פסקי דין על לימור בראון | פסקי דין על א.ט. שרותים משפטיים בע"מ

66589-03/16 סעש     12/08/2018




סעש 66589-03/16 לימור בראון נ' א.ט. שרותים משפטיים בע"מ








בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו


סע"ש 66589-03-16


12 אוגוסט 2018

לפני
כב' השופט
דורי
ספיבק



התובעת:
לימור בראון
(והנתבעת שכנגד)

ע"י ב"כ עו"ד דניאל אנושי


נגד

הנתבעת
:
א. ט. – שרותים משפטיים בע"מ
(והתובעת שכנגד)

ע"י ב"כ עו"ד יהונתן ליפקין



פסק דין

1.
התובעת הועסקה במשך למעלה מעשרה שנים כמנהלת המשרד של הנתבעת. בפני
נו תביעה ותביעה שכנגד שהוגשו עם סיום עבודתה.
התשתית העובדתית ומהלך ההתדיינות

2.
הנתבעת, חב' א.ט. שרותים משפטיים, היא חברה פרטית שעיסוקה במתן שירותים משפטיים, לרבות ביצוע צווים ופעולות בענף הוצאה לפועל ובתי משפט, ושירותי אחסנה.
עד לשנת 2002 החברה הייתה בבעלותם של שלושה: מר קימרון טל, שהוא אחיה של התובעת (להלן:
קימרון
), הגב' חני ביבס, ובעל מניות נוסף. לאחר פרישתו של האחרון אותה שנה, הגב' ביבס הפכה להיות בעלת המניות העיקרית.
3.
במועד תחילת עבודת התובעת, ביום 11.4.05, קימרון שימש כמנכ"ל החברה. החל ממאי 2010 היא מילאה תפקיד של מנהלת המשרד בחברה. במסגרת תפקידה זה הייתה אמונה, בין היתר, על הנפקת תלושי השכר לעובדים; דיווח על
ימי היעדרות לצורך חופשה ומחלה; הוצאת המחאות לספקים של החברה; טיפול בחשבוניות ספקים; ודיווחים לרשות האכיפה והגבייה בדבר ביצוע צווים.

4.
ביום 14.12.15 עזב קימרון את החברה. הגב' ביבס שמשה ממועד זה יו"ר ההנהלה וחברת ההנהלה היחידה של החברה. מר יהודה ביבס, בעלה של הגב' ביבס, החל למלא את תפקיד מנכ"ל החברה.

5.
העסקת התובעת בחברה הוסדרה באמצעות הסכם עבודה אישי מיום 22.10.12 (נספח א' לכתב התביעה שכנגד).

6.
באוגוסט 2015 לערך התקבלה החלטה בחברה על העתקת משרדיה הקיימים בעיר חולון לעיר פתח תקווה. תאריך המעבר נקבע ליום 7.1.16, והתובעת טיפלה בין היתר בסידורים מנהליים שונים שנדרשו לצורך המעבר, אף שלאור כל הדרך ניסתה, ללא הצלחה, להביא לשינוי ההחלטה על מעבר המשרדים. שלושה ימים בלבד קודם למעבר,
ביום 4.1.16, התובעת מסרה למר ביבס "הודעה על סיום עבודה" (נספח 2 לכתב התביעה), שמפאת חשיבותו למחלוקת שבפני
נו, נביאו כלשונו:

"הנדון: הודעה על סיום עבודה

ברצוני להודיעך כי אין ביכולתי לעבור ולעבוד בפתח תקווה.

במידה והחברה עוברת למקום המרוחק מ 10 – דקות נסיעה מביתי ומילדותיי אני מודיעה בזאת על סיום עבודתי בחברה.

הצעתי חלופות רבות לעניין כגון מעבר לדירה באזור או השכרת חלק מהמשרד הקיים, הסברתי את הבעיות הכרוכות במעבר שלי ושל שאר הצוות אך נתקלתי באוזניים ערלות.

משכך אין לי אלא להודיע על הפסקת עבודתי בחברה מיד עם המעבר".


7.
ביום 13.1.16 הודיעה התובעת בכתב למר ביבס על חזרתה מהודעת ההתפטרות, שאותה מסרה כאמור תשעה ימים מוקדם יותר, ועל המשך עבודתה בחברה. התובעת ציינה שמכתב התפטרות זה נמסר על ידה "מתוך כעס וחרדה" מהמעבר לפתח תקווה, שהיא עובדת החברה מעל 11 שנה, ועל אף מצבה הכלכלי של החברה, היא מבקשת "להמשיך לעזור לך להוביל את החברה לידי שגשוג" (נספח 3 לכתב התביעה).
8.
סמוך לכך, במכתב נושא תאריך 12.1.16, שעל פי התיעוד הקיים נמסר לתובעת ביום 13.1.16, הודיע מר ביבס לתובעת שהוא מקבל, באיחולי הצלחה, את הודעת ההתפטרות מיום 4.1.16 הנ"ל, ומכתב ייעודי לקופת הגמל יימסר לה בהמשך החודש (נספח 4 לכתב התביעה).

9.
ביום 19.1.16 פנתה התובעת בכתב למר ביבס בעניין "התערבות בניהול הוצאות כספים של המשרד". התובעת הלינה על כך שבשבועיים האחרונים הוצאו על ידו המחאות ושכר לעובדים ללא ידיעתה. כמו כן, הלינה על נטילת מזומנים מהקופה שלא כנגד קבלות. התובעת טענה שהתנהלות מעין זו אינה דרכה והיא בבחינת "עניין שעלול לסבך את החברה". התובעת ביקשה
שהדבר יפסק (נספח 9 לכתב התביעה).


ביום 24.1.16 התובעת נעדרה מעבודתה בשל מחלת בתה.
ביום 25.1.16 התקיימה פגישה בין התובעת לבין מר ביבס. התובעת מסרה למר ביבס מכתב מיום זה שכותרתו "שינויים בסמכויות תפקידי". התובעת הלינה במסגרתו על כך שטרם שולם שכרה עבור דצמבר 2015, ואף שכר נובמבר 2015 שולם רק ביום 31.12.15. כמו כן, טענה שלא בוצעו עבורה הפקדות עבור הסדר פנסיוני עבורה מאז יוני 2015, וכן ביקשה הבהרות בנוגע לסמכויותיה בחברה עת שלטענתה "מדי יום אני מגלה שאדם אחר מבצע את אשר מצוי בתחום סמכותי". כמו כן, ביקשה הוראות למי עליה להעביר את הידע שצברה בעבודתה (נספח 5 לכתב התביעה).
מיום 26.1.16 ועד ליום 7.2.16 התובעת נעדרה מעבודתה בשל מחלה.

10.
בעקבות הפגישה מיום 25.1.16 הנ"ל, התובעת מיענה למר ביבס מיום 27.1.16

מכתב נוסף, שבנדון שלו ציינה "סיכום פגישה מיום 25.1.16". (נספח 6 לכתב התביעה). במכתב היא טענה שבפגישה, מר ביבס הורה לה לסיים את עבודתה בחברה, לאחר שתבצע חפיפה, "מאחר ואנו לא רואים עין בעין ושאין ביכולתך לעבוד איתי יותר". בקשת התובעת לקבל מכתב פיטורים סורבה. בקשת מר ביבס מהתובעת להגיע למחרת היום לעבודה, נענתה בכך שייתכן ותיאלץ להיעדר בשל כאבי גב. התובעת הודיעה כי עם שובה לעבודה תפעל על פי הוראותיו של מר ביבס, לרבות ביצוע חפיפה. כמו כן, שבה והודיעה התובעת למר ביבס כי אם עומד הוא על פיטוריה, הוא מתבקש לערוך לה שימוע כדין, ליתן לה הודעה מוקדמת ומכתב פיטורים, וכן לשלם מלוא זכויותיה הסוציאליות.

11.
ביום 7.2.16 הגיעה התובעת לחברה, אולם התבקשה על ידי מר ביבס לעזוב את המקום לאלתר, ובאותו היום הוציאה הנתבעת לתובעת אישור העסקה עבור התקופה שמיום 11.4.05 עד ליום 25.1.16 (נספח 4 לתצהיר התובעת).

12.
בין הצדדים התנהלה התכתבות ענפה בנוגע לזכויותיה של התובעת עם סיום עבודתה, ומשלא הגיעו להסכמת הוגשה התביעה שבפני
נו, וזאת ביום 30.3.16. בהמשך לכך הגישה החברה תביעה שכנגד.

13.
להשלמת התמונה, נציין שלאחר הגשת התביעה לבית הדין, ביום 20.6.16, שילמה הנתבעת לתובעת שכר ינואר 2016, ודמי הבראה (נספח 17 לתצהיר התובעת). כמו כן, החל מיולי 2016 הפקידה הנתבעת לטובת ההסדר הפנסיוני של התובעת סכומים שונים המצטברים לסך כולל של 11,375 ₪ (הודעת הנתבעת לבית הדין מיום 7.11.16).
14.
דיון קדם משפט התקיים ביום 27.10.16 בפני
כב' השופטת
מירב קליימן
. לאחריו, הועבר התיק לשמיעת ההוכחות בפני
מותב זה. בתיק התקיימו שני דיוני הוכחות, ביום 11.12.17 וביום 29.3.18. במסגרתם, העידו מטעם התביעה: התובעת עצמה, מר זאב פלוטקין, שהועסק אף הוא בחברה בשנים 2003- 2013, 2015; וגב' אביטל מהתבי, אף היא עובדת לשעבר. מטעם הנתבעת העידו, מר ביבס; הגב' ביבס; הגב' לילך אדרי, עובדת החברה משנת 2012, הממלאת כיום את תפקיד התובעת בחברה; מר רמז וכילה, מנהל חשבונות וחשב שכר במשרד רואי החשבון של החברה; מר ברוך קרוטמן, עובד החברה משנת 2014; ומר רוני אוחיון, יועץ חיצוני של החברה.
בתום דיוני ההוכחות הגישו הצדדים סיכומים בכתב. עתה, משנאספו אלה לתיק בית הדין, הגיעה העת לדון ולהכריע בתובענה.

דיון והכרעה

פיצויי פיטורים

15.

התובעת טענה בכתב התביעה שהיא פוטרה, ועל כן היא זכאית לפיצויי פיטורים. אשר למכתב ההתפטרות ששלחה לנתבע, ביחס אליו טענה כי הוא נכתב בשל דחק נפשי שבו הייתה שרויה, הן בשל מעבר משרדי החברה למיקום מרוחק ממקום מגוריה, פטירת חברה קרובה, והן בשל התנהגותו של מר ביבס. כמו כן, על לטענתה, על אף האמור במכתב לא היה בכוונתה באמת ובתמים להתפטר, וזה שימש רק כאמצעי להניא את מר ביבס מהחלטתו להעתיק את משרדי הנתבעת מחולון לפתח תקווה.

הנתבעת טענה שהתובעת התפטרה מעבודתה מרצונה, באמצעות מכתב התפטרות מיום 4.1.16, סמוך לעזיבתם של מר קמרון – שהוא אחיה ומילא את תפקיד המנכ"ל – וביתו
בדצמבר 2015. משכך, אין כל יסוד לתביעתה לפיצויי פיטורים.

16.
השאלה האם עובד פוטר או התפטר, במקרה הרגיל והפשוט, היא על דרך כלל שאלה עובדתית אך קיימים מקרים שאינם חד משמעיים שבהם נדרשת מסקנה משפטית האם מערכת עובדות מסוימת מעידה על פיטורים או התפטרות (ע"ע 24649-10-14
לחיאני
נ'
פיינסטון
(10.1.16); עע 584-08
פלונית
נ'
אלמונית
(29.6.11)). המבחן שנקבע בפסיקה הוא "האם במכלול הנסיבות הגיעו היחסים לידי גמר, כתוצאה מביטולם על ידי המעביד או על ידי העובד (עע 256/08
קוקא
נ'
שוורץ
(13.2.11) כאשר "השאלה אינה מי גרם לביטול החוזה, מי הפר את החוזה, אלא מי 'ביטל' את החוזה... המשותף לשניים – פיטורים והתפטרות – הוא בכוונה ברורה וחד משמעית להביא את היחסים החוזיים, יחסי עובד- מעביד, לידי סיום" (דבע שם/3-116
סלמה
נ'
מדינת ישראל
(15.7.81).

