פסקי דין על זכי רחמני | פסקי דין על משה עמי | פסקי דין על עיריית רמת גן |

2794-05/13 א     19/08/2018




א 2794-05/13 זכי רחמני נ' משה עמי, עיריית רמת גן








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"א 2794-05-13 רחמני ואח' נ' עיריית רמת גן
ואח'
ת"א 57429/93
רחמני נ' עמי



לפני
כבוד השופטת נאוה ברוורמן


ה
תובע
:

זכי רחמני

ב"כ: עו"ד עזורי בועז
(בבקשה לביזיון ביהמ"ש)


זכי רחמני
ב"כ: עו"ד שי ברנד
(בתביעה הכספית נזיקית)


נגד


ה
נתבעים
:

משה עמי
(בבקשה לביזיון ביהמ"ש)
ב"כ: עו"ד בן שמואל



עיריית רמת גן
(בתביעה הכספית נזיקית)

ב"כ: עו"ד שרי טובי



צד שלישי:


משה עמי
(בתביעה הכספית נזיקית)


ב"כ: עו"ד בן שמואל



פסק
דין

מונחות בפני
י שתי תביעות שאוחדו
– האחת, עניינה בבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט, והשנייה תביעה כספית-נזיקית על סך של 105,000 ₪ נגד עיריית רמת גן
. יסודן של שתי התביעות בעסק מסוג "מזנון" אותו מפעיל מר עמי משה, בעיר רמת גן.

רקע:

1.
ביום 03.02.2013 הוגשה על-ידי מר זכי רחמני
בקשה לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט כנגד עמי משה (להלן: "התובע" ו/או "רחמני"; "עמי";

"הבקשה", "הפקודה" בהתאמה).

2.
ביום 06.05.2013 הוגשה על ידי רחמני תביעת נזיקין כנגד עיריית רמת-גן, וזו האחרונה שלחה הודעת צד ג' לעמי (להלן: "העירייה"; "תביעת הנזיקין", בהתאמה).

3.
בקליפת אגוז, רחמני הינו בעלים של דירה הממוקמת בבניין מגורים ברחוב ביאליק 138 פינת יהודית ברמת-גן (להלן: "הדירה" ו- "הבניין" בהתאמה).
עמי הינו בעלים של מזנון (להלן: "המזנון" ו/או "העסק") המצוי בקומת הקרקע של הבניין, ולעסק יש רישיון עסק שעומד בתוקפו, עוד משנת 1983.

4.
למען סבר האוזן, בשנת 1993 הוגשה על-ידי רחמני תביעה כנגד עמי, בנוגע למזנון, תביעה בהליך אזרחי שמספרו 57429/93 בבית משפט השלום בתל-אביב (להלן: "ההליך הקודם").

במסגרת ההליך הקודם טען רחמני, כי עמי פועל במזנון בניגוד לחוקי הרישוי העירוני, בניגוד למותר בשטח עירוני למגורים, וכי השימוש שלו מהווה מטרד.

5.
לשיטת התובע, במסגרת ההליך הקודם הוכח שכתוצאה מהכנת המאכלים במזנון, הדבר מהווה מטרד לרחמני ולשכניו, וניתן פסק-דין (להלן: "פסק-הדין"). פסק-הדין אסר על עמי
כל בישולים מכל מן וסוג שהוא בעסק, אולם המשיב הפר ומפר את פסק-הדין, וממשיך לבצע פעולות בישול. עמי מכין מדי יום ביומו כמויות עצומות של בישול מסוג - פול, חומוס וביצים קשות, והראיה לכמויות העצומות הינה השימוש הרב בגז, כפי שעוד יוכח. הגם, יצוין שהמזנון פועל לפי רישיון של "מזנון", ובמזנון אסור להכין תבשילים.

6.
מנגד, טוען עמי, כי לא הפר את הצו שניתן במסגרת פסק-הדין, ושהוא פועל על-פיו.

7.
לשם השלמת התמונה, בפסק-הדין ניתן צו באילו המלים:

"ניתן בזה צו מניעה האוסר על הנתבע להפעיל בחנות הידועה כגוש 6207 חלקה 602 כל ממכר של בישולים ו/או טיגונים מן החי ו/או טיגוני צ'יפס".

8.
על מנת שלא נמצא חסרים יצוין, בשנת 1997 הוגשה בקשה לביזיון בית המשפט, שבסופו של יום נמחקה (להלן: "הבקשה הראשונה").

במסגרת הבקשה הראשונה, מינה בית המשפט מומחית מטעמו, הגב' ד"ר רבקה קולטון שפירא (להלן: "ד"ר קולטון"), הוגשה על ידה חוות דעת, מיום 01.06.1996, וצוין כי אין יסוד לבקשת התובע לביזיון בית המשפט (להלן: "חוות הדעת של ד"ר קולטון"). יובהר, הבקשה נמחקה בהסכמה (להלן: "ההחלטה בבקשה הראשונה").

9.
בתביעה הכספית נזיקית, רחמני מפנה את טענותיו כלפי עיריית רמת-גן, וטוען כי כל פניותיו לעירייה שתאכוף את פסק-הדין, העלו חרס. לשיטתו, העירייה לא מילאה תפקידה ולא נקטה באכיפת תקנות שונות, למשל איכות הסביבה. וכן, המזנון פועל בניגוד לחוק רישוי עסקים, מאחר ושטח המזנון הינו 16 מ"ר בלבד, ומתן רישיון להפעלת מזנון מותנה בגודל חנות מינימלי של 35 מ"ר. נכון להיום המזנון פועל "כמסעדה".

רחמני טוען כי פעילות המזנון מהווה עבורו מטרד, נגרמים לו נזקים, ומכאן תביעתו.
10.
העירייה מצדה, שלחה הודעת צד שלישי - לעמי, וטענה כי אם סבור רחמני כי נגרם לו נזק בגין מעשים או מחדלים של עמי, היה עליו לתבוע, תחילה, את המזיק העיקרי, כטענתו. לגופם של דברים, טענה כי מאז שנת 1983, ולאורך השנים קיבל בנו של עמי רישיון חדש, לאחר שהבקשה לרישיון עסק נבדקה, ולאחר שמצב העסק נבדק על-ידי כל הגורמים הנדרשים על-פי חוק.

11.
עמי טוען, במסגרת תגובתו להודעה צד ג', כי פעל ופועל בהתאם להוראות והנחיות העירייה, ובהתאם לרישיון העסק שהונפק לו.

12.
השאלות המרכזיות הדורשות הכרעה בשתי התביעות – האם עמי הפר את הצו שניתן במסגרת פסק-הדין; האם זכאי התובע לפיצוי כספי בגין המטרד והנזקים להם טוען
.

13.
במסגרת ההליך, העיד התובע, וחוקר מטעמו, מר לוי אופיר (להלן: "מר לוי").

מטעם עיריית רמת גן
, העידו – אלי בללי, שהינו עובד בעירייה
כמנהל פיתוח ורישוי עסקים (הלן: "מר בללי"), מר בנימין פלס שהינו מנהל מחלקת רישוי עסקים (להלן: "מר פלס"), ומר סלומון סורין שהינו סגן מנהל איכות הסביבה בעירייה (להלן: "מר סורין").

מטעם עמי משה העיד בנו ראובן (להלן: "מר ראובן").

במסגרת ההליך הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים, וכן דו"ח החוקר מטעם התובע, שבעניין זה נטען כי הדו"ח לא הוגש בהתאם להוראות הדין, בכל הנוגע להגשת חוות דעת של מומחה.

כמו כן, הוגשו סיכומים מטעם הצדדים, למעט סיכומי תשובה מטעם התובע בתביעת הנזיקית, ובזיקה להחלטתי מיום 19.07.2018, התובע ויתר על סיכומי התשובה.

14.
אעיר, כי נעשה על ידי ניסיון ממושך לסייע לצדדים לנסות ולמצוא פתרון ליישוב הסכסוכים,
לאור אופיו של הסכסוך, אולם הניסיון לא צלח.

