פסקי דין על ראאד אבו- ערר | פסקי דין על אנואר אבו- ערר |

21393/05 בש     21/09/2005




בש 21393/05 מדינת ישראל נ' ראאד אבו- ערר,אנואר אבו- ערר




1
בתי המשפט

בית משפט מחוזי באר שבע
בש 021393/05

בתיק עיקרי: פ 008270/05
בפני
:
כב' השופט ח. עמר


21/09/2005
בעניין:
מדינת ישראל
ע"י ב"כ, עו"ד
שמש

המבקשת

נ ג ד
1.ראאד אבו- ערר

ע"י ב"כ, עו"ד אלי ביתן

2.אנואר אבו- ערר

ע"י ב"כ, עו"ד נעם אליגן

המשיבים

החלטה

1. זוהי בקשה למעצר המשיבים עד תום ההליכים, על פי כתב האישום שהוגש נגדם בבימ"ש זה (בתיק פ' 8270/05) ובו מיוחסות להם העבירות הבאות: קשירת קשר לביצוע פשע; נסיון לרצח; וחבלה במזיד.
כן, ובנוסף, מיוחסת למשיב 1 גם עבירת נשק (נשיאת נשק).

על-פי הנטען בכתב האישום, בוצעו העבירות האמורות כלפי שלושת המתלוננים (סייף, נימר ו- שריף) על רקע סכסוך ממושך הנטוש בין משפחת המתלוננים לבין משפחת המשיבים.
על רקע זה – כך נטען בכתב האישום – קשרו המשיבים, עם כתריסר אנשים אחרים, קשר לפגוע במי מהמתלוננים או במי מבני משפחתם של אלה, ולגרום למותו; ובמסגרת קשר זה ולצורך זה, הצטיידו ברובה (ארוך קנה) ובאבנים; וכשהם מצויידים באלה, יצאו - יחד עם אותם אחרים - ביום 18.8.05 סמוך לפני שעה 20:00, ממקום ישובם (ערוער), בשלושה כלי רכב, והמתינו בצומת "נבטים" להגעת מי ממשפחת המתלוננים למקום.
ואכן, סמוך לאחר מכן, הגיעו למקום שלושת המתלוננים ברכבם, ושם עצרו בצידו השני של הכביש, בסוברם כי המשיבים והאחרים הינם מבני משפחתם. משהמשיבים והאחרים הבחינו במתלוננים, ירדו מרכביהם, ויידו אבנים לעבר רכבם של המתלוננים; ואילו המשיב 1 – ובמטרה לגרום למותם, כך נטען – ירה מספר יריות מאותו רובה (שהחזיק ללא רישיון) לעבר המתלוננים, כשאחד הקליעים חלף סמוך לראשו של נימר, דרך חלון הנהג של הרכב, ובהמשך מסלולו ניפץ את החלון האחורי הימני של הרכב; ואילו קליע נוסף, חדר את הדלת השמאלית האחורית של הרכב.
עקב האמור – ומחשש המתלוננים לחייהם – נמלטו אלה ברכבם מהמקום, במהרה.

2. בחקירתם במשטרה, הכחישו המשיבים כל קשר לאירוע הנטען או מעורבות כלשהי בו, ואף טענו לאליבי, היינו, כי המשיב 1 היה בעת האירוע הנטען במחצבה; ואילו המשיב 2 היה בעבודתו במספרה בערוער.

ראיות לכאורה

3. בטיעוניהם בפני
, טענו סניגוריהם המלומדים של המשיבים כי, אמנם, קיימות ראיות לכאורה, נוכח תוכן אימרותיהם של המתלוננים ודבריהם בעימותים שנערכו בינם לבין המשיבים. אולם, לטענתם, כך בקליפת אגוז, מדובר בראיות לכאורה, ב"מובן הטכני", בלבד - וככאלו שאינן מצדיקות מעצר עד תום ההליכים – וזאת, כך נטען, משיש לנהוג בהן, וכבר בשלב זה, זהירות מרובה, נוכח כלל הנסיבות העולות מחומר החקירה ומחומר אחר, ואשר מקימות ספק של ממש אף באשר לעצם התרחשות האירוע, כלל; ובאופן שאין מדובר אלא בעלילה, על רקע הסכסוך האמור הנטוש בין שתי המשפחות, דוגמת עלילות דומות מן העבר, שהעלילו בני משפחת המתלוננים על בני משפחת המשיבים, ושהובררו כעלילות שווא, כך נטען.