17.
הפסיקה
הכירה במצב דברים שבו יכולים המעסיק או העובד, לפי העניין, לחזור בהם מהודעתם על סיום יחסי העבודה, בנסיבות בהן נאמרו הדברים בעידנא דריתחא (עניין
לחינאי
נ'
פיינסטון
, בפיסקה 27 לפסק הדין; דבע לה/3-41
היגר
נ'
שוורץ
(1975). האם זהו המקרה שלפנינו, כטענת התובעת? לאחר בחינת מסכת העדויות והראיות וטענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה שהתשובה על כך שלילית, דהיינו שאין מקום לקבוע שהתובעת היתה רשאית לחזור בה מהודעת ההתפטרות, וננמק:
ראשית
, התובעת הודיעה על התפטרותה במכתב התפטרות חד-משמעי, מפורש וברור. הודעת ההתפטרות נומקה במסגרתו בכך שאין ביכולתה להמשיך את עבודתה בשל העתקת המשרדים לעיר פתח תקווה, והיא אף הבהירה שאין היא יכולה להמשיך לעבוד במקום המרוחק ממקום מגוריה מרחק של למעלה מ-
10 דקות נסיעה (ע' 15, ש' 2). התובעת אף הבהירה שעבודתה בחברה תופסק מיד עם המעבר לפתח תקווה;
שנית
, התובעת עצמה מודה שהיא אכן לא הייתה מעוניינת לעבור לעבוד בפתח תקווה, וזה היה המניע לכתיבת מכתב ההתפטרות.
התובעת הבהירה היטב בעדותה כי משרדי הנתבעת בחולון היו במרחק נסיעה קצר ממקום מגוריה, מהמסגרות החינוכיות של בנותיה הקטנות, ואפשר לה להגיע לעבודה בשעות הבוקר המוקדמות.
על כן עת שהוחלט להעביר את המשרדים חשה כי "השמים נפלו על ראשי" (סעיפים 12-13 לתצהירה);
שלישית
איננו סבורים שמדובר בהתפטרות בלהט הרגע, בעידנא דריתחא, לאור העדויות שהצביעו על כך שהתובעת החליטה שלא להמשיך עבודתה בחברה, באם יעברו המשרדים לפתח תקווה, וזאת
עוד טרם הודעת ההתפטרות. הגב' מהתבי לא הכחישה בחקירתה שהתובעת אמרה שלא תעבור לפתח תקווה והוסיפה לעניין זה כי "היא (התובעת – הערה שלנו) אמרה רק משפט אחד 'איש איש לדרכו'" (ע' 27, ש' 9). כמו כן, קרוטמן העיד שבמהלך שיחותיו עם התובעת בדצמבר 2015, היא ציינה בפני
ו שאם החברה תעבור בסופו של יום לפתח תקווה היא אינה מתכוונת לעבור עימה (סעיף 5 לתצהירו. נדגיש בקשר לכך שהתובעת הייתה מודעת למעבר לפתח תקווה לכל הפחות כבר בדצמבר 2015 (סעיף 11 לתצהירה), ואנו סבורים שהיא הייתה מודעת לאפשרות הנ"ל אף במועד מוקדם לכך (ע' 18, ש' 10);
רביעית
להודעת ההתפטרות אף קדמו מאמצים מודעים של התובעת למנוע העתקת משרדי החברה לפתח תקווה. התובעת הודתה שניסתה לבטל את "רוע הגזירה" כלשונה באמצעות הפחתת עלות
השכירות במבנה הקיים (סעיפים 14- 15 לתצהירה). הדבר עולה מהודעת ההתפטרות עצמה. כמו כן, בחקירתה העידה שאף פנתה בעניין זה לבעלי המניות בחברה על מנת "שיהודה יהיה ואשתו תדע את המצב של החברה שאם הם רוצים לעבור לפ"ת שידעו את מצב החברה..." (ע' 23, ש' 18; ע' 24, ש' 1). כמו כן, קרוטמן העיד שהתובעת פנתה אליו מספר פעמים על מנת שיניא את מר ביבס מהחלטתו ואף ציינה בפני
ו כי "תעשה כל שביכולתה שהחברה לא תעבור לפתח תקווה" (סעיפים 3,5 לתצהירן);
חמישית
, טענת התובעת, לפיה יש לראות בהודעת ההתפטרות כהודעה שניתנה בעת כעס, אינה עולה בקנה אחד עם טענתה האחרת, לפיה הודיעה על התפטרותה למר ביבס באותו מועד על מנת להניא אותו מהחלטתו לעבור לפתח תקווה. התובעת טענה בעדותה כי ראתה במכתב זה "משום פעולה" מודעת מצידה שתמנע העתקת המשרדים לפתח תקווה וכי "בשל מעמדי הבכיר תגרום לזעזוע אצל מר ביבס והגזירה תתבטל חשבתי שבלעדי לא יעזוב את המשרדים בחולון"(סעיפים 17-18 לתצהירה). לעניין זה אף העידה בחקירתה כי "אמרתי שזה אחלה זמן להניח לו את מכתב ההתפטרות ואולי בעקבות זה כי הייתי באמת חשובה בחברה, אולי בעקבות זה יפתחו לו העיניים והוא יבין שיהיה לי קושי לעבור לפתח תקוה, ואולי הוא יוותר על רוע הגזירה" (ע' 22, ש' 8);
שישית
, התובעת הודיעה למר ביבס על חזרתה מהודעת ההתפטרות רק תשעה ימים לאחר משלוח ההתפטרות, ולא בסמוך לאחר ההתפטרות. מה גם, שמהעדויות לא ניתן להכריע האם הודעתה של התובעת על חזרתה מהתפטרותה ניתנה רק לאחר שמר ביבס אישר בעל פה או במכתבו מיום 12.1.16 את הודעת ההתפטרות, או שהיא חזרה ממנה באופן ייזום ולאחר ששינתה דעתה באופן עצמאי. התובעת אף הודתה מפורשות שלאחר שמסרה את מכתב ההתפטרות היא התייעצה בעניין זה עם עורך דין (ע' 23, ש' 12);
שביעית
, צד ליחסי העבודה רשאי לחזור בו מהודעת התפטרות רק בהסכמה (בג"ץ 566/76 "
אלקו"
נ'
בית הדין הארצי לעבודה
(1977); דב"ע נב/3-125
סלימאן
נ'
ליר תעשיות לבידים
( 1993)). בפני
נו אין טענה שהנתבעת נתנה את הסכמתה לחזרת התובעת מהודעת ההתפטרות שמיום 4.1.16. נהפוך הוא, במכתבו מיום 12.1.16 של מר ביבס לתובעת אישר הנ"ל למעשה את סיום עבודתה בחברה (ע' 15, ש' 10). כמו כן, וכפי העולה מעדות התובעת עצמה וסיכום פגישה מיום 27.1.16 ששלחה התובעת למר ביבס, בפגישתם מיום 25.1.16, סירב מר ביבס לבקשת התובעת לתת לה מכתב פיטורים, הפנה אותה בעניין זה למכתבו מיום 12.1.16, וביקש ממנה לבצע חפיפה ולסיים עבודתה (סעיפים 27- 30 ונספח 7 לתצהיר התובעת);

שמינית
אין בידינו לקבל את טענת התובעת, שעל אף הודעת ההתפטרות, היא לא התכוונה להתפטר מעבודתה, וזו נועדה רק להניא הנתבעת מהעתקת משרדיה לפתח תקווה. התובעת לא הוכיחה כלל שהיה ברור ומובן בין הצדדים, שלא עמדה כוונת התפטרות אמיתית ביסוד הודעת ההתפטרות (עניין
לחיאני
(שם); דב"ע נד/3-220
גולן
נ'
לוי
(1995)). משהוגשה הודעת התפטרות מפורשת וברורה, היה רשאי המעסיק לקבלה כפי שהיא, ואין לקבל טענה מאוחרת העומדת בניגוד לה (עניין
אלקו
, ליד האות ד' לפסק הדין).

