פסקי דין על שלמה בן משה גואטה

132/03 פ     09/10/2005




פ 132/03 מדינת ישראל נ' שלמה בן משה גואטה




1
בתי המשפט

בית משפט מחוזי נצרת
פ 000132/03
בפני
:
כב' השופטת גבריאלה (דה-ליאו) לוי

תאריך:
09/10/2005
בעניין:
מדינת ישראל

המאשימה
נ ג ד
שלמה בן משה גואטה

הנאשם

נוכחים: מטעם המאשימה עו"ד שילה עינבר ועו"ד שלוה לוין

מטעם הנאשם עו"ד יעל גרוסמן ועו"ד בלקין
הכרעת דין
כנגד הנאשם שבפני
הוגש כתב אישום שייחס לו עבירה לפי סעיף 3 (ב) לחוק איסור הלבנת הון תש"ס – 2000 [להלן "החוק"].

החקיקה הרלוונטית:
לשונו של סעיף 3 הנ"ל קובעת כדלקמן:
"העושה פעולה ברכוש, או המוסר מידע כוזב, במטרה שלא יהיה דיווח לפי סעיף 7, או כדי שלא לדווח לפי סעיף 9, או כדי לגרום לדיווח בלתי נכון, לפי הסעיפים האמורים, דינו – העונש הקבוע בסעיף קטן (א)......".

מתוך האופציות המנויות בסעיף זה, החלק המיוחס לנאשם כפי שיפורט להלן הינו:
"העושה פעולה ברכוש...... במטרה שלא יהיה דיווח לפני סעיף 7........"
סעיף 7 לחוק, עוסק בחובותיו של התאגיד הבנקאי לדווח על פעולות ברכוש שמבוצעות באמצעותו, כאשר אופן הדיווח וסוג הפעולות עליהן יש לדווח מפורטים בצו.

הצו שהוצא מכוח החוק, הינו צו איסור הלבנת הון [חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של תאגידים בנקאיים] התשס"א 2001, [להלן – "הצו"] , והוא קובע, בחלק הרלבנטי למעשי הנאשם, כדלקמן:

"תאגיד בנקאי ידווח לרשות המוסמכת על הפעולות כמפורט להלן:
(1) פעולה של הפקדה בחשבון או משיכה ממנו של מזומנים, בין במטבע ישראל
י ובין במטבע חוץ, בסכום שווה ערך ל – 200,000 ₪ לפחות".

חיבור של שני הסעיפים הנ"ל מלמדנו כי מה שמיוחס לנאשם הינו כי ביצע פעולות ברכוש על מנת שהתאגיד הבנקאי, באמצעותו בוצעו הפעולות, לא ידווח את אותו דיווח שהוא מחוייב ליתן על פי אותו חוק.

עובדות כתב האישום:
על פי הנטען, הנאשם פתח חשבון בבנק הפועלים סניף ראש פינה על שם אחיינו, והוא עצמו קיבל יפוי כוח לפעול בחשבון.
הנאשם הפקיד בחשבון סכום של כ- 2.5 מליון שקל שהושקעו בפקדונות וניירות ערך.

הנאשם ביצע חמש משיכות מן החשבון וזאת בתקופה של מספר ימים [בין 12/12/02 ו- 19/12/02], בכל משיכה משך סכום נמוך מ- 200,000 ₪, [בין 195,000 ₪ ל- 198,000 ₪ כמפורט בסעיף 4 לכתב האישום].
כתב האישום מציין כי הנאשם ביצע את הפעולות הנ"ל, היינו משיכות בסכום הנמוך
מ- 200,000 ₪, ביודעו כי חוק הלבנת הון והצו שהוצא על פיו, מחייבים את הבנק לדווח לרשות המוסמכת על כל פעולה המבוצעת מסכום של 200,000 ₪ ומעלה.

הנאשם הודה בעובדות כתב האישום ככל שהדבר נוגע לעצם פתיחת החשבון על שם אחיינו, לפעולותיו בחשבון כמיופה כוח ולמשיכת הכספים בסכומים ובמועדים הנטענים, אך לא הודה באישום המיוחס לו.

