פסקי דין על נציג ציבור (עובדים) מר דוד פטיטו | פסקי דין על נציג ציבור (מעסיקים) מר משה אהרוני | פסקי דין על עירן שגב | פסקי דין על ע.ק.שירותים כלליים בדרום בע"מ

29873-05/14 סעש     08/08/2018




סעש 29873-05/14 נציג ציבור (עובדים) מר דוד פטיטו, נציג ציבור (מעסיקים) מר משה אהרוני, עירן שגב נ' ע.ק.שירותים כלליים בדרום בע"מ








בית דין אזורי לעבודה בבאר שבע



סע"ש 29873-05-14 שגב נ' ע.ק. שירותים כלליים בדרום בע"מ


בפני

כבוד השופט
משה טוינה
נציג ציבור (עובדים) מר דוד פטיטו
נציג ציבור (מעסיקים) מר משה אהרוני


התובע:

עירן שגב


נגד


הנתבעת:

ע.ק. שירותים כלליים בדרום בע"מ





פסק דין


1.
פסק דין
זה עניינו בתביעה שהגיש מר ערן שגב (להלן: "התובע") נגד מעסיקתו לשעבר, ע.ק. שירותים כלליים בדרום בע"מ
(להלן: "הנתבעת"). התביעה מתייחסת לתקופת העסקתו בשירות הנתבעת מיולי 2008 ועד נובמבר 2013. בתביעה ביקש התובע לחייב את הנתבעת בתשלום גמול בגין העסקה בשעות נוספות ובימי מנוחה, פיצויי פיטורים, פיצוי בגין אי ביצוע הפקדות לקרן פנסיה, פדיון דמי חופשה וקצובת הבראה בסכום כולל של 241,046 ₪.

צדדים:

2.
התובע הועסק אצל הנתבעת כנהג אמבולנס החל מיולי 2008 ועד ליום 1.11.2013. יחסי עובד מעסיק בין הצדדים הסתיימו בהתפטרות התובע בעקבות העתקת מקום מגוריו לאילת[1]
.

3.
הנתבעת היא חברה בע"מ המספקת שירותים לגופים שונים: משטרת ישראל, מועצות דתיות, קיבוצים וכיוצ"ב; והיא עוסקת בפינוי נפטרים במרחב הדרום, מאשדוד ועד קילומטר 101 בכביש הערבה.

4.
לאורך תקופת הקשר שילמה הנתבעת לתובע שכר כולל שעמד בתחילת תקופת הקשר על סך של 5,500 ₪ ובסיום הקשר, על סך של 7,000 ₪ נטו לחודש.



התביעה ותשובת הנתבעת:

5.
בתביעה טען התובע כי על היחסים שבין הצדדים חולש חוק שעות עבודה ומנוחה תשי"א-1951 (להלן: "חוק שעות עבודה ומנוחה"); ומכוחו זכאי התובע לגמול בגין העסקה בשעות נוספות ולגמול בגין העסקה בימי מנוחה שבועית על עבודתו בשעות נוספות ובימי מנוחה שבועית.

6.
כן נטען בכתב התביעה, כי משחל חוק שעות עבודה ומנוחה ביחסים שבין הצדדים ומששולם לתובע שכר חודשי בסכום קבוע בהתעלם משעות עבודה נוספות ומהעסקתו בימי מנוחה שבועית – רואים את השכר החודשי הכולל ששולם לתובע כשכר רגיל בלבד[2]
ובהתאם זכאי התובע לגמול בגין העסקתו בשעות נוספות ובימי מנוחה שבועית.

7.
על רקע זה הגיש התובע תביעה לגמול בגין העסקה בשעות נוספות ובימי מנוחה שבועית כדלקמן:

א.
על פי כתב התביעה העסיקה הנתבעת את התובע בדרך קבע בשעות נוספות. על רקע זה והעדר רישום של השעות הנוספות בהן עבד התובע, טען האחרון כי יש לחייב את הנתבעת בתשלום גמול בגין העסקה בשעות נוספות על בסיס החזקה שנקבעה בתיקון 24 לחוק הגנת השכר שלפיה לטענתו, הוא זכאי לגמול בגין העסקה בשעות נוספות על פי חישוב המבוסס על היקף העסקה של 14 שעות נוספות בשבוע[3]
; ובענייננו לגמול בגין העסקה בשעות נוספות בסכום כולל של 95,244 ₪ לכל תקופת ההעסקה[4]
.

ב.
בכתב התביעה ביקש התובע לחייב את הנתבעת לשלם לתובע סכום בגין העסקה בימי מנוחה שבועית, כמפורט בסעיף 7 לכתב התביעה כדלקמן:

"א.
עפ"י סעיף 16 לחוק שעות עבודה ומנוחה, גמול שעות נוספות מהווה 25% עבור השעות הנוספות שנתבעו ע"י התובע.