18.
מכל טעמים הללו, אני קובע שהתובעת התפטרה מעבודתה וכפועל יוצא אינה זכאית לתשלום פיצויי פיטורים מכוח
חוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963.
עם זאת, ולמען הסר ספק, נבהיר שהתובעת זכאית להפקדות המעסיק לקופת פיצויים (ע"ע 47715-09-14
ריעני
נ'
אליאסי שיווק
(29.3.17)).
חופשה שנתית

19.
התובעת טענה בתביעתה היא היא זכאית לפדיון יתרת חופשה בהיקף של 28 ימים בסך כולל של 10,164 ₪ לפי עלות יום חופשה בערכי נטו של 363 ₪.
הנתבעת טענה שהתובעת לא דיווחה כראוי על ימי החופשה שלה ושל "מקורביה", ועל כן אינה זכאית לפדיון חופשה כנתבע על ידה. הנתבעת טענה שבערבי חג וימי חול המועד העובדים יצאו לחופשה מרוכזת. עוד הוסיפה שעל פי דין חופשה אינה ניתנת לצבירה אלא בהסכמת המעסיק, וקיומה של הסכמה שכזו לא הוכח, כך שממילא זכאית התובעת לכל היותר לפדיון ימי חופשה עבור שנת עבודתה האחרונה.

20.
בסעיף 7 להסכם העבודה, שעליו חתמה התובעת מיום 22.10.12, נקבע שלא תינתן זכות צבירת ימי חופשה, אלא רק אם צורכי העבודה מנעו חופשה מהעובד. לצבירה שכזו נדרש על פי ההסכם אישור מנכ"ל, והיא הוגבלה לצבירה של 45 ימי חופשה.
21.
על פי
חוק חופשה שנתית, התשי"א- 1951,
הנטל להוכיח ניצול ימי חופשה בפועל ושיעורם מוטל על המעסיק. הפסיקה קבעה שבהעדר ראיה לסתור, תלוש השכר מהווה "ראשית ראיה בכתב" למאזן ימי חופשה המגיע לעובד (דב"ע נה/193 – 3

זומרפלד
נ'
מלון זוהר
(1996); עדמ 19/07
עמוס 3
נ'
סלוצקי
(25.11.08);
ע"ע 21920-02-13
דיאמנט צעצועים
נ'
פרנצב
(1.6.15)). בתלושי השכר של התובעת נערך מאזן ימי חופשה, ולא עולה מהם שבפועל בזמן אמת ולאורך תקופת ההעסקה, באה לידי ביטוי ההוראה ההסכמית שלעיל בדבר הגבלה על זכות הצבירה של העובד.
עצם העובדה, שעליה מבקשת להסתמך הנתבעת בטיעוניה, שבמסגרת תפקיד התובעת היא הייתה אחראית על תיעוד ודיווח ימי החופשה של העובדים, אין בה, כשלעצמה, כדי לשלול את נכונות הדיווח בתלושי השכר, לרבות בזה שלה. כמו כן, לא מצאנו בטיעוני הנתבעת הוכחה לאי סדרים בדיווח ימי חופשה על ידי התובעת. כל שכן, כאלה השוללים את הדיווח בתלושי השכר המהווה כאמור ראייה לכאורה. זאת ועוד. הנתבעת לא הציגה כל רישומי מעסיק בדבר חופשה לעובד הסותרים האמור. הנתבעת אף לא הוכיחה שכל עובדיה, ובאופן מסוים התובעת, יצאו דרך קבע לחופשה מרוכזת בערבי חג ובחול המועד.

22.
נוכח האמור, סבור אני שיש ליתן תוקף לנתוני החופשה בתלוש השכר עבור דצמבר 2015, לפיהם נותרה לתובעת יתרת חופשה של 28.32 ימי חופשה (נספח 7 לכתב התביעה).

שכר התובעת, מגולם בערכי ברוטו על פי תלושי שכרה, עמד במועד סיום העבודה על סך 8,314 ₪. התובעת הייתה עובדת חודשית, שהועסקה בשבוע עבודה בן חמישה ימים. משכך, ערך יום חופשה ברוטו עומד על סך 378 ₪ (לפי החישוב: 8,314/22 ₪). התובעת חישבה את זכויותיה לפי שכר בערכי נטו. אולם, החוב הפסוק יקבע על סמך שכר העובד בערכי ברוטו, כפי שהוא בא לידי ביטוי בתלושי השכר (ע"ע 3393-02-17
גב
נ'
ג.מ. מעיין אלפיים
(24.6.18)). משכך, התובעת זכאית לכאורה לפדיון חופשה בסך 10,584 ₪ (לפי החישוב: 378 * 28), אך לאור הכלל לפיו אין פוסקים לתובע יותר מהמקסימום שתבע בכתב תביעתו ברכיב מסוים, אנו פוסקים לתובעת את מלוא הסך שתבעה ברכיב זה בכתב תביעתה, דהיינו 10,164 ₪.
הפקדות לפנסיה

23.
בכתב התביעה טענה התובעת שעבור התקופה שמיום 1.6.15 ועד ליום 7.2.16, היה על הנתבעת לבצע הפקדות בהסדר פנסיוני עבורה, שבעדן אף בוצעו ניכויי חלק העובד משכרה, בסך כולל של 12,103 ₪.
בהתאם להודעת הנתבעת מיום 7.11.16, ונספחים יח'- כ' לתצהיר מר ביבס, בוצעו הפקדות בהסדר הפנסיוני של התובעת בסך כולל של 11,375 ₪ עבור התקופה שמיום 1.6.15 ועד ליום 25.1.16. בהתאם לנתוני המעסיק, חלק המעסיק לגמל ולפיצויים, בשיעור של 6% מהשכר הרגיל, הוא בסך 498.86 ₪ כל אחד. עבור ינואר 2016 הפקידה הנתבעת בעד התובעת את חלקה לגמל ולפיצויים בסך 408.13 ₪. משכך, התובעת זכאית לפיצוי בגין הפקדות המעסיק לגמל ולפיצויים בחסר, בסך 181 ₪. כמו כן, יפסק לתובעת פיצוי כזה גם עבור פברואר 2006, בסך 98 ₪. סך הכל התובעת זכאית לפיצוי בגין ביצוע הפקדות בחסר עבור ינואר – פברואר 2016 בסך 279 ₪.

שכר עבודה עבור ינואר – פברואר 2016

24.
בכתב התביעה טענה התובעת שהנתבעת נותרה חייבת לה את שכר ינואר 2016 בערכי נטו בסך 7,542 ₪, ושכרה עבור עבודתה החלקית בפברואר 2016 בסך 2,112 ₪.


מחומר הראיות לא עולה שבין הצדדים סוכם על מועד סיום יחסי העבודה. התובעת הודיעה לנתבעת בהודעת ההתפטרות מיום 4.1.16 רק על הפסקת עבודתה בחברה "מיד עם המעבר", שעל פי התכנון היה אמור לקרות מספר ימים מאוחר יותר. משכך, ובנסיבות העניין, יש לקבוע שיחסי העבודה הסתיימו בתום הודעה מוקדמת של חודש ימים בה מחויבים הצדדים על פי חוק. בהתאם לכך, תקופת ההודעה המוקדמת נמשכה עד ליום 3.2.16.
25.
במקרה זה, הנתבעת לא הודיעה לתובעת שהיא מוותרת על עבודתה בפועל במהלך תקופת ההודעה המוקדמת. מה גם, שאף במצב דברים שבו המעסיק מבקש לוותר על עבודת העובד בתקופת ההודעה המוקדמת להתפטרות, הוא מחויב בתשלום פיצוי עבור כך (סעיף 6(ב) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א-2001
).


