופה עובר לחתימת ההסכם ביום 22.10.13. התובעת לא הצליחה להוכיח נזק, מכיון שלא הצביעה על המועדים והעיכוב שנגרם לה (עמ' 18 ש 26-29). אף שהיו אלה ימי חג למוסלמים, חלק מהפועלים עבדו ומנהל התובעת העיד כי העבודות נמשכו (עמ' 17 ש' 29-32 ועמ' 18 ש' 10-19).
הנתבעת טענה, כי לא מגיע לתובעת תוספת תשלום בגין פירוט עבודות נוספות בדרישתו מיום 28.11.13 ובכללה הגדלת שיש במטבח (1,500 ש"ח) מכיון שכך סוכם מלכתחילה. ביחס לדרישת התשלום בגין תוספת ארון מטבח (3,800 ש"ח), נטען שהתובעת לא בנתה תוספת לארון עבור התנור כפי שהתחייבה. בנוסף, מנהל התובעת הצהיר, כי לא ביצע טיח במבואה (500 ש"ח) ולא הוצגה ראיה שהתובעת ביצעה נקודות חשמל נוספות (5,000 ש"ח) הסכומים לא כוללים מע"מ ולכן סך 8,541 ש"ח. לטענתה, לא הוגשו ראיות בנוגע לביצוע העבודות הנוספות והתובעת הסתפקה בדרישת תשלום לאחר שפרץ הסכסוך ולא עבדה בדירה.
בחוות דעתו, דחה המומחה מטעם בית המשפט את כל דרישות התובעת לתשלום בגין העבודות הנוספות מהטעמים המפורטים בחוות הדעת ואלו לא נסתרו ולא הובאו כל ראיות לתמוך בטענות התובעת. משכך, טענה התובעת, כי שווי העבודות בהתאם להערכת מומחה בית המשפט, שלא נסתרה מכיון שלא נחקר, שלא בוצעו או לא מגיע לתובעת תשלום בגינם, מסתכם 27,410 ש"ח.
לטענת הנתבעת, צירוף עלויות התיקון בחוות הדעת, לדרישת התשלום בגין עבודות נוספות שלא בוצעו או שבוצעו ולא מגיע לתובעת בגינם תשלום, עולה על 45,000 ש"ח, ממנו יש לבצע הפחתה בגין אי השלמת העבודה. משכך טענה הנתבעת, כי לתובעת לא מגיע תשלום נוסף בגין העבודה.
מנהל התובעת העיד כי העבודה לא הושלמה (עמ' 14 ש' 13) לאור מחלוקת על תשלום, כעולה מהמכתב (נספח 5 לתצהיר התובעת) שלא בוצע חלק ניכר מהתיקונים המתחייבים עקב עבודות השיפוץ. טענות הנתבעת התייחסו, בין היתר, לשיש, לרטיבות בגג, לצנרת בדירה ולגימורי טיח וצבע, שנכללו בהצעת המחיר וגם משכך יש קושי לחלץ את התשלום שנותר.
גם ביחס לסכום ששילמה הנתבעת לתובעת נותרה מחלוקת. התובעת טענה כי שולם לה סך 51,244 ש"ח, ואולם הנתבעת הציגה חשבוניות מהתובעת על סך 10,000 ש"ח יותר, למרות שבהקלטה ובכתב ההגנה טענה כי עד לאותו מועד שילמה 51,244 ש"ח. נטען, כי הנתבעת לא הציגה את החשבוניות המקוריות שקיבלה, למרות שמצויות בידה וייתכן שבטעות הוצאה החשבונית ובפועל סכום התשלום לא עלה על 51,244 ש"ח כפי שהצדדים זכרו בזמן אמת. ואולם, הנטל בעניין זה על התובעת והיא לא עמדה בו.
