פסקי דין על חזקיה יעקב | פסקי דין על אסנת חן | פסקי דין על אמיר חן | פסקי דין על אלון און | פסקי דין על אפרת נהון | פסקי דין על המרהט המודרני |

303631/98 עב     20/09/2005




עב 303631/98 חזקיה יעקב נ' אסנת חן,אמיר חן,אלון און,אפרת נהון,המרהט המודרני בע"מ




1
בתי הדין לעבודה
עב 303631/98
בית דין א.לעבודה ת"א
בתיק עיקרי: 303631

20/09/2005
תאריך:
כב' השופטת ורדה סאמט

נ.צ. (ע) משה שמר
נ.צ. (מ) יהושוע ישי
בפני

חזקיה יעקב

בעניין:
התובע
עו'ד חיל אפרים
נ ג ד
1 . אסנת חן

2. אמיר חן

3. אלון און

4. אפרת נהון

5. המרהט המודרני בע"מ
הנתבעים
עו'ד ראבי ואיל
פסק דין
1. בפני
נו תביעה לתשלום תמורת הודעה מוקדמת, פיצויי פיטורים, פיצויי הלנת פיצויי פיטורים והיוון פנסיה או לחילופין הפרשות לתגמולים.

כתב התביעה הוגש במקור כנגד מר שמואל און ז"ל (להלן: "המנוח") והנתבעת 5 (להלן: "החברה/ הנתבעת") וכלל אף תביעה לתשלום דמי הבראה והתביעה לתשלום יתרת ימי חופשה.

ביום 23.10.03, לאחר שהחלו שמיעת הראיות בתיק, הלך לעולמו מר שמואל און ז"ל, וכתב התביעה תוקן באופן שיורשיו של מר שמואל און, הוספו כנתבעים 1- 4.

בכתב התביעה המתוקן נזנחו התביעה לתשלום דמי הבראה והתביעה לפדיון חופשה.

אף בסיכומי התובע לא נדונו תביעות התובע לדמי הבראה ופדיון ימי חופשה.

בעניין זה נאמר: "הסיכומים הם אחרית דבר של הליך הדיון, והמשמיט תביעה לסעד בסיכומיו מעיד על עצמו, שאין הוא עומד יותר על אותו סעד ומוותר עליו". (ע"ע 300175/97 כהן נ' עיריית נהריה, פד"ע כרך לז, עמ' 49).

2. ואלו בתמצית טענות ההגנה:
1. 1. העדר יריבות בין התובע לנתבעים 1- 4. התובע הועסק ע"י החברה.
2. 2. המנוח העסיק את התובע משנת 1968 עד לשנת 1980, עת הוקמה החברה ולכן התביעה כנגדו וכנגד יורשיו בהתאם התיישנה.
3. 3. הצדדים חתמו על כתב סילוק לאחר סיום יחסי העבודה ומלאו את ההתחייבויות על פי ההסכם, כאשר התובע קיבל תשלום ביתר מכל סכום אשר הינו זכאי לו ע"פ כל הסדר אחר.
4. 4. התובע בחר לממש בגיל 60 את דמי ביטוח המנהלים אשר נערך לו לפי בחירתו לעומת האפשרות של קבלת גמלה חודשית מכספי ביטוח המנהלים.

3. בד בבד עם כתב ההגנה המקורי הגישה הנתבעת כתב תביעה שכנגד בו עתרה לחייב את התובע (הנתבע שכנגד) בתשלום חובו כלפיה בגין תשלום ביתר ע"פ ההסכם לעומת הפיצויים להם הוא זכאי ויתרה שלילית של ימי חופשה.

4. בכתב התשובה לתביעה שכנגד כפר התובע (הנתבע שכנגד) בחישובי הנתבעת וטען כי יש לחשב את תקופת עבודתו החל מיום 1960 עת החל לעבוד אצל המנוח, וכן כפר בטענת היתרה השלילית של ימי החופשה.

5. התובע הגיש עדות ראשית בתצהיר. כמו כן, הוגשו מטעמו, תצהירו של מר רחמים חזקיה, אחיו של התובע (להלן: "רחמים חזקיה") ותצהירו של מר אברהם מיכאלי, עובד לשעבר בנתבעת (להלן: "אברהם מיכאלי").

כמו כן הוגשה מטעם התובע חוות דעת אקטוארית של מר אליאור ויסברג. (להלן: "חוות הדעת") וזאת לאחר תחילת שמיעת הראיות בתיק.

מטעם הנתבעת הוגשו תצהירי עדות ראשית של מר שמואל און ז"ל, מנהל הנתבעת (להלן: "המנוח"), של מר אשר חן, חתנו של המנוח (להלן: "אשר חן") ושל אלדד דוד, רואה החשבון של הנתבעת (להלן: "אלדד דוד"). לאחר תיקון כתב התביעה הוגש מטעם הנתבעת תצהיר עדות ראשית של הנתבע מס' 2, מר אמיר און, בנו של המנוח. (להלן: "הנתבע מס' 2").

לאחר שעיינו בחומר הראיות ובחנו טיעוני הצדדים, להלן החלטתנו:

6. העובדות שאינן שנויות במחלוקת, כפי שעולה מרשימת המוסכמות:
א. התובע יליד 30.8.1937 והינו נגר במקצועו.
ב. המנוח היה מנהל ובעל מניות בנתבעת אשר שימשה כנגריה לייצור רהיטים.
ג. התובע הועסק כנגר שכיר אצל המנוח.
ד. בשלב כלשהו הקים המנוח את הנתבעת שהיא חברה המוגבלת במניות (להלן: "החברה") והתובע עבר לעבוד כנגר שכיר אצל הנתבעת בנגריה שמקום משכנה האחרון היה במושב רשפון.
ה. החברה כמעבידתו של התובע קבלה על עצמה את כל התחייבויותיו של המנוח כלפי התובע.
ו. התובע פוטר מעבודתו בחברה ביום 31.12.97.
ז. ביום 8.3.98 הוזמן התובע למשרדו של מר אלדד, רו"ח של החברה, בתל אביב כדי לערוך עימו התחשבנות. בפגישה זו נכחו התובע, אחיו, מר אלדד ומר אשר חן, חתנו של שמואל און ז"ל אשר שימשו כשלוחם של הנתבעים.
ח. התובע חתם על הסכם שכותרתו "פרוטוקול" (להלן: "ההסכם") אשר קובע בין היתר כי:
משכורתו הקובעת של התובע הינה 4,012 ₪.
התובע זכאי לפיצויי פיטורין בסך 118,354 ₪ וכן סך 39,913 ₪ ובסה"כ 158,267 ש"ח.
הפרשות התגמולים, חלק עובד, נעשו כביכול ע"י המעביד.
העובד יקבל את חלקו בתגמולים בסך 71,733 ₪ וכן סך של 39,913 ₪ ובסה"כ 116,646 ₪.
התובע יקבל סכום של 112,838 ₪ על חשבון פיצויי הפיטורים בניכוי 25,000 ₪ שיועברו לנתבעת ובנוסף את סכום התגמולים שבפוליסה.
ט. התובע חתם על הוראת תשלום בסך 25,000 ₪ מחשבונו לחשבון החברה.

7. לשאלת היריבות בין התובע לנתבעים 4 - 1

לגרסתו של התובע, עבד בנגריה החל משנת 1960 ועד לפיטוריו, כאשר המנוח היה מעסיקו הישיר משך כל תקופת עבודתו ובשלב מסוים הוקמה החברה.
בסיכומיו טען כי יש לחייב את יורשי המנוח, הנתבעים 1-4 מכוח דיני השליחות בהיות המנוח השולט למעשה בנגריה ולחילופין מכוח דיני הרמת מסך. הטענה להרמת מסך ההתאגדות הינה הרחבת חזית שאין להתירה.