משכך, התובעת זכאית לשכר עבודה עד תום תקופת ההודעה המוקדמת. התובעת העידה שמיום 27.1.16 ועד ליום 7.2.16 היא הייתה בתקופת מחלה שנמשכה 6 ימים (סעיף 33 לתצהירה). ואולם, מר ביבס טען שהתובעת בינואר 2016 נעדרה ללא סיבה ובשל, כלשונו, "'ימי מחלה'" שהקפידה להוציא לה ולביתה, אך לא מסרה העתקם לחברה" (סעיף 48 לתצהירו). התובעת אומנם לא הגישה במסגרת הליך זה תעודות מחלה עבור ימים אלה.
אולם עולה מהראיות שבמכתבה מיום 27.1.16, שבזמן אמת היא אכן הודיעה למר ביבס שהיא בתקופת מחלה (סעיף 33 ונספח 7 לתצהירה).
נוכח האמור, אני קובע שהתובעת סיימה עבודתה ביום 3.2.16, עם תום תקופת ההודעה המוקדמת.

26.
הנתבעת שילמה לתובעת שכר עבודה בסך 6,802 ₪ עבור ינואר 2016, לאחר שהפחיתה משכרה החודשי בסך 8,313.74 ₪ 4 ימי עבודה בסך 1,511.6 ₪ (נספח יב' לכתב ההגנה). כאמור, הנתבעת הוציאה לתובעת אישור העסקה מיום 7.2.16 עבור התקופה שמיום 11.4.05 עד ליום 25.1.16 בלבד (נספח 4 לתצהיר התובעת).
משכך, ובהיעדר טענה או תחשיב מטעם הנתבעת באשר לשכר המגיע לתובעת עבור ימים אלה, התובעת זכאית להפרשי שכר עבור ינואר 2016 בסך 1,512 ₪. כמו כן, לשכר עבודה עבור פברואר 2016 בסך 1,134 ₪ (377.9 ₪ * 3).

דמי הבראה

27.
בכתב התביעה טענה התובעת שהיא זכאית לתשלום פדיון דמי הבראה בסך 1,976 ₪. הנתבעת שילמה לתובעת דמי הבראה על סך 1,976 ₪ ביום 20.6.16 (סעיף 59 ונספח 17 לתצהיר התובעת). משכך, הדיון ברכיב תביעה זה התייתר.

פיצויי הלנה

28.
בכתב התביעה התובעת טענה לחיוב הנתבעת בפיצויי הלנה בשל תשלום שכר דצמבר 2015 ביום 16.2.16 (סעיף 33 לכתב התביעה).


הנתבעת אינה חולקת בכתב הגנתה על כך ששכר התובעת עבור דצמבר 2015 שולם לה באיחור רק ביום 16.2.16. הנתבעת התגוננה בטענה שהאחריות לעיכוב בתשלום שכר התובעת ואף עובדי חברה נוספים הייתה בכך שהתובעת, שהייתה אמונה על תשלום השכר, לא ביצעה את עבודתה נאמנה החל מהמועד בו הודיעה על התפטרותה, ובכוונת מכוון בקישה לחבל בהליך הטיפול והתשלום של שכר העובדים. כמו כן, הוסיפה וטענה שמנכ"ל החברה ועובדיה היו עסוקים באותה העת בהעברת המשרדים לפתח תקווה, כך ש"אם היה איחור כזה או אחר בתשלום השכר לתובעת הרי שהאשם מוטל על כתפי התובעת במאת האחוזים" (סעיפים 79- 81 לכתב ההגנה). כך, שלפי הנתבעת לא זו בלבד שאין לפסוק לתובעת סעד בגין העיכוב שחל בתשלום שכרה, אלא שיש לקזז מחוב שכר העבודה המגיע לתובעת סך נטען של 20,000 ₪, בו נשאה התובעת על מנת להסדיר תשלום שכר עובדיה.

29.
בהינתן ואין חולק על כך ששכר התובעת עבור דצמבר 2015 שולם רק ביום 16.2.16. דהיינו, למעלה מחודש ימים מהמועד הקובע לתשלומו. אנו דוחים טענת הנתבעת שיש לתלות האשם בעיכוב שחל בתשלום השכר בתובעת. נציין בעניין זה, שאף שכר התובעת עבור ינואר 2016, שלא היה במחלוקת, שולם באיחור רב רק לתובעת, לאחר הגשת התביעה לבית הדין, ביום 20.6.16.
בנסיבות האמורות, אני פוסק לתובעת פיצויי הלנה בשל הלנת שכרה עבור דצמבר 2015, בסך 800 ₪.
התביעה לפיצוי נוסף

30.
בכתב התביעה עתרה התובעת לחיוב הנתבעת בפיצוי "בכל אותם עניינים בהם נהגה עם התובעת בחוסר תום לב ושלא ע"פ החוק והמקובל ע"פ דיני העבודה בישראל ואשר בעניינם הפיצוי בהם מושאר לשיקול דעתו של ביה"ד" (סעיף 54ב לכתב התביעה).
זהו רכיב תביעה כללי ביותר, לא מכומת, שאינו מפרט ומסביר על מה הוא מבוסס, שדינו להידחות.

התביעה שכנגד – רכב החברה

31.
בכתב התביעה שכנגד, הנתבעת עותרת להשבת רכב מסוג יונדאי (להלן:
הרכב
), שלטענתה היא בעליו לאחר שרכשה אותו במסגרת עסקת שכירות (ליסינג) תפעולית. הרכב מצוי עד היום בחזקת התובעת, המסרבת להשיבו חרף פניות הנתבעת אליה בעניין זה. התובעת עותרת לסעד השבה או לחיוב התובעת בשוויו הכספי של הרכב, בסך נטען של 31,600 ₪. התובעת מנגד טענה שהרכב ניתן לה כחלק מתנאי העסקתה ובמקום העלאה בשכר, ועל כן הוא אף נרשם על שמה והועבר לבעלותה.

32.


מי הוא אם כן הבעלים של הרכב? הלכה היא שהרישום במשרד הרישוי אינו מכריע בדבר הזכויות ברכב (קונסטיטוטיבי), אלא הוא הצהרתי בלבד. ככזה ניתן לסתירה. ואולם, קיומה של חובת רישום בעלות ושינוי בעלות בכלי רכב מכוח החוק, מעידה על חשיבותו הרבה שאין להקל בה ראש. כך, שלרישום העברת בעלות ברכב מוקנה מעמד מיוחד שאין להעברתם של מיטלטלים אחרים. רישום הנעשה שלא כראוי על ידי הגורמים המטפלים ברישום עלול אף להעמיד עילת תביעה למי שהסתמך עליו (רע"א 5379/95 "
סהר" חברה לביטוח
נ'
בנק דיסקונט לישראל

(1997).

