פסקי דין על מותולי וקף ח'ליל שרף אלדין אבו ג'בנה | פסקי דין על אצחק בדוי חליל אבו גבנה | פסקי דין על יעקוב בדוי חליל אבו גבנה | פסקי דין על מוסא מוחמד טרוי | פסקי דין על מוחמד מוסא טרוי | פסקי דין על נביל מוסא טרוי | פסקי דין על שוקרי מוחמד טרוי |

10234/01 א     26/09/2005




א 10234/01 מותולי וקף ח'ליל שרף אלדין אבו ג'בנה, אצחק בדוי חליל אבו גבנה, יעקוב בדוי חליל אבו גבנה נ' מוסא מוחמד טרוי, מוחמד מוסא טרוי, נביל מוסא טרוי, שוקרי מוחמד טרוי





בתי המשפט
1

ת.א. 10234/01

תאריך: 26.9.05
בבית משפט השלום בירושלים
כבוד השופט משה בר-עם
בפני
:
1.מותולי וקף ח'ליל שרף אלדין אבו ג'בנה

2. אצחק בדוי חליל אבו גבנה

3. יעקוב בדוי חליל אבו גבנה

בעניין:
התובעים
ע"י ב"כ עוה"ד עווידה ואח'
נ ג ד
1. מוסא מוחמד טרוי

2. מוחמד מוסא טרוי

3. נביל מוסא טרוי

4. שוקרי מוחמד טרוי
הנתבעים
ע"י ב"כ עוה"ד שאמא
פסק - דין

כללי

1. עניינו של פסק הדין בתביעה לסילוק יד ובטענה לדיירות מוגנת.

על העובדות, הטענות וההליכים

2. התובע מס' 1 הינו הבעלים הרשום של המקרקעין, הידועים כחלקה מס' 5 בגוש 30132 (גוש 15 לפי רישום ירדני), בשטח של 18,952 מ"ר והמצוי בשכונת שיח-ג'ראח בירושלים (להלן: "המקרקעין").
3. התובעים 2 ו- 3 הינם הנאמנים - "מותולים", הממונים על ניהול המקרקעין ומכח כתב הקדש וצו מינוי של בית הדין השרעי בירושלים, מיום 23.5.1995.

4. על פי הנטען, פנה הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") לתובע 2, בשנת 1998/99 וקיבל את רשותו לעשות שימוש, לזמן קצוב, בחלק מהמקרקעין, במקום שהוגדר על ידי הצדדים כמערה (להלן: "המערה") וכנגד דמי שימוש סמליים, בסך של 1,000 ₪ לשנה.
עוד נטען, כי בשנת 1993 ביצעו הנתבעים עבודות בניה במערה, שבמסגרתם בנו שני חדרים, ללא הסכמת התובעים או מי מהם ובנוסף, הפסיקו לשלם את דמי השימוש המוסכמים. בהמשך, בשנת 2000 בנו חדר נוסף ליד פתח המערה והשיגו בכך את גבולם של התובעים.

בנסיבות אלו דרשו התובעים את פינוי הנתבעים מהמערה והשבת החזקה בה לידיהם ומשזו לא הושבה, הוגשה התובענה, בסדר דין מקוצר, כנגד הנתבע 1 ויתר הנתבעים, המחזיקים במערה, מטעמו.

5. בתצהיר, שהוגש מטעם הנתבעים, בתמיכה לבקשתם לרשות להתגונן, הצהיר הנתבע 1, כי אביו שכר מהתובע 2, בשנת 1965, את המערה ושתי מערות קטנות, עתיקות הנמצאות בסמוך לה (להלן: "המושכר") ובתמורה ל- 50 דינר לשנה.
עוד הוצהר, כי הנתבעים מתגוררים ברציפות במושכר, משנת 1965, הינם דיירים מוגנים על פי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב - 1972 ושילמו את דמי השכירות עד לשנת 1994, שלאחריו סירב התובע 2 לקבלם.
הנתבע 1 הוסיף, כי בניית החדרים נעשתה בהסכמת התובעים, אשר דרשו מהנתבעים לחתום על הסכם שכירות, שלפיו שכרו את המושכר החל משנת 1994 ומשאלה סירבו, החלו לנקוט בהליכים כנגדם.

6. לאחר שניתנה לנתבעים רשות להתגונן, הוגשו עדויותיהם הראשיות של הצדדים בתצהירים, בצירוף נספחים התומכים בטענותיהם והמשך הדיון נקבע לשמיעת ראיות.

