פסקי דין על אורגד - ח.ש.ן בע"מ | פסקי דין על כפיר ויונתן | פסקי דין על כפיר יעקב סוויסה | פסקי דין על יונתן משה לחמי ואח' |

27548-07/18 א     23/07/2018




א 27548-07/18 אורגד - ח.ש.ן בע"מ נ' כפיר ויונתן בע"מ, כפיר יעקב סוויסה, יונתן משה לחמי ואח'








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"א 27548-07-18 אורגד - ח.ש.ן בע"מ
נ' כפיר ויונתן בע"מ
ואח'










מספר בקשה:1
לפני כב' השופטת טל לוי-מיכאלי
, סגנית נשיא

מבקשת

אורגד - ח.ש.ן בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד ברק בר שלום


נגד


משיבים






משיב פורמאלי

1. כפיר ויונתן בע"מ
יוצגה בדיון ע"י מר אלקובי
2. כפיר יעקב סוויסה
3. יונתן משה לחמי

יוצגו בדיון ע"י עו"ד בגים
4. יגאל שימונוב




החלטה

לפני בקשה למתן סעד זמני דחוף שענייננו בהסכם זכיינות. במסגרת הבקשה עתרה המבקשת (מנהלת רשת לממכר מזון של המותג "בורגראנץ'") לצו שיורה למשיבה 1 (להלן: "החברה"), זכיינית להפעלת סניף של המבקשת בקניון "רמלוד" (להלן: "הסניף"), ולמשיבים 3-2, בעלי המניות בחברה בזמנים הרלוונטיים, לפנות את הסניף ולמסור למבקשת את החזקה בו, באופן שיאפשר למבקשת לשוב ולהפעילו.
לכתחילה הבקשה הוגשה ללא הליך עיקרי, אך בהמשך להחלטה מיום 11.7.18 הוגש למחרת היום הליך עיקרי שענייננו בתביעה כספית בקשר עם הפרת ההסכם בידי המשיבים, ובצו עשה קבוע (והכל כמפורט בבקשה ובתביעה בהתאמה).

