פסקי דין על אלברטו י מצרי השקעות בעמ | פסקי דין על עזרא שמש | פסקי דין על שמעון רונן אליהו ואח' | פסקי דין על משאלה רחום יעקבי | פסקי דין על אפרים יעקבי |

58558-05/16 א     24/07/2018




א 58558-05/16 אלברטו י מצרי השקעות בעמ, עזרא שמש, שמעון רונן אליהו ואח' נ' משאלה רחום יעקבי, אפרים יעקבי








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"א 58558-05-16 אלברטו י מצרי השקעות בעמ
ואח'
נ' יעקבי ואח'



לפני
כבוד השופטת כרמלה האפט


ה
תובעים
:

1.אלברטו י מצרי השקעות בעמ

2.עזרא שמש

3.שמעון רונן אליהו

4.גיא מונרוב

5.יוסף יוסי דבש


נגד


ה
נתבעים
:

1.משאלה רחום יעקבי

2.אפרים יעקבי


פסק דין


חנות המושכרת בשכירות מוגנת לשני דיירים, הנוהגים להשכירה בשכירות משנה, לאחר קבלת אישור הבעלים. חילופי דורות בבעלות על החנות מוליכים לכך שבעליה מסרבים ליתן הסכמתם להמשך השכרת המשנה והם מבקשים את פינוי הדיירים בעילות של נטישה ואי תשלום דמי שכירות.
אחד מן השניים מגיע להסדר על פיו יפנה את החנות כנגד קבלת פיצוי.
דין התביעה כנגד הדייר השני, הלא הוא הנתבע 2 בתובענה שלפניי – להידחות.


רקע

1.

התובעים הינם בעלי זכויות הבעלות בבניין המצוי ברחוב ככר דיזנגוף 6 בתל אביב במקרקעין הידועים גם כחלקה 2 בגוש 7092 (נסח רישום המקרקעין צורף כנספח 1 לכתב התביעה) (להלן: "התובעים" ו- "הבניין", בהתאמה).

2.
בכלל כך הינם בעלי זכויות הבעלות בחנות המצויה בקומת הקרקע של הבניין (להלן: "החנות").

3.
הנתבע 1 הינו עזבון המנוח רחום יעקב משאלה ז"ל, אשר היה מי שהחזיק במחצית מזכויות הדיירות המוגנת בחנות. הנתבע 2 הינו בנו, הטוען לזכויות דיירות מוגנת בחנות (הנתבע 2 להלן: "הנתבע"; הנתבע 1 והנתבע, להלן: "הנתבעים").

4.
ביום 25/10/1957 נחתם בין בעלי הבניין דאז, לבין השוכרים דאז, הסכם על פיו שכרו האחרונים מאת הראשונים את החנות (הסכם השכירות צורף כנספח 2 לכתב התביעה) (להלן: "הסכם השכירות משנת 1957").

5.
ביום 10/5/1960 נחתם הסכם שכותרתו "זיכרון דברים" בין התובעת 1 לבין מר אלימלך קורן ומרדכי קליינר לפיו, נכנסו האחרונים כדיירים מוגנים לחנות (להלן: "ההסכם משנת 1960" ו- "מר קליינר", בהתאמה) [ההסכם סומן, על ידי הנתבעים, כנספח ב' לתצהיר מר אפרים יעקבי
(נ/1) אולם לא צורף].

6.
ביום 23/10/1972 נחתם בין בעלי החנות דאז לבין רחום יעקב משאלה ז"ל, אביו של הנתבע, (להלן: "מר משאלה" או "המנוח" או "אביו") הסכם, על פיו הוכרו מר משאלה ומר קליינר כשוכרים של החנות, ובו נקבע כי תנאי הסכם השכירות משנת 1957, כמו גם תנאי ההסכם משנת 1960, יישארו בתוקפם (להלן: "ההסכם משנת 1972").

7.
ביום 3/6/1991 נחתם הסכם בין בעלי החנות דאז לבין מר דוד תשבי (גייר), [מי שהיה הנתבע 3 בתובענה זו], על פיו הסכימו התובעים כי מר קליינר יעביר למר תשבי מחצית מזכויות הדיירות המוגנת בחנות (נספח 3 לכתב התביעה) (להלן: "ההסכם משנת 1991" ו- "מר תשבי", בהתאמה). גם בהסכם זה נקבע כי התנאים שנקבעו בהסכמים הקודמים (משנת 1957, 1960 ו- 1972), יעמדו בעינם. כך אם כן, החזיקו, באותה העת, מר משאלה ומר תשבי, כל אחד, במחצית מזכויות הדיירות המוגנת בחנות.

8.
במסגרת תובענה זו, נחתם ביום 18/12/2016 הסכם פינוי בין התובעים לבין מר תשבי אשר קיבל (ביום 19/12/2016) תוקף של

פסק דין
.