ההסדר הדיוני ומסגרת הדיון על פיו

7. בתחילת הדיון הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, שלפיה "... הפלוגתא היחידה בתובענה, עניינה בשאלה העובדתית האם החזיקו הנתבע ואביו במקרקעין נשוא התובענה ברציפות, החל משנת 65', כפי שטענו ועד בכלל. אם יקבע שכן, תידחה התובענה. אם יקבע שלא, תתקבל התובענה וינתן צו לסילוק ידם מהמקרקעין" (פרוט' מיום 3.5.2005, עמ' 4 ש' 8-6).

8. לנוכח ההסדר הדיוני, הפלוגתא היחידה העומדת להכרעתי בתובענה, הינה עובדתית ועניינה בשאלה, האם החזיקו הנתבעים או מי מהם, במערה, החל משנת 1965. לפיכך, אינני נדרש לטענות התובעים בסיכומיהם, החורגות מהשאלה העובדתית, היחידה שבמחלוקת ובכלל זה, לעניין עבודות הבניה (סע' 22-13), זכויותיהם במקרקעין (סע' 39-36) ויתר הטענות, שהובאו בשולי סיכומיהם ועילות הפינוי העומדות להם, לכאורה, מכוחן (סע' 117-100).

לשון אחר, הנני נדרש להכריע בשאלה עובדתית אחת ויחידה והיא, האם החזיקו הנתבעים במערה, החל משנת 1965, שאם כן, יש לדחות את התובענה, מבלי להיזקק לטענותיהם האחרות של התובעים, מחמת העדר רלוונטיות, נוכח הסכמתם הדיונית של הצדדים ומסגרת הדיון שנקבעה על פיה (ראה: פרוט' מיום 22.6.05 עמ' 10 ש' 17-16).

על נטל ההוכחה

9. סעיף 16 לחוק המקרקעין קובע כי "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש את מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין".
בעניין זה ובקשר לנטל ההוכחה נקבע כי "בתביעה זו על התובע להוכיח הן את זכותו שלו להחזיק בקרקע והן את העדר זכותו של הנתבע להחזיק בהם. בהוכחת תנאים מצטברים אלה תלויה הצלחת התביעה" (רע"א 5518/98 יצחק יוסף נ' אביגדור עוקשי ואח', פ"ד נה(3) 294, 304).

10. ודוק - על התובע הנטל להוכיח, בנוסף לזכויותיו במקרקעין, גם את העדר זכותו של הנתבע במקרקעין, על אף היותו יסוד שלילי (ראה י' קדמי, על הראיות - הדין בראי הפסיקה, (חלק שלישי) (מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד - 2003) עמ' 1514), הגם שבשל היות יסוד "העדר הזכות", עובדה בעלת אופי שלילי - ולכן קשה להוכחה, יסתפק בית המשפט בכמות פחותה של ראיות להרמת נטל הבאת הראיות והעברתו לצד שכנגד (א. הרנון, דיני ראיות, חלק א' (ירושלים - 1985), עמ' 204).

לפיכך, "... עובדה בעלת אופי שלילי אינה מעבירה איפוא את הנטל העיקרי... נטל השיכנוע" (א. הרנון, שם, בעמ' 203, ע"א 296/82 ד"ר ישעיה נבנצאל נ' ג'רסי ניוקליאר - אבקו, פ"ד מ(3) 281, 301; ע"א 5578/93 ראובן נדב נ' מאיר סרגובי, עו"ד ו-2 אח', פ"ד מט(2) 459, 477; ע"א 7303/01 אדמון עסאף נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נז(2) 847).

מכאן, אם ימצא בסיומו של הדיון כי כפות המאזניים שקולות, תדחה התביעה.

11. בענייננו, טענו התובעים לסילוק ידם של הנתבעים מהמערה ומשכך, נושאים הם בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתם, קרי: זכותם במערה והעדר זכותם של הנתבעים להחזיק בה.

12. על פי ההסדר הדיוני, לא חלקו הנתבעים על זכותם של התובעים במערה ולפיכך, יסוד זה אינו שנוי במחלוקת. מאידך חלוקים הצדדים בדבר זכותם של הנתבעים להחזיק במערה. מכאן ולנוכח המסגרת הדיונית, על התובעים מוטל הנטל להוכיח את העדר יסוד החזקה במועד הרלוונטי. לשון אחר, על התובעים להוכיח, כי הנתבעים לא החזיקו במערה, בשנת 1965, כפי שנטען ובכפוף להכרעה בשאלת מועד החזקה, יוכרע גורל התובענה.