רקע ועיקר טענות הצדדים - בתמצית
1.
בין המבקשת ובין החברה נכרת בשנת 2013 הסכם שמכוחו קיבלה החברה זיכיון להפעלת מסעדה תוך שימוש בסימני המסחר של המבקשת, הסכם שעבר מאז גלגולים שונים. הסניף, שהוסכם כי החברה תפעיל, ממוקם בקניון "רמלוד", במקרקעין שהמבקשת שכרה מן הבעלים, והחברה למעשה נכנסה בנעלי המבקשת בכל הקשור לתשלום ההוצאות הקשורות בנכס, כל עוד מתקיים הסכם הזכיינות.
החברה כונתה בעת כריתת ההסכם "שימונוב יגאל בע"מ", ובעל המניות בה היה מר יגאל שימונוב, הוא המשיב 4 (שהוגדר "משיב פורמלי"), שאף ערב להתחייבויות החברה בהסכם. בהתאם להסכם, שינויים בהחזקות בחברה כפופים לאישור בעל הזיכיון, היא המבקשת, באופן המקנה לה את הידיעה מיהו המתקשר מולה. בשנת 2016 הוקצו למשיב 2, מר כפיר יעקב סוויסה
(להלן: "כפיר"), 50% ממניות החברה, בידיעת המבקשת. כפיר אף חתם על ערבות אישית (ראו נספח 2 לבקשה), ולפי הטענה – גם על הסכם הזיכיון. בשנת 2017, רכש המשיב 3, מר יונתן משה לחמי (להלן: "יונתן") את החזקות המשיב 4 החברה, זו הפעם ללא ידיעה של המבקשת על המהלך ב"זמן אמת", טענתה. כפיר ויונתן הפכו אפוא בעלי המניות בחברה, ואף שמה שונה, כך שמעתה נקראה: כפיר ויונתן בע"מ
.
2.
במהלך השנה האחרונה ובעקבות מספר הפרות של החברה את הסכם הזכיינות, כטענת המבקשת וכמפורט בפרק ג'2 לבקשתה, הודיעה
המבקשת על ביטול ההסכם ביניהם ודרשה מן המשיבים לפנות את הסניף. הודעתה האחרונה בעניין זה הייתה ביום 14.6.18, ולפיה נדרשו
המשיבים לפנות את הנכס עד ליום 17.6.18. במכתב מטעם בא כוחם הקודם של המשיבים אישרו המשיבים כי יעזבו את המושכר ביום 20.6.18 (ראו נספח 13 לבקשה). בהמשך המבקשת הסכימה לדחיה מסוימת במועד הפינוי (ראו נספח 14 לבקשה).
3.
על אף ההסכמות בדבר מועד הפינוי, ניהלו הצדדים מגעים ביניהם בכדי לנסות ולהימנע מהפסקת היחסים החוזיים, בכל אותו הזמן המשיכו המשיבים, או מי מטעמם, להפעיל בפועל את הסניף (ראו נספחים 15-17 לבקשה).
4.
לטענת המבקשת, בתחילת חודש יולי 2018 סגרו המשיבים את הסניף באופן חד-צדדי, חרף המו"מ שהתנהל, אך לא פינו אותו ומסרבים להשיב את החזקה בו למבקשת. כך נותר הסניף שבלב הקניון נטול פעילות, וזאת עוד בתקופת הקיץ שלשיטת המבקשת אמור הסניף להניב במהלכה הכנסות משמעותיות.
5.
המבקשת
טוענת כי ביסוד ביטול ההסכם עמדו שלל הפרות מצד המשיבים, ובכלל זאת: העברת מניות בזכיין ללא אישור מראש של המבקשת; הימנעות מהצגת מסמכים בהתאם להסכם הזיכיון; מינוי מנהל סניף ללא קבלת הכשרה והסמכה מהמבקשת; הימנעות מהעברת ערבות אישית; הימנעות מחתימה על שטר חוב; אי תשלום וביטול הוראות קבע. המבקשת מדגישה כמובן שהסירוב הנוכחי והחד צדדי להפעיל את הסניף, הוא משום הפרה ברורה של הסכם הזיכיון, ומשכך יש להיעתר לבקשתה לצו זמני שיאפשר לה להפעיל את הסניף בעצמה. עוד טענה המבקשת כי בנסיבות העניין אין עוד אמון בין הצדדים כמתחייב עת עסקינן בזכיינות. המבקשת עמדה על סיכויי התובענה אותה הגישה ועל שיקולי מאזן הנוחות העומדים לסברתה לטובתה, בפרט נוכח הפגיעה הפוטנציאלית במוניטין הנגרמת למבקשת ולבעלי הקניון שבו ממוקם הסניף. המבקשת תמכה בקשתה בתצהירו של מר יובל אורגד, אחד ממנהליה.
6.
המשיב 4
לא השתתף בהליך, ואף הוגדר פורמלי כאמור. המשיבים 3-1, קרי החברה ובעלי מניותיה בזמנים הרלוונטיים, התנהלו בהליך בדרך בלתי סדורה. תגובה לא באה מפיהם, ואף קשה היה לדעת האם עמדתם היא משותפת אם לאו. כל שהוגש (לכאורה – מטעם שלושתם) הוא תצהיר של מר יוסף אלקובי. בגדרו נטען מנגד כי המבקשת היא זו שאחראית להפרת הסכם הזיכיון, בין היתר מאחר שנמנעה מלספק למשיבים מוצרים הדרושים להם לצורך הפעלת הסניף; הועלו טענות שונות ביחס להתנהלותה הכספית הכוללת של המבקשת; כי החוזה אחיד וכולל תנאים מקפחים לרוב; כי אין יריבות בין המבקשת לבין המשיבים כולם או חלקם. אשר לסיכויי התובענה נטען כי בית משפט זה נעדר סמכות עניינית, וכן טענו כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבים דווקא, בפרט כאשר המדובר למעשה בצו עשה זמני, שאין בית המשפט נוטה לתתו.

תשובת המשיבים 3-1 נתמכה כאמור בתצהירו של מר יוסף אלקובי. הוא מי שמשמש, כך לפי הטענה, מנהל בחברה, זאת החל מחודש יולי השנה. החברה, ניתן להבין, הפסיקה את פעילותה עם סגירת הסניף; ומעורבותו של מר אלקובי לא החלה אלא לעת הפסקת הפעילות (ראו סעיף 27 והלאה לבקשה; שאושר בתצהיר המשיבים בסעיף 86), ולמעשה עולה שהמצהיר לא היה מעורב בהתקשרות בין הצדדים, לא ביקר מעולם בסניף, וכניסתו לתמונה נעשתה אך ורק על רקע סיום היחסים העסקיים בין הצדדים. המשיבים 3-2, בעלי המניות היחידים בתקופה האחרונה, נמנעו מלתת תצהיר או מלהתייצב לדיון הקבוע בעניינם.
7.
היום, 23.7.18, התקיים דיון. מצדם של המשיבים ההתייצבות הייתה חריגה משהו: מר אלקובי התייצב, אך מדבריו עלה כי הוא מופיע כמצהיר מטעמה של החברה לבדה. המשיבים 3-2, בעלי המניות, לא התייצבו כלל. במהלך הדיון התייצב עו"ד אהרון בגים, שמדבריו עלה כי הוא מייצג את בעלי המניות (אך לא את החברה). מהודעה שמסר לאחר הדיון עלה כי לשיטתו הוא מייצג את המשיבים 3-1 כולם. כל האמורים השמיעו טיעוניהם, שאליהם אדרש במידת הצורך בדיון שהלן, ועתה נדרשת הכרעה.

