פסקי דין על אולמות ומסעדות דאוד (2001) בע"מ | פסקי דין על אולמי אחים סעיד אל-דאהוד | פסקי דין על טארק סעיד | פסקי דין על תאמר סעיד |

16910-01/16 א     21/08/2018




א 16910-01/16 אולמות ומסעדות דאוד (2001) בע"מ נ' אולמי אחים סעיד אל-דאהוד בע"מ, טארק סעיד, תאמר סעיד








בית המשפט המחוזי בחיפה



ת"א 16910-01-16 אולמות ומסעדות דאוד (2001) בע"מ
נ' אולמי אחים סעיד אל-דאהוד בע"מ
ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כבוד השופטת
אורית וינשטיין


התובעת:

אולמות ומסעדות דאוד (2001) בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד יובל אדלר
ועדי ערמן
משרד עו"ד בן ארי
, פיש


נגד


הנתבעים:

1.אולמי אחים סעיד אל-דאהוד בע"מ

2.טארק סעיד

3.תאמר סעיד
ע"י ב"כ עו"ד ויקטור מנסור





פסק דין


פתח דבר:
1.
התובענה שבפני
י עניינה הוא טענת התובעת, אולמות ומסעדות דאוד (2001) בע"מ
(להלן – התובעת) כי הנתבעים עשו ועושים שימוש שלא כדין בשם המסחרי "אולמי דאוד" (להלן – השם המסחרי) השייך לה או בשם דומה לו עד כדי הטעייה. לפיכך, עותרת התובעת לסעד של צו מניעה קבוע ולתשלום פיצוי בשל עוולת גניבת עין על פי חוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999 (להלן – חוק עוולות מסחריות).
2.
לטענת התובעת,
היא השכירה לנתבעים
, חברת אולמי אחים סעיד אל-דאהוד בע"מ
, (ובשמה הקודם - חברת אולמי אחים סעיד בע"מ) (להלן – הנתבעת) ולמנהלי הנתבעת - מר תאמר סעיד
ולמר טארק סעיד
(להלן כל אחד מהם בנפרד – מר סעיד; כולם ביחד יכונו – הנתבעים),
את המבנה בו היה קיים אולם האירועים שהופעל על ידה, והתירה להם את השימוש בשמה המסחרי, וזאת למשך תקופת השכירות ובתנאים שנקבעו בהסכם השכירות.
לאחר תום השכירות, נמכר המבנה לנתבעים על ידי בעליו, בעל המניות של התובעת, מר עפיף דאוד (להלן – מר דאוד), אולם בעסקה זו לא נמכרה לנתבעים זכות השימוש או הבעלות בשם המסחרי. לפיכך, טוענת התובעת כי זכות הנתבעים לשימוש בשם המסחרי פגה משהסתיים הסכם השכירות ובהתאם להוראותיו.

הנתבעים, מצדם, טוענים כי הסכם המכר, כמו גם הסכם השכירות שבו ניתנה להם האופציה לרכוש את המבנה, גיבשו את זכותם לעשות שימוש בשם המסחרי גם לאחר תום תקופת השכירות, ועל כן טוענים כי דין התביעה להידחות.

רקע כללי:

3.
התובעת הוקמה בשנת 2001 והפעילה עסק של אולמי חתונות ואירועים תחת השם המסחרי "אולמי דאוד". עסקה של התובעת הופעל במבנה בכפר יאסיף (לעיל ולהלן – המבנה), אשר הוקם בשנת 1997 והיה בבעלותו של מר דאוד.
4.
ביום 12.1.11 נחתם הסכם שכירות (נספח 3 לתצהירו של מר דאוד) בין התובעת ומר דאוד - מצד אחד, לבין הנתבעים - מצד שני, לפיו השכירה התובעת את המבנה בו הופעל עסקה לנתבעים (להלן – הסכם השכירות הראשון). בהסכם השכירות הראשון נקבעה תקופת השכירות לתקופה של חמש שנים, כאשר בגין כל חודש מתקופה זו הועמדו דמי השכירות
על סך של 83,333.33 ₪ בצירוף מע"מ (ובסך הכל 1 מיליון ₪ לשנה).
5.
ביום 1.1.12 נחתם הסכם שכירות שני (נספח 5 לתצהירו של מר דאוד) בין אותם הצדדים (להלן – הסכם השכירות השני), אשר במסגרתו ניתנה לנתבעים
זכות אופציה שניתנה לנתבעים לרכוש את הנכס, ובהתאם צורף כנספח להסכם השכירות השני נוסח של הסכם מכר (להלן – הסכם אופציה למכר). תקופת השכירות על פי הסכם השכירות השני נקבעה לתקופה של שלוש שנים, כאשר בגין כל שנה מתקופה זו הועמדו דמי השכירות על סך של 630,000 ₪ בצירוף מע"מ.


בסעיף 17 להסכם השכירות השני קיימת התייחסות לשם המסחרי, ולפיו הוסכם כדלקמן:
"17.1
מוסכם כי המושכר ימשיך לשאת את השם העסקי הידוע שלו כ"אולמי דאוד" למשך כל תקופת השכירות, ואין השוכר רשאי לשנות את שם העסק לאורך כל תקופת השכירות, אלא אם ניתנה לו הסכמה בכתב ומראש ע"י המשכירה.
17.2
השוכר מתחייב לפעול ולשמור במשך כל תקופת השכירות על המוניטין הרב שרכש העסק, והשוכר מנוע מלעשות שימוש בשם "אולמי דאוד" בכל מקום מחוץ למושכר הן בתקופת השכירות והן בחלוף תקופת השכירות, למעט השימוש לצרכי פרסום העסק והתנהלות מול ספקים ולקוחות.
17.3
מוסכם כי פגיעה במוניטין של המושכר ו/או שימוש בשם העסק שלא למטרת השכירות, מהווה הפרה יסודית של חוזה זה.
17.4
למען הסר ספק, שם העסק "אולמי דאוד" הינו סימן מסחרי השייך למשכירה בלבד אשר בתום תקופת השכירות ו/או ביטול החוזה מכל סיבה שהיא, יהא השוכר ו/או מי מטעמו מנועים מלעשות שימוש כלשהו בשם "אולמי דאוד
"."
6.
בסמוך לתום תקופת השכירות על פי הסכם השכירות השני, ולאחר משא ומתן שהתנהל בין הצדדים אשר כלל עריכת מספר טיוטות, נחתם ביום 18.12.14 הסכם מכר (נספח 9 לתצהירו של מר דאוד) לפיו מכר מר דאוד את כל זכויותיו במבנה לנתבעת (להלן – הסכם המכר).
הסכם המכר מגדיר את מהות הנכס הנמכר באופן הבא:

"הואיל: והמוכר הוא בעל כלל זכויות הבעלות והמחזיק הבלעדי בנכס מקרקעין המצוי בגוש 18772 חלקות 26 ו-27 מאדמות כפר יאסיף, המסומן בתב"ע מאושרת במס' 100 ובטבלת חלוקה בגוף התב"ע במספר 100/1, ששטחו 4,453 מ"ר נטו ומחולק באופן שבחלקה מס' 26 קיימים 1,250 מ"ר ובחלקה 27 קיימים 3,203 מ"ר (להלן: "נכס המקרקעין")
והואיל:
ונכס המקרקעין הינו מגרש שבחלקו המזרחי ניצב מבנה בן 3 קומות המכיל בקומת הקרקע משרדים ומחסנים המשמשים את האולם, ובתי מלאכה שחלקם מושכר לבעלי מוסכים, מבואה ושטחי אחסנה. בקומה הראשונה מכיל המבנה מטבח 1 ואולם אירועים, ובקומה השנייה קיימת מסעדה ומדרגות חירום מברזל. (כל התיאור דלעיל ייקרא להלן: "המקרקעין" ו/או "הנכס), מצורפת בזאת התב"ע ומהווה נספח א' להסכם זה.
"
7.
השאלה העיקרית העומדת להכרעה לפניי במסגרת הליך זה היא האם כחלק מהסכם המכר נמכרה לנתבעים זכות השימוש או הבעלות בשם המסחרי, כפי טענתם, או שמא זכות הנתבעים לשימוש בשם המסחרי באה לקיצה משהסתיים הסכם השכירות, ומשכך - שימוש הנתבעים בו לאחר תום תקופת השכירות נעשה בניגוד לדין, כטענת התובעת, ואם אמנם כך – האם שימוש זה מזכה את התובעת בסעד בגין עוולת גניבת עין לפי חוק עוולות מסחריות.
תמצית טענות התובעת:
8.
הנתבעים הודו למעשה כי לתובעת מוניטין בשם המסחרי וכי הם עושים בו שימוש. מנגד, הנתבעים לא הציגו כל ראיה כי רכשו מוניטין אלה, וזאת בשעה שהנטל מוטל עליהם להוכיח זאת.
9.
הנתבעים מעלים טענות עובדתיות סותרות באשר לשאלות מהותיות בהליך. מחד, טוענים הם כי לא קיים כל מוניטין בשם המסחרי, ומאידך – כי רכשו אותו. אין מקום להידרש לטענות עובדתיות סותרות.
10.
העובדות שהוכחו מלמדות כי לשם המסחרי קיים מוניטין: לטענת הנתבעים הם שילמו עבור המוניטין במסגרת הסכם המכר; הנתבעים הצהירו באופן מפורש בהסכמי השכירות כי לתובעת מוניטין בשם המסחרי; הנתבעים "נלחמים" על מנת שיותר להם לעשות שימוש בשם המסחרי, באופן המלמד אף על ערכו של המוניטין; הנתבעים הוסיפו לשם הנתבעת את המילים "אל דאהוד" וזאת לאחר שהתובעת פנתה אליהם בעניין השימוש שלא כדין בשם המסחרי, וחרף טענתם כי כבר רכשו את המוניטין;

ג
ם במסגרת הליך זה אישרו הנתבעים את דבר קיומו של מוניטין. אף יתר העדים, בין אם מטעם התובעת ובין אם מטעם הנתבעים, העידו על קיומו של המוניטין. גם אם נכונה טענת הנתבעים, שלא הוכחה, כי התובעת ספגה הפסדים במהלך פעילותה, אין הדבר מלמד על העדר מוניטין.
11.
אין בסיס לטענת הנתבעים כי רכשו את המוניטין השייך לתובעת. הנתבעים טענו ששילמו עבור מוניטין, וטענה זו, לא רק שסותרת חוות דעת השמאי מטעמם לפיו שווי המוניטין הוא אפס, אלא שהנתבעים אף לא הבהירו מהו הסכום ששולם עבור המוניטין ומתי שולם, כאשר הם הציגו בעניין זה גרסאות סותרות וכן העלו טענות שהן בבחינת הרחבת חזית אסורה.
12.
בשני הסכמי השכירות הובהר כי בתום תקופת השכירות הנתבעים יהיו מנועים מלעשות שימוש בשם המסחרי. אשר להסכם המכר, הרי שמדובר בהסכם למכר זכויות במקרקעין בלבד, שרק מר דאוד צד לו ולא התובעת, כאשר בקשות הנתבעים להוסיף להסכם המכר את עניין השימוש בשם המסחרי, סורבו. אין ממש בטענה כי מצמד המילים
as is
המופיע בהסכם המכר משתמע כי הסכם זה כולל גם מכר של השם המסחרי. הנתבעים דיווחו למיסוי מקרקעין על רכישת זכויות במקרקעין בלבד, למרות שדיווח על רכישת השם המסחרי היה מפחית את חבות המס. כך גם עולה מפרוטוקול הנתבעת אודות הרכישה ומדוחותיה הכספיים.
13.
אין ממש בטענת הנתבעים כי השם המסחרי אינו שייך לתובעת כי אם למר דאוד, וכי משמכר מר דאוד את זכויותיו במקרקעין לנתבעים במסגרת הסכם המכר – נמכרו להם גם הזכויות בשם המסחרי. התובעת הוכיחה כי היא לבדה בעלת הזכויות בשם המסחרי ובמוניטין, וכי הסכם המכר שנחתם עם מר דאוד עסק במכירת הזכויות במקרקעין בלבד. אף בהסכמי השכירות נקבע כי השם המסחרי שייך לתובעת בלבד.
14.
אין יסוד לטענת הנתבעים כי כבר כי במהלך שנת השכירות הראשונה גילו הנתבעים כי מר דאוד הוליך אותם שולל בעניין קיומו של מוניטין בשם המסחרי, מה גם שמדובר בהרחבת חזית אסורה. טענה זו אף אינה מתיישבת עם הצהרות הנתבעים במסגרת הסכם השכירות השני בדבר המוניטין בשם המסחרי, ועם העובדה שהנתבעים מעולם לא ביקשו לבטל את ההסכמים.
15.
אין ממש בטענת הנתבעים כי ההפרש בין התמורה שנקבעה בטיוטת הסכם המכר שצורפה להסכם השכירות השני בסך 6.5 מיליון ₪, לבין התמורה במסגרת הסכם המכר החתום בסך 7,350,000 ₪ – מגלם תשלום בגין השם המסחרי.
16.
התחייבות התובעת ומר דאוד שלא להפעיל או לבנות אולם אירועים בטווח של 50 ק"מ, לא רק שאינה כוללת התחייבות שלא לעשות שימוש בשם המסחרי, אלא שהיא עצמה מלמדת כי המוניטין לא נמכר לנתבעים.
17.
רכישת שלט הניאון עליו מופיע שם התובעת, לא הוכחה, ובכל מקרה אינה מלמדת על רכישת הזכות להשתמש בשם המסחרי.
18.
טענת הנתבעים לפיה הם יצרו את המוניטין מהווה הרחבת חזית אסורה, ובכל מקרה סותרת את העובדות שהוכחו. מכל מקום, יש בה משום הודאה בדבר עצם קיום המוניטין.
19.
הוכח כי הנתבעים עושים שימוש בשם המסחרי השייך לתובעת וכי שימוש זה מביא לכך שהציבור הרחב עלול לחשוב כי מדובר בעסק התובעת או בעסק הקשור אליה. לפיכך, בוצעה עוולת גניבת עין לפי חוק עוולות מסחריות.
20.
שווי המוניטין בשם המסחרי הינו בסך של 900,000 ₪, זאת בהתאם לאמור בחוות דעתו של השמאי מר מוטי זייד (להלן – מר זייד). קביעה זו התבססה על ההפרש שבין שווי דמי השכירות (הכוללים גם את מוניטין התובעת), לבין שווי דמי השכירות הריאליים עבור הנכס, והיא אף נתמכת במקורות נוספים. מנגד, בחוות דעת הנתבעים באמצעות השמאי מר גדעון קרול (להלן – מר קרול), כלל לא הוערך שווי המוניטין. אף אין ממש בטענתו של מר קרול כי מר זייד טעה בחישוב השטחים במושכר.
21.
לחילופין, יש לפסוק לתובעת פיצוי לפי סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, הקובע פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק בסך של 100,000 ₪.
22.
לאור האמור, יש לקבל את התביעה, ליתן צו מניעה קבוע המורה לנתבעים לחדול מעשיית שימוש בשם המסחרי או שם דומה ולשנות את שמם לשם שאינו כולל את המילים "אולמי דאוד" או כל צירוף מילים דומה לרבות "אל דאהוד", וכן לחייב את הנתבעים בתשלום סכום התביעה במלואו.