כך, שעולה מהפסיקה שהנטל על מי המבקש לסתור את נכונות הרישום (ע"א 1680/03
לוי
נ'
ברקול
(2004)).

33.
במקרה זה, אין חולק שלא זו בלבד שהתובעת רשומה כבעליו של הרכב, אלא שהרכב אף היה מצוי בחזקתה ובשימושה הקבוע, מלבד מקרים מסוימים בהם התירה לעובדי החברה לעשות בו שימוש (ע' 25, ש' 13). התובעת העידה שהרכב ניתן לה על ידי החברה במקום תוספת שכר וכי למעשה "היה חלק מהשכר שלי" (ע' 11, ש' 13).
לעומת זאת, הנתבעת לא הביאה כל ראיה לכך שאין התובעת בעליו האמיתי של הרכב, כטענתה. אין בפני
נו כל חוזה, מסמך העסקה או אחר, המסדיר את היותו של הרכב רכב חברה המצוי בבעלותה, ושנמסר לשימוש התובעת רק במהלך ועבור עבודתה. הנתבעת טענה שברשותה מסמכים המעידים שהתובעת הודתה שאגרות רישוי וביטוח עבור הרכב שולמו אומנם על ידי החברה (ע' 11, ש' 28; ע' 12, ש' 1). אולם היא עצמה נשאה בעלות מבחני כשירות תנועה (טסט), וטיפולים לרכב. כמו כן, הכחישה התובעת שהחברה נשאה בעלות יישומון שירותי חנייה ואגרות כביש עבורו (ע' 12, ש' 3).
מה גם, שהנתבעת עצמה הודתה שהתובעת נשאה בהוצאות רישיון הרכב במאי 2015. לא נעלמה ממני טענת החברה, שרישומה של התובעת כבעליו של הרכב שהיה מצוי בשכירות תפעולית, בוצע משיקולי מס של החברה (סעיף 23 לתצהיר מר ביבס), אלא שטענה זו כלל לא הוכחה, שכן מי שהעיד על כך מטעם הנתבעת היה מר ביבס, שעל פי עדותו עצמה, הוא לא היה מעורב בכך כלל, אלא מנכ"ל החברה הקודם, שלא העיד.
בעדותו לא הבהיר ביבס מה מקור ידיעותיו בעניין זה (סעיפים 23- 25 לתצהירו).


נוכח האמור, נדחית התביעה להחזרת הרכב וכן התביעה החלופית לחיוב התובעת בהחזר עלות שוויו.
התביעה שכנגד - תשלום החזר הוצאות נסיעה שלא כדין


34.
הנתבעת טענה שהעמידה לשימושה של התובעת רכב, במסגרת שכירות תפעולית, בחודשים פברואר 2008- פברואר 2011, ועל אף זו התובעת דיווחה לרואה החשבון של החברה על זכאותה להחזר הוצאות נסיעה במהלך כל אותה תקופה. כמו כן, במאי 2011 הנתבעת רכשה את הרכב הנ"ל, והעמידה אותו לרשות התובעת כמו גם לצורכי העבודה ובכלל זה לשימושם של עובדי חברה אחרים. על הרכב אף הותקן דלקן ויישומון שירותי חנייה (פנגו). הנתבעת טוענת שהתובעת עשתה שימוש ברכב לצרכיה הפרטיים בניגוד לסעיף 11 להסכם העבודה ולנהלי החברה. כמו כן, התובעת דיווחה על זכאותה להחזר הוצאות נסיעה עבור כל אותה תקופה, ממאי 2011 ועד מועד סיום יחסי העבודה.
מנגד, התובעת טענה שרכב מס' 72-937-64 מעולם לא היה מצוי בשימושה, ורק על מנת להוזיל את מחירי הביטוח היא נדרשה להודיע לחברת הליסינג שהרכב הנ"ל ברשותה ואין לה תביעות רכב בעוד בפועל זה שויך על ידי החברה לעובד אחר (סעיף 95 לתצהיר התובעת).
התובעת העידה שבשנים 2008-2010 היא לא הוציאה את תלושי שכר של העובדים וממילא הסכם עבודה לא היה לה.

35.
אין חולק שבמהלך כל תקופת עבודתה שולם לתובעת החזר הוצאות נסיעה חודשי על סך 254.92 ₪, כשלפחות עבור חלק מהתקופה מומנו על ידי המעסיק חלק מהוצאות הרכב. כמו כן, מונו לתובעת הוצאות דלק באמצעות התקנת דלקן ברכב (ע' 11, ש'28; ע' 12, ש' 1). בכך היה כדי למלא אחר חובת המעסיק בתשלום החזר הוצאות נסיעה על פי צו ההרחבה הכללי במשק (דב"ע לה/ 4 - 1
רשות הנמלים בישראל
נ'
ברקת
(9.5.76); ע"ע 93-09
בנקין
נ'
מדינת ישראל
(25.7.10)).

36.
האם זכאית אם כן הנתבעת להחזרתם אליה של הוצאות נסיעה ששולמו לתובעת ביתר, כפי תביעתה? על כך אשיב בשלילה, ואנמק:
ראשית,
הנתבעת כלל לא כימתה תביעה זו בכתב התביעה שכנגד, בסיכומיה היא אמנם ניסתה לתקן זאת וכימתה את רכיב התביעה (ראו בסעיף 95 לסיכומיה), אך כמובן שלא ניתן לתקן מחדל זה, ודי בכך על מנת להוביל למסקנה לפיה דינו להידחות על הסף;
שנית
, התובעת העידה שהחברה נהגה לשלם לעובדיה שכר בערכי נטו, ואף בין הצדדים סוכם על שכר נטו, בלי שיוחסה חשיבות לחלוקה בתלוש השכר לרכיבי התשלום השונים (סעיפים 96-99 לתצהירה; ע' 12, ש' 16). עדות התובעת נתמכת בסעיף 4.1 להסכם העבודה מיום 22.10.12, שבו הוסכם על תשלום "שכר נטו בסך של 8,000 ₪ לכל חודש (להלן: "
המשכורת
"). המשכורת כוללת נסיעות.". מר ביבס עצמו העיד שסוכם עם התובעת על שכר בערכי נטו לתשלום (סעיף 18 ונספחים ג'-ד' לתצהירו), ומכל מקום, אין בפני
י עדות מטעם רואה החשבון של החברה בדבר השכר;
ושלישית
, הנתבעת לא ערכה התחשבנות מחדש מול העובדת בזמן אמת בנוגע לרכיב הוצאות נסיעה שבתלוש השכר. אף אם הייתה רשאית הנתבעת לעשות כן על פי שורת הדין, אין היא רשאית לעשות כן בכל רגע נתון. תוך דרישה להחזר רטרואקטיבית של סכומים ששילמה לעובדת עבור כך, על אחת כמה וכמה שאין היא רשאית לעשות כן במענה לתביעה שהגישה העובדת לתשלום זכויותיה על פי דין (ע"ע 1260/00
מרקוביץ
נ'
אקורד
(5.8.02); ע"ע 570/06
אגרון
נ'
כץ
(14.10,07), סעיף 14 לפסק הדין);

התביעה שכנגד – היעדר דיווח על ימי חופשה של עובדי החברה


37.
הנתבעת טענה בכתב התביעה שכנגד לפיצוי בגין אי דיווח (או דיווח כושל) מצד התובעת לרואה החשבון של החברה, על ימי החופשה של העובדים. הנתבעת טענה שחלק מעובדי החברה הגישו תביעות כנגד החברה לפדיון חופשה עבור ימי חופשה לא מדווחים, בסך כולל של 97,592 ₪, כשעל סכום זה יש להוסיף את עלות ימי חופשה של אחיינית התובעת שהועסקה בחברה, בסך 6,097.09 ₪ ואף של התובעת עצמה בתביעתה שלפנינו על סך 10,164 ₪. כך, שסך הכל נאמד חסרון הכיס הנטען של החברה, בשל אי דיווח המיוחס לתובעת על ימי חופשה, בסך כולל של 113,853.09 ₪.
בסעיפים 49-51 לתצהיר מר ביבס, נטען שהתובעת הייתה אמונה באופן בלעדי על רישום חופשות עובדי החברה, ודיווחן לרואה החשבון. אולם התובעת, כך נטען, לא דיווחה על ימי חופשה, לא רק שלה עצמה אלא אף של "אנשי שלומה", כלשונו. דוגמה לכך מביא העד בעניינה של אחיינית התובעת, שעבדה בחברה עד 3/2016, והעלתה בפני
החברה טענה לסיכום בינה לבין התובעת במסגרתו הותר לה לצבור יתרת חופשה שלילית ללא קיזוז שכרה. לאחר סיום עבודתה של האחיינית, התברר לו שהתובעת אכן לא ניכתה משכרה בגין יתרת חופשה שלילית בהיקף של 37 ימים.
הנתבעת צירפה לכתב הגנתה מכתב לא חתום של האחיינית מיום 18.5.16 לפיו במרץ 2016 קוזז משכרה סך 5,441.5 ₪ בגין ניצול ימי חופשה. אולם, על פי סיכום בינה לבין קימרון והתובעת שאליו הייתה מודעת החברה (כפי הנראה מתייחס מכתב זה באופן אישי למר ביבס), ימי היעדרות נוספים לטובת לימודיה האקדמאים ירשמו אולם לא יקוזזו משכרה (נספח יז' לכתב ההגנה). מכתב לא חתום זה, לא צורף לעדויות הנתבעת שבכתב, והעובדת (האחיינית) לא העידה עליו ובכלל.
38.
התובעת טענה בתצהירה שהעבירה דיווח מלא של ימי החופשה של העובדים (סעיף 104 לתצהירה). עוד הבהירה שכלל עובדי החברה החתימו כרטיס נוכחות, ועל כן היה רישום מדויק באשר להתייצבותם ליום העבודה (ע' 17, ש' 22). באשר לדיווח ימי חופשה במהלך ערבי חג וימות חול המועד, העידה שהייתה מדווחת ימי חופשה על פי הנהוג עבור כלל עובדי החברה שלא עבדו במהלך אותם ימים. זאת, מלבד עובדים שעבדו במהלך אותם ימים ובנוגע אליהם לא דווח על חופשה (ע' 17, ש' 13).
אשר לאחייניתה, התובעת אומנם הודתה שלא הפחיתה לה ימי חופשה, אולם לטענתה הדבר היה בידיעת המנהלת הישירה שלה ומי שהייתה בת זוגתו של קימרון (ע' 15, ש' 12), ולאחר שקימרון – אביה של האחיינית –אישר ימי חופשה אלה (ע' 16, ש' 15). הנתבעת לא סתרה את הטענה. מכל מקום, התובעת הבהירה שדיווח על ימי החופשה של העובדת בוצע במסגרת תלושי השכר לרבות היעדרות בשל לימודים (ע' 17, ש' 26; ע' 18, ש' 1), ואף הוסיפה לעניין זה כי "הכל ירד מהתלוש בגלל זה היא גם תבעה אתכם וזכתה בכסף" (ע' 18, ש' 8). אף הגב' אדרי העידה שימי החופשה של העובדת צוינו בפנקס החופשה (סעיף 11 לתצהירה), כך שחיוב החברה בתשלום שכר לא היה בשל היעדר דיווח אלא בשל טענת העובדת לסיכום בין החברה לבינה על אי קיזוז שכרה בשל ימי היעדרות לטובת לימודיה.
39.
מר ביבס הוסיף וטען בתצהירו שבתביעת עובד נוסף של החברה בבית הדין היא חויבה היא בתשלום פדיון חופשה על סך 55,025 ₪, בנסיבות שבהן ימי חופשה של העובד לא נוכו במאזן ימי החופשה שבתלוש שכרו (סעיף 52 ונספח יז' לתצהירו). על כך אף עמדה הגב' אדרי בתצהירה (סעיף 10 לתצהירה).
התובעת הודתה שמלבד אחייניתה, לא קיזזה ימי חופשה רק בנוגע לעובדי חוץ שעבדו עם המנהל האזרחי, ושבהיעדר דיווח מטעמם על חופשה, לא היה באפשרותה לדווח על כך (ע' 16, ש' 4). בנוגע לאותו עובד שאליו התייחס מר ביבס בתצהירו הנ"ל, העידה כי קיזזה את ימי החופשה שניצל, כשידעה בוודאות שהוא נעדר, וכשהוא דיווח לה על כך (ע' 17, ש' 7). הנתבעת לא הוכיחה שאופן דיווח ימי החופשה לא תאם את הנחיות מנכ"ל החברה דאז, מר קימרון, לתובעת. הנתבעת גם לא טענה, וממילא גם לא הוכיחה, כי ניתנו על ידה לתובעת נהלים או הנחיות המנוגדים לאופן שבו פעלה. זאת ועוד. הנתבעת הציגה בעניין זה רק את חלקו האופרטיבי של פסק הדין. באמור לעיל, אין כדי להוכיח כלל שחובה הפסוק הנ"ל של החברה בהליך נקבע בשל אי דיווח על ימי חופשה מנוצלים בפועל.

40.
יתר טענות הנתבעת בעניין זה כלפי התובעת היו כלליות ביותר, וממילא לא הוכחו על ידה. נוכח האמור, רכיב התביעה נדחה בזאת.

