פסקי דין על ברוך ארביב | פסקי דין על אסתר ארביב | פסקי דין על עשוש מלכה | פסקי דין על מונטין אריה | פסקי דין על מנטין רמי ואח' |

11686-10/14 א     09/08/2018




א 11686-10/14 ברוך ארביב, אסתר ארביב נ' עשוש מלכה, מונטין אריה, מנטין רמי ואח'








בית משפט השלום בבאר שבע



ת"א 11686-10-14 ארביב ואח'
נ' מנטין






בפני

כבוד השופטת
עירית קויפמן


התובעים:
.1
ברוך ארביב
.2
אסתר ארביב
ע"י ב"כ עו"ד אסתר ארביב


נגד

הנתבעים:
יורשי המנוחה תיתה מנטין

ז"ל
1. עשוש מלכה

2. מונטין אריה

3. מנטין רמי
4. מנטין אורי חיים
5. מנטין גבי
הנתבע 5 ע"י ב"כ עו"ד אלי אדר

6. מנטין ירון
7. מנטין אילנית
8. מונטין שקד
הנתבעים 1 עד 4 ו-6 עד 8 ע"י ב"כ עו"ד אברהם בר דוד
ועו"ד נעמה פסטינגר



פסק דין


1.
לפניי תביעת התובעים כנגד הנתבעים על סך 1,988,241 ₪, אשר הוגשה כנגד הנתבעים כיורשי המנוחה, הגברת מנטין תיתה ז"ל (להלן: "המנוחה"), בקשר עם הסכם מכר של משק 84 במושב שובה.


להשלמת התמונה יצוין כי ראשית הוגשה התובענה על ידי התובע 1 בלבד, כנגד המנוחה, כתביעה בסדר דין מקוצר על סך 238,465 ₪, אולם לאחר שהוגשה בקשת רשות להתגונן ובעקבות דיון מיום 29.12.2014 בפני
כב' הרשם הבכיר אורי הדר, הסכימו הצדדים כי התביעה תתברר בסדר דין רגיל וכי יוגש כתב תביעה מתוקן אשר יכלול את שני התובעים, כפי שאכן נעשה.

הנתבעת, המנוחה, נפטרה ביום 19.5.2017 ומשכך צורפו להליך ילדיה שהם יורשיה של המנוחה, כאמור בהחלטה מיום 8.1.2018.
כן יצוין כי במסגרת התובענה הוגשה בקשה לעיקול זמני אשר נדונה והוכרעה בפני
כב' הרשם הבכיר אורי הדר וכיום קיים צו עיקול על כספים המצויים בחשבון נאמנות, המתנהל על ידי עו"ד אברהם בר דוד
, ב"כ הנתבעים 1 עד 4 ו-6 עד 8.

עוד יצוין כי בקשת
המנוחה להורות על סילוק התובענה על הסף מחמת התיישנות, נדחתה כאשר נקבע כי טענות הצדדים בעניין ההתיישנות ידונו במסגרת ההליך העיקרי (ר' החלטה מיום 15.4.15).


התובעים הגישו בקשה לצו מניעה זמני למניעת דיספוזיציה בנחלה 74 במושב שובה וכן ניהלו הליך מקביל בבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע, במסגרתו ביקשו מינוי מנהל עיזבון. יצוין כי בקשת התובעים בהליך המקביל נדחתה בשים לב לקיומו של ההליך שבפני
י.

רקע והליכים קודמים

2.
ביום 26.1.2004 חתמו התובעים והמנוחה על הסכם מכר של משק 84 במושב שובה לפיו רכשו התובעים את הזכויות במשק תמורת סך של 74,000 דולר (להלן: "ההסכם").

יוער כי סך של 57,000 דולר מתוך התמורה, הופקד בנאמנות בידי ע"ד משה קליין ז"ל.

3.
המנוחה הגישה בקשה בדרך של המרצת פתיחה בה"פ 1236/05 בבית משפט השלום בבאר שבע, במסגרתה התבקש בית המשפט להצהיר על בטלות ההסכם.

הבקשה נדחתה בפסק דינו של כב' השופט גדעון מיום 29.11.2006 (פסק הדין צורף כנספח ב' לראיות התובעים).


עיון בפסק הדין האמור מעלה כי קדם להליך זה הליך נוסף – ה"פ 1013/04 במסגרתו הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של

פסק דין
, בין היתר, כי המוכרת היא מנטין תיתה וכי סך של 57,000 דולר יופקד בנאמנות בידי עו"ד קליין וזאת תוך 30 ימים ובאותו מעמד תימסר החזקה במשק (סעיף 4 לפסק הדין). יוער כי פסק הדין בה"פ 1013/04 לא צורף על ידי מי מן הצדדים כראיה בתיק.

4.
בעקבות סירוב של מושב שובה (שובה – מושב עובדים של הפומע"ז להתיישבות בע"מ – להלן: "המושב" או "האגודה") לקבל את התובעים כחברים במושב, דבר אשר מנע את רישום הזכויות במשק 84 על שמם, פתחו התובעים בהליך נוסף, בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, ה"פ 6053/08 כאשר המשיבים בתובענה היו מנהל מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית לארץ ישראל, מושב שובה והמוכרת תיתה מנטין (המנוחה).


כב' השופט ואגו, בפסק דינו מיום 29.4.2010, קיבל את בקשת התובעים והורה למנהל מקרקעי ישראל לרשום את התובעים כבעלי הזכויות במשק 84 במושב שובה ללא צורך בהסכמת הסוכנות היהודית ואגודת מושב שובה. בין היתר, נקבע כי: "קיים מסך ערפל של ממש על נימוקי הועד והאסיפה בהחלטותיהם, כאשר קשה להלום שאותן שמועות, שאף לא ניתן להן פירוט, אכן היו בבסיס ההחלטות כפי שנעשו. הדבר מחזק ומאשש את טענת המבקשים כי מדובר בהחלטות שנועדו לסייע לגברת מנטין להשתחרר מההסכם, ניסיון שכשלעצמו הוכח היטב, ולראיה – פסק הדין בהליך המשפטי שהיא יזמה כדי לבטל את העסקה".


(פסק הדין בה"פ 6053/08 צורף כנספח ד' לראיות התובעים).

טענות הצדדים

5.
לטענת התובעים, על אף ששולמה מלוא התמורה, המנוחה לא העבירה את החזקה במשק לידי התובעים, לא שילמה דמי הסכמה למנהל מקרקעי ישראל ולא דאגה לסלק חובות ארנונה והיטל ביוב למועצה האזורית.

כן נטען כי המנוחה התישה את התובעים בתביעות סרק בבתי משפט במשך כ-7 שנים וכי היא או מי מטעמה פעלו כדי להכשיל את התובעים מלהתקבל כחברים במושב שובה.

עוד נטען כי גם לאחר פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 29.4.2010, לא חדלו בני משפחתה של המנוחה מלהלך אימים על התובעים ובכך מנעו בכח ובמעשים פסולים את יישומו של

פסק דין
ובצר להם נאלצו התובעים למכור את המשק במחיר הפסד.

6.
באשר לנזקים שנגרמו להם, טענו התובעים כי הם נאלצו לשלם במקומה של המנוחה, דמי הסכמה למנהל מקרקעי ישראל בסך של 9,500 ₪ וארנונה והיטל ביוב למועצה אזורית שדות נגב בסך של 28,766 ₪.

כן טוענים התובעים כי בהתאם לסעיפים 7 ו-8א' להסכם המכר, פירות המשק ו/או זיכויים המגיעים לבעל המשק מיום קבלת החזקה שייכים לקונים ולכן נטען כי התובעים זכאים לקבל לידיהם את תמורת מניית תנובה, תקבולים מהמטעים המשותפים, מהפלחה ומאנרגיה סולרית בסך של 111,975 ₪, בגין השנים 2006 – 2012.