עיקרי טענות הצדדים

9.
התובעים טוענים כי קמה להם זכות לפינוי הנתבע מהחנות, לאחר שאין בידו להוכיח כי המשיך את עסקו של אביו לאחר פטירתו, כך שלא רכש זכויות מוגנות ומכל מקום כי נטש אותה, ולאחר שלא שולמו להם דמי השכירות המלאים.

10.
לתימוכין בטענותיהם
אלה הם מוסיפים כי מעת פטירתו של מר משאלה, לא נוהל על ידי מי מיורשיו עסק בחנות; כי החנות עומדת נטושה למעט מועדים ספורים בהם פותח אותה מר תשבי, לשם מראית עין; כי עיון בטיוטת ההסכם למכירת זכויות הדיירות המוגנת של מר משאלה – טיוטה שלא נחתמה – מעלה כי היא נועדה להיחתם עם הגברת לויאן שרה, אלמנתו של מר משאלה ולא עם הנתבע (להלן: "טיוטת הסכם המכירה" ו- "הגב' לויאן", בהתאמה) [נספח 1 לתצהיר מר תשבי (ת/1)]; כי דמי השכירות השנתיים בגין החנות עומדים על סכום של 15,600 ₪ לכל אחד מבעלי הזכויות וכי למעט תשלום אחד בסך של 6,000 ש"ח בשנת 2013, ששולם לחלק מהתובעים וכן תשלום חד פעמי בסכום של 10,000 ש"ח ששולם ביום 6/4/2016, ערב הגשת התובענה, לא שולמו דמי שכירות בגין החנות מאז שנת 2013; כי הנתבע לא שילם את תשלומי הארנונה עבור החנות, אלא רק בעקבות הגשת התובענה דנן; כי לנתבע אין תיק במע"מ; כי הנתבע אינו מי שחתום על הסכמי שכירות המשנה; וכי הנתבע ניסה למכור את זכויותיו בחנות, מספר פעמים.

11.
עוד הם טוענים כי בקשתו של הנתבע לקבלת צו מניעה על פיו יינתן לו מפתח לחנות נוכח תריס גלילה שהתקינו בה התובעים – בקשה שהוגשה במסגרת הדיון בתובענה דנן – מעידה כי לא פקד את החנות שנים רבות מאחר ותריס הגלילה הותקן לפני למעלה מעשור.

12.
בכל מקרה מדגישים התובעים כי הסכמי השכירות שנחתמו עם השנים בעניינה של החנות מעלים כי שכירות משנה הותרה אך ורק בהסכמת הצדדים.

13.
לבסוף טוענים הם כי אין מקום להושיט לנתבע סעד מן הצדק, מאחר ובשל גילו [65] כמו גם העובדה שבידו רק מחצית מן הזכויות בה, אין הוא מסוגל לנהל את החנות; מאחר שמזה
עשרות בשנים אין הוא מנהל עסק בחנות; בשל העובדה שלא הקפיד על תשלום דמי השכירות; ובשל המדיניות הנהוגה בעניינם של בתי עסק, השונה מזו הנוהגת כלפי דירות מגורים.

14.
מנגד, טוענים הנתבעים כי לנתבע מעמד של דייר מוגן בחנות.

15.
לתימוכין הם מוסיפים כי הנתבע היה שותף למו"מ שקדם לחתימת ההסכם משנת 1972 וכי לא נרשם בו כשוכר, אך בשל העובדה שבשל גילו הצעיר, מר קליינר, לא הסכים לכך;

כי בהתאם להסכם משנת 1972, עמדה לדיירים המוגנים הזכות להשכרת משנה של החנות, כנגד תוספת שנתית של 1,500 ל"י לבעלים וכי ההסכם משנת 1991, שנחתם כאמור אל מול מר תשבי, הותיר בתוקפם את תנאי ההסכם משנת 1972, כך שזכות זו להשכרת משנה נותרה בעינה;

כי בהתאם לכך החל משנת 1985 ועד שנת 2011, הושכרה החנות בשכירות משנה, וכי התנהלות זו, יצרה נוהג מחייב, עליו הסתמכו הנתבעים;

כי לאחר פטירתו של מר יוסף מצרי, מי שלטענתם היה בעל הבניין וזה אשר ניהל את המו"מ שקדם לחתימת הסכמי השכירות, ועל אף הנוהג שהשתרש במהלך 26 שנים, התכחשו ילדיו (ילדיו של יוסף מצרי) להתחייבויותיו, אסרו על המשך השכרת המשנה וניסו להתיש את הנתבע, על מנת להניעו לנטוש את החנות;

כי בשל כך החלו הנתבע ומר תשבי להפעיל את החנות במתכונת בה במהלך מספר חודשים הפעיל מר תשבי בחנות עסק של פרחים ובמהלך החודשים האחרים מכר בה הנתבע, בגדים;

כי התובעים ניסו, במכוון, להעלים את ההסכם משנת 1972, לאחר שהאמור בו איננו תואם את גרסתם.