התובע סמך טיעוניו על כך כי הנגריה נוהלה באופן בלעדי ע"י המנוח באופן זהה טרם הקמת החברה ולאחריה, כי לא ידע כי הועסק בחברה בע"מ מאחר ואינו יודע קרוא וכתוב, לא קיבל תלושי שכר מהנתבעת, וכי אף לפני התאגדות החברה כונה העסק "המרהט המודרני" ומכאן כי אין להסיק דבר מידיעת יתר העובדים כי עבדו ב"מרהט המודרני".
לעומת זאת טענה הנתבעת כי אין יריבות בין התובע לבין יורשי המנוח שכן החל משנת 1980 עבד התובע בחברה, היא המעסיקה האחרונה אשר נושאת בזכויות העובד.

טרם נכנס לעובייה של הקורה בבחינת בעלי הדין בתביעה, נדון במחלוקת שנגלעה בין הצדדים באשר למועד תחילת עבודת התובע אצל המנוח ומועד התאגדות החברה.

באשר למועד תחילת עבודת התובע אצל המנוח- לטענת התובע, החל לעבוד אצל המנוח בשנת 1960 אליו הופנה ע"י לשכת התעסוקה ברמת גן ואילו לטענת הנתבעת החל התובע עבודתו אצל המנוח בשנת 1968, הוא המועד אשר מופיע כמועד תחילת העבודה בהסכם.
תצלום פנקס לשכת התעסוקה ( נספח א1 לתצהיר התובע) נושא את התאריך "6/60" ואין בו כדי לתמוך בעמדת התובע, שכן אינו בו כל רישום היכול ללמד על הפנייתנו לעבודה אצל המנוח בתאריך האמור. על כן, טענת התובע באשר למועד תחילת עבודתו בשנת 1960 לא הוכחה והננו מקבלים את עמדת הנתבעת כי התובע החל עבודתו אצל המנוח בשנת 1968.

גרסת הנתבעת על מועד הקמת החברה בשנת 1980, לא הוכחה מקום שתעודת ההתאגדות של החברה לא הוגשה לבית הדין, וכאשר בתלושי השכר מצוין מועד תחילת ההעסקה ב- 04/84.

הפסיקה קובעת בעניין זה כי במקום שניתן לעובד תלוש שכר, חזקה שהוא משקף את המציאות גם לגבי תאריך תחילת עבודה של עובד המופיע בתלוש. אף כי אין חובה לציין פרט זה בתלוש... הטוען אחרת עליו נטל ההוכחה (דב"ע מז/146-3 חיים פרינץ נ' נתי גפן, פד"ע כו 547).

בהעדר ראיה אחרת ובהתאם לנטלי הראיה, הננו קובעים כי אפריל 1984 הוא מועד תחילת עבודת התובע בחברה.

לצורך הקביעה מיהו המעביד, יש לבחון באיזה חוק מדובר, מהי תכליתו ומהן נסיבות העבודה (דב"ע נה02-109/ דפנה לוין נ' ב"ל, עמ' 13 לפס"ד מיום 10.1.96). לעתים ישקול בית הדין שיקולי "צדק חברתי ומדיניות ראויה" (דב"ע נד3-96/ מ.ב. תשלובת הבניה של הקיבוץ הארצי בע"מ נ' חליל עבד אל רחמן, סע' 30 לפס"ד מיום 21.9.95). עם זאת, בסופו של יום לא נזנחו המבחנים המסורתיים, הקובעים מיהו מעבידו של עובד פלוני: "מי קיבל אותו כעובד, מי רשאי לפטרו, מי משלם את שכרו, כיצד דיווחו עליו למס הכנסה, ממי קיבל חופשה, למרותו של מי הוא סר ולמי יש זכות פיקוח עליו?" (דב"ע נב3-17/ יעקב גואטה נ' הסתדרות הפועל המזרחי, סע' 11 לפס"ד מיום 6.12.92; דב"ע נא3-82/ אולברג נ' בית הגפן, פד"ע כג' 266, 264).

מעיון בראיות שהוגשו לבית הדין ולפני המבחנים לעיל, עולה כי החברה הייתה מעסיקתו של התובע מאז התאגדותה ועד לפיטוריו ב- 1997.

על קיומה של החברה ניתן ללמוד מהמחאות העסק, שנושאות את השם "המרהט המודרני בע"מ
" (דוגמא צורפה כנספח "א" לתצהיר המנוח) וממכתב הפיטורין של התובע מיום 1.12.97 שנושא בכותרת את שם החברה וחתום ע"י החברה. (נספח "ב" לתצהיר המנוח). יתר על כן, התובע עצמו העיד כי בחנות של הנתבעת ברח' אלנבי בת"א היה שלט עם שמה של הנתבעת (עמ' 3, ש' 10 לפרוט').

הפסיקה קובעת כי יש לייחס משקל רב להתנהגותם של הצדדים כלפי הרשויות, שכן יש בה להצביע על כוונתם האמיתית. (ראה: ע"א 415/90 חיים מזרחי נ' יהודה פלפלי ואח', פ"ד מו(4)).

תלושי השכר שצורפו לתביעה בגין החודשים 6/97 עד 11/97 (נספח "ו" לתצהיר התובע) נושאים את השם "המרהט המודרני" בכותרת וחתומים בחותמת החברה. החברה נשאה בתשלומים לביטוח הלאומי ולמס הכנסה, כך עולה מתלושי השכר ומטופס 161, שצורפה כנספח לתצהיר המנוח.

מבלי לגרוע מהאמור לעיל, מקובלת עלינו טענת התובע כי לא קיבל תלושי משכורת לאורך כל תקופת עבודתו למעט לאחר סיום עבודתו כאשר ביקשם לצורך קבלת דמי אבטלה (עמ' 4 , ש' 23 לפרוט') עניין זה התאשר בעדותו של מר אברהם מיכאלי שהעיד כי לא היה מקבל תלושים באופן סדיר. ( עמ' 10, ש' 4-5 לפרוט').

החובה למסירת תלושי שכר מעוגנת בסעיף 24 לחוק הגנת השכר, התשכ"ח- 1958. הנתבעת, על אף שכפרה בטענה כי לא המציאה לתובע תלושי שכר לאורך תקופת העסקתו, לא צירפה לתצהיריה את תלושי המשכורת של התובע, אשר לגביהן טענה כי העתק מצוי אצל רו"ח, מלבד תלוש חודש 08/96 (נספח "ד" לתצהיר הנתבעת).

טענת התובע כי לא ידע שהועסק ע"י החברה לא הוכחה כלל ועיקר. התובע שטען בתצהירו כי "הנתבע 1 שימש כמעבידי ולאחר כ- 20 שנה שימש כבעליה של הנתבעת 2...(סע' 1) וכי: במשך 37 שנים עבדתי אצל הנתבעים..." (סע' 3) (ההדגש שלי -ו.ס) ביצע מקצה שיפורים במהלך עדותו וטען כי לא ידע כי הועסק ע"י החברה שכן לא נהג לקרוא את הרישום על גבי ההמחאות באמצעותן קיבל את משכורתו (עמ' 3 ש' 14-15 לפרוט') וכי לא יכול היה לקרוא את השלט עם שמה של הנתבעת שהתנוסס על החנות אם כי: "הייתי שומע שזה המרהט המודרני". (עמ' 3 ש' 18 לפרוט').

דינה של גרסה חדשה זו להדחות בהיותה סותרת את תצהיר התובע וכן את רשימת המוסכמות המוסכמות שבין הצדדים כפי שפורטו לעיל. נציין גם כי בשל אורך התקופה שבין הקמת החברה ועד לפיטורי התובע, כ- 13 שנה, סביר היה כי העובדים בנגריה ידעו כי הם מועסקים בחברה, עניין אשר התאשר ע"י העד מטעם התובע, מר אברהם מיכאלי. (עמ' 9 ש' 19 לפרוט').

בע"א 415/90 חיים מזרחי נ' יהודה פלפלי ואח', פ"ד מו(4) 601 נקבע כי: "עובד העובר ביודעין למעביד חדש, רואים אותו כמי שהסכים לעבור, גם אם לא נתן את הסכמתו המפורשת לכך; בהתנהגותו קיבל העובד את הצעת המעביד החדש להעסיקו, וכך נכרת חוזה עבודה בין השניים".