מעבר לכך, מנהל התובעת העיד שהתובעת הוקמה בחודש יוני 2013 ונרשמה כקבלן רשום ברשם הקבלנים ביום 27.11.13, ביום בו ארע הקרע ביחסי הצדדים (עמ' 8 ש' 32-35, עמ' 9 ש' 1-4). משכך, התובעת ביצעה את העבודות בדירה לפני שקיבלה סיווג כקבלן רשום. לטענת התובעת,
שווי העבודות 119,152 ש"ח ומשכך יש לקבל את טענת הנתבעת, כי פעלה ללא רישיון בניגוד לחוק רישום קבלנים ואסור היה לה לבצע עבודה בסכום בו התקשרה.
במהלך העבודה, העלתה הנתבעת טענות ביחס לאיכות העבודה. התקנת השיש היתה הגורם לקרע בין הצדדים ובוצעה כשבוע קודם בהיותו שלב אחרון בשיפוץ מטבח. עד שלא הותקן השיש, לא ניתן היה להבחין בליקוי וכך גם יתר הליקויים הנטענים ובכללם בעיית הרטיבות שנתגלתה רק לאחר שירד גשם. משכך יש לקבוע, כי הטענות הועלו לקראת סיום העבודה מכיון שלא ניתן היה להבחין בליקויים טרם הביצוע. מנהל התובעת העיד כי במועד ביצוע השיפוץ לא ירד גשם ולכן הנתבעת לא יכלה לדעת על חדירת רטיבות מהגג (עמ' 11 ש' 30-36). לטענתו, ייעץ לה שיחדרו מים לדירה (עמ' 16 ש' 1-6) ומשכך לא ברור מדוע ביצע את העבודה בדרך זו.
טענות הנתבעת נתמכות בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט ביחס לאיכות עבודות התובעת: השיש תוכנן ויוצר כלאחר יד באופן בלתי סימטרי ושאינו מתאים לארונות שמתחתיו (ס' 9.2.4 לחוות הדעת), מערכת המים נעשתה באופן פראי ובלתי מקובל (ס' 9.9.1 לחוות הדעת), העבודה שנעשתה אינה מתאימה לשום תקן ואיננה מתאימה לכללי מקצוע מקובלים (ס' 9.9.4 לחוות הדעת), בחוץ נעשה תיקון טיח מרושל במקום ממנו פורק ברז גן ישן. משכך, יש לקבוע כי אין ממש בתצהיר מנהל התובעת, שמקפיד תמיד לפעול לפי תקן מחייב במיומנות ובמקצועיות.
מנהל התובעת העיד כי הנתבעת העלתה דרישות שונות במהלך העבודה וחוסר שביעות רצון (עמ' 17 ש' 1) והציעה לתובעת להפסיק את העבודה, לקבל תשלום בגין מה שביצעה ולהכניס בעל מקצוע במקומה ואולם הנתבעת העידה, כי מנהלה סרב להצעה (עמ' 30 ש' 25-29). משכך, יש לקבוע, כי המחלוקות החלו בשלב מוקדם, ולא הוכח שטענות הנתבעת הועלו רק בסיום העבודה.
יש להסיק כי מקום בו נקבע סכום כלשהו, הרי הוא משכלל בחובו את כלל הסוגיה הכספית שבין הצדדים. מכיון שהצדדים מסכימים כי הגיעו להסכמה שהנתבעת חייבת לתובעת סך 45,000 ש"ח, הרי שיש לדחות את הסכום העולה על כך בדרישת התשלום המאוחרת שנשלחה לאחר שנתגלעו מחלוקות נוספות בין הצדדים.

טענת התובעת כי הנתבעת הפרה את ההסכם
התובעת טענה, כי מהראיות עולה, שהנתבעת החליטה, בניגוד להסכם וללוח התשלומים המקורי, לא לשלם את יתרת התשלום עד לאחר שתתקן לשביעות רצונה את כל הליקויים שנתגלו בעבודות ובכך הפרה את ההסכם. התובעת הסכימה לבצע תיקונים, אם נדרשים, כבכל עבודה מסוג זה, אך דרשה את התשלום עליו סוכם בסך 45,000 ש"ח. לטענתה, בין הצדדים שררה הסכמה שהנתבעת שילמה עד לאותו מועד 51,244 ש"ח. ביחס להפרש, הנתבעת יכלה לבחור בדרך מידתית, לה הסכימה התובעת, לשלם חלק מהתשלום, אך הנתבעת חדלה מלשלם. לטענת התובעת, מדובר בהפרת הסכם ובקיום חוזה בחוסר תום לב מכיון שהנתבעת, המודעת לכך שלתובעת דרוש התשלום לשכר פועלים, ניצלה את מצוקתה בכדי שתפעל שלא בהתאם ללוח התשלומים שסוכם.