16.
על האמור הם מוסיפים כי התובעים מנועים מלהעלות טענה לפיה החנות ננטשה, מאחר וילדיו של יוסף מצרי הם אלו שמנעו את השכרת המשנה שהינה אחת מהמטרות אשר לשמה הושכרה החנות בשכירות מוגנת. לא כל שכן לאחר שבסמוך להגשת התובענה, הם השתלטו על החנות, החליפו מנעול ומנעו מהנתבע להשתמש בה;

ומכל מקום כי הנתבע לא נטש את החנות; לא הייתה לו כוונה לנטש את החנות; כי שילם דמי שכירות עד חודש טרם הגשת התובענה; כי עדויות שנשמעו בוועדת הערר לענייני הארנונה (נספח ז' לתצהיר הנתבע נ/1), סותרות את הטענה כי הנתבע נטש את החנות; כי העברת חשבונות הארנונה ממר תשבי לתובעים נעשתה ללא ידיעתו, וממילא כי היות שהתובעים מונעים ממנו שימוש במושכר הרי שלא קמה לו החובה לשלם את הארנונה; וכי מעולם לא העביר את זכויותיו למר תשבי.

17.
עוד טוענים הנתבעים כי לא קמה עילת פינוי מכוח אי תשלום דמי שכירות וזאת מאחר והתובעים לא הוכיחו את שיעור החוב; כי לנתבעים אין כל חוב ובוודאי לא כזה העולה כדי ניתוק ברצף התשלומים; כי התובעים ניסו להכשיל את קבלת דמי השכירות לאחר שאסרו על מזכירת התובעת 1 לקבלם; וכי הנתבע מוכן לשלם כל חוב בדמי השכירות היה וייקבע קיומו של חוב שכזה.

18.
לבסוף ולמען הזהירות מבקש הנתבע סעד מן הצדק.





המסגרת הראייתית

19.
מטעם התובעים העידו מר תשבי (תצהיר עדות ראשית מטעמו סומן ת/1) ומר יהודה מצרי (ת/2 ו- ת/3).

20.


מטעם ההגנה העיד הנתבע (נ/1).

21.
אתייחס לעדויות ולראיות שהוגשו מטעם הצדדים, במסגרת הדיון שלהלן, ככל שיידרש.

22.
עם זאת אציין כבר עתה כי אין בדעתי לבסס כל ממצא שהוא על עדותו של מר תשבי, מאחר ולא מצאתי ליתן כל אמון בדבריו ולאחר שחקירתו העלתה שהוא מונע מתחושות כעס ונקמה כלפי הנתבע . די בהקשר זה לצטט בקצרה מתשובותיו במהלך הדיון שהתקיים בפני
י ביום 10/1/2018:

" העדות שלי, העדות שלי היא נגדו [נגד הנתבע. כ.ה.] בגלל שהוא, הוא הונה אותי, הוא הונה אותי בצורה כזאת שהוא יצא מהארנונה. כשהוא החליט להוריד את הכפפות, אני גם החלטתי להוריד את הכפפות." (שם, עמ' 16)

"כל, כל העדות הזאת שאני נותן, כל העדות הזאת שאני נותן, כמו שהוא מירר לי את החיים, אני גם רוצה עכשיו למרר לו את החיים. הבן אדם הזה מירר לנו את החיים.
ש: אוקיי. אז באת להתנקם? באת וזה בעצם מה שבאת לעשות?
ת: כן. אני רוצה להתנקם בו. בדיוק." (שם, עמ' 29)

אני מעריכה כמובן את כנותו, אלא שטוב לא יוכל לצאת מעדות המוּנעת מתחושות שכאלו ובכלל כך, גם לא ממצא עובדתי מהימן.


דיון

הנתבע כבעל זכויות דיירות מוגנת בחנות


















23.
עיון בכתב התביעה מעלה כי הנחת היסוד העומדת בבסיסו, הינה כי לכל הפחות, הנתבע הינו דייר מוגן בחנות. אין בו, ולו ברמז, טענה לפיה מעמדו של הנתבע בחנות, כדייר מוגן, מוטל בספק שהוא, וטענות התובעים מתרכזות בנסיבות אשר לשיטתם מקימות להם עילות פינוי (וראו, בין היתר, סעיפים 5, 9, ו- 10 לכתב התביעה). למעשה, הנתבע עצמו מוזכר בו, לראשונה, רק אגב אורחא עת נטען כי: "הנתבע 2 אינו משלם כלל וכלל את דמי השכירות מזה שנים רבות." (שם, בסעיף 7).

24.
משכך צודק ב"כ הנתבעים בטענתו, בפתח סיכומיו כי טענת התובעים לפיה אין ולא היו לנתבע זכויות מוגנות בחנות, מהווה הרחבת חזית אסורה (פרוטוקול הדיון מיום 22/4/2018, עמ' 100).

25.
מכל מקום ואף לו היו התובעים טוענים בכתב התביעה כי הנתבע מעולם לא היה דייר מוגן בחנות, הרי שהתנהגות הצדדים במהלך השנים מעלה כי אף התובעים הכירו בו כדייר בעל זכויות דיירות מוגנות.