מסקנה זו של הסניגורים, מבקשים הם לבסס, לא רק על המצוי בחומר החקירה והעולה הימנו, אלא, ואולי בעיקר, על שום מה שאין מצוי בו, היינו – כך על פי הטענה – כי המשטרה לא ביצעה פעולות חקירה בסיסיות, כדי לעמוד על טיבה ואמינותה של גירסת המתלוננים; וכך גם ביחס לממצאים אשר התביעה מבקשת להתבסס עליהם כראיות חיזוק אובייקטיביות, לכאורה.

4. עיינתי בחומר החקירה שהועמד לרשותי, ועיוני זה העלה כי, אכן – וכטענת הסנגורים, וראוי לפתוח בכך – איש מהמתלוננים לא הגיע לתחנת המשטרה ביום האירוע, כדי להגיש תלונה כלשהי; וכי רק ביום 21.8.05, היינו, 3 ימים לאחר האירוע, נגבו אמרות (תלונות) מהמתלוננים סייף ו – נימר; ואף זאת, לא ביוזמתם של שני אלה, אלא על פי יוזמה שנקטה המשטרה, בהגיעה בעצמה אל מסעדת "אסא" שבאזור התעשייה בדימונה – בה עובדים שני המתלוננים הנ"ל – ושם גבתה מהם את התלונות, כאמור; ויצויין, כי בחומר החקירה לא מצוי כל דו"ח פעולה או מזכר או כל מסמך אחר, שיש בו כדי להסביר מה מקור ידיעת המשטרה על האירוע הנטען או מה הניע אותה ליטול את היוזמה, כאמור; וגם מאימרות מתלוננים אלה, אין עולה כל הסבר לכך שלא הגישו תלונותיהם ביוזמתם, בסמוך לאחר האירוע, והם גם לא נשאלו על כך באימרותיהם הנ"ל.

עוד עולה מחומר החקירה, כי סמוך לאחר גביית האמרות (התלונות) כאמור, צילמה המשטרה את הרכב של המתלוננים, שחנה בקירבת אותה מסעדה בדימונה; ומהתמונות שבתיק חומר החקירה ניתן להבחין בחור בתחתית הדלת השמאלית האחורית של הרכב (שלכאורה, מאשש את הטענה בדבר הקליע שפגע באותה נקודה) וכן נראית השימשה האחורית מנופצת.
מאידך, לא נראו בתצלומים סימנים של פגיעות אבנים.

ובאשר למתלונן שריף, עולה מחומר החקירה, כי הגיע, אמנם, למשטרה בעצמו ומסר תלונתו. אך, היה זה רק ביום 5.9.05, היינו, למעלה משבועיים לאחר האירוע ולאחר גביית תלונותיהם של שני המתלוננים האחרים, כאמור לעיל.

5. ואכן, אימרותיהם של המתלוננים – כמו גם דבריהם בהליכי העימות שבוצעו בינם לבין המתלוננים – מבססים, לכאורה, את העובדות הנטענות בכתב האישום; ומשמן הפן האמור, אין הדברים שנויים במחלוקת, לא נאריך בזה, ונציין רק, כי מאימרותיהם של המתלוננים נימר וסייף עולה – כך לדבריהם – כי המשיב 1 הוא שירה לעבר רכבם, ממרחק של כ – 5 מ', וכי מקרב כלל בני החבורה התוקפת זיהו בוודאות את המשיבים ואדם נוסף בשם שריף, וכי עלה בידם לזהותם חרף תנאי החשיכה במקום, וזאת בעזרת אורות כלי הרכב. כן העידו השניים על מיקום פגיעת שני הקליעים ומסלולם, כאמור בכתב האישום. המתלונן שריף – שאף הוא העיד אודות הירי ע"י המשיב 1 – טען כי לא זיהה את המשיב 2, אך הסיק, כי גם זה נטל חלק באירוע על שום שזיהה, בין שלושת כלי הרכב, את הרכב המשמש
את בני משפחתו של זה (ותוך ציון סוגו וצבעו ושלוש ספרות מתוך מספר הרישוי שלו).