התובעת טענה, כי מר גמליאל העיד שלנתבעת היה לוח התשלומים (עמ' 24 ש' 26-30) שלא גילתה בהליך והנתבעת העידה, כי קיימת מחברת בה ניהלה את הרישום (עמ' 28 ש' 22-35). מר גמליאל העיד, שזכר נייר ובו פירוט מדויק של התשלומים והכין עם הנתבעת מסמך לחתימת מנהל התובעת, כשביקש את יתרת התשלום לאחר סיום העבודות. נטען, כי מסמך זה, החורג משמעותית מההסכמה, מגלם את חוסר תום לב הנתבעת וניסיונה להפעיל לחץ על התובעת לתנאי הסכם ותשלום חדשים. גם מסמך זה, המצוי בחזקתה הבלעדית של הנתבעת, לא הוגש בהליך.
הנתבעת העידה, שהיה הסדר שצריך לשלם 45,000 ש"ח שאינה מכחישה ושהדף קיים ואולם מנהל התובעת לא חתם עליו (עמ' 28 ש' 35, עמ' 29 ש' 1-3). הנתבעת טענה, כי התלוננה בעל-פה כל הזמן בפני
מנהל התובעת על העבודה שנעשתה, אך בראיות אין ולו מסרון אחד או כל תיעוד בכתב לפניות, למרות שהנתבעת נהגה להקליט אנשים. התובעת טענה, כי חרף טענות הנתבעת על אמירות בעל-פה, גם במהלך עבודות השיפוץ, הנתבעת ומר גמליאל לא העלו טענות כלשהן ביחס לעבודות שנעשו למרות שמר גמליאל ביקר בדירה.
משכך, טענה התובעת, כי הנתבעת לא הציגה מסמכים והקלטות שביצעה שיכלו לסייע לה והימנעות זו נזקפת לחובתה. הנתבעת טענה, כי מדובר במסמך לסיום המחלוקות עם התובעת שמנהל התובעת סרב לחתום עליו ומשכך ידע על קיומו. למסמך אין תוקף כי נערך בניסיון להגיע לפשרה בין הצדדים שלא צלחה ומשכך אינו קביל (ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח נ' סולל בונה פ"ד מז(1) 311) ואי הגשתו אינו נזקף לחובתה.
התובעת ניסתה להציע פתרונות שונים לבעיה שנוצרה, כפי שהעידה הנתבעת, ובכללן שבורר יפסוק במחלוקת (עמ' 29 ש' 33-34) ושישולם סכום חלקי 25,000 ש"ח שלאחריו יתבצעו התיקונים (עמ' 29 ש' 25). התובעת טענה, כי פעלה בתום לב להשלמת מלוא התחייבויותיה, כעולה מההקלטה, לפיה הסכימה להתפשר על כך שבניגוד לסיכומי הצדדים ישולם לה חלק מהתשלום. לטענת התובעת, מהתכתבויות הצדדים במסרונים עולה תמונה כיצד בזמן אמת ניסתה התובעת לשמור על העסקה בעוד הנתבעת בחרה להתחמק מקיום התחייבויותיה בחוסר תום לב מוחלט. לעומתה, טענה הנתבעת, כי ההסכם נכפה דווקא עליה בניגוד לרצונה לנוכח נסיבות ביתה המפורק (עמ' 27 ש' 27-33).
התובעת טענה, כי לנתבעת לא היתה כל כוונה לשלם לתובעת בגין העבודות שביצעה, שהמומחה מטעם התובעת בחוות דעתו, מר גרי יעקב, העריך את שוויין הכולל בסך 130,000 ש"ח כולל מע"מ. הנתבעת שילמה 51,244 ש"ח לערך והנתבעת לא הגישה חוות דעת שאומדת את שווי העבודות שנערכו. משכך טענה, כי יש לאמץ את העלויות שהוערכו בחוות הדעת מטעם התובעת ולקבוע כי העבודות שסופקו לנתבעת הינן בשווי המוערך בה.
כאמור, מהראיות עלה, כי הצדדים הגיעו להסכמה, לפיה יתרת החוב הכוללת 45,000 ש"ח להשלמת העבודה במלואה. בנוסף ,טענת התובעת, כי היתה מוכנה לבצע את התיקונים ללא תשלום כדי לא להיכנס לחסרון הכיס הנובע מאי תשלום הנתבעת, ואולם הנתבעת התנגדה לכל פתרון, לא עולה מהתכתבויות הצדדים.
טענות הנתבעת ביחס להפרה את ההסכם
הנתבעת טענה, כי על הסכם לאספקת שירותי שיפוץ, חלים חוק חוזה הקבלנות, תשל"ד-1974, חוק החוזים חלק כללי, תשל"ג-1973 וחוק החוזים תרופות בשל הפרת חוזה, התשל"א -1970.
ס' 4(א) לחוק חוזה הקבלנות קובע, כי מקום בו לא תיקן הקבלן תוך זמן סביר לאחר שהמזמין הודיע לו על הליקוי, רשאי הוא לנכות משכר הקבלן, כל עוד לא תוקן הפגם, את הסכום שבו פחת שווי המלאכה או השירות עקב הפגם לעומת השכר המוסכם.
סעיף 43 לחוק החוזים, קובע שתנאי לקיום, שיקויים תחילה חיוב הנושה או אם נמנע הקיום במועדו מסיבה התלויה בנושה זכאי החייב לדחות את החיוב עד להסרת המניעה או קיום חיוב הנושה. סע' 43(ב) קובע כי בית המשפט רשאי לחייב את הנושה בפיצויים בגין הנזק שנגרם לחייב עקב הדחייה, ולפטור את החייב מתשלומים תקופתיים עד לקיום החיוב.
הנתבעת טענה, כי בעקבות סירוב התובעת להשלים את העבודות והתיקונים, בו הודתה התובעת, נותרו ליקויים מהותיים בדירה ובכללם שיש לא סימטרי, העדר אפשרות לעשות שימוש בגז ותקרה דולפת בחורף. ביצוע התיקונים בדירה לא נעשה עד היום.
מר גמליאל העיד, כי באותו שלב לא שררו יחסי אמון בין הצדדים ולאור התנהלות מנהל התובעת לאורך השיפוץ, לו היו משלמים לו היה לוקח את הכסף ונעלם (עמ' 25 ש 25). משכך, בדין עיכבה
הנתבעת כספים כשזכאית לפיצוי בגין הנזק שנגרם לה כתוצאה מאי השלמת העבודה בהפרש שבין יתרת תשלום 45,000 ש"ח לבין עלות תיקון הליקויים לפי חוות דעת המומחה.
לטענת הנתבעת, במועד בו נטען כי הפרה ההסכם, זכאית היתה לקזז את עלות ביצוע התיקונים מיתרת תמורת העבודה בהתאם להוראות ס' 20 לחוק החוזים תרופות וס' 53 לחוק החוזים, לפיהם חובות שהצדדי חייבים האחד לרעהו ניתנים לקיזוז. לא ניתן היה לפרק את עלות ביצוע התיקונים מעלות העבודה ודי בכך שמנהל הנתבעת לא השיב בעדותו מה עלות ביצוע התיקונים הנדרשים (עמ' 11 ש' 10-29) כדי לקבוע שבדין קוזז הסכום. באותו שלב וודאי שלא ניתן לטעון כי הנתבעת הפרה את ההסכם באי העברת הסכום.
