פסקי דין על ישראל טויסיג |

6622/05 בשפ     06/10/2005




בשפ 6622/05 ישראל טויסיג נ' מדינת ישראל






בבית המשפט העליון

בש"פ 6622/05

בפני
:
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
העורר:
ישראל
טויסיג



נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 03/07/2005 בתיק ב"ש 91852/05 שניתנה על ידי כבוד השופטת נ' אוהד

תאריך הישיבה:
כ"א באלול תשס"ה (25.09.05)
בשם העורר:
עו"ד יורם שפטל


בשם המשיבה :
עו"ד אלעד פרסקי
החלטה
1. זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת נ. אוהד) אשר דחתה ערר שהוגש בפני
ה על החלטת בית משפט השלום בפתח תקוה (כב' השופטת נ. דסקין) לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו.

2. נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של הפרת הוראה חוקית בשני ארועים וכן איומים, תקיפה בנסיבות מחמירות ותקיפה כנגד בן זוג, על רקע הנסיבות הבאות:

ביום 21.4.05 הוצא נגד העורר צו הגנה האוסר על כניסתו לביתו ועל יצירת קשר עם אשתו, היא המתלוננת. העורר הפר את הצו פעמיים בכך שהתקרב לבית ונפגש עם הילדים וכן התקשר למתלוננת ואיים עליה כי יפגע בה, בכוונה להפחידה ולהקניטה. ביום 15.5.05 נכנס לבית כאשר המתלוננת שהתה שם עם שני ילדיה. הוא החזיק אקדח בידו ולאחר מכן הצמיד לגופה שוקר חשמלי שגרם לזעזועים בכל גופה. הוא השפריץ לעבר פניה חומר שכתוצאה ממנו עיניה נשרפו. כאשר נחלצה המתלוננת מידיו ורצה לטלפון להזעיק עזרה, תקף אותה העורר ומנע ממנה להתקשר למשטרה. הוא היכה אותה בקרש בראשה, בגבה ובכתפה. כתוצאה מתקיפות אלה, נגרמו למתלוננת חבלות של ממש בכל חלקי גופה. כשהיא מדממת, ובשארית כוחותיה, יצאה את הדירה ונכנסה לדירת שכנה.

3. בית משפט השלום מצא כי קימת תשתית ראייתית לגבי כל שלושת האישומים. הוא קבע כי קימת עילת מעצר שעניינה חשש לבטחונה האישי של המתלוננת. הוא בחן חלופת מעצר, אך שלל את התאמתה לאור מסוכנותו של העורר וחוסר האימון שהוא מעורר, אשר בעטיו קבע בית המשפט כי לא ניתן להשיג את תכלית המעצר בחלופה כלשהי.

4. בית המשפט המחוזי דחה ערר שהוגש על החלטת בית משפט השלום. הוא אימץ את קביעותיו ואת גישתו כי אין מקרה זה הולם חלופת מעצר. תסקיר מעצר שהוגש חיזק מסקנה זו באשר למסוכנותו של העורר.

5. במסגרת ערר שהוגש לבית משפט זה העלה ב"כ העורר טענות באשר למצבו הנפשי של מרשו, ככל שהדבר משליך על המשך מעצרו. לתמיכה בטיעוניו הגיש חוות דעת פסיכיאטריות בעניינו של העורר. לאור טענות אלה, הוריתי ביום 20.7.05 כי העורר ייבדק בידי הפסיכיאטר המחוזי כדי שיחווה דעתו לגבי מצבו הנפשי בהקשר להמשך החזקתו במעצר, וזאת בנילווה לחוות הדעת שנתבקשה עוד קודם לכן לענין אחריותו הפלילית לצורך המשפט גופו.
6. ביום 12.9.05 הוגשה חוות דעת פסיכיאטרית מקיפה שניתנה לאחר הסתכלות פסיכיאטרית שנערכה בעורר במב"ן. חוות הדעת ניתנה בידי ד"ר זר ציון, פסיכיאטר מומחה, ד"ר משה בירגר, מנהל החטיבה לפסיכיאטריה משפטית, ותמרה שיף, פסיכולוגית. מסקנות חוות הדעת הן כי, אף שנצפו בעורר מצבים דכאוניים וחרדתיים, לא נמצא במצב של דכאון קליני; כן לא נמצא בו כל אלמנט המעיד על מחלת נפש, לרבות סכיזופרניה, ולא נמצאו סמנים פסיכוטיים כלשהם. לעומת זאת, אותרה בעורר הפרעת אישיות מעורבת בקווים אימפולסיביים ומניפולטיביים, אך נקבע באורח חד-משמעי כי העורר כשיר לעמוד לדין. כן נמצא, כי בעת הארועים נשוא כתב האישום ידע להבדיל בין טוב לרע ובין מותר לאסור. אשר להמשך המעצר, נקבע בחוות הדעת כי המעצר אמנם מהווה גורם דחק עבור העורר, כפי שהוא מהווה עבור אנשים רבים אחרים, אולם, כלשון חוות הדעת,

"תגובתו לשהייה במחלקה במהלך ההסתכלות מאפשרת להסיק שיש בידי השב"ס מענה למצוקותיו במידה וכבוד בית המשפט יחליט להאריך את מעצרו".

עוד נכתב בחוות הדעת כי העורר זקוק למעקב וטיפול פסיכיאטרי אמבולטורי, וניתן לספקו בכל מסגרת הערוכה לכך, ואין צורך לאשפזו באשפוז פסיכיאטרי.

7. ב"כ העורר מיקד את טענותיו בצורך להחיל במקרה זה חלופת מעצר בענין מרשו. לדבריו, העורר הראה איפוק רב כלפי המתלוננת במשך תקופה ארוכה וזאת על אף שידע כי היא לא שומרת לו אימונים, והאישום השלישי המיוחס לו מהווה מעידה חד פעמית שאינה מלמדת על מסוכנותו. יתר על כן, התקופה בה ישב במעצר לימדה אותו לקח, ויש בכך ערובה לכך שלא יחזור למעשי עבירה המסכנים את שלום המתלוננת.

ב"כ המדינה מתנגדת לשחרורו של העורר בחלופת מעצר בטענה כי מסוכנותו נלמדת מהתנהלותו האלימה לאורך תקופת זמן, ואין מדובר במקרה חד פעמי וחריג שאינו מלמד על הכלל.

8. נתתי דעתי לכלל נסיבות הענין, ובאתי לידי מסקנה כי אין מקום לחלופת מעצר בעניינו של העורר. המדובר בסדרה של עבירות שעניינן, בראש וראשונה, הפרת צו הגנה שיפוטי שניתן כנגד העורר שהוא חזר והפר אותו שלוש פעמים במועדים שונים. תופעה זו מעידה, גם כשהיא לעצמה, על התעלמותו של העורר מצווי בית משפט, וחוסר הכרתו בחובה המוטלת עליו לכבד צווים שיפוטיים. תופעה זו, גם כשהיא עומדת לעצמה, מצביעה על חשש של ממש כי העורר לא יכבד תנאי שחרור ממעצר גם אילו הוטלו עליו תנאים כאלה. יתר על כן, הארועים נשוא האישום השלישי המיוחסים לעורר מצביעים על מסוכנות ממשית למתלוננת האורבת מפניו. אין מקום ואין הצדקה להעמיד את המתלוננת בסיכון נוסף לשלומה ולחייה. היא ראויה לחיים של בטחון ללא אימה. הפרת הצווים, ומעשי האלימות הקשים המיוחסים לעורר כלפי המתלוננת בעת שהיה צו הגנה תקף כלפיו, אינם מאפשרים את שחרורו לחלופת מעצר כלשהי, משקשה לתת בו אימון כי יכבד את תנאי השחרור ויימנע מלפגוע במתלוננת שוב.

אשר לתנאי המעצר, מחוות הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה, עולה כי אף שהעורר סובל מהפרעה נפשית, אין מדובר במצב המצריך מסגרת משמורת מיוחדת, והוא בר החזקה וטיפול במסגרת מעצר רגיל, הכל כמפורט בחוות הדעת.

9. בנסיבות אלה, הערר יידחה, והעורר יוחזק במעצר עד תום ההליכים. חזקה על שירות בתי הסוהר כי יפעל בהתאם להמלצת חוות הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה מטעם הפסיכיאטר המחוזי לפיה יש לקיים מעקב וטיפול פסיכיאטרי אמבולטורי ביחס לעורר.

הערר נדחה.

ניתנה היום, ג' תשרי התשס"ו (6.10.05)

ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05066220_r08.doc
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il








בשפ בית המשפט העליון 6622/05 ישראל טויסיג נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 06/10/2005)