פסקי דין על חנה מזרחי | פסקי דין על המוסד לביטוח לאומי

3761-04/17 בל     01/07/2018




בל 3761-04/17 חנה מזרחי נ' המוסד לביטוח לאומי








בבית-הדין האזורי לעבודה בחיפה


ב"ל 3761-04-17




בפני

כב' השופטת
אילת שומרוני-ברנשטיין
נציג עובדים מר אריה דקל
נציג מעבידים מר מאיר ליבר

התובעת
:
חנה מזרחי
ע"י ב"כ עוה"ד סאמי אבו ורדה ואח'


-

הנתבע:
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עוה"ד ענת רישין-נקש



פסק דין


1.
לפנינו תביעת התובעת (אלמנתו של המנוח מר דוד מזרחי) לקצבת תלויים.
2.
כפי שיפורט להלן - מר מזרחי התאבד ביום 6.3.2016, כאשר לגרסת התובעת התאבדותו קשורה לתאונת עבודה מיום 20.1.2013.
3.
המל"ל דחה את תביעת התובעת לגמלת תלויים במכתבו מיום 15.1.2017.
מכאן, התביעה שלפנינו.
4.
לאחר שמיעת הראיות וסיכומי הצדדים לעניין התשתית העובדתית, אנו קובעים כדלקמן:


העובדות הדרושות לענייננו, כפי שהן עולות מכלל החומר שהונח בפני
נו הינן כדלקמן:-
5.
מר דוד מזרחי ז"ל (להלן – המנוח), עבד כמנהל עבודה בשטח בחברת בנייה.
6.
המנוח עבר תאונת עבודה ב-2007 וכן הוא נפגע בגבו ביום 20.1.2013. המל"ל הכיר בשתי התאונות האלה כתאונות בעבודה עם פגיעה אורתופדית בסמוך למועד הגשתם על ידי המנוח.
7.
בהמשך להכרה בפגיעה – פנה המנוח לוועדות רפואיות על מנת שיכירו לו בנכות.
8.
בהתאם לכתב התביעה המנוח הוזמן לוועדות הבאות:-
וועדה מיום 31.12.2013;
וועדת עררים מיום 21.9.2014;
וועדה רפואית נוספת מיום 7.6.2015;
וועדה רפואית נוספת מיום 10.9.2015;
וועדה מסכמת מיום 28.3.2016. וועדה זו קבעה למנוח נכות זמנית בשיעור של 20% מיום 1.3.2015 ועד 31.10.2016 בגין נכות נפשית-נוירולוגית (10% לכל פריט).
נציין כי, טענות המנוח לעניין נכות פסיכיאטרית נטענו לראשונה במכתב ב"כ המנוח מיום 8.12.2015. כאשר התובעת נחקרה בעניין זה, היא הסבירה שלפני כן המנוח לא הודה שיש לו בעיה נפשית והוא לא רצה ללכת לפסיכיאטר.
9.
המנוח התאבד ביום 6.3.2016, בטרם ידע על קביעת הוועדה המסכמת.
10.
המנוח השאיר אחריו מכתב התאבדות כדלקמן:
11.
יצוין, כי לאחר תהליך שבו הועבר מכתב ההתאבדות לחוות דעת של המכון למדע פורנזי, התקבלה חוות דעת מהמכון כי מכתב ההתאבדות נערך כולו על ידי המנוח כאשר לא ניתן לשלול שהמכתב נכתב כולו באותו מועד.
12.
לשון אחר – לצורך פסק דיננו נקודת המוצא היא, כי מכתב ההתאבדות נכתב על ידי התובע ככל נראה ב-26.2.2016 (תאריך המופיע על המכתב) כאשר נכתב בו "הכלבים מביטוח לאומי הצליחו".
13.
לגרסת התובעת – המנוח נפטר כתוצאה מהמחלה הנפשית אשר נוצרה ו/או התפתחה ו/או הוחמרה כתוצאה מתאונת העבודה של המנוח מיום 17.1.2013 על השלכותיה כולל הליך הוועדות.
14.
בתצהיר התובעת נטען, כי המנוח לא היה רודף בצע ונמנע בעבר מלהגיש תביעות בגין תאונות עבודה. ההוכחה לקשר בין התאבדותו לבין תאונת העבודה הייתה שהוא כתב במכתב ההתאבדות כי "הכלבים של ביטוח לאומי ניצחו".
15.
כן מוסיפה התובעת, כי מעשה ההתאבדות נעשה "בשל ההתנהגות והקשחת העמדות של המל"ל, רופאיו ופקידיו, אשר לא קיבלו, לא האמינו ולא שמעו לתלונותיו ומגבלותיו בשל התאונה עד שמלחמה זו שברה את נפשו וגרמה לכך שהוא איבד את עצמו וביצע מעשה התאבדות כאמור".
16.
התובעת נחקרה ביום 6.11.2017. מעדותה עולה, כי יום קודם להתאבדות המנוח נפטרה אמה של התובעת, כאשר ההלוויה הייתה אמורה להתקיים ביום 6.3.2016 (מועד ההתאבדות) כאשר המנוח התעורר בבוקר אותו יום במצב נפשי קשה שאפיין אותו לאורך זמן.
17.
מדברי התובעת עולה שהמנוח היה אמור לצאת לעבודה כרגיל ביום ההלוויה ולא ידע האם ללבוש חולצת עבודה או חולצה מכובדת.
18.
כן הודתה התובעת כי יום קודם, נשלל רישיון הנהיגה של בנם מתן.
19.
התובעת נשאלה האם פטירת אמה הציפה למנוח את הפטירה של אמו ב-2005 אליה היה קרוב מאוד ואשר הייתה דומיננטית בחייו והשיבה כי המנוח לא אמר דבר כזה.
20.
התובעת העידה, כי אמו של המנוח נפטרה לאחר ניתוח שבוצע לה, ניתוח שהמנוח הסכים לו, וכי המנוח התייסר לאחר פטירת אמו על כך שהוא לא נתן את הדעת למה יכולות להיות תוצאות הניתוח וכי הוא היה במתח וחרדות לאחר מות אמו.
21.
יצוין כי מהמסמכים הרפואיים עולה שגם ב-2006 דיווח המנוח שהוא נמצא במתח וכך גם ב-2010, הכל בהתאם למסמכים הרפואיים.
22.