הנתבעת הפנתה לעדות מנהל התובעת, שהעיד כי עד היום לא הושלמו העבודות ולכן אין התובעת זכאית לקבלת מלוא התשלום החוזי, כשאת התשלום האחרון היתה אמורה לקבל לאחר השלמת העבודה. לטענתה, התובעת הפרה את ההסכם באי ביצוע העבודות כנדרש ובהתניית המשך ביצוען בקבלת תשלום. מכיון שהפרה את ההסכם ולא השלימה העבודות בהתאם להסכמת הצדדים והתנתה תנאים לא הוגנים להמשך קיומו, אינה זכאית לאכיפת ההסכם ותשלום יתר התמורה.
חיובי הצדדים
ממכלול הראיות עולה, כי שני הצדדים לא מלאו את חלקם בהסכם מכיון שראו בצד האחר מסכל ומפר. התובעת ביקשה לאכוף את ההסכמה ואולם התנתה זאת בקיום מקביל של חיוב הנתבעת. הנתבעת חששה שאם תשלם לא יבוצע התיקון וסברה כי הנזק שנגרם לה עולה על יתרת התשלום.
בחוזה שחיוביו שלובים נדרש מכל צד קיום שיחול יחד עם הקיום של משנהו. בהעדר קיום, או לפחות נכונות לקיום, של צד אחד, לא חלה על הצד השני החוב לקיים את החיוב השלוב. תוצאת אי הקיום של חיוב שלוב אינה ביטול החיוב המקביל השלוב בו אלא דחיית קיום החיוב עד שהצד שלא קיימו יקיימו או יביע נכונות לקיימו (ג. שלו, דיני חוזים – החלק הכללי, בעמ' 455). כבגזרות אחרות בדיני החוזים, עקרון תום הלב חולש ומשפיע גם בגזרת ההדדיות החיובים החוזיים ועשוי להביא לשילוב חיובים שהקשר ביניהם לא נקבע מפורשות בחוזה (שם בעמ' 459). העדר נכונות צד לקיים את חיובו גרר דחיית החיוב שכנגד. הנפגע מהפרה צפויה זכאי להפעיל תרופות העומדות לנפגעים מהפרת חוזה כגון ניכוי מהתמורה, קיזוז והשעיית קיומו של חיוב נגדי שהופר (שלו ואדר, דיני חוזים – התרופות, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי, עמ' 152).

התובעת טענה, כי הנתבעת לא קיימה את התחייבותה היחידה כלפיה, ביצוע מלוא התשלום או לפחות חלקו בטרם ביצוע התיקונים. הנתבעת הודיעה לתובעת על ליקויים מהותיים בעבודות שביצעה וביקשה ממנה לתקנם אולם זו התנתה את ביצועם בתשלום 25,000 ש"ח והותרת 20,000 ש"ח לשלב השלמת העבודה. כאמור, התובעת סירבה לפרט את שווי רכיבי העבודות וראתה בעלות השיפוץ מקשה אחת, שלא ניתנת להפרדה. יש לקבל את טענת הנתבעת, שמדובר בעבודות מהותיות (החלפת שיש, תיקון צינור מים, תיקון גג וכו') ומשכך ניתן היה להניח שעלותם משמעותית. לאור חילוקי דעות וחוסר האמון בין הצדדים וכשלא הסכימה התובעת לתמחר את רכיבי העבודות, יש לקבל את טענת הנתבעת, כי בדין עכבה את סכומי שווי התיקונים שהעריכה באותו שלב. הנתבעת הציגה חוות דעת מומחה, לפיה עלות תיקון הליקויים 30,000 ש"ח, ובכך יש להצדיק את עיכוב התשלום כשהתובעת לא הסכימה לבצע דבר אלא בכפוף לקבלת תשלום. מה גם, שלאור איכות העבודה הירודה יתכן שהתובעת לא היתה מצליחה לתקן את הליקויים. גם בהתאם להערכת מומחה בית המשפט, עלות תיקון הליקויים או הסכום בו פחת שווי העבודה עולה על הסכום אותו ביקשה התובעת להותיר לתשלום האחרון. משכך ולאור סירוב התובעת
לתמחר שווי רכיבי העבודות, בדין הותירה הנתבעת את יתרת התשלום עד להשלמת התיקונים.