כך למשל, התובעים אינם מכחישים כי עד ראשית שנת 2013 שילם להם הנתבע דמי שכירות ואף מודים כי קיבלו ממנו סך של 10,000 ₪
"ע"ח חובו בשכר הדירה" [סעיפים 9-10 ונספח 1 לתצהיר מר יהודה מצרי (ת/2)].

כך גם עולה מהסכם להשכרת משנה משנת 1995 [נספח ד' לתצהיר הנתבע (נ/1)], אשר מצד משכירי המשנה נחתם, בידיעת התובעים, בידי "יורשי המנוח רחום יעקב משאלה.. ע"י ב"כ בנו אפריים יעקבי" (הלא הוא הנתבע).

התנהלות זו גם תומכת בטענת הנתבע לפיה הגם שהיה שותף לרכישת הזכויות המוגנות ביחד עם אביו המנוח, הרי שבסופו של יום ובשל התנגדות מר קליינר, נרשם רק מר משאלה כשוכר, אך כי בעל הבית דאז, מר יעקב מסרי ז"ל, הכיר אותו וידע אודותיו [סעיף 5.ב. לתצהירו (נ/1), תוך שימת לב לתיקון טעות סופר שנפלה בסעיף ותוקנה בפרוטוקול הדיון מיום 10/1/2018. וראו בהקשר זה גם תצהיר עדות הזמה (ת/3) שהוגש על ידי מר יהודה מצרי, המאשר כי אותו יעקב, הוא אכן זה אשר טיפל, מטעם המשפחה בענייני החנות (שם, בסעיפים 2 ו-3)].

26.
מובן שלא נעלמה מעיני בהקשר זה טיוטת הסכם המכירה, אשר הייתה אמורה להיחתם בין הגב' לויאן לבין מר תשבי, על פיה ביקש כביכול מר תשבי לקנות ממנה את זכויותיה המוגנות בחנות, ובה הוצהר כי הראשונה הינה המחזיקה במחצית מזכויות הדיירות המוגנת בה, בהיותה יורשת של המנוח, מר משאלה, בעלה (וראו בסעיף ה- "והואיל" השני וכן בסעיף 2 לטיוטה). ואולם אין בכך כדי לאיין את התנהלות הצדדים, במשך שנים, עובר להגשת התובענה דנן. לא כל שכן, כאשר הטיוטה עצמה לא נחתמה ולא התגבשה כדי הסכם מחייב.

27.
צירוף האמור מביא אותי אם כן למסקנה כי שאלה זו עבר זמנה וכי הצדדים עצמם הכירו בנתבע כמי שהינו בעל מחצית מזכויות הדיירות המוגנת בחנות. משכך, אני דוחה את הטענה החותרת תחת מסקנה זו.

28.
אשר על כן מתבקש כמובן לב הדיון, שעניינו בשאלה האם הפר הנתבע את הסכמי השכירות באופן המקים לתובעים עילת פינוי בהתאם לחוק הגנת הדייר [נוסח-משולב], תשל"ב – 1972 (להלן: "החוק").


נטישה?

29.
התובעים טוענים כי מאז פטירתו של מר משאלה, נטש הנתבע את החנות ולחליפין כי החנות ננטשה על ידי הנתבע מאז שנת 2009. אודה כי הפכתי והפכתי בכתבי הטענות מטעם הצדדים, כמו גם בתצהיריהם ובכלל הנספחים אשר צורפו להם, ולא מצאתי אזכור למועד פטירתו של מר משאלה. עם זאת ובהינתן כי בהסכם להשכרת משנה משנת 1995, להבדיל מהסכם דומה משנת 1992 [שניהם בנספח ד' לתצהיר הנתבע (נ/1)] מופיע כבר, כמשכיר בהשכרת המשנה, הנתבע, כב"כ וכיורשו של אביו, ניתן להסיק, כי המנוח, הלך לבית עולמו אי מתי, בין השנים 1992 לשנת 1995.

מכל מקום, בתצהירו של מר יהודה מצרי נטען שנודע לתובעים "כי משנת 2010, אין הנתבע או מי מטעמו מגיע למושכר" (סעיף 6 לתצהיר ת/2). משכך, אני מוצאת לקבוע את שנת 2010 כנקודת מוצא לבחינת הטענה לפיה נטש הנתבע את החנות.

30.
עם זאת קודם שאוכל לדון בשאלה האם הנתבע נטש את החנות, נדרש דיון בשאלה האם היה הנתבע רשאי להשכיר בשכירות משנה את החנות והאם זכות זו, ככל שהוקנתה לו מתוקף הסכמי השכירות או מכוח הנוהג שהשתרש בין הצדדים, נמנעה ממנו שלא כדין על ידי התובעים, אשר מנעו ממנו, בדרך זו, הלכה למעשה, להפעיל את החנות.


הזכות להשכרת משנה

מערכת ההסכמים שבכתב שנערכו בין הצדדים

31.
ראינו כבר כי ההתקשרות בין הצדדים מושתתת על רצף של הסכמים, אשר שימרו בתוקפם את תנאיהם. אלו הם ההסכם משנת 1957, ההסכם משנת 1960 וההסכם משנת 1972.