בתמצית טענות רחמני:

15.
לטענת רחמני, בבקשה לביזיון בית המשפט
– מקריאת פסק הדין, עולה כי לשונו של פסק הדין מפורשת, ואינה יכולה לכלול משמעות פרשנית, לפיה – פסק הדין מתיר בישול חומוס.

16.
על פי התקנות במזנון אסור להכין תבשילים, ועל תקנות אלה התבסס בית המשפט, בהליך הקודם, בקובעו: "מעיון בהוראת תקנה זו, עולה כי התבשילים היחידים שמותר להכינם במזנון הם מרקים מירקות או מאבקות, חביתות ונקניקיות".
לאור האמור, ברור שחומוס אינו מרק, ואינו נקניקיות, וכעולה מפסק הדין – אסור למכור חומוס.

17.
בית המשפט, בפסק דינו, מבהיר שוב, ומסכם: "ניתן בזה צו מניעה האוסר על הנתבעת להפעיל בחנות הידועה כגוש 6207 חלקה 602 כל ממכר של בישולים ו/או טיגונים מן החי ו/או טיגוני צ'יפס".

ללמדך – התיבות "ממכר של בישולים" עומדות בפני
עצמן, וכתוצאה מכך, במזנון נשוא ההליך, אסור כל ממכר של בישול.

ועוד, בית המשפט בפסק דינו, אינו אוסר את הבישולים מתוך שיקול דעת שיפוטי, פסיקתו היא תוצאה של החוק הרלוונטי, ולמעשה התקנות הרלוונטיות, אשר אוסרות במזנון כל סוג של בישול, למעט מרקים ונקניקיות.

18.
אכן, פסק הדין מתמקד בעמודים 5-6 בנושא בישול המזון מן החי, וזאת רק משום שנושא הבישול מן החי היה עניין שהצדדים בחרו למקד בפני
בית המשפט.

19.
בענייננו, אין אפשרות להעניק לפסק הדין תוכן לפיו הוא מאפשר בישול חומוס, פסק הדין הינו ברור, ולא יכולה להיות מחלוקת אמתית על משמעותו. כך, שאין מקום לקבוע שבכל פעם שתעלה טענה כי פסק הדין דורש פרשנות, הוא אינו מתאים להידון במסלול של בקשה לביזיון.

20.
ראובן הודה, בחקירתו הנגדית, כי הוא מכין מדי יום ביומו חומוס, פול וביצים קשות, כך שהמשיב מפר את הוראות פסק הדין.

21.
באשר לטענת השיהוי – ראשית, התיישנותו של

פסק דין
הינה בתום 25 שנים. יחד עם זאת,

פסק דין
הצהרתי אינו מתיישן לעולם. בענייננו, פסק הדין כולל סעד הצהרתי, ומשכך אינו מתיישן לעולם. בכל הנוגע לטענת השיהוי – שיהוי בהליך אזרחי, הינו הליך קשה, הפוגע בזכות הגישה לערכאות, ויש לכלול נימוקים משמעותיים. בענייננו, לא הוכח כי רחמני יצר מצג מול עמי כי הוא מוותר על זכויותיו. לא הוכח כי בעקבות מצג זה שינה לרעה עמי את מצבו. ההיפך הוא הנכון, בידיעתו של עמי, כל העת פעל רחמני מול הרשויות, לנסות ולקיים את פסק הדין. מה גם, שהמדובר בתובע שהינו באדם בן 75 שהעניק הסברים לקשיים כלכליים ובריאותיים.



22.
טענות רחמני בתביעת נזיקין
– עיריית רמת גן
היא זו אשר התרשלה, בכך שלא פעלה כנגד בית העסק, שהתעלם מפסק הדין. העירייה גם לא דאגה לסגור את בית העסק, המסעדה, כדין, ו/או לדאוג לפיקוח ראוי, למרות שהיו בידיה נתונים כי העסק אינו פועל על פי חוק, ולא פעלה לאכיפת החוק.
23.
התובע החזיק בציפייה סבירה כי עיריית רמת גן
ובעלי התפקידים בה יגנו על האינטרס שלו, כתושב העיר, וימנעו ממנו מטרדים סביבתיים, בין היתר – ריח הבישולים מהמסעדה.

24.
כפי שנאמר, פסק הדין הינו ברור וחד משמעי, ועיקרו קובע כי על המשיב נאסר למכור בישולים, מכל מין וסוג שהוא. ברם, עמי ממשיך בשלו, וממשיך למכור כל מיני בישולים – חומוס, פול וביצים. בהקשר זה יצוין, כי בחוות דעת המומחה של בית המשפט וגם במכתב מטעם משרד הבריאות לא אוזכר למשל, עניין בישול הביצים. אולם, מר סלומון מעיד כי מותר לבשל ביצים בעסק.

מה גם, שמדובר בעסק שהינו "מסעדה" ולא "מזנון", וזאת בהתחשב בכמויות הבישול, והסועדים.

25.
מדובר במקרה רשלנות חמור בהתנהלות האכיפה והביקורת של העירייה, אשר החל עוד בשנת 1983. לאורך השנים הכשירה העירייה, והנפיקה רישיון לניהול עסק שמהותו מזנון. כתוצאה ישירה מן האישור לניהול המזנון שיצא שלא כדין, סבל התובע באופן יומיומי מריחות חריפים של טיגונים, שעלו מארובה לא חוקית.

העירייה טיפלה בזלזול וברשלנות אל מול תלונות התובע. העירייה בעצמה מודה כי הביקורים היחידים במקום על ידי העירייה נעשו רק ביוני 2013 ובמאי 2014. מה גם, שבכל הנוגע לארובה, הטיפול של העירייה היה לקוי, שהרי אין חולק שבבית מגורי התובע הייתה ארובה שנאטמה בהמשך, בשל העובדה כי נבנתה באופן בלתי חוקי.


26.
נכון להיום, עמי עדיין מפר את חוק רישוי עסקים, ומבזה צו בית משפט שניתן כנגדו, והעירייה אינה עושה דבר, או שאינה עושה מספיק, כפי שעירייה סבירה הייתה עושה בנסיבות העניין. התובע פנה אינספור פעמים אל נציגי העירייה, להפסקת הפעילות הבלתי חוקית של העסק, וקיבל תשובות מתחמקות. מה גם, שהעירייה מתנערת מכל אחריות, והפנתה תביעה כנגד צד ג' – עמי.

27.
במקרה דנן, אין ספק כי העירייה הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה, כלפי התובע. העירייה לא נקטה באמצעים להסרת כל מטרד או למניעתו. יוצא אפוא, שהעירייה כשלה בטיפול אל מול בעל העסק, ויש לחייבה בדין פגיעה באיכות חייו של התובע.

בתמצית טענות עמי משה:

28.
בכל הנוגע לבקשה לביזיון בית המשפט, פסק הדין אינו מונע מעמי להכין חומוס, פול וביצים קשות, קביעה זו אושרה ואושררה על ידי כל גורמי האכיפה המוסמכים, לרבות עיריית רמת גן
. כל הרשויות המוסמכות נתנו את אישורן, ובהסתמך על כך הונפק לעמי רישיון עסק, העומד בתוקפו.

29.
יובהר, התובע עתר בבקשה למתן צו מניעה לחדול מפעילות טיגון, בישול והכנת בשר מן החי – התובע מעולם לא ביקש למנוע הכנת חומוס, פול וביצים קשות. פסק הדין ניתן בקשר עם טענותיו של רחמני לחדול מפעולות טיגון, בישול והכנת בשר מהחי.

רוצה לומר – אין בית המשפט מוסמך לתת לתובע סעד, אלא בגבולות תביעתו.

30.
הוכח, כי מיום מתן פסק הדין, פעל ופועל עמי בהתאם להוראות ולהנחיות שבפסק הדין, ובהתאם לרישיון העסק שהונפק לו על ידי העירייה. העסק של עמי עמד בכל הסקרים והביקורות שנערכו על ידי נציגי ועובדי העירייה, ועל פי הממצאים הונפק רישיון עסק לעסק. העסק פעל ופועל כיום על פי מגבלות פסק הדין, דרישות העירייה, ובהתאם לרישיון העסק שהוענק לו. על כן, אין לראות בעמי כמי שביזה את החלטות בית המשפט ופסק הדין.