הפסק

13. יאמר מיד, כי לאחר שבחנתי את מכלול הראיות בתובענה, התרשמתי מחקירת העדים ומהימנותם, שוכנעתי, כי הנתבעים החזיקו במערה החל משנת 1965, כפי שטענו ולמצער, התובעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכחת טענתם, בעניין העדר החזקה, במועד הרלוונטי, משלא השכילו להציג תשתית ראייתית מספקת לביסוס טענתם ועל פי מאזן ההסתברויות. בנסיבות אלו ועל יסוד ההסדר הדיוני, יש לדחות את תביעתם.
על הראיות

14. בתמיכה לטענתם, בעניין מועד קבלת החזקה במושכר, הגישו התובעים את תצהיריהם של התובע 2 ובנו, תעודות עובד ציבור, בין היתר, בקשר לזכותם במקרקעין וצילומי אוויר של המקרקעין, במועדים שונים, בצרוף חוות דעת מומחה לעניין פיענוחם.
בתצהירו, הצהיר התובע 2, כי הנתבע פנה אליו לראשונה רק בשנת 1988/89, וקיבל את רשותו לעשות שימוש במערה וכי בשנים 1963 עד 1972 החזיקה במערה, אחת בשם גב' אום חסן קוטיני ומאותו מועד ועד למסירתה לנתבע עמדה המערה נטושה.

בתצהירו, הציג בנו של התובע 2, עמדה זהה ואישר את הדברים שפורטו בתצהיר אביו (בשינויים המחוייבים) ואולם, לא הוסיף דבר, לעניין מועד קבלת החזקה במושכר.

15. בתמיכה לתצהיריהם הציגו התובעים תעודות עובד ציבור של עובדי המרכז למיפוי ובגדרם, הוגשו צילומי אוויר של המקרקעין במועדים שונים, אשר על פיהם נטען, כי יש בהם כדי לתמוך בטענותיהם, לעניין מועד ביצוע עבודות הבניה מחוץ למערה, במועד אחר מזה שנטען על ידי הנתבעים.
במסגרת זו הוגשה תעודה מיום 18.6.2002, שלה צורף צילום אוויר של המקרקעין מיום 16.6.1967 (מש/3), תעודה מיום 24.10.2001, שלה צורפו צילומי אוויר של המקרקעין מיום 8.11.1997 ומיום 24.8.2000 (מש/1), תעודה מיום 2.12.2001, שלה צורף צילום אוויר מיום 2.11.1985 (מש/2).
כמו כן הוגשה חוות דעת מומחה מיום 3.12.2002, של מנהל חברת פנטומפ בע"מ, חברה לצילומי אוויר ומיפוי פוטוגרמטרי, בעניין פיענוח צילומי האוויר לעיל והשינויים שחלו במקרקעין.

16. יאמר מיד, כי לנוכח מסגרת הדיון והשאלה היחידה שבמחלוקת, אינני נדרש לעניין עבודות הבניה, מחוץ למערה ומועד ביצועם ומשכך, אין ליתן משקל רב לצילומי האויר, לביסוס הפלוגתא שבמחלוקת, שכן, גם אם אלו מבססות את טענות התובעים בדבר ביצוע עבודות הבניה, מחוץ למערה, בשנת 2000 דווקא ולא במועד שנטען (ואינני קובע כך - ראה סיכומי הנתבעים ס' 15), אין בהם כדי לסתור את טענת הנתבעים, לעניין מועד קבלת החזקה במערה, במועד שנטען ומכאן, משקלם הנמוך, אם בכלל, של צילומי המקרקעין.

17. למעשה ראיות התובעים, לעניין מועד קבלת החזקה במערה, מתבססות על עדות התובע 2 ובנו בלבד ולפיהן, מסירת החזקה נעשתה בשנת 1988. אולם מלבד עדותם, לא הובאו ראיות נוספות, חיצוניות, עצמאיות, לתמיכה ולביסוס טענתם. זאת ועוד, תצהירו של בן התובע הינה עדות שמיעה, שכן בחקירתו הודה שמקור ידיעתו, בעניין מועד כניסת הנתבעים למערה, הינו אביו (פרוט' מיום 3.5.05 עמ' 8 ש' 21). לפיכך, מהווה, בנסיבות אלו, עדות התובע 2, עדות יחידה של בעל דין, שעל פי הקבוע בסעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א - 1971, נדרש בית המשפט לזהירות יתר בעניינה ולפירוט הטעמים העומדים ביסוד קבלתה (ע"א 62/79 יעקוב פור בנימין נ' אליהו חב' לביטוח בע"מ פד"י ל"ה (1) 547).