לגרסת התובעת – היחס המשפיל והמזלזל שהמנוח קיבל מהוועדות הוסיף למצב הנפשי שלו שנגרם לו כתוצאה מהתאונה.
23.
התובעת נשאלה מדוע לא נטען מעולם על יחס מזלזל או פוגע או לא ראוי של הוועדות אך לא היה לה הסבר אלא היא אמרה שהמנוח לא רצה ללכת לוועדות בגלל זה והיא הציעה לו שהיא תלך איתו ותענה במקומו.
כן הוסיפה התובעת, כי הסבירה למנוח, כי מדובר בגוף בירוקרטי והסבירה לוועדות שהמנוח הוא אדם שירד מכוחו והוא אינו מסוגל לדבר או להתבטא.
24.
התובעת נשאלה מדוע המתינה עד אשר ביקשה גמלת תלויים כאשר ביקשה בהתחלה רק גמלת שאירים, וענתה שלקח לה זמן עד שהייתה מוכנה לעשות זאת ולהבין מה קורה לה.
25.
התובעת הוסיפה כי המנוח סבל מכאבי גב חזקים מאוד. הוא אף מעד בעבודה וכשהגיע הביתה היא ראתה שיש לו המון שטפי דם.

עיקר טענות התובעת בסיכומים מטעמה –
26.
התביעה להכיר בהתאבדות המנוח כתאונת עבודה מבוססת על שני אדנים – המרכיב הראשון הוא המצב הנפשי שבו היה שרוי המנוח בעקבות התאונה – כפי שניתן לראות מהמסמכים הרפואיים ומתלונות המנוח; המרכיב השני – הוא המצב הנפשי אליו נקלע המנוח בעקבות ההתנהלות של הוועדות הרפואיות שבדקו אותו בעקבות התאונה המוכרת מיום 20.1.2013.
27.
ב"כ התובעת מפנה לפסיקה שונה לפיה על התובע גמלת תלויים להוכיח אירוע מיוחד ומוגדר הקשור לעבודה, אשר ניתן להגדירו במקום ובזמן, וכן פסיקה לפיה "אין מניעה להכיר בדיכאון שהתפתח לאורך זמן על רקע מתח נפשי וקשיים כלכליים בניהול עסק וסגירתו במועד קרוב להתאבדות כשולל הכרעה בהתאבדות כתאונת עבודה" וכי אין צורך להוכיח אירוע חד פעמי בענין התאבדות וכן, כי "הקשר בין העבודה להתאבדות יכול להיות אירוע בעבודה המהווה גורם להתאבדות, לפריצת מחלה נפשית או להתפתחותה".
28.
הנתבע הכיר בקשר סיבתי המשפטי העקרוני בין התאונה המוכרת לבין ההתאבדות אך שלל את הקשר הסיבתי הרפואי מטעמים רפואיים.
29.
ב"כ התובע מלין על התנהלות ב"כ הנתבע בתיק, אשר רמזה שהתובעת זייפה את מכתב ההתאבדות ודרשה לבדקו במכון פורנזי.

עיקר טענות הנתבע בסיכומים מטעמו–
30.
על פי הפסיקה, מחלת נפש אינה מוגדרת כמחלת מקצוע ואף אינה מוכרת מכח תורת המיקרוטראומה, כאשר האפשרות היחידה להכיר בהתאבדות כפגיעה בעבודה היא להכיר בה כתאונת עבודה.
31.
בפסיקה נקבע, כי "יש הצדקה להכיר במחלת נפש רק כאשר ההתאבדות ארעה בסמיכות זמנים וקצרה ביותר לאירוע בעבודה שהיה חמור ומיוחד במינו והיה בלתי צפוי, בלתי מכוון ופתאומי"[1]
.
32.
תאונת העבודה שבה נפגע המנוח בשנת 2013 הייתה כתוצאה מהרמת דבר כבד בעבודה ולא נטען כי מדובר באירוע חריג לעבודה, ומכאן – שלא הוכח כל אירוע מיוחד מוגדר בעבודה שניתן לקשור אותו סיבתית להתאבדות.
33.
בהתאם לאישורים הרפואיים של הפסיכיאטר אשר טיפל במנוח – מקור בעיותיו הנפשיות לא היה בגין תאונת העבודה שהוכרה או בגין קרות אירוע מיוחד ומוגדר הקשור לעבודה. כמו כן, עובר לאירוע ההתאבדות נפטרה חמותו של המנוח ואף בנו איבד את רישיון הנהיגה שלו.
34.
באשר לסיכומי התובעת - הנסיבות בעניין עדה זהבית שונות מהנסיבות בתיק זה, והציטוטים מעניין בנשטרית הם של דעת המיעוט ולא של דעת הרוב, כאשר דעת הרוב בעניין בנשיטרית מצדדת בעמדת הנתבע.
35.
שיעור הנכות הנפשית הקלה שניתנה למערער – 10% אינה תומכת בטענתו כי ההתאבדות נבעה מהפגיעה בעבודה.
36.
באשר לטענה כי המנוח התאבד בגלל התנהלות הוועדות הרפואיות – הרי שהועדות הרפואיות הן גוף סובורני משפטי שאיננו קשור למל"ל ומדובר בגופים סטטוטוריים המוחזקים כעצמאיים.
37.
בכל מקרה – ככל שהיה משהו חריג בהתנהלות הועדות הרפואיות כנגד המנוח חזקה שהמנוח ובא כוחו היו מציינים זאת בפרוטוקולים, כאשר בשום שלב לא נטען על יחס מזלזל או פוגע או לא ראוי של הועדות כלפי המנוח.
38.
הטענה על היחס המזלזל עלתה רק בשלבי הגשת התביעה ולא סמוך למועד ההתאבדות.
39.
יתרה מכך, אין סמיכות זמנים בין ההתאבדות לבין מי מהועדות הרפואיות.
40.
פניה לוועדה רפואית והליכה אליה אינה נחשבת כתאונת עבודה, ומדובר ברצון להרחיב את המונח של תאונת עבודה אל מעבר למה שהתכוון המחוקק.
41.
יש מקום לחייב את ב"כ התובעת בהוצאות אישיות עקב השתלחותו כלפי ב"כ הנתבע.
42.
יצוין, כי לאחר שהוגשו סיכומי הנתבע, ניתן ביום 1.5.2018 פסק דינו של בית הדין הארצי בעניין אילנה פיליפ[2]
. היות וסברנו כי פסק הדין, ובמיוחד ס' 11 רלוונטי לתיק, אפשרנו לצדדים להוסיף לסיכומיהם לגביו.
43.
ב"כ הנתבע הגישה תגובה לאור פס"ד פיליפ, כאשר ב"כ התובע לא שלח הודעה כלשהי.
44.
על פי תגובת הנתבע - ענין פיליפ מחזק את טענתו, שכן נדרשת מידה של זיקה בין האירוע לבין העבודה, מה שלא מתרחש בענייננו.

דיון והכרעה
45.
בעניין זהבית עדה[3]
אשר הוזכר על ידי שני הצדדים בסיכומיהם, קבע כב' הנשיא (בדימוס) אדלר כדלקמן:-
על כן נפסק, כי ישנה הצדקה להכיר במחלת נפש, לרבות במקרה של התאבדות, כבתאונת עבודה, רק כאשר הוכח אירוע בעבודה אותו ניתן לקשור להתפרצות המחלה הקיימת וכאשר ההתאבדות "ארעה בסמיכות זמנים מידית וקצרה ביותר לאירוע בעבודה, שהיה חמור ומיוחד במינו והיה בלתי צפוי, בלתי מכוון ופתאומי".

46.
ב"כ התובעת מפנה לעניין בנשיטרית[4]
אך מצטט מדעת המיעוט בפסק הדין ולא מדעת הרוב (וזאת מבלי להזכיר שהציטוט הוא של דעת המיעוט).
בדעת הרוב נפסק:-
ישנה הצדקה להכיר במחלת נפש, לרבות במקרה של התאבדות, כבתאונת עבודה, רק כאשר הוכח אירוע כאמור בעבודה אותו ניתן לקשור להתפרצות המחלה הקיימת ואם ההתאבדות ארעה בסמיכות זמנים מידית וקצרה ביותר לאירוע בעבודה" ((
עב"ל 1434/04
זהבית עדה - המוסד לביטוח לאומי
, ניתן ביום
14.3.2006; להלן: עניין עדה).
...
מנגד, אירועים מתמשכים כגון התראות מס הכנסה, חובות כבדים וכישלון עסקי בעקבותיהם לא הוכרו בפסיקה כ"אירוע מיוחד" ומוגדר אותו ניתן לקשור לנזק שבא אחריו. בפסק הדין בפרשת כרם, בדומה לענייננו, לקה המבוטח ב"דיכאון עמוק ומתמשך" עד כדי ניסיון התאבדות לאחר שהעסק אותו ניהל נסגר עקב חובות כבדים לשלטונות המס ולבנקים, ומשנותר מובטל וללא עבודה. תביעתו להכרה במצבו הנפשי כ"תאונת עבודה" נדחתה על ידי בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, משלא הוכח אירוע מיוחד הניתן לאיתור במקום ובזמן.