אשר על כן, יש לראות בחברה- הנתבעת כמעסיקתו האחרונה של התובע החל משנת 1984.

טענת התובע להרמת מסך ההתאגדות נשמעה לראשונה בסיכומים. המדובר בהרחבת חזית אסורה שאין להתירה.

חרף האמור ולמעלה מן הנדרש, נציין כי סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 שעניינו הרמת מסך ואשר אמור לשקף את המצב המשפטי, אינו חל בעניינו. מכל מקום קובע הסעיף כי הרמת מסך התאגדות החברה תעשה אם התקיים לכך תנאי בחיקוק או אם בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן (סעיף ב) או אם במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים בהתקיים אחד מהתנאים: (1) השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם; (2) בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, בשים לב לכך שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה וכן היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה.(סעיף ג).

כמו כן קובע סעיף 6(ד) כי "הרמת מסך לשם ייחוס חובות החברה לבעל מניה בה, תיעשה בשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה".

בדב"ע נג/3-205 מחמוד וגיה נ' גלידות הבירה בע"מ, פד"ע כז 345 נקבע כי: "הכלל הוא כי חברה היא תאגיד, הנפרד מבעלי מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין. לא יתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו. הטלת אחריות וחיוב בחוב של תאגיד על נושא משרה בתאגיד או על בעל שליטה למעשה, תתכן רק שעה שהוכחה למעלה מכל ספק סביר תרמית בין בעת הקמת החברה, בין בעת פעילותה ובין בסיום פעילותה".

עוד נפסק כי: "דברים אלה שנאמרו לגבי הצדקת הרמת מסך, יפים גם לחיוב בעל שליטה בתאגיד מכוח דיני השליחות". (בג"צ 30023/98 אלדד קונשטוק נ' נאוה דגן, עבודה ארצי כרך לג(5), 25).

כתימוכין לטענתו כי המנוח היה השולט בפועל בחברה, ביקש התובע להסתמך על עדות בנו של המנוח, הנתבע מס' 2, שמסר כי אביו היה "בעל הבית והוא היה בעל החברה וניהל את העסק" (עמ' 30 ש' 1-4 לפרוט') וכי היה "מקבל הזמנות מלקוחות, מכין סקיצות לעבודה ונותן לעובדים שיבצעו את העבודה, נותן הוראות עבודה לעובדים, עונה לטלפונים. מבצעים את העבודה לפי הנחיות אבי". (עמ' 30 ש' 14-16 לפרוט').

לקביעתנו, אין בעובדה כי המנוח היה "הרוח החיה" בחברה כדי להצדיק הטלת אחריות אישית על יורשי המנוח מכוח דיני השליחות או לחילופין להרים את מסך ההתאגדות של החברה.

בעניין זה נאמר: "כידוע רואים גם חברת מעטים ובחברת יחיד הפרדה גמורה בין החברה שהיא גוף משפטי לבין אותו יחיד שבידו- הבעלות והשליטה בחברה (ע"א 11/74 פ"ד כט(1) 297, 301).

לא נשמעה בפני
נו טענה לעירוב נכסים או לשימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה ונחה דעתנו כי פעולות המנוח התבצעו מכוח תפקידו כאורגן בחברה.

הוא הדין באשר לסיום פעילות החברה. ושוכנענו, באופן שלא נסתר, כי סגירת הנגריה נבעה בשל התמעטות העבודה ומגבלותיו הגופניות של המנוח (סע' 4 לתצהיר המנוח). עד התובע, מר אברהם מיכאלי אף אישר במהלך חקירתו כי המנוח הציע לעובדים להמשיך לנהל את הנגריה (עמ' 10 ש' 19 לפרוט'). כמו כן, הסדירה החברה את סיום יחסי העבודה עם העובדים, גם אם ההסדר, שבסיס התביעה, שנוי במחלוקת.

לאור כל האמור, ומאחר ולא הוכח שימוש לרעה באישיות המשפטית של החברה ולאור הקביעה לעיל כי יש לראות בחברה כמעסיקתו האחרונה של התובע, אין כל הצדקה משפטית לחיוב יורשיו של המנוח אישית, אף אם כפועל יוצא יתקשה התובע לממש את פסק דינו נוכח הפסקת פעילותה של החברה. התוצאה היא כי התביעה כנגד הנתבעים 1-4 נדחית.

8. תוקף ההסכם מיום 8.3.98

לטענת התובע, הפרוטוקול נכפה עליו תחת תחושת איום, כי במידה ולא יחתום לא יקבל את כספו כיוון שהחברה נסגרת, תוך כדי ניצול מעמדו הנחות, הוא הוטעה לחשוב ע"י שלוחי החברה כי התגמולים אינם שלו ונאלץ לחתום תחת השפעה בלתי הוגנת.

לגרסת הנתבעת, מנוע התובע ומושתק מלטעון כנגד ההסכם, עליו הוא חתם מרצונו ובו הצהיר כי אין לו כל תביעה כנגד החברה וכי ההסכם מהווה חשבון סופי ואחרון של התחשבנות בין הצדדים לגבי כלל התשלומים.

טענה נוספת שהעלתה הנתבעת הינה כי טענות התובע כנגד ההסכם מהוות טענות בע"פ כנגד הסכם בכתב אשר הינו מנוח להעלותן על פי הוראות סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני ודין תביעתו להדחות על הסף בשל כך.

אין בידינו לקבל טענה זו. טענות התובע כנגד הפרוטוקול אינן מהוות "טענה כנגד המסמך" האסורה על פי סעיף 80 לחוק הנ"ל שכן אין התובע מכחיש את תוכנו וטוען כי כוסם אחרת אלא טוען כי נפל בו פגם. והרי נפסק בעניין זה כי : "מותר להוכיח בעדים שלא נעשה הסכם או שהיה נגוע, אסור להוכיח בעדים שתוכנו של ההסכם היה שונה מן הכתוב במסמך" (ע"א 22/63 בן ציון נ' משה אזולאי, פ"ד יז 1410, 1418).

9. נוסח ההסכם
בין היתר קובע הפרוטוקול כדלקמן:
"4. הוסכם כי לעובד מגיעים פיצויים על סך 118,354 ₪.
5. הואיל ולחברה מגיעים כספי השבה של התגמולים בביטוח המנהלים ששולמו על ידה
ללא הפרשות העובד.
6. הוסכם לכן כי העובד יקבל את הפיצויים המפורטים בס' 4 לעיל וכן חלקו בתגמולים בסך 71,733 ₪ וכן סך של 39,913 ₪ מהתגמולים אשר יהוו פיצוי סופי ומוסכם לכל המפורט בס' 7 להלן.
7. כמו כן לפנים משורת הדין הוסכם כי לעובד ישולמו סך 39,913 ₪ לכיסוי פיצויים משנת 1960 וכן לכיסוי כל התשלומים שהגיעו לעובד משך השנים.
8. העובד יקבל סך של 112,383 ₪ ויתן הוראה בנקאית להעברת סך של 25,000 ₪ למרהט המודרני בע"מ וכן יקבל לבעלותו את כל הסכומים הנמצאים בקופת התגמולים בחברת מגדל."

עוד נקבע בהסכם כי לעובד ולחברה לא יהיו תביעות זה כנגד זה וכי הם באים לידי חשבון סופי ואחרון של התחשבנות ביניהם.

לעניין ויתור של עובד על זכויותיו בעת סיום יחסי העבודה נאמר בפסיקה:
"גם ויתור בדיעבד הוא למעשה לא ממש ויתור בדיעבד, מאחר והעובד חתם על כתב הויתור על מנת לזכות בסכומים המגיעים לו כתוצאה מקיום יחסי עובד-מעביד. הרעיון לכן במשפט העבודה אינו שונה במהותו מהרעיון הקובע שחוקי המגן אינם ברי ויתור. יש לבחון את הנסיבות בהן נחתם כתב הוויתור לאור מטרתו של משפט העבודה יש לבחון את נסיבות החתימה על כתב הוויתור ובעיקר את המודעות של הצדדים לנאמר בו ולתת לו משקל מה במקרים חריגים בלבד". (דב"ע נו/29-3 תנובה בע"מ נ' לוסקי, פד"ע לג 241; דב"ע לח/59-3 סילשי נ' דורון ושות' פד"ע י' 32).

עוד נפסק כי אין נפקות לכתב ויתור שנחתם תחת אילוץ. (דב"ע מח/9-3 האופרה הישראלית נגד לבנון, טרם פורסם) וכי ויתור שלא מדעת של זכות אינו יכול לעמוד...אי לזאת, אין נפקות לכתבי ויתור כאשר העובדים שחתמו עליהם לא קיבלו חשבון מפורט בדבר התשלום לסילוק זכויותיהם ולא ידעו אילו רכיבי שכר נכללו בחישוב הפיצויים (דב"ע מז/140-3 כיתן נגד סיימי, לא פורסם).

בית הדין הארצי טווה את העקרונות לפיהם יבחן תוקפו של כתב הויתור וקבע כי לכתב וויתור שנחתם בידי עובד יש נפקות, למעט וויתור על זכויות מגן במשפט העבודה, אם: הזכויות שעליהן ויתר העובד היו ידועות לו; נמסר לעובד, לפני חתימתו על כתב הסילוק, חשבון ברור ומובן של
הסכומים שקיבל; כתב הסילוק ברור וחד משמעי. ( דב"ע נב/217 -3 אגודה ארצית של מנהלים ומורשי חתימה של הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ואח'- הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ואח', פד"ע כ"ז 3, 34).

הפגישה ביום 8.3.98 בה נערך ההסכם, התקיימה בין רוה"ח של החברה, מר אלדד דוד, ועו"ד אשר חן, שהינו חתנו של המנוח. מהעדויות עולה כי הפרוטוקול נרשם בכתב ידו של עו"ד חן, לפי חישוביו של רוה"ח אשר חתם על ההסכם, לדבריו, "בשם החברה". (עמ' 27, ש' 22 לפרוט').

לבית הדין לא הוגש יפוי כח בכתב של מי מהשניים לפעול בשם החברה אולם נטען כי פעולתם נעשתה מכוח הרשאה טלפונית שקיבלו מהמנוח. מאחר ואין חולק כי התובע ראה בהם כשלוחי החברה במעמד הפגישה, ואף טען כי מר חן הוא עו"ד החברה- טענה שלא הוכחה בפני
נו- נחה דעתנו כי מר אלדד ומר חן אכן פעלו בשם החברה ע"פ הנחיית המנוח.

לאור בחינת הראיות ועדויות הצדדים, שוכנענו כי הפרוטוקול אינו עומד בתנאי הפסיקה להכרה בהסכם ויתור כתקף.

לקביעתנו, ההסכם אינו נוקט לשון חד משמעית באשר לסכומים המשתלמים בגין כל זכות, ולא מובן היחס בין הסכומים המגיעים לסכומים המשתלמים בפועל. כך, למשל באשר לסכום פיצויי הפיטורים המגיע בסעיף 4 להסכם, לעומת הסכום הנקוב בסעיף 8, אשר ישולם לתובע. הוא הדין באשר לסכומים בסעיף 7 להסכם, אשר אינו מפורט.

בהקשר זה יצויין כי טענת התובע כי אינו יודע קרוא וכתוב בהקשר לידיעת נוסחו של הפרוטוקול נסתרה ע"י הנתבעת ומכל מקום אינה מקובלת עלינו, שהרי אין חולק כי התובע היה מלווה כל העת באחיו, מר חזקיה רחמים, במהלך הפגישה.

יתר על כן, לא ניתן לתובע כל מסמך המפרט את חישוב הסכומים הנקובים בהסכם, בין אם מדובר בסכומים המגיעים לו או הסכומים שעליו לשלם לחברה. עניין זה מתאשר בעדותו של עורך החשבון, מר אלדד, כי לא צירף את החישובים לפרוטוקול. (עמ' 23, ש' 4 לפרוט').

הגם אם העיד התובע כי מר אלדד הסביר לו את אופן חישוב הסכומים. (עמ' 5, ש' 20-21 לפרוט'), מסקנתו לעיל אינה משתנה בהעדר כל מסמך המפרט את החישובים לסכומים אשר מופיעים בפרוטוקול.

משמעות הסכומים שנקובים בהסכם לא נתבהרה אף לאחר שמיעת ראיות הנתבעת, שכן העדים לא הציגו גרסה אחידה באשר לסכומים הנקובים בפרוטוקול, ואף התקשו ליתן הסבר המניח את הדעת לאופן חישוב הסכומים. כך, בחקירתו הנגדית של עד ההגנה, מר אלדד אשר הכין את החשבון לתובע (בעמ' 22-23 לפרוט') ובחקירתו של מר חן. (עמ' 38 לפרוט').

לא נתקבל כל הסבר משכנע לאופן חישוב הסכום אשר שולם בפועל לתובע ע"י חברת הביטוח, בסך 112,383 ₪ אשר שולם בגין רכיב פיצויי פיטורים, בעוד הסכום המגיע לתובע הנקוב בהסכם שונה. (כך בעדותו של מר אלדד בעמ' 25, ש' 14 לפרוט').

לא התברר מעדויות הצדדים מהו המקור לתשלום שניתן לפנים משורת הדין בסך 39,913 ₪ "לכיסוי פיצויים משנת 1960 וכן לכיסוי כל התשלומים שהגיעו לעובד משך השנים ". הנתבעת העלתה הסבר כי סכום זה ניתן בגין פיצויים עבור תקופת עבודתו של התובע אצל אחר, עובר לעבודתו אצל המנוח כתוצאה ממשא ומתן שהתנהל בין הצדדים.

אף אם נצא לפי שיטת הנתבעת, לא הובהר אופן חישוב הסכום ומהם התשלומים שהגיעו לעובד במשך השנים.

הוא הדין באשר לאופן חישוב הסכום של 25,000 ₪ אשר העביר התובע לנתבעת, כנטען, בגין החזר תגמולים אשר הפרישה הנתבעת ללא הפרשות העובד. מר אלדד העיד בעניין זה כי: "לקחתי סכום של 25,000 ₪ ללא קשר לכלום". (עמ' 26 ש' 15 לפרוט').

די באמור לעיל כדי לקבוע כי ההסכם מיום 8.3.98 אינו עומד במבחני הפסיקה לצורך מתן תוקף להסכם.

10. למעלה מן הצורך נדון בטענה נוספת שהעלה התובע לפיה הזכויות עליהן ויתר, הנוגעות להעברת 25,000 ₪ בגין חלקו בתגמולים אשר שולמו ע"י המעביד לביטוח המנהלים, לא היו ידועות לו, ונאמרו לו לראשונה במעמד הפגישה. ( סע' 7 לתצהירו). לגרסת הנתבעת מאידך, על פי המוסכם בין הנתבעת לעובדים, בעת פקיעת הביטוח או פדיונו, על העובד להחזיר לנתבעת את סכום ההפרשות אותו שילמה הנתבעת עבורו.

נחה דעתנו כי הנתבעת אכן הפרישה עבור התובע את חלקו לביטוח המנהלים החל ממועד עריכת הפוליסה. כך עולה מעיון בתלושי המשכורת אשר הוגשו לבית הדין בהם לא נוכה חלק ממשכורת התובע להפרשות לביטוח המנהלים.

מבלי לגרוע מן האמור, מאחר וקיבלנו את טענת התובע לפיה לא קיבל תלושי שכר משך כל תקופת העסקתו, אין בתלושים כדי ללמד על ידיעת התובע על הפרשות המעביד את חלק העובד לביטוח עובר לפגישה. אולם, די בכך כי התובע ידע כי נערך לו ביטוח מנהלים וכי נאמר לתובע במעמד הפגישה כי הנתבעת הפרישה את חלקו וכי הוא נתבקש להשיב את הסכום , כדי לשלול את טענתו לאי ידיעה על ויתור על זכויותיו.

11. באשר לטענת האילוץ- חוזה אשר נחתם מתוך אילוץ וכפיה הינו בר ביטול לפי קביעות סעיף 17 לחוק החוזים [חלק כללי]. יש לבחון אם אכן הפעילו שליחי הנתבעת לחץ על התובע ולחץ זה גרם לו לחתום על הפרוטוקול.

התובע מסר הן בתצהירו והן בבית הדין כי הוצע לו ע"י מר אלדד ומר חן לקחת מחצית מכספי הפנסיה כי הוא עלול לאבד את כל הכסף בשל הקשיים של החברה. (עמ ' 6, ש' 4-7 לפרוט').

אחיו של התובע העיד כי השניים אמרו לתובע כי הוא עלול לאבד את כל כספו היות והחברה בקשיים. (עמ' 12 ש' 12-14 לפרוט'). בהמשך הינו מפרט כי התובע דרש בפגישה את כל הכספים שבביטוח המנהלים ואילו שליחי הנתבעת "סירבו לתת לתובע את כל התגמולים. הם אמרו לו שחצי אנחנו וחצי אתה...הם אמרו שאם לא יחתום על סך של 25,000 ₪ לא יקבל את השיק".

הגם כי עדותו מאשרת את דברי התובע, לא מצאנו לנכון לייחס לה משקל רב מאחר והיה נוכח במהלך עדותו של התובע.

העד מר מיכאל אברהם, אשר המתין לפגישתו במהלך פגישת התובע מסר כי התובע היה נרגש מאוד לאחר שיצא מהפגישה. (עמ' 11 ש' 10 לפרוט').

הגם אם נצא לשיטת התובע כי אכן שליחי הנתבעת אמרו לו כי עדיף לקבל מחצית הכספים לאור מצבה הכלכלי הרעוע של החברה, לא ברורה משמעות האמירה על "מחצית הכספים" לעומת הסכומים אשר הועברו בפועל לידי התובע, אשר אף הם לא הוכחו ועל כך יורחב בהמשך.

על כן, לא ניתן לקבוע בענייננו ממצא חד משמעי לפיו שליחי הנתבעת אכן הפעילו על התובע לחץ באופן אשר גרם לו לחתום על ההסכם.

אף אם לא נאמר לתובע כי החתימה על הסכמה להעברת סך של 25,000 הינה תנאי לקבלת ההמחאה, מצאנו פגם בהתנהלותה של הנתבעת בכך כי המחאת חברת הביטוח בסך 112,383 ₪ מיום 4.2.98 (נספח "ד" לכתב התביעה) שהייתה לפקודת התובע, נמסרה לו רק במעמד הפגישה, כחודש מאוחר יותר, ועל כן העידו אף מר אשר ומר אלדד.

הגם כי לא ניתן לדעתנו להחיל את טענת האילוץ על המקרה דנן, התרשמנו כי רצונו של התובע לא היה שלם בעת החתימה על ההסכם.

אין בעובדה כי התובע נתן את ההוראה הבנקאית להעברת סך של 25,000 ₪ לפקודת הנתבעת שבוע לאחר הפגישה (כעולה מנספח 3 לכתב התביעה) כדי ללמד כי הספיק לשקול את העניין ועל רצונו החופשי כטענת הנתבעת.

אף כי התובע לא ביטל את ההסכם, שוכנענו כי רצונו של התובע היה פגום, כאשר מהעדויות עלה כי 3 ימים לאחר חתימת ההסכם התקשר וביקש מהנתבעת לעכב את ההעברה. עניין זה לא נסתר בעדויות הנתבעת.

12. חלף הודעה מוקדמת

הוראותיו של חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א- 2001 אינן חלות בענייננו אולם החובה ליתן הודעה מוקדמת לפיטורים חלה מכוח ההסכם הקיבוצי הכללי שנחתם בין לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים ובין ההסתדרות הכללית מ- 1995 אשר הוחל על כל העובדים והמעבידים במשק והקובע הודעה מוקדמת של חודש ימים לפיטורים.

התובע דורש תשלום חלף הודעה מוקדמת מאחר ופוטר 31.12.97 וזאת בהודעה בכתב שקיבל לידיו במועד הפיטורים. הנתבעת טענה מאידך כי הודעת פיטורים ניתנה לעובדים ביום 1.12.97 וכי העובדים ידעו זמן רב עובר לכך על סגירת המפעל מאחר והיו נוכחים בעת פירוק הנגריה.

התובע טען הן בתצהירו והן במהלך עדותו (עמ' 4, ש' 5-6 ) כי במהלך חודש 12/97 היו דיבורים על סגירת המפעל והעברתו למקום אחר.

אף מר מיכאלי העיד כי העובדים החלו בפירוק הנגריה בדצמבר 97, כשבועיים לפני סגירתה כאשר עד לחודש האחרון דיברו שיעבירו את הנגריה למקום אחר (עמ' 10 ש' 14-15 לפרוט') לדבריו, התברר לו כי סוגרים את הנגריה "בפחות מחודש". (שם, בש' 17). מכאן, כי אף אם צודקת הנתבעת בטענתה כי העובדים נכחו במהלך הפירוק, לא הוכחה הטענה כי העובדים אכן ידעו כי המפעל עתיד להסגר.

אף אם נצא לפי הגרסה לפיה בחודש האחרון התקיימה שיחה בין המנוח לעובדים בה הוצע להם להמשיך לנהל את הנגריה (כעדות מר מיכאלי בעמ' 10 ש' 19-20 לפרוט'), אין בכך כדי לשנות את המסקנה לעיל מקום בו לא הוכח המועד המדויק בו נערכה השיחה והאם הכוונה הייתה לניהול הנגריה באותו מקום או לאחר מעבר הנגריה למקום אחר.

ההודעה על סיום העבודה (נספח "א" לכתב התביעה) נושאת את התאריך 1.12.97 אך התובע טען כי קיבל לידו את מכתב הפיטורים ביציאה מהמפעל. טענה זו לא נסתרה במהלך חקירתו הנגדית והתאשרה בעדות של העד אברהם מיכאלי שמסר כי מכתב הפיטורין נמסר לו ביום בו נסגרה הנגריה. (עמ' 11 ש' 4-5 לפרוט').

על כן, טענתו של התובע כי לא ניתנה לו הודעה מוקדמת הוכחה ועל הנתבעת לשלם לו דמי הודעה מוקדמת בגובה משכורתו האחרונה בסך של 4,012 ₪.

13. פיצויי פיטורים

הנתבעת העלתה טענה לגבי התיישנות התביעה באשר לתקופת העבודה אצל המנוח.

מאחר וקבענו כי אין יריבות בין התובע ליורשי המנוח, מתייתר הדיון בטענה זו, מה גם כי סעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג- 1963 קובע רצף חובות בין מעבידים באותו מקום עבודה.

לגופו של עניין, סך פיצויי הפיטורים אשר מגיעים לתובע ע"פ הוראות חוק פיצויי פיטורים עומד על סך של 118,354 ₪. אף לשיטת הנתבעת סכום זה הוא המגיע לתובע בגין רכיב פיצויי הפיטורים.

הסכום מתקבל לפי חישוב של המשכורת הקובעת בגובה 4,012 ₪ (כעולה מתלוש המשכורת נספח ז לתצהיר המנוח) לתקופה של 29.5 שנים, החל משנת 1968, תקופת העבודה המצויינת בטופס 161 שענייננו הודעת מעביד על תשלום מענק עקב פרישה (שצורף לתצהירו של מר אלדד).

אין חולק כי התובע קיבל סך של 112,383 ₪ בגין רכיב של פיצויי הפיטורים ביום 8.3.98. תצלום העתק ההמחאה (נספח "ד" לתצהיר התובע) צוין כי הסכום הנ"ל מהווה פדיון חלקי של הפוליסות בהן מבוטח התובע.

מכאן כי התובע זכאי להפרש פיצויי הפיטורים בסך של 5,971 ₪.
14. פיצויי הלנת פיצויי פיטורים

התובע דורש פיצויי הלנת פיצויי פיטורים על הסכום ששולם ממועד סיום העבודה 31.12.97 ועד מועד התשלום 8.3.98 וכן על סכום היתרה מיום סיום יחסי העבודה ועד לתשלום בפועל.

מאחר ואין חולק כי פיצויי הפיטורין שולמו חודשיים לאחר הפיטורין, הנתבעת הלינה את תשלום פיצויי הפיטורים לתובע, וזאת בניגוד לקביעות סעיף 20 לחוק הגנת השכר תשי"ח- 1958.

הנתבעת לא העלתה כל טענת הגנה עניינית כנגד תביעה זו בעד הפעלת שיקול דעתו של בית הדין לביטול או הפחתת פיצויי הלנת פיצוי פיטורים.

על כן, יש לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בגין אי תשלום הסך של 112,383 ₪ במועדו, באשר לתקופה שבין יום 1.1.98 ועד ליום 8.3.98.
וכן, בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים בגין הסך שלא שולם של 5,971 ₪ מ- 1.1.98 ועד התשלום בפועל.
15. הפרשות לפנסיה/ היוון פנסיה

התובע טען כי מכח ההסכם הקיבוצי וצו הרחבה היה על הנתבעת להפריש עבורו תגמולים לקרן הפנסיה מבטחים, ובשל אי ההפרשות נגרם לו נזק המפורט בחוות הדעת האקטוראית.
התובע דורש סכום היוון הפנסיה בגובה 217,777 ₪ או פנסיה חודשית מגיל 65 ועד תום תוחלת החיים (ע"פ החישוב בנספח ז" לכתב התביעה) או לחילופין הפרשות לתגמולים, חלק המעביד בגובה 89,066 ₪ בניכוי סך של 39,913 ₪ שהועבר ע"י הנתבעת.
בכתב הגנתה טענה הנתבעת כי לא הייתה כל הפרה של ההסכם הקיבוצי, התובע לא צירף צו הרחבה רלוונטי לעניין הפנסיה,תחולתו על הנתבעת ומועד תחולתו.
בהסכמת התובע נערך לו וליתר העובדים ביטוח מנהלים בשנת 1973 אשר תנאיו עדיפים על כל הפרשה של פנסיה, הוא מנוע מלטעון כנגד ההסדר בו הסכים לפדות את הביטוח ומכל מקום התובע קיבל יותר מהמגיע לו.
16. טענת התיישנות- בסיכומיה העלתה הנתבעת לראשונה טענה לגבי התיישנות התביעה לפנסיה לגבי חלק מהשנים. ב"כ התובע טען מנגד כי יש המועד הרלוונטי להתיישנות הוא מועד התגבשות הנזק בסיום יחסי העבודה.

צדק ב"כ הנתבעת בטיעוניו, שכן הפסיקה מורה בעניין התיישנות הפרשות לפנסיה כי: "התביעה מבוססת...על עילות תביעה רבות, דהיינו על אוסף של עילות שכל אחת מהן נולדה במועד החיוב בתשלום הפנסיה של כל חודש לפיכך מתחילה תקופת ההתיישנות בת שבע השנים, על פי סעיף 5 לחוק ההתיישנות התשי"ח- 1958, רק מיום שנולדה כל אחת מהעילות, ומשהוגשה תביעה לבית הדין, חלה התיישנות רק לגבי אותן עילות שנוצרו שבע שנים לפני מועד זה". (תב"ע מח/825-3 משה דורון נ' הטכניון-מכון טכנולוגי לישראל, פד"ע כרך כ"א, עמ' נ"ז).

ברם, משלא נטענה טענת ההתיישנות "בהזדמנות הראשונה" על פי מצוות סעיף 3 לחוק ההתיישנות, אין להזקק לה.

בעניין טענת התיישנות התביעה באשר לנתבעים 1-4- למעט התביעה לפיצויי פיטורים- דעתנו כדעת ב"כ הנתבעת.

טענת התובע על התיישנות שלא מדעת של הזכויות לפי צו ההרחבה שנודעו לו לאחר סיום העבודה עת התייעץ עם עורך דין (סע' 14 לתצהירו) לא הוכחה ודי בכך כי התובע היה מודע לכך כי נערך לו ביטוח מנהלים ואף נפגש עם הסוכן לצורך כך כדי לשלול את טענתו לעניין קביעות סעיף 8 כאמור.

על כן, תבחן שאלת זכאותו של התובע לפנסיה החל מאפריל 1984, אותו קבענו כמועד תחילת עבודתו של התובע בחברה.

17. תחולת ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה

נקבע בפסיקה כי צוי הרחבה המוצאים על ידי שר העבודה והרווחה מכוח סעיף 25 לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז- 1957 הם בבחינת "ידיעת דיינים" בכל בית משפט, מאחר שהם מתפרסמים ברשומות; בוודאי ובוודאי שהם בחינת "ידיעת דיינים" בבית הדין לעבודה, בהם גם ההסכמים הקיבוציים הכלליים המורחבים על ידי אותם צוים הם בבחינת ידיעת דיינים, מבלי שיוכחו או יוגשו לבית הדין (דב"ע מט/16-3 אגודת השומרים בע"מ נ' שלייבי עיידה פד"ע כ 213).

עוד נקבע כי נטל ההוכחה על הטוען כי הוראות צו ההרחבה חלות עליו (דב"ע שן/7- 1 אליקים הדי נ' אוריינט קולור תעשיות צילום בע"מ פד"ע כג 45).

הסכם עבודה קיבוצי כללי בענפי העץ- נגרות בניין רהיטים ומוצרי עץ אחרים מיום 23.12.84 מפנה בסעיף הפנסיה להסכם פנסיה המקיפה בענף העץ מיום 10.2.1975 ואשר קובע בסעיף 5 כי הנגריה והעובדים מתחייבים לשלם למבטחים מדי חודש תשלומים על פי התקנות. על פי סעיף 1 להסכם, תחולתה הינה על מפעלי נגרות ומוצרי עף שבעליהם הינם חברים בהתאחדות בעלי מלאכה ותעשיה זעירה בישראל.

לא הוכח ואף לא נטען כי הנתבעת הייתה חברה בהתאחדות ועל כן לא חל ההסכם הקיבוצי מיום 23.12.84 בענייננו.

צו הרחבה בענף העץ- מלאכה ותעשיה זעירה מיום 19.1.1986 שצירף התובע לתביעתו, החיל את הסדר הקיבוצי מיום 23.12.84 על כל המעבידים בענף העץ, בתעשיה ובמלאכה המעסיקים עד 20 עובדים, קובע כי סעיף הפנסיה בהסכם לא הורחב ומפנה לצו ההרחבה בעניין הנהגת פנסית זיקנה משלימה (יסוד). (המצוטט להלן). הצו קובע כי אינו חל על עובדים שתנאי עבודתם הוסדרו או יוסדרו בהסכמים קיבוציים או מעבידיהם.

צו ההרחבה הרלוונטי לענייננו הוא צו ההרחבה בדבר הנהגת פנסית זיקנה משלימה (יסוד) שצורף לסיכומי התובע, החיל את הוראות ההסכם הקיבוצי מיום 22.6.1964 בדבר פנסיית יסוד משלימה על כל העובדים והמעבידים בתעשיה, במלאכה ובתחנות הדלק החל מיום 1.8.1966. ( מתוך ילקוט הפרסומים 1292, התשכ"ו). צו ההרחבה קובע כי לא יחול " על עובדים שתנאי עבודתם הוסדרו או יוסדרו בהסכמים קיבוציים".