18. זאת ועוד, בחקירתו, העיד התובע 2, כי בשנים 1972-1963 גרה במערה משפחת חסן וכי נחתם עימם הסכם שכירות (עמ' 6 ש' 26) ואולם, הסכם השכירות לא הוגש כראיה, לתמיכה ולביסוס טענת התובעים ..."מכיוון שהוא ישן" (ש' 27) ובתשובה לשאלת בית המשפט, מדוע לא נחתם הסכם שכירות דומה עם הנתבע 1 - השיב התובע 2 "שלא היינו חותמים הרבה

הסכמים" (עמ' 7 ש' 1) והוסיף, כי "לא הוצאנו קבלות עבור הסכום המזומן שקיבלתי" (ש' 3).

התובע 2 לא הציג טעם של ממש מדוע לא הוגש הסכם השכירות עם הדייר הקודם ומדוע לא נחתם הסכם שכירות עם הנתבע 1 ולא ניתנו קבלות בגין דמי השימוש במושכר וזאת, בשים לב למעמדו כנאמן ומחויבותו הבסיסית בניהול נכסי הנאמנות בצורה נאותה. בנסיבות אלו יש לזקוף את הדבר לחובתו ולראות בהתנהגותו כראיה נסיבתית הפועלת כנגדו, שכן הלכה פסוקה היא שאי הבאת עד רלוונטי ו/או אי הצגת ראיה רלוונטית, מעוררת את החשד, בדבר חששו של בעל הדין, שיש בראיות שלא הובאו כדי לכרסם בגרסתו (ע"א 455/88 חדד נ' דהן ואח' פד"י מ"ה (5) 655, ע"א 55/89 קופל בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ פד"י מ"ד (4) 595).

19. לא זו אף זו, התובע 2 העיד שלא זימן את הדיירת הקודמת למתן עדות בתמיכה לגרסתו, בשל פטירתה (עמ' 7 ש' 24) ואולם בנו, בסתירה לעדות אביו, העיד, כי "אני לא זימנתי את אום חסן להעיד, שכן אני לא זקוק לעדותה" (עמ' 9 ש' 5) והוסיף, לראשונה, גירסה, לעניין מקום מגוריהם של הנתבעים, במועד הרלוונטי ולפיה, בטרם קבלת המערה לידיהם, ..."ראיתי באותה תקופה שגרו בסככה שהיתה קרוב למערה, בסביבות 200-150 מטר" (עמ' 8 ש' 25). אימרה זו, על אף חשיבותה, לא נזכרה בכתבי טענות התובעים ובתצהיריהם וכאמור הובאה לראשונה רק בחקירתו הנגדית, כדי לקדם פני נ/1 - נ/2, תעודת הלידה של הנתבע 2, משנת 1973, שעל פיה נזכרת כתובת מגוריו, במקום הימצאות המערה. עדותו בנקודה זו מהווה איפוא "בדותא מן הזמן האחרון", המערערת במידה נכרת את מהימנותו ומכרסמת בגרסת התובעים (ע"פ 2382/96 אריק בן נוריללה שמואלי נ' מדינת ישראל

תקדין עליון 97 (1) 446, ע"א 135, 130/88 - גדעון קרסיק נ' ישי קופרשטיין ואח' פד"י מ"ד (1) 589).

20. לעומתם, הוגשו מטעם הנתבעים, לתמיכה ולביסוס גרסתם, עדויות חיצוניות ואוביקטיביות ובכללם תצהירו של המוכתר, מר מוחמד פחורי, שבחקירתו, חזר על גרסתו ולפיה "אחרי שנת 1967 היינו מבקרים את הנתבעים בביתם בוואדי ג'וז, ליד המערה, מעל ההר והייתי מבקר אותם ועדין אני הולך לבקר אותם. הם גרו במערה" (עמ' 9 ש' 30) ובתשובה לשאלה חזר ואישר "אני חוזר ואומר שהנתבעים נכנסו לפני שנת 1967" (עמ' 10 ש' 3).