מן הראוי להדגיש כי כתב האישום אינו מייחס לנאשם כל "עבירת מקור", היינו אין כל טענה בכתב האישום שהכספים הנדונים הינם "רכוש אסור" על פי החוק, ואין כל התייחסות למניע של הנאשם בפעולותיו הנ"ל, היינו מה היתה הסיבה בגינה לא רצה שפעולותיו ידווחו.

טענות הנאשם:
בפי הנאשם עולות שתי טענות הגנה:
האחת - כי לא פעל במטרה שלא יהיה דיווח לרשות לאיסור הלבנות הון; וכי סעיף 3 ב' לחוק דורש שהמטרה תהא שלא יהיה דיווח לרשות להלבנת הון, על מנת שתבוצע עבירה על פיו. הנאשם טוען כי חששו היחידי באותה עת היה מרשויות המס, בשל סיבות שפורטו בעדותו ויפורטו בהמשך, ופעולותיו הנ"ל בחשבון נעשו כדי ל"הרוויח זמן" על מנת שיוכל להסדיר ענייניו עם רשויות המס.
השניה – שלא היתה לו מודעות לעובדה שביצוע משיכות מתחת לסף הדיווח הוא אסור, והוא לא ידע כי הוא מבצע עבירה [הגנת טעות בדין לפי הנטען בסיכומים].

טענות המאשימה ביחס לטענות העולות מפי הנאשם:
המאשימה טוענת כי הנאשם פתח את החשבון הנ"ל על שם אדם אחר על מנת להעלימו מהרשויות, הפקיד בו כספים וכי פעולותיו בחשבון באופן בו פעל נועדו למנוע את הדיווח בהתאם לחוק הלבנת הון.

גם אם תתקבל עמדתו של הנאשם, כי חששו היה מרשויות המס, משמעות הדבר שהוא לא רצה שרשות כלשהי מרשויות המדינה תדע על קיומם של הכספים הנ"ל, ומבחינה זו פעל על מנת למנוע דיווח לרשות כשלהי וגם אז ביצע עבירה.
המאשימה טוענת כי טענתו כי התכוון "להעלים מס" ולא "להלבין הון" אינה רלונטית ליסודות העבירה.

מוסיפה וטוענת המאשימה כי גם אם תתקבל טענתו העובדתית של הנאשם כי סבר שמדובר בדיווח לרשויות המס, אין בכך כדי להוות הגנה מפני הרשעתו בעבירה לפי סעיף 3 (ב') לחוק, מאחר ולטענתה המודעות הנדרשת לגבי חובת הדיווח, הינה מודעות כללית לחובת הדיווח לרשויות, ולא לפרט מפרטי הדיווח, כגון אל מי בדיוק נשלח הדיווח והאופן בו נעשה, ועל כן טעותו, ככל שהיתה, אינה רלוונטית ליסודות העבירה.

מוסיפה וטוענת המאשימה כי בסופו של יום, לא עמד הנאשם בנטל המוטל עליו בסעיף 34 י"ט לחוק העונשין, ולא הוכיח את ההגנה של טעות במצב המשפטי, וכי הנאשם אינו יכול להנות מהגנת טעות במצב המשפטי מכיוון שלא דימה שמעשהו אינו אסור.

לטענת המאשימה, לכל היותר מדובר בטעות בהבנת האיסור הפלילי, כהגדרתו בסעיף 34 י"ט), אולם טעותו של הנאשם, לטענת המאשימה, לא היתה בלתי נמנעת באורח סביר, כאמור בסיפא של הסעיף, ועל כן אין הוא יכול להנות מההגנה הקבועה בו.

דיון:
הערה מקדמית: עוד בטרם השיב הנאשם לאשמה, העלה הנאשם טענה כי סעיף 3 (ב) לחוק, אינו חל, מקום שלא הוכח כי מדובר ברכוש אסור, היינו שהעבירה על פי סעיף 3 (ב) מתקיימת רק אם הפעולות שעשה הנאשם על מנת להימנע מאותו דיווח, על פי סעיף 5 לחוק, נעשו ברכוש אסור.