יתרה מכך, מעדותם של עובדי העירייה, אשר נדרשו "חדשות לבקרים" להתייחס למכתבי תלונה מצדו של התובע, נמצא כי אין בתלונות ממש. יודגש, לא נמצא כל דופי בניהול העסק.



31.
טענת התובע לעניין היקף וכמות הסועדים אינה רלוונטית, וממילא פסק הדין שניתן אינו עוסק בכמויות. יתרה מכך, טענת התובע כי העסק מייצר כמות גדולה של מנות אוכל, ועל כן אינו עומד בדרישות העסק, הינה טענה חדשה, אשר הועלתה לראשונה במסגרת הליך שמיעת הראיות, ואינה עולה מכתבי הטענות, ועל כן היא בגדר הרחבת חזית אסורה, ויש לדחותה. מה גם, שאין בטענת "כמויות" כל משקל לעניין ביזיון פסק הדין, ולא לעניין רישיון העסק.

32.
חוות הדעת שהוגשה על ידי התובע, הוגשה ונערכה שלא כדין, ואין בתוכנה כדי לסייע לתובע. למצער, בממצאי חוות הדעת יש דווקא לתמוך בעובדה כי לא מתבצעים בישולים אסורים בעסק. כמו כן, הוכח כי החוקר נטול הכשרה והשכלה בנושאים נשוא חוות הדעת.

33.
גם אם יקבל בית המשפט את גרסתו חסרת הבסיס של התובע, לפיה אסור על פי פסק הדין להכין חומוס, הרי שלא יהא בכך כדי להקים כל עילת ביזיון בית משפט נגדו – שכן ברור כי מדובר במחלוקת אמתית הנוגעת לפרשנות פסק הדין. יש לזכור כי הליך הביזיון נחשב הליך אכיפה קיצוני.

34.
התובע מסתיר, ואינו מגלה כי הגיש בשנת 1997 בקשה דומה לביזון בית המשפט. הבקשה משנת 1997 נדחתה על ידי בית המשפט בהחלטה משנת 1997, והינה חלוטה.

כמו כן, התובע הסתיר את חוות דעתה של ד"ר קולטון, שהוכנה במסגרת הבקשה הראשונה, אשר קבעה כי אין יסוד לבקשת התובע לביזיון בית המשפט.

המדובר בבקשה והחלטה בשנת 1997, אשר היו בכל העת בחזקתו של התובע. מכאן, טענות התובע לביזיון בית המשפט במסגרת הבקשה דנן, הינן טענות ממוחזרות.


35.
עמי עמד בדרישות פסק הדין וצו המניעה, וביצע שינוי מקיף בפעילות העסק, דהיינו – חדל מלבצע פעולות טיגון, והתפריט צומצם באופן שיתאים לקביעות בית המשפט בפסק הדין. יודגש, חומוס ופול המוגשים במזנון, הינם סוגים של ירק המותרים לטיפול או עיבוד במזנון, כפי שאף קבעה הגב' מרים לוטן, מהנדסת המחוז לבריאות הסביבה (דאז) (להלן: "הגב' לוטן").

36.
התובע נקט בשיהוי של עשרות שנים, כבש טענותיו, ובכך זנח אותם. התובע לא נתן כל הסבר מתקבל על הדעת מדוע בחר שלא לעתור לבית המשפט עם גילוי המטרד במהלך השנים. התובע בחר שלא לעורר מחלוקת ישנה שהוסדרה, שקט על שמריו במשך שנים ארוכות, במהלכן לא נעשה כל שינוי באופי העסק, על פי עדותו של התובע עצמו. ללמדך – כל שעמד בפני
התובע בהליכים דנן, יצר קנטרני וצרות עין.

ועוד, אין לקבל את טענת רחמני לבעיות אישיות, אשר מנעו ממנו מלפנות לערכאות משפטיות, מאחר ואלה הועלו לראשונה במסגרת עדותו, וממילא מדובר בטענות כלליות שאינן נתמכות באסמכתאות.

37.
בנוגע לתביעת הנזיקין
- לתובע אין מעמד משפטי וממילא אינו יכול לטעון לנזק, וזאת משהוקנו הזכויות בבית לכונס נכסים, הפועל למכירתו.

38.
התובע הינו הגורם היחיד מכלל דיירי הבניין המלין על המפגע. התובע לא טרח לקבל תצהיר מטעם דיירי הבניין, ובחר שלא לזמנם לעדות לעניין המטרדים.






39.
התובע לא נשא בנטל להוכחת נזקיו. מה גם, שטענותיו של התובע לא מגלות כי נגרם לתובע נזק כלשהו, בשל מעשי הנתבעים והצדדים השלישיים.

יש לדחות את הודעת העירייה כלפי עמי. העירייה בדקה את העסק, וקבעה על ידי סוקרים ו/או מומחים מטעמה כי לא נמצא דופי בהתנהלות העסק. העירייה היא הגורם המקצועי האחראי באופן בלעדי כי עסקים במחוזה יפעלו על פי רישיון עסק. ככל שהתרשלו מי מהגורמים בעירייה, אין להטיל חבות כלשהי לפתחו של עמי.









בתמצית טענות עיריית רמת-גן:

40.
בפתח סיכומיה טוענת העירייה כי עסקינן בתביעה, אשר כל שיש בה כנגד העירייה, הינה גחמת התובע לסגור את העסק.

41.
התיישנות עיקר התביעה ושיהוי ניכר בהגשתה
– ביום 01.06.1995 ניתן פסק הדין, האוסר על עמי לבשל ו/או לטגן מוצרים מן החי. ברם, רק בשנת 2015, כ- 18 שנים הוגשה הבקשה לביזיון בית המשפט. התובע לא הביא טעם מספק מדוע תביעתו הוגשה בשיהוי כה רב. משך הזמן שחלף, מעיד כאלף עדים על זניחת טענות התובע, אשר עמדו לו כ- 18 שנים. בענייננו, מתקיימים כל תנאי הסף לדחיית התביעה, גם אם לטענת התובע התביעה לא התיישנה.

42.
לחילופין, ומבלי לגרוע מהאמור, על מרבית סכום התביעה להימחק בשל התיישנות, שכן מבקש התובע סך של 500 ₪ לכל חודש מיום מתן פסק הדין, אשר כאמור ניתן בשנת 1995, ומכאן – שלכל היותר יכולה לעמוד תביעתו על סך של 42,000 ₪. מה גם, סכום זה הינו ערטילאי, חסר כל בסיס. יודגש גם, כי לא הועלתה בכתב התביעה קבלת פיצוי בגין נזק שאינו ממוני.

43.
חוסר סמכות עניינית
– בסיס התביעה הינה מהות הרישיון הניתן לעסק, שכן לשיטת התובע, פועל העסק ברישיון "למזנון", כאשר בפועל הינו "מסעדה". לאור מהות התביעה, ברור שמקומה להתברר בבית המשפט לעניים מנהליים, ובהליך של עתירה מנהלית.

יודגש, סוג הרישיון אינו נקבע על ידי העירייה, שכן שיקול הדעת בעניין זה מסור למשרד הבריאות.

44.
לחילופין, תבהיר העירייה כי לצורך מתן רישיון לעסק, פונה העירייה למשרד הבריאות, על מנת לקבל את כל האישורים, וכן לשאר הגורמים הרלוונטיים. בענייננו – רישיון העסק ניתן כבר בשנת 1983, וחודש בכל שנה. מכאן, לא ניתן להחיל את תקנות רישוי עסקים (תנאי תברואה נאותים לבתי אוכל), התשמ"ג-1983, אשר נחקק לאחר מתן הרישיון, ואף לא ניתן לפרשו במנותק מפסק הדין.