לאמרות אלו מצטרפים ממצאי תצלומי רכבם של המתלוננים, כמתואר לעיל, ואשר תומכים, לכאורה, בגירסתם.

על יסוד כל אלה, נראה, כי לא יכול להיות ספק באשר לקיומן של ראיות לכאורה, לביסוס הנטען בכתב האישום.

6. אלא, שכאמור, טוענים הסניגורים, כי בראיות אלו יש לא יותר מאשר ראיות לכאורה ב"מובן הטכני", בלבד; וכי איכותן ועוצמתן מוטלת בספק רב, ועד כדי הטלת ספק של ממש אף באשר לעצם התרחשות האירועים.

נימוק מרכזי ביסוד מסקנה נטענת זו, מבקשים הם לנעוץ, כזכור, בכך שכבר הוכח בעבר כי, ועל רקע הסכסוך בין שתי המשפחות, הוגשו תלונות שהובררו כתלונות שווא.
ביחס לנימוק עובדתי זה, וכשלעצמו, יש לומר כי, אכן ולכאורה, אין הוא משולל יסוד, נוכח העולה, לכאורה, מהחלטות שניתנו בשלוש בקשות למעצר עד תום ההליכים שנלוו לשלושה כתבי אישום שונים, שהוגשו בקשר עם אירועים שונים, נגד בני משפחת המשיבים – ואשר בהם יוחסו לאלה עבירות חמורות נגד בני משפחת המתלוננים (כולל ירי לעברם) – החלטות שמהן עולה דבר קיומו של חשש שמא תלונות בני משפחת המתלוננים, בקשר עם אירועים קודמים, לא נועדו אלא לשרתם – ושלא בתום לב – באותו סכסוך בין המשפחות.
ואולם, ובהתייחס לאירוע דנן, נראה לכאורה, כי העובדה שהמתלוננים לא מיהרו להגיש תלונה במשטרה, ואף לא הם אלה שיזמו הגשתה, כמובא לעיל – עובדה שבה, ובין היתר, מבקשים הסניגורים להסתייע ולבסס עליה את אחת התמיהות שביקשו להעלות – דווקא היא הנותנת, לכאורה, כי המתלוננים לא ביקשו (ומכל מקום, לא בזו הפעם) להעליל עלילת שווא על בני המשפחה היריבה (והפעם, המשיבים); ומה גם שבשלב זה עדיין אין בנמצא קביעה פוזיטיבית של ביהמ"ש כי, אכן, התלונות נשוא אותם כתבי אישום היו תלונות שווא או עלילות דברים; ולעת עתה, המדובר הוא בחשש בלבד, ואשר הובע בהחלטות בבקשות למעצר עד תום ההליכים – החלטות, שכידוע, אין בהן משום קביעות, משאין ביהמ"ש מכריע, בשלב זה, בשאלות שבמהימנות.

לכך יש להוסיף את דבר הממצאים האובייקטיביים (החור בדלת רכב המתלוננים ושימשתו המנופצת) ואשר מאששים, לכאורה, את גירסת המתלוננים.

7. עוד, וכזכור, ביקשו הסניגורים לבסס את מסקנתם דלעיל גם על אשר אינו מצוי בחומר החקירה, ובהקשר זה, מבקשים הם להצביע גם על מחדלים בחקירה.
כך, ובעיקר, מבקשים הם להצביע על העובדה שהמשטרה לא טרחה להגיע לזירת האירוע הנטענת, כדי להיווכח אם מצויים בה אבנים, שברי זכוכית או תרמילים – אם לאו – ובכך לאשש או להפריך את גירסת המתלוננים; העובדה כי, אין בחומר החקירה כל חוו"ד מז"פ המתייחסת לאותו חור שנמצא בדלת השמאלית האחורית של הרכב, כדי לבחון את טיבו ו"גילו", היינו, אם הינו חור יציאה או כניסה, ואם מקורו בחדירת קליע, דווקא; ואם כן – האם "גילו" תואם את הגירסה; העדר כל חוות דעת באשר לסיבת ניפוץ השימשה; העובדה שלא נמצאו על הרכב סימני פגיעת אבנים או אף שריטות – ולמצער, העובדה שאלה לא נבדקו; עובדת אי חקירת בני משפחת המתלוננים, משלטענת המתלוננים, נסעו לאותו צומת עקב התרעת אותם בני משפחה, בדבר כוונת המשיבים, או בני משפחתם לתקוף אותם (את בני משפחת המתלוננים); וכן, העובדה שאליה התייחסנו כבר לעיל בדבר כבישת העדות (התלונה) מצד המתלוננים, ואי הימצאות הסבר ביחס לאשר הניע את המשטרה ליטול לידיה את יוזמת הפניה למתלוננים, כאמור לעיל.

אין אני מתעלם מכל אלו ומטענות אחרות שנטענו, בהקשר זה. אולם, אינני סבור שיש בכל אחת מאלו, בפני
עצמה, או אף בהצטברן יחדיו, כדי לקעקע את התשתית הראייתית הלכאורית, כמובא לעיל; וחזקה על המותב שבפני
ו יתברר כתב האישום לגופו, כי יתן דעתו על אלו וייחס להן את המשקל הראוי, ובין היתר, גם לאור ההסברים, שמסתמא, יידרשו החוקרים ליתן לאותן טענות הנוגעות למחדלי החקירה הנטענים.

לכך יש להוסיף – וכאן גם המקום לעמוד על כך – כי בכל הקשור לטענות האליבי של המשיבים והעומדות בבסיס גירסתם, הרי שלא ניתן, אמנם, לומר שהן הופרכו. אך, מאידך, גם לא ניתן לומר שהן אומתו, ובוודאי, לא במידה כזו המטילה ספק של ממש באשר לאפשרות האובייקטיבית של מעורבות המשיבים באירוע.
הדברים אמורים, במיוחד, ביחס למשיב 1; ואילו ביחס למשיב 2 – שכזכור, טען כי בעת התרחשות האירוע הנטען, היה במספרה בערוער – הסביר החוקר, במהלך הדיון מיום 4.9.05 בבקשה להארכת מעצר לצורכי חקירה, כי טענת אליבי זו לא נבדקה, מאחר וכל אחד יכול לרשום ביומן העבודה, כי שהה במספרה במועד מסויים כלשהו. מכל מקום, גם אין נראה שנעשה, מנגד, מאמץ – בין אם ע"י הסניגורים ובין אם ע"י בני משפחת המשיב 2 – להפנות את בעל המספרה למשטרה, כדי שזה יאשש, לכאורה, את טענת האליבי של המשיב 2; וגם מעובדה זו לא ניתן, על כל פנים, להתעלם.

לאור כל האמור לעיל, נחה דעתי, בדבר קיומן של ראיות לכאורה במידה המספקת והדרושה על פי ההלכה.

עילת מעצר וחלופת מעצר.

8. באשר לעילת מעצר – אין ספק כי זו קיימת, והיא זו הנעוצה בסיכון הנשקף מהמשיבים לשלום הציבור ולבטחונו; ובפרט – לשלומם ולבטחונם של המתלוננים או של מי מבני משפחתם.
סיכון זה, מבוסס הן על נסיבות האירוע נשוא כתב האישום וטיב העבירות שבהן מדובר; והן נוכח הסכסוך הממושך הנטוש בין שתי המשפחות, כאמור.

9. ואולם, עדיין הרהרתי – האם מן ההכרח הוא להורות על מעצר המשיבים עד תום ההליכים, או שמא ראוי לנקוט חלופת מעצר, וזאת, ומשכידוע, שומא על ביהמ"ש לבחון, בכל מקרה – ותהא חומרת העבירה, או עילת המעצר, אשר תהא - האין מקום להעדיף חלופת מעצר, ובלבד שתהא זו חלופה נאותה שיש בה, במידה המניחה את הדעת, כדי להשיג את התכלית שביסוד עילת המעצר.

בסופו של יום, ולאחר ששקלתי בדבר, נוטה אני להעדפת חלופת מעצר ביחס לשני המשיבים, וזאת, בעיקר, נוכח גילם הצעיר ועובדת היותם נעדרי עבר פלילי או אף רישום פלילי כלשהו; ומשמצאתי, כי החלופות המוצעות מניחות את הדעת, בהיותן, בין היתר, כרוכות בהרחקת המשיבים מרחק ניכר מאוד ממקום מגורי המתלוננים ובני משפחתם, ומלוות בפיקוח צמוד על המשיבים, למשך כל שעות היממה, ובעזרת הערבים אשר התייצבו בפני
; ואשר, ולאחר שתהיתי על קנקנם, התרשמתי לחיוב מרצינותם ומיכולתם לעמוד בהתחייבויות שמבקשים הם ליטול על עצמם, כערבים למשיבים וכמפקחים על תנועותיהם.
כן, ילוו תנאי השיחרור בערובות הולמות.