דעתנו כדעת התובע כי ענף הנגרות נכנס בגדר תחום "המלאכה". והרי נפסק בעניין זה כי: "קרוב יותר לעניננו השימוש המילוני במילה "מלאכה" בדיבור "בית מלאכה", שעליו נאמר במלון של אבן שושן: "בית מלאכה" מקום שעובדים שם במקצוע מסויים בעיקר עבודת ידיים (להבדיל מן "בית חרושת" - שעובדים בו בעיקר במכונות), כגון נגריה, מסגריה, סנדלריה". (דב"ע לו/6-5 מבטחים נ' סקילי, עבודה ארצי, כרך י(1), 93). הנתבעת לא הפריכה טענה זו.

המסקנה המתבקש אפוא בשים לב למועד תחולת צו ההרחבה ביום 1.8.1966, כי החל מתחילת מועד עבודתו של התובע חלה על המעסיק החובה לבטח את התובע ב"מבטחים" בביטוח פנסיית יסוד.

טענה נוספת שהעלתה הנתבעת הינה כי התובע ביקש להיות מבוטח בביטוח מנהלים במקום בביטוח פנסיוני. טענה זו לא הוכחה כלל בבית הדין, והופרכה בעדות התובע אשר טען כי המנוח החליט באיזה סוג ביטוח לבטחו והורה לסוכן הביטוח לערוך לו את הביטוח. (עמ' 4 ש' 22, 8 ש' 18-19 לפרוט').

אף אם נצא לשיטת הנתבעת, לפיה העדיף התובע כי יערך לו ביטוח מנהלים על פני הפרשה לקרן פנסיה, אין לכך כל נפקות בנסיבות העניין.

סעיף 20 לחוק הסכמים קיבוציים התשי"ז- 1957 קובע כי:
"זכויות המוקנות לעובד בהוראות אישיות שבהסכם קיבוצי אינן ניתנות לויתור".

בדב"ע מב/3-123 "להבים" עבודת שרברבות בע"מ נ' משה פרנסה, פד"ע יד 269 נקבע כי: "התשלום לקרן, הינו חלק מ"תנאי העבודה" ובתור שכזה הינו "הוראה אישית" כמשמעות הדיבור בסעיף 19 לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז- 1957, דהיינו לעובד זכות תביעה בגינה במישרין...לחייב את מעבידו למלא אחר הוראה אישית שבהסכם קיבוצי".

עוד נאמר בעניין זה:
" הסכמת עובד אינה יכולה לשחרר את המעביד מאחריותו להפריש סכומים לקרן על פי הסכם קיבוצי או צו הרחבה...וכבר פסק ביהמ"ש העליון כי הסכם שבו מוותר העובד על מילוי חובתו של המעביד להפריש מכספו לקרן ביטוח של העובדים, מהווה ויתור מראש על זכות אישית שהוקנתה בהסכם קיבוצי, ולכן אינו תופס...האמור תואם את ההלכה כי את הזכות כופים על העובד, ואין זה מעלה או מוריד אם יאמר, רוצה אני אם לאו". (דב"ע מז/141- 3 טירן הובלות בע"מ נ' שרה הופמן ואח', פד"ע יט 407).

לעניין ביטוחו של עובד בביטוח מנהלים כתחליף לביטוחו בקרן פנסיה נפסק:
"ביטוח מנהלים, לא בא במקום הביטוח בקרן הפנסיה הקובע בהסכם הקיבוצי או בצו ההרחבה, וזאת ללא קשר לשאלה האם העובד הביע הסכמתו ורצונו לכך..." (דב"ע נב/40- 3 רחל פדידה ואח' נ' סטיב וייז ואח' (לא פורסם); דב"ע נא/ 193- 3 שוינגר נ' סונול ישראל בע"מ (טרם פורסם)).

המסקנה הינה אפוא כי הנתבעת הפרה את חובתה לבטח את התובע בביטוח פנסיוני בקרן "מבטחים" בניגוד לצו ההרחבה.

אי תשלום דמי גמולים כמתחייב ע"פ צו ההרחבה מהווה הפרת חוזה העבודה בין הצדדים, המקימה לעובד זכות לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לו עקב אי ביטוחו.

בעניין זה נאמר:
"דרך המלך באכיפת צו הרחבה היא הגשת תביעה על ידי העובד לשם העברת התשלומים לקופת גמל על ידי המעביד...בבוא בית הדין לפסוק בתביעה לתשלום פיצוי ממעביד עקב אי העברת תשלומים שוטפים לקופת גמל, עליו לברר תחילה אם ניתן ללכת בדרך המלך ולשלם את חוב התשלומים לקופת הגמל...רק אם מתברר כי הדרך האמורה אינה ישימה, יובאו בפני
בית הדין ההוכחות הדרושות על הנזק שנגרם לעובד עקב אי העברת התשלומים. לא הובאו הוכחות כאמור, לא היה זכאי העובד לפיצוי".
ומכאן, לבחינה האם לתובע נגרם נזק בשל אי ביטוחו בקרן הפנסיה "מבטחים".

18. הוכחת נזקו של התובע

התובע ביקש להסתמך על חוות הדעת האקטוארית לצורך הוכחת נזקיו.

בבחינת חוות הדעת, עדותו של האקטואר בבית הדין ויתר הראיות מצאנו למדים כי חוות הדעת אינה מדויקת, נסמכת על נתונים שלא הוכחו כדבעי בבית הדין ואינה עולה בקנה אחד עם סכום הנתבע כמצויין בכתב התביעה ובסיכומים.

לפי חוות הדעת, סכום הפנסיה המהוונת- הפנסיה בקרן היסוד הנצברת במשך 37 שנים היא 70% מהשכר הריאלי הממוצע בשלוש השנים האחרונות. סכום הפנסיה החודשית הינה 2,808 ₪ ותחשיב היוון הפנסיה ליום 1.1.98 הינו 494,260 ₪.

לחילופין, סכום צבירת התגמולים אילו היו מופרשים 10% מהשכר במשך 37.7 שנים בריבית ריאלית של 3.5% היה מצטבר סכום של 374,030 ₪ נכון ליום 1.1.98.

על פי חוות הדעת, מסכומים אלה יש לנכות את צבירת התגמולים בחברת "מגדל", כאשר בהמשך מצוין כי שווי התגמולים עומד על 139,110 ₪.
יצוין כי סכום זה מופיע בדף הריכוז של חברת הביטוח לכספים שהצטברו על שם התובע תחת הכותרת "פדיון נוסף" . (מצורף כנספח לתצהיר מר אלדד).

חישוב "השכר הריאלי הממוצע בשלוש השנים האחרונות", נעשה לדברי האקטואר על בסיס 6 המשכורות האחרונות בלבד, לגביהם "הנחתי שזוהי המשכורת הקובעת" (עמ' 34, ש' 8-9).

בעוד שאין חולק בין הצדדים כי התובע הינו יליד 30.8.37 (כך בכתב התביעה וברשימת המוסכמות) הסתמך האקטואר על כך כי התובע הינו יליד 1.1.1937 כאשר בעדותו מסר כי ישנה השפעה על הגיל לצורך היציאה לפנסיה בחישובי הפנסיה המהוונת (עמ' 34, ש' 26-27 לפרוט').

יתר על כן, לאור הקביעה לעיל כי התובע החל עבודתו בשנת 1968, אין משמעות לחישובים אשר התבססו על תקופת העסקה של 37.7 שנים כתקופה הקובעת.

במתן חוות הדעת הסתמך האקטואר כאמור על צו ההרחבה בענף העץ משנת 1985. לא ברור כיצד הוחל הצו החל משנת 1960 ונותן חוות הדעת לא נתן הסבר לכך במהלך עדותו (עמ' 33 ש' 12-13 לפרוט') הגם כי הסכים כי הצו אינו חל באופן רטרואקטיבי.