כן נטען כי בסעיף 8ב' להסכם נקבע שהזכויות בעקבות ההרחבה המשקית או החלקות הצהובות יהיו שייכות לקונים וכי לחברי המושב ניתנה אפשרות לקנות מגרש של חצי
דונם בהרחבה המשקית, דבר אשר נמנע מהתובעים עקב מחדלי המנוחה ולכן נתבע סך של 400,000 ₪, בגין ערכה של משבצת צהובה.

כמו כן טוענים התובעים כי נגרם להם הפסד שכירות דירה בסך של 300 דולר לחודש, לפי שער יציג של 4.5 ₪ לדולר וזאת למשך 7 שנים ובסך הכל 113,000 ₪.

עוד טוענים התובעים כי נגרם להם אובדן הכנסה מחקלאות בסך של 104,000 ₪ לשנה, ובסך הכל 728,000 ₪ .

הפסד נוסף לו טוענים התובעים הוא אובדן הכנסה מגידול פלחה, בסך של 1,000 ₪ לשנה, למשך
7 שנים ובסך הכל 7,000 ₪.

נוסף על כך טוענים התובעים כי הם זכאים לקבל סך של 500,000 ₪ בגין "הפסד היוון הפסד הכנסה/רווח בסך של 40 דונם למשך 5 שנים כיוון שדוח השמאי נעשה עבור 5 שנים", כאמור בסעיף 19 לכתב התביעה.


על כן מסתכמת התביעה בסך של 1,988,241 ₪.

7.
על פי כתב ההגנה, דין התביעה להידחות מחמת התיישנות וזאת מאחר שההסכם נשוא התביעה הוא הסכם מיום 26.1.2004. מאחר שהתובעים טוענים כי המנוחה הפרה לכאורה את חובתה להעביר את החזקה במשק, והמועד למסירת החזקה במשק נקבע ליום 27.2.2004 (סעיף 4 ב' להסכם), הרי שחלפו כ-11 שנים ממועד זה ועד הגשת כתב התביעה מתוקן.

לעניין זה נטען כי בשנת 2008 פתחו התובעים בהליך משפטי בבית המשפט המחוזי, כך שהיו מודעים לעילת התביעה הנטענת.

גם חוות דעת שמאי, אשר צורפה לכתב התביעה המעידה לטענת התובעים על הפסדים שנגרמו להם כתוצאה מאי מסירת המשק, נושאת תאריך 16.7.2006.

לחלופין נטען לקיומו של שיהוי.


עוד נטען בכתב ההגנה, כי בפסק הדין מיום 29.4.2010 נקבע כי התובעים אינם חפצים לאכוף על האגודה את קבלתם כחברים וכי מטרת ההליך הינה רק העברת הזכויות במשק. לפיכך, נטען כי התובעים כלל לא ביקשו להשתקע במשק ולפתח אותו אלא רק לבצע עסקה נוספת ולמכור את המשק ברווח.


טענה
נוספת היא כי במסגרת ההליך בו נקטו התובעים כנגד המנוחה בשנת 2008, היה עליהם לטעון את כל הטענות ולתבוע את מלוא הנזק.


לגופו של עניין, נטען בכתב ההגנה כי החוזה לא הופר על ידי המנוחה שכן הוא מותנה בהסכמת האגודה, הסכמת קרן קיימת לישראל, הסכמת המשקם שמונה למושב, הסכמת הסוכנות היהודית ועוד. האגודה לא קיבלה את התובעים כחברים ועל כן נוצרה מניעה להשלמת ההסכם.

לעניין זה נטען כי למנוחה לא היתה כל מעורבות בהליך דחיית בקשתם של התובעים להתקבל כחברים במושב וכי טענת התובעים בעניין זה נטענה בעלמא.


עוד נטען כי על פי הסכם המכר, חלק מהתמורה הופקד בידיו הנאמנות של עו"ד קליין ולכן יכולים היו התובעים לפעול לתשלום החובות שנטען כי המנוחה לא שילמה עבור המשק, מכספים אלה.


כן נטען כי התובעים הפרו את חובת הקטנת הנזק המוטלת עליהם.

8.
הצדדים הגישו ראיותיהם כאשר מטעם התובעים העידו התובעת 2, השמאי מר שלמה שרף אשר מסר חוות דעת מטעם התובעים, המתווך מר יורם חדד אשר מסר חוות דעת מטעם התובעים והגברת אורה אלמסי עובדת חברת "יעיל" אשר הפיקה את דוח הנהלת החשבונות של האגודה.


מטעם הנתבעים העידו

הנתבע 2 - מר אריה מנטין בנה של המנוחה, השמאי מר עמוס רגב אשר מסר חוות דעת מטעם הנתבעים ומר הרצל חניה שהיה בעבר מזכיר המושב.


להשלמת התמונה יצוין כי תחילה הוגש תצהיר אחד לשני התובעים, אולם בדיון מיום 3.7.2016 הודיעה ב"כ התובעים, התובעת 2, כי היא מבקשת לתקן ולראות את התצהיר כתצהיר שלה בלבד. כן יצוין כי המנוחה הגישה אף היא תצהיר אולם נוכח פטירתה נמחק התצהיר.

דיון והכרעה

התיישנות
9.
הנתבעים טוענים כי ההסכם נחתם ביום 26.1.2004 והמועד למסירת החזקה במשק נקבע ליום 27.2.2004, ולכן עילת התביעה נוצרה במועד זה. התביעה הוגשה בחלוף יותר מעשר שנים ולכן התביעה התיישנה.

לטענת הנתבעים, התובעים היו מודעים כבר בשנת 2005 לעילת התביעה שכן מכתב ב"כ התובעים מיום 25.12.05 מציין כי מרשיו שוקדים על הכנת תביעה. גם חוות דעת השמאי מטעם התובעים הוכנה בשנת 2006 ונאמר בה שהוכנה לצורך הגשת תביעה.

לחילופין טוענים הנתבעים כי יש לראות בתובעים כמי שוויתרו ו/ או זנחו את זכויותיהם בשל השיהוי הרב שבו הוגשה התביעה, אשר גרם לנזקים ראייתיים לנתבעים שיש בהם כדי לפגוע בהגנתם.

10.
התובעים טוענים כי רק בשנת 2010 התקבל פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בה"פ 6053/08 במסגרתו הורה בית המשפט לרשום את התובעים כבעלי הזכויות במשק. לטענתם, רק במועד בו נרשם המשק על שמם בעקבות פסק הדין, יכלו התובעים להגיש את תביעתם. עוד נטען כי ההתנהלות הדיונית שהייתה בין הצדדים עוצרת את מרוץ ההתיישנות.

כן יצוין כי במסגרת תגובת התובעים לבקשת הנתבעים לסילוק על הסף, טענו התובעים כי הם אינם תובעים את הפיצוי המוסכם אלא את הכספים שהמנוחה קבלה במהלך השנים 2008 – 2013 (סעיף 11 לתגובת המשיבים מיום 26.2.15).

11.
סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958, קובע תקופת התיישנות של 7 שנים.

יודגש כי בענייננו, על אף שמדובר בתביעה שעניינה הסכם מכר של משק חקלאי, הרי שמדובר בתביעה כספית ומשכך תקופת ההתיישנות הינה 7 שנים.


סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".

תוכנו של המושג "עילת התובענה" משתנה בהתאם לתכלית והקשר הדברים.

בפסיקה נקבע כי המועד בו התגבשה עילת התביעה הוא המועד בו יש בידי התובע "כוח תביעה" מהותי ממשי המאפשר לתובע לפנות לבית המשפט ולזכות בסעד המבוקש, כלומר המועד בו הבשילה עילת התביעה לרבות יסוד הנזק.