10. אשר על כן, אני מורה על שיחרור כל אחד משני המשיבים, וזאת, בתנאים הבאים ובערובות, כאמור להלן:

א. ביחס למשיב מס' 1:
(1) מעת שיחרורו ממעצרו – לאחר המצאת הערובות, כאמור להלן – ישהה במעצר בית בביתו של הערב מר אלחבנין שפיק אשר ברהט (שכונה 17 בית מס' 123) ויוכל לצאת משם אך ורק לצורכי עבודתו במחצבת טנא–עומרים, ובלבד, שיהא תחת פיקוח וליוויו הצמוד של הערב הנ"ל.

(2) לא יצור קשר כלשהו, בין במישרין ובין בעקיפין, עם מי מהמתלוננים או עם מי מבני משפחתם של אלה.

(3) להבטחתם, בין היתר, של התנאים, כאמור לעיל, יפקיד ערבון במזומן בסך 30,000 ₪; וכן יחתום על התחייבות עצמית ע"ס – 100,000 ₪, וימציא ערבות צד ג' של הערב הנ"ל (מר אלחבנין שפיק) ושל אביו (מר פראג' אבו עראר) ע"ס – 50,000 ₪ כל אחת.

ב. ביחס למשיב מס' 2:

(1) מעת שיחרורו ממעצרו – לאחר המצאת הערובות, כאמור להלן – ימצא במעצר בית מלא בביתו של הערב מר עודה אבו קרינאת (אשר בשבט אבו קרינאת) ותחת פיקוחו הצמוד של ערב זה, אך יהא רשאי לצאת משם בימים א' ו – ג' בשבוע, מן השעה 08:00 עד השעה 12:00 – וכשהוא מלווה ע"י הערב הנ"ל - וזאת, אך ורק לצורך חיפוש מקום עבודה; ובאופן שאם יימצא כזה, יהא רשאי להגיש בקשה לעיון חוזר לשם הקלה בתנאי השיחרור, לצרכי עבודה, וזו תישקל בעיתה.

(2) לא יצור קשר כלשהו, בין במישרין ובין בעקיפין, עם מי מהמתלוננים או עם מי מבני משפחתם של אלה.

(3) להבטחתם, בין היתר, של התנאים, כאמור לעיל, יפקיד ערבון במזומן בסך 30,000 ₪; וכן יחתום על התחייבות עצמית ע"ס – 100,000 ₪, וימציא ערבות צד ג' של הערב הנ"ל (מר עודה אבוקרינת) ושל אביו (מר מחמוד אבו עראר) ע"ס – 50,000 ₪ כל אחת.

ניתנה היום י"ז באלול, תשס"ה (21 בספטמבר 2005) במעמד הצדדים.

ח. עמר
– שופט
עו"ד מרום:
אני מבקשת לעכב את שיחרורם של המשיבים למשך 48 שעות, על מנת לשקול הגשת ערר.

עו"ד ביתן:
אני לא אתנגד, אך אבקש שהמבקשת תישקול בהקדם עמדתה אם להגיש ערר.

החלטה
אני משהה את שיחרור המשיבים עד ליום 23.9.05 שעה 12:00, על מנת לאפשר למבקשת לשקול הגשת ערר ולהגישו תוך פרק זמן זה – אם תחליט להגיש ערר.

המבקשת תעשה כל מאמץ לגבש עמדתה בשאלה אם להגיש ערר, בהקדם ככל האפשר, כך שאם תחליט שלא להגישו, תודיע על כך לביהמ"ש ולסניגורים.

בשלב זה, אין מניעה לבצע את הסידורים הטכניים של חתימת הערובות במזכירות ביהמ"ש.

ניתנה היום י"ז באלול, תשס"ה (21 בספטמבר 2005) במעמד הצדדים.

ח. עמר
– שופט

021393/05בש 055 נורית זורנו









בש בית משפט מחוזי 21393/05 מדינת ישראל נ' ראאד אבו- ערר,אנואר אבו- ערר (פורסם ב-ֽ 21/09/2005)