דיון
8.
הבקשה הנוכחית אינה שגרתית. תדיר, כאשר המדובר ביחסי בעל זיכיון (היא המבקשת) וזכיין (היא החברה, שהמשיבים 3-2 היו בזמנים הרלוונטיים בעלי מניותיה), עניינו של הזכיין הוא בהמשך הפעילות הזכיינית, בעוד שבעלת הזיכיון מבקשת הן לשים קץ להמשך פעילותו של הזכיין ככזה, הן (כאשר בעל הזיכיון הוא אף מי שהוא בעל זכויות הקניין במקרקעין, כבענייננו) לקבל בחזרה את החזקה בנכס שבו פעל הזכיין. כאן, ככל שהדברים נוגעים ליחסי בעל הזיכיון והזכיין, מעשית אין חולק כי הם באו לידי סיום, וזולת טענות שהעלתה החברה בשפה רפה, ברור שאין היא צפויה להמשיך ולפעול כזכיינית. מטעם זה אף לא נדרשה המבקשת לעתור לסעדים זמניים, כפי שמתבקשים תדיר, המורים לזכיין לחדול מעשיית שימוש בסימני המסחר של בעל הזיכיון ובהפעלת הנכס כזכיין, וכל שנדרשה לו הייתה השבת הנכס לידיה, נכס היושב ריק, כאבן שאין לה הופכין.
9.
כיוון שאלו פני הדברים, אין צורך בהרחבה בסוגייה המוכרת היטב, של סעדים זמניים שעותר להם בעל זיכיון הקוראים להפסקת ההתקשרות עם הזכיין. עם זאת, בשים לב לכך שהפסקת התקשרות זו קשורה בטבורה לבקשה להשבת החזקה בנכס, אעמוד על הסוגייה בקצירת האומר.
10.
באשר ל"דיני הזכיינות" בתי המשפט שבו והדגישו שכאשר עוסקים ביחסי זכיינות אין לכפות על צדדים להסכם מסוג זה שיחסיהם עלו על שרטון, להמשיך ולקיים שיתוף פעולה עסקי ביניהם בניגוד לרצונו של מי מהם (ראו: רע"א 7246/11 חיים לוי סוכנות רכב נ' קרסו מוטורס בע"מ (16.1.2012); כן ראו לדוגמה: רע"א 2430/91 טיב טירת צבי נ' דליקטיב הקניון, פ"ד מה(4) 225 (1991); רע"א 5284/95 ג'יג'י מעבדות קוסמטיקה בע"מ נ' של סוכנויות יופי בע"מ (24.10.1995); רע"א 2479/06 ארגון סוכני דואר נ' חברת דואר ישראל בע"מ (9.7.2007)).

חשוב לציין כי בעניין זה עמד בית המשפט העליון לא רק על סוגיית הסעד הקבוע המבוקש, אלא שבנסיבות המתאימות ראוי לו לבית המשפט הדן בבקשה לסעדים זמניים, אף כאשר המדובר למעשה בצווי עשה זמניים, לשקול את אפשרות מתן הסעדים הזמניים וקטיעת הקשר העסקי שבין הצדדים. וכך נקבע ברע"א 1760/15 הנדלניסט ייעוץ ניהול ושיווק נדל"ן בע"מ נ' פרש קיטשן (2012) בע"מ (2.4.15), היפה לענייננו:
"אמנם, כאן דווקא בעל הזיכיון הוא זה שפנה לבית המשפט בבקשה לסיום ההתקשרות העסקית. זאת, כאמור, בניגוד למצב הדברים הטיפוסי, בו הזכיין פונה לבית המשפט בבקשה לאכוף את ההתקשרות שאותה בעל הזיכיון כבר קטע בפועל. עם זאת, הן זהות הצד המבקש – בעל זיכיון לעומת זכיין – והן הפעולה המתבקשת – סיום ההתקשרות לעומת אכיפתה – אינן מעלות ואינן מורידות כלל לעניין הרציונאל האמור, לפיו בית המשפט לא יצווה, בנסיבות אלה, על אכיפת התקשרות עסקית שהצדדים אינם חפצים בה".
[ט.ל – הציטוטים לעיל ולהלן אינם במקור, אלא אם נאמר אחרת.]
יוצא מהאמור כי תוצאת הדברים במצב שבו יחסי צדדים – זכיין ובעל זיכיון – עלו על השרטון, על רקע של אובדן אמון, יש להפסיק מערכת היחסים הזכיינית, וזאת יתכן כבר בשלב הסעד הזמני. אם יתברר בהליך העיקרי כי הזכיין, זכאי היה להמשך ההתקשרות יהיה בידו להיפרע מהצד שכנגד בהמשכו של הליך. ודוקו, בניגוד למצב הדברים הרגיל במסגרת בקשות לסעד זמני, בגדריהן נדרש בית המשפט בדרך כלל לשמר מצב קיים, הרי שכשאנו עוסקים בדיני זכיינות, וכשברקע אובדן אמון וקרע משמעותי ביחסי הצדדים דווקא ברירת המחדל (בהינתן הנסיבות המיוחדות הנ"ל) הוא שינוי הסטטוס קוו.
11.
במקרה הנוכחי, לכאורה ברור היטב מטיעוני הצדדים שיחסיהם עלו על שרטון עד כדי אובדן אמון מלא ומובהק בין המשיבים כזכיינים לבין המבקשת בעלת הזיכיון, באופן המחייב את ניתוק הקשר שבין הצדדים; ובענייננו – את מתן הסעד הזמני של פינוי החנות והשבת החזקה בנכס למבקשת, מהלך שאינו אלא אקט הסיום של הקשר העסקי שבין הצדדים.
12.
כעולה מהבקשה ונספחיה במהלך מערכת היחסים ההסכמית בין הצדדים המבקשת טענה לשורה של הפרות (ראו פרק ג'2 לבקשה). בעניין זה גם נערכו מספר רב של פניות למשיבים במהלך השנה שחלפה (ראו בעניין זה למשל ההתכתבויות בין הצדדים שצורפו כספחים 7-10 לבקשה).
הודעתה האחרונה של המבקשת בעניין זה הייתה כאמור מיום 14.6.18 (נספח 11 לבקשה וההתכתבויות בעקבותיה נספחים 13-14 לבקשה).
במהלך כל אותה תקופה ניהלו הצדדים משא ומתן, אשר במרבית הפעמים אף הוביל להסכמות והמשיבים או מי מהם המשיכו להפעיל את הסניף (ראו נספחים 7-10). לאחר שליחת ההודעה האחרונה מטעם המבקשת ביחס להפרות המשיבים לכאורה (הודעה מיום 18.6.18) המשיכו הצדדים, כאמור, לנהל מגעים ביניהם ובמקביל המשיבים, או מי מטעמם, המשיכו להפעיל בפועל את סניף הבורגראנץ' ברמלוד (ראו נספחים 15-17 לבקשה) עד שבתחילת חודש יולי 2018, חרף המו"מ שהתנהל, סגרו המשיבים, או מי מטעמם, באופן חד-צדדי וללא הודעה מוקדמת את הסניף.
13.
לאחר שהמשיבים נקטו באקט חד צדדי וסגרו את הסניף נקבעה בין הצדדים פגישה ליום 5.7.18 – פגישה קריטית לכל הדעות. לפגישה קריטית זו כלל לא התייצבו המשיבים. משכך ומבחינת המבקשת, ואין כל טענה סדורה אחרת של המשיבים, הרי שהמשך מערכת היחסים העסקית אינה אפשרית עוד. הסבריהם הדחוקים של המשיבים באשר להימנעותם מלפגוש במבקשת, נוכח חששם הימנה (כך נטען), רק מדגישים שקשר בין הצדדים לא ייתכן עוד.
14.
שעה שמערכת היחסים שבין הצדדים קרסה למעשה, והסכם הזכיינות, עולה לכאורה, לא יימשך, עלינו לבחון פנינו לאן, והאם קיימת חלופה הגיונית כלשהי זולת היעתרות לבקשה לסעד הזמני, זה המורה על השבת החזקה בחנות לידי המבקשת, כפי שאמור להתרחש בהתאם להסכם לעת סיום מערכת היחסים שבין הצדדים.
15.
המשיבים 3-2 לא התייצבו וממילא לא הציעו דבר, וחוסר הרצינות בהתנהלותם זועקת כמובן. הגיע רק אותו מר אלקובי, שמעמדו בחברה אינו נהיר דיו. ה"חלופות" שהציע, ואלה שהעלה עו"ד בגים
בשם בעלי המניות, נעדרו כל ממשות. כך הוצע מפי ב"כ המשיבים בדיון:

"
נמצא את הכובע המתאים
, יתכן אפילו [המשיב 2] כשכיר שינהל את הסניף עד שיגיע הזכיין הרוכש המחליף ועד אז הסניף יהיה פתוח, שכיר של אורגד או בורגרנץ'?"
(פרוטוקול הדיון, עמ' 13 ש' 30. וראו גם: עמ' 13 ש' 24-29).
ועוד העלה מר אלקובי הצעות נוספות (ושונות, יש לומר) בדברי הסיום:
"החלופות שקיימות היום...
אחת, שתתכבד החתומה על הסכם השכירות בורגראנץ' 1983, תפנה לנתבעת תבקש את המפתחות
[ויוער כי חברת בורגראנץ' בהתאם להסכמים שצורפו על ידי המבקשת התפרקה והמבקשת באמצעות חברת האם שלה כך לכאורה באה בנעליה – ט.ל].
שניה, התובעת... תמשיך לספק סחורה.. הנתבעת תפעיל את הסניף באמצעות יהונתן... שהצדדים יכנסו לגישור מהיר.
שלישית, המפתחות ימסרו... תחת אישורים על הקשר של מר אורגד..."
(פרוטוקול הדיון, עמ' 24 ש' 15 ואילך).
מנוסח ההצעות עצמן עולה כי למעשה אף אחת מהחלופות לא כוללת הצעה אותנטית להמשך יחסי זכיינות נוכחיים, אשר נדמה שלא יכולים להתקיים בתצורתם המקורית, או בעת הזו בכל צורה אחרת. ממילא, אין בהצעות האמורות כל טעם ממשי שיצדיק את המשך החזקת הנכס, ששכרה המבקשת ונמסר לחברה כחלק מהסכם הזכיינות, בידי החברה. התרשמותי, ומובן שכל הדברים נאמרים לכאורה בלבד ובשים לב לשלב הדיוני שבו אנו מצויים, היא שאין בטענות אלו ממש וכי אין אף ישות רלוונטית שעומדת מאחורי טענות אלו שנטענו, אך מהפה אל החוץ. ודוקו, אף לא אחת מההצעות כוללת את הפעלת הסניף בהתאם להסכם הזיכיון הקיים, אלא בחלופות תיאורטיות, אשר אחת מהן אף כוללת החייאה של חברה שפורקה מזמן.
16.
על אודות חוסר הרצינות שעולה לכאורה מכוונתם של המשיבים להמשיך ולהפעיל את הסניף ניתן ללמוד גם מהצהרת המצהיר מטעמם בפסקה 38 בתצהירו לפיה בסניף מסתתר "אוצר בלום" (כך לשון המצהיר) בדמות ציוד עתיר שווי (ראו גם בפרוטוקול הדיון עמ' 15 ש' 13-21). אודות ה"אוצר הבלום" יוכלו הצדדים להמשיך ולהתכתש בגדרי הליך עיקרי. אך לא יתכן בענייננו (ומובן שכל מקרה ונסיבותיו) שהסניף יעמוד סגור, כבן ערובה, עד שיוכרעו זכאויותיהם הכספיות של הצדדים. מדובר במצב בלתי הגיוני, שבנסיבות העניין הנוכחי בית המשפט לא יוכל לתת לו יד.
17.
האבסורד במצב הנוכחי מתחדד מהתנהלות המשיבים בכל הנוגע לתשלום דמי השכירות של הנכס. המבקשת היא ששכרה את מקרקעי הסניף מבעלי הקרקע. החברה, מכוח הסכם הזכיינות, אמורה לשלם את דמי השכירות. היא אינה עושה כן עוד (וראו פרוטוקול הדיון בעמ' 15 ש' 8 ואילך), ונהיר בנסיבות שלא בכדי, שכן אין לה כוונה להפעיל את הסניף. וכך מוצאת עצמה המבקשת במצב שבו החברה-הזכיינית אינה מפעילה ואינה צפויה לכאורה להפעיל את הסניף, ואילו המבקשת, כשוכרת, מקבלת דרישות והתראות משפטיות מבעלי המקרקעין, לשאת לאלתר בעלויות הכרוכות באחזקת המושכר (נספח 5 לבקשה).
18.
אכן, המשיבים טוענים כי המבקשת היא האחראית לקריסת היחסים ולסגירת הסניף, שכן מנעה מהם קבלת סחורה. איני חורצת דעה כמובן, הן נוכח השלב שבו אנו מצויים, הן בהיעדר נפקות של ממש לטענה.
לגוף הטענה יוער רק בזהירות הנדרשת שהתרשמותי היא כי שלכאורה המבקשת פעלה להספקת הסחורה, אך אצל המשיבים לא היה מי שיקלוט את הסחורה (וראו לעניין זה עדותו של מר אלקובי: "כשהעובדים לא יכלו להישאר בסניף לעבוד בגלל אותו מכתב ביטול, לא היה טעם לקבל את הסחורה... הסניף היה סגור כפי שאמרתי " (פרוטוקול, עמ' 16 ש' 24-30). ההוראה של המבקשת על הפסקת אספקת סחורה היא לכאורה תולדה של הודעת המשיבים על עזיבתם את הסניף (נספח 13 לבקשה סעיף 7 למכתבם של המשיבים: "...הריני להודיעך כי מרשתי תעזוב את המושכר ביום רביעי 20.6.18..."). המבקשת, לעת חידוש המגעים שבין הצדדים, הייתה לכאורה אף נכונה לשוב ולספק סחורה (וראו למשל: מסרון מיום 3.7.18 "כפיר בוקר טוב האספקה בדרך אליך אבקש לקבל עדכון כי קיבלתם אותה ופתחתם את הסניף" ובמסרון ששלח כפיר "אני יודע לא הזמנו כי הייתה בעיה בין העורכי די [והטעות במקור] וחשבנו שלא נעבוד בכלל. ראו גם מסרון מיום 19.6.18 "נכון מרגע זה חזרה לשגרה מולו באופן מוחלט כולל אספקת סחורה"). ועוד התרשמתי כי המחלוקות שבין הצדדים היו רבות וחרף ניסיונות ליישבם – הם עלו בתוהו, כך שלא שאלת הספקת הסחורה היא שהייתה המהותית.
אולם גם אם נושא הספקת הסחורה היה אקוטי, אין לכך עוד נפקות לצורך הבקשה הנוכחית, להבדיל מאשר בהתדיינות עתידית (בין אם בנדבך הכספי של התביעה הנוכחית, ובין אם בכל הליך אחר) בשאלת האחריות לקריסה. לדידם של המשיבים, לכאורה, הקשר קרס. הם לא נקטו כל מהלך להבטיח את המשך ההתקשרות, ועל פני הדברים אין כיום בנמצא כלל חברה, או בעלי מניות, שיש בידם להמשיך את ההתקשרות. הדינמיקה של קריסת הקשר אינה המכרעת, אלא עצם העובדה (לכאורה) שהקשר קרס. משקרס, והסכם לכאורה אין ולא יהיה במתכונתו הקיימת, יש לבחון כיצד לנתק את הקשר שבין הצדדים, ובפרט – האם לתת את הסעד הזמני המבוקש.
19.