הוצאת תלושי שכר


41.
הנתבעת טענה בכתב התביעה שכנגד, שתלושי השכר שעליהם הייתה אמונה התובעת במסגרת תפקידה בחברה, הוצאו באופן בלתי תקין ורשלני, ועל מנת להסדירם, הנתבעת נאצלה, ועודנה נאלצת, לשלם סכומים של למעלה מ- 20,000 ₪. ואולם, טענות הנתבעת כלל לא הוכחו והיא אף לא חזרה על טענה זו במסגרת עדויותיה שבכתב, ומכאן שהן נדחות.
אוסיף ואציין, למען הסר ספק, שלא נעלמה ממני עדות מר ביבס בתצהירו שהתובעת התרשלה בהסדרת ביצוע הפקדות פנסיוניות לעובדים בחברת המבטחת, וחייבה בגין כך בריבית פיגורים לחברת הביטוח על סך 13,830 ₪ (סעיף 56 ונספח כא' לתצהיר מר ביבס). ואולם, אף בעניין זה לא הוכח כלל שהאיחור בתשלום היה נעוץ בהפרת חובותיה של התובעת. התובעת עצמה העידה ששיעור ההפקדות להסדר פנסיוני נקבע על ידי רואה החשבון ושהיא נהגה לעדכן את מנכ"ל החברה בדבר ביצוע ההפקדות. לגרסתה, עדכנה את מר ביבס שלא מבוצעות הפקדות עבור העובדים לפנסיה, ועל ההשלכות העלולות להיות לכך מבחינת זכויותיהם. תחילה מומנו ההפקדות מחשבונו הפרטי של האחרון, ולאחר מכן הוא הודיע לה שאין לו אפשרות כלכלית לבצע אותן (סעיפים 107- 113 לתצהיר התובעת). משכך, אף טענות אלה נדחות.

התביעה שכנגד – טענות נוספות

42.
בכתב התביעה שכנגד טענה הנתבעת לקיומם של נזקים שנגרמו לה בגין מעשים או מחדלים שונים המיוחסים על ידה לתובעת במהלך עבודתה, שלטענתה פעלה בחוסר מקצועיות ורשלנות בביצוע תפקידה, תוך שהסבה לה נזקים רבים וכבדים הנאמדים בעשרות ואף מיליוני ₪. עם זאת, היא ציינה שמשיקולי אגרה ההיא מעמידה את הפיצוי המבוקש בגינם על סך 100,000 ₪ בלבד (סעיפים 6, 45 לכתב התביעה שכנגד).

ואולם, בתביעה שכנגד לגופה נאמדו על ידי הנתבעת רק נזקים נטענים בגין דיווח לא תקין של ימי חופשה של העובדים על סך כולל של 113,853.09 ₪ ותלושי שכר שהוצאו באופן לא תקין ורשלני בסך הנאמד למעלה מ-20,000 ₪ (סעיפים 38-39 לכתב התביעה שכנגד), שבה דנו זה עתה. לעניין יתר נזקיה הנטענים, הנתבעת רק טענה שהיא מעמידה סכום תביעתה מטעמי אגרה על סך 100,000 ₪.

43.
בתצהירו של מר ביבס ואף בסיכומיה הנתבעת העלתה שלל טענות נוספות, לפיהן התובעת ביצע את תפקידה באופן חסר, קלוקל ורשלני, תוך פגיעה בחובות החלות עליה, ואף במזיד. כך, ובין היתר, הנתבעת טענה בסיכומיה שהתובעת הגישה תלונות למשרד הכלכלה בנוגע לאי ביצוע חובות החברה על פי צו ההרחבה לפנסיה חובה, וכן שנגרמו לה נזקים עקב אי התייצבות התובעת לדיון כעדת הנתבעת בתביעה אזרחית שהוגשה נגדה בבית משפט השלום.
דין כל הטענות האלה להידחות על הסף, שכן הן כלל לא הועלו בכתב התביעה שכנגד. למעלה מהנדרש, אעיר שתי הערות נוספות בקשר לרכיב תביעה זה:
ראשית
בפתח כתב התביעה שכנגד התייחסה הנתבעת שכנגד אל עילות התביעה שכנגד כעילות "נזיקין + השבה". בקשר לכך אזכיר כי למעט חריגים, עילות תביעה נזיקיות אינה מצויה בסמכותו של בית הדין, ואף מטעם זה דינן להידחות (ברע 67197-01-17
גיספאן
נ'
בסט שרותי קירור
(3.4.17)).
ושנית
אפילו היתה מתוארת עילת התביעה כחוזית, הרי שעל פי הפסיקה, הטלת פיצוי כספי על עובד, בגין הפרת חוזה העבודה, צריכה להיעשות בזהירות רבה ותוך כדי התחשבות בכך, שפעולה מוטעית, במסגרת אותו חוזה יחס מתמשך שבין הצדדים, היא חלק מסיכון שהמעסיק צריך להיערך לקראתו במסגרת מפעלו. קביעת חבות מעין זו של העובד תוך חיובו בפיצוי למעסיק, מותנית בהוכחת קיומה של הפרה בלתי סבירה של חובה, קיומו של קשר סיבתי בין ההפרה לבין הנזק, והנזק עצמו (דב"ע נא/1-3
עזר
נ'
אי. אר. די
. (1991); דב"ע נז/3-170
תמהיל
נ'
בן דוד

(1998).

44.
נוכח האמור, התביעה שכנגד, על מכלול רכיביה, נדחית.


סוף דבר

45.
התביעה מתקבלת בחלקה, כמפורט לעיל, ובהתאם לכך תשלם הנתבעת לתובעת את הסכומים הבאים:
א.
הפרשי שכר עבודה עבור ינואר 2016 בסך 1,512 ₪.
ב.
שכר פברואר 2016 בסך 1,134 ₪.
ג.
פדיון חופשה בסך 10,164 ₪.
ד.
פיצוי בגין אי ביצוע הפקדות בחסר עבור ינואר – פברואר 2016 בסך 279 ₪.
ה.
פיצויי הלנה עבור שכר דצמבר 2015 בסך 800 ₪.
הסכומים הנקובים בסעיפים א'-ד' לעיל יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 3.2.16 (מועד סיום יחסי העבודה), ועד המועד לתשלום בפועל.
ו.
התביעה שכנגד – נדחית במלואה.

46.
תביעת התובעת התקבלה במסגרת פסק הדין רק בחלקה הקטן, אולם אזכיר במסגרת מאזן השיקולים לפסיקת הוצאות כי כפי שציינתי בפתח

פסק דין
זה, חלק מהסכומים שנתבעו שולמו לתובעת רק בעקבות הגשת התביעה. לעומת זאת, התביעה שכנגד נדחתה במלואה. בנסיבות אלה, הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 7,500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום.


על

פסק דין
זה ניתן לערער לבית הדין הארצי, וזאת בתוך 30 יום ממועד קבלתו.
ניתן היום, א' אלול תשע"ח, (12 אוגוסט 2018
)
, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.














סעש בית דין אזורי לעבודה 66589-03/16 לימור בראון נ' א.ט. שרותים משפטיים בע"מ (פורסם ב-ֽ 12/08/2018)