פסקי דין על יחיאל גרוס | פסקי דין על טובה גרוס | פסקי דין על אביתר סיאני | פסקי דין על נטלי סיאני | פסקי דין על תמר חגבי |

23029-06/17 א     07/08/2018




א 23029-06/17 יחיאל גרוס, טובה גרוס נ' אביתר סיאני, נטלי סיאני, תמר חגבי








בית משפט השלום בראשון לציון



ת"א 23029-06-17 גרוס ואח' נ' סיאני ואח'












לפני
כבוד השופטת
כרמית בן אליעזר


תובעים

1
.
יחיאל גרוס

2
.
טובה גרוס


נגד

נתבעים

1. אביתר סיאני
2. נטלי סיאני
3. תמר חגבי

(ניתן

פסק דין
)
4. אברהם סיאני
(ניתן

פסק דין
)


החלטה


לפניי בקשת הנתבעים 1-2 (להלן: "הנתבעים") לעיכוב הליכים מחמת תניית בוררות.

התובעים השכירו לנתבעים דירה שבבעלותם, מכח הסכם שכירות שנחתם בין הצדדים ביום 18.7.2016. אין חולק, כי הנתבעים התגוררו במושכר החל מיום 1.8.2016 עד שפינוי אותו (לטענת הנתבעים פינו את המושכר ביום 31.3.2017 ואילו לטענת התובעים פונה המושכר רק בסוף חודש אפריל 2017).

עוד אין חולק, כי הנתבעים לא שילמו דמי שכירות, לכל הפחות מאז חודש אוקטובר 2016.
התובעים הגישו נגד הנתבעים תביעה לפינוי מושכר במסגרת תא 15602/01/17 וביום 8.2.17 ניתן במסגרת תיק זה

פסק דין
לפינוי, בהעדר כתב הגנה.
לאחר פינוי הדירה, הוגשה תביעה זו, שהיא תביעה כספית לתשלום דמי השכירות ותשלומים נוספים שטוענים התובעים שהנתבעים חבים בהם, בסכום כולל של כ – 95,000 ₪.
הנתבעים לא הגישו כתב הגנה במועד, וניתן נגדם, ביום 31.7.17,

פסק דין
בהעדר הגנה.
ביום 11.3.18 הוגשה מטעם הנתבעים בקשה דחופה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול

פסק דין
, וזאת משזמן קצר קודם לכן הוסדר ייצוג לנתבעים ע"י הסיוע המשפטי. ביום 12.3.18 הוגשה בקשה בהסכמה להארכת מועד.
ביום 22.3.18 הוגשה בקשה מטעם הנתבעים להארכת מועד להגשת בקשה לביטול

פסק דין
, וכן בקשה לעיכוב הליכים מחמת תניית בוררות. אין חולק כי בכתב בי"ד זה לראשונה הועלתה מפי הנתבעים הטענה כי יש לעכב את ההליך מחמת תניית בוררות.
ביום 27.5.18 ניתנה החלטת כב' הרשמת רוזמן פרקש במסגרתה התקבלה בקשת הנתבעים לביטול פסק הדין. עם זאת, פסק הדין לא בוטל מחובת הצדק – שכן, כעולה מן ההחלטה, הנתבעים כלל לא טענו כי לא קיבלו את כתב התביעה, ואף לא היתה מחלוקת כי הבקשה להארכת מועד להגשת הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה באיחור, חודשים לאחר שניתן פסק הדין ולאחר שכבר ננקטו הליכי הוצל"פ.

פסק הדין בוטל (כאשר ביטולו הותנה בתשלום הוצאות ששולמו בסופו של יום לאחר שהוארך המועד לכך) מטעמים שבשיקול דעת בית המשפט, תוך שנקבע כי הבקשה לעיכוב הליכים מחמת תניית הבוררות תועבר להכרעתו של מותב זה.
דיון והכרעה

סעיף 5
ל
חוק הבוררות
קובע כדלקמן:

"(א)
הוגשה תובענה לבית משפט בסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות וביקש בעל-דין שהוא צד להסכם הבוררות לעכב את ההליכים בתובענה, יעכב בית המשפט את ההליכים בין הצדדים להסכם, ובלבד שהמבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ועדיין הוא מוכן לכך.
(ב)

בקשה לעיכוב הליכים יכול שתוגש בכתב ההגנה או בדרך אחרת, אך לא יאוחר מהיום שטען המבקש לראשונה לגופו של ענין התובענה.
(ג)

בית המשפט רשאי שלא לעכב את ההליכים אם ראה טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות"

כעולה מלשונו של
סעיף 5
לחוק ועפ"י ההלכה הפסוקה, מקום בו קיים הסכם בוררות החל על העניין, הכלל הוא כי על בית המשפט לעכב את ההליכים נשוא התובענה, אלא אם קיים טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות.

עם זאת, נקבע בפסיקה, בין היתר בהתחשב בכך שכפיית בוררות על צד המעדיף להתדיין בבית המשפט פוגעת בזכות הגישה שלו לערכאות, כי נדרשים 6 תנאים מצטברים אשר בהתקיימם יעכב בית המשפט את ההליך, ואלו הם:

א.
קיים הסכם בוררות בין הצדדים.
ב.
התובענה שהוגשה לבית המשפט מתייחסת לסכסוך שההסכם חל עליו.
ג.
בעל דין שהוא צד להסכם מבקש את עיכוב ההליכים.
ד.
המבקש היה מוכן, ועודו מוכן, לעשות כל הדרוש לקיומה של הבוררות.
ה.
המבקש ביקש את עיכוב ההליכים בכתב ההגנה או בדרך אחרת.
ו.
המבקש פנה בבקשת עיכוב לפני שטען לראשונה לגופה של התובענה.

(ראו, למשל,
רע"א 4986/08

tyco building services
נ' אלבקס וידאו בע"מ
(12.4.2010) (להלן: "עניין טיקו"), בפסקה 25 לפסק הדין).

עוד נקבע,
בסעיף 5(ג)
ל
חוק הבוררות
, כי גם במקרים בהם התקיימו כל התנאים הנדרשים לשם עיכוב הליכים, עדיין בית המשפט רשאי לסטות מהכלל ולהורות על אי עיכובם של ההליכים בהתקיים טעם מיוחד לכך.


אין
מחלוקת של ממש בין הצדדים בדבר התקיימותם של התנאים א-ג וה' לעיל.

במסגרת הסכם השכירות קיימת תניית בוררות הקובעת כי "במידה ויתגלעו חילוקי דעות הסמכות המוסכמת להתדיינות היא הרב תנעמי".
אין מחלוקת כי הסכסוך נשוא תביעה זו הוא סכסוך שתניית הבוררות מכח הסכם השכירות חלה עליו.
המחלוקת מתמקדת בשאלה האם מתקיים התנאי הדורש כי בקשת העיכוב תוגש לפני טיעון לגופה של תובענה, וכן בתנאי הדורש כי המבקש היה מוכן ועודו מוכן לעשות כל הדרוש לקיומה של הבוררות.
התובעים טוענים, כי טענת הנתבעים כי יש לעכב את ההליך ולהעבירו לבוררות נטענה בשיהוי ניכר, שלא בהזדמנות הראשונה כנדרש בפסיקה. התובעים עמדו על כך שכבר בהליך הפינוי היה על הנתבעים להעלות את הטענה כי יש לעכב את ההליך מחמת בוררות, ולמצער במסגרת הבקשה הראשונה שהוגשה מטעם הנתבעים לתיק, ביום 11.3.18. עוד נטען, כי הנתבעים לא הוכיחו כי היו מוכנים לעשות כל הדרוש לקיום הליך הבוררות.

הנתבעים מצידם טענו, כי הטענה הועלתה בהזדמנות הראשונה, לפני שהנתבעים טענו לגופו של עניין. בכל הנוגע להליך הפינוי הוטעם, כי תביעת הפינוי התקבלה בהעדר הגנה כך שלא הוגש כל כתב בי דין מטעם הנתבעים במסגרתו זנחו את טענת הבוררות, וכי ממילא מדובר בהליך אחר ונפרד. בכל הנוגע להליך זה נטען, כי הבקשה שהוגשה ביום 11.3.18 לא כללה טיעון לגופו של עניין והוגשה בסמוך לאחר שהוסמכה ב"כ הנתבעים לייצגם מטעם הסיוע המשפטי ועת עתרה להארכת מועד לצורך לימוד עניינם של הנתבעים והעלאת טענותיהם.
דין הבקשה להידחות.

ראשית אציין, כי מקובלת עליי טענת הנתבעים, כי הן את השאלה האם הועלתה הטענה בהזדמנות הראשונה והן את השאלה אם הוכיחו כי הם נכונים לעשות כל הדרוש לקיום הליך הבוררות – יש לבחון בחינה תכליתית ולא בחינה טכנית.
לכן, נכונה אני לקבל את הטענה כי אין לראות בכתב הטענות שהוגש מטעמם ביום 11.3.18 בלבד משום "פספוס" ההזדמנות הראשונה להעלאת הטענה, שכן אין בכתב טענות זה משום טיעון לגופו של עניין.
על אף האמור אני סבורה כי יש לדחות את בקשת הנתבעים לעיכוב הליכים, וזאת מן הטעם כי הם הוכיחו כי היו מוכנים לעשות כל הדרוש לשם קיום הליכי הבוררות, ומאחר ואני סבורה כי התנהלות הנתבעים בענייננו מלמדת על זניחה בפועל של תניית הבוררות.
מעבר לכך, אני סבורה כי התנהלות הנתבעים אף לוקה בחוסר תום לב השומט את הקרקע תחת בקשתם לעיכוב הליכים.
אפרט בקצרה את נימוקיי.
בכל הנוגע להתקיימות הדרישה כי המבקש היה מוכן לעשות את כל הדרוש לקיום הבוררות, הרי שכפי שנטען בצדק ע"י התובעים, בהלכה הפסוקה נקבע כי לצורך בחינת התקיימות דרישה זו על המבקש את עיכוב ההליך להוכיח פוזיטיבית כי להוכחת נכונותו לקיים את הליך הבוררות, ועוד נקבע כי יש לבחון את התנהלות הצד המבקש את עיכוב ההליכים, גם במסגרת הליכים קודמים שהיו בין הצדדים בעבר.

יפים לעניין, בשינויים המחוייבים, דברי בית המשפט העליון (כב' השופט הנדל) ברע"א 4464/17
minter properties limited
נ' הפטריארכיה היוונית
(25.11.2012) (להלן: עניין מינטר):
"5. כאמור, מלבד דרישת "ההזדמנות הראשונה" תנאי נוסף שקבע המחוקק, והשלוב במידת מה בתנאי "ההזדמנות הראשונה", הוא נכונותו של המבקש לעשות "כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה". תנאי זה התפרש בפסיקה (עניין קדרים, 76; וראו גם לאחרונה רע"א 8613/10 כספי תעופה בע"מ נ'
jsc aeroavit airlines
פסקאות 30 – 34 לחוות דעתו של כב' השופט י' דנציגר (פורסם בנבו, 11.10.12)) באופן הקובע כי נטל ההוכחה להראות ניסיון אקטיבי להחלת בוררות מוטל על כתפיו של המבקש:
נטל ההוכחה הוא על מבקש העיכוב, ועליו להביא ראיה פוזיטיבית כלשהי להוכיח נכונותו זו ולא להסתפק בטיעון שאין ראיה, שהוא סרב לנהל את הבוררות.
... הדגש צריך להיות על ההתנהגות בעבר ולא על ההתרצות לקיום בוררות בהווה, לאחר שכבר הוגשה התובענה לביהמ"ש. (אוטולנגי בוררות 265).
האם הרימה מינטר נטל זה? נכונותה של מינטר לניהול הליך הבוררות באה לידי ביטוי לראשונה בכתב ההגנה שלה בתביעת הפטריארכיה. ...
לשון סעיף 5(א) מאפשרת אף להרחיק את מבטנו אל מעבר להליך הספציפי ולבחון האם מעורבותה של מינטר בנושא הסכסוך בעבר שיקפה נכונות מעין זו. דומה שהתשובה לכך שלילית. כבר בשנת 2010 מינטר הביאה ביוזמתה את הסכסוך לפתחו של בית המשפט בתביעה שהגישה לסעד הצהרתי בנוגע לזכויות נטענות שיש לה מההסכם. אין בכתב התביעה זכר לרצונה של מינטר להפעיל את תניית הבוררות. כך הדבר גם באשר לתביעת רבינוביץ' אליה הצטרפה מינטר כתובעת. טענת הבוררות לא נטענה לא בכתב התביעה ולא במסגרת בקשתה להצטרפות. עובדות אלו שוללות למעשה את טענת מינטר לפיה התמידה בנכונותה לקיום הבוררות:
לכן אם בעבר הגיש הנתבע עצמו תביעה לביהמ"ש בנושא הסכסוך – לא יישמע עתה בטענה, כי תמיד היה מוכן לקיים בוררות. (אוטולנגי בוררות 266)
לסיכום, התבוננות בנסיבות ההתנהלות המשפטית שבין מינטר לבין המשיבים מלמדת כי לא ניתן לומר שמינטר "עשתה את כל הדרוש לקיום הבוררות"".
עמדתי היא, כי כשם שניתן להסיק מייזום הליך משפטי קודם ע"י בעל דין כשולל את הטענה כי היה מוכן לעשות כל הדרוש לשם קיום הליך הבוררות, כך ניתן – בנסיבות המתאימות – להסיק מסקנה זו מאי העלאת הבקשה לעיכוב ההליך מחמת בוררות כבר במסגרת ההליך הראשון.
לעניות דעתי, נסיבותיו של מקרה זה אכן מצדיקות מסקנה זו. אזכיר, כי בענייננו אין כל מחלוקת כי גם התביעה הקודמת נובעת מהסכם השכירות ועוסקת באותו עניין עצמו, כך שכשם שתניית הבוררות אמורה לחול על תביעה זו היא אמורה הייתה לחול גם על התביעה הקודמת (ואף לא נטען אחרת ע"י הנתבעים).
הימנעות הנתבעים מלטעון במסגרת ההליך הראשון כי דין המחלוקות בין הצדדים להתברר במסגרת הבוררות המוסכמת, מובילה לדעתי למסקנה כי הם לא באמת היו מוכנים לעשות את כל הדרוש לשם קיום הליך הבוררות, ואף מלמדת על זניחת הטענה כי יש להפנות את המחלוקת בין הצדדים לבוררות והסכמה לנהל מחלוקת זו במסגרת ההליך המשפטי.
יפים לעניין, בשינויים המחוייבים, דברי בית המשפט העליון (כב' השופט דנציגר) ברע"א 2428/13 אנקונינה נ' נוראלי (13.6.2013) (ההדגשות אינן במקור):

"בית משפט זה כבר פסק כי ייתכנו מקרים בהם התנהגותו של צד להליכי הבוררות תלמד על זניחתו את הליכי הבוררות. כך יקרה במקרים בהם צד משתהה בקידום הליכי הבוררות או אינו עומד בהסכם הבוררות ונמנע ממינוי בורר [ראו: רע"א 1644/10 רחין נ' זמלר [פורסם בנבו] (7.12.2011), פסקה 12 לחוות דעתי (להלן: עניין רחין); ע"א 9318/03 שובל נ' גרי אלכסנדר בע"מ, פ"ד נט(1) 828, 837 (2004); ע"א 5983/08 קטלנה מימון בע"מ נ' פייגלין [פורסם בנבו] (21.10.2010), פסקה 9; רע"א 5896/95 סיליס נ' אלקנה, פ"ד נ(1) 477, 482 (1996); סמדר אוטולנגי בוררות – דין ונוהל כרך א 237-234 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005) (להלן: אוטולנגי)]. כך יקרה גם במקרים בהם צד הגיש תביעה לבית המשפט עליה אמורה לחול הבוררות כפי שהוסכם בין הצדדים [ראו: עניין רחין, בפסקה 12; ע"א 71/68 קונסטרקשן אגריגייטס קורפוריישן נ' מפעלי ים המלח בע"מ, פ"ד כב(1) 695, 700-699 (1968); רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ [פורסם בנבו] (8.3.2005), בפסקאות 14-13; אוטולנגי, בעמ' 270-269].
במקרה שלפנינו, קבע בית המשפט המחוזי כי אין צורך להכריע בשאלה האם ההליכים שיזם המבקש בצרפת קשורים להסכם בין הצדדים, בנימוק שהמשיב "נגרר" להליכים אלו ולכן לא ניתן ללמוד מקיומם על זניחתו את הליכי הבוררות. אינני יכול, בכל הכבוד, לקבל קביעה זו. דעתי היא כי כאשר נתבע אינו מעלה בהזדמנות הראשונה את הטענה כי יש לעכב את ההליכים בתובענה בשל קיומו של הסכם בוררות, חזקה עליו כי הכיר בסמכותו של בית המשפט והסכים לנהל את ההליך תוך זניחת הליכי הבוררות [השוו: רע"א 8613/10 כספי תעופה בע"מ נ'
jsc aeroavit airlines
[פורסם בנבו] (11.10.2012), פסקה 32 לחוות דעתי]".