מעבר לאמור, חוות הדעת שהוגשה לאחר תחילת שמיעת הראיות בתיק, מפרטת סכומים שונים מהסכומים אותם דורש התובע בכתב התביעה, עניין הנופל בגדר הרחבת חזית שאין להתירה.

בכתב התביעה סכום היוון הפנסיה הנתבע הינו 217,776.99 ₪ ולחילופין נתבעו הפרשות התגמולים חלק מעביד בסך 89,066 ₪, לפי חישוב 5% מהמשכורת בניכוי הסכום אשר הועבר על פי ההסכם בסך 39,913 ₪ ובסה"כ סך של 49,153 ₪.

בסיכומי התובע עולה גרסה שלישית, אשר מסתמכת על חישובי חוות הדעת לעיל, בניכוי סכום התגמולים "שהצטברו בחברת מגדל (112,383 ₪)". סכום זה, כאמור, הינו גובה פיצוי הפיטורים שהצטבר בחברת הביטוח ולא פדיון הנוסף, אליו התייחס האקטואר בחוות דעתו.
ברם, בסוף הסיכומים חוזר התובע ודורש לחייב את הנתבעים בסכומים הנקובים בכתב התביעה.

חומרה יתרה מצאנו בכך, שבעוד התובע טוען כי הינו מסתמך על צו ההרחבה לפיו גובה הפרשות המעסיק לקרן "מבטחים" הינה בגובה 6% משכרו של העובד והפרשת העובד הינה בגובה 5.5% משכרו הכולל, סכומי הפרשות אשר מצוינים במפורש בסיכומים, מתבססים חישוביו על הפרשות המעסיק בגובה 5% מהמשכורת.

אף האקטואר בחוות דעתו מבסס חישוביו על הפרשה בגובה 10%, בה בעת, כביקרות על טענת מר אלדד בתצהירו כי ההפרשות לפנסיה אינן נופלות מהפרשות לביטוח המנהלים, טוען כי ההפרשות לפנסיה הינן בגובה 11.5% מהמשכורת.

אי לכך, הננו קובעים כי התובע לא הוכיח את הנזק הנטען אשר נגרם לו מאי הפרשות המעסיק לקרן הפנסיה "מבטחים". התוצאה הינה כי תביעתו של התובע לפנסיה נדחית.
19. התביעה שכנגד

יתרה שלילית של ימי חופשה

הנתבעת דורשת תשלום של יתרה שלילית של 58 ימי חופשה, אשר לטענתה צבר התובע עד לסיום עבודתו בסך 10,577.09 ₪.

הפסיקה קובעת כי נטל ההוכחה בדבר יתרת החופשה הוא על המעביד. מחובתו של המעביד לדעת כמי ימי חופשה הוא חייב חעובדו וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשות ולרשום בו את הפרטים הדרושים כאמור בסעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א- 1951 (דב"ע לא/ 22- 3 ציק ליפוט נ' חיים קסטנר, פד"ע ג, 215).

לגרסת הנתבעת, בהתאם לפנקס החופשות שנוהל היה התובע ביתרת חובה של 58 יום, כאשר התובע שהה בחופש בחול המועד סוכות ופסח, וכן במועדים אחרים לפי בקשתו.

מעיון בתלוש המשכורת של חודש 12/97, החודש האחרון להעסקתו, עולה כי אכן מצוינת בו תחת הכותרת "מידע מצטבר שנתי" יתרת חופשה ק. של 58(-) ימים. כמו כן, מעיון בתלוש חודש 09/97 (נספח "ד" לתצהיר המנוח) עולה כי יתרת החופשות של התובע הינה 49(-).

ברם, לא מצאנו לכך כל תמיכה בתצלומי דפי יומן שצורפו כנספח "ה" לתצהיר המנוח. לא ניתן ללמוד מהם על מועדי ימי החופשה של התובע, מקום כי הרישומים בו נחזים ככאלה המתייחסים לכלל הפעילות בנגריה, ורישום "חופש" בימים מסוימים, אינו מקושר לתובע דווקא.

משכך, ובהתאם לנטל הראיה, יש לדחות את התביעה שכנגד לתשלום בגין יתרה שלילית של ימי חופשה.

20. תשלום ביתר

הנתבעת דורשת מהתובע החזר סך של 37,868 ₪ אשר שולמו לו מעבר לזכאותו בכל הנוגע לפיצויי הפיטורים וההסדר הפנסיוני.

על פי חישובי הנתבעת, התובע זכאי לסך של 118,354 ₪ (פיצוי פיטורים) בנוסף לסך של 71,041 ₪ (תגמולים חלק מעביד) ובסה"כ סך של 189,395 ₪.
התובע קיבל - 112,383 ₪ (פיצויי פיטורים לפי ההמחאה)+ 139,880 ₪ (סך של 139,110 עבור התגמולים משוערך ליום תשלום הפיצויים) בניכוי 25,000 ₪ עבור החלק שנוכה מהנתבע ובסה"כ הכל קיבל התובע 227,263 ₪ ומכאן שהנתבעת זכאית להשבת הכספים ששולמו ביתר.

אין חולק כי הועבר סך של 112,383 עבור פיצויי פיטורים, בהמחאה של חברת הביטוח, אשר תצלום ממנה הוגש כאמור. לגרסת התובע (בכתב התביעה) הנתבעת העבירה לתובע סך של 39,913 ₪, לפי סע' 6 להסכם, אולם לבית הדין לא הוגשה כל ראיה על קבלת התשלום והנתבעת לא אישרה כן.

יתר על כן, חישוב הנתבעת לחלק המעביד בתגמולים אשר זכאי להם התובע לוקה בחסר, מקום בו לא ברור מהו סוג תגמולים המדובר ומהו העיגון לאחוז ההפרשות.

גרסת הנתבעת לפיה התובע קיבל את סכום "הפדיון הנוסף" בגובה 139,110 ₪ (כעולה מדף הפירוט של חברת הביטוח סבירה בעינינו.
מהראיות עולה כי הנתבעת פנתה לחברת הביטוח מגדל ביום 15.01.98 בבקשה לשחרור כספי פוליסת ביטוח המנהלים של הנתבעת (נספח "ב" לתצהיר המנוח) וכי ביום 10.2.99 במכתב הממוען לעו"ד חן, אישר חברת הביטוח כי הנתבעת הורתה לה לשחרר את כספי הפוליסה של העובדים וכי הוצאו המחאות לפקודת העובדים.( נספח "ג" לתצהיר המנוח).

ברם, לא הוגשה כל ראיה על העברת התשלום ולא ניתן לקבוע מסמרות בעניין. גרסתה של הנתבעת לא הוכחה אפוא ומכאן כי התביעה שכנגד להשבת הסכומים אשר שולמו ביתר נדחית.

21. סוף דבר

הנתבעת תשלם לתובע הפרש פיצויי הפיטורים בסך של 5,971 ₪ בתוספת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים על הסך שלא שולם בגובה 5,971 ₪ מ- 1.1.98 ועד התשלום בפועל ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים בגין אי תשלום הסך של 112,383 ₪ במועדו, באשר לתקופה שבין יום 1.1.98 ועד ליום 8.3.98.
כמו כן, תשלם הנתבעת לתובע דמי הודעה מוקדמת בסך של 4,012 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.1.98 ועד לתשלום בפועל.
התביעה להפרשות לפנסיה- נדחית.
התביעה שכנגד לתשלום יתרה שלילית של ימי חופשה והתביעה להשבת תשלום ביתר- נדחות.
הנתבעת תשא בהוצאות התובע ובשכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק צמודים כדין מהיום.
ניתן היום, _____________________ בהעדר הצדדים.
____________ _____________ ________________
נ.צ. משה שמר נ.צ. יהושוע ישי ורדה סאמט
- שופטת








עב בית דין אזורי לעבודה 303631/98 חזקיה יעקב נ' אסנת חן,אמיר חן,אלון און,אפרת נהון,המרהט המודרני בע"מ (פורסם ב-ֽ 20/09/2005)