מצב הדברים כיום הוא, כאמור, שהזכיינים מסרבים מחד להפעיל את הסניף ומאידך מסרבים לתת למבקשת להפעיל את הסניף בעצמה – כך שהסניף עומד סגור.
מערכת היחסים שבין הצדדים - קשרי הזכיינות ביניהם – קרסה, ולטעמי אין אלטרנטיבה מעשית להמשך הקשר בין הצדדים. שוב, כך התרשמתי ברורות גם אחרי ישיבת היום וההצעות שהועלו בגדרה. הדברים אמורים, כמובן, ביחס לשלב הדיוני הנוכחי וכמתחייב מכך באופן לכאורי בלבד.
20.
אף שפורמלית כלל לא נדרש סעד שמשמעותו הפורמלית הפסקה של יחסי הזיכיון, הרי שברי כי אלו הגיעו לסיומם, ולמען הזהירות, ככל שהמשיבים חפצים לטעון אחרת, בשפה רפה במיוחד, יש להכריז על הגעתם לכלל סיום. זאת, אף שהמדובר בבקשה לסעד זמני, ונוכח התיישבות ענייננו עם נסיבות ההלכה בסוגיית פרש קיטשן הנזכרת. כל שנדרש לבחון הוא אפוא המהלך המשלים, של מסירת הנכס לידי המבקשת.
21.
בבואנו לבחון את סיכויי התביעה, חשוב לציין שאין צורך להרחיב בשאלת סיכוייה של התביעה הכספית. אף שלמעלה מן הצורך יוער כי סיכוייה של המבקשת להוכיח כי למשיבים אחריות לקריסת הקשר העסקי נחזים טובים, הרי שכאמור הנפקות בענייננו אינה רבה. כאמור, הקשר העסקי לא יימשך. המשיבים לא עשו דבר ואינם מבקשים לכאורה ברצינות להמשיך בקשר שביניהם. ואם ההסכם שבין הצדדים בא לידי סיום, ואין נפקות לשאלה מי יפצה את מי בגין הפרתו, הרי שעל הצדדים להשיב זה לזה את שקיבלו. ומה שקיבלו המשיבים היה הנכס, לצורך הפעלתו לעת ימי הסכם הזיכיון. בעניין זה, גבוהים במיוחד לכאורה סיכוייה של המבקשת לשכנע שלעת סיום ההסכם, על החברה וממילא בעלי מניותיה (ודאי אלה הערבים להתחייבויותיה) להשיב את הנכס לחזקתה של המבקשת, כשוכרת הנכס.
22.
מאזן הנוחות
אף הוא נוטה לטובת המבקשת. שוב, ברי כי מדובר בצו עשה זמני, בעל דמיון עד כדי זהות לצו הקבוע המבוקש.
מדובר אך בשיקול, לא בנימוק מכריע שיביא לדחיית הבקשה (רע"א 2059/98 וולטה יצוב קרקע בע"מ נ' מדיטרניין בע"מ, פ"ד נב(4) 721, 732 (1998)). הדברים נכונים בפרט משעה שענייננו הוא בחוזה זכיינות, חוזים מעין אלו הם "ענף משנה" בדיני הסעדים הזמניים – בו ברירת המחדל ובהינתן נסיבות מסוימות היא הפסקת יחסי הזכיינות ולא אחרת.
23.
שיקול חשוב המביא לנטיית מאזן הנוחות הוא שבענייננו אין המדובר בנזק הניתן מעשית לפיצוי כספי, כך כפי הנראה. אמנם, ניתן לפצות בגין מניעת יכולתה של המבקשת לעשות שימוש בקניינה.
אולם ספק אם בצד שכנגד יהיה מי שממנו ניתן יהיה להפרע. המשיבה 1, היא החברה, חדלה כנראה מפעילותה אגב סגירת הסניף, וניתן להבין כי אין לה עוד נכסים. המשיבים 3-2 הם כאלה שלא ראו להטריח עצמם אפילו למסור תגובה, להגיש תצהיר, או להתייצב. המשיב 4, שערב בזמנו להתחייבויות החברה, אף הוא לא השתתף בהליך. לעת הזו קיים חשש משמעותי שאם ההליך יתקדם, ובסופו יימצא שכאשר הסכם מתבטל על כל צד להשיב לאחר את שקיבל מכוחו (מסקנה שאינה מרחיקת לכת, שהרי היא נטועה בהוראות החוק), לא יהיה מי שיפצה את המבקשת בגין הזמן הרב שיחלוף, בעוד שהנכס עומד שלא לצורך כאבן שאין לה הופכין.
לכך נוסיף את המצב הנתון, העשוי להסב למבקשת נזקים ארוכי טווח למוניטין של הרשת כולה.
24.
מן העבר האחר, ברי כי השבת החזקה בנכס למבקשת גלומים בה נזקים למשיבים. ברם כאן, במסגרת מאזן הנוחות, ברי כי המשיבים יוכלו להפרע במידת הצורך מן המבקשת, מה שטובים הסיכויים שאינו נכון בכיוון האחר.
25.
אף עניינם של צדדים שלישיים, אין חולק, הוא בעל נפקות לעת בחינת בקשה לסעד זמני. כאן: דחיית הבקשה, משמעה הותרת סניף סגור בלבו של הקניון. על כך כבר מחו נמרצות בעלי הקניון, שהם אף בעלי המקרקעין שבו מצוי הסניף (נספח 5 לבקשה): "... סגירת הסניף בתקופה זו של השנה, תקופת הקיץ והחופש הגדול, כשאין במתחם חלופה אחרת של הסעדה מהירה לכל המשפחה יש בה כדי לפגוע קשות במוניטין של המרכז המסחרי ולגרום לפגיעה כלכלית משמעותית למרשותיי"; ראו גם מכתב נוסף מטעם באי כוח בעלי המרכז המסחרי מיום 19.7.18: "הפגיעה במרשותיי נוכח סגירת המושכר קשה שבעתיים עקב עיתוי הסגירה דווקא בתקופת החופש הגדול כאשר בני נוער ומשפחות מגיעים לקניות ומוצאים את המושכר סגור..."]. מכאן שגם מישור מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת.
26.
בשולי הדברים נפנה לשיקולי העזר, של שיהוי ותום הלב. המשיבים טענו כי המבקשת השתהתה במשך תקופה ארוכה. כדוגמה לכך הפנתה לטענות ביחס לערבות שנמסרה עם חתימת הסכם הזיכיון לפני כ- 5 שנים. מבלי להתייחס ספציפית לטענה המוקשית לטעמי הקשורה בערבות אומר כי אכן ולכאורה המבקשת הייתה עקבית בטענותיה כלפי המשיבים וטענה אותם לאורך זמן. יחד עם זאת לא יכול להיות שהעובדה שהמבקשת ניסתה לקיים משא ומתן עם המשיבים במסגרתו ישובו להפעלת הסניף ולהמשך יחסי זכיינות, יעמוד לה לרועץ. נדמה היה בשלב מסוים כי המו"מ אף מבשיל לכדי הסכם כמתואר לעיל אך המשיבים לכאורה חזרו בהם. בנסיבות אלו, בפרט בשים לב לסגירה החד-צדדית של הסניף, סבורני כי הפניה לבית המשפט בבקשה לסעד זמני נעשתה ללא שיהוי.