תמצית טענות הנתבעים:
23.
התובעת לא הוכיחה כי קיים מוניטין בשם המסחרי. שוויו של המוניטין הוא אפס. מכל מקום, השם המסחרי כלל אינו שייך לתובעת, אלא נוצר שנים לפני שהחלה התובעת בהפעלת עסקיה. השם המסחרי היה שייך בעבר לחברת אולמי דאוד בע"מ, וזו מעולם לא העבירה הזכויות בשם המסחרי לתובעת. השם המסחרי שייך כיום למר דאוד או למבנה עצמו בו הופעל אולם אירועים ומסעדה תחת שם זה.
24.
הנתבעים התקשרו בהסכם השכירות הראשון בהסתמך על מצגי שווא שהוצגו בפני
הם אודות המוניטין של התובעת, כאשר בפועל התובעת נחלה כישלון כלכלי. מטעם זה אף הופחתו דמי השכירות במסגרת הסכם השכירות השני.
25.
התובעת מכרה את השם המסחרי והמוניטין לנתבעת במסגרת הסכם השכירות השני, כעולה, בין היתר, מהעובדה שניתנה לנתבעת אופציה לרכוש את הנכס, לרבות השם המסחרי, ולרבות הציוד, כדוגמת כלי האוכל ובגדי המלצרים, הנושאים את השם "אולמי דאוד", מההתחייבות להימנע מתחרות ברדיוס של 50 ק"מ וכן ממתן גישה לרשימת הלקוחות, שיטות ניהול ותוכנות מחשב של התובעת, שהם הלכה למעשה מרכיבי המוניטין.
26.
קיימות סתירות ואי-בהירויות בכל הנוגע להיקף שליטתו של מר דאוד בתובעת. כמו כן, מדובר בתובעת בלתי אמינה בהתחשב בכך שבהסכם בינה לבין מר דאוד צוין שטח שאינו נכון. מכל מקום, מר דאוד הוא הבעלים של המבנה הידוע בשמו העסקי "אולמי דאוד", ולפיכך הוא גם בעל השם המסחרי. הדבר נלמד אף מהעובדה שמר דאוד עשה שימוש בשמו זה בחברות נוספות שיש לו. ואם התובעת היא הבעלים של השם המסחרי, הרי שהסכמתה למכור את "מלוא זכויות המשכירה במושכר", משמעה הסכמתה למכור גם את הזכויות בשם המסחרי.
27.
הסכם השכירות השני מאפשר לנתבעת לעשות שימוש בשם המסחרי "בחלוף תקופת השכירות" מקום בו תחליט לרכוש את המושכר, וזאת "לצרכי פרסום העסק והתנהלות מול ספקים ולקוחות". התובעת אף התחייבה שלא להשכיר את הסימן המסחרי ברדיוס של 50 ק"מ, אם הנתבעת תממש את האופציה ותרכוש את המבנה. התחייבות זו של התובעת שלא להתחרות בנתבעת, היוותה את הבסיס להסכמי השכירות והמכר. בהסכם השכירות השני ניתנה אופציה לשוכרת לרכוש את המושכר, כהגדרתו בהסכם השכירות, ובהסכם זה הוא מוגדר המושכר באולם אירועים "הידוע כאולמי דאוד". כך גם הוגדר "הממכר" בהסכם המכר, ובחשבונית נכתב "אולם שמחות".
כמו כן, אף התובעת שותפה למתן האופציה, ואין זאת אלא המוניטין שיש לה בשם המסחרי. הטענה כי מדובר בזכות השכירות, או בציוד הקבע, הומצאה לצורך ההליך.
28.
בהסכם המכר התווסף לתמורה שהייתה נקובה בנוסח הסכם האופציה למכר, סך של
850,000 ₪ וזאת בגין כל הזכויות של התובעת ושל מר דאוד בנכס, לרבות המוניטין, הציוד הקבוע שהיה באולם עליו הוטבע השם המסחרי, ובכלל זאת האבן שעליה מסותת השם "אולמי דאוד" והמהווה חלק מהמבנה, וכן שלט ניאון שנשא את השם "אולמי ומסעדת דאוד", ואשר נכלל בטופס הפחת שהוגש למנהל מס שבח, הגם שמר דאוד מסר במסגרת גילוי המסמכים טופס פחת מזויף שבו נגרע השלט מהציוד השייך לאולם. בהסכם המכר נקבע כי המוכר מתחייב למסור לקונה את החזקה הבלעדית בנכס כשהוא ריק ופנוי מאדם במצבו כיום
as is
. משמע, לרבות השם המסחרי. אמנם רק מר דאוד חתום על הסכם המכר, אך יש לראות הסכם זה והסכם השכירות השני כמקשה אחת. מכל מקום, ההסכמים נוסחו על ידי ב"כ התובעת ויש לפיכך לפרשם לרעתה.
29.
הנתבעת הוסיפה לשמה את המילים "אל דאהוד" בתום לב. העובדה כי רשם החברות הסכים לרשום כך את שם החברה, מלמדת כי אין כאן הטעיה.
30.
לא מתקיימים התנאים המזכים בסעד בשל עוולת גניבת עין. התובעת לא הוכיחה שקיים לה מוניטין וכי השקיעה השקעות כלשהן ליצירת המוניטין, ואף אין לתובעת רישיונות עסק.
שוויו של המוניטין נוצר אך בידי הנתבעת. השם המסחרי "אולמי דאוד" אינו זכאי להגנה בהיותו מורכב משם גנרי ומשם משפחה נפוץ, והתובעת לא הוכיחה כי הציבור מזהה את הטובין והשירותים כשלה בלבד. מבחינה חזותית הסימן בו משתמשת הנתבעת שונה מהסימן המסחרי הנטען של התובעת, במיוחד בהתחשב בכך כי השימוש העיקרי בו הוא חזותי. אין אף כל חשש להטעיית ציבור הלקוחות או לתחרות בלתי הוגנת שכן התובעת אינה פעילה מאז שנת 2011, היא אינה מוכרת ונותנת את השירותים שמוכרת ומעניקה הנתבעת, ובכל מקרה כשמדובר באירוע באולם שמחות - מדובר בעסקה גדולה שהלקוח הפוטנציאלי בוחן היטב את פרטיה ואינו טועה. כמו כן, מדובר בלקוחות המשתייכים לציבור שאינו גדול, המכירים זה את זה.
31.
התובעת לא הוכיחה כי השם המסחרי הינו "סימן מסחרי מוכר היטב" כמשמעותו בפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], תשל"ב-1972.

כמו כן, פקודת סימני מסחר מאפשרת שימוש בשמו הגיאוגרפי של מקום עסקו שלו או של קודמו בעסק, כאשר עסקים רבים באזור עושים שימוש בשם אולמי דאוד לזיהוי כתובתם.
32.
התובעת לא הוכיחה את יסודות עילת עשיית עושר ולא במשפט, משום שבתחילת דרכה נחלה הפסדים בשל העדר מוניטין, וכן כי הנתבעת זכאית להשתמש בשם המסחרי.
33.
חוות דעתו של מר זייד מטעם התובעת באשר לשווי המוניטין חסרת כל בסיס, הן משום שלא ערך ביקור במקום וכן טעה בחישוב השטחים. כמו כן, מה שהוערך על ידי מר זייד כמוניטין, כולל מלבד השם המסחרי נכסים בלתי מוחשיים נוספים. אילו היה מבודד את המוניטין משאר המרכיבים, היה השמאי מגיע למסקנה כי שוויו אפסי.
35.
אין לתת אמון בגרסתו של עד התביעה, מר אחמד אבדאח, שלא עבד כמנהל בתובעת, אלא כמלצר ראשי עד לפיטוריו, ואף הציג בפני
הנתבעת מצג שווא באשר לרווחיות ולמוניטין התובעת, שכן הוא מצוי בסכסוך עם הנתבעת שפיטרה אותו על רקע מעשים פליליים.
36.
אף אין לתת אמון בעדותו של מר ג'ואד חטיב, המתחרה בעסק הנתבעת, לפיה ניהל מו"מ עם התובעת להשכרת או רכישת השם המסחרי, מה גם שמחקירתו ממילא עולה כי השם המסחרי אינו שייך לתובעת, אלא למר דאוד.
37.
כך גם אין לתת אמון בתצהירו של מר נביל יוסף באשר למוניטין בשם המסחרי, שכן מדובר במי שיש לו קשר עסקי עם מר דאוד, והינו בעל אינטרס עסקי מובהק.
דיון והכרעה:
א.
התשתית המשפטית - עוולת גניבת עין:
38.
סעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות, שכותרתו "גניבת עין", קובע כי:
"לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר"
39.
עוולת גניבת עין מותנית בהוכחת שני יסודות מצטברים: הראשון –
קיומו של מוניטין שרכש התובע, הטוען להפרתו, השני – החשש הסביר להטעיה של הציבור, כי השירות או הנכס שמציע הנתבע הם למעשה שירות או נכס של התובע או קשורים אליו. ככל שלא יוכח אחד משני היסודות האמורים – לא תקום כלפי הנתבע חבות בעוולה של גניבת עין.
לעניין זה ראו
ע"א 5792/99
תקשורת וחינוך דתי-יהודי משפחה (1997) בע"מ – עיתון "משפחה" נ' אס.בי.סי פרסום שיווק וקידום מכירות בע"מ – עיתון "משפחה טובה"
(23.5.01) שם קבע כבוד השופט מ. חשין:
"
בראש ובראשונה שומה עליו על תובע להוכיח כי רכש מוניטין בטובין או בשירותים שהוא מציע לציבור, לאמור: כי הציבור מזהה את הטובין או את השירותים שבהם מדובר עם עסקו של התובע-
הנפגע (לנוחות הדיון נדבר להלן אך בטובין, ודברים שנאמר יחולו, בשינויים המחויבים, על שירותים אף-
הם). פירוש הדברים הוא, שעל התובע להוכיח כי נתקיים בטובין אופי מבחין מיתר הטובין של העוסקים בענף. באין הבחנה בין טובין של התובע לבין טובין של זולתו, לא ניתן לומר כי קם לו מוניטין ייחודי כנדרש. נזכור כי על דרך העוולה של גניבת עין יכול תובע שירכוש מונופולין בטובין מסוימים; מונופולין, על דרך הכלל, אינו אהוד, ובצדק כך; חונק הוא תחרות חופשית, מסגיר הוא את הציבור בידיו של בעל-
המונופולין, ומכאן התביעה הבלתי
מתפשרת כי התובע – הנפגע, לטענתו – יוכיח תחילה שהציבור מזהה את הטובין שבהם מדובר (על דרך של שם, של כינוי של סימן) דווקא עם הטובין שלו. לא יעמוד בנטל זה – לא תקום עילה של גניבת עין. ובלשונו של המלומד

א' ח' זליגסון בספרו דיני סימני מסחר ודינים הקרובים להם [37], בעמ' 118:
במשפט בגין גניבת עין צריך התובע להוכיח כי השם, הסימן או התאור רכשו להם הוקרה והכרה (
reputation
) בקהל, ושהקהל התרגל לראות בסימן, בתאור או בשם את ציון עסקו או את ציון סחורותיו של התובע
. לא יוכל התובע להוכיח זאת
–
תידחה תביעתו מבלי שבית המשפט יכנס כלל לניתוח השאלה, אם מעשי הנתבע מהווים גניבת עין. "
א.1.
היסוד הראשון – קיומו של מוניטין:
40.
יסוד המוניטין איננו יסוד קל להוכחה, מאחר והגדרתו – היא עצמה אינה קלה. כך, קבע בית המשפט העליון ברע"א 371/89
ליבוביץ' נ' א. את י. אליהו בע"מ, פ"ד מד
(2) 309 (1990) כי:
"המושג מוניטין קשה להגדרה מדויקת וממצה
.
הכוונה היא לתדמיתו
החיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר הודות לה קיים שוק של לקוחות-בכוח, אשר מעוניינים ברכישתו."

הפסיקה קבעה כי תנאי להוכחת המוניטין הוא כי שם העסק מזוהה על ידי הציבור עם המוצר או השירות הניתן על ידו. וכדברי כבוד השופט י. עמית בע"א 5066/10 שלמה א. אנג'ל בע"מ נ' י.את א. ברמן בע"מ ואח' (פורסם בנבו 30.5.2013) (להלן: פרשת אנג'ל):
"על מנת להוכיח קיומו של מוניטין, נדרש תובע להראות כי בנסיבות המקרה הספציפי, השם, הסימן או התיאור זכו להכרה

בקהל, שהתרגל לראות בהם כמצביעים על עסקו או סחורותיו של התובע
. ככלל, ככל שהייחודיות העובדתית של המוצר קטנה יותר, נדרש שימוש נרחב יותר כדי לגבש מוניטין. בדומה, כאשר מדובר במצרך עממי המשמש את הציבור הרחב, נטל ההוכחה אינו קל, שכן לעתים הצרכן בוחר במוצר לא מפני שהוא מיוצר על ידי יצרן מסוים אלא מפני שהוא מעדיף את צורתו, את נוחיות השימוש בו או את המחיר שלו (עניין
פניציה
, בעמ' 241). מצדו השני של המטבע, ניתן לומר כי ככל שמדובר במוצר ייחודי הפונה לקהל לקוחות מצומצם, ניתן להסתפק בשימוש פחות נרחב וממושך. ודוק: שימוש נרחב יכול להוכיח רכישת מוניטין, ולרוב מהווה תנאי נדרש, אולם אין הוא תנאי מספיק. "מהותו של השימוש שנעשה היא החשובה. על התובע להוכיח כי נעשה שימוש כזה שהקונה בשוק מזהה את הסחורה כסחורתו שלו. זוהי בעצם הגדרתם של המוניטין..."
.
41.
ב
ע"א 18/86
מפעלי זכוכית ישראליים פניציה בע"מ נ'

les verreies de saint gobain
, מה(3) (23.4.1991) התווה בית המשפט העליון את דרכי הוכחת קיומו של מוניטין בעילה של גניבת עין.
כב' השופטת נתניהו קבעה כי שימוש ממושך ונרחב יכול שיהיה בכוחו להוכיח את רכישת המוניטין והוא בדרך כלל תנאי הכרחי אך לא מספיק. המבחן החשוב יותר הוא מהותו של השימוש שנעשה בסימן, כך שעל התובע להוכיח כי נעשה שימוש כזה שהקונה בשוק מזהה את הסחורה כסחורתו שלו. באשר לדרכי הוכחת מוניטין, קבעה כב' השופטת נתניהו כי יש לתת משקל מכריע לעדויות מקרב הציבור (להבדיל מעדויות סוכנים וקניינים), לכך שקהל הלקוחות אכן מזהה את מקור המוצר, כאשר אמצעי ההוכחה הוא על ידי עריכת סקר צרכנים.
מנגד, כב' השופט מלץ סבר כי אין לתת דגש לעדויות מקרב הציבור, וכי הדרישה לעריכת סקר צרכנים מטילה נטל כבד ובלתי סביר על התובע בעוולת גניבת עין. לגישתו, יש לבחון את אומד הדעת בדבר תודעתם של הצרכנים, קרי, האם אכן מזהה הציבור את המוצר כקשור עם מקורו, ולאור עיקרון זה יש לבחון את הממצאים העובדתיים השונים.
א.2.
היסוד השני – החשש להטעיית לקוחות:
42.
בהתאם לפסיקה, המבחן להוכחתה של הטעיה הוא מבחן אובייקטיבי לקיומו של חשש סביר שהמצג שהציג הנתבע יגרום לצרכן לטעות ולרכוש מוצר של הנתבע, בעוד שהוא סבור שהוא רוכש מוצר של התובע. לצורך הוכחת יסוד זה, לא נדרשת כוונת הטעייה, ואף לא נדרש להראות קיומה של הטעיה בפועל של צרכן זה או אחר; די בסיכון לקיום ההטעיה. עוד נקבע בפסיקה, כי ההטעיה קיימת ,לא רק שעה שהמוצר או השירות נחשבים בטעות למוצר או השירות של התובע, אלא גם כאשר הם נחשבים בטעות לקשורים אליו (ראו: ע"א 5066/10 שלמה א. אנג'ל בע"מ נ' י. את א. ברמן בע"מ (30.5.2013)).
43.
על מנת לקבוע האם קיים חשש ממשי להטעיית ציבור הלקוחות, התוותה הפסיקה, גם זו הנוגעת לדיני סימני המסחר, את "המבחן המשולש" המורכב מהמבחנים הבאים: (א) החזות והצליל; (ב) סוג הסחורה וחוג הלקוחות; (ג) שאר נסיבות העניין. למבחנים אלו הצטרף מבחן נוסף אשר כונה "מבחן השכל הישר" במסגרתו יש להשוות את הדמיון בין הרעיונות המועברים על ידי המוצרים או השירותים הנדונים.
ה"מבחן המשולש" פורט והוסבר בין היתר ברע"א 5454/02 טעם טבע (1988) טיבולי בע"מ נ' אמברוזיה סופהרב בע"מ, פ''ד נז(2) 438 (להלן – פרשת טיבולי), לאמור:
"הפסיקה קבעה שלושה מבחנים עיקריים (הידועים בכינוי "המבחן המשולש") המשמשים להכרעה בשאלת קיומו של דמיון מטעה:
מבחן המראה והצליל – זהו המבחן המרכזי מבין השלושה
. מהותו של מבחן זה הינה השוואת החזות והצליל של שני הסימנים לצורך בחינת מידת הדמיון ביניהם. קביעת קיומו, או היעדרו, של דמיון תיעשה תוך השוואת שני הסימנים בשלמותם אף כאשר כוללים הסימנים רכיב משותף שהינו תיאורי במהותו (ראו:
re christiansen's trade mark (1886) [15]; bale & church ltd. v. sutton, parsons & sutton (1934) [16]
וכן זליגסון בספרו הנ"ל [30], בעמ' 82). אין מדובר בהשוואה מדוקדקת של כל הברה בנפרד, שהרי אדם המכיר היטב את שני הסימנים ממילא איננו צפוי להתבלבל ביניהם. תחת זאת יש ליתן משקל לרושם הראשוני שנוצר בעת השוואת הסימנים תוך מתן דגש לכך שזיכרונו של הצרכן הממוצע אינו מושלם (ראו
המ' (ת"א) 4226/57
ינסון את ניקולסון נ' אייגר [12], בעמ' 197-196)."
באשר למבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות נקבעו בפרשת טיבולי הדברים הבאים:
"מבחן סוג הסחורות אומץ על-ידי הפסיקה עוד טרם תיקון 1965, שבמסגרתו הוספה לפקודה, בנוסחה דאז, הגדרת המונח "הפרה" (ראו
ע"א 261/64
הנ"ל [9], בעמ' 278). ככל שמבחן זה מתייחס למידת הדמיון בין מוצרי התובע והנתבע אשר לגביהם נעשה שימוש בסימני המסחר, נראה כי מקומה של הסוגיה הוא במסגרת בחינה אם התקיימו הדרישות אשר בסיפה של הגדרת הביטוי "הפרה", כלומר בעת בדיקת שאלת ההגדר (לדיון בעניין ההגדר ראו
ע"א 352/69
הנ"ל [1]). מבחן סוג הסחורות איננו מתמצה אך בשאלת הדמיון בין המוצרים, אלא הוא עוסק אף בהשפעת סוג המוצרים הנדונים על מידת הסכנה להטעיה. כך למשל נקבע כי כאשר מדובר במוצרים שעלותם גבוהה או בשירותים בעלי חשיבות גבוהה, ייטו הצרכנים לערוך בדיקה מעמיקה יחסית טרם ביצוע העיסקה. על-כן הסיכוי לטעות קטן יותר (
ע"א 2626/95
הנ"ל [8], בעמ' 806-805;
ע"א 210/65
הנ"ל [6], בעמ' 676;
pianotist co.'s application (1906) [19], at pp. 777-778
). אף מבחן חוג הלקוחות מורכב משתי עניינים משלימים: האחד, אם המוצרים פונים לאותו חוג לקוחות; השני, כיצד משפיעה זהותם של הלקוחות הנוהגים לרכוש את הסחורה על הסיכוי להטעיה. ככל שמדובר בחוג לקוחות מצומצם ומובחן, בעל כושר הבחנה מפותח יותר, כך פוחתת סכנת ההטעיה (
ע"א 210/65
הנ"ל [6], בעמ' 676. ראו גם: זליגסון בספרו הנ"ל [30],
בעמ' 81, וכן
diamond t. motor car co.'s application (1921) [20], at p. 385
)."


באשר למבחן יתר נסיבות העניין קבעה פרשת טיבולי כי:

"מבחן זה הינו מבחן לוואי המאגד בתוכו את שאר הנסיבות הספציפיות של המקרה אשר לא הובאו בחשבון במסגרת המבחנים האחרים. כך למשל נקבע כי בעת דיון בהתנגדות לרישומו של סימן מסחר ישנה חשיבות למידת הפרסום שממנו נהנה הסימן המהווה עילה להתנגדות (
בג"ץ 197/51
קוקה קולה נ' השותפות ויטה [11], בעמ' 783)."