טענה זו נדחתה על ידי בהחלטתי מיום /11/03 , ןנקבע על ידי כי על מנת להגשים את תכליתו הראויה של החוק הוקם מנגנון יעיל לאיתור עבירות של הלבנת הון, ומנגנון זה כולל בחובו דיווח על פעולה בכל רכוש, יהא אשר יהא מקורו, ולא רק ברכוש אסור, על מנת שניתן יהיה לבחון מה מקורו.

בית המשפט העליון, בשני מקרים אחרים, שנדונו לאחר מתן החלטתי, קבע אף הוא כך. [ע"א 79796/03 חביב שם טוב ואח' נ' מד"י [לא פורסם] פדאור05 (2) 715, ובש"פ 1542/04 טובה אדר נ' מד"י פד"י נ"ח (3) 613].

מוסכם על ב"כ הנאשם כי הנאשם ידע כי קיים חוק (לצורך העניין חוק כלשהו), המחייב את הבנק לדווח על משיכות כספים מ- 200,000 ₪, וכי המשיכות שנעשו על ידו בסכומים הנמוכים מ- 200,000 ₪ בכל פעם, נועדו למנוע דיווח זה.

טענת הנאשם הינה כי גם אם ידע שמדובר בחוק ששמו חוק הלבנת הון, אזי לא היה מודע לכך שחוק זה עוסק ברכוש אסור, אלא סבר שעניינו בהעלמת מס, ועל כן מתוך הבנתו זו וחששו מפני רשויות המס, ביצע את הפעולות באופן שביצע על מנת שלא יהיה דיווח לרשויות המס.

לפי טענת הנאשם, סעיף 3 לחוק, בקבעו יסוד נפשי של "במטרה למנוע דיווח", דורש שמטרת המעשים תהא מניעת דיווח לאותה רשות לה מדווחים על פי סעיף 7, היינו הרשות להלבנת הון, ומשהתכוון הנאשם למנוע דיווח רק מרשויות המס, לא עבר עבירה.

ב"כ המאשימה טוענת כי סעיף 3 אינו מתייחס כלל להגדרת הרשות אליה נעשה הדיווח, והיסוד הנפשי הנדרש בעבירה זו הינו הרצון למנוע מהבנק לדווח על פעולותיו ותו לא, ומשהודה הנאשם ברצון זה, הוכח היסוד הנפשי.
דיון:
סעיף 3 ב' קובע עבירה התנהגותית הדורשת יסוד נפשי של רצון או שאיפה להשגת היעד המצוין בעבירה, ומבחינה זו היעד הינו אי ביצוע דיווח על ידי הבנק; הפועל למען השגת מטרה זו עובר עבירה, ואין נפקא מינה למי מבוצע הדיווח לצורך קיומו של היסוד הנפשי הנדרש בעבירה.
מטרת הסעיף הינה לקבוע כעבירה את אותה התנהגות המסכלת את הדיווח בו חייב התאגיד הבנקאי. ולאור מטרה זו ולאור תכליתו של חוק איסור הלבנת הון , כפי שפרטתי בהחלטתי המקדמית, ברור כי היסוד הנפשי הנדרש הינו אותו רצון של המבצע למנוע דיווח זה, שעה שהוא יודע כי קיימת חובת דיווח.

די בכך, לצורך הוכחת היסוד הנפשי שאדם יודע כי מוטלת חובה על הבנק לפי החוק לדווח על פעולות מ - 200,000 ₪, והוא עושה פעולות ברכושו על מנת לסכל דיווח זה.

כפי שאזכרתי בהחלטתי המקדמית, תכליתו הראויה של סעיף 3 הינו הקמת מנגנון יעיל לאיתור עבירות של הלבנת הון, והפיקוח והאכיפה של מנגנון זה, הינם חלק מאותו מנגנון; ממילא מי שמסכל בפעולותיו הפעלתו של מנגנון זה, מתוך מטרה לסכלו, מבצע עבירה גם אם טעה במשמעותו של מנגנון זה ובמהות תפקידה של הרשות להלבנת הון.