אף בענייננו, אני סבורה, כי הימנעות הנתבעים מלהעלות בהזדמנות הראשונה את הטענה כי יש לעכב את ההליכים בשל קיומו של הסכם הבוררות, ואף התנהלותם בהמשך הדרך, בהימנעותם מהגשת בקשה לעיכוב ההליך והעברתו לבוררות גם במסגרת התביעה הכספית בעת שהומצאה להם תביעה זו, יש לראותה כזניחת הליכי הבוררות, ולכל הפחות ניתן לומר שהנתבעים לא הוכיחו כי היו מוכנים לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות, שכן כל שנדרש מהם באותו שלב היה להודיע על נכונותם לניהול ההליך במסגרת הליך הבוררות ולא במסגרת הליך משפטי. תחת זאת, בחרו הנתבעים למלא פיהם מים עד שניתן נגדם

פסק דין
בהעדר הגנה, ואף הוחל בהוצאתו אל הפועל, ורק חודשים לאחר מכן, נזכרו להעלות את הטענה שמשמעותה היא למעשה כי לכתחילה היה מקום לנהל את ההתדיינות במחלוקת בכללותה במסגרת הליך בוררות.

אני סבורה כי התנהלות זו של הנתבעים נגועה בחוסר תום לב שיש בו כדי לחזק את המסקנה כי יש לראותם כמי שזנחו את הסכם הבוררות. לא מתקבל על הדעת, כי במשך למעלה משנה מתנהלים כנגד הנתבעים הליכים מכח הסכם השכירות – ראשית תביעת הפינוי שהוגשה בחודש ינואר 2017, ולאחר מכן תביעה זו – שתי התביעות הומצאו לנתבעים כדין ואין מחלוקת על כך. הנתבעים בחרו לטמון את ראשם בחול ולא להתגונן מפני שתי התביעות, ובכלל זאת אף לא טענו כי יש לברר את המחלוקות במסגרת הבוררות המוסכמת. עקב כך, ניתן

פסק דין
במסגרת תביעת הפינוי, ולאחר מכן אף ניתן

פסק דין
נוסף במסגרת הליך זה, אשר בוטל בסופו של יום מטעמים של חסד עם הנתבעים. ורק לאחר למעלה משנה (ולאחר שאף ננקטו נגדם הליכי הוצל"פ) "נזכרו" הנתבעים לטעון כי יש לעכב את ההליך מחמת תניית בוררות מוסכמת.
לעניות דעתי, התנהלות זו של הנתבעים אינה עולה בקנה אחד עם חובתם לפעול בתום לב בהפעלת זכויותיהם הדיוניות, והיא מחזקת את מסקנתי כי דין בקשתם להידחות.
על כך יש
להוסיף
, כי טענת התובעים – שנתמכה בתצהירו של התובע – כי הרב תנעמי הודיע כי אינו מעוניין לשמש כבורר - לא נסתרה. ככל שרצו הנתבעים להוכיח כי הם מוכנים לעשות את כל הדרוש על מנת לקיים את הבוררות, לכל הפחות, ניתן היה לצפות כי במסגרת התגובה לתשובת התובעים לבקשתם, יפנו לרב תנעמי ויבררו איתו את נכונותו לקיים את הליך הבוררות בפני
ו, אך הם לא עשו כן.

בנסיבות אלו אני סבורה כי הנתבעים 1-2 לא עמדו בדרישה להוכיח כי הם היו מוכנים לעשות כל הדרוש על מנת לקיים את הבוררות.
העולה
מן המקובץ, כי דין בקשת הנתבעים לעיכוב הליכים – להידחות.

הנתבעים יישאו בהוצאות התובעים ובשכר טרחת עו"ד בסך 2,500 ₪.
ככל
שהתובעים
חפצים להגיש כתב תשובה לכתב ההגנה של הנתבעים, יעשו כן עד לא יאוחר מיום 2.10.18.

הצדדים יגישו ראיותיהם בתצהירים – התובעים עד ליום 1.11.18 והנתבעים עד ליום 1.12.18.
נקבע לישיבת קדם משפט לאחר הגשת תצהירים ליום 17.12.18 שעה 10:30.

במקביל, מתבקשת מנ"ת להפנות את הצדדים לישיבת מהו"ת שטרם קויימה.

ניתנה היום, כ"ו אב תשע"ח, 07 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.










א בית משפט שלום 23029-06/17 יחיאל גרוס, טובה גרוס נ' אביתר סיאני, נטלי סיאני, תמר חגבי (פורסם ב-ֽ 07/08/2018)