ולבסוף, אוזכר בפרשה זו גם מבחן השכל הישר:
"נוסף על המבחן המשולש שפורט לעיל, ראוי להזכיר כלי נוסף העשוי לשמש להכרעה בשאלת הדמיון בין סימני מסחר, אשר זכה לכינוי "מבחן השכל" (זליגסון בספרו הנ"ל [30], בעמ' 81-80). בבסיסו של מבחן זה עומדת העובדה כי לעתים מגלם סימן המסחר מסר רעיוני כלשהו, מעין אוּמנות קונספטואלית. במצבים כאלה יש להשוות את מידת הדמיון בין הרעיונות המועברים על-ידי שני הסימנים. במקרים שבהם המסר הרעיוני העומד בבסיס סימנו של הנתבע זהה, או דומה, מהותית לזה העולה מסימנו של התובע, עשוי בית-המשפט לראות בכך הפרה אף אם הסימנים שונים זה מזה בחזות ובצליל (השוו
בג"ץ 197/51
הנ"ל [11], בעמ' 783-782)."
44.
אבחן עתה האם בנסיבות המקרה שלפניי עמדה התובעת בנטל המונח על כתפיה על פי הדין, דהיינו – האם הוכח כי השם המסחרי שייך לתובעת, כי קיים לתובעת מוניטין בשם המסחרי, וכי השימוש שנעשה בו על ידי הנתבעים יש בו משום עוולה של גניבת עין.
ב.
התשתית העובדתית:
ב.1.
כללי:
45.
אקדים ואומר כי לאחר שבחנתי את כל חומר הראיות, עיינתי בכל המסמכים, שמעתי את כל העדויות והתרשמתי באופן בלתי אמצעי מהעדים שהעידו בפני
י, ולאחר ששקלתי את כל טענות הצדדים - הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבעים אכן עושים שימוש שלא כדין בשם המסחרי השייך לתובעת.
46.
סבורני כי טענותיהם של הנתבעים לפיהן לא קיים מוניטין לשם המסחרי, ולחילופין, כי קיים מוניטין אך הוא נמכר להם על ידי התובעת או על ידי מר דאוד, לא זו בלבד שהן טענות עובדתיות סותרות, ודי בשל כך לדחותן, אלא שהן אף אינן מתיישבות עם חומר הראיות. מחומר הראיות עולה באופן ברור כי קיים לתובעת מוניטין בשם המסחרי, וכי זכות השימוש בשם המסחרי ניתנה לנתבעים וזאת אך ורק למשך תקופת השכירות ולא מעבר לכך.
47.
לעמדתי, אין בהסכם השכירות השני, ובכלל זאת בזכות האופציה שניתנה במסגרתו לנתבעת לרכוש את המבנה, דבר וחצי דבר היכול להתפרש כמתן זכות שימוש בשם המסחרי לאחר תום תקופת השכירות. באותה מידה, אין דבר וחצי דבר בהסכם המכר היכול להתפרש כמכירה של השם המסחרי לנתבעים.
היפוכו של דבר הוא הנכון: נסיבות כריתת הסכם המכר מלמדות כי התובעת סירבה באופן מובהק ובמפורש להעניק לנתבעים זכות כלשהי בשמה המסחרי.
48.
אין כל יסוד לניסיונם של הנתבעים להיתלות באיזו הוראה או באיזו הפנייה או באיזו מינוח או באיזו נסיבה שולית (כדוגמת הסיתות על גבי האבן בחזית המבנה) - כמבסס את זכותם לעשות שימוש בשם המסחרי. חלק ניכר מהטענות שהושמעו על ידם בהקשר זה היו טענות מופרכות, הנוגדות את ההיגיון הבסיסי ואת השכל הישר, מעוותות את המציאות ואת הכתוב, הן לפי פשוטו והן לפי רוחו, ומוטב שלא היו נטענות. בחלקן היו אלה טענות הסותרות טענות אחרות של הנתבעים, שאף הן עצמן טענות הסותרות טענות קודמות אחרות שהיו להם, וחוזר חלילה בבחינת "כל הישר בעיניו ייעשה". אין צורך לומר כי בית המשפט מצווה לראות את הדברים נכוחה.
כפי שכבר נאמר במקום אחר: "אין בית המשפט יכול לאטום עיניו ואוזניו... מעשה שוטה שבעולם" (רע"א 3798/07 זריהן נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (2008); רע"א 4088/14 סנא בדיר נ' רשות מקרקעי ישראל (2.7.2014)).

49.
עוד הגעתי לכלל מסקנה כי מחומר הראיות עולה כי
בשל השימוש שלא כדין שעושים הנתבעים בשם המסחרי, מתקיים חשש להטעיית הלקוחות, משום שציבור הלקוחות עשוי לסבור כי השירות המוצע על ידי הנתבעת – שירות של אולם אירועים - קשור לתובעת, שעה שלא קיים קשר כאמור. לפיכך מתקיימות יסודות עוולת גניבת עין.

50.
בנסיבות אלה, דין התביעה להתקבל ויש ליתן לתובעת סעדים מתאימים, והכל כמפורט בהרחבה להלן.
ב.2.
האם לתובעת מוניטין בשם המסחרי?
טענות עובדתיות סותרות באשר לקיום מוניטין בשם המסחרי והשתק שיפוטי:
51.
הנתבעים טענו כי אין לשם המסחרי מוניטין. באותה נשימה אף טענו כי הם רכשו את המוניטין, וכי מוניטין זה שייך להם. כפי שכבר צוין על ידי בעבר במסגרת ההליך דנן, בין היתר בהחלטותיי מיום 8.8.16 ומיום 4.2.17, המדובר בטענות עובדתיות סותרות. תקנה 72(ב) לתקנות סדרי הדין האזרחי קובעת כי:
"בכתב טענות אין לטעון כנגד אותו בעל דין טענות עובדתיות חלופיות, אלא אם כן הצהיר הטוען כי העובדות כהוויתן אינן ידועות לו; אין באמור בתקנה זו כדי למנוע טענות משפטיות חלופיות".
52.

גם בהלכה הפסוקה נקבע כי במצב דברים בו מעלה בעל דין טענות עובדתיות סותרות באותו הליך, על בית המשפט למנוע זאת, מכוח דוקטרינת "ההשתק השיפוטי". לעניין זה ראו רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ''ד נט(6) 625 (8.3.2005):
"הטענה בדבר השתק שיפוטי יכולה להתעורר מקום שבו אחד מבעלי-הדין מעלה טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך עצמו או בשני הליכים שונים (ניתן לראות באיסור על העלאת טענות עובדתיות חלופיות כנגד אותו בעל-דין בכתב-טענות אחד משום דוגמה של השתק שיפוטי; האיסור קבוע בתקנה 72(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984
). התכלית שמאחורי ההשתק השיפוטי היא למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי-המשפט".

53.
ברי, כי שתי הטענות שהעלו הנתבעים, דהיינו הטענה לפיה אין לתובעת מוניטין, והטענה כי הנתבעים רכשו את המוניטין – אינן יכולות לדור בכפיפה אחת; שהרי אם לא קיים מוניטין בשם המסחרי – מדוע רכשו אותו הנתבעים, כפי טענתם, ומדוע עומדים הם בתוקף על זכות השימוש בו במסגרת תביעה זו?
54.
במסגרת סיכומי טענותיהם ניסו הנתבעים ליישב סתירה זו בין שתי הטענות, והעלו טענה נוספת, לפיה השם המסחרי אמנם נרכש על ידי הנתבעים, אך שוויו היה אפס, אך הם אלה שיצרו לו את המוניטין החל מהשלב שבו שכרו את האולם ובעקבות השקעות שהשקיעו בפרסום וכיוצ"ב.
אין מקום לקבל טענה זו, שאינה עולה בקנה אחד עם טענות אחרות של הנתבעים, ובכלל זאת הטענה כי שילמו עבור המוניטין בהסכם המכר, וזאת מספר שנים לאחר שהחלו, כטענתם, ליצור בעצמם את המוניטין. זאת ועוד, טענה זו, כמו הטענה שאין לתובעת מוניטין בשם המסחרי, עומדת בסתירה מוחלטת להצהרות הנתבעים במסגרת הסכמי השכירות בדבר קיומו של מוניטין בשם המסחרי לתובעת.
55.
ואכן, הנתבעים הצהירו במסגרת הסכמי השכירות כי התובעת רכשה "מוניטין רב" וכי הם מתחייבים לשמור עליו במהלך השכירות. לעניין זה ראו סעיף 17.2 להסכמי השכירות (ההדגשה איננה במקור):

"17.2
השוכר מתחייב לפעול ולשמור במשך כל תקופת השכירות על המוניטין הרב שרכש העסק, והשוכר מנוע מלעשות שימוש בשם "אולמי דאוד" בכל מקום מחוץ למושכר הן בתקופת השכירות והן בחלוף תקופת השכירות, למעט השימוש לצרכי פרסום העסק והתנהלות מול ספקים ולקוחות."
אף הוסכם בסעיף 17.3 להסכמי השכירות כי פגיעה במוניטין מהווה הפרה יסודית של ההסכם:
"17.3
מוסכם כי פגיעה במוניטין של המושכר ו/או שימוש בשם העסק שלא למטרת השכירות, מהווה הפרה יסודית של חוזה זה."
כמו כן, פגיעה במוניטין של התובעת או שימוש לרעה בו, הוגדרה על ידי הצדדים להסכמי השכירות כהפרה יסודית המאפשרת לתובעת לבטל את ההסכם בהתקיימותה. ראו סעיף 25.2 תת סעיף 3 להסכמי השכירות:
"25.2
מבלי לגרוע מכלליות האמור לעיל בסעיף 25.1 לעיל, מוסכם כי המשכירה תהא רשאית לבטל את החוזה ולממש את הבטוחות שניתנו לה בהתאם לתנאי חוזה זה, בכל אחד מהמקרים הבאים שכל אחד מהם ייחשב להפרה יסודית של החוזה:
25.2.3
פגיעה במוניטין של שם העסק "אולמי דאוד" ו/או שימוש לרעה בו ו/או שלא בהתאם תנאי חוזה זה."
56.
בית המשפט העליון פסק זה מכבר כי אדם החותם על מסמך, מוחזק כמי שקרא והבין את תוכנו וכי חתם עליו לאור הסכמתו

(ראו: ע"א 6055/04 לנדאו נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (12.7.2006). מר סעיד אף אישר בחקירתו הנגדית כי הצהרותיו במסגרת הסכמי השכירות באשר למוניטין התובעת הינן אמת (עמוד 193 לפרוטוקול שורות 15-17). הנתבעים מנועים, אפוא, מלהעלות טענות אשר סותרות את הצהרותיהם בהסכמי השכירות, והם מושתקים מלטעון כי אין לתובעת מוניטין בשם המסחרי.
הטענה להעדר מוניטין בשם המסחרי ומצג שווא בדבר קיום מוניטין:
57.
לטענת הנתבעים, בעת חתימת הסכם השכירות הראשון הוצג בפני
הם מצג שווא לפיו קיים לתובעת מוניטין בשם המסחרי, ורק בדיעבד נודע להם כי לא כך הדבר, וכי הסתבר להם שהתובעת נחלה כישלון כלכלי ומסחרי וספגה הפסדים. לדבריהם, מטעם זה הופחתו דמי השכירות ששולמו במסגרת הסכם השכירות השני מאלה שנקבעו בהסכם השכירות הראשון, דהיינו מ-1 מיליון ₪ לסך של 630,000 ₪.
טענה זו, לא רק שהיא בבחינת הרחבת חזית שכן לא נטענה בכתב ההגה, אלא שעל פניה גם היא מנוגדת לטענת הנתבעים כי שילמו עבור המוניטין במסגרת הסכם המכר. זאת ועוד, טענה זו גם אינה עולה בקנה אחד עם העובדה כי לאחר שגילו הנתבעים, לשיטתם, כי לא קיים המוניטין – הם התקשרו בהסכם השכירות השני עם התובעת, ואף במסגרתו חזרו והצהירו כי לתובעת יש מוניטין רב בשם המסחרי.

אזכיר בהקשר זה כי הסכם השכירות השני נחתם לאחר שהנתבעים שכרו את המבנה במשך כשנה, ומטבע הדברים במהלך תקופת השכירות למדו להכיר את עסק התובעת. אילו אכן היה מדובר בעסק שהינו "כישלון כלכלי ומסחרי" (כנטען בסעיף 15 לתצהיר העדות הראשית של מר סעיד), היו הנתבעים מפסיקים את השימוש בשם המסחרי בתום תקופת השכירות הראשונה ולא מתקשרים בהסכם השכירות השני.
58.
משנשאל מר סעיד בחקירתו הנגדית מדוע חתם על הסכם השכירות השני ואף הצהיר במסגרתו על קיום מוניטין לתובעת, לאחר שלדבריו התברר לו כי אין כך הדבר – לא סיפק העד תשובה משכנעת, וזאת בלשון המעטה. ראו עמוד 192 לפרוטוקול שורות 14-31 ועמוד 193 לפרוטוקול שורות 1-17:

"ש.
מפנה לסעיף 106 בתצהירך. אני מבין שהבנת שהעסק לא טוב בגלל ההצהרה הזו של עפיף.
ת.
נכון.
ש.
למה לא ביטלת את הסכם השכירות וב 2012 חתמת על הסכם חדש.
ת.
ראיתי שאני יכול להשקיע ולהגדיל את העסק. יש לי את השיטות שלי שירוויח. גם כל צוות העובדים שהיה פיטרתי והתחלתי מחדש. זה היה בסוף 2011, 2012 וחלק ב 2014. זה היה בשלבים.
ש.
אתה מבין שב 2011 שאין מוניטין, מדוע אתה חותם ב 2012 על הסכם שכירות חדש ומצהיר שיש מוניטין רב.
ת.
כי אני קונה את כל הזכויות האלה, וזה בבעלותי כבר וזה לא משנה. זה התפקיד שלי איך להרוויח ולהגדיל.
ש.
ב 2012 אתה מצהיר שלתובעת יש מוניטין רב?
ת.
זה מה שהוא אמר.
ש.
לשאלת בית משפט : אבל ב 2012 אתה אומר כבר שאתה יודע שזה לא נכון. אתה אמרת שאתה מעיין במסמכים ולא חותם על משהו שהוא לא נכון.
ת.
זה לא הכוונה.
ש.
אז למה לחתום על דבר כזה. למה לא לכתוב בדיוק מה הכוונה? בית משפט עובד לפי מסמכים ועל סמך מה שכתוב שם וכששני צדדים חותמים בידיעה ואחרי שקראו ועיינו והסכימו ולא התרשמתי שמישהו כפה עליך לחתום על איזה מסמך. לכן , כשאתה מבקש מבית משפט לקבוע משהו אחר ממה שאתה חתמת עליו זה נטל כבד ולא פשוט. יכול להיות שחשבת בראשך שלא משנה מה כתוב אתה רוצה לעשות מה שאתה רוצה. אך ההסכם כתוב בו מה שכתוב. אז להגיד היום שבסוף 2011 אני יודע שאין מוניטין ובסוף 2012 אתה חותם שיש מוניטין.
ת.
קודם כל הוא טען שיש והסעיף נרשם בהסכם.
ש.
ואתה מסכים לו. אתה לא אומר שהוא לא נכון.
ת.
אני הסכמתי לו כי אני כבר קניתי את השם הזה והערך שלו לא משנה, זה שלי.
העד ממשיך:
ש.
אז הצהרת הצהרות לא נכונות כי לא היה לזה ערך בשבילך.
ת.
גם לעפיף זה לא היה חשוב .
ש.
אתה מצהיר שהמוניטין הוא של התובעת בשנת 2012 .
ת.
הוא הצהיר ואני לפי הצהרתו הסכמתי. הוא גם הצהיר שיש לתובעת זכות להשכיר לי ובסוף התגלה שלא.
ש.
כשאתה מצהיר בחוזה השכירות שלתובעת מוניטין רב ואתה מתחייב לשמור עליה, זו הצהרה שקרית שלך .
ת.
לא."
הנה כי כן - העד לא סיפק גרסה
קונקרטית ומבוססת התומכת בטיעון הנתבעים בדבר העדר מוניטין, או בדבר מצגי שווא שהוצגו לו בעניין זה על ידי התובעת, ומכל מקום א
ין בכוחה של עדותו המאוחרת בעל פה, כדי לסתור הצהרות קודמות שלו בכתב שנעשו במסגרת הסכמי השכירות. יתר על כן, גם הטענה שהושמעה מפיו של מר סעיד כאילו רכשו הנתבעים את המוניטין בשם המסחרי עוד לפני החתימה על הסכם השכירות השני – איננה נכונה עובדתית ואינה נתמכת באף מסמך. אזכיר שוב, כי בהסכם השכירות הראשון ניתנה לנתבעת זכות שימוש בשם המסחרי בלבד, וזאת רק למשך תקופת השכירות ועל פי התנאים שנקבעו באותו הסכם.
59.
אין חולק כי בהתאם להסכם השכירות הראשון דמי השכירות הועמדו על סך של 1,000,000 ₪ בצירוף מע"מ עבור כל שנת שכירות, ובהסכם השכירות השני הופחתו דמי השכירות לסך של 630,000 ₪ בצירוף מע"מ עבור כל שנת שכירות. עם זאת, הסיבה שבגינה הופחתו דמי השכירות, שנויה במחלוקת בין הצדדים: מר דאוד טען כי הסיבה לכך היא חוסר יכולתם של הנתבעים לעמוד בדמי השכירות שהוסכמו במסגרת הסכם השכירות הראשון (סעיף 19 לתצהירו של מר דאוד), בעוד שמר סעיד טען כי הדבר נבע מתדמיתה השלילית של התובעת והצורך להשקיע כספים במבנה (סעיף 18 לתצהירו של מר סעיד).
עוד הוסיפו הנתבעים וטענו בסיכומיהם כי הפחתת דמי השכירות מהווה הודאה כי ההצהרות בהסכם השכירות הראשון באשר למוניטין התובעת היו הצהרות שווא.
60.
תהא הסיבה להפחתת דמי השכירות בהסכם השכירות השני אשר תהא – ואיני מוצאת לנכון להכריע בעניין זה לצורכי תובענה זו – ברי, כי לא ניתן לקבל את טענת הנתבעים לפיה דמי השכירות הופחתו בשל העדר מוניטין. כאמור, הטענה בדבר העדר מוניטין אינה עולה בקנה אחד עם הצהרותיהם של הנתבעים, כמו גם עם הנטען על ידם כי רכשו את המוניטין מהתובעת. יתר על כן, בהסכם השכירות השני אין כל זכר לכך שהפחתת דמי השכירות נובעת ממוניטין שלילי של התובעת, נהפוך הוא – הצדדים הצהירו על המוניטין הרב שרכש עסק התובעת (ראו סעיפים 17.2, 17.3 ו-25.2.3 אשר צוטטו לעיל). לשון הסכם השכירות השני היא חד משמעית וחזקה שהיא מבטאת את כוונת הצדדים, שכן הלכה פסוקה היא "כי משמעותה הרגילה של הלשון שבה בחרו הצדדים בחוזה באה לשקף את המוסכם ביניהם, וכי הגשמת המוסכם בין הצדדים היא גם תכליתו של החוזה" (ראו: ע"א 779/89 שלו נ' סלע חברה לבטוח בע"מ, מח (1) 221 (22.8.1993)).

61.
אמנם, הטענה בדבר העדר קיומו של מוניטין היא טענת הגנה, ואין בה כדי לגרוע מחובתה של התובעת להוכיח קיומו של מוניטין, לצורך הוכחת קיומו של היסוד הראשון בעוולת גניבת עין. אלא שהמקרה הנדון בפני
י אינו המקרה הקלאסי של תביעה בעוולה של גניבת עין, בין שני צדדים שאינם קשורים. במקרה הנדון עסקינן בשני צדדים שהיו קשורים במערכת חוזית, וכאמור לעיל – במסגרת אותה מערכת חוזית הצהירו הצהרות מחייבות. אחת מבין ההצהרות המחייבות הללו היא ההצהרה של הנתבעים בדבר קיומו של מוניטין בשם המסחרי. לגישתי, במצב הדברים הקונקרטי לעניין שבפני
י – די בכך כדי לקבוע כי התובעת הרימה את הנטל המונח על כתפיה להוכחת קיומו של רכיב המוניטין לצרכי עוולת גניבת עין.
62.
סיכומו של דבר, הנני דוחה את טענות הנתבעים בדבר העדר קיומו של מוניטין ובדבר מצג השווא שהוצג בפני
הם בעניין זה.
העדויות בנוגע לקיומו של מוניטין בשם המסחרי:

63.
די לכאורה באמור לעיל, על מנת להגיע למסקנה כי אין מקום לקבל את טענת ההגנה של הנתבעים לפיה לתובעת לא קיים מוניטין בשם המסחרי. עם זאת, ובבחינת למעלה מן הצורך אציין כי גם הראיות הנוספות שעמדו לנגד עיניי, ובכלל זאת עדויותיהם של העדים שהעידו בפני
י מטעם שני הצדדים, מלמדות בבירור כי לתובעת קיים מוניטין בשם המסחרי.
64.
אזכיר, כי ההלכה הפסוקה קבעה כי לצרכי הוכחת קיומו של מוניטין לפי דיני גניבת עין עומדות לתובע מספר דרכי הוכחה, אשר מטרתן הסופית היא "להראות כי בנסיבות המקרה הספציפי, השם, הסימן או התיאור זכו להכרה

בקהל, שהתרגל לראות בהם כמצביעים על עסקו או סחורותיו של התובע
" (פרשת אנג'ל בפסקה 10). בנסיבות המקרה הנדון סבורני כי הוכח שלתובעת, ולשם המסחרי שלה, תדמית חיובית בעיני הציבור, וזאת כפי שיפורט להלן.

65.
בחקירתו הנגדית העיד מר סעיד במספר הזדמנויות כי יש לתובעת מוניטין. כך למשל, העיד כי הכיר היטב את עסק התובעת עוד לפני שהחלה תקופת השכירות (עמ' 181 לפרוטוקול ש' 31-32):


"ש.
כתושב כפר יאסיף, לפני שהתחילה השכירות, מה שמעת על אולמי דאוד?

ת.
שמעתי טוב, אולם שעובד.
"

בהמשך חקירתו הנגדית העיד מר סעיד כי העסק של מר דאוד הינו עסק מרוויח (ראו עמ' 183 לפרוטוקול שורות 12-17):

"ש.
לפני שהתחלת משא ומתן עם עפיף, היו לא יחסים איתו?

ת.
לא.

ש.
הכרת אותו?

ת.
רגיל, מהכפר.

ש.
אז למה סמכת עליו בעיניים עצומות?

ת.
כי יודעים שיש לו עסקים והעסק שלו מרוויח, והוא המשיך לדבר ככה."

מר סעיד אישר כי השימוש בשם המסחרי הועיל לו בשנת השכירות הראשונה (ראו עמ' 184 לפרוטוקול שורות 30-34):

"ש.
והשם עצמו עשה לך טוב לעסק?

ת.
יודעים איפה המיקום שלו.

ש.
זה משהו טוב?
ת.
בשנה הראשונה כן. בשנה השנייה השקעתי לפרסם אותו והצלחנו להכפיל את ההכנסה שלנו ואת כמות האירועים."
66.
כאן המקום להעיר כי בעדותו זו סתר מר סעיד את האמור בתצהירו באשר ל"הפסדים הגדולים" שספג (סעיפים 17-18 לתצהירו). דווקא עדותו בבית המשפט בדבר היכרות עם עסק התובעת, והעובדה כי השם המסחרי הועיל לעסקיו (גם אם לכל הפחות בשנת השכירות הראשונה) – מתיישבת עם הגיונם של דברים ועם כך שהנתבעים המשיכו להתקשר עם התובעת בהסכם שכירות נוסף.
67.
עוה"ד רמי שקור (להלן – עו"ד שקור), אשר שימש בזמנים הרלוונטיים כבא כוח התובעת, ובתוך כך ייצג אותה בעריכת הסכמי השכירות אל מול הנתבעים (סעיף 2 לתצהירו), העיד בחקירתו הנגדית כי: "אני יודע להגיד לך שאולמי דאוד זה שם ידוע בכל המיגזר הערבי" (עמ' 70 לפרוטוקול שורה 26).
עו"ד שקור העיד כי ערך את הסכמי השכירות בהתאם לכוונת שני הצדדים, אשר הסכימו כי לתובעת מוניטין רב (עמ' 62 לפרוטוקול שורות 8-13) (ההדגשה איננה במקור):
"ש.
האם במסגרת המו"מ ולקראת חתימת 3 החוזים האם הוצהר בפני
ך על ידי מנהל התובעת ועל ידי בנו סלים דאוד שהתובעת היא חברה מצליחה והפעילה מספר אולמות אירועים ויש לה מוניטין רב בתחום?
ת.
אני ערכתי את ההסכם הזה בהתאם לרצון דעת שני הצדדים. שני הצדדים אמרו והסכימו שיש לתובעת מוניטין רב מאוד והפרה או פגיעה במוניטין כאמור בסעיף 25.2.3 שאני מקריא היא הפרה יסודית של הסכם השכירות
"

עדותו של עו"ד שקור לא נסתרה כלל בחקירתו הנגדית, ואף היא תואמת את האמור בהסכמי השכירות שנוסחו בהתאם להסכמות הצדדים.
68.
מר אחמד אבדאח (להלן – מר אבדאח), אשר עבד תחילה אצל התובעת והמשיך את עבודתו אצל הנתבעת כשהפעילה את העסק במסגרת הסכמי השכירות, העיד כי מדובר בעסק בעל מוניטין רב (עמוד 79 לפרוטוקול שורות 8-15) (ההדגשה איננה במקור):

"ש.
אתה אמרת לסעיד שמדובר בעסק טוב ורווחי?

ת.
כן.

ש.
זה היה בנוכחות מר עפיף?

ת.
כן.

ש.
מר עפיף גם אמר שזה עסק טוב ורווחי?

ת.
כן. כן.

ש.
הוא גם אמר שלעסק הזה יש מוניטין רב, שם טוב?

ת.
כן. בטח. סעיד יודע את זה וכל העולם יודע את זה.
"

69.
מר אבדאח ציין בתצהירו כי הוא שימש כמנהל עסקה של התובעת בין השנים 1998-2010, והמשיך לנהל את העסק גם לאחר שהנתבעים שכרו את המבנה החל מיום 1.3.2011 ועד סוף שנת 2015, עת קיבל הצעה לנהל אולם אחר בעבור שכר גבוה יותר (סעיפים 2-3 בתצהירו של מר אבדאח).

מנגד טענו הנתבעים כי מר אבדאח שימש כמלצר ראשי, לא כמנהל, וכי אין לתת אמון בגרסתו משום שהוא מצוי בסכסוך עם הנתבעים על רקע פיטוריו בשל מעשים פליליים לכאורה.
70.
על פניו, נדמה כי אין מחלוקת בין הצדדים באשר לכך כי מר אבדאח הועסק הן אצל התובעת והן אצל הנתבעת. הצדדים חלוקים באשר לתפקידו של מר אבדאח ולנסיבות עזיבתו עבודתו, אלא שלנתונים אלה אין כל נפקות לצורך קביעה בשאלת קיומו של מוניטין לתובעת בשם המסחרי. זאת ועוד, גם על פי גרסת הנתבעים, מר אבדאח ציין בפני
הם כי השם המסחרי הינו בעל מוניטין רב עוד בטרם חתימת הסכם השכירות הראשון, קרי, שנים לפני עזיבת עבודתו והסכסוך שנתגלע בינו לבין הנתבעים (כאמור בסעיף 116 לתצהירו של מר סעיד). כך שאין המדובר בעד אשר שינה את גרסתו מתוך רצון לפגוע בנתבעים עקב "פיטוריו".
לאור כל האמור, לא מצאתי סיבה שלא ליתן אמון בעדותו של מר אבדאח, אשר מתיישבת עם שאר המסכת הראייתית בתובענה זו.
71.
מר ג'ואד חטיב (להלן – מר חטיב) בעליו של אולם מתחרה, העיד כי ביקש לרכוש את השם המסחרי של התובעת לאור המוניטין של השם המסחרי ולאור הערכתו כי רכישת השם המסחר תסייע להצלחת עסקו שלו (ראו עמוד 94 לפרוטוקול שורות 9-15). מעדותו עולה כי לתובעת תדמית חיובית בעיני הציבור וכי היא נהנתה מקהל לקוחות רחב (עמוד 95 לפרוטוקול שורות 4-13):
"ש.
האם בדקת את המצב הכלכלי והעסקי של חברת אולמי דאוד ומסעדת דאוד, לפני שהתחלת לנהל את המשא ומתן?
ת.
לא, לא בדקתי. אבל אנחנו נמצאים בסביבה שכולם מכירים את כולם, הלקוחות שלי הם אותם לקוחות של אולמי דאוד, באותה תקופה הייתה העדפה של אנשים, במיוחד אנשים שהם קרובים פיזית לאולם שלי, תושבי עכו, לאולמי דאוד, הייתה להם מחשבה שאולמי דאוד יותר טובים מהאולם שלנו מכאן הרעיון לקנות את השם.
ש.
מאיפה אתה יודע שמתושבי עכו הייתה העדפה של אולמי דאוד על האולם שלך? עשית סקר בעכו?
ת.
מאחר שזה עסק שלי אני מכיר הרבה אנשים, אני שומע מה אנשים מדברים, ובפועל יותר אנשים מעכו עשו אירועים באולמי דאוד מאשר אצלי."
הנתבעים טענו כי לא התנהל משא ומתן ממשי עם מר חטיב לרכישת השם המסחרי וכי מדובר אך בפיקציה, אך טענה זו נטענה בעלמא, ועדותו של מר חטיב הותירה עליי רושם מהימן. מכל מקום, בין אם מר חטיב אכן התכוון לרכוש את השם המסחרי ובין אם לאו – אין בכך כדי לפגום בעדותו כי לתובעת מוניטין רב, עדות אשר לא נסתרה בחקירתו הנגדית.
72.
גם מר נביל יוסף, (להלן – מר יוסף) קבלן לעבודות חשמל, העיד על המוניטין של התובעת ועל כך שביקש לקיים את חתונת בתו באולמי דאוד דווקא שכן מדובר באולם אירועים "הנחשב והטוב ביותר" (סעיף 3 לתצהירו). על דברים דומים חזר העד גם בחקירתו הנגדית בבית המשפט (ראו עמוד 73 לפרוטוקול שורות 1-29).
לא מצאתי כי יש יסוד כלשהו לטענת הנתבעים כי עדותו של מר יוסף מושפעת מקשרים עסקיים שיש לו עם התובעת. מר יוסף הותיר בי רושם אמין, וגם אם קיימים בינו לבין התובעת קשרים עסקיים, ואף אם ערך את חתונת בתו באולם של התובעת בשל אותם קשרים, אין הדבר פוגם בעדותו בדבר המוניטין של התובעת, וכן בעדותו כי נכח במספר רב של אירועים שנערכו בעסק התובעת, וכי בקרב הציבור רווחת הדעה כי מדובר באולם אירועים מוצלח ונחשב.
73.
איני מקבלת את טענת הנתבעים ולפיה אין לייחס מוניטין לשם המסחרי של התובעת, שכן התובעת לא הייתה רווחית. כפי שקבעתי בהחלטתי מיום 8.8.2016 (ראו גם החלטת בית המשפט העליון בבר"ע 6955/16), שאלת המוניטין ושאלת הרווחיות, הן שתי שאלות נפרדות שאינן קשורות בהכרח זו בזו. אין מן הנמנע כי עסק לא יהיה רווחי, ואף יישא בהפסדים, ואפילו במשך תקופה משמעותית, ועדיין יהיה בעל מוניטין שיש לו ערך רב.
74.
לא למותר כאן לציין כי כאשר נשאל מר סעיד על שום מה לא הפסיק לעשות שימוש בשם המסחרי, אם אמנם נכונה היא טענתו כי יש לשם המסחרי מוניטין רע,
השיב – "לא חשוב, הוא שלי, אני קניתי אותו ואני מחליט מה לעשות עם השם הזה", (עמוד 190 לפרוטוקול שורה 21), תשובה שבוודאי אינה מניחה את הדעת וזאת בלשון המעטה.
אין אדם עושה בנכס כלשהו שימוש שאין בו כל ברכה אך ורק מהטעם שמדובר בנכס שלו. הדעת נותנת אפוא, כי אם אמנם היה לשם המסחרי מוניטין שלילי, כפי טענת הנתבעים בהליך שבפני
י – היו נמנעים מלעשות בו שימוש בכדי לא לפגוע בעסקם. אך זאת, לא זו בלבד שלא אירע בפועל, אלא שבעצם המשך השימוש בשם המסחרי גם לאחר תום תקופת השכירות ובעמידתם של הנתבעים במסגרת התובענה דנן על זכותם להשתמש בשם המסחרי – יש כדי להעיד את ההיפך הגמור.
הבעלות בשם המסחרי – של התובעת או של מר דאוד
?
75.
הנתבעים, המבקשים לראות בהסכם המכר (יחד עם הסכם השכירות השני) כמשקף, לא רק מכירה של מבנה, אלא גם של השם המסחרי, טוענים כי השם המסחרי כלל אינו שייך לתובעת אלא למר דאוד עצמו, שהינו צד להסכם המכר. לדבריהם, ניתן ללמוד על בעלותו של מר דאוד בשם המסחרי, גם בהתחשב בכך שהוקמו חברות נוספות על ידו תחת השם דאוד. ועוד הם טוענים בהקשר זה כי קיימת אי בהירות ואף סתירות בנוגע להיקף שליטתו של מר דאוד בתובעת, בשל כך שאינו רשום כמנהל בחברה, וחלקו במניות הוא 10% בלבד.
76.
מוסיפים הנתבעים וטוענים כי השם המסחרי היה שייך בשעתו לחברה קודמת של מר דאוד, בשם חברת אולמי דאוד בע"מ, וכי לא נערך הסכם בינה לבין התובעת להעברת השם המסחרי, כאשר טענת התובעת שהעברה זו אכן התבצעה, היא טענה כבושה. לבסוף טוענים הנתבעים גם כי אין לקבל את טענת התובעת לפיה החלה לפעול תחת השם המסחרי בשנת 2001, שכן חברת אולמי דאוד בע"מ פעלה עד לשנת 2004, וכן כי התובעת אינה אמינה שכן בהסכם משנת 2003 במסגרתו השכיר מר דאוד את הנכס לתובעת, צוין שטח שאינו נכון, ובנוסף כי לתובעת אין רישיון עסק ולפיכך אף אין לה מוניטין.

77.
אשר לטענה הנוגעת להיקף שליטתו של מר דאוד בתובעת, הרי שהיא ממילא אינה רלוונטיות לשאלה העומדת על הפרק, שכן
התביעה הוגשה על ידי התובעת הטוענת לשימוש שלא כדין בשם מסחרי השייך לה. אף הטענה הנוגעת לשטח הנכס הנזכר בהסכם משנת 2003 שבין מר דאוד לתובעת, והטענה בעניין העדר רישיון העסק, אינן רלוונטיות לשאלה האם השם המסחרי שייך לתובעת. שאלת הבעלות בשם המסחרי לא תוכרע על סמך הרשום בהסכם האמור משנת 2003 לעניין שטחי העסק או על סמך קיומו או העדרו של רישיון העסק, וזאת אף אם אניח כי אמנם לתובעת אין את רישיון העסק המתאים. ברור הדבר כי שם מסחרי ומוניטין בו לחוד, ורישיון עסק לחוד.

78.
אשר לטענת הנתבעים לפיה השם המסחרי שייך למר דאוד ולא לתובעת, או הטענה בנוגע לזכותה של חברת אולמי דאוד בשם המסחרי ובנוגע לאי העברתו לתובעת – גם בטענות אלו אין כל ממש. חומר הראיות מעלה בבירור כי המוניטין בשם המסחרי שייך לתובעת ולא למר דאוד, אשר הינו בעל מניות בתובעת והיה בעל המבנה שבו מצוי העסק ואשר נמכר לנתבעת. הפעילות העסקית הקשורה להפעלת אולם האירועים, אשר בעקבותיה נוצר המוניטין בשם המסחרי המשמש את הפעילות המסחרית, הייתה של התובעת, וממילא אף המוניטין נצמח בידה ושייך לה. הסכם המכר של המבנה, שנחתם עם מר דאוד, ולא עם התובעת, אינו כולל כל מכירה של שם מסחרי, וממילא מר דאוד אף לא יכול היה למכור את השם המסחרי, מאחר והוא לא פעל בעצמו תחת שם מסחרי זה (גם אם הוא כולל את שם משפחתו) ומכאן גם שהשם המסחרי אינו שלו. למעלה מן הצורך אף אוסיף, כי גם אם קודם לכן הפעיל מר דאוד את חברת אולמי דאוד – הרי משזו חדלה מפעילות והתובעת הוקמה והחלה לפעול תחת השם המסחרי – הרי שכל מוניטין שנצבר בשם זה – שייך לתובעת בשל פעילותה והשירותים שסיפקה לציבור לקוחותיה, אשר שייך את איכות השירות לתובעת.

79.
עוד אוסיף, כי גם בעניין זה אין לי אלא לחזור ולהפנות להצהרת הנתבעים במסגרת הסכמי השכירות, ולהכרתם בעובדה לפיה השם המסחרי מצוי בבעלות התובעת (ההדגשה איננה במקור):

"17.4
למען הסר ספק, שם העסק "אולמי דאוד" הינו סימן מסחרי השייך למשכירה בלבד אשר בתום תקופת השכירות ו/או ביטול החוזה מכל סיבה שהיא, יהא השוכר ו/או מי מטעמו מנועים מלעשות שימוש כלשהו בשם "אולמי דאוד"."

80.
בכל הנוגע להסכם המכר, הרי שכאמור הוא נכרת בין מר דאוד לבין הנתבעת, ועניינו הוא אחד: מכירת נכס מקרקעין - המבנה. מר דאוד לא חתם על הסכם המכר כבעל מניות בתובעת, אלא חתם עליו בעצמו כבעלים של נכס המקרקעין האמור.
81.
לכך יש להוסיף כי העדים אשר העידו בפני
י בבית המשפט בדבר המוניטין של השם המסחרי, הצהירו כי מוניטין זה שייך לתובעת בלבד, אשר זכתה לתדמית חיובית בעיני הציבור, ולא למר דאוד. ממילא, זה האחרון העיד בפני
י כי העביר את השם המסחרי לתובעת ועדותו בעניין זה עשתה עליי רושם מהימן ולא מצאתי כי הובאה כל ראיה לסתור עדותו זו.

82.
לאור כל האמור לעיל, הנני דוחה את טענת הנתבעים כי המוניטין בשם המסחרי שייך למר דאוד, ואני קובעת כי השם המסחרי והמוניטין הכרוך בו שייכים לתובעת.
ב.3.
האם השם המסחרי נמכר לנתבעים?
כללי:
83.
הנתבעים טענו כי רכשו את השם המסחרי ובעניין זה העלו מספר גרסאות. תחילה טענו כי השם המסחרי נרכש על ידם במסגרת הסכם המכר; בהמשך טענו כי נרכש בשנת 2012 במסגרת הסכם השכירות
השני; ולאחר מכן כי נרכש במסגרת הסכם השכירות הראשון בשנת 2011.
84.
גם אם אתעלם מכך שמדובר בהרחבת חזית אסורה (הטענה כי השם המסחרי נרכש, כביכול, במסגרת הסכם השכירות אפילו לא הועלתה במסגרת הדיון בבקשה למתן צו מניעה זמני), ואף בטענות עובדתיות סותרות שיש מטעם זה לבדו לדחותן, לא מצאתי כל בסיס ראייתי כלשהן לטענה כי הנתבעים רכשו את השם המסחרי.
הסכמי השכירות נועדו לתת לנתבעת זכות שימוש בשם המסחרי לתקופה קצובה, היא תקופת השכירות ובסעיף 17.4 להסכם השכירות שצוטט לעיל, הובהר ב"רחל בתך הקטנה" כי בתום תקופת השכירות הנתבעים יהיו מנועים מלעשות שימוש בשם המסחרי. הנתבעים אף לא הציגו ראיה כלשהי לביסוס טענתם כי על אף האמור בהסכמי השכירות בכל זאת הם רכשו כביכול את השם המסחרי – לא הוצגה חשבונית בגין רכישת השם המסחרי או כל מסמך אחר המעיד על כך. החשבוניות שהוצגו כחלק מחומר הראיות הן אך ורק בגין דמי השכירות ובגין הציוד שנרכש.

85.
אשר להסכם המכר, וכפי שצוין כבר לעיל, אין הוא אלא הסכם למכירת המבנה, נכס המקרקעין, זאת ותו לא. טענת הנתבעים כי השם המסחרי נמכר במסגרת הסכם המכר, אף אינה מתיישבת עם עדותו של המומחה מטעמם, מר קרול, לפיה במועד הסכם המכר שווי המוניטין היה אפס ולא שולם בגינו דבר (עמ' 164 לפרוטוקול שורה 14 ואילך). יתר על כן, בקשת הנתבעים להוסיף סעיף מפורש בהסכם המכר בעניין השימוש בשם המסחרי – כפי שניתן ללמוד מהטיוטה שהועברה לתובעת-
סורבה באופן מפורש וחד משמעי, ובהתאם לכך לא נכללה בהסכם המכר בנוסחו הסופי כל הסכמה בעניין זה. הנתבעים ביקשו להיתלות בצמד המילים
as is
המופיע בהסכם המכר, כאשר לגישתם, הדבר מלמד כי בנוסף למבנה עצמו נמכר גם השם המסחרי. אך גם טענה זו אין בה דבר וחצי דבר.

ברי לכל בר דעת כי השימוש במונח
as is

נועד אך ורק להבהיר כי הנכס נמכר במצבו הפיזי הנוכחי, ולא מעבר לכך.
ואם אין די בכל האמור לעיל, הרי שעל פי הראיות שבפני
י בחרו הנתבעים לדווח למיסוי מקרקעין הסכם המכר כעל עסקה לרכישת זכויות במקרקעין בלבד. זאת, למרות שדיווח על רכישת שם מסחרי, כנטען על ידם, היה בו כדי להפחית את חבות המס שתוטל עליהם.
86.
אזכיר כי משעה שהוכח כי התובעת היא בעלת הזכויות בשם המסחרי ומשהוכח קיומו של מוניטין לתובעת בשם המסחרי, הרי שעל הנתבעים מוטל הנטל להוכיח את טענת ההגנה שלהם, לפיה הם רכשו את השם המסחרי
(ראו: ע"א 1184/04 גרשון קרויזר נ' אנטשיל שוורץ (15.4.2007)).
לאחר שבחנתי את כל הנימוקים שהעלו הנתבעים בעניין זה, הגעתי לכלל מסקנה כי
הנתבעים לא עמדו בנטל זה. דומה כי אין צורך לומר כי כך אף דינו של הנימוק הנוסף שהעלו הנתבעים בסיכומיהם ולפיו "מי שרוכש נכס רוכש עמו את שם הנכס, אלא אם צוין במפורש אחרת". לא מצאתי כל בסיס, לא בעובדות, לא במשפט ואף לא בהגיון, לטיעון מעין זה, והדוגמא שביקשו הנתבעים להביא לצורך כך בסיכומיהם, כי מי שרוכש סוס או כלב "רוכש" גם את שמו, רחוקה מלסייע להם. ההשוואה שביקשו הנתבעים לערוך בין המבנה לבין בעל חיים היא כה מופרכת, כמעט באותה מידה שהיה מופרך לצפות כי אם הנתבעת היתה קוראת בשמו של האולם, היה הוא נענה לקריאתה ורץ אליה בכשכוש זנב.
אדון עתה בטענות אלו ביתר פירוט והרחבה
.


הסכמי השכירות:
87.
הנתבעים מבקשים לתמוך עמדתם בכך שבהסכם השכירות מוגדר המושכר כ"אולם.... אשר ידוע בשמו העסקי 'אולמי דאוד'" וכן בכך שהתובעת מכרה להם ציוד הנושא את השם המסחרי, דהיינו בגדי מלצרים, צלחות וכו'. עוד הם טוענים כי התובעת העבירה אליהם את רשימת הלקוחות והספקים, את כוח האדם, את שיטות העבודה ותוכנות המחשב, ואלה הם למעשה מרכיביו של המוניטין. לשיטתם, דמי השכירות ששולמו הם גם עבור ההתחייבות להימנע מתחרות, וכן עבור האופציה לרכישת הנכס, כאשר ההסכמה היא, כאמור בסעיף 2.4 להסכם השכירות, כי אם תמומש האופציה, ימכרו לתובעת מלוא הזכויות במושכר, והרי המושכר כולל, כאמור, גם את השם המסחרי.
88.
טענות אלו אין בהן כל ממש. ברור כי הגדרת המושכר כמקום "הידוע בשם אולמי דאוד" לא נועדה אלא לצורך זיהוי הנכס המושכר ובוודאי שאין בהגדרה שכזו כדי ללמד על מתן זכות שימוש כלשהי בשם המסחרי, מעבר לזכות הקצובה בזמן אשר ניתנה לנתבעת במסגרת הסכם השכירות. ממילא אף ההפניה בסעיף 2.4 להסכם השכירות, שעניינו זכות האופציה, להגדרת "המושכר", נועדה למטרה זו ולא מעבר לכך. הוא הדין בעובדה כי התובעת העבירה לנתבעים את רשימת הלקוחות והספקים, ואת כוח האדם או שיטות העבודה, וכן את הציוד ששימש אותה בפעילותה, ושהוטבע עליו השם המסחרי. אשר ללקוחות, יובהר כי הכוונה היא לאותם לקוחות שכבר התקשרו עם התובעת והזמינו אירוע, ואותו אירוע התקיים בתוך תקופת השכירות (ראה סעיף 6.4 להסכם השכירות השני). אין מדובר ברשימת לקוחות כללית, או בהמלצה ללקוחות פוטנציאליים להתקשר עם הנתבעת, באופן שיכול היה להיחשב כמכירה של מוניטין (ראה ע"א 7493/98 שלמה שרון נ' פקיד שומה (15.12.2003)). מכל מקום, העברה זו של המידע המסחרי והציוד עולה בקנה אחד עם הסכם השכירות ומתן זכות השימוש באולם לצורך קיום אירועים, וכן בשם המסחרי, אך זאת לתקופה קצובה. אלא שבתום תקופת השכירות, הזכות לעשות שימוש בשם המסחרי באה לקיצה, כפי שנאמר באופן מפורש בסעיף 17.4 להסכם השכירות:

"למען הסר ספק, שם העסק "אולמי דאוד" הינו סימן מסחרי השייך למשכירה בלבד אשר בתום תקופת השכירות ו/או ביטול החוזה מכל סיבה שהיא, יהא השוכר ו/או מי מטעמו מנועים מלעשות שימוש כלשהו בשם "אולמי דאוד
"."
89.
אוסיף כי לא מצאתי ממש בטענת הנתבעים כי ניתן ללמוד על מכירת השם המסחרי על ידי התובעת מכך שזכות האופציה ניתנה על ידה ולא רק על ידי מר דאוד. התובעת היתה בעלת זכות השכירות בנכס, והיא העניקה זכות שכירות משנה לנתבעת. כמו כן, התובעת היא בעלת הציוד הקבוע בנכס והשקיעה בו השקעות שונות, כגון בבניית הקומה השנייה בנכס ששימשה כמסעדה [ראה עדות מר דאוד, עמוד 122 לפרוטוקול, שורות 25-27; עדות עו"ד שקור, עמוד 63 לפרוטוקול, שורות 12-13). בנסיבות אלה ברור כי אף היא נדרשת לתת הסכמתה למכירת מלוא הזכויות בנכס ולפיכך למתן זכות אופציה לנתבעים, וטענת הנתבעים כי נימוק זה הומצא לצורך ההליך, נטענה בעלמא.
90.
גם מחקירתו של מר סעיד עולה כי אין כל בסיס לטענה שהשם המסחרי נמכר לנתבעים במסגרת הסכם השכירות השני. בתחילת חקירתו הנגדית טען מר סעיד כי המוניטין נרכש במסגרת הסכם המכר, על אף שלא ידע לציין מה הסכום אשר שולם עבורו (עמ' 183 לפרוטוקול שורה 35 עמ' 184 לפרוטוקול שורות 1-7).

בהמשך חקירתו הנגדית, שינה מר סעיד את גרסתו וטען כי למעשה השם המסחרי נרכש כבר במסגרת הסכם השכירות השני, אך לא ידע לתת הסבר מניח את הדעת לשאלה על שום מה הסכים לשלם פעם נוספת עבור השם המסחרי במסגרת עסקת המכר, או מה הם "כל מיני דברים", כלשונו, אשר רכש באותה עסקה (עמ' 185 לפרוטוקול שורות 7-34 עמ' 186 לפרוטוקול שורות 1-34), במיוחד כאשר טענתו היא כי לשם המסחרי היה כביכול מוניטין שלילי.
הסכם המכר:
91.
על הסכם המכר חתום מר דאוד בלבד, אך טענת הנתבעים היא כי יש לקרוא הסכם זה והסכם השכירות השני "כמקשה אחת", ומכאן כי הנכס הנמכר, בעקבות זכות האופציה שניתנה לנתבעים במסגרת הסכם השכירות השני - לאמור "המושכר" - כולל גם את השם המסחרי. הנתבעים אף מפנים לסעיף 3ח להסכם לפיו מתחייב המוכר למסור את החזקה הבלעדית בנכס כשהוא ריק ופנוי מאדם וכל חפץ במצבו כיום
as is
. לדידם, מינוח זה מלמד כי השם המסחרי נמכר אף הוא, שכן הוא חלק בלתי נפרד מהנכס.
טענות אלו חסרות יסוד.
ראשית
, אין זה ברור על שום מה יש לראות בשני ההסכמים הנ"ל כ"מקשה אחת", ואם כן – מה משמעות הדבר. כל הסכם עומד בפני
עצמו ותוכנו מדבר בעדו. במסגרת הסכם השכירות השני ניתנה זכות שימוש לתקופה מוגבלת בשם המסחרי, וכן ניתנה אופציה לרכוש את המבנה, ואילו בהסכם המכר, נמכר המבנה על ידי בעליו.
שנית,
אין בהסכם המכר דבר היכול ללמד כי נרכש במסגרתו השם המסחרי או המוניטין בו. לפנינו הסכם שכל כולו עוסק רק בעניין אחד, כפי שאף עולה מכותרתו של ההסכם: מכירת נכס מקרקעין. זאת ותו לא. וכבר ציינתי לעיל, כי צמד המילים
as is
אינו יכול להתפרש אלא כמטיל חובה על המוכר למכור את הנכס ולמסור את החזקה בו כפי מצבו ביום העסקה. בוודאי שלא ניתן לקרוא לתוכו כאילו מתיר הוא לנתבעים לעשות שימוש בשם המסחרי. (ראו גם עדותו של עוה"ד שחאדה בעניין בעמוד 149 לפרוטוקול שורות 34-35, בעמוד 150 לפרוטוקול שורות 1-35, ובעמוד 151 לפרוטוקול שורות 1-20). אזכיר כי בשלב זה, כך עולה מגרסתם הנתבעים, לא שררו יחסי אמון בין הצדדים, על רקע טענות הנוגעות להצגת מצגי שווא אודות רווחיות העסק. לפיכך, ניתן היה לצפות כי אם אמנם נרכש השם המסחרי על ידי הנתבעים, היו האחרונים עומדים על כך שהדבר ייכתב באופן מפורש בהסכם, ובוודאי שלא באופן משתמע.
שלישית
, בפרוטוקול אסיפת בעלי המניות של החברה הנתבעת
(פרוטוקול מיום 2.12.14; מוצג ת/8
(
הוחלט בהסכמת כל בעלי המניות כי "החברה תרכוש נכס מקרקעין ומבנה בן 3 קומות בכפר יסיף הידוע בתור גוש 18772 חלקות 26 ו-27 (להלן: "הקרקע")". אין בפרוטוקול כל אזכור לכך כי הוחלט לרכוש שם מסחרי או מוניטין.
רביעית,
בטיוטות הסכם המכר (צורפו כנספחים 6 ו-7 לתצהירו של מר דאוד) הוספה על ידי מי שייצג את הנתבעים לצורך הסכם זה, עוה"ד אשרף שחאדה (להלן – עוה"ד שחאדה), תניה לפיה התובעת או מי מטעמה תימנע משימוש בשם המסחרי (ראו סעיפים 3י"א ו-3.16 לטיוטות; ראה גם מוצג ת/13, פתק בכתב ידו של עו"ד שחאדה – סעיף 5, שם נכתב "שימוש בשם אולמי דאוד"). תניה זו לא מצאה דרכה לנוסח הסופי של הסכם המכר, וכפי שעולה מהעדויות, לא בכדי ארע הדבר.
92.
ואכן, עוה"ד שקור העיד כי בקשתו של מר סעיד לרכוש את השם המסחרי והמוניטין סורבה על ידי מר דאוד (עמוד 69 לפרוטוקול שורות 13-22):
"ש.
האם סעיד הנתבע 2 טען בפני
ך או בפני
עפיף או האם אתה יודע שהוא טען שהוא רכש את המוניטין בשם אולמי דאוד?
ת.
לא. סעיד ביקש בצורה מאוד יפה לרכוש את המוניטין ולעשות שימוש בשם אולמי דאוד ועפיף לא הסכים לכך
ש.
מתי הוא ביקש?
ת.
הוא ביקש לאורך כל המו"מ אחרי שנחתם הסכם השכירות לקראת כניסת הסכם המכר לתוקף פתאום התחיל נכנס לתמונה עו"ד שחאדה ורצה לשנות את הסכם המכר, והוא הוסיף את נעים להסכם המכר הוא שלח לי טיוטה להסכם המכר, ובטיוטה הוא ביקש להימנע מלעשות שימוש בשם המסחרי אולמי ומסעדת דאוד ו/או אולמי דאוד, מפנה לנספח 3 לתצהירי"
בהמשך חקירתו הנגדית הדגיש העד כי התובעת התנגדה לכך שהסכם המכר ימנע ממנה לעשות שימוש בשם המסחרי (עמ' 70 לפרוטוקול ש' 1-7):
"ש.
האם עו"ד אשרף שחאדה דיבר איתך בנושא ואמר לך שהיתה הסכמה ואתה התנגדת רק מהטעם שטווח השימוש בשם צריך להיות מעבר ל-50 ק"מ ולכן לא חתמת על ההתחייבות ולא הסכמת להכניס את התחייבות הגורפת להסכם המכר להימנע מלהשתמש בשם אולמי דאוד?
ת.
ממש לא. עפיף הדגיש בפני
י שהמדובר בהסכם מכר מקרקעין בלבד, הא ותו לא. על כן כל משהו אחר שקשור לאולמי דאוד או לתובעת הוא לא קשור לעיסקה הזו. זו הסיבה שבגינה התנגדנו לתוספת שאשרף ביקש להוסיף"
93.
אף עוה"ד שחאדה אישר בעדותו בבית המשפט כי הנתבעים נאלצו לוותר על חלק מדרישותיהם בהסכם המכר נוכח סירובו של מר דאוד (עמ' 145 לפרוטוקול ש' 23-27):
"ש.
אותם דברים שלא בחוזה, האם תסכים איתי שזה בגלל שדאוד סירב?
ת.
חלק כן, בגלל שהוא סירב וחלק לא. חלק תיקנו והוכנסו או שחלק אמרנו נדבר על זה. היו דברים רציתי לתקן אותם,
חלקם נדחו מאחר ודאוד סירב וחלקם מאחר וניהלו מו"מ עליהם ואמרנו בסדר נוותר עליהם כי יכול להיות שזה כבר נמצא במקום אחר וזה מגובה מכוסה.
"
וכך גם עדותו של מר סעיד באותו העניין (עמ' 196 לפרוטוקול ש' 26-34, עמ' 197 לפרוטוקול ש' 1-11):
"ש.
בהסכם המכר למה לא ציינת במפורש שאתה יכול לעשות שימוש בשם אולמי דאוד.
ת.
זה מופיע במפורש בהסכם השכירות וגם בהסכם המכר זה נרשם, הוא הסכים לתוספת של
as is
.
ש.
כשעורך דינך שחאדה אומר לך שעפיף מסרב לאיסור לעשות שימוש בשם אולמי דאוד, מה אתה מבין מזה.
ת.
הוא הסכים להוסיף את המלים
as is

אז למה הוא הסכים להוסיף ?
ש.
אז מזה אתה מבין שהוא הסכים לאיסור לעשות שימוש בשם.
ת.
כן. וגם בהסכם השכירות , בסעיף 17 כתוב שמותר לי להשתמש בשם אולמי דאוד , רק במושכר. בנוסף, מפנה להסכם השכירות לסעיף 2.4. הכל היה ברור.
ש.
אם זה כל כך ברור, למה אתה מבקש להוסיף איסור שאסור לעפיף לעשות שימוש בשם אולמי דאוד.
ת.
רציתי להדגיש את זה.
ש.
ואם הוא סירב זה אומר שזה קיים אך לא מודגש.
ת.
זה קיים. זה זכויות שהוא מכר ב 2012. בסעיף 17.3 להסכם השכירות רשום שהמוניטין שייך למושכר. ובהואיל הראשון של הסכם השכירות של 2011 ו 2012 נרשם שהמושכר ידוע בשמו אולמי דאוד. למה לא נרשם בהסכם המכר שאסור לי להשתמש בשם? בהסכם השכירות מותר לי כי אני משתמש במושכר. מימשתי את האופציה.
ש.
אם אתה אומר שהשם הוא של המבנה, אז למה הצהרת בחוזה השכירות שהסימן מסחר אולמי דאוד שייך לתובעת.
ת.
זה מה שהוא טען, ואני הסכמתי לזה."
94.
ראוי לתת את הדעת לדברים אחרונים אלה של העדים המתייחסים לסירוב להוסיף להסכם המכר הוראה הנוגעת למכירת השם המסחרי. דומה שיש בהם במידה מסוימת כדי להבהיר את הלך מחשבתם של הנתבעים במהלך המשא ומתן לכריתת הסכם המכר; הצגת מצג לפיו הם מאמצים את עמדתו של מר דאוד לפיה השם המסחרי לא יימכר לנתבעים, בצד כוונה נסתרת אחרת, להמשיך ולעשות שימוש בשם המסחרי, או בשם דומה לו, כפי שארע בפועל. כשנשאל עו"ד שחאדה מפורשות בעניין זה, השיב תשובה המדברת בעד עצמה (עמ' 151 לפרוטוקול, ש' 1-20).
לשאלת בית המשפט
"ש.

אני רוצה להבין, הרי בסופו של יום בית משפט זה יידרש לקבוע מה הייתה כוונת הצדדים ולא אוכל לקבוע מה הייתה כוונת הצדדים בדרכים עקלקלות, יש נייר ואתה אומר לי שהנתבעים רצו להשיג את מבוקשם בדרכים עקלקלות כי את מבוקשם באופן ישיר הם לא קיבלו ממר דאוד, זה מה שאני מבינה מעדותך. אמרת אני רוצה שיהיה כתוב בהסכם שאין זכות שימוש בשם לתובעת או למר דאוד או למי מטעמם. אז אתה וסעיד אמרתם לא נורא, אנחנו דרך הסעיף של אי התחרות או הסכם השכירות נקבל את זה?
ת.
זה לא כך.
ש.
אז איך כן?
ת.
היה הסכם וניתן לעשות השוואה בין הסכם המכר ללא התאריך לבין ההסכם שנחתם. אני ניסיתי לעשות שינויים בהסכמים ולהדגיש דברים והיה סבב של מו"מ לרבות התכתבויות ופגישות שנערכו. חלק מהסעיפים כן התקבל וחלק מהסעיפים לא התקבל. הכוונה של
as is
היא רכישת עסק של אולם שמחות וזה עולה מההסכמים ומהתנהגות הצדדים בפועל. אם אדם מוכר נכס ומשאיר את השלט...
ש.
שיש נוסח של הסכם מכר נספח 6 לתצהיר של עו"ד שקור, שבו ביקשת להוסיף את נושא
השימוש בשלט והבקשה הזו לא התקבלה אז התנהגות הצדדים מבחינתי היא כזו שיש סירוב?
ת.
אבל הסירוב נבע מזה שעדיין יש זכות לתובעת להשתמש באותו שם במרחק של מעבר ל- 50 קילומטר.
ש.
אבקש שתסתכל על הנוסח של סעיף אי התחרות ואיני רואה שם אמירה בנוסח שנחתם, סעיף 3 י', כתוב להימנע מבנייה ו/או הפעלה של אולם אירועים, לא כתוב השם, לא כתוב שום דבר, כתוב רק בנייה או הפעלה, אם הכוונה של הנתבעים הייתה למנוע מהתובעת או ממר דאוד להשתמש בשם אולמי דאוד, אז זה היה צריך להיכנס גם פה, אבל זה לא כתוב כך, כתוב רק בנייה או הפעלה. למר דאוד לא היה אכפת להתחייב לא לבנות ולא להפעיל אולם שמחות בעצמו כי הוא רצה כמו שאמר לשבת רגל על רגל ולעשות כסף רק מהשם, היכן זה נמצא בהסכם ?
ת.
(העד מושך בכתפיו) אלה ההסכמים."
95.
כאן המקום לציין כי עו"ד שחאדה אף ביקש לתקן את הסכם המכר, כך שהנכס יוגדר במבוא שלו כ"אולם אירועים הידוע בשמו המסחרי אולמי דאוד", וזאת בדומה לאופן שבו הוגדר המושכר בהסכם השכירות, אך מר דאוד התנגד גם לתיקון זה. יש להניח כי מטרת התיקון הייתה לתמוך בטענת הנתבעים לפיה נמכר גם השם המסחרי, בדומה לטענה העולה בהליך דנן. אלא שבמסגרת המשא ומתן לקראת חתימת הסכם המכר "ויתרו" הנתבעים על תוספת זו, ואילו במסגרת הליך זה, מנסים הם בדרך עקלקלה "להחזיר" אותה תוספת באמצעות הטענה כי הסכם השכירות והסכם המכר הם, כביכול, בבחינת "מקשה אחת".
96.
משקל לא מבוטל אני מייחסת לעובדה כי הנתבעים בחרו להוסיף לשם החברה הנתבעת את המילים "אל דאהוד", וזאת בחודש נובמבר שנת 2015, ולאחר שהתובעת פנתה אליהם בעניין השימוש שלא כדין הנעשה בשמה המסחרי.
אם אמנם רכשו הנתבעים את השם המסחרי בהסכם השכירות או בהסכם המכר, על שום מה מצאו לנכון להוסיף לשם החברה הנתבעת צמד מילים הדומות לשם המסחרי שכבר מצוי בבעלותם?! לשון אחר - מדוע לעשות שימוש ב"חיקוי" אם כבר "המקור" מצוי בידם?
כך אף איני מוצאת כל בסיס לטענה שהעלו הנתבעים לפיה עצם העובדה שרשם החברות הסכים לתקן את שם החברה, מלמדת כי אין מדובר בהטעיה. שיקוליו של רשם החברות בהחליטו לאשר רישום או תיקון של שם איזו חברה, אינם רלוונטיים, ובוודאי שאינם מחייבים, לצורך ההליך דנן.
התמורה בהסכם המכר – האם גם עבור רכישת השם המסחרי?
97.
הנתבעים טענו כי התוספת לתמורה שנקבעה
בהסכם המכר, לעומת הסכום הנקוב בנוסח הסכם האופציה למכר, דהיינו סך של 850,000 ₪
, משקפת את מכירת המוניטין, כאשר תוספת זו עבור השם המסחרי נדרשה על ידי מר דאוד. יצוין כי בנוסח ההסכם האופציה למכר נקבע תמורה בסך של 6,500,000 ₪ וכן ריבית מוסכמת בסך של 1,820,000 ₪, ואילו בהסכם המכר, נקבעה תמורה בסך של 7,350,000 ₪ (הכל בצירוף מע"מ).
98.
הסברו של מר דאוד לשינוי זה בסכומים מקובל עליי ומתיישב עם הגיונם של דברים ועם הראיות האחרות. לדבריו, הנתבעים הקדימו חלק ניכר מן התמורה והדבר גרם להקטנת תשלום הריבית בגין הנכס. הדבר אף עולה מ"נספח תשלומים להסכם מכר מקרקעין" מיום 18.12.2014 (צורף כנספח למוצג נ/1) שם צוין כי
סך של 350,000 ₪ מתוך הסכום הנ"ל הוא בגין ריבית.
עוד טען מר דאוד כי סכום התמורה בהסכם המכר נקבע לבקשתו של מר סעיד שהיה לו עניין להגדיל את התמורה הנקובה בהסכם לצורך קבלת הלוואה מהבנק.
99.
ואכן, בחוות דעתה של גב' ריטה שוקייר ואקים (סומנה ת/11) (להלן – גב' ואקים) שהוכנה לבקשת מר סעיד, הוערכו שווי הזכויות בנכס בסך של 15,200,000 ₪, ולאחר ניכוי הפחתות לסך של 8,680,000 ₪. בחקירתו טען מר סעיד כי אינו זוכר לשם מה הוכנה חוות הדעת, (עמוד 198 לפרוטוקול שורות 7 ו-12). אולם בהעדר הסבר קונקרטי אחר מצדו, ולאור תשובותיו המתחמקות באשר לסיבה בגינה הוזמנה חוות הדעת, ההסבר לפיו חוות הדעת הוכנה לצורך קבלת הלוואה מהבנק, כפי שאף עולה ממכתבה של גב' ואקים לבנק מרכנתיל מיום 10.11.2013, הינו הסבר מתקבל על הדעת בנסיבות העניין. (במאמר מוסגר אעיר כי באותה חוות דעת, שנועדה לקבוע את שווי המקרקעין, הא ותו לא, ציינה
גב' ואקים כי היא מעריכה את הנכס
"as is"
... ).
מכל מקום, עולה כי לצורך קבלת הלוואה גדולה ככל הניתן, היה עניינם של הנתבעים כי הערכת שווי הנכס תהיה גבוהה. בדומה לאמור, מקובלת עלי טענתו של מר דאוד לפיה גם בהסכם המכר אינטרס הנתבעים היה לציין תמורה גבוהה, כאשר הצדדים הסדירו ביניהם את הפער שיחול בעקבות כך בתשלום מס השבח. (ראו: עמוד 114 לפרוטוקול שורות 4-15).
ואמנם, ב"נספח תשלומי מסים להסכם מכר מקרקעין" מיום 18.12.2014 (מוצג ת/7), קבעו הצדדים את מנגנון תשלום המיסים החלים על עסקת המכר. בסעיף 1 הוסכם כי כל המיסים החלים על העסקה בגין מס רכישה, מס שבח והיטל השבחה, ישולמו על ידי הצדדים שווה בשווה עד לסך של 6,500,000 ₪. בסעיף 2 נקבע כי בגין החלק היחסי של התמורה שבין 6,500,000 ₪ עד לסך של 7,350,000 ₪ ישולמו המסים על ידי הקונה (קרי, הנתבעת). ועוד אציין כי בחשבונית המס העצמית מספר 14/000544 מיום 31.1.15, שהוציאה הנתבעת בגין רכישת המבנה, אין כל אזכור לרכישת שם מסחרי או מוניטין (מוצג ת/16). על גבי החשבונית צוין כי היא הוצאה בקשר ל"עיסקת רכישת נדל"ן בהתאם לחוזה מיום 18.12.14 עם עפיף דאוד ת.ז. 053770400".
100.
לאור כל האמור, לא מצאתי כל תמיכה לטענת הנתבעים לפיה העלאת התמורה כביכול, מגלמת תשלום עבור רכישת השם המסחרי.
הדיווחים לרשויות המס:

101.
דעתי לפיה הנתבעים לא הוכיחו כי רכשו את השם המסחרי במסגרת הסכם המכר, מתחזקת נוכח דיווחיהם של הנתבעים לרשויות המס על אודות עסקת המכירה.
כידוע, חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), תשכ"ג-1963 (להלן – חוק מיסוי מקרקעין) חל רק על מכירת "זכות במקרקעין". מונח זה מוגדר בסעיף 1 לחוק מיסוי מקרקעין באופן הבא:

"בעלות, או חכירה לתקופה העולה על עשרים וחמש שנים בין שבדין ובין שביושר לרבות הרשאה להשתמש במקרקעין, שניתן לראות בה מבחינת תכנה בעלות או חכירה לתקופה כאמור; ולענין הרשאה במקרקעי ישראל – אפילו אם ניתנה ההרשאה לתקופה הקצרה מעשרים וחמש שנים..."
מה שאינו בא בגדר "זכות במקרקעין" אינו כפוף לחוק מיסוי מקרקעין; אין המוכר נדרש לשלם מס שבח (אלא מס ריווח הון על פי הכללים הקבועים בפקודת מס הכנסה) ובעיקר – אין הרוכש נדרש לשלם מס רכישה.
ברי, אפוא, כי אילו במסגרת הסכם המכר היה נמכר דבר-מה נוסף זולת "זכות במקרקעין" – הדבר היה מפחית את החבות במס בגין העסקה. מכאן, שלנתבעים היה אינטרס מובהק לדווח כי במסגרת הסכם המכר נמכר בנוסף למקרקעין, גם שם מסחרי או מוניטין. אולם לא כך נהגו הנתבעים, אשר היו מיוצגים כדבעי על ידי עו"ד בעסקה זו, והדבר אומר דרשני.
102.
עוה"ד שחאדה, אשר ייצג כאמור את הנתבעת במסגרת הסכם המכר, העיד במסגרת חקירתו הנגדית כי בעת הדיווח למיסוי מקרקעין על העסקה, הוא לא דיווח על רכישת השם המסחרי או מוניטין (עמוד 154 לפרוטוקול שורות 16-20). הדבר גם עולה מטופס המש"ח שהוגש למיסוי מקרקעין (מוצג ת/9).
עוה"ד שחאדה התקשה ליתן הסבר מניח את הדעת על שום מה לא מצא לנכון להביא להפחתת החבות במס רכישה בדרך של ייחוס חלק מהתמורה למוניטין, וזאת על אף שהצהיר כי הוא בעל ניסיון רב בעסקאות מקרקעין (עמוד 160 לפרוטוקול שורות 18-19, שורה 30; עמוד 142 לפרוטוקול שורות 19-20).
אין זאת אלא שהטענה לפיה התמורה בהסכם המכר כוללת גם תמורה עבור רכישת השם המסחרי, אין לה כל אחיזה במציאות, וחזקה על עוה"ד שחאדה שנמנע מלסייע בעד הנתבעים להגיש הצהרה שקרית לרשויות המס.

אוסיף כי רשויות מיסוי מקרקעין לא קיבלו את השווי שהוצהר על ידי הצדדים במסגרת שומתם, והעלו את שווי המכירה לסך של 8,200,000 ₪. אף בכך יש ללמד כי אין לפנינו אלא עסקה למכירה ורכישה של מקרקעין.

103.
התובעת טענה בסיכומיה כי היה לנתבעים אינטרס נוסף להקטין את השווי המיוחס למקרקעין, וזאת בשל כך שנטלה על עצמה לשלם חלק ממס השבח בו חייב המוכר. כפי שציינתי לעיל, גם אם לא מוטל מס שבח על מכירת מוניטין, הרי שמוטל מס ריווח הון, ולא הובאו בפני
י די נתונים על מנת לקבוע האם אכן היה לנתבעים אינטרס להקטין שווי המכירה גם מטעם זה. מכל מקום, על החיסכון שהיה נוצר בגין החבות במס הרכישה, אין חולק.
שלט הניאון, האבן המסותתת, והציוד:
104.
הנתבעים נאחזו בשלט הניאון ובאבן המסותתת, שעליהם הכיתוב "אולמי דאוד", כמוצאי שלל רב. לגישתם, העברתם של אלה לידיהם במסגרת הסכם המכר, מלמדת כי התובעת מכרה להם אף את השם המסחרי, בבחינת הדבר "חקוק באבן" (או באורות של ניאון).
באותה מידה מייחסים הם משמעות אף לעובדה כי בהסכם השכירות נמכר לנתבעים הציוד, הכולל מדי מלצרים וכלי אוכל, שעליהם מופיע הכיתוב "אולמי דאוד".
105.
איני סבורה כי יש ממש בטענה זו. ראשית, הצדדים חלוקים לגבי עצם מכירת השלט, ובעניין זה נוטה אני לקבל את גרסת התובעת, כפי שעולה מעדותו של מר דאוד, לפיה השלט לא נמכר לנתבעים (עמוד 132 לפרוטוקול שורה 18). עדות זו משתלבת במסכת הראיות הכוללת, והיא אף מתיישבת יותר עם התניה בסעיף 3 י"ב להסכם המכר, המורה כי בנכס יישארו כלל המתקנים הקבועים בנכס דרך קבע והציוד, ואילו השלט ניתן להסרה.
גם העובדה שהשלט מקולקל וכן שהנתבעים נעתרו לבקשת התובעת לפרקו ולהסירו (ראה מכתב עו"ד שחאדה מיום 6.6.2015 – צורף כנספח לכתב התביעה וראה עמדתם בתגובתם לבקשה לצו המניעה הזמני), תומכות בטענת התובעת כי השלט לא נמכר, ובכל מקרה - וזה העיקר - כי לא ניתן לייחס לשלט זה את המשמעות שהנתבעים מבקש לייחס לו. גם אם התובעת לא דרשה במפגיע את הסרתו של השלט במועד הסכם המכר, לא ניתן לומר כי עצם השארתו על גבי המבנה מלמדת על כוונה למכור לנתבעים את השם המסחרי. לפיכך, אף השאלה הנוגעת לרשום בטופס הפחת, או לטענה בדבר זיוף הטופס, טענה שלא הוכחה, אין לה כל רלוונטיות.
באותה מידה אין בידי לקבל את הטענה לפיה הימצאותה של אבן בכניסה למבנה אשר חרוט עליה השם המסחרי, משמעה מכירת הזכויות בשם המסחרי. על מנת לסבר את האוזן רק אציין כי מדובר באבן קטנה, אחת מאבני החיפוי של המבנה המצויה בחזיתו מעל דלת הכניסה, שעליה מסותתת באותיות המילים "אולמי דאוד" (צילום חזית המבנה צורף לחוות דעת המומחים).

106.
הוא הדין בכל הנוגע למדי המלצרים וכלי האוכל. אזכיר כי ציוד זה נמכר לנתבעת סמוך למועד הסכם השכירות הראשון (ראה חשבונית מס' 496 מיום 26.2.2011), וברי כי הדבר נעשה רק על מנת לאפשר לנתבעת שימוש בשם המסחרי במהלך תקופת השכירות. ללמדך, כי אין במכירת הציוד, לרבות מדי המלצרים וכלי האוכל, כדי להוכיח בשום דרך מכירת השם המסחרי ומתן רשות לעשות שימוש בשם המסחרי בתום תקופת השכירות. יש גם להניח כי מדובר בציוד מתבלה שיש להחליפו ולחדשו מעת לעת, כך שהסכמת התובעת למכור לנתבעת את הציוד בתחילת תקופת השכירות, בוודאי שאינה מלמדת על הסכמתה למכור את השם המסחרי הרשום על גבי ציוד זה.
ההתחייבות לאי תחרות:
107.
לא נעלמה מעיניי העובדה כי בהסכם השכירות השני התחייבה המשכירה (סעיף 3.3 להסכם) שלא להקים ולהפעיל אולם אירועים בכפר יאסיף או באזור הקרוב עד 50 ק"מ מהמושכר (למעט האולם הקיים בנצרת ומסעדה על כביש עכו כרמיאל) וכי התחייבות זו היא מעיקרי ההסכם והפרתה תחשבת כהפרה יסודית. אף לא נעלמה מעיניי העובדה כי באותו הסכם נקבע כי ב"מידה והשוכר ישתמש בזכותו שבסעיף 2.4 לרכישת הנכס, יחול גם זה סעיף זה על המשכיר והבעלים או מי מטעמם". יתר על כן, גם בהסכם המכר מופיעה התחייבות זו של המוכר (מר דאוד) כאמור בסעיף 3י"א להסכם האופציה למכר ובסעיף 3י להסכם המכר.
לטענת הנתבעים, התחייבות זו, החלה גם בתום תקופת השכירות במקרה של מימוש האופציה, אינה אלא מכירה של המוניטין בשם המסחרי.
108.
אלא שטענה זו של הנתבעים יוצאת מנקודת ההנחה לפיה האיסור להקים ולהפעיל אולם אירועים ברדיוס של 50 ק"מ, יש בו גם איסור שלא לתת לאחר זכות שימוש בשם המסחרי, לרבות בתקופת השכירות. איני סבורה כי כך יש לפרש הוראה זו, שעל פניה מתייחסת אך ורק להקמה והפעלה של אולם אירועים על ידי המשכירה (ועם מימוש האופציה, על ידי המוכר, או מי מטעמו), וזאת בלא כל קשר לשימוש בשם המסחרי. כך במיוחד כאשר כל הקשור והמתייחס לשם המסחרי עצמו נקבע בהוראות אחרות, דהיינו בסעיפיו הקטנים של סעיף 17 להסכם. סבורני כי אין כל מקום לקרוא בתוך הוראה זו איזה איסור לתת לצד ג' זכות שימוש בשם המסחרי. וגם אם ניתן היה, לכאורה, לפרש הוראה זו כאוסרת לתת זכות שימוש בשם המסחרי בתקופת השכירות, על שום שהותר לנתבעת לעשות שימוש בשם המסחרי באותה תקופה, בוודאי שאין לפרשה כך שקיים איסור מעין זה בתום תקופת השכירות, גם אם האופציה תמומש.
ראו גם בהקשר זה עדותו של מר דאוד לפיה כוונתו אכן היתה להפיק הכנסות בדרך זו של מתן זכות שימוש בשם המסחרי (עמוד 126 לפרוטוקול, שורות 17-19). עדות זו היתה מהימנה בעיני.
ועוד יש לתת את הדעת לכך כי מעיון באותן הוראות הנוגעות לשם המסחרי, ניכר בבירור כי מטרתן העיקרית היא להגן על המשכירה מפני פגיעה במוניטין השייך לה, ולא להעניק לשוכרת את זכות השימוש בשם המסחרי.

יתר על כן, הנתבעים ביקשו להיבנות מקיומו של סעיף אי התחרות כאינדיקציה לכאורה למכירת השם המסחרי להם – אלא שזאת בוודאי שלא עולה מסעיף אי התחרות ואף לא משתמע הימנו. ושוב אדגיש, כי מן הראיות כפי שפורטו לעיל, עולה כי מר דאוד סירב בתוקף להוסיף סעיף להסכם המכר בדבר מתן זכות שימוש לנתבעת בשם המסחרי, על כן בוודאי שאין לקבל פרשנות עקלקלה לפיה באמצעות סעיף אי התחרות נמכר השם המסחרי לנתבעת.
109.
כאן המקום להתייחס לטענה נוספת שהועלתה על ידי הנתבעים ולפיה סעיף 17.2 להסכם השכירות השני, מתיר לה שימוש בשם המסחרי לאחר תקופת השכירות, אם האופציה תמומש. לטענתה, אמנם סעיף 17.4 לאותו הסכם קובע כי על השוכר להימנע משימוש בשם המסחרי לאחר תום תקופת השכירות, אך בשל הצורך ליישב בין שני הסעיפים, יש לפרש את הסעיפים כך שסעיף 17.2 נועד לחול מקום שבו מומשה האופציה, ואילו את סעיף 17.4 כנועד לחול במקרה שהאופציה לא מומשה.
ב"כ הנתבעים, בסיכומיו, ציטט לצורך כך את סעיף 17.2 באופן הבא:

"השוכר מנוע מלעשות שימוש בשם אולמי דאוד.... בחלוף תקופת השכירות, למעט השימוש לצרכי פרסום העסק וההתנהלות מול ספקים ולקוחות
".
לטעמו, מלשון הסעיף כפי שצוטט לעיל עולה כי בחלוף תקופת השכירות (אם מומשה האופציה) רשאי השוכר לעשות שימוש בשם המסחרי לצורך פרסום העסק והתנהלות מול ספקים ולקוחות, והרי זה למעשה הזכות שיש לנתבעים בשם המסחרי.
110.
אלא שעיון בנוסחו המלא של סעיף 17.2 מעלה כי אין לפרשנות זו של ב"כ הנתבעים כל יסוד. לשון הסעיף, כפי שכבר צוטט לעיל, היא:
"השוכר מתחייב לפעול ולשמור במשך כל תקופת השכירות על המוניטין הרב שרכש העסק, והשוכר מנוע מלעשות שימוש בשם "אולמי דאוד" בכל מקום מחוץ למושכר הן בתקופת השכירות והן בחלוף תקופת השכירות, למעט השימוש לצרכי פרסום העסק והתנהלות מול ספקים ולקוחות".
על פניו ברור הוא שהסעיף נועד בעיקרו של דבר להבטיח כי לא יעשה שימוש בשם המסחרי מחוץ למושכר למעט לצרכי פרסום והתנהלות מול ספקים ולקוחות, ואין הוא מתיר לעשות שימוש כאמור בתום תקופת השכירות. הניסיון ליצור זיקה בין השימוש המותר (המוחרג כאמור מהאיסור הכללי), ובין השלב בו הסתיימה תקופת השכירות, מקורו בציטוט חלקי ובלתי ראוי של הסעיף. ממילא, לא קיימת כל סתירה בין סעיף זה ובין סעיף 17.4, אלא שניהם משתלבים ומשלימים זה את זה: בתום תקופת השכירות נאסר על השוכר לעשות שימוש בשם המסחרי.

111.
יש גם לתת את הדעת לכך כי ההתחייבות להימנע מהקמה והפעלה של אולם אירועים מוגבלת מבחינה גיאוגרפית, דהיינו לרדיוס של 50 ק"מ. אף בכך יש ללמד כי אין לפנינו מכירה של השם המסחרי, שהרי אם אמנם צודקים הנתבעים בטענתם כי רכשו את השם המסחרי, ואם התחייבות זו עניינה הוא השימוש בשם המסחרי, על שום מה רשאית התובעת להקים ולהפעיל אולם אירועים תחת השם "אולמי דאוד" במרחק העולה על 50 ק"מ?!
אין זאת אלא, שיש לקרוא את הוראת הסעיף כפשוטה: האיסור הוא להתחרות בנתבעים בדרך של הקמת אולם מתחרה ברדיוס של 50 ק"מ. אין כל איסור להעניק לאחר זכות שימוש בשם המסחרי, בין ברדיוס של 50 ק"מ ובין במרחק העולה על כך. וגם אם ניתן היה לקבוע, בדוחק, כי קיים איסור כאמור (ברדיוס של 50 ק"מ) ככל שמדובר בתקופת השכירות אשר במהלכה ניתנה לנתבעים הזכות לעשות שימוש בשם המסחרי, אין כל בסיס לקביעה זו לגבי המועד שלאחר תום תקופת השכירות, כאשר זכות זו לא קיימת עוד בידי הנתבעים. טענה לקביעה מעין זו אינה אלא בגדר הנחת המבוקש.
ב.4.
החשש להטעיית הלקוחות:

112.
היסוד הנוסף הנדרש לצורך קיומה של עוולת גניבת עין הוא, כאמור, כי מתקיים חשש להטעיית הלקוחות, דהיינו יש להוכיח במקרה דנן כי הנתבעת עושה שימוש בלתי מורשה בשם המסחרי, כך שציבור הלקוחות עשוי לסבור כי השירות המוצע על ידי הנתבעת קשור לתובעת – שעה שלא קיים עוד קשר כאמור.
113.
קשר כזה אכן היה קיים למשך תקופת השכירות, במהלכו התירה התובעת לנתבעת את השימוש בשמה המסחרי, וזאת בתנאים שנקבעו בהסכם השכירות תוך פיקוח על פעילות הנתבעת ועל שמירתה על המוניטין בשם המסחרי.

אולם, לא כך הם פני הדברים משניתק קשר השכירות והנכס נמכר לנתבעת ללא המוניטין בשם המסחרי. ממועד זה שימוש הנתבעת בשם המסחרי הינו שימוש בלתי מורשה. יתר על כן, לדעתי השימוש בשם המסחרי על ידי הנתבעים, עשוי לגרום להטעיית הציבור שיסבור כי השירות המוצע על ידי הנתבעת, לאמור – אולם אירועים – קשור לתובעת, שהפעילה במשך שנים רבות אולם אירועים תחת שם זה. אדגיש כי לצורך הוכחת עוולת גניבת העין די בכך כי קיים סיכון להטעיית הלקוחות.
114.
איני מקבלת את טענה הנתבעים כי השם המסחרי אינו זכאי להגנה, שכן מדובר בשם גנרי (אולם) בצירוף שם נפוץ, דאוד (או דוד), כאשר קיימים עסקים רבים הנושאים שם זה, כגון מלון המלך דוד. סבורני כי הצירוף שבין המילים "אולם" ו"דאוד", בוודאי ככל שמדובר באולם אירועים, ועל אחת כמה וכמה אולם אירועים הפועל באותו מבנה שבו פעלה התובעת, די בו כדי לבסס חשש להטעיית לקוחות, גם אם מילים אלה, לעצמן ובנפרד, או בהקשר אחר, אינן זכאיות להגנה. הוא הדין בטענה, הנסמכת על סעיף 47 לפקודת סימני המסחר, כי אין השם המסחרי זכאי להגנה שכן מדובר ב"שם גיאוגרפי", בהתחשב בכך שעסקים רבים עושים שימוש בשם זה לציון כתובתם. ברור כי שם מסחרי של בית עסק, גם אם הפך לשם דבר באזור מסוים, אינו הופך לשם "גיאוגרפי", כאשר טענה זו עצמה של הנתבעים אך מוכיחה את קיום המוניטין בשם המסחרי.
115.
כפי שכבר צוין לעיל, בחודש נובמבר 2015 שינתה הנתבעת את שמה ברשם החברות מהשם "אולמי אחים סעיד בע"מ" לשם "חברת אולמי אחים סעיד אל-דאהוד בע"מ
" (ראו: נספח 9 לתצהירו של עוה"ד שקור).
גם בהתנהלות זו, קרי, הוספת השם "אל-דאהוד", יש כדי להצביע על החשש להטעיית הלקוחות. העיתוי של שינוי השם, לאחר שהנתבעת ידעה כי התובעת חולקת על טענתה כי רכשה את השם המסחרי, אף מצביע על חוסר תום לב מצד הנתבעת (ראו מכתב מיום 3.6.15 בו נדרשה הנתבעת לחדול מעשיית שימוש בשם המסחרי, צורף כנספח 7 לתצהירו של עוה"ד שקור).
116.
זאת ועוד, סבורני כי קיים דמיון מובהק במראה ובצליל בין הסימנים "דאוד" ו"דאהוד". הסברו של מר סעיד באשר לשינוי שם החברה הנתבעת, "כי בא לי" (ראו עמוד 194 לפרוטוקול שורה 26), אינו מניח את הדעת, בלשון המעטה, וברור מאליו כי הסיבה לכך הייתה רצון הנתבעים ליהנות מהמוניטין בשם המסחרי.
אין בידי לקבל את טענת הנתבעים כי קיים שוני מסוים בין שני השמות, משום שאין ספק שהרושם הראשוני הנוצר בעת השוואתם מצביע על דמיון כאמור, בייחוד כאשר בהתאם לפסיקה יש להביא בחשבון את העובדה כי זיכרונו של הצרכן הממוצע אינו מושלם. טענת הנתבעים לפיה קיים להם סימן ייחודי (איור של חתן וכלה וטבעות נישואין משולבות), אינה שוללת את החשש להטעיית הלקוחות בשל הדמיון בשם המסחרי עצמו. חשש זה קיים אף אם אקבל את טענת הנתבעים כי עיקר השימוש בשם "דאהוד" הוא שימוש חזותי, וההבדל בין שם זה לשם המסחרי "דאוד" בולט לעין.
איני סבורה כי מדובר בהבדל המונע חשש להטעיה. אזכיר כי השירות אותו מספקת הנתבעת, הפעלת אולם שמחות, הינו אותו שירות שסיפקה התובעת, כך שאין ספק כי מדובר על אותו חוג לקוחות. גם שורת ההיגיון והשכל הישר מובילים למסקנה כי שינוי השם והוספת המילים "אל דאהוד" נועדו להטעות את קהל הלקוחות על מנת שיסבור כי קיים קשר בין הנתבעת לתובעת. האמור מקבל משנה תוקף שעה שהנתבעת פועלת, כאמור, באותו מבנה בו פעל קודם לכן עסק התובעת בעל שם מסחרי דומה.

117.
אין בידי לקבל את טענת הנתבעים לפיה הזמנת אולם אירועים היא עסקה בעלת היקף כספי משמעותי, ולפיכך יש להניח כי הצרכן מקפיד לבדוק מי עומד מאחורי השם המסחרי ואינו טועה, או בטענה כי מדובר בציבור לקוחות ובנותני שירותים, ש"כולם מכירים את כולם". הקשר שיוצר הלקוח במחשבתו בין נותן השירות ובין מי שהשם המסחרי הוא בבעלותו, אינו תלוי בהיקף העסקה, בוודאי בשלב שבו הלקוח פונה לראשונה לנותן השירות, ודי בכך כדי להקים עוולה של גניבת עין.

118.
אף אין בידי לקבל את טענת הנתבעים לפיה מאחר ועוולת גניבת עין לא נועדה להגן על השם המסחרי, אלא על המוניטין, ומאחר שהתובעת לא השקיעה בפרסום וכשלה בעסקיה, ולפיכך אין בידה מוניטין - אין מקום להעניק לה הגנה. כפי שהבהרתי בהרחבה לעיל, הוכח היטב בראיות כי לתובעת מוניטין בשם המסחרי, וכך אף הצהירו הנתבעים בהסכמי השכירות.

119.
סיכומו של דבר – הגעתי לכלל מסקנה כי התקיים גם היסוד השני הנדרש לצורך עוולת גניבת עין, דהיינו כי קיים חשש להטעיית הלקוחות בשל השימוש הלא מורשה שעושים הנתבעים בשם המסחרי או בשם הדומה לו.

אוסיף ואבהיר כי על פי הראיות שהובאו בפני
– ואף דומני כי אין מחלוקת על כך – הנתבעים עושים שימוש בשם המסחרי או בשם הדומה לו – אולמי אל דאהוד.
ג.
הסעדים:
120.
לאור כל האמור לעיל, משעמדה התובעת בנטל להוכחת קיומם של רכיבי עוולת גניבת עין לפי סעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות, הרי שהיא זכאית לסעדים לפי חוק זה.

סעיף 11 לחוק עוולות מסחריות קובע כי:

"הפרת הוראה מהוראות פרקים א' וב' היא עוולה בנזיקין, ופקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן – פקודת הנזיקין) תחול עליה, כפוף להוראות חוק זה."


סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, שעניינו פיצוי בלא הוכחת נזק, קובע:
"(א)
בית המשפט רשאי, על פי בקשת התובע, לפסוק לו, לכל עוולה, פיצויים בלא הוכחת נזק, בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים.
(ב)
לעניין סעיף זה יראו עוולות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כעוולה אחת.
"
121.
לפיכך, אני קובעת כי יש להיעתר לסעד שביקשה התובעת בסעיף 50(ב) לכתב התביעה ואני מורה על מתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים או מי מהם לעשות כל שימוש בשם המסחרי ובלוגו "אולמי ומסעדת דאוד" ו/או "אולמי דאוד", באותיות עבריות ו/או באותיות לטיניות, לרבות בכל צירוף מילים הכולל את השם המסחרי "אולמי ומסעדת דאוד" ו/או "אולמי דאוד", ו/או כל שם או סימן הדומה לו עד כדי הטעייה, לרבות השם "אל דאהוד".
122.
בנוסף, אני נעתרת לסעד המבוקש בסעיף 50(ג) לכתב התביעה ואני מורה לנתבעים להסיר כל שילוט של האולם הנושא את השם "אולמי דאוד" או את השם "אולמי אל דאהוד". כמו כן, אני מורה להנתבעים להסיר את השם "אולמי דאוד" באבן הכניסה לאולם.
123.
עוד ובנוסף, ובהתאם לסעד המבוקש בסעיף 50(ד) לכתב התביעה - ניתן בזאת צו עשה המורה לנתבעת לשנות את שמה, ולהסיר את השם "אל דאהוד" משם החברה, וזאת על דרך של הגשת בקשה מתאימה לרשם החברות לשינוי השם בהתאם לצו דנן בתוך 7 ימים ממועד מתן

פסק דין
זה.
124.
בכל הנוגע לפיצוי בגין השימוש הלא מורשה שעשו הנתבעים בשם המסחרי: כל אחד מן הצדדים הגיש חוות דעת מומחה מטעמו: התובעת הגישה את חוות דעתו של מר זייד, והנתבעים הגישו את חוות דעתו של מר קרול.

125.
בין מטרותיה של חוות הדעת שהוגשה על ידי מר זייד, הייתה המטרה "לאמוד ערך שוק המיוחס למוניטין הגלום במותג "אולמי דאוד" המופעל כ"עסק חי" המתפקד כאולם אירועים ומסעדה הפועלים בתחום הנכס הנדון" (סעיף 2(ג) בחוות הדעת). מר זייד הגדיר את המונח "מוניטין" בסעיף 11.11 לחוות דעתו כ"יתרון מוכח שקיים לנכס או לעסק, הבא לביטוי בהכנסות יתר לעומת נכסים או עסקים דומים באזור".

126.
ממצאי חוות הדעת של מר זייד הינם כי שווי המוניטין עומד על סך של 900,000 ₪ (ראו עמ' 24 בחוות הדעת). מר זייד הסביר כי קביעתו נסמכת על ההפרש בין דמי השכירות שנקבעו במסגרת הסכם השכירות (אשר כוללים גם את זכות השימוש בשם המסחרי), לבין שווי דמי השכירות הריאליים תוך נטרול רכיב המוניטין (עמוד 47 לפרוטוקול שורות 27-32).
127.
דרך הילוכו של מר זייד בחוות דעתו הייתה כדלקמן: תחילה קבע את שווי הנכס כ"עסק חי" כפי שהדבר עולה מגובה דמי השכירות. מר זייד נסמך לצורך כך על הסכם השכירות השני מיום 1.1.2012 במסגרתו הועמדו דמי השכירות על סך של 630,000 ₪ בצירוף מע"מ בגין כל שנת שכירות (ראו עמ' 8 לחוות הדעת).
לפי חישוב זה (המתבסס על שיעור היוון של 9%) – שווי אולם האירועים כעסק חי עומד על סך של 7,000,000 ₪. עתה העריך מר זייד את שוויו של הרכיב הנדל"ני של הנכס. לצורך כך התבסס על הסכום ששולם במסגרת הסכם המכר (בהפחתת התמורה המיוחסת לשטחים שאינן חלק מאולם האירועים) וקבע לפי זאת את שווי המקרקעין לסך של 5,250,000 ₪.
"לאור מורכבות הטמונה בקביעת ערך שוק לרכיב המוניטין"
(סעיף 18.2.4 לחוות הדעת) ומטעמי זהירות התייחס מר זייד לשווי המקרקעין כפי שנקבע על ידי רשויות המס, דהיינו סך של 8,200,000 ₪ (ובהפחתת החלק המיוחס לשטחים שאינם חלק מאולם האירועים – 6,100,000 ₪). ההפרש בין שני סכומים אלה (7,000,000 ו-6,100,000) הביא את מר זייד למסקנתו בנוגע לשווי שיש לייחס למוניטין.

128.
מנגד, הגישו הנתבעים את חוות דעתו של מר קרול, אשר מטרתה לבחון האם התמורה הנקובה בהסכם המכר הינה בגבולות הסביר (סעיף 2.1 לחוות הדעת), וכן "לבחון את ההנחות, הדרך ושיטת החישוב ביסוד חוות דעתו של השמאי מר מוטי זייד..." (סעיף 2.2 לחוות הדעת). בכל הנוגע להערכת שווי מוניטין, אזכר מר קרול פרק מתוך הקווים המנחים של שמאי המקרקעין, לפיו "רצוי שהשמאי ימנע מלתת חוות דעת בנושא זה" וכי "טוב יעשה השמאי אם יתייעץ עם יודעי דבר בשטח הרלבנטי" (עמוד 6 בחוות הדעת). ממצאיו הינם כי התמורה הנקובה בהסכם המכר (כמו גם התמורה שהוערכה על ידי שלטונות המס) אינה כוללת רכיב של מוניטין. לדברי מר קרול, קביעתו של מר זייד למוניטין בהיקף של 900,000 ₪ "אינה מעוגנת בנתוני שוק המקרקעין ובנתוני ההשוואה ואינה תואמת הנחות שמאיות מקובלות" (עמוד 29 לחוות הדעת). באשר לתמורה הקבועה בהסכם המכר בסך 7,350,000 ₪, סבר מר קרול כי מדובר בתמורה ראויה בגין הזכויות בנכס (עמ' 29 לחוות הדעת). לפיכך הגיע למסקנה כי יש לייחס למוניטין שווי אפסי.
129.
אקדים ואומר כי לאחר שעיינתי בשתי חוות הדעת מטעם המומחים, בחנתי את הדברים שמסרו המומחים במסגרת חקירתם הנגדית, ושקלתי את טענות הצדדים בעניין זה, מצאתי כי אין לקבוע ממצאים על סמך מי מאותן חוות דעת, לצורך פסיקת הפיצוי לתובעת בגין נזקים בפועל שנגרמו לה בשל השימוש הבלתי מורשה בשמה המסחרי.

130.
אשר לחוות הדעת של מר קרול סבורני כי קיימים בה מספר קשיים.
ראשית,
חוות דעתו של מר קרול אינה מסייעת כלל לעניין שבפני
י, שכן הוא נמנע מהבאת נתונים וחוות דעתו התמצתה אך ורק בהערכת סבירותה של התמורה הקבועה בהסכם המכר.

שנית,
חרף הצהרתו כי מטרת חוות דעתו היא להעריך את שווי המקרקעין, והאם הסכום ששולם במסגרת הסכם המכר הוא סכום סביר, מר קרול אישר בחקירתו כי הלכה למעשה העריך את שוויו של הנכס כ"עסק חי", הכולל, אף לדבריו, מוניטין "אם יש" (עמוד 170 לפרוטוקול, שורות 7-35). ועם זאת, מר קרול לא ידע לומר מה הפער שקיים, אם קיים, בין שווי המקרקעין ובין שווי הנכס כ"עסק חי" (עמו 167 לפרוטוקול, שורת 19-23).

שלישית
, מר קרול טען בחוות דעתו כי מר זייד טעה בכל הנוגע לגודל השטחים שהושכרו, אך לא רק שנראה כי חוות דעתו של מר זייד מסתמכת על חוות דעת שהוכנו על ידי הנתבעים עצמם (חוות דעת פרח אלוני שהוגשה למיסוי מקרקעין, וחוות דעת גב' ואקים שהוזכרה לעיל), אלא שנראה כי גם הוא, מר קרול, הסתמך על השטח הקבוע בהיתר, אך לא ידע מה השטח שהושכר בפועל (עמ' 181 לפרוטוקול).

רביעית,
נראה כי מר קרול יצא בחוות דעתו מתוך הנחה כי המוניטין נרכש במסגרת הסכם השכירות, (עמוד 165 לפרוטוקול, שורות 25-34, עמוד 66 לפרוטוקול, שורות 1-6), הנחה, כפי שקבעתי לעיל, מחוסרת כל יסוד, כמו גם שייחס לצמד המילים
"as is"
את המשמעות שייחסו לה הנתבעים (עמוד 169 לפרוטוקול, שורות 29-34, עמוד 170, שורות 1-4), לאמור: עסק חי הכולל מוניטין ("אם יש"), ושוב – בניגוד לקביעתי ב

פסק דין
זה.
131.
גם באשר לחוות דעתו של מר זייד, סבורני כי קיימים בה מספר קשיים.
ראשית
, אף אם מר זייד הסתמך על גודל השטחים כפי שהופיעו בחוות דעת מטעם הנתבעים, עדיין אין מדובר בממצא אובייקטיבי בדבר גודל השטחים בפועל, באופן היכול להפחית, כפי שאישר מר זייד עצמו, את שווי המוניטין לסך של 500,000 ₪. (עמוד 39 לפרוטוקול שורות 10-13).

שנית
, חוות דעתו של מר זייד קובעת למעשה את הערך הנוסף שיש לנכס בהיותו "עסק חי", אך אין מן הנמנע כי ערך זה מורכב מגורמים נוספים הקשורים להיותו של הנכס "עסק חי", כגון צוות עובדים ושיטות עבודה, שיטות ניהול, קשר עם ספקים, צבר הזמנות מלקוחות וכיוצא באלה מרכיבים נוספים, מלבד מוניטין בשם המסחרי, הגורמים לכך שערכו של הנכס כ"עסק חי" גבוה יותר משווי המקרקעין שלו. אזכיר כי אף מר זייד היה ער לקושי הטמון בהערכת שווי המוניטין ונקט לפיכך במשנה זהירות באמצו את שווי המקרקעין הגבוה יותר שנקבע במסגרת שומת מיסוי מקרקעין.

שלישית,
שוויו של הנכס כ"עסק חי" נגזר לשיטתו של מר זייד מדמי השכירות על פי הסכם השכירות השני, אך די בכך שניתן דעתנו לעובדה כי דמי שכירות אלו פחתו באופן משמעותי מדמי השכירות שנקבעו בהסכם השכירות הראשון (אף מבלי להכריע בשאלה השנויה שבמחלוקת על שום מה הופחתו), כדי להוביל למסקנה כי ספק אם ניתן לייחס לגובה דמי השכירות את המשמעות שביקש מר זייד לייחס להם.
זאת ועוד, יש לזכור כי במסגרת הסכם השכירות התחייבה התובעת שלא להתחרות בנתבעת ברדיוס של 50 ק"מ, וכן העניקה לה אופציה לרכוש את הנכס. ברי כי אף להתחייבויות אלו קיים ערך כלכלי, וממילא המסקנה כי כל ההפרש שבין שווי הנכס כ"עסק חי" כנגזר מדמי השכירות, לבין שווי המקרקעין הינו בהכרח מוניטין, אינה מבוססת דיה.

רביעית
, גם אם ניתן לאמץ את מסקנת חוות הדעת לפיה יש לייחס למוניטין בשם המסחרי שווי של 900,000 ₪ (ולחילופין – 500,000 ₪), ברור כי אין מקום להעניק לתובעת פיצוי בגובה סכום זה, שהרי השימוש בשם המסחרי על ידי הנתבעים נעשה אך בפרק הזמן שעבר ממועד הסכם המכר ועד היום.
למעשה, די בטעם זה לבדו כי שלא לאמץ לצורך הליך זה את חוות הדעת של מר זייד שהעריך את שווי המוניטין אילו היה נמכר לצד שלישי.

132.
לעניין חוות דעת מומחים, קבע
בית
המשפט
העליון בע"א 136/92

‎
ביניש-עדיאל - עורכי-דין
‎

‎
נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ
(5.10.1993) כי:
"חוות-דעת של מומחה דינה כדין כל ראיה הנתונה להערכה ולביקורת של בית המשפט. אין בית המשפט מחויב לקבל את חוות דעת המומחה על כל מרכיביה, והוא רשאי לנפות מתוכה את אותם המרכיבים שאינם מתיישבים עם הממצאים העובדתיים לפי חומר הראיות שנפרש לפניו במהלך המשפט."
133.
כאמור לעיל, אין בכוחן של חוות הדעת שהוגשו מטעם הצדדים לכמת כראוי את הנזק בפועל שנגרם לתובעת כתוצאה מהשימוש הבלתי מורשה בשם המסחרי בתקופה שמתום הסכם השכירות השני וחתימת הסכם המכר, ומשכך אין בידי לאמץ את ממצאיהן.
134.
התובעת
טוענת כי היא זכאית לפיצוי בגין הנזק שנגרם לה בתקופה שבה השתמשו הנתבעים בשם המסחרי ללא הסכמתה וללא תשלום תמלוגים. נזק זה התבטא גם בחוסר יכולתה של התובעת לעשות שימוש בשם המסחרי, לרבות על דרך של מתן זכות שימוש בו לצדדים שלישיים במהלך תקופה ההפרה.
באשר לנזק זה העיד מטעם התובעת מר חטיב כי היה מעוניין לרכוש את השם המסחרי, וכי "
דובר על משהו שנתי של 100-200-300 אלף, לא זוכר בדיוק"

(עמוד 96 לפרוטוקול שורות 18-29, עמוד 97 לפרוטוקול שורות 1-8). אין באמירה מעורפלת זו, שלא צורף לה כל אסמכתא ואף הסכומים הנ"ל לא נזכרו בתצהירו של העד, כדי לבסס את הנזק הממשי שנגרם לתובעת עקב השימוש הלא מורשה בשם המסחרי.
135.
נראה לפיכך כי בנסיבות אלו יש לפסוק לתובעת פיצוי על פי עתירתה החילופית, לאמור פיצוי סטטוטורי בהתאם לסעיף 13 לחוק עוולות מסחריות. רשימת השיקולים שעל בית המשפט לשקול עת נדרש הוא לפסוק פיצוי במסגרת הוראות המאפשרות השתת פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק, איננה רשימה סגורה. בין היתר, יתחשב בית המשפט במסגרת שיקוליו בעוצמת ההפרות, במספרן ובמשכן, באשמו של המפר, באופיו ובגודלו של העסק המפר ובשיקולים דומים (ראו: ע"א 3559/02 מועדון מנויי טוטו זהב בע"מ נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט, נט (1) 873 (26.9.2004)).
136.
בנסיבות המקרה הנדון יש להביא בחשבון כי הנתבעים נטלו לידם, שלא על פי זכות שבדין, את השם המסחרי של התובעת. אשמו של המפר ועוצמת ההפרה באה לידי ביטוי בהישענות הנתבעים על המוניטין שבנתה התובעת, במסגרת מתן שירות זהה לשירות שסיפקה התובעת באותו מבנה בו פעלה קודם לכן, באופן היוצר בעיני הלקוחות מצג כי מדובר בשירות הניתן על ידי או הקשור לתובעת. עוד יש להביא בחשבון כי הנתבעת שינתה את שמה והוסיפה את השם "אל-דאהוד" לשם החברה, אשר מקיים דמיון במראה ובצליל לשם המסחרי של התובעת, וזאת לאחר שנודע לה כי התובעת דורשת כי תחדל מהשימוש בשם המסחרי. התנהלות זו מלמדת על העדר תום לב של הנתבעים ובכך מתגבר אשמם.
על יסוד מכלול שיקולים אלה הגעתי לכלל מסקנה כי יש להשית על הנתבעים את הפיצוי הסטטוטורי המקסימאלי בסך 100,000 ₪. הפיצוי ישולם בתוך 14 יום מהיום.

137.
טענות, עילות וסעדים נוספים שנתבעו על ידי התובעת בכתב התביעה, לרבות בעניין הפרת סימן מסחר מוכר היטב ועשיית עושר ולא במשפט – נזנחו על ידי התובעת בסיכומיה, ועל כן ממילא לא מצאתי לנכון להידרש להם.
סוף דבר

138.
ניתן זאת צו מניעה קבוע כמפורט בסעיף 121 לפסק הדין.

ניתנים בזאת צווי עשה קבועים כמפורט בסעיפים 122-123 לפסק הדין.
139.
ה
נתבעים מחויבים בתשלום הפיצוי
הסטטוטורי לפי סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות בסך 100,000 ₪ כאמור בסעיף 136 לפסק הדין. הפיצוי הסטטוטורי יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.
140.
הנתבעים יישאו בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 75,000 ₪, בשים לב למכלול הטענות וההליכים בתובענה זו ולהיקף דיוני ההוכחות. סכום זה ישולם בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישא ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
המזכירות תשלח את פסק הדין לבאי כוחם של הצדדים בדואר.

ניתן היום,
י' אלול תשע"ח, 21 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.













א בית משפט מחוזי 16910-01/16 אולמות ומסעדות דאוד (2001) בע"מ נ' אולמי אחים סעיד אל-דאהוד בע"מ, טארק סעיד, תאמר סעיד (פורסם ב-ֽ 21/08/2018)