32.
ההסכם משנת 1957 קובע בסעיף א' כי מותרת השכרת משנה בכפוף להסכמת המשכיר:

"א. השוכר מתחייב שלא להשכיר את הבית לאחר, לא את כלו ולא חלק ממנו ולא להעביר את החוזה על שם אחר בלי רשות המשכיר בכתב, ואם עבר השוכר על תנאי זה, ...או לא שלם שטר אחד או תשלום אחד בזמנו הקבוע בחוזה זה, הרי זו היא הפרת חוזה והרשות בידי המשכיר לדרוש את פינוי הדירה מיד..."

33.
סעיף 3 להסכם משנת 1972, אשר הקנה למר משאלה מחצית מן הזכויות המוגנות בחנות קובע כי:

"כל יתר תנאי הסכם השכירות מיום 25.10.57 ומיום 10.5.60 בין המשכירים לבין שוכרי המושכר וחליפיהם יישארו בתוקף ככתבם וכלשונם ויחייבו את הצדדים לכל דבר ועניין."
[אציין כי נטלתי לעצמי את החירות להביא ציטוט זה תוך תיקון טעויות סופר באיות חלק ממילות הטקסט. כ.ה.]

מכאן שסוגיה אליה אין התייחסות בהסכם משנת 1972 תוכרע בהתאם להסכמים הקודמים. אך גם, בלשון אחר כי הוראות ההסכם משנת 1972 גוברות על הוראות ההסכמים הקודמים.

34.
בסעיף 7 להסכם משנת 1972 נקבע:

"במקרה ואחד מיחידי השוכרים ימסור בשכירות או יקבל את חלקו בשותפות בסכום קבוע לשנה או חלק ממנה ישלם תוספת שנתית למשכירים בסכום של 1,500 ל"י לשנה ובמקרה וההסדר הנ"ל יבוטל ע"י השוכרים או מי מהם תבוטל גם תשלום התוספת לשנה שלאחר הביטול."

מכאן שבהתאם להסכם משנת 1972 מותרת השכרת משנה בכפוף לתשלום נוסף.

35.
ההסכם משנת 1960 (כפי שהזכרתי לעיל) לא צורף לתיק בית המשפט ולכן לא ניתן להתייחס אליו במסגרת הדיון שבפני
י.

36.
אזכיר, במאמר מוסגר, גם את ההסכם משנת 1991, שנחתם מול מר תשבי, הקובע אף הוא כי "כל תנאי ההסכמים הנ"ל יישארו בתוקפם ויחייבו את השוכר לכל דבר ועניין" (סעיף 2).

ובהמשך, בסעיף 4:

"באם אחד מן השוכרים ישכור את חלקו של שותפו, יהיה על השוכרים לקבל את הסכמת המשכירים."

אלא שסעיף זה מתייחס למצב דברים בו השוכרים על פיו (השוכרים העיקריים ולא שוכרי המשנה), מבקשים לשכור זה את חלקו של זה, ולא לשינוי בזהות שוכרי המשנה.

משכך ומאחר והוראות ההסכם משנת 1972 חלות על ההסכם משנת 1991, הרי שיש לראות בסעיף 7 להסכם משנת 1972, כתקף לעניין הזכות להשכרת משנה כנגד תמורה נוספת לבעלים, גם בהסכם משנת 1991.

37.
המסקנה העולה מן האמור הינה כי בהתאם למערכת ההסכמים החלה בין הצדדים, הותרה השכרת משנה. למשכירים ניתנה האפשרות לפסול שוכר משנה זה או אחר, אך לא האפשרות למנוע את השכרת המשנה.


התנהלות הצדדים והנוהג עליו ניתן ללמוד כתוצאתה

38.
מסקנתי זו מתיישבת גם עם התנהלות הצדדים מאז נחתם ההסכם משנת 1972.

בהקשר זה לא למותר לציין כי בכל מקרה היו הצדדים רשאים לשנות, בהתנהגותם, את תנאי ההסכמים שנחתמו ביניהם (וראו דברי כב' הנשיא מ' שמגר בע"א 4956/90 פזגז חברה לשיווק בע"מ נ' גזית הדרום בע"מ, מו(4) 35, 40-41 (1992)).

אלא שמהתנהלות הצדדים ניתן להסיק כי פעלו בהתאם להסכמה לפיה תותר השכרת משנה אך תידרש הסכמת המשכירים לזהותם.

39.
הנתבע מוסיף בעניין זה (ואני נותנת אמון מלא בדבריו) כי לא רק שההסכמה נדרשה רק לעניין זהות שוכר המשנה ולא לעצם ההשכרה, אלא שהחנות הושכרה בשכירות משנה במשך 26 שנים, החל משנת 1985 ועד שנת 2011 (סעיף 8 לתצהיר הנתבע נ/1).