47.
בעניין אילנה פיליפ בחן בית הדין הארצי את טענות התובעות האם נסיבות הקשורות לעבודה (עיכוב בקבלת טיפול רפואי) בשונה מהאירוע התאונתי הספציפי עצמו יכולות לקשור בין מותו של המבוטח לבין העבודה.
בית הדין הארצי הפנה בפסק דינו לעניין מיכל חזוט[5]
כי לא די לבחון ב"מבחן האלמלא הרחב", אלא יש לבחון גם את מידת הזיקה או הקרבה/ריחוק בין האירוע לבין העבודה. "עד אנה יחסה הנפגע בצל קורתו של ענף נפגעי העבודה, עת מדובר ב"שרשרת אירועים" שתחילתה בעבודה וסופה, מי ישורנו".
48.
מכל המפורט לעיל – אנו למדים כי על פי הפסיקה, על מנת שנכיר בהתאבדותו של המנוח כתוצאה מתאונת העבודה יש צורך שתהיה זיקה בין האירוע התאונתי לבין מותו של המנוח וכן יש צורך שתהיה סמיכות זמנים בין האירוע התאונתי לבין ההתאבדות.
49.
במקרה שבפני
נו לא התקיימו התנאים העובדתיים הרלוונטיים על מנת שנכיר בקשר שבין התאונה משנת 2013 לבין ההתאבדות משנת 2016.
תחילה נציין, כי למעט המשפט אשר נרשם במכתב ההתאבדות – אין בפני
נו ראיות לעניין זיקה בין תאונת העבודה לבין התאבדותו של המנוח. המנוח נפגע עקב אירוע אורתופדי שבמסגרתו הרים דבר כבד – ענין אשר היה למיטב הבנתנו שגרתי בעבודתו ולא מדובר באירוע מיוחד.
יתרה מכך – אחוזי הנכות בתחום הפסיכיאטרי אשר ניתנו למנוח בגין אותו אירוע היו אחוזים נמוכים למדי (10% זמניים) וגם בהם אין כדי ללמד על קשר בין האירוע בעבודה לבין ההתאבדות. נציין עוד, כי גם אחוזי הנכות הנוירולוגים שניתנו למנוח היו נמוכים (10%) ולא ניתן ללמוד מהם שמצבו הרפואי היה כל כך רע עד שלא מצא ברירה אלא להתאבד.
אם לא די באמור – הרי שהמנוח הלין על מצבו הנפשי שנגרם לו כתוצאה מהתאונה רק כשנתיים לאחר האירוע התאונתי, ומכאן אנו למדים שהמצב הנפשי נגרם עקב אירועים מתמשכים ולא עקב אירוע מיוחד.
50.
יתרה מכך – במקרה דנן לא התקיים התנאי ההכרחי לפי הפסיקה להכיר באירוע של התאבדות כתאונת עבודה והוא "סמיכות זמנים" בין האירוע לבין ההתאבדות, שכן חלפו 3 שנים בין התאונה לבין ההתאבדות.
51.
כמו כן, אין אנו מקבלים את טענות התובעת לעניין כך שהתנהלות הועדות הרפואיות גרמו למנוח למצב נפשי אשר גרם להתאבדותו.
בהקשר זה נציין, כי לא הובאה כל ראיה אשר תומכת בעניין זה, והמנוח ו/או באי כוחו לא הלינו בשום שלב לגבי התנהלות הוועדות הרפואיות.
יתרה מכך, בדומה למצב העובדתי בפסקי הדין של בית הדין הארצי בעניין פיליפ ובעניין חזוט – איננו מוצאים זיקה בין האירוע התאונתי אשר הוכר לבין התנהלות הוועדות לבין התאבדותו של המנוח.
52.
מכל המפורט לעיל – לא התקיימו התנאים, בין עובדתיים ובין משפטיים, להכיר בטענות התובעת כי המנוח התאבד בשל תאונת עבודה אורתופדית שארעה לו 3 שנים לפני כן ועל כן דין התביעה להידחות.
53.
למען התמונה השלמה נציין, כי בטרם מתן פסק הדין בחנו גם את פסק הדין בעניין בטי גונן[6]
. באותו ענין מונה מומחה על מנת לבחון קשר סיבתי בין תאונת עבודה שארעה בשנת 1963 לבין התאבדות בשנת 1992. עם זאת, מעניין גונן אנו למדים שההחלטה להכיר בתשתית העובדתית ולמנות מומחה שיבחן קשר רפואי בין תאונה בעבודה לבין התאבדות ניתנה עובר לפסקי הדין בעניין זהבית ובנשיטרית, ועל כן, אנו סבורים, כי ההלכה המנחה היום לעניין הסמיכות הזמנים הנדרשת בין תאונת עבודה לבין התאבדות היא לפי פסקי הדין המאוחרים ולא כפי שנקבע בעניין גונן.


סוף דבר
54.
התביעה נדחית ללא צו להוצאות.
55.
הצדדים רשאים לפנות בערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת

פסק דין
זה.



ניתן היום, י"ח תמוז תשע"ח, 01 יולי 2018, בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.






מר אריה דקל
נציג עובדים

אילת שומרוני-ברנשטיין
, שופטת

מר מאיר ליבר
נציג מעסיקים


[1]
עבל (ארצי) 1434/04 עדה זהבית נ' מל"ל

[2]
עבל (ארצי) 34209-11-14 אילנה פיליפ נ' המל"ל

[3]
מוזכר לעיל

[4]
עבל (ארצי) 1003/02 לוזיאנה נ' בנשיטרית

[5]
עבל (ארצי) 8653-08-15 המל"ל נ' מיכל חזות

[6]
עבל (ארצי) 654/05 בטי גונן נ' המל"ל






בל בית דין אזורי לעבודה 3761-04/17 חנה מזרחי נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם ב-ֽ 01/07/2018)