התובעת לא הוכיחה לוח תשלומים לפיו לטענתה היו הצדדים אמורים לפעול, כשמנהל התובעת העיד כי היה סיכום בעל פה בעניין אך לא ידע לומר מהו. בסיכומיה טענה התובעת, כי לוח התשלומים, שמנהל התובעת העיד כי כלל אינו קיים, מצוי בידי הנתבעת, ביומן שמחזיקה. הנתבעת טענה, כי מדובר ביומן בו רשמה את התשלומים אותם העבירה לתובעת ולא את לוחות התשלומים והתובעת לא ביקשה להציגו כראיה במהלך העדות שכן יש בו כדי ללמד על התשלומים שהועברו לה. בסיכומיה טענה התובעת בעלמא כי המדובר בלוח תשלומים עתידי ולא תיעוד כאמור אך לא הצביעה על המועד בו היתה אמורה לקבל תשלום ומשכך יש לקבוע כי לא היה באי העברת התשלום במועד שנטען, כדי הפרת הסכם מצד הנתבעת.
הפסיקה קובעת, כי מכוח עקרון תום הלב, ניתן להפוך חיוב עצמאי למותנה בקיום חיוב הצד השני, כשהיה חשש שאותו צד לא יקיים את חיובו (ע"א 701/79 שוחט נ' לוביאניקר, פ"ד לו(2) 113). אין לנתק את חיובי הצדדים ומשכך, השאלה מהי עלות התיקון, שאת סכומו יש לחשב, משליכה על חובת התשלום של הנתבעת. ממכלול הראיות יש לקבוע, כי בנסיבות שנוצרו רשאית היתה הנתבעת להפוך את חיוב יתרת התמורה עליה הסכימו הצדדים למותנה בחיוב התובעת לבצע את התיקונים כנדרש ומשכך, אין לקבל את הטענה כי הנתבעת הפרה את התחייבותה.
התובעת טענה, כי הנתבעת סירבה לאפשר להיכנס ולהשלים את העבודות ואולם, מהראיות עולה, כי התובעת לא פעלה להשלמת התיקונים הנדרשים אלא הראתה נכונות לקיים את חיובה רק כנגד תשלום ולו חלקי. במכתב התובעת, הבהירה כי מסרבת לאפשר לנתבעת לבצע העבודות באמצעות אחר ומנהל התובעת העיד כי היתה זו הנחייתו כדי שיוכל לקבל את הרווח בגין העבודות (עמ' 19 ש' 8-14). כעולה מחוות דעת מומחה בית המשפט, מדובר בליקויים מהותיים ובכללם רטיבות בתקרת חדר. יש לקבל את טענת הנתבעת, כי לא ניתן היה לבצע התיקונים עד למתן חוות דעת מומחה בית המשפט בספטמבר 2016, כשלוש שנים לאחר ביצוע העבודות בדירה, שכן הנתבעת לא היתה יכולה להוכיח טענותיה. בשל חוסר האמון בין הצדדים ואי מקצועיות התובעת ישנה הצדקה לכך שהנתבעת לא אפשרה לתובעת להשלים העבודות בהתניית התשלום.