45.
בנוגע לבקשה לביזיון בית משפט, יודגש, אין בפסק הדין כדי לאסור על עמי להכין בעסק חומוס ו/או ביצים קשות. כל שנאסר בפסק הדין, הינו בישול/טיגון מוצרים מן החי, וכן טיגון של צ'יפס. בהקשר זה יש להפנות למכתבה של הגב' לוטן, לפיו בישול של חומוס ופול עולים בקנה אחד עם פסק הדין. מכאן, ישנם בישולים המותרים לממכר, כך שנושא הבישול והטיגון מתייחס רק למוצרים מן החי. הגם, שניתן לבשל מן החי, כגון נקניקיות.

התובע מנסה להעמיד בפני
עמי איסורים אשר כלל לא נזכרים בפסק הדין, והכל תוך מניעים אישיים.

46.
בתביעת הנזיקין
, התובע לא הוכיח נזק ו/או התרשלות מצד העירייה.

התובע לא צירף אסמכתא ו/או חוות דעת על מנת לבסס טענתו. התובע אף לא טרח לזמן לעדות דייר אחד מדיירי הבניין. מנגד, קיימת חוות דעת מטעם ד"ר קולטון, המדברת בעד עצמה, אשר קבעה כי בבית התובע לא הורגש ריח של טיגון, ואין מטרדי ריח בדירתו.

העירייה פעלה לאורך שנים באופן תקין, וביצעה אינספור ביקורות בעסק. ובנסיבות העניין, חלה עליה חזקת התקינות המנהלית.

בתמצית תשובת התובע בנוגע לבקשת ביזיון בית המשפט

47.
עמי בחר להתעלם מלשונו הברורה והמפורשת של פסק הדין, לפיה נאסר "כל ממכר של בישולים". יודגש, הביטוי של "כל ממכר של בישולים", עומד בפני
עצמו.

48.
אין מקום להסתמך על "פרשנות" העירייה וגורמים אחרים ללשונו של פסק הדין, מאחר והעירייה הייתה צד פעיל בהליך נשוא פסק הדין.

49.
לעניין ההחלטה בבקשה הראשונה לביזיון בית המשפט, עמי מנסה להטעות כאילו באותו תיק הבקשה לביזיון נדחתה, טענה זו אין בה אמת. עמי העיד כי בבקשה הראשונה לביזיון, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, לפיה עמי התחייב לקיים את פסק הדין, ולהפסיק את הפעולות המפרות. הטענות נטענו בעלמא, והוא עצמו בחר שלא להציג את ההחלטה.

50.
בכל הנוגע לטענה בעניין מעמד המבקש, עמי העלה לראשונה בחקירה הנגדית, ובסיכומיו, טענה כי למבקש אין מעמד בתיק, שכן מונה כונס נכסים לדירה. טענה זו נטענה בהרחבת חזית גמורה. גם לגופם של דברים, לטענה זו אין שחר.

51.
טענת השיהוי – שיהוי בהליך אזרחי הינו הליך קשה, הפוגע בזכות הגישה לערכאות. בענייננו רחמני לא ויתר על זכויותיו, ההיפך, פעל כל העת מול הרשויות לנסות לקיים את פסק הדין, ואף עמי טוען כי רחמני, לכל אורך השנים "רדף" אחריו.



דיון והכרעה:

52.
השאלה הראשונה הדורשת הכרעה – האם רחמני השתהה בהגשת התביעות, והאם גם קיימת התיישנות בנוגע לתביעת הנזיקין.

53.
לאחר שנעבור את הרף המקדמי, לגופם של דברים, יש לברר:

האם עמי לא ציית להוראות פסק הדין, ועל כן יש לחייבו בביזיון בית המשפט.

האם העירייה התרשלה כלפי רחמני, בכל הנוגע בהתנהלות העסק.

אקדים ואומר, שלאחר ששמעתי את העדויות, טענות הצדדים, ועיינתי בכל אשר הובא בפני
, נחה דעתי לדחות את שתי התביעות, ולהלן נימוקיי.

טענת השיהוי וההתיישנות

54.
דוקטרינת השיהוי
מקורה בדיני היושר האנגליים, והיא מתקיימת לצד הוראות ההתיישנות הסטטוטורית, כאשר ההתיישנות מהווה גבול עליון לחסימת זכות התביעה, בעוד השיהוי יכול שיחול בתוך תקופת ההתיישנות (
ע"א 485/90
מזאריב נ' מזאריב
, [פורסם בנבו] פסקה 12); השיהוי בהגשת תובענה נוצר מקום שנעשה שימוש לא נאות בזכות התביעה העומדת לתובע, וארעה פגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע, עד כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי (
רע"א 4928/92
עזרא נ' מועצה מקומית תל-מונד
[פורסם בנבו])

. שני תנאים עיקריים נבחנים על-ידי בית המשפט כאשר מועלית טענת שיהוי: האחד, האם השיהוי מבטא ויתור על הזכות מצד התובע; והשני, האם במשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה.

לעיתים, הוסף אף תנאי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום ליבו של התובע (ר'
ע"א 403/63
תמיר נ' שמואלי
;
ע"א 410/87
עזבון ליברמן נ' יונגר,
[פורסם בנבו]. תחולתם של תנאים אלה תלויה בנסיבות המקרה. השימוש במחסום השיהוי הינו מוצדק מקום שהדבר מתחייב מטעמים של צדק והגינות כלפי הנתבע (
ע"א 6805/99
תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה בירושלים
, פ"ד נז(5) 433 להלן: "עניין תלמוד תורה הכללי");
ע"א 7853/02 דוידי נ' חברת מצפה אבו טור בע"מ, פ"ד נח
(5) 681).

ב
ענייננו
, סבורתני כי אין מקום לדחות את התביעה מטעם ה"שיהוי", הואיל ומדובר בסעד קיצוני מדי. עולה כי חלוף התקופה אינה מבטאת דוקא משום ויתור על התביעה, שהרי
כעולה מתצהירו של רחמני היו התכתבויות לאורך השנים עם העירייה (ראו למשל נספחים ב', ג', ד'). בהקשר זה אציין כי גם עמי בסיכומיו טוען כי עמי לכל אורך השנים "רודף" אותו (סעיפים 35-36). יחד עם זאת, היה מצופה מרחמני, ככל שהעסק מטריד אותו, כי יפנה לקבלת סעד מבית המשפט, מוקדם ככל הניתן, במיוחד שמדובר ב

פסק דין
שניתן עוד בשנת 1995!



55.
בכל הנוגע לתביעת הנזיקין, טוענת העירייה שיהוי, ולחילופין, העלתה את טענת ההתיישנות.
לשיטתה,
על מרבית סכום התביעה להימחק בשל התיישנות, שכן רחמני תובע סך של 500 ₪ לכל חודש מיום מתן פסק הדין, אשר כאמור ניתן בשנת 1995, כך שלכל היותר יכולה לעמוד תביעתו על סך של 42,000 ₪. מה גם, שמדובר בסכום ערטילאי.

באשר לטענת ההתיישנות
, בע"א 165/83

יתרו בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ ואח'
קבע השופט ברק
(פורסם בנבו ראה עמ' 557 לפסק-הדין) כדלקמן:

"תקופת ההתיישנות בתביעות נזיקין היא שבע שנים (סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958
). תקופה זו מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה (סעיף 6). "היום שבו נולדה עילת התביעה" מוגדר בסעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש
], ולגבי מקרה שבו

הנזק הוא מיסודות האחריות, ואין הוא נזק נמשך (ראה
ע"א 244/81),
נקבע באותו סעיף לפקודה
:
(
2
)

מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל
­
היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שארע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק".

בכך אימץ המחוקק הישראלי את "כלל ההתגלות"

(
discovery rule
).

על-פי כלל זה, אם יש פער בזמן בין התרחשות הנזק לבין התגלותו, מתחילה תקופת ההתיישנות לרוץ מיום ההתגלות ולא מיום ההתרחשות. בכך קבע המחוקק,

בלשונו של השופט י' גוברניק, "יום הולדת" מיוחד לאותם מקרים בהם קיים פער בזמן בין התרחשות הנזק לבין התגלותו (ראה
ת"א (חי') 1303/70
, בעמ'
299
). מטרתו של הסדר זה היא "להושיט עזרה לתובע באותם מקרים בהם נגרם לו נזק סמוי שסימניו מופיעים רק במרוצת הזמן'' (השופט לנדוי בע"א 74/60,
בעמ'
260
).