40.
בבחינת למעלה מן המידה, אוסיף כי
עולה מן האמור שאף לו כטענת התובעים לפיה נאסרה השכרת משנה, אלא ברשות מפורשת מאת הבעלים, הרי שבהינתן כי על פי הנהוג בין הצדדים, ועד לפטירתו של מר יוסף מצרי, בשנת 2010 או 2011 (סעיף 13 לתצהיר הנתבע נ/1), לא היה נהוג לסרב לעצם השכרת המשנה או לזהות שוכרי המשנה, הרי שבכל מקרה מתחייבת המסקנה כי הסכמה זו יצרה אצל הנתבע הסתמכות, לפיה ניתן יהא להמשיך בהשכרת המשנה, והקימה אל תוך מערכת היחסים ביניהם, נוהג מחייב.

וכך משיב בעניין זה הנתבע בעת חקירתו בפני
י (בעניין השכרת המשנה):

"ש: וקבלת הסכמה מהבעלים?
ת: בטח. כל הזמן הייתה לי הסכמה. רק הם רצו לראות את הדיירים שבאים, כל הזמן אמרו אנחנו רואים אותם, נותנים להם תקופה, אם זה בסדר, ממשיכים. כל השנים היה לי, גם עם קליינר
...
ש: והם נתנו הסכמה גם לקליינר?
ת: בטח..." (פרוטוקול הדיון מיום 10/1/2018, עמ' 77).

ובהמשך:

"...כל הזמן השכרתי את המקום ולא היה לי שום בעיה". (עמ' 82, שם).

41.
תוצאת האמור אני קובעת כי סירובם של התובעים לאפשר את השכרת המשנה, ללא כל צידוק או נימוק סביר, ואף מבלי ליתן לנתבע הודעה, זמן סביר מראש, בדבר כוונתם שלא להוסיף ולאפשר עוד השכרה מסוג זה, נוגדת את הסכם השכירות משנת 1972 ולכל הפחות, סותרת נוהג מחייב שהשתרש בין הצדדים, עליו רשאי היה הנתבע להסתמך.


ובכן, האם הנתבע נטש את החנות?

42.
בהינתן מסקנותיי אלו, אוכל לדון עתה בשאלה האם יש ממש בטענה לפיה הנתבע נטש את החנות.

43.
עילת הנטישה היא עילת פינוי שהוספה על ידי בתי המשפט לרשימת העילות המנויות בסעיף 131 לחוק.

בהתאם להלכה הפסוקה, כדי להוכיח נטישה, יש צורך להראות כי הדייר עזב את המושכר וכי אין בכוונתו לחזור אליו. יסוד הכוונה מורכב לכשעצמו משניים, המצטברים זה לזה: עצם הרצון לשוב אל המושכר והיתכנותה של חזרה שכזו. נקבע גם כי מקום בו עולה ספק, תיטה הכף לטובת הדייר (דברי כב' הנשיא מ' שמגר בע"א 977/91
הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים נ' נוסייבה, מו(5) 758, 766-767 (1992), להלן: "עניין נוסייבה").

44.
מוסכם עלי כי בענייננו עולות אינדיקציות לכך שבשנים האחרונות, הנתבע נמנע מלהגיע לחנות בקביעות ומכל מקום לא שמר בה על נוכחות רציפה. ואפרט;

מר יהודה מצרי טוען כי נודע לתובעים שמשנת 2010 אין הנתבע או מי מטעמו מגיעים למושכר [סעיף 6 לתצהירו (ת/2)]. בחקירתו שינה מדבריו וטען כי מדובר בשנת 2009 (פרוטוקול הדיון מיום
10/1/2018 עמ' 47);

מר יהודה מצרי אף טוען בתצהירו כי הנתבע ביקש למכור לו את החנות [סעיף 7 לתצהיר (ת/2)];

הנתבע לא שילם ארנונה עבור החנות ואיננו עוסק מורשה;

על אף ההחלטה שניתנה בעניינו של צו המניעה אותו ביקש הנתבע, הוא לא הפקיד את הערובה שנדרשה כדי שיוכל לקבל את המפתח לתריס הגלילה. לעניין זה, אציין עם זאת כי ניתן לקבל את הטענה לפיה הנתבע לא הפקיד את הסך הדרוש בשל קושי כלכלי. ובכל מקרה מובן כי אף אם היה לו מפתח לכניסה האחורית לחנות, הרי שללא מפתח לתריס הגלילה שבחזית, לא ברור מה השימוש שיוכל לעשות בה (פרוטוקול הדיון מיום 10/1/2018, עמ' 65).

45.
מוסכם עלי גם כי אין בעצם העובדה שמר תשבי פותח מפעם לפעם את החנות כדי לאיין את טענת הנטישה, שכן בהינתן כי השניים ניהלו עסקים שונים, בחודשים שונים, הרי שנוכחותו של האחד איננה פוטרת את האחר מחובת נוכחות (בין בעצמו ובין על ידי מי מטעמו) בהגיע תורו.

אזכיר בהקשר זה את דברי הנתבע לפיהם הוא ומר תשבי ניהלו עסקים שונים בחודשים שונים:

"ש: אתה עבדת איתו בפרחים או לא עבדת איתו בפרחים?
ת: לא. לא עבדתי איתו.
ש: לא עבדת איתו בפרחים. זאת אומרת כשהוא עבד בפרחים, הוא עבד לבד?
ת: הוא היה עובד בשנה 6 חודשים. אני הייתי עובד 6 חודשים. זה הם יודעים.
...
עו"ד לוונטל: זאת אומרת זה היה חודשים נפרדים?
ת:כן.
...
עו"ד לוונטל: אבל אני רוצה להבין, בחודשים שאתה עבדת, הוא לא היה בחנות בכלל?
ת: לא. הוא לא היה.
ש: לא היה?
ת" לא.
ש: ובחודשים שהוא עבד, אתה לא היית בחנות?
ת: לא, הייתי בא והולך אליו. זהו. הוא לא היה רואה אותי הרבה. כן." (פרוטוקול הדיון מיום 10/1/2018, עמ' 66)

אדגיש כי אף אם כטענת הנתבע, נהג להגיע לחנות פעם או פעמיים בשבוע, גם בעת שמר תשבי הפעיל אותה (פרוטוקול הדיון מיום 10/1/2015, עמ' 65), הרי שאין באמור כדי לאיין את טענת הנטישה שכן ברי כי השניים לא ניהלו עסק משותף.

46.
חרף האמור אינני סבורה כי מכלל האמור ניתן להסיק כי הנתבע נטש את המושכר, כמובנה של פעולה זו. היינו: כי עזב את החנות ללא רצון או ללא יכולת לשוב אליה.

בעניין זה לא שוכנעתי כי הנתבע נמנע מלהגיע אל החנות, לרבות מעת לעת. אך בהחלט שוכנעתי כי דווקא השינוי בהתנהלות התובעים, יצר אצל הנתבע בלבול, הקשה עליו להמשיך ולנהל את ענייניו בחנות, כפי שהיה נהוג במשך עשרות בשנים, והצריך ממנו פרק זמן להתארגנות מחודשת.

בהקשר זה לא למותר לחזור ולהדגיש כי טענות התובעים כנגד הנתבע, ראשיתם בשנת 2010, משמע כי מאז פטירת אביו המנוח, כאמור, לכל המאוחר בשנת 1995, ועד לשנת 2010, לא נמצא פסול בהתנהלותו. מובן שלא ניתן לנתק טענות אלו, החל במועד זה, מן העובדה שעניינו במועד שלאחר פטירתו של יוסף מצרי ז"ל ובעקבות חילופי הדורות בניהול הבניין.

מכל מקום בוודאי שאינני יכולה לקבוע כי עולה מהתנהלותו המסקנה כי לא היה בכוונתו לחזור את החנות; כי אין בכוונתו לחזור אליה; או כי אין ביכולתו לחזור אליה. לא כל שכן, כאשר הוא מצהיר על כוונתו להפעיל אותה ומוסיף כי היא דרושה לו לצורך פרנסתו ופרנסת בני משפחתו (וראו גם בפרק ט' לסיכומיו).

47.
כהערה בלבד, אציין כי מסקנתי זו מתיישבת גם עם החלטת ועדת ערר לענייני ארנונה כללית שליד עירית תל אביב-יפו, מיום 8/5/2014 [נספח ז' לתצהיר הנתבע (נ/1), אשר קבעה, הגם שהנתבע לא הופיע בפני
ה כי לנתבע: "זיקה לנכס נשוא הערר [החנות, כ.ה.], הן בשל העובדה שאושרה על ידי הבעלים על הנכס ועל ידי העורר [מר תשבי, כ.ה], כי הוא בעל זכויות הדיירות המוגנת במחצית מזכויות בנכס (ככל הנראה בעקבות הורשה מאביו), הן בשל העובדה שהבעלים על הנכס העיד כי הוא משלם לו מחצית מדמי השכירות המוגנת בגין הנכס והן בשל עדותו של דוד תשבי שלא נסתרה ביחס ליחסים ביניהם בקשר לנכס."

בהקשר זה שימת לב גם כי ההחלטה הינה ממחצית שנת 2014, מועד המקצר עוד את הטווח בעניינו יכולים היו התובעים לטעון לנטישה.

48.
אני דוחה אפוא את הטענה בדבר נטישה.


אי תשלום דמי שכירות

49.
סעיף 131(1) קובע כי אי תשלום דמי שכירות מקים עילה לפינוי דייר מוגן:

"על אף האמור בכל חוזה או הסכם, אולם בלי לגרוע מהוראות חיקוק אחר, אלה בלבד הן עילות הפינוי:

(1)
הדייר לא המשיך בתשלום דמי השכירות המגיעים ממנו;"

50.
אלא שבעניין זה ההלכה הנוהגת הינה כי סירוב לקבלת דמי השכירות שומט את הקרקע מתחת טענת בעל הבית.