הסכום הנתבע כגמול שעות נוספות 23,811 ₪ = 25%
x
95,244 ₪.
ב.
כאמור לעיל, עבד התובע גם בימי המנוחה שישי ושבת. שעות העבודה (כולל כוננות בשעות העבודה) בימי המנוחה השבועית בחודש – 72 ₪ = 4
x
18.
עפ"י סעיף 17 לחוק
– גמול שעות עבודה בשעות המנוחה השבועית הוא 50%.
ג.
החישוב הכולל:


שנה
שעות עבודה
בימי מנוחה
מחצית משכר שעה
גמול שעות במנוחה השבועית
2008
432
11.70 ₪
5,054 ₪
2009
864
13 ₪
11,232 ₪
2010
864
13 ₪
11,232 ₪
2011
864
13 ₪
11,232 ₪
2012
864
13 ₪
11,232 ₪
2013
720
14.90 ₪
10,728 ₪
סה"כ
4,608

60,710 ₪

הסכום הנתבע כגמול עבודה בימי המנוחה השבועית – 60,710 ₪" (הדגשות במקור – ט.מ).

8.
בתביעתו טען התובע כי התפטר בנסיבות המזכות בפיצויי פיטורים, בהתאם לסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. בהקשר זה נאמר בכתב התביעה[5]
כי:

"א.
אמנם התובע הוא שהתפטר (ר' ת/2). אולם, לדעתנו, אין ספק שדינה של התפטרות זו כדין פיטורים לצורך פיצויי פיטורים עפ"י סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים.


כלומר – "נסיבות אחרות" שבהן לא היה יכול התובע להמשיך בעבודתו.
ב.
עפ"י הלכת הפסיקה – אי תשלום זכויות סוציאליות מהותיות כמו אי תשלום גמול שעות נוספות ואי ביצוע הפרשות לקופות גמל מהוות "נסיבות אחרות" לשם תשלום פיצויי פיטורים (ר' תע"א 2675/08 – רמתי פסקה 19).
ג.
זה בדיוק המקרה כאן. לא זו בלבד שהתובע הותש עקב עבודתו יום ולילה ללא אפשרות להשתחרר מחובתו, הרי הוא הבין שאינו מקבל את זכויותיו המהותיות כעובד עקב כך אלא רק שכר זעום קבוע. זו הסיבה להתפטרותו ומעברו לאילת.


הפער הגדול שבין זכויותיו שלא שולמו ובין שכרו ששולם מהווה ראיה לכך.
ד.
על כן נתבעים פיצויי פיטורים עפ"י חוק פיצויי הפיטורים – השכר השנתי האחרון 8,054 ₪ / שכר ברוטו מוכפל בשנות העבודה (חמש ושליש) – 42,927 ₪. מזה יש לנכות הפקדת המעסיק בקופת גמל – 10,833 ₪ הסכום הנתבע – 32,094 ₪" (הדגשות במקור-ט.מ).

9.
לבסוף טען התובע כי הוא זכאי לפיצוי על הפרשות בחסר לקרן פנסיה בסכום של 11,116 ₪, לדמי פדיון חופשה המבוססים על חוות דעת שצירף בסכום של 14,497 ₪; ולדמי הבראה להם הוא זכאי בגין ארבעת החודשים האחרונים להעסקתו, בסכום של 871 ₪.

10.
אין בדעתנו לעמוד בשלב זה על טענות ההגנה משדי לומר כי לטענת הנתבעת יש לדחות את תביעת התובע על כל רכביה.

בהקשר זה טענה הנתבעת, כי חוק שעות עבודה ומנוחה לא חל ביחסים שבין הצדדים ומכאן שאין בסיס לתביעת התובע לגמול בגין העסקה בשעות נוספות ובימי מנוחה שבועית[6]
.

לגרסת הנתבעת התפטר התובע על רקע העתקת מקום מגוריו לאילת, וחזר למקום מגוריו בערד, כשלושה חודשים לאחר ההתפטרות[7]
. לפיכך ולשיטתה אין התובע זכאי לפיצויי פיטורים בעקבות ניתוק יחסי עובד מעסיק בין הצדדים.

הנתבעת הכחישה את טענות התובע להפקדות בחסר לקרן פנסיה, לדמי פדיון חופשה והבראה.

דיון והכרעה:

11.
על רקע טענות הצדדים את פרק הדיון וההכרעה בפסק הדין נפתח בבירור תביעת התובע לגמול בגין העסקה בשעות נוספות ובימי מנוחה שבועית; ובמסגרת זו נבחן את טענות הצדדים לעניין חלות הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה ביחסים שבין הצדדים. משם נבחן את תביעת התובע לפיצויי פיטורים ולבסוף נדרש לתביעת התובע לזכויות נלוות – דמי פדיון חופשה, דמי הבראה ופיצוי על הפקדות בחסר לקרן פנסיה.


התביעה לגמול בגין העסקה בשעות נוספות ובימי מנוחה שבועית:

12.
תביעת התובע לגמול בגין העסקה בשעות נוספות ובימי מנוחה שבועית, מבוססת על הטענה המשפטית לפיה חלות הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה ביחסים שבין הצדדים. נאמר מיד, כי מעסיק הטוען להיעדר חלות חוק שעות עבודה ומנוחה, נושא בנטל ההוכחה[8]
להתקיימות אחד מהחריגים הקבועים בסעיף 30(א) לחוק, שבהתקיימם אין תחולה לחוק ביחסים שבין העובד למעסיקו.