בענייננו, רחמני טוען כי היה ער לאורך השנים לפעילות העסק, כך שלטעמי, יש ממש בטענות העירייה בנוגע להתיישנות, שאף לא זכו להתייחסות רחמני בסיכומי תשובה, אשר לא הוגשו.

56.
עתה אבחן את בקשת ביזיון בית המשפט, ואת תביעת הנזיקין, לגופם של דברים.

הבקשה לביזיון בית משפט

המסגרת הנורמטיבית:

57.
בפתח הדברים, בקליפת אגוז יאמר כי האפקטיביות של שלטון החוק נבחנת, בין היתר, ביכולתו של השלטון לאכוף החלטות וצווים שיפוטיים. אי ציות לצווי בית משפט מהווה הפרה של מהלך עשיית הצדק, הפוגע ביסודות הדמוקרטיים עליהם בנויה חברה, ולצורך התמודדות עם הפרה מעין זו, ניתן כוח שיפוטי לפעול באמצעים שונים שנועדו לכפות על מבזה הצו לקיימו (ראה:
ע"פ 517/06
בעז מנור נ'

kpmg inc
)
[פורסם בנבו]
.

חשיבות ההליך למניעת ביזיון בית המשפט נועד בעיקרו להגשים אינטרס ציבורי החותר להבטיח את שלטון החוק דרך ביצועם של החלטות וצווים. חשיבותו חיונית להשלטת המודעות החברתית בדבר החובה לכבד את החוק, ואת צווי מערכות אכיפת החוק ולהגנה על מעמדה של הרשות השופטת (ראה גם:
ע"פ 126/62
דיסנצ'יק נ' היועץ המשפטי לממשלה
)

[פורסם בנבו]
.

הליך ביזיון בית המשפט על-פי
סעיף 6
לפקודה הוא הליך מיוחד, המצוי ב"אזור דמדומים שבין ההליך האזרחי לבין ההליך הפלילי" (ראה:
ע"פ 519/82
גרינברג נ' מדינת ישראל

[פורסם בנבו]
). מטרת ההליך להביא לקיומו של הצו השיפוטי, והוצאתו מן הכוח אל הפועל באמצעי של קנס או מאסר. מושכלות יסוד הם, כי הליך בזיון בית משפט אינו הליך עונשי במהותו, אלא מטרתו העיקרית היא אכיפת ההחלטה השיפוטית שניתנה במבט
צופה עתיד (ראה:
רע"א 3888/04
שרבט נ' שרבט
,

[פורסם בנבו]
פסקה 8 לפסק דינה של השופטת ארבל).

האמצעי המוטל מכוח הליך בזיון בית משפט הינו בעל אופי של כפייה לביצוע מעשה, או לחדול ממעשה, ואין עניינו בהכתמתו של מפר הצו בכתם עונשי (
ע"פ 1160/98

שיז"ם שיווק ייזום ופרויקטים לבניה נ' אשכנזי
[פורסם בנבו]. מכאן, אין מקום לנקיטת הליך על-פי

סעיף 6
לפקודה,
מקום שאכיפת הצו השיפוטי אינה אפשרית. לעומת זאת, אם קיום הצו אפשרי מבחינה פיסית ומשפטית, וקיים חשש סביר כי הצו לא יקוים בעתיד, יש מקום להפעלת הליכי בזיון בית משפט, כדי לאכוף את קיומו במבט צופה פני הבאות.

הליך בזיון בית משפט הוא הליך אכיפה קיצוני שהשלכותיו בדרך של הטלת קנס מתמשך או מאסר עלולות להיות פוגעניות מאד. על רקע זה, השימוש באמצעי אכיפה על-פי הפקודה, צריך להיעשות במשורה, כעניין חריג המוגבל למצבים בהם כל יתר האמצעים כבר מוצו ולא הועילו, ולא נותרה אלא דרך הליך בזיון בית משפט כדי להבטיח את אכיפתה של ההוראה השיפוטית (
ע"פ 519/82 גרינברג נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו]
.

נקבע זה מכבר, כי צו שיפוטי שאכיפתו מתבקשת צריך להיות בעל תוכן ברור, וחד-משמעי, ומבוסס על אדנים מוצקים. צו הלוקה בדו-משמעות והינו מעורפל, או משמעותו אינה נהירה די הצורך, אין מפעילים כלפי הפרתו את המנגנונים של הליך בזיון בית המשפט (פרשת שרבט, שם, פסקה 12).

ומן הכלל אל הפרט
:

58.
לטענת רחמני, לשונו של פסק הדין ברורה, ולא יכולה להיות מחלוקת על משמעו. במסגרת פסק הדין ניתן צו האוסר באופן גורף להכין, בין היתר חומוס. ברם, עמי מפר את הצו שניתן, ומכין תבשילים, בניגוד לתקנות.

59.
מנגד, טוען עמי וטוענת העירייה כי הצו שניתן במסגרת פסק הדין מאפשר הכנת חומוס, פול וביצים קשות. עמי פועל בהתאם להנחיות והוראות פסק הדין. שהרי, נאסר בפסק הדין בישול/טיגון מוצרים מן החי, וטיגון צ'יפס.

60.
לאור האמור, על בית המשפט לבחון את לשון פסק הדין שניתן בשנת 1995, ולהלן יובאו קטעים נבחרים מפסק הדין:

"התביעה שבפני
הינה למתן צו מניעה אשר תאסור על הנתבע לבשל ולמכור במזנון הנ"ל מוצרי מזון מבושלים או מטוגנים מן החי וטיגון צ'יפס" (עמ' 1).
[...]

"להוכחת טענותיו, שכר התובע את שירותיו של החוקר הפרטי דניאל אבנר אשר ביקר במזנון של הנתבע כ- 12 פעמים. בביקוריו במקום ראה החוקר לקוחות אוכלים מאכלים מטוגנים כגון שניצל וצ'יפס"
(עמ' 3).
[...]

"לאור האמור לעיל, לא נותר לי אלא לקבוע כי הנתבע עסק במזנון בטיגון שניצלים מן החי במועדים הנטענים בכתב תביעה זה והמשיך בכך גם לאחר שניתן צו האוסר עליו לעשות כן.
כמו כן, עסק הנתבע בטיגון צ'יפסים ..."
(עמ' 6).
[...]

"בענייננו, אין חולק כי הנתבע מורשה לנהל בעסקו מזנון בלבד ועל פי תקנות רישוי עסקים תוספת (תקנה 2) (תיקון תשמ"ו), סימן א', במזנון מותר:

(1) להכין ולמכור לצריכה במקום – משקאות חמים, כריכים, מרקים מירקות או מרקים מוכנים מאבקות וכן חביתות.
(2) למכור לצריכה במקום – עוגות ממתקים, גלידה, משקאות קרים וסלטים.
(ב) במזנון אסור להכין תבשילים, להחזיק או למכור מאכלים המכילים מזון מן החי, לרבות דגים, בשר ועוף, ולמעט נקניק או נקניקיות.

מעיון בהוראות תקנה זו עולה כי התבשילים היחידים שמותר להכינם במזנון הם מרקים מירקות או מאבקות, חביתות ונקניקיות.
ההוראה הכללית הינה איסור על הכנת תבשילים מכל מין סוג שהוא למעט אותם תבשילים שפורטו בתקנה (א) (1) ו- (ב). על כן, לדעתי, האיסור על הכנת תבשילים חל גם על צ'יפס ולא רק על שניצל...
אי לכך, סבורני כי ע"י הכנת שניצל וצ'יפס חרג הנתבע מן הרשיון שניתן לו..."
(עמ' 7).
[...]


"ניתן בזה צו מניעה האוסר על הנתבעת להפעיל בחנות הידועה כגוש 6207 חלקה 602 כל ממכר של בישולים ו/או טיגונים מן החי ו/או טיגוני צ'יפס
" (עמ' 8).

61.
עיננו הרואות שפסק הדין נסוב סביב הכנת השניצל והצ'יפס במזנון, ובעקבות כך ניתן הצו. לטעמי, צודק עמי וצודקת העירייה בטענה כי התובע עתר למתן צו מניעה לחדול מפעילות טיגון צ'יפס, בישול והכנת בשר מן החי. רחמני מעולם לא ביקש למנוע הכנת חומוס, פול וביצים קשות. אשר על כן, בית משפט זה מוסמך ליתן סעד, בגבולות הצו שניתן.

62.
רחמני טוען כי התיבות "ממכר של בישולים", עומדות בפני
עצמן, וכתוצאה מכך, במזנון אסור כל ממכר של בישול. סבורה אני, כי פרשנות זו אינה נכונה, ויש לקרוא משפט זה במובנו של הטקסט בשלמותו, בראי ההליך, שהרי מטרת צו המניעה הייתה למנוע טיגון צ'יפס, טיגון/בישול בשר מן החי. הפרשנות בה נוקט התובע הינו מלאכותי, מה גם, שמותר לבשל בעסק מרק מירקות, ואף להכין חביתות.
לטעמי, הואיל וחומוס ופול הינם מהצומח, אין מניעה מלעבד אותם בעסק כן, הגם שהכנת ביצים קשות אינן מן הנמנע, בהתחשב שבעסק מותר להכין חביתות.

63.
ביני לביני, פסק הדין אינו מנותק מכתב התביעה שהוגש בהליך שבגינו ניתן פסק הדין (נ/2), ומעיון בו, עיננו הרואות שלא נאמר דבר בנוגע לחומוס פול וביצים.

לשם השלמת התמונה אפנה לקטעים נבחרים מכתב התביעה, שהתובע בכבודו ובעצמו הגיש
:

"... בשנתיים האחרונות בניגוד לתנאי הרשיון המתייחס למזנון החל למכור מאכלים המכילים מזון מן החי לרבות שניצלים, צ'יפסים, בשר ולביבות"
(הדגשה שלי נ.ב) (סעיף 5).
[...]
התובע יטען כי גם אם יש לעסק רשיון מזון, אסור להפעיל במקום בישולי בשר מן החי
..." (הדגשה שלי נ.ב) (סעיף 13).
[...]

ללמדך – הדגש הוא על בישול/טיגון בשר מן החי, וטיגוני צ'יפס. יוצא אפוא, שפסק הדין ניתן בזיקה לכתב התביעה.



64.
בנוסף לאמור, טוען רחמני בסיכומיו כי התקנות הרלוונטיות אוסרות במזנון כל סוג של בישול, למעט מרקים ונקניקיות. יחד עם זאת, ובניגוד לכך, רחמני בעדותו הדגיש כי יש איסור גורף לבשל בעסק ואמר: "לא לבשל. אסור לבשל. כתוב ההוראה הכללית הינה איסור תבשיל מכל סוג שהוא" (עמ' 15 לפרוטוקול שורה 32).

גם שהופנה רחמני לפסק הדין שמתיר בישולים מירקות, השיב שאסור לבשל, וחזר ואמר שפסק הדין אוסר על הכנת תבשילים מכל סוג שהוא (עמ' 17 לפרוטוקול).

לדידי, פרשנותו של רחמני אינה עולה בקנה אחד עם פסק הדין, ועם התקנות. שהרי, איסור של "כל ממכר של בישולים" אינו עומד בפני
עצמו, מאחר ומותר לבשל מרקים ונקניקיות. פסק הדין בענייננו אסר, כפי שהתבקש, בישול/טיגון מן החי.


65.
יתרה מכך, משהופנה רחמני לנספח ב' לתצהירו של מר פלס, שענייננו תשובת משרד הבריאות למנהל אגף לתבואה בעירייה , ששם נקבע כי בישול חומוס ופול המתבצעים בעסק, הינם סוגים של ירק המותרים לעיבוד, השיב: "אני מבין שזה מפוברק" (עמ' 16 שורה 18). ובהמשך אמר: "בגלל שיש לו כסף ופרוטקציה, הוא משחד את הפקחים" (שם, עמ' 17 שורות 5-6).

אציין, שאמירות קשות אלה, כלפי עמי "נזרקו" לחלל האוויר, בעלמא, ללא כל ביסוס של ממש. מה גם, שמר פלס הצהיר בתצהירו כי מחלקת הרישוי פועלת משיקולים עניינים בלבד, ללא משוא פנים (סעיף 14 לתצהירו). ומר בלאלי הדגיש במכתבו משנת 2003: "לבעל העסק אין ולא היו קשרים אישיים עם עובדי מח' הפיקוח ורישוי עסקים" (נ/3 סעיף 6).

66.
לגופם של דברים, סבורה אני שחומוס ופול המוגשים במזנון, הינם סוגים של ירק המותרים לעיבוד במזנון, כפי שגם קבעה הגב' לוטן (נספח ב' שם):

"באשר לבישול חומוס ופול המתבצעים בעסק – מדובר בסוגים של ירק המותרים לטיפול או עיבוד במזנון".

כמו כן, מר סלומון הבהיר בעדותו כי אין מניעה לבשל בעסק חומוס, פול וביצים (עמ' 21 לפרוטוקול שורות 8-9).

מר ראובן העיד כי מהיום הראשון שפתח את העסק מכר חומוס, פול, ביצים קשות, וגם שניצלים. ואמר: "ואז השופטת הורידה לי את השניצלים והצ'יפס. אבל תמיד מכרתי חומוס ופול וסלט ירקות וביצים קשות במעמד פסק הדין. זה לא אומר שאחרי פסק הדין הכנסתי חומוס" (עמ' 25 לפרוטוקול שורות 21-24).

לדעתי, לאור העדויות, הראיות, ובראי ההליך, העיבוד של חומוס, פול וביצים לא נשלל לטיפול ועיבוד במסגרת פסק הדין שניתן.

67.
ועוד, העסק היה תחת ביקורות וסקרים של העירייה, שזו האחרונה, אף הנפיקה לעסק רישיון עסק. בנסיבות אלה לא ניתן לומר כי עמי ביזה את החלטות בית המשפט, קרי – לא קיים את פסק הדין.

68.
לא זו אף זו, כבר נקבע שככל שקיימת מחלוקת פרשנית בנוגע לפסק הדין, מסלול בקשה לביזון בית המשפט אינו המסלול המתאים.

התובע בסיכומיו טוען כי פסק הדין הינו ברור, ושלא יכולה להיות מחלוקת אמתית על משמעו. יחד עם זאת, באותה נשימה מפנה התובע בתצהיריו למסמך שנשלח מהעירייה, עוד בחודש נובמבר 1995, ששם נאמר: "... ולאור אי הבהירות הקיימת בפסיקת בית המשפט..." (נספח ג' לתצהיר התובע).

לאור האמור, עדים אנו למחלוקת שהייתה באשר לפרשנות פסק הדין, ומשום מה הצדדים לא השכילו, באותם הזמנים, לפנות לבית המשפט בבקשת הבהרה.

69.
כעולה מהעדויות, לאחר מתן פסק הדין, הפסיק עמי את פעולות הטיגון, ובישול בשר מן החי בעסק.

מר ראובן הדגיש כי פסק הדין שם דגש על הכנת שניצלים וצ'יפס, ועל כן הפסיק את טיגון השניצלים והצ'יפס, והוסיף: "כשהורידו לי השניצלים והצ'יפס הוא חשב לחסל לי את העסק" (שם, שורות 30-31).

מר ראובן העיד כי בנסיבות אלה החליט גם להפסיק להכין בעסק חביתות, למרות שמותר לו לעשות כן, והפסיק
כל טיגון בעסק (שם, עמ' 26 שורות 26-30, עמ' 27 שורה 24).

מר לוי, החוקר מטעם התובע, שנכון שאין לראות בחוות דעתו, חוות דעת על פי דין, העיד כי עת שביקר בעסק לא ראה טיגונים של צ'יפס, לא ראה טיגונים אחרים בעסק, ולא ראה בישולים של בשר או עוף בעסק (עמ' 12 לפרוטוקול).

גם התובע העיד כי בעבר היו טיגונים של שניצלים ובשר, ושעמי הפסיק עם פעילות זאת (שם, עמ' 15).


70.
יתרה מכך, תוקף התובע את רישיון העסק, שהינו בניגוד לחוק. לשיטתו - הכיצד פועל העסק "כמסעדה", שבפועל הינו "מזנון". לטענתו,
במזנון סועדים רבים, העסק מייצר כמות גדולה של אוכל, ועל כן אינו עומד בדרישות החוק. עדי העירייה ומר ראובן, שהוזמנו להעיד, נשאלו כיצד עסק שמוכר מאות מנות ביום הינו "מזנון", ולא "מסעדה". ראשית, לטעמי, מדובר בטענה חדשה המבקשת לתקוף את מהות רישיון העסק, שבפועל העסק ברישיון "למזנון", כאשר בפועל הינו "מסעדה". דומני, שטענה זו, מן הראוי שתתברר בערכאה המתאימה, הואיל ורחמי מבקש לתקוף את מהות הרישיון הניתן לעסק.

בנוסף, לא ניתן להתעלם מכך, שרישיון העסק ניתן כבר בשנת 1983, וחודש בכל שנה, לאחר שנבדק מול הגורמים השונים. מר פלס העיד כי בנסיבות אלה, לא ניתן להחיל על בעל עסק תקנות חדשות, קרי – אין חקיקה רטרואקטיבית (עמ' 20 לפרוטוקול שורות 9-11).

71.
ועוד, לא נעלם מעיני, כי התובע לא גילה כי הגיש בשנת 1997 בקשה דומה לזו שבפני
, ולא גילה את חוות הדעת שהוגשה מטעם ד"ר קולטון, אשר קבעה כי אין יסוד לבקשת התובע לביזיון בית המשפט. אולם ב"כ המבקש כן בחר להפנות אצבע מאשימה כלפי עמי, שלא הציג את ההחלטה שניתנה בבקשה הראשונה.

סבורה אני שהתובע, הוא זה שהיה צריך להביא נתון זה בפני
בית המשפט. התנהלות זו של התובע מעוררת תהיות באשר להתנהלותו בהליך זה.

בהקשר זה אציין, נכון שלא דחיתי את התביעה מטעם "שיהוי", אך ישאל השואל – מדוע התובע לא פנה במשך שנים ארוכות לבית המשפט, ככל שסבר כי עמי אינו מקיים את הוראות בית המשפט. הסברו של התובע, במסגרת עדותו בבית המשפט, כי לא עשה כן עקב מצב רפואי וכלכלי, נטענו בעלמא, מבלי שתקעו יתד נאמן באסמכתאות כלשהן.

72.
מעבר לאמור, התרשמתי כי התובע לא שבע רצון, וזו בלשון המעטה, מפעילות העסק, שהרי העיד בפני
: "הכל מפריע לי. גם היום מפריע לי. זה מסעדה, שם יש מאות לקוחות ביום. זה הטרדה ממדרגה ראשונה לי ולדיירי הבניין". (עמ' 14 לפרוטוקול שורות 25-26).

רוצה לומר – פעילות העסק מפריעה לתובע, וזאת לאור כמות האנשים המגיעים לעסק, ומטרת התובע – שהעסק יפסיק את פעילותו.

73.
סופם של דברים, נחה דעתי כי עמי לא הפר את הצו שניתן במסגרת פסק הדין, ודין הבקשה לביזיון בית המשפט, להידחות.


תביעת הנזיקין

74.
חובת זהירות מושגית
:
בעא 243/83
- עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פד לט(1), 113(11/02/1985)
הוכרה אחריותן של רשויות השלטון בנזיקין, בשל פעולתן הרשלנית בעניינו של האזרח.
בשורה ארוכה של פסקי-דין קבעו בתי המשפט כי רשות שלטונית, המפעילה סמכות סטטוטורית, אינה חסינה מאחריות ברשלנות בגין הפעלה רשלנית של סמכות זו (ראה:
ע"א 343/74 גרובנר ואח' נ' עירית חיפה ואח', פ"ד ל
(1) 141),
ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר ואח', פ"ד לז
(3) 757 ,
ע"א 337/81 בוסקילה נ' מדינת ישראל ואח'
, פ"ד לח
(3) 337. בעניין גורדון, המאוזכר לעיל, נקבע אף כי: "הכלל הוא, שבמקום שהנזק הוא צפוי (כעניין פיסי) חובה לצפותו (כעניין נורמאטיבי), אלא אם כן קיימים שיקולים מיוחדים, המצדיקים צמצום החובה או שלילתה חרף יכולת הצפייה".

שיקולי מדיניות מחייבים מתן מרחב פעולה לרשות ציבורית וכל עוד היא פועלת בתוך מרחב זה, לא יהיה מקום להטיל עליה אחריות בנזיקין. רשות מנהלית לא תחויב ברשלנות בגין פעולה הכרוכה בשימוש רחב בשיקול הדעת, זאת- משום שהקריטריון של דיני הנזיקין בעניין התרשלות אינו מתאים לבדיקת החלטות הנעשות במתחם שיקול הדעת של רשות ציבורית וכן בשל חשש מהרתעת יתר והצרת צעדי הרשות.
עא 915/91
מדינת ישראל נ' דני לוי ו-3 אח'
, פד מח(3), 45.

75.
חובת זהירות קונקרטית
: במסגרת חובת הזהירות הקונקרטית, על בית המשפט לבחון האם בין המזיק לניזוק התקיימו יחסי קירבה שבעטיים היה על המזיק לצפות את קרות הנזק, הן במישור הפיסי והן במישור הנורמטיבי, בכפוף לקיומם של שיקולי מדיניות משפטית המצדיקים, בנסיבות המקרה, את צמצום היקף האחריות הנזיקית. ראה בע"א 145/80
שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש
, פ"ד לז
(1) 113.

76.
התרשלות/קשר סיבתי
:
בעילה של רשלנות יש להוכיח, בין השאר, את הקשר הסיבתי בין התרשלות המזיק לנזק. יש להוכיח שההתרשלות היא זו אשר גרמה לנזק, כלומר שלו הייתה נמנעת ההתרשלות, היה נמנע גם הנזק. ראה
בע"א 278/93

עלי דעקה נ. בי"ח כרמל
פ"ד נג(4) 526. את הקשר הסיבתי העובדתי יש לבחון על פי מבחן הצפיות, כלומר אשמו של המזיק הינו גורם מכריע לנזקיו של הניזוק, אם המזיק כאדם סביר צריך היה לצפות כי אשמו יביא לנזקו של הניזוק. קשר סיבתי משפטי לעומת זאת, ניתן לעגן בלשון החוק הרלבנטי עצמו, וההכרעה הינה על פי שיקולי מדיניות ושכל ישר. אם בהשתלשלות העניינים התערב גורם זר (הניזוק או אחר)- אזי יש בכך כדי להפסיק את הקשר הסיבתי המשפטי, ככל שהתערבותו של אותו גורם זר אינה בגדר הצפיות הסבירה ראה בע"א 358/83
שולמן נ. ציון חברה לביטוח בע"מ פ"ד מב
(2) 844.



77.
על בסיס האמור לעיל אבחן כעת את טענת התובע, לפיה העירייה התרשלה כלפיו.
כאמור, לטענת התובע, לא פעלה העירייה כרשות סבירה, שכן לטענתו, העירייה לא פעלה כנגד העסק, שהתעלם מפסק הדין, ולא סגרה את העסק, ו/או דאגה לפיקוח ראוי. מה גם, שהעסק גורם מטרד לתובע עקב ריח הבישולים. לפיכך, העירייה פעלה לא כרשות סבירה. מנגד, טוענת העירייה כי פעלה כרשות סבירה, התובע לא הוכיח התרשלות מצד העירייה, ולא הוכיח נזק, הגם, שאין כלל מטרדי ריח בדירת התובע. למען הזהירות שלחה העירייה הודעת צד ג' לעמי, שזה האחרון טוען כי העירייה בדקה את העסק, לא נמצא כל דופי בהתנהלותו, וכן לא נגרם כל נזק לתובע.

78.
לאחר שעיינתי בטענות וראיות הצדדים, ובהתחשב בהלכות המצוינות לעיל, לא השתכנעתי כי העירייה התרשלה במעשיה, או שחדלה במחדלים העולים לכדי רשלנות.

79.
ובמה דברים אמורים
– התובע מציין כי פנה אינספור פעמים לעירייה (למשל נספח ד' לתצהיר רחמני), והעירייה שלחה לו תשובות מתחמקות (סעיף 12 לתצהירו). עיננו רואות כי התובע זכה לתשובות, אך התשובות לא סיפקו אותו.

80.
לדידי, מעיון בראיות ומשמיעת העדויות, לא ניתן לומר כי התקבלו תשובות מתחמקות. הובא בפני
כי נציגי העירייה בדקו את התלונות כדבעי, הן לפני מתן פסק הדין, והן לאחריו, כך, שהעירייה פעלה בסבירות.

81.
גם קודם למתן פסק הדין, מבקר העירייה נכנס לתמונה, ונתן הנחיות פעולה, בכל הנוגע לתלונות התובע מריחות הטיגון, הצ'יפס ומאכלי הבשר במזנון (נספח ו' לתצהיר התובע). הממצאים שעלו ממבקר העירייה, הינן כי היו פעולות טיגון בעסק בשנת 1993, אולם נמצא כי מביקורות שהיו במקום, לאחר מכן, שלא היה בעסק בשר. כמו כן נימצא כי המתקן לספיגת ריחות אינו עולה על הדרישות, ושיש להתקין מתקן כמתחייב.

ועוד, מר סלומון צירף דו"ח ביקור בנכס (נספח א' לתצהירו), שתיאר כי בעת ביקורו בעסק ביום 30.05.2013 לא הורגש כל ריח בסביבת העסק. כמו כן, ציין בתצהירו כי בעת הביקור בנכס נמצא פתח בקיר המזרחי שנטען ששימש לאוורור המטבח בעבר, עת ביצעו בו טיגונים. מר סלומון הנחה את עמי לאטום את הפתח, והנחה אותו להתקין יחידה ליניקת אוויר, ללא קשר למטרד ריח ובשל דרישת המחלקה לאיכות הסביבה. לאור האמור, בתאריך 18.06.2013 ביקר בעסק, ונוכח כי הפתח בקיר נאטם, והותקנה יחידה ליניקת אוויר (סעיף 9 לתצהיר, ונספח ב').

82.
בכל הנוגע לפעילות העסק ולמטרד הריח הנטען על ידי התובע - יודגש, ההתנהלות הייתה קודם למתן פסק הדין. וכפי שנאמר, לאחר מתן פסק הדין, העסק הפסיק את טיגון השניצלים והצ'פס, ופעל בהתאם לצו בית משפט.
גם לאחר מתן פסק הדין, העירייה השיבה וטיפלה בתלונותיו של התובע . לאחר מתן פסק הדין, פנתה העירייה לקבלת הבהרות והנחיות ממשרד הבריאות בנוגע לפעילות העסק (מכתבה של הגב' לוטן). וכן, בהמשך, ביום 03.02.2003 מר בלאלי השיב לתובע (נ/3). וגם הוצג בפני
י, בין היתר, מכתב תשובה נוסף לרחמני, מיום 13.07.2008 מטעם מנהל האגף לתברואה ופיקוח עירוני, וכן התכתבויות שונות (ר' נספח ד', לתצהיר התובע), שבמסגרתה הייתה התייחסות לנושא רישוי העסק, לנושא הארובה בבניין, ולנושא פסק הדין.

בהקשר זה, לאחר מתן ספק הדין, בעקבות הבקשה הראשונה שהוגשה בגין ביזיון בית משפט, מונתה המומחית, ד"ר קולטון, אשר קבעה:

"בסיורים שנערכו בבית העסק של מר עמי משה נוכחתי שהוא מבצע טיגונים של חביתות ירק ובישול חומוס בשעות הבוקר. בשעות הצהרים לא מבוצעים טיגונים או בישולים...
בבית מר רחמני לא הורגש ריח טיגון, כלומר הריח לא הגיע לדירתו למרות שהמנדף לא הופעל בתחילת הטיגון, הפעלת המנדף במהלך הטיגון לא שינתה את המצב.
להערכתי מהפעילות המתבצעת בהוראת בית המשפט במטבח המסעדה אין מטרדי ריחות בדירתו של רחמני
" (עמ' 2 לחוו"ד נספח ב' לתצהירו של מר פלס).

רחמני לא סתר חוות דעת זו, ולא הביא בדל ראיה אשר תאשש את גרסתו כי בביתו קיים מטרד ריח מהעסק, גם בשל בישול ביצים. קרי – לא הגיש חוות נגדית, לא זימן אף לו דייר אחד מהבניין בו הוא מתגורר. אשר על כן, התובע לא הוכיח כי קיים מטרד ריח בדירתו, וזאת מלבד אמירותיו. מה גם, שלא הוכח כל נזק לתובע, כתוצאה מהתנהלות העירייה כלפיו.



83.
בשולי הדברים אעיר, כי לאור התוצאה אליה הגעתי, לא ראיתי טעם של ממש לדון בשאלת המעמד המשפטי של התובע, כפי שביקש עמי לטעון.

84.
כן אעיר בהקשר זה כי התובע לא הוכיח שבשל הנסיבות המתוארות והנטענות על-ידו, נגרמה לדירתו ירידת ערך. ראו –

"ש.
אתה טוען בתצהירך שהנזקים גרמו לירידת ערך של הדירה?
ת.
פוגע וודאי. זה דבר ידוע. אם יש מסעדה.
ש.
יש לך חוות דעת ?
ת.
לא. אבל זה ידוע".
(עמ' 18 שורות 10-13).

אין להכביר במילים, טענה שכזו בדבר ירידת ערך בנדל"ן ובהקשר של הנסיבות הנטענות, אינה בגדר ידיעה שיפוטית, ויש לתמוך את הטענה בחוות-דעת ערוכה כדין. מה גם, שלעסק רישיון כדין.

סוף דבר

85.
לאור המקובץ לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי עמי לא הפר את הצו שניתן במסגרת פסק הדין משנת 1995, ועל כן, דין הבקשה לביזיון בית המשפט להידחות.

86.
בנוגע לתביעת הנזיקין, משקבעתי כי עמי לא הפר את פסק הדין, לא היה מקום שהעירייה תפעל כנגד העסק. כמו כן, נחה דעתי כי העירייה פעלה כרשות סבירה, ולא התעלמה מפניותיו של התובע. מה גם, שלא הוכח בפני
כי התובע סובל ממטרדי ריחות בביתו, כתוצאה מפעילות העסק, ולא הוכח נזק. לפיכך, דין תביעה זו להידחות, ודין הודעת צד ג' להידחות גם כן.

87.
בנסיבות העניין, התובע יישא בהוצאות משפט בסך של 2,500 לעירייה, בתוספת שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ש"ח, ובהוצאות לנתבע בסך של 2,500 ₪, ובשכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪.

88.
בשולי הדברים אעיר - ערה אני כי התובע יוצג על ידי הסיוע המשפטי, יחד עם זאת הבאתי אל הכף את התנהלות ההליך, ומשכו, ההוצאות הכרוכות בו, ועל כן פסקתי הוצאות ושכ"ט עו"ד במשורה.

המזכירות תמציא את פסק-הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום,
ח' אלול תשע"ח, 19 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 2794-05/13 זכי רחמני נ' משה עמי, עיריית רמת גן (פורסם ב-ֽ 19/08/2018)