למען שלמות התמונה אציין כי בהחלטתי מיום 11.7.18 התייחסותי לעניין השיהוי הייתה בקשר עם הגשת ההליך העיקרי ולא אחרת, שכן הקש ששבר את גב הגמל ושהוביל להגשת הבקשה הוא, כאמור סגירת הסניף על ידי המשיבים באקט חד צדדי וזאת בראשית חודש יולי ואשר הפך את המשך יחסי הזכיינות לבלתי אפשרי. הבקשה בעקבות הנ"ל באה ביום 11.7.2018.
27.
ואשר לתום הלב של מגישת הבקשה: טענותיהם של המשיבים בעניין זה, אעיר בקיצור נמרץ, משקלן היה דל במיוחד, ולא היה בו כדי לשנות מן המסקנה הברורה, והיא הצורך להיעתר לבקשה.
הערות נוספות
28.
המשיבים טענו בעניין סמכותו העניינית
של בית משפט זה, כי מדובר בתביעה שבבסיסה קנין רוחני ומשכך צריכה להתברר בבית המשפט המחוזי. טענה זו דלת עוצמה לגופה, שכן היא אינה מתחייבת לכאורה מנוסח כתב התביעה (אף שאיני חורצת דעה), וממילא בהינתן הספק ביחס לשאלת הסמכות העניינית ונוכח דחיפות העניין, לא יהיה באמור למנוע הידרשות לבקשה לסעד הזמני. אפשר ששאלת הסמכות תתברר במידת הצורך בהמשכו של ההליך.
29.
האמור נכון גם ביחס לשאלות של יריבות שהעלו המשיבים; זהות המבקשת, מעמדה ביחס לחברת האם, מי הם המשיבים וכיוצ"ב גם הן עניין להליך העיקרי.