יפים לעניין זה דבריו של דוד בר אופיר בספרו סוגיות בדיני הגנת הדייר (מהדורה שניה, יוני 2017) עמ' 4 לפיהם:

"בעל בית אשר תובע פינוי לפי עילה של אי המשכת תשלום דמי שכירות, חייב להוכיח את העובדות שעליהן מושתתת עילת הפינוי. ובלשון אחרת: על בעל הבית מוטל נטל השכנוע לקיומן של עובדות אלה. ואם הדייר טוען שבעל הבית סרב לקבל ממנו דמי שכירות – אין להטיל על הדייר את נטל ההוכחה של טענתו, מכיוון שלא הוא חייב להוכיח את טענת הסירוב, אלא בעל הבית חייב להוכיח את העובדות שעליהן מבוססת תביעתו. פירוש הדבר הוא שאם טענת הסירוב מתקבלת על דעתו של בית-המשפט, דין התביעה להידחות מכיוון שבעל הבית לא הרים את הנטל המוטל עליו (ע"א 216/64 רחמים נ' זדה, פ"ד יח(4) 125)."

51.
בענייננו אין חולק כי הנתבע שילם דמי שכירות עד לשנת 2013. בשנת 2013 נתן הנתבע שני שיקים וקיבל אישור מסירה מיום 2/9/2013 (מ/1). על אף שהשיקים ניתנו למר עזרא שמש
ולגב' אילנה דורון ולא לתובעת 1 והגם שהשיקים על שם אנשים אחרים ולא על שם הנתבע, אין זה פוגם בעובדה כי שולמו דמי השכירות לשנת 2013. על אישור מסירה זה נכתב: "שולם על ידי אפריים משאללה ע"ח שכ"ד לחנות בכיכר דיזנגוף 6 ת"א שכ"ד ע"ח שנת 2013".

52.
כמו כן, הנתבע מעיד כי שילם גם את דמי השכירות עבור שנת 2014 וזאת ישירות לגב' סיגל (או סיגלית), מזכירתו של מר מצרי (להלן: "הגב' סיגל") (פרוטוקול הדיון מיום 10/1/2018, עמ' 85). לעניין זה אמנם לא הביא הנתבע כל אסמכתא אולם מאחר שהגב' סיגל, לא הובאה לעדות, אני מקבלת את גרסתו.

53.
התשלום הבא של הנתבע הוא טרם הגשת התביעה עת שילם סך של 10,000 ₪ עבור השנים 2015 ו- 2016 [אישור תשלום מיום 6/4/2016 צורף כנספח ח' לתצהיר הנתבע (נ/1)].

54.
על האמור מוסיף הנתבע כי ביקש לשלם את דמי השכירות אולם נתקל בסירוב מתמיד של הגב' סיגל (פרוטוקול הדיון מיום 10/1/2016, עמ' 86). כאמור, התובעים לא העידו את הגב' סיגל והדבר עומד לחובתם.

55.
מכלל האמור שוכנעתי כי הנתבע ביקש לשלם את דמי השכירות אולם הוכשל על ידי התובעים, שכתוצאת האמור, לא יוכלו להיבנות מכך. בכל מקרה אני סבורה כי במכלול הנסיבות, בוודאי שלא ניתן לקבוע כי חל הניתוק הנדרש ברצף התשלומים.

56.
אני דוחה אפוא גם את הטענה לפיה קמה לתובעים עילת פינוי כתוצאת אי תשלום דמי שכירות על ידי הנתבע.

57.
מובן עם זאת שאין באמור כדי למנוע מן הצדדים לערוך כעת התחשבנות בנוגע לתשלום דמי השכירות המגיעים להם מאת הנתבע, וכי ככל שהתובעים ייאותו עתה לקבל ממנו את דמי השכירות, עליו לדאוג לתשלום זה ללא דיחוי ובאופן שוטף.

סוף דבר

58.
לנתבע מחצית מזכויות הדיירות המוגנת בחנות.

59.
בהתאם להסכמי השכירות שנחתמו בין הצדדים, הותר לנתבע להשכיר את החנות בשכירות משנה, אך נדרשת הסכמת הבעלים לזהות שוכרי המשנה.

60.
בכל מקרה ובהתאם לנוהג שהשתרש בין הצדדים, נתנו בעלי החנות, דרך קבע את הסכמתם להשכרת המשנה ומשכך סירובם של התובעים להמשיך ולעשות כן, נוגד נוהג מחייב.

61.
אין מקום לקבלת הטענה כי הנתבע נטש את החנות או כי חל ניתוק ברצף תשלומי דמי השכירות.

62.
התביעה לפינוי הנתבעים מן החנות – נדחית.

63.
התובעים ישלמו לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 25,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 45 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד יום התשלום המלא בפועל.

מזכירות בית המשפט תמציא לצדדים את העתק

פסק דין
כחוק.
5129371

ניתן היום,
י"ב אב תשע"ח, 24 יולי 2018, בהעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 58558-05/16 אלברטו י מצרי השקעות בעמ, עזרא שמש, שמעון רונן אליהו ואח' נ' משאלה רחום יעקבי, אפרים יעקבי (פורסם ב-ֽ 24/07/2018)