הדבר נבחן על פי טיבה של התביעה הקונקרטית שבפני
בית המשפט ולא על פי הגדרה כללית.

"המבחן המקובל לגיבוש עילת תביעה לצורך התיישנות הוא מועד קיומה של עילת תביעה קונקרטית בידי התובע, המקיימת בידיו מערכת עובדות חיוניות, הנדרשות לביסוס תביעתו, שניתן להוכיחן ולזכות בסעד המבוקש...
עילת התביעה נוצרת במועד שבו, אילו הגיש התובע את תביעתו לבית המשפט, והיה מוכיח את עובדותיה המהותיות, היה עשוי לזכות ב

פסק דין
. בעת שנמצא לראשונה "כוח התביעה" בידיו של התובע, שממנו ואילך הוא בעל יכולת ממשית לגבש את עילת תביעתו ואת סעדיו, ולממשם הלכה למעשה, מתחילה לרוץ תקופת ההתיישנות. אין להתחיל בספירת תקופת ההתיישנות קודם למועד זה, מקום שטרם בשלה זכותו של בעל דין לפנות לבית המשפט בתביעה משפטית ולזכות בסעד..."
(ע"א 9382/02 בולוס ובניו – חברה לאירוח ותיירות בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (10.6.08) - סעיפים 40 - 41 לפסק הדין).

12.
בענייננו, אני סבורה שהתובעים יכולים היו להגיש תביעה כספית בגין הפרת ההסכם, לרבות בנוגע לפיצוי המוסכם, החל ממועד ההפרה. יתרה מזו, התובענה שהוגשה על ידם בשנת 2008 לרישומם כבעלי הזכות במשק לא מנעה ולא היוותה תנאי להגשת תביעה כספית עוד קודם לכן, בגין הנזקים שנגרמו להם.


ואולם, בשים לב לסעדים המבוקשים, ולמצער חלקם, ומועד התגבשותם, וכאשר "כוח התביעה" חל גם על התגבשות יסוד הנזק, אני סבורה כי לא ניתן לדחות את התביעה בשל התיישנות.

למעשה, ניתן לומר שכל עוד לא נמסרה בפועל החזקה במשק לתובעים, עד אחרי פסק הדין בה"פ 6053/08, מדובר בעילת תביעה מתחדשת בהתייחס לנזקים שנגרמו לתובעים.
"במצב דברים שבו האירוע העוולתי, הכולל מרכיב נזק, הוא אירוע מתמשך המוליד עילות תובענה בזו אחר זו, הכלל הוא כי כל עוד נמשך המצב הפוגעני המתמשך, אין התובענה חסומה, ככל שהיא מתייחסת לעילות תביעה שקמו בזו אחר זו ואשר מבחינת מועד היווצרותן ועד הגשת התביעה הן מצויות עדיין בתוך תחומי תקופת ההתיישנות. כך הוא הדין, גם אם מעשי העוולה הראשונים מצויים כבר מחוץ לתקופת ההתיישנות". (ע"א 9413/03 אילן אלנקווה נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים (22.6.08) - סעיף 32 לפסק הדין).

על כן, המועד הקובע להתגבשות "כוח התביעה" הוא מועד התגבשותו של כל אחד מן הנזקים, ולא ניתן לקבוע כי התביעה בכללותה התיישנה.

עם זאת, הואיל והתביעה הוגשה ביום 6.10.2014, הרי שנזקים שהתגבשו לפני חודש 10/2007, התיישנו ולא ניתן לתבעם.

להלן אתייחס לכל אחד מן הסעדים המבוקשים גם בראי ההתיישנות.

13.
טוענים הנתבעים כי יש לדחות את התביעה מחמת שיהוי. בפסיקה נקבע כי:
"לביסוס טענת שיהוי יש להוכיח כי התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן הנתבע שינה את מצבו לרעה. לעיתים הוסף אף תנאי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום ליבו של התובע"
כן נקבע כי :" השימוש באמצעי השיהוי הינו מוצדק מקום שהדבר מתחייב מטעמים של צדק והגינות כלפי הנתבע, ומקדם שיקולים שבאינטרס הציבור, תוך דאגה לקיום הליך שיפוטי תקין. תובענה תיחסם מטעמי שיהוי מקום שמאזן הצדק בין הצדדים, והשגת תכליות שבאינטרס ציבורי מצדיקים זאת". (רע"א 5793/05 אגודת בית הכנסת הגדול "שונה הלכות" נ' עיריית נתניה (11.9.2007)).

בענייננו, לא ניתן לומר כי התובעים זנחו את תביעתם, וודאי נוכח ההליכים הנוספים שהתקיימו בין הצדדים. כמו כן, אמנם המנוחה שהיתה הנתבעת המקורית נפטרה ויורשיה באו בנעליה אולם לא הוכח כי נגרם להם נזק בשל כך. יתרה מזו, בנסיבות העניין, כאשר המנוחה עשתה כל שביכולתה כדי להתנער מההסכם ולא לקיימו, בין אם בתביעה שהוגשה על ידה בשנת 2005, כנזכר לעיל, ובין אם באי מסירת החזקה, כפי שיפורט להלן, אני סבורה כי מאזן הצדק אינו מצדיק את דחיית התביעה מחמת שיהוי.

14.
בשולי הדברים יצוין כי הנתבעים טענו גם טענת השתק עילה וזאת מאחר שהתובעים הגישו בשנת 2008 תביעה כנגד המנוחה וכי היה עליהם לתבוע את מלוא סעדיהם במסגרת התביעה האמורה. לא מצאתי שיש לקבל את הטענה האמורה. ההליך שהתנהל במסגרת ה"פ 6053/08 התנהל בין היתר גם כנגד מנהל מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית והמושב ועניינו רישום התובעים כבעלי הזכויות. ממילא לא היה מקום בהליך האמור לתבוע גם סעדים כספיים מהמנוחה.

הפרת ההסכם על ידי המנוחה
15.
אין חולק כי מסירת החזקה על פי ההסכם נקבעה ליום 27.2.2004, וכי מלוא התמורה על פי הסכם המכר שולמה על ידי התובעים.

ואולם על אף האמור בהסכם, לא נמסרה החזקה לתובעים והמנוחה אף הגדילה לעשות והגישה כנגד התובעים תובענה, במסגרתה התבקש בית המשפט להצהיר על בטלות ההסכם, תובענה שנדחתה.

די באמור כדי לקבוע כי המנוחה הפרה את ההסכם עם התובעים.

16.
טענת הנתבעים לפיה לא ניתן היה להשלים את קיום ההסכם לאור התנגדות האגודה לקבל את התובעים כחברים, דינה להידחות, שכן על פי ההסכם לא נדרשו התובעים להמציא אישורים כלשהם בעניין זה על מנת לקיים את ההסכם וממילא טענות המנוחה בעניין זה נדחו בפסק הדין בה"פ 1236/05 (ראו סעיף 13 לפסק הדין).


גם טענת הנתבעים, לפיה התובעים היו יכולים לתפוס חזקה במשק, דינה להידחות, שכן בהעדר העברה מסודרת של המשק וכאשר המנוחה פועלת בהליכים משפטיים כדי לסכל העברת החזקה, ממילא לא ניתן לתלות את האשם בעניין זה בתובעים. יודגש כי הנתבעים לא הוכיחו שבזמן מן הזמנים המנוחה פנתה לתובעים לצורך העברת החזקה. הטענה כי הבית עמד ריק, אינה מספקת כדי לקבוע כי המנוחה פעלה למסירת החזקה כנדרש.


יצויין כי מפסק דינו של כב' השופט ואגו בה"פ 6053/08 אף נלמד כי נעשו ניסיונות לסייע למנוחה להשתחרר מן ההסכם (ר' סעיף 4 לעיל).

17.
אשר על כן, טענות הנתבעים בעניין זה נדחות ואני קובעת כי המנוחה הפרה את ההסכם עם התובעים.

סכומי התביעה
18.
תביעת התובעים כוללת רכיבים רבים, אשר כפי שיפורט להלן מצאתי כי חלקם הוכחו וחלקם לא הוכחו. להלן אדון בכל אחד מרכיבי התביעה.

19.
דמי הסכמה למנהל מקרקעי ישראל

התובעים תובעים סך של 9,500 ₪ בגין דמי הסכמה אשר שולמו על ידם למנהל מקרקעי ישראל, וזאת על אף שהיה על המנוחה לשלמם.

סעיף 13 ג' להסכם קובע כי דמי הסכמה למנהל מקרקעי ישראל יחולו וישולמו על ידי המוכרת בלבד.


התובעים צירפו לראיותיהם קבלה על תשלום סך של 9,790.63 ₪ דמי הסכמה למנהל מקרקעי ישראל ביום 16.1.2012 (נספח ד עמ' 18 לראיות התובעים) .


הנתבעים טוענים לעניין זה כי התובעים לא הציגו פניה לעו"ד קליין וכאשר לא טענו משך 10 שנים כל טענה, ההיגיון הישר מלמד כי לא היו חובות.

כן נטען כי בפסק הדין בה"פ 6053/08 הורה בית המשפט לרשום את המשק על שמם של התובעים וזאת ללא תנאי ומכאן ניתן ללמוד כי לא היו אז חובות.

אינני מקבלת טענות אלה.

מהקבלה אשר צורפה על ידי התובעים ניתן ללמוד כי היא ממוענת ל"מנטין תיתה" ודי באמור כדי להרים את הנטל המוטל על התובעים להוכיח כי מדובר בדמי הסכמה בגין המשק נשוא התובענה.

לא ניתן ללמוד מהעדר פניה לעו"ד קליין או מפסק הדין בה"פ 6053/08 על העדר חובות.

לעניין ההתיישנות יאמר כי הואיל ותשלום דמי ההסכמה התאפשר רק לאחר פסק הדין בה"פ 6053/08 שניתן בשנת 2010 וכאשר התשלום בוצע בשנת 2012, ממילא אין התיישנות.

לפיכך, חייבים הנתבעים, כיורשי המנוחה, בתשלום הסך של 9,791 ש"ח.

20.
תשלומי ארנונה והיטל ביוב למועצה האזורית שדות נגב
התובעים תובעים סך של 28,766 ₪ אשר שולם על ידם במקום תשלום אשר היה על המנוחה לשלם.
התובעים צירפו לראיותיהם קבלה למשלם על סך של 28,630 ₪ מיום 19.1.2012 הממוענת ל"יורשי חדד ארביה שובה – בית 84" (נספח ד' עמ' 19 לראיות התובעים).

הנתבעים טוענים גם בעניין זה כי לא הוצגה כל פניה לעו"ד קליין והעובדה כי פסק הדין בה"פ 6053/08 הורה לרשום את המשק על שמם של התובעים, מעיד על כך שלא היו חובות.

אינני מקבלת טענה זו.
מהקבלה אשר צורפה על ידי התובעים, ניתן לראות כי היא מתייחסת למשק נשוא התובענה, כאשר גם בהסכם צוין במפורש כי המנוחה היא יורשת של הוריה חדד רחמים ז"ל וחדד ארביה ז"ל, כך שהעובדה שבקבלה נזכרו "יורשי חדד ארביה" ומספר המשק, די בה כדי לשכנעני כי התשלום הוצא בגין העסקה נשוא התובענה.

טענת הנתבעים לפיה התובעים מכרו את המשק לצד שלישי והם מנסים לגלגל לפתחם של הנתבעים חובות אחרים, לא הוכחה, בפרט כאשר מן העדויות בתיק עולה כי מסירת החזקה לתובעים התבצעה בסופו של יום בשנת 2012, כפי שעולה ממועד תשלום דמי ההסכמה למנהל מקרקעי ישראל ביום 16.1.12,

וכאשר הקבלה שצורפה הינה מיום 19.1.2012.
כך גם לא ניתן ללמוד מפסק הדין בה"פ 6053/08 שהורה לרשום את המשק על שם התובעים, כי לא היו חובות ופסק הדין האמור לא עסק בשאלה זו.

לעניין ההתיישנות יאמר כי הואיל והתשלום האמור נדרש והתאפשר רק לאחר פסק הדין בה"פ 6053/08 שניתן בשנת 2010 וכאשר התשלום בוצע בשנת 2012, ממילא אין התיישנות.

על כן חייבים הנתבעים סך של 28,630 ₪ בהתאם לקבלה שצורפה.



21.
פירות המשק וזיכויים המגיעים לבעל המשק מיום קבלת החזקה
התובעים טוענים כי מגיע להם סך של 111,975 ₪ בגין תקבולים אשר קיבלה המנוחה, בין היתר מתמורת מניית תנובה, תקבולים מהמטעים המשותפים, מהפלחה ומאנרגיה סולרית.

סעיף 7 להסכם קובע כדלקמן:
"מוסכם כי הזכויות בפירות המשק ו/או בזיכויים המגיעים לבעל המשק עד יום מסירת החזקה במשק ע"י המוכרת לקונים יהיו שייכים למוכרת בלבד, וממועד זה ואילך יהיו שייכים לקונים".


סעיף 8א' להסכם קובע כדלקמן:
"כל ההכנסות מהרווחים המשותפים של האגודה שיגיעו עבור השנים 2002 ו-2003 (עד יום החזקה במשק לידי הקונים) יהיו שייכים למוכרת אף אם יחולקו בפועל לאחר מסירת החזקה במשק לידי הקונים".

מהאמור עולה כי התובעים היו זכאים לקבל את פירות המשק, הזיכויים וההכנסות מהרווחים המשותפים של האגודה וזאת ממועד מסירת החזקה.

יצוין כי התובעים בכתב תביעתם תבעו עבור השנים 2006 עד 2012 את הסכומים כדלקמן:

שנת 2006 – 8,628 ₪; שנת 2007 – 8,695 ₪; שנת 2008 – 47,583 ₪; שנת 2009 – 7,659 ₪; שנת 2010 – 13,530 ₪ ; שנת 2011 – 14,519 ₪ ושנת 2012 – 11,361 ₪.

התובעים מסתמכים על "דוח נושאים לחבר" לשנים האמורות, שהתקבל מאת האגודה, וצורף לראיותיהם.

הנתבעים טוענים כי התובעים אינם זכאים לרווחי המשקים המשותפים שכן הזכאות הינה לחברי אגודה בלבד.
כן נטען כי המסמך עליו מסתמכים התובעים ואשר הוגש על ידם אינו המסמך הנכון שכן כלל לא מדובר בכרטסת ולא הוכח פירעון התשלומים בפועל ולא הוצגו חובות המשק שיש לקזז.
נוסף על כך, התובעים תבעו את יתרת הזכות שמצוינת בכל שנה בנפרד כאשר למעשה היתרה בסוף שנה נגררת לשנה לאחר מכן, כך שאופן חישוב רכיב זה שגוי מהיסוד.

22.
בשים לב להוראות סעיף 7 להסכם,
הזכות בפירות המשק ובזיכויים המגיעים לבעל המשק, יהיו שייכים ממועד מסירת החזקה במשק לקונים.

אמנם, בפועל התובעים קבלו את החזקה רק בשנת 2012 אולם זו נמנעה מהם על ידי המנוחה אשר הפרה את ההסכם עימם, כפי שנקבע לעיל, ומשכך יש להתייחס למועד הקבוע בהסכם כמועד ממנו זכאים התובעים לקבל את הזכויות בפירות המשק והזיכויים המגיעים לבעל המשק.