סוף דבר
30.
נוכח האמור ניתן בזאת צו עשה זמני המורה למשיבים 1-3 לפנות את המושכר (כהגדרתו בבקשה) וזאת עד מחר 24.7.2018 בשעה 14:00 ולמסור את מפתחות הסניף לידי המבקשת באמצעות בא כוחה.
ככל שאין ביכולתם של המשיבים למסור את החזקה, או מחמת חששם לכאורה ממפגש עם מי מטעם המבקשת (כפי טענתם), הרי שהם מחויבים לכל הפחות שלא למנוע את העברת החזקה לידי המבקשת;
בענין זה למבקשת ממילא הזכות החוזית להשיב את החזקה לידיה (סעיף 20.1.7 להסכם).
שקלתי האם ניתן בשלב הנוכחי לתת הוראות ביחס לציוד המצוי במושכר, אך נוכח העובדה כי טענות המשיבים בענין זה לא היו נהירות באשר לציוד אשר לכאורה בבעלותם, או באשר לציוד אשר ניתן להוציאו המושכר ולהעמיד לרשותם – יתברר ענין זה, כך ככל הנראה, בגדרי הליך עיקרי שיתנהל.

הצו הזמני ייכנס לתוקפו רק לאחר שהמבקשת תפקיד
, בנוסף להתחייבות העצמית הבלתי מוגבלת בסכום, גם ערבות צד ג' שאינו תאגיד או ערבות בנקאית אוטונומית בסכום של 50,000 ש"ח שתשמש כערבות להבטחת המשיבים בגין כל נזק שייגרם להם כתוצאה ממתן הצו, אם התובענה תידחה או שהצו יפקע מכל סיבה אחרת.
31.
אשר להוצאות – התנהלותם הדיונית של המשיבים בשלב הדיוני הנוכחי אופיינה בסרבול והכבדה ניכרים. המשיבים פיצלו בשלב הדיון ייצוגם לשני גורמים שונים. החברה (שכיום ככל הנראה היא בבעלות המשיב 2 בלבד) טענה וחקרה ממושכות באמצעות מנהלה הנוכחי (בשלושת השבועות האחרונים) מר אלקובי. המשיבים האחרים יוצגו באמצעות בא כוח מטעמם. המשיבים 2-3 עצמם כלל לא התייצבו לדיון החשוב הקבוע בעניינם. המשיבים סרבו להצעות בית המשפט כפי זכותם, אך האריכו שלא לצורך הן בחקירות, הן בסיכומים והגישו בקשות סרק במהלך הדיון. נוכח האמור, המשיבים יישאו, ביחד ולחוד, בהוצאות המבקשת בגין שכ"ט בא כוחה בסך כולל של 30,000 ש"ח.








ניתנה היום, י"א אב תשע"ח, 23 יולי 2018, בהעדר הצדדים.










א בית משפט שלום 27548-07/18 אורגד - ח.ש.ן בע"מ נ' כפיר ויונתן בע"מ, כפיר יעקב סוויסה, יונתן משה לחמי ואח' (פורסם ב-ֽ 23/07/2018)