כפי שנקבע, יש לראות בשני הצדדים כמי שנתנו דעתם לכלל השיקולים הצריכים לעניין, ומצאו לסייג ולהורות כי סיום מערכת יחסיהם יהא בתשלום תמורה בסך 45,000 ש"ח. בסיכומיה, הסכימה התובעת לכך שמכל סכום שייפסק לטובתה יופחת הסכום שהוערך בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, בה הוערכו הליקויים והתיקונים בסך 21,700 ש"ח כולל מע"מ. בתשובות לשאלות הבהרה הוגדל הסכום לסך 22,288.5 ש"ח כולל מע"מ. עוד יש להפחית מהסכום שנותר סכומים השנויים במחלוקת שהתובעת לא עמדה בנטל להוכיח שלא שולמו לה, ובכללם הסכום שעולה מחשבוניות מהתובעת שהנתבעת הציגה על סך 10,000 ש"ח יותר. בנוסף, חישובי הנתבעת ביחס לתיקון הליקויים, בחלופות שפרטה בסיכומיה ובכללן תוספת עלות הרווח הקבלני והעלות הגבוהה של תיקון הצנרת שכלל החלפת הרצפות, שהמומחה מטעם בית המשפט העריך בגינה בחוות דעתו פיצוי בלבד, וכן הפחתת הסכום שנדרש בגין העבודות הנוספות שלא הוכח שבוצעו והתובעת לא ביקשה להשיב עליהן, מובילים לכך שהנתבעת אינה נדרשת לשלם לתובעת דבר.
טענות ועילות נוספות
התובעת טענה, כי בעקבות סירוב הנתבעת לשלם לה, נאלצה בדצמבר 2013, ליטול אשראי בסך 20,000 ש"ח וחויבה בגינו בסך 3,000 ש"ח. התובעת הציגה את מסמכי נטילת האשראי במועד זה וטענה כי מוכיחים שהיתה חייבת לקבל מהנתבעת לפחות חלק מהסכום עליו סוכם כדי להמשיך לשלם לספקים בעסקה. לטענתה, גרסתה שהאשראי ניטל בשל הפרת ההסכם, מסתברת יותר מהגרסה שניטל מסיבות אחרות. בשיחה מיום 27.11.13 דרשה התובעת את התשלום והנתבעת סירבה לשלם ולו חלק מהסכום. התובעת נדרשה לייצר תחליף לכסף שלא שולם באשראי בנקאי שיסייע לשלם חובות שנוצרו מהשיפוץ. לטענה, יש לקבוע כי נטילת האשראי התרחשה בשל הפרת ההסכם על-ידי הנתבעת וכתחליף לכספים שלא שילמה ויש לחייבה בעלות.
יש לקבל את טענת הנתבעת כי התובעת לא הוכיחה כי נדרשה לאשראי וכן שהטענה כי נעשה שימוש באשראי בשל יתרת חובה לא הוכחה ונטענה בעלמא, ללא אסמכתא כלשהי לחוב של התובעת. לא הוכח הסכום שנטלה התובעת בפועל ואסמכתא כי התשלום שולם לבנק. מהמסמך עולה כי מדובר במסגרת אשראי לתקופה של שנה ויתכן כי מדובר בהארכת אשראי קודם ומנהל התובעת כלל לא זכר מה סכום האשראי שנטל מהבנק (עמ' 19 ש 18-21). משכך ולאור קביעתי כי הנתבעת היתה רשאית לעכב את תשלום יתרת התמורה, דין טענת התובעת לפיצוי בגין נטילת אשראי בנקאי להידחות.
לאור קביעותי, יש לדחות גם את טענת התובעת ללשון הרע ולנזק לא ממוני, שלא הוכחו. בנוסף, פסיקת
פיצוי בגין נזק שאינו נזק ממון בגדר תביעות חוזיות, המבוססת על סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, "
שמורה למקרים מיוחדים" (ע"א 3437/93 אגד נ' אדלר פ"ד נד(1) 817).
ככלל, אין לפסוק לתובעת שהינה חברה בע"מ פיצוי בגין עוגמת
נפש (שלו ואדר, דיני חוזים – התרופות, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי, עמ' 312).


סוף דבר
לאור האמור דין התביעה להידחות.
בנסיבות העניין החלטתי כי כל צד יישא בהוצאותיו.
המזכירות תשלח את פסק הדין אל ב"כ הצדדים.
ניתן היום,
כ"ב תמוז תשע"ח, 05 יולי 2018, בהעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 35109-03/14 י בר שי הנדסה בע"מ נ' אילנית אברישומי (פורסם ב-ֽ 05/07/2018)