אין לקבל את טענת הנתבעים לפיה הזכויות הינן זכויות של חברי אגודה בלבד, שכן הדבר אינו עולה מההסכם וממילא מדובר בהתחייבות חוזית של המנוחה כלפי התובעים, והעובדה כי התובעים אינם חברי
אגודה, אינה משנה לעניין זה.

23.
יחד עם זאת, צודקים הנתבעים כי אופן חישוב הסכומים המגיעים למשק, כפי שחושב על ידי התובעים מתוך הדוחות, הינו שגוי.
לעניין זה יצוין, כי התובעים כללו בחישוביהם בכל שנה את יתרת הפתיחה של השנה הקודמת, כך שמדובר למעשה בחיוב כפול.
כמו כן, התובעים התייחסו רק לזיכויים מבלי להתייחס לחיובים בגין המשק. לו אכן הייתה נמסרת החזקה לתובעים על פי ההסכם, הרי שהיה עליהם לשאת גם בחיובים הנזכרים בדוחות.

24.
כמו כן, התובעים תובעים החל משנת 2006 ואילך, וזאת בניגוד לטענתם בתשובתם לבקשה לסילוק על הסף בעניין ההתיישנות, ולפיה תביעתם הינה לכספים שקבלה המנוחה בין השנים 2008 – 2013.
משכך, ולאור האמור לעיל בדיון בנושא ההתיישנות, אין לדון בפיצוי בגין סכומים שמקורם בשנים 2006 – 2007.
בגין השנים 2008 ואילך, אין התיישנות.

25.
לאור האמור, חישוב נכון ומדויק מוביל לסכומים כמפורט להלן:

שנת 2008
:

הכנסות משותפות :

6,721.33 ₪ +ריבית 675.56 ₪


הכנסות-רווח ממניות תנובה:
38,000 ₪


סה"כ הכנסות:
45,396.89 ₪



הוצאות מוניציפאליות:

4,500 ₪


מיסים משקיים ומס' ממ"י:
175.61 ₪


ריבית חובה:

65.26 ₪


סה"כ הוצאות:

4,740.87 ₪

סה"כ יתרת זכות של 40,656.02 ₪.

שנת 2009
:

הכנסות משותפות:
7,626.03 ₪ + ריבית 33.11 ₪


סה"כ הכנסות:

7,659.14 ₪



הוצאות מוניציפאליות :

2,379.75 ₪


מיסים משקיים ותשלום לממ"י:
1,788.57 ₪


סה"כ הוצאות:

4,168.32 ₪
יוער כי בשנה זו מופיע תקבול – שיק ע"ס 2,220 ₪ שמקור לא ברור ולכן אינו נכלל בחישוב.

סה"כ יתרת זכות של 3,490.82 ₪.

שנת 2010
:

הכנסות משותפות :
10,501.91 ₪ + ריבית 29.01 ₪


רווח ממניות תנובה:
3,000 ₪


סה"כ הכנסות:


13,530.92 ₪
מיסים משקיים:
1,200 ₪

הוצאות מוניציפאליות:
4,050.50 ₪
סה"כ הוצאות:

5,250.5 ₪
יוער כי בשנה זו מופיע תקבול - שיק ע"ס 3,000 ₪ שמקורו לא ברור ולכן אינו נכלל בחישוב.
סה"כ יתרת זכות של 8,280.42 ₪.

שנת 2011
:

הכנסות משותפות:

9,488.4 ₪ + ריבית 85.65 ₪



החזר מיסי מנהל:

879.41 ₪


סה"כ הכנסות:


10,453.46 ₪



מיסים משקיים:

1,200 ₪


הוצאות מוניציפאליות:

4,360 ₪


סה"כ הוצאות:


5,560 ₪
יוער כי בשנה זו מופיע זיכוי בגין "החזר חלף ערבות" שלא ברור מקורו ולכן לא נכלל בחישוב. כמו כן לא נכללו בחישוב חיובים בגין חיוב הון עצמי וחיובי ארנונה מועצה שמקורם אינו ברור.

סה"כ יתרת זכות של 4,893.46 ₪.

שנת 2012
:

הכנסות משותפות:
11,361.31 ₪


סה"כ הכנסות:
11,361.31 ₪



מיסים משקיים:
1,200 ₪ + ריבית 50.5 ₪



הוצאות מוניציפאליות:
4,311.94 ₪

סה"כ הוצאות:
5,562.44 ₪
יוער כי לא נכללו בחישוב חיובים בגין הוצאות נסיעה למירון וריסוס עשביה.


סה"כ יתרת זכות של 5,798.87 ₪.

יתרת הזכות לכל השנים עומדת על סך של 63,119.59 ₪.

26.
טוענים הנתבעים כי אין די בדוחות אשר צורפו על ידי התובעים כדי להוכיח את סכומי התקבולים. אכן נכון כי היה מקום להמציא כרטסת מפורטת. ואולם, מהדוחות שצורפו ניתן ללמוד על קיומם של תקבולים המגיעים למשק.
כך, העידה הגב' אורה אלמסי אשר הוציאה את הדוחות האמורים, כי "הזיכוי נעשה ע"י החלטת ועד ובסוף שנה מוציאים דו"ח לכל חבר וחבר ואז מחולק לבעלי המשק" (עמ' 20 ש' 3 – 4 לפרוטוקול).
לכן, כאשר כפי שפורט לעיל, הופחתו מסכומי הכרטסת סכומים שלא ניתן ללמוד על מקורם, נראה כי די בדוחות האמורים בכפוף להפחתות שבוצעו, כדי לעמוד בנטל המוטל על התובעים להוכיח סכומים אלה על פי מאזן ההסתברויות.
לפיכך, חייבים הנתבעים, כיורשי המנוחה, בתשלום סך של 63,120 ₪.

27.
משבצת צהובה
טוענים התובעים כי בעקבות מחדליה של המנוחה, לא ניתנה להם אפשרות לקנות מגרש של חצי דונם בהרחבה המשקית ולכן יש לפצותם במחיר משבצת צהובה אשר ערכה כ-400,000 ₪ .
התובעים מסתמכים בטענתם זו על הוראות סעיף 8ב' להסכם, לפיו "כל הזכויות בעקבות ההרחבה המשקית או החלקות הצהובות, יהיו שייכות לקונים".

הנתבעים טוענים כי התובעים לא הוכיחו את עצם זכאותם למשבצת צהובה כאשר הוכח כי בזמנים הרלוונטיים לתביעה, לא שווקו משבצות צהובות וכי מעולם לא הוצמדה משבצת צהובה לכל משק. כן נטען כי ממילא בעל משק אינו זכאי למשבצת צהובה והתובעים היו בעלי משק במועד הרלוונטי.
עוד נטען כי התובעים כשלו בהוכחת שוויה של המשבצת הצהובה כאשר הסתמכו על חוות דעת של מתווך אשר אינו מורשה לשום מקרקעין וממילא חוות הדעת נעדרת כל ביסוס למסקנותיה.

28.
בעניין זה סבורה אני כי יש לקבל את טענת הנתבעים.
התובעים לא עמדו בנטל להוכיח את עצם זכאותם למשבצת הצהובה.
למעשה, התובעים עצמם לא מציינים מהיכן נובעת זכותם לקבלת משבצת צהובה למעט האמור בהסכם. אין די באמור בהסכם כדי לקבוע כי אכן קמה זכאות שכזו או כי היתה למנוחה זכאות למשבצת צהובה אותה אמורים היו התובעים לקבל.
לעניין זה יצויין כי בתצהיר העדות הראשית של התובעת, אין כל התייחסות לעניין זה. בעדותה העידה התובעת כי אין לה החלטה לפיה למנוחה היתה זכות לקבל משבצת צהובה וכי למיטב זכרונה עמדו לקבל משבצות צהובות (עמ' 45 ש' 14 – 32 לפרוטוקול).
בסיכומיה טוענת התובעת טענות שונות באשר לזכאות למשבצת צהובה (סעיף 7 לתמצית הטיעון לסיכומים), אולם מדובר בטענות שנטענו לראשונה בסיכומים ולא הוכחו.

מר הרצל חניה,
אשר היה מזכיר האגודה בשנים 1983 – 2002, הצהיר בתצהירו כדלקמן:
"...האגודה לא שייכה משבצת צהובה לכל חבר וחבר. בפועל – לא כל משק קיבל משבצת צהובה – גם לא החברים המייסדים. הזכאות היא לא אוטומטית ולכן לא ניתן לתבוע משבצת צהובה רק בגלל בעלות במשק"
(סעיף 8 לתצהיר).
"כדי לקבל משבצת צהובה צריך להגיש בקשה ולעבור תהליך של וועדת קבלה ולעמוד בקריטריונים שהמושב והמועצה קבעו. חשוב לציין בעניין משבצת צהובה שמי שהוא בעל משק, כמו המקרה של ארביה חדד ז"ל, לא יכול לרשום על שמו משבצת צהובה במנהל מקרקעי ישראל – בעל משק לא יכולה להיות לו זכות לרשום מגרש בהרחבה על שמו" (סעיף 10 לתצהיר)


בעדותו העיד מר חניה כדלקמן:
"אנחנו באופן עקרוני לא שייכנו משבצת צהובה למשק... להגיד שיש קשר בין חבר מושב לבין משבצת צהובה, לא היה דבר כזה מעולם" (עמ' 49 ש' 34 עד עמ' 50 ש' 4 לפרוטוקול).

ובהמשך,
"כפי שאמרתי בהתחלה, אין שיוך משקי של משבצת צהובה למשק. מי שרצה בזמנו היה עובר ועדת קבלה כמקובל בזמנו ואם היה עובר ומתאים לישוב אז היה מתקבל כתושב. משבצת צהובה זה רק תושב" (עמ' 50 ש' 31 – 33 לפרוטוקול).
וכן,
להיות גם חבר מושב וגם בעל משבצת צהובה, לפי הנהלים של המנהל לא ניתן.
(עמ' 51 ש' 6 לפרוטוקול).



מהאמור עולה כי התובעים לא הוכיחו כי אכן היו זכאים לקבל משבצת צהובה, כטענתם.

29.
יתרה מזו, התובעים אף לא הוכיחו את שוויה של המשבצת הצהובה.

להוכחת שוויה של המשבצת הצהובה, צירפו התובעים חוות דעת מטעמם, של המתווך מר יורם חדד.
מר יורם חדד הינו מתווך במקצועו ואין לו הסמכה של שמאי מקרקעין.

סעיף 12 לחוק שמאי מקרקעין , התשס"א-2001 קובע כדלקמן:
"א.
לא תוגש לבית משפט שומת מקרקעין אלא אם כן נערכה בידי שמאי מקרקעין.
ב.
אין בהוראות סעיף קטן (א) כדי למנוע הגשה לבית משפט של שומת מקרקעין, שנערכה בידי עובד אגף מס הכנסה ומיסוי מקרקעין או עובד אגף המכס ומע"מ במסגרת מילוי תפקידו
"

כך גם נקבע בפסיקה:
"עוד אוסיף כי גם במכתבים שנערכו על ידי מתווכים ואשר צורפו על ידי הנתבעת, לטענתה כראיה לכך שדמי השכירות נעים בין 1,800 ל- 2,200 ₪ (ביחס לשתי הדירות!),אין כדי להואיל לנתבעת. ראשית המדובר במכתבים בלתי קבילים מאחר שלא הוגשו באמצעות עורכם. שנית, לפי
סעיף 12 לחוק שמאי מקרקעין, התשס"א-2001,
לא תוגש לבית משפט שומת מקרקעין אלא אם כן נערכה בידי שמאי מקרקעין (למעט חוות דעת שנערכה בידי עובד אגף מס הכנסה ומיסוי מקרקעין או עובד אגף המכס ומע"מ במסגרת מילוי תפקידו). לפיכך, המדובר במסמכים שאינם קבילים בין אם מאחר שלא הוגשו ע"י עורכיהם ובין אם מאחר שהמתווכים אינם שמאי מקרקעין"
(תא"מ (צפת) 10703-09-14 מוטי ענבל נ' דקל אחר בינוי והשקעות בע"מ (26.12.2016) -פסקה 9 לפסה"ד).
וכן,
"סיבה נוספת לכך שאין לקבל את מכתב של המתווך כראיה היא הוראת סעיף 12 לחוק שמאי מקרקעין, תשס"א-2001 לפיה רק שמאי מקרקעין רשאים ליתן שומת מקרקעין, לרבות הכנסות מנכס מקרקעין" (
ת"א (רמ') 64858-02-15 פאולינה בוחניק נ' הרצל בנינו (18.01.2017) - פסקה 9 לפסה"ד).
משכך, חוות דעתו של המתווך אינה קבילה כראיה.

יתרה מזו, המתווך העיד כי נתן את חוות דעתו כהדיוט ולא כעד מומחה:
"ש. כהדיוט ולא כעד מומחה
ת. כהדיוט לחלוטין. אני לא רואה בזה עבירה.
ש. הסברת שאתה מעיד כרגע עדות של אדם כהדיוט כלשונך.
ת. כן".
(עמ' 15 ש' 15 – 18 לפרוטוקול).

לאור האמור לא ניתן להסתמך על חוות דעת המתווך להוכחת שווי המשבצת הצהובה.

30.
לאמור יש להוסיף, כי התובעים והמתווך כלל לא מתייחסים לסכום שהיה על התובעים לשלם כדי לממש את זכותם הנטענת לקבלת משבצת צהובה.
כך, התובעים עצמם אשרו כי אם היו מקבלים משבצת צהובה היה עליהם לשלם תמורתה וכי היה מקום להפחית סכום זה, אולם אין הם יודעים באיזה סכום מדובר (ר' סיכומי התובעים עמ' 70 ש' 1 – 8 לפרוטוקול).
גם המתווך העיד כי לא ידע מהו התשלום שנדרש עבור הקצאה של משבצת כזו (עמ' 16 ש' 24 – 25 לפרוטוקול).

31.
די באמור כדי לקבוע כי התובעים לא הוכיחו טענותיהם הן באשר לזכותם לקבלת משבצת הצהובה והן באשר לשווי הזכות הנטענת.

32.
דמי שכירות המבנה
טוענים התובעים כי מגיע להם תשלום בגין הפסד דמי שכירות לפי חישוב של 300 דולר לחודש למשך 7 שנים (לפי שער של 4.5 ₪ לדולר) ובסך הכל 113,000 ₪.
לעניין זה יצוין כי בסעיף 16 לכתב התביעה, צוין הסכום האמור בעוד שבסעיף 20 לכתב התביעה אשר סיכם את סכומי התביעה, צוין סך של 210,000 ₪ ללא כל תימוכין.

התובעים מסתמכים בהערכת שווי דמי השכירות על חוות דעתו של השמאי מר שלמה שרף (למרות שגם המתווך מתייחס לכך בחוות דעתו ר' סיכומי התובעים – עמ' 70 ש' 19 – 20 לפרוטוקול)..
דא עקא שהשמאי לא התייחס לטענה כי הנכס אינו ראוי למגורים.

33.
על מצבו של הבית ניתן ללמוד מתצהירו של הנתבע, אריה מונטין אשר הצהיר כדלקמן:
"במועד עסקת המכר הבית עמד עזוב, לא התגוררו בו. מדובר בבית ישן מאוד שלא שופץ מעולם ובמהלך השנים גם לא תוחזק. מדובר למעשה במבנה שעומד לקרוס. אני זוכר שבשלב מסויים הגיעו נציגים של המועצה האזורית שדות נגב אליה משתייך המושב בליווי מהנדס ובדקו את הבית. המהנדס קבע שיסודות הבית רעועים והמבנה למעשה מסוכן" (סעיף 10 לתצהיר).
כמו כן, נספח ד' לראיות הנתבעים,
מעלה כי בחודש דצמבר 2010 מהנדס המועצה (מועצה אזורית שדות נגב) קבע שלאור הליקויים שנמצאו במבנה, לא ניתן להשתמש במבנה ונדרש תיקון יסודי של קונסטרוקציה, כאשר המצב הנוכחי קיים כ 5 שנים.

34.
השמאי מטעם התובעים מר שרף, העיד כי
לא ראה את הנכס מבפני
ם אלא רק מבחוץ היות שהתבקש לשום את הנכס והחלקות הצמודות לו.


"
ש.
בכניסה לבית אתה לא ראית שקע מאד גדול מצד שמאל, מיד איך שנכנסים?
ת.
לא בדקתי את הנכס עצמו, ראיתי רק מבחוץ. לא עשיתי בדיקה בתוך המבנה או בחצר שלו. ראיתי את המצב הכללי מבחוץ.
ש.
איך זה שלא מצאת לנכון להיכנס ולבדוק מה קורה. מה המצב של הנכס מבפני
ם.
ת.
לא התבקשתי לבדוק את טיב הנכס. התבקשתי לראות את הנכס ואת החלקות הצמודות לו ולהעריך את דמי השכירות והנזק הכלכלי שנגרם מכל המכלול הזה.
ומצבו של הנכס לא משפיע על הנושא של הערכת השימוש בו. אני מעריך את השימוש בו כמצב של תקין וראוי למגורים . קראתי את חוות הדעת של רגב שמתייחס לליקוי".
(עמ' 23 ש' 12 – 19 לפרוטוקול)
ובהמשך,
"ש.
יש עניין על הנכס הזה, אם היה שמיש למגורים או לא שמיש למגורים. אתה מסכים איתי שמצב ירוד מאד של נכס לעומת מצב מעולה של נכס יכול להשפיע על שווי השכירות שלו? וגם על הביקוש שלו בכלל כנכס שכיר?
ת.
אכן כך. לכן ציינתי קודם שהערכתי דמי שכירות למבנה תקין וראוי למגורים. לא למצבו כפי שהוא, כאשר את המצב כפי שהוא שנדרש לתקן ומאחר ונתת לי את האפשרות לגלוש לחוות המומחה עמוס רגב שציין את מצבו הירוד של הנכס, ובעצם גורס שיש להביא בחשבון את ההוצאות האלה בהערכת השווי או להפחית את דמי שכירות בשל ההוצאות של השיקום של הנכס. שיקום הנכס מאחר ונעשה
מראש לתקופה של הרבה מאד שנים, אני לא יודע את מידת הליקוי, צריך להיות מועמס על 20 או 25 שנה קדימה
או ברמה של 3 או
4
שנים אם זה שיפוץ ברמה של צביעה".
(עמ' 24 ש' 14 – 23 לפרוטוקול).

הואיל והשמאי לא בחן את הנכס עובר למתן חוות דעתו והערכתו מתייחסת למבנה תקין וראוי למגורים, ממילא לא ניתן להסתמך עליה לצורך קביעת שווי דמי השכירות. בפרט כך הדבר, כאשר מהנדס המועצה קבע כי לא ניתן להשתמש במבנה ונדרש תיקון יסודי של קונסטרוקציה, כאמור, וקביעתו זו לא נסתרה.

טענת התובעים לפיה הרוכשים שפצו את הבית בסכום של 10,000 ₪ נטענה בעלמא ללא כל אסמכתאות.
הואיל והתובעים לא הוכיחו את עלויות השיפוץ הנדרשות, לו היו מקבלים את המשק במועד ופועלים לשיפוצו, ממילא גם לא ניתן להעריך את ההפסד שנגרם להם על דרך האומדנה.
בנסיבות אלה, לא הוכיחו התובעים כי ניתן היה להשכיר את המבנה, על אף מצבו ולא הוכח הפסד דמי השכירות שנגרם להם.

35.
על מנת שלא ימצא פסק הדין חסר, ולמרות שהתובעים הצהירו בסיכומיהם, כאמור, כי הם מסתמכים על חוות דעת השמאי ולא על חוות דעת המתווך, יצוין כי גם המתווך העיד כי לא בחן את הנכס וכי אין באפשרותו להתייחס לשווי דמי השכירות בשנת 2005 כי רק בשנת 2011 הפך למתווך


(ר' עמ' 16 ש' 26 – 34 ועמ' 17 ש' 1 – 6 וש' 11 – 14 לפרוטוקול). על כן, גם לו ניתן היה לקבל את חוות דעתו, הרי שלא ניתן להסתמך עליה ואין בה כדי להוכיח את דמי השכירות.

כן יוער כי גם בעניין זה יכולים התובעים לתבוע לכל היותר בגין שבע השנים שקדמו למועד הגשת התביעה. ואולם, מאחר שהמשק נמכר על ידי התובעים עובר להגשת התביעה, עוד בשנת 2013, ממילא יכולים היו להגיש תביעתם עד למועד מכירתו ולא עד מועד הגשת התביעה, כפי שעשו.

36.
אובדן הכנסה מחקלאות
התובעים מסתמכים בתביעתם על חוות דעתו של השמאי שלמה שרף אשר העריך בחוות דעתו את ההפסד שנגרם לתובעים ב 13,000 ₪ לדונם בגין 8 דונם ובסה"כ 104,000 ₪ לשנה.
בחוות דעתו מסתמך השמאי על תחשיב משרד החקלאות לגידול חממות – עגבניות שרי אשכולות ופלפל. יצויין כי התחשיב של משרד החקלאות שנזכר בחוות הדעת לא צורף לה.

הנתבעים הגישו מנגד חוות דעת של השמאי עמוס רגב ולפיה
התובעים לא הוכיחו את הנזק שנגרם להם וכי חוות דעת השמאי מטעמם היא תיאורטית ואינה מסתמכת על ביצועים בפועל של החקלאי התובע. כן נטען כי חוות הדעת מטעם התובעים חסרה גם בהיבט של הוצאות שוטפות והקמת תשתיות.

37.
לאחר שעיינתי בחוות דעת השמאים ושמעתי את עדויותיהם אני סבורה כי לא עלה בידי התובעים לבסס את תביעתם ברכיב נזק זה.

חוות הדעת של השמאי שלמה שרף, עליה מסתמכים התובעים הינה חוות דעת תאורטית המתייחסת לממוצעים על פי חוברת של משרד החקלאות, כפי הנטען, ואשר לא צורפה לחוות הדעת.
"ש.
אני שואל אותך איך אני יכול לדעת מבחינת נתונים. איזה נתונים הוצגו בפני
ך שמראים לי שמר ארביב היה חקלאי טוב? מה ראית?
ת.
אני הערכתי שהוא היה חקלאי טוב והשתמשתי בתחשיב של ממוצע, לא נתתי לו תוספת השבחה אישית מעבר לתחשיב. במסגרת אותו תחשיב יכולתי לסטות ביבולים עד כמעט פי שניים".
בעמ' 28 ש' 32 – 36 לפרוטוקול).

דא עקא, שלא ניתן להסתפק בתחשיבים ממוצעים כדי להעריך את הנזק שנגרם לתובע
מסויים. לצורך כך יש להסתמך על שומות, דוחות ואסמכתאות לגבי הכנסות בפועל בשנים
שקדמו לשנים נשוא חוות הדעת.
התובעים טוענים כי היו חקלאים פעילים עד חודש אוגוסט שנת 2005 (עמ' 33 ש' 18 – 21 לפרוטוקול) ולכן לא היתה מניעה להמציא דוחות, שומות ומסמכים נדרשים לצורך הערכת הכנסותיהם בעבר.
השמאי נתן חוות דעת תאורטית שאינה מתבססת על ביצועים בפועל, למרות שיכול היה לבססה על נתונים ממשיים מתקופת פעילותם החקלאית של התובעים.
להוכחת התביעה יש צורך בחוות דעת מנומקת ומפורטת אשר נסמכת על נתונים מהימנים וממשיים ולא על תחשיבים ממוצעים ארציים ולכן אין די בחוות דעת כפי שהוגשה.

יתרה מזו, חוות הדעת ניתנה בשנת 2006 כשהיא צופה פני עתיד, על בסיס תחשיב של משרד החקלאות. התביעה הוגשה בשנת 2014 וכתב התביעה תוקן כך שהוספו לו נזקים על פי החוות הדעת בשנת 2015. למרות זאת לא עודכנה חוות הדעת על פי תחשיבים מעודכנים של משרד החקלאות. כלומר, גם אם היה מקום לקבל את חוות הדעת שנערכה באופן תאורטי ועל בסיס תחשיב ממוצע של משרד החקלאות, מה שאין כן, הרי שלא ניתן להתבסס על חוות דעת משנת 2006, אשר לא עודכנה באשר לתחשיב הממוצע העדכני בשנים הרלבנטיות למרות שניתן היה לעשות כן.

38.
יוער כי גם בעניין זה יכולים התובעים לתבוע לכל היותר בגין שבע השנים שקדמו למועד הגשת התביעה. ואולם, מאחר שהמשק נמכר על ידי התובעים עובר להגשת התביעה, עוד בשנת 2013, ממילא יכולים היו התובעים להגיש תביעתם עד למועד מכירתו ולא עד מועד הגשת התביעה, כפי שעשו. הואיל וחוות דעת השמאי התייחסה לחמש שנים החל מעונת עיבוד 2004/2005, הרי ש – 5 השנים אליהן מתייחס השמאי בחוות דעתו הן עד עונת הגידול 2009/2010, וחלקן התיישנו וגם בכך יש כדי לפגום באפשרות להסתמך על חוות דעתו.

39.
לאמור יש להוסיף כי בחוות דעת השמאי שלמה שרף אין כל התייחסות לעלויות הקמה והוצאות.

המצהיר מטעם הנתבעים, מר אריה מונטין, הצהיר בתצהירו כי "...המשק אינו פעיל ולא גודלו בו גידולים חקלאיים משנות ה- 70 ואין במשק תשתית לחקלאות" (סעיף 12 לתצהיר).
הדבר עולה גם מהסכם המכר ב"הואיל" השני ולפיו: "המשק החקלאי מוזנח מזה כמה שנים ואינו פעיל כלל".

למרות זאת, לא התייחס לכך השמאי שלמה שרף בחוות דעתו כפי שעולה מעדותו:
"ש.
אני סימנתי לנוחיותך את ההואיל השני מתוך הסכם המכר. רשום פה שהמשק החקלאי מוזנח מזה שנים ולא פעיל בכלל.
במשק הזה למעשה לא היו לו חממות ולא היתה מערכת השקיה. היה צריך להקים את כל אלה כדי שבכלל יהיה אפשר לנסות ולגדל. תסכים איתי בבקשה שכל מה שקשור לעלות ההקמה לא
בא לידי ביטוי בחוות הדעת שלך.
ת.
אכן כך. קראתי את חוות הדעת של מר רגב, שבה הוא ציין שעלויות של חממה בממוצע כ-440,000 ₪ והוצאות ההקמה שלהם לא נכללו בחוות דעתי,. אני חוזר על זה, אכן כך. הוצאות ההקמה על מנת להביא אותם בחשבון, מתייחסים למה שקוראים בתחשיב תרומה ג' . אני עשיתי את חוות דעתי לפי תרומה ב'. לאור זאת, אני מסכים עם מה שאומר העו"ד שיש להפחית כ-5,000 ₪ מהתרומה השנתית שהם כ-10% מעלות ההקמה של החממה, מערכת ההשקיה וכו' הדברים שצוינו.
בהתאם לזה צריך לתקן גם את התחשיב".
(בעמ' 30 ש' 18 -28 לפרוטוקול).



מכל המקובץ עולה שלא ניתן להסתמך על חוות דעת השמאי מטעם התובעים להוכחת נזקיהם בגין הפסד הכנסה מחקלאות וכי התובעים לא הוכיחו את נזקיהם כנדרש.

40.
אובדן הכנסה מגידול פלחה
התובעים מסתמכים בתביעתם על חוות דעתו של השמאי שלמה שרף אשר העריך בחוות דעתו את ההפסד שנגרם לתובעים בגין 25 דונם שלחין ב 1,000 ₪ לשנה.
בחוות דעתו מסתמך השמאי על תחשיב משרד החקלאות. יצוין כי התחשיב של משרד החקלאות שנזכר בחוות הדעת לא צורף לה.
אין בחוות הדעת או בתצהיר התובעים כל התייחסות למקור ההכנסות הנטענות מפלחה או כי קיימים עיבודים מסוג זה המזכים בהכנסה.
בנוסף, כפי שצוין לעיל, בהתייחס לאבדן הכנסה מחקלאות, לא ניתן להסתמך על תחשיב תיאורטי של משרד החקלאות ואין כל התייחסות לעלויות הקמה והוצאות. כן נכונים הדברים שנאמרו לעיל בעניין אובדן הכנסה מחקלאות, גם לעניין זה.
לפיכך, גם תביעת התובעים ברכיב נזק זה לא הוכחה.

41.
הפסד היוון הפסד הכנסה/רווח בסך של כ-500,000 ₪.
ב"כ התובעים ביקשה במהלך הסיכומים למחוק
מכתב התביעה את הסך של 500,000 ₪ וזאת מאחר שנראה כי מדובר בכפל דרישה (עמוד 70 שורות 17 - 18 לפרוטוקול) ומשכך אין צורך להידרש לעניין זה.

סיכום
42.
לאור כל האמור, התובעים הוכיחו תביעתם באופן חלקי וזאת בהתייחס לרכיבים הבאים:

דמי הסכמה למנהל מקרקעי ישראל – סך של 9,791 ש"ח.

תשלומי ארנונה והיטל ביוב למועצה האזורית שדות נגב - סך של 28,630 ₪.
פירות המשק וזיכויים המגיעים לבעל המשק מיום קבלת החזקה – סך של 63,120 ₪.

יוער כי התובעים לא ערכו שיערוך של הסכומים המבוקשים על ידם עד למועד הגשת התביעה ומשכך, ממילא ניתן לחייב בגין הצמדה וריבית רק ממועד הגשת התביעה ואילך.

43.
על כן, אני מחייבת את הנתבעים, כיורשי המנוחה, לשלם לתובעים סך של 101,541 ₪, כאשר סכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ביום 6.10.14 ועד התשלום בפועל.

כמו כן, אני מחייבת את הנתבעים, כיורשי המנוחה, לשלם לתובעים שכר טרחת עו"ד בסך של 12,000 ₪ והוצאות משפט בסך של 3,000 ₪.
יצוין כי בפסיקת שכר הטרחה וההוצאות התחשבתי בפער הניכר בין סכום התביעה אשר עמד על סך של קרוב לשני מיליון ₪ לבין הסכום שנפסק בפועל ובכך שחוות הדעת מטעם התובעים לא אומצו ולכן אין לפסוק הוצאות בגינן.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום,
כ"ח אב תשע"ח, 09 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 11686-10/14 ברוך ארביב, אסתר ארביב נ' עשוש מלכה, מונטין אריה, מנטין רמי ואח' (פורסם ב-ֽ 09/08/2018)