21. עד נוסף מטעם הנתבעים, מר פאיז, חזר על גרסתו, בתצהירו ולפיה, מכיר את משפחת הנתבעים וגר בשכנות אליהם ובתשובה לשאלת בית המשפט הדגיש, כי "אני במשך כל הכרותי איתם אני יודע שהם התגורר במערה" (פרוט' מיום 17.5.05 עמ' 2 ש' 22) ובמיוחד זכר, כי הנתבעים התגוררו במערה, בזמן מלחמת ששת הימים (ש' 32-29). עד נוסף מטעם הנתבעים, מר סמיר חאטר, חזר אף הוא על גרסתו בתצהירו ואישר, כי סיפק לנתבעים מים, בטרם חיבור המערה לרשת המים (עמ' 3 ש' 27-24). העד הודה בחקירתו כי בטרם מלחמת ששת הימים התגוררו במערה משפחת קוטנה ואולם הוסיף, כי זכור לו, כי אביו של הנתבע 1 התגורר במערה, לאחריהם, במהלך המלחמה (עמ' 3 ש' 31), מסר לו כי שילם דמי שכירות, בגין המערה, בסך של 5 דינר. העד הציג פרטים מדוייקים מזכרונו, לעניין מצב המערה, בשנת 1967 (עמ' 4 ש' 29) ונזכר באירוע מסויים, מאותה תקופה, דבר המחזק את מהימנותו ומוסיף משקל לעדותו (עמ' 4 ש' 9-8). גם הגב' נופה טראוי, חזרה בחקירתה על גרסתה, שלפיה התגוררו הנתבעים במערה במועד הרלוונטי (עמ' 5 ש' 21-19) ולסיום, הנתבע 4 בחקירתו הנגדית, לא חזר מגרסתו, לעניין מועד כניסת הנתבעים

למערה, לרבות לעניין תנאי השימוש ודמי השכירות ששולמו בגינה וכך גם הנתבע 1.

22. עדויות הנתבעים כמו גם העדים שהעידו מטעמם, מהימנות ומקובלות עלי. בעדותם לא עלו סתירות מהותיות, דבריהם מתיישבים עם מכלול נסיבות העניין ועולים בקנה אחד עם גרסתם, כפי שהובאה בכתבי טענותיהם.

23. אם כן, מה מייחד את שנת 1988/9 לענייננו? נדמה כי לא בכדי נבחר המועד האמור, שכן מהראיות שהובאו בפני
(לרבות כחלק מבקשת הנתבעים לרשות להתגונן - בש"א 6681/01), עולה כי במועד זה או בסמוך לו, חוברה המערה לרשת המים (עדות התובע 2 מיום 3.5.05 עמ' 8 ש' 28-16), לאחר פניית הנתבעים לתובעים, לשם חיבורם כאמור וכך גם עולה מעדויות עדי הנתבעים (פרוט' מיום 17.5.05 עמ' 3 ש' 24).

לפיכך, אין גם מקום ליחס משקל רב לתעודת עובד הציבור מיום 20.11.01, של גזברות עיריית ירושלים, בעניין חיובי ארנונה ומים של המערה, שכן מהראיות עולה, כי זו לא היוותה נכס מוכר על ידי הרשויות, עד לאותו מועד ואף לאחריו וממילא לא הופיעה בפנקסי הרשות המקומית.

24. מכל המקובץ עולה כי גרסת הנתבעים, לעניין מועד החזקה במערה, בשנת 1965, מסתברת יותר מגרסת התובעים ולפיכך, יש לקבל את טענתם ועל פי ההסדר הדיוני, לדחות את התביעה.
סוף דבר

הנני דוחה את התביעה. התובעים ישאו בהוצאות משפט הנתבעים בסך כולל של 7,500 ₪.

ניתן היום כ"ב באלול, תשס"ה (26 בספטמבר 2005) בהעדר הצדדים
בר-עם משה, שופט








א בית משפט שלום 10234/01 מותולי וקף ח'ליל שרף אלדין אבו ג'בנה, אצחק בדוי חליל אבו גבנה, יעקוב בדוי חליל אבו גבנה נ' מוסא מוחמד טרוי, מוחמד מוסא טרוי, נביל מוסא טרוי, שוקרי מוחמד טרוי (פורסם ב-ֽ 26/09/2005)