13.
סעיף 30(א)(6) לחוק שעות עבודה ומנוחה קובע כי הוראות חוק אינן חלות על "עובדים שתנאי עבודתם ונסיבותיה אינם מאפשרים למעביד כל פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלהם". על פי הפסיקה יש לבחון את קיום החריג האמור שלא על בסיס קיומו של פיקוח בפועל על שעות העבודה והמנוחה של עובד פלוני, אלא תוך מתן תשובה לשאלת אפשרות קיום פיקוח שכזה[9]
.

14.
בע"ע 15546-05-11, שמעון בוסקילה נ' נתיבי מעיין בע"מ[10]
, התייחס בית הדין הארצי לסוגיית התקיימות החריג הקבוע בסעיף 30(א)(6) בעניינו של נהג חלוקה שעבודתו מבוצעת מחוץ לחצרים. לעניין זה נפסק שם:

"אחד מסוגי העבודות שמעוררות לא אחת מחלוקת האם חל לגביהם סעיף 30(א)(6) לחוק הוא עבודה מחוץ לחצרים", לגבי סוג עבודה שכזה נקבע כי "אין לך עבודה ונסיבות שבהן נשללת ממעביד 'כל אפשרות פיקוח על שעות עבודתו של העובד' באופן ברור יותר וחד-משמעי יותר מעבודה מחוץ לחצרים של המפעל, אלא אם נקבעים סידורים מיוחדים להבטחת פיקוח כזה"...

אשר לשאלה למתי תחשב עבודה "מחוץ לחצרים" כעבודה שלמעסיק אין יכולת לפקח על שעות העבודה והמנוחה נקבע כך:

"כעבודה מחוץ לחצרים של המפעל
off site jobs

יש לראות עבודות שבהן הקשר של העובד עם "מקום העבודה" במובן הפיסי הוא באקראי או שאינו קיים כלל, כגון עבודות של גובה-חוץ, סוכן-ביטוח, סוכן-מכירות, או נהג שעבודתו במשך היום כולו היא בחוץ, ולא עובדים שכל פעם יוצאים מהבסיס למשימה מוגדרת, חוזרים לבסיס, ושוב יוצאים למשימה. ברור שעל "נער-שליח" לא ייאמר, כי הוא מהעובדים שמחוץ לחצרים".
(הדגשות הוספו – א.א.)...

לאמור נוסיף, שכלל – ככל ששכרו של העובד נמוך יותר, הקביעה כי עבודתו אינה מאפשרת "כל פיקוח", צריכה רמת שכנוע גבוהה יותר".

15.
התשובה לשאלה אם תנאי עבודתו של עובד פלוני אינן מאפשרות "כל פיקוח" תלויה בנסיבות ביצוע העבודה; ובענייננו נסיבות ביצוע העבודה הן כדלקמן:

כמצוין לעיל, במסגרת עיסוקה מפנה נפטרים עבור מוסדות וגופים דוגמת משטרת ישראל, מועצות דתיות, בתי חולים וכיוצ"ב - במחוז הדרום. לצורך כך העמידה הנתבעת לרשות התובע אמבולנס אשר היה בחזקתו לאורך תקופת הקשר שבין הצדדים. מפעם לפעם, בתדירות משתנה, הייתה הנתבעת מפנה את התובע לפינוי נפטר על פי קריאה. התובע היה נקרא לביצוע פינויים במהלך כל שעות היום ולרבות בימי מנוחה שבועית.

בסדר הרגיל של העבודה, היה התובע ממלא יומן שבו תועדו הפינויים שביצע במהלך החודש. עם זאת יודגש, כי הנתבעת לא פיקחה על שעות עבודתו של התובע ויומן העבודה איננו משקף את שעות העבודה. בהקשר זה נשאל התובע והשיב:
"מה שרשום ביומן זה נסיעות שאנשים שילמו, אנשים, מוסדות שהם רושמים התחייבות לתשלום, דברים כאלה. זה לא יומן שעות. זה יומן נסיעות מאיפה לאן אתה נוסע מי נהג ולאן מי אמור לשלם"[11]
.

16.
עיון ביומן של חודש אקראי, חודש יולי 2012, המייצג את עבודתו של התובע, משקף את אופי העבודה. כך נראה יומן העבודה של יולי 2012[12]
:

תאריך
מספר פינויים
תיאור הפינוי
1.7.2012
2 פינויים:
מבי"ח סורוקה לנתיבות וממכון לרפואה משפטית לב"ש.
2.7.2012
2 פינויים:
מהמכון לרפואה משפטית לערד ומעין יהב למכון לרפואה משפטית.
3.7.2012
2 פינויים:
בתוך תחומי דימונה ומבי"ח סורוקה למכוון לרפואה משפטית.
4.7.2012
1 פינוי:
מכון לרפואה משפטית לנבטים.
5.7.2012
1 פינוי:
בי"ח סורוקה לרוחמה.
6.7.2012
1 פינוי:
מבי"ח סורוקה לרהט.
7.7.2012
4 פינויים:
מבי"ח סורוקה למכון לרפואה משפטית, מבי"ח ברזילי למכון לרפואה משפטית, ממכון לרפואה משפטית לקריית מלאכי ומבי"ח ברזילי לבי"ח סורוקה.
9.7.2012
2 פינויים:
מבי"ח סורוקה לאילת ומערד למכון לרפואה משפטית.
10.7.2012
3 פינויים:
מהמכון לרפואה משפטית לב"ש, מבי"ח סורוקה לערד ומב"ש ללהבים.
11.7.2018
1 פינוי:
מהמכון לרפואה משפטית לנתיבות.
13.7.2012
1 פינוי:
מב"ש למכון לרפואה משפטית.
14.7.2012
2 פינויים:
מקריית גת למכון לרפואה משפטית ומב"ש למכון לרפואה משפטית.
15.7.2012
2 פינויים:
מהמכון לרפואה משפטית לב"ש ומבי"ח הרצפלד למבועים.
16.7.2012
2 פינויים:
מאשדוד לב"ש ומב"ש למכון לרפואה משפטית.
17.7.2012
2 פינויים:
מבי"ח סורוקה לערד ומהמכון לרפואה משפטית לב"ש.
19.7.2012
1 פינוי:
מבי"ח בלינסון למושב תקומה.
21.7.2012
1 פינוי:
מאשדוד למכון לרפואה משפטית.
22.7.2012
3 פינויים:
מסורוקה לעין יהב, מסורוקה לנתיבות, מאילת למכון לרפואה משפטית.
23.7.2012
1 פינוי:
מסורוקה לקריית גת.
24.7.2012
1 פינוי:
מסורוקה לקריית גת.
25.7.2012
עבודה בבית החולים סורוקה.
26.7.2012
3 פינויים:
מעוצם למכון לרפואה משפטית, מהמכון לרפואה משפטית לעוצם, מנתיבות למכון לרפואה משפטית.
27.7.2012
1 פינוי:
מהמכון לרפואה משפטית לבאר שבע.
29.7.2012
2 פינויים:
מהמכון לרפואה משפטית לנתיבות, מלהבים לבאר שבע.
30.7.2012
4 פינויים:
מבאר שבע ללהבים, מבית החולים סורוקה לאופקים, מבית החולים סורוקה לנתיבות ומערד לערד.

יוצא מכאן כי מתוך היומן עולה כי במהלך 31 ימי החודש של יולי 2012, עבד התובע 19 ימים מתוך 23 ימי עבודה בימים א-ה, 3 ימי שישי ו-3 ימי שבת (7, 14 ו-21 לחודש).

17.
אופי עבודתו של התובע כפי שמשתקף מיומן האירועים מלמד על קשר אקראי בין התובע למקום העבודה – כך לדוגמה: לתובע לא נקבעו ימי עבודה מוגדרים ושעת התחלה מוגדרת; בשונה מנסיבות העבודה המתוארות בפסק הדין שמעון בוסקילה, עבודתו לא כללה עצירה במקום מוגדר (דוגמת עמדת העמסה במחסן בית האריזה במקרה המתואר בפסק הדין בוסקילה); וביצוע נסיעות במסלול שנקבע מראש,
מהערב הקודם
או בתחילת יום העבודה; משך ההמתנה בין נסיעה לנסיעה היה נתון לשינוי, והשתנה מנסיעה לנסיעה ומיום ליום. כפועל יוצא מהאמור לעיל, התובע עבד מספר משתנה ואקראי של ימים ושל שעות באופן שאיננו מאפשר לתחום מסגרת העבודה מבחינת ימים – שכן היו ימים במהלך השבוע שהתובע לא עבד כלל, ומאידך ימי מנוחה שבועית שעבד – ומבחינת שעות – שהרי מספר שעות העבודה משתנה מיום ליום בהתאם למספר הפינויים והמרחקים שנדרש התובע לנסוע לצורך הפינוי; בשונה מהנסיבות שבפסק הדין דב"ע לג' 2/4, אברהם אור נ' מועצה מקומית מצפה רמון פד"ע ד' 386 לא קיימה הנתבעת פיקוח על שעות עבודתו של התובע.

מכאן, שלא התקיים פיקוח בפועל של שעות עבודתו של התובע ולא ניתן בנסיבות העסקתו של התובע לתחום את יום העבודה, באופן שניתן להגדיר את הזמן שבו התובע, עומד לרשות המעסיק מבחינת ימים ושעות ועל בסיס זה לפקח על שעות העבודה של התובע.
זאת בשונה מנסיבות העסקתו של העובד מושא פסק הדין שמעון בוסקילה.

18.
במציאות שכזאת, שבה העבודה מתבצעת מחוץ לחצרי המעסיק, שבו הקשר בין העובד למקום העבודה הוא אקראי בהיותו מותנה במספר הפניות שמקבלת הנתבעת מדי יום ואותם היא מפנה לתובע – לא ניתן לתחום מראש את משך הזמן שאותו מקצה העובד לטובת העבודה, שכן ימי העבודה אינם קבועים ותדירות הנסיעות במהלך יום עבודה זמני הנסיעה ומשך ההמתנה בין נסיעה לנסיעה הם כולם נתונים אקראיים המשתנים מיום ליום. במציאות שכזו, הניסיון לקבוע את שכרו של העובד מדי חודש בדיעבד על בסיס מספר שעות הנסיעה בפועל בחודש שגם אם אפשרי מבחינה טכנית, הוא ניסיון מאולץ משאין הוא נותן ביטוי לעובדה שהלכה למעשה צפוי התובע לקריאה במהלך כל שעות היממה ובין קריאה לקריאה, עומד הוא לרשות עצמו. בנסיבות שכאלה, לא ניתן להפריד במהלך החודש בין הימים והשעות שבהן עובד התובע לימים ושעות שבהם הוא עושה לעצמו ואלה ואלה שזורים זה בזה.

19.
בנסיבות העסקה שכאלה מקובלת עלינו עמדת הנתבעת לפיה חוק שעות עבודה ומנוחה איננו חל ביחסים שבין הצדדים.

20.
משלא חל חוק שעות עבודה ומנוחה ביחסים שבין הצדדים, התביעה לגמול בגין העסקה בשעות נוספות ולגמול בגין העסקה בימי מנוחה שבועית – נעדרת עילה.

21.
למעלה מן הצורך נוסיף:

כידוע, ניתן לפסוק גמול בגין העסקה בשעות נוספות במקרים שבהם הוכחה העסקתו של העובד בשעות נוספות, בין על בסיס רישום השעות ובין על בסיס מתכונת העסקה שהוכחה, המעידה על העסקתו של העובד בשעות נוספות. לחילופין, רשאי בית הדין לפסוק גמול בגין העסקה בשעות נוספות במקרים שבהם לא ניהל המעסיק רישומי נוכחות כמתחייב מחוק שעות עבודה ומנוחה, על בסיס החזקה שנקבעה בסעיף 26(ב) לפיה נטל ההוכחה בעד מספר השעות הנוספות שאינו עולה על 15 שעות נוספות שבועיות או על 60 שעות נוספות חודשיות – מוטל על המעסיק. במקרה שכזה על המעסיק נטל השכנוע לסתירת טענת העובד על העסקה בשעות נוספות.

בענייננו לא ניתן לפסוק לתובע גמול בגין העסקה בשעות נוספות בימי מנוחה שבועית על בסיס רישומי שעות, משאלה לא הוגשו. כך גם לא ניתן לפסוק לתובע גמול בגין העסקה בשעות נוספות המבוססת על הטענה למתכונת העסקה קבועה שבמסגרתה הועסק העובד שעות נוספות, שכן במקרה שלפנינו הועסק התובע שלא על פי מתכונת העסקה קבועה.

מהטבלה המפרטת עבודתו של התובע בחודש יולי 2012 (שהיא כאמור טבלה מייצגת את עבודתו) עולה כי בחודש עבודה של 23 ימי עבודה בימים א-ה, עבד התובע 19 ימים בלבד, מתוכם 18 ימים בהם ביצע פינוי אחד או שניים. מכאן שיש בנתונים בטבלה כדי לסתור את טענת התובע לפיה עבד בשעות נוספות באופן שלא ניתן לפסוק לתובע גמול בגין העסקה בשעות נוספות בהסתמך על סעיף 26(ב) לחוק הגנת השכר[13]
.

22.
לאור המקובץ, התביעה לגמול בגין העסקה בשעות נוספות בימי מנוחה שבועית – נדחית.

תביעה לפיצויי פיטורים

23.
במסגרת התביעה מושא

פסק דין
זה, ביקש התובע לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויי פיטורים מכוח הוראות סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג – 1963 (להלן: "חוק פיצויי פיטורים"). נאמר מיד, כי לטענת הנתבעת שולמו לתובע פיצויי פיטורים באמצעות שחרור הכספים שהופרשו עבורו במסגרת ביטוח מנהלים הבאים על חשבון פיצויי הפיטורים, טענה שאישר התובע בעדותו[14]
.

24.
על התביעה לפיצויי פיטורים חזר התובע בסיכומים שהגיש במסגרתם תבע הפרשי פיצויי פיטורים – פיצויי פיטורים להם הוא זכאי מכוח החוק, בניכוי הפקדות הנתבעת לקרן הפנסיה/ביטוח מנהלים – בסכום של 32,094 ₪[15]
. כאמור לעיל טוענת הנתבעת, כי משהסתיימו יחסי עובד מעסיק בין הצדדים ביוזמת התובע, בנסיבות בהן אין התובע זכאי לפיצויי פיטורים, דין התביעה לפיצויי פיטורים להידחות. על רקע זה נפנה להלן לבחינת תביעת התובע לפיצויי פיטורים על יסוד העובדות שנפרט להלן.

25.
יחסי עובד מעסיק בין הצדדים הסתיימו ביוזמת התובע שבאה לביטוי במכתב התפטרות מיום 03.10.2013 האומר בין השאר:

"...הריני להודיעך כדלקמן:
1.
ביום 01.10.13 הודעתי לך בעל פי כי בכוונתי להתפטר מעבודתי לצורך מעבר מגורים לעיר אילת.
2.
לאור בקשתך לקבל את האמור במכתב הנני מוסר לך בזאת הודעתי, באופן רישמי, כי אני מתפטר מעבודתי בשל העתקת מקום מגוריי לעיר אילת.
3.
הנני מוסר לך בזאת הודעה מוקדמת בת 30 ימים בהתאם להוראות החוק, עד ליום 01.11.13...."[16]
.

26.
בעדותו, הוסיף התובע כי התפטרותו היא ממניעים אישיים ואיננה קשורה לתנאי העסקתו בנתבעת. לעניין זה נשאל התובע והשיב:

"אני עזבתי מסיבות אישיות, מעבר לאילת. לא עזבתי בגלל אי תשלום שכר פנסיה, לא באתי מלכתחילה להגיע למקום הזה. (הדגשה שלי – ט. מ)[17]
.

27.
בפועל, עבר התובע לאילת לתקופה של חודשיים שלאחריה חזר למקום מגוריו, ערב ההתפטרות - בערד. גם כאן, נפנה לעדות התובע שהעיד כי:

"לא גרתי 6 חודשים באילת, גרתי חודשיים באילת וחזרתי לערד"[18]
.

28.
הזכאות לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים מותנית בקיומו של קשר סיבתי (שבא לביטוי בלשון החוק במילים "התפטר עובד מחמת") בין ההתפטרות לבין נסיבות הקשורות ביחסי עובד מעסיק שבהתקיימם קמה הזכות לעובד המתפטר לפיצויי פיטורים (הרעה מוחשית בתנאי העבודה או נסיבות אחרות של יחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו).

29.
במקרה שלפנינו, הן על בסיס מכתב ההתפטרות והן מעדותו המפורשת של התובע המצוטטת לעיל, עולה כי התפטרות התובע איננה נובעת מנסיבות הקשורות ליחסי עובד מעסיק בין הצדדים. מכאן שלא קיים בנסיבות המקרה שלפנינו, קשר סיבתי בין התפטרות התובע לבין הטענה לקיומן של נסיבות שביחסי עבודה המזכים בתשלום פיצויי פיטורים, באופן המקנה לתובע את הזכות לפיצויי פיטורים.

30.
למעלה מן הצורך נוסיף כי התובע העתיק את מקום מגוריו לתקופה של פחות משישה חודשים, אין התובע זכאי לפיצויי פיטורים בשל התפטרות עקב העתקת מקום מגורים.

31.
לאור האמור, התביעה לפיצויי פיטורים – נדחית.

התביעה לזכויות נלוות

32.
התביעה לזכויות נלוות כוללת את הרכיבים הבאים: דמי פדיון חופשה, דמי הבראה ופיצוי בגין הפקדות בחסר לקרן פנסיה. הדיון להלן יתמקד ברכיבים אלה של תביעת התובע בסדר הצגתם לעיל.

33.
תביעת התובע לדמי פדיון חופשה מפנה לחוות דעת שהגיש התובע וזו מצידה מפנה לתלושי השכר שעל בסיסם נקבע היקף ימי החופשה שניצל התובע במהלך תקופת הקשר[19]
.

34.
משתביעת התובע לדמי פדיון חופשה מסתמכת על רישום ניצול החופשה בתלושי השכר, זכאי התובע לדמי פדיון חופשה כדלקמן:

א.
בהתאם להוראות חוק חופשה שנתית התשי"א – 1951, זכאי התובע לדמי פדיון חופשה המתייחסים למכסת ימי החופשה שצבר בשנה השוטפת וב-3 שנים שקדמו לסיום קשרי יחסי עובד מעסיק בין הצדדים.

ב.
בהתאם, זכאי התובע לדמי פדיון חופשה ביחס למכסת ימי החופשה שצבר בתקופה שמתחילה בינואר 2010 והמסתיימת בנובמבר 2013.
ג.
התובע צבר מכסת חופשה של 14 יום, בשנת 2010, 14 יום בשנת 2011 (השנים ה-3 וה-4 להעסקתו), 16 ימים בשנת 2012 (השנה ה-5 להעסקתו) ו-18 ימים בשנת 2013 (שנה 6 להעסקתו) [20]
– בסך הכל 62 ימים.

ד.
מתלושי השכר עולה כי התובע ניצל את זכותו לחופשה בתקופה שמינואר 2010 ועד נובמבר 2013 סך הכל – 22 ימים[21]
.

ה.
מכאן, שעם סיום העסקתו, היה התובע זכאי לפדיון ימי חופשה של 40 ימים, שהם שווה ערך לשכר עבודה של 29 ימי עבודה (על בסיס העסקה של שישה ימים בשבוע).

ו.
שכר הברוטו של התובע נכון לחודש אוקטובר 2013 עמד על סך של 8,054 ₪[22]
. מכאן, ערך יום העבודה של התובע עומד על סך של 322.16 ₪[23]
.

ז.
יוצא מכאן כי התובע זכאי לפדיון ימי חופשה בסך 9,343 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 01.11.2013.

35.
לטענת התובע, לא שולמו לתובע דמי הבראה בגין 4 החודשים האחרונים להעסקתו בסכום כולל של 871 ₪. טענה זו, באה לביטוי בחוות הדעת שהגיש התובע ולא זכתה להתייחסות הנתבעת.

36.
על רקע התעלמות הנתבעת מטענות התובע לפיהן הוא זכאי לדמי הבראה המתייחסים לארבעת החודשים האחרונים להעסקתו, ובשעה שמתלוש השכר לחודש אוקטובר 2013 (תלוש השכר האחרון), אין כל התייחסות לתשלום יתרת דמי ההבראה להם זכאי התובע – יש לקבל את תביעת התובע להפרשי דמי הבראה בסך של 871 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.2013.

37.
צו ההרחבה מנובמבר 2007 על הוראות ההסכם הקיבוצי להנהגת פנסיה מקיפה, מחייב את כלל המעסיקים במשק החל מינואר 2008 להפקיד כספים להבטחת זכויות העובדים לפנסיה מקיפה; בשיעור שהשתנה במהלך השנים.

38.
על פי חוות הדעת שהציג מר טל אבינדב חשב שכר, היה על הנתבעת להפריש לזכות התובע כספים להסדר פנסיה במהלך שנת 2009 בסכום כולל של 2,795.75 ₪ סכום של 4,186.65 ₪ בשנת 2010, סכום של 5,413.15 ₪ בשנת 2011, סכום בסך של 7,060.14 ₪ בשנת 2012 וסכום של 8,054 ₪ בשנת 2013. כמפורט בחישוב המצורף לחוות הדעת, סכומים אלה מבוססים על שכר הברוטו כמפורט בתלושי השכר ושיעור הפרשות המעסיק לגמל ולפיצוי בהתאם לצו ההרחבה בשיעורים שהשתנו לאורך התקופה (והמפורטים בחוות הדעת).

39.
על פי אותה חוות דעת - שלא נסתרה - הפרישה הנתבעת בפועל לקרן הפנסיה סכומים הנמוכים מהסכומים שעליה להפריש כדלקמן:

הנתבעת לא הפרישה כספים לקרן הפנסיה/ביטוח מנהלים במהלך שנת 2009 באופן שעל הנתבעת לפצות את התובע על הפקדות בחסר ביחס לאותה שנה בסך של 2,795.75 ₪.

הנתבעת לא הפרישה כספים לקרן פנסיה/ביטוח מנהלים במהלך שנת 2010 באופן שעל הנתבעת לפצות את התובע על הפקדות בחסר ביחס לאותה שנה בסכום של 4,186.65 ₪.

הנתבעת הפרישה כספים לקרן פנסיה/ביטוח מנהלים במהלך שנת 2011 בסכום של 2,000.01 ₪, באופן שעליה לפצות את התובע על הפקדות בחסר ביחס לאותה שנה בסכום של 3,413.14 ₪.

הנתבעת הפרישה את מלוא הסכום שהיא חייבת בו לקרן פנסיה/ ביטוח מנהלים לשנת 2012.

הנתבעת הפרישה כספים לקרן פנסיה/ביטוח מנהלים עבור שנת 2013 סכום של 7,333.37 ₪ באופן שעליה לפצות את התובע על הפקדות בחסר בסך של 720.63 ₪.

40.
יוצא מכאן, כי על הנתבעת לפצות את התובע, על אי ביצוע הפקדות לקרן פנסיה לזכות התובע בסכום כולל של 11,116 ₪.

41.
על פי אותה חוות דעת, בין השנים 2009-2011 ניכתה הנתבעת משכרו של התובע סכום כולל של 3,453 ₪ לטובת הפקדות בקרן הפנסיה שמתוכם הופקד בפועל סכום של 750 ₪ בלבד; לפיכך, קבע חשב השכר, מר טל אבינדב, כי על הנתבעת לפצות את התובע על ניכויים משכרו שלא הופקדו לקרן הפנסיה/חברת הביטוח בסכום של 2,703 ₪.

42.
טענות אלה של המומחה בחוות הדעת בדבר ניכויים מהשכר לטובת הפקדות לקרן פנסיה, באות לידי ביטוי בתלושי השכר המלמדים כי בין השנים 2009-2011 ניכתה הנתבעת את חלק העובד לטובת הסדר פנסיה[24]

בסכום הכולל המצוין בחוות הדעת של המומחה. עם זאת, אותן טענות לא זכו להתייחסות הנתבעת בדרך של הצגת דוחות המבטח המלמדות כי הסכומים שניכו משכר העובד בין השנים 2009-2011 הופקדו בפועל לזכות התובע בקרן הפנסיה/חברת הביטוח.

43.
אשר על כן, גם כאן על הנתבעת לפצות את התובע על ניכויים מהשכר לטובת קרן הפנסיה שלא הופקדו בסכום כולל של 2,703 ₪.

44.
בהעדר בסיס לחוות הדעת מטעם התובע, לעניין שיעור התשואות בקרן הפנסיה/הסדר הביטוח בין השנים 2009-2013, אין בידנו לקבל את טענת התובע לפיכך יש לפצות את התובע מעבר להפקדות בחסר, בתשואה בשיעור של 5% לשנה. לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין אי הפקדות לקרן הפנסיה כדלקמן:

פיצוי בגין אי ביצוע הפקדות לטובת התובע, חלק המעסיק בסך של 11,116 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מחודש ינואר 2011 (מחצית התקופה).

פיצוי בגין אי העברת ניכויים מהשכר בסכום כולל של 2,703 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 01.07.2010 ( מחצית התקופה).

בשולי הדברים:

45.
בטרם נסיים את פסק הדין, מבקשים אנו להתייחס בקצרה לשתי נקודות אשר עלו בעדויות ששמענו. נקודה אחת מתייחסת לתשלום של 3,000 ₪ שהעביר הנתבעת לתובע לאחר סיומם של יחסי עובד מעסיק ואשר לא קיבלה ביטוי, לא בכתב ההגנה ולא בסיכומי הנתבעת. הנקודה השניה מתייחסת לשחרור רכיב הפיצויים עם סיומם של יחסי עובד מעסיק בין הצדדים.

46.
אשר לנקודה הראשונה - משאין כל התייחסות בכתב ההגנה בתצהירי הנתבעת ובסיכומי הנתבעת למהות התשלום בסך 3,000 ₪ באופן שניתן לזקוף את הסכום האמור לאחד מרכיבי התביעה – אין מקום לניכוי הסכום האמור מהסכומים שנפסקו לזכות התובע.

משזכאי התובע לשחרור הפוליסה עם סיומם של יחסי עובד מעסיק בין הצדדים ובכלל זה של רכיב הפיצויים, אין לקזז את רכיב הפיצויים שבפוליסה מהסכומים בהם חויבה הנתבעת.
סוף דבר:

47.
לאור האמור לעיל, על הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים:

א.
דמי פדיון חופשה בסך של 9,343 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 01.11.2013.


ב.
דמי הבראה בסך של 871 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.2013.

ג.
פיצוי בגין אי ביצוע הפקדות לקרן פנסיה ואי העברת ניכויי העובד לקרן הפנסיה כדלקמן:

פיצוי בגין אי ביצוע הפקדות לטובת התובע, חלק המעסיק בסך של 11,116 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מחודש ינואר 2011 (מחצית התקופה).

פיצוי בגין אי העברת ניכויים מהשכר בסכום כולל של 2,703 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 01.07.2010 ( מחצית התקופה).

48.
משהתקבלה התביעה בחלקה, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות בסך של 5,000 ₪ בלבד.

49.


הערעור על פסק הדין הוא בזכות לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לצד המבקש.

ניתן היום,
כ"ז אב תשע"ח, 08 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.





מר דוד פטיטו
משה טוינה

מר משה אהרוני
נציג ציבור (עובדים)

שופט

נציג ציבור (מעסיקים)
[1]
מכתב ההתפטרות מיום 3.10.2013, נספח ת/2 לכתב התביעה.
[2]
סעיף 5 לחוק הגנת השכר תשי"ח-1958 (להלן: "חוק הגנת השכר").
[3]
סעיף 6ה' לכתב התביעה.
[4]
סעיף 6ו' לכתב התביעה.
[5]
סעיף 9 לכתב התביעה.
[6]
סעיף 7 לכתב ההגנה.
[7]
סעיף 6 לכתב ההגנה.
[8]
ע"א 268/68, מכמורת חב' פיתוח בתי מלון בע"מ נ' שוורץ, פ"ד כב'(2) 703.
[9]
דב"ע מו/2-20, פניאל מוסקוביץ נ' חב' השמירה בע"מ, פד"ע יח' 193.
[10]
ע"ע 15546-05-11, שמעון בוסקילה נ' נתיבי מעיין אוויר בע"מ (ניתן ביום 24.2.2015) (להלן: "

פסק דין
בוסקילה").
[11]
עמוד 11 לפרוטוקול שורות 25-28.
[12]
הנתונים המופיעים בטבלה להלן, לקוחות מתוך יומן העבודה של חודש יולי 2012 שצורף לתיק מוצגי הנתבעת והם אינם מתייחסים לפינויים שנעשו על ידי נהגים אחרים.
[13]
אשווה לעניין זה ע"ע 47715-09-14 ריאני נ' אליאסי שיווק בע"מ (ניתן ביום 29.062017).
[14]
עדות התובע – עמוד 12 לפרוטוקול שורות 27-31.
[15]
סעיף 15 לסיכומי הנתבע.
[16]
נספח ת/2 לכתב התביעה.
[17]

עמוד 12 לפרוטוקול שורות
19-20.
[18]
עדותה תובע, עמוד 12 לפרוטוקול שורה 33
[19]
בהקשר זה סיפר חשב השכר, מר טל אבינדב, שהעיד מטעם התובע כי קבע את זכותו של התובע לדמי פדיון חופשה על בסיס "מעקב שעשיתי אחרי כל תלושי השכר שהוא קיבל בתקופה אליה התייחסתי." עמוד 15 לפרוטוקול שורות 1-2.
[20]
במאמר מוסגר נוסיף כי התובע זכאי למלוא מכסת החופשה לשנת 2013 משעבד בפועל באותה שנה למעלה מ-240 ימים.
[21]
16 ימים בינואר 2012, יומיים בספטמבר 2013 ו-4 ימים באוקטובר 2013.
[22]
ראה תלוש שכר של חודש אוקטובר 2013.
[23]
1/25 מהשכר החודשי.
[24]
ראה לדוגמה תלוש משכורת לחודש אוגוסט 2009.







סעש בית דין אזורי לעבודה 29873-05/14 נציג ציבור (עובדים) מר דוד פטיטו, נציג ציבור (מעסיקים) מר משה אהרוני, עירן שגב נ' ע.ק.שירותים כלליים בדרום בע"מ (פורסם ב-ֽ 08/08/2018)