כאן כפי שהודה הנאשם, מטרתו אכן היתה למנוע את אותו דיווח בו מחוייב התאגיד הבנקאי מכח החוק , חוק אשר כפי שיפורט בהמשך הוא ידע על קיומו , ידע על החובה שקמה מכוחו, ובירר וידע בדיוק מהו סף הדיווח וביצע משיכות מתחת לסף זה.

מחשבתו סברתו, הערכתו תקוותיו ידיעותיו או טעותו לצורך העניין, לגבי מהותה של הרשות להלבנת הון, לטעמי אינן רלוונטיות ואינן נכללות ביסודות העבירה אותן יש להוכיח.

(מכאן נגזרת גם ההכרעה ב "ויכוח" שבין הצדדים שלמעשה הנאשם מעלה טענת הגנה שהוא טעה בהבנתו את מהותה של הרשות להלבנת הון וסבר שחוק איסור הלבנת הון עניינו בהעלמת מס).

ציינתי את כל הנ"ל כדי להראות שגם אם תתקבל גרסתו העובדתית של הנאשם כי בפעולותיו "רק" התכוון למנוע דיווח מרשויות המס, וכי סבר שחוק איסור הלבנת הון עניינו במס הכנסה, גם אז עדיין מבצע הוא עבירה על פי חוק איסור הלבנת הון; אולם כפי שאראה לעיל גם גרסתו זו אינה יכולה להתקבל.

מכאן לגרסתו העובדתית של הנאשם:
(1) מקור הכספים החזקתם והפקדתם בחשבון:
גרסת הנאשם, כעולה מחקירתו , הינה כי היה לו מועדון בפלורידה שנוהל על ידו ושם הרוויח כספים. כספים אלו הועברו על ידו לישראל
וזאת בשלבים.

הכסף הוסתר על ידו בחצר ביתו "מתחת לבלטות", ביטוי שנעשה בו שימוש במהלך החקירות.
[ראה חקירתו הראשית עמוד 48 לפרוטוקול שורות 21 ואילך ועמוד 49 שורות 7–1].

הנאשם בחקירתו הראשית אמר שזה היה בשנות ה- 80, לאחר מכן בחקירתו הנגדית כאשר נשאל מדוע החזיק את הכסף זמן כה רב מתחת "לבלטות", השיב שמדובר בתקופה של כעשר שנים, במהלכה הכסף הובא בשלבים.

הוא אינו זוכר מתי היתה הפעם הראשונה, ואילו הפעם האחרונה לדבריו היתה שנתיים או שנה לפני שפתח את החשבון. לדבריו, בארה"ב הכסף היה מופקד בכספת ולא בבנק, הוא אינו יודע כמה כסף היה לו "בבלטות", אך טוען שהביא מארה"ב כחצי מליון דולר(!). [ראה חקירתו הנגדית עמוד 52 שורות 13 – 1].

כאן המקום לציין כי באת כוח המאשימה מפרטת בסיכומיה את כל המאפיינים בפעילות הנאשם בכספים הללו, ואלו לטענתה סותרים את טענת הנאשם כי מדובר בכספים שהובאו מארה"ב והוחזקו כולם מתחת לבלטות עוד לפני פתיחת החשבון, וכי כלל גרסתו של הנאשם אינה מהימנה.

באת כוח הנאשם טוענת כי בציינה פרוט זה, מנסה באת כוח המדינה להראות או לרמוז כי מדובר בכספים שהושגו באופן בלתי חוקי , היינו "ברכוש אסור" לפי חוק איסור הלבנת הון, וזאת שעה שאין כתב האישום מייחס לנאשם כל עבירת מקור.

לטעמי, כפי שיפורט להלן, לכל הפירוט של דפוס פעולתו של הנאשם כפי העולה מדבריו שלו כאמור, יש אכן השלכה הן על קביעת מהימנותו ככלל, כפי שטוענת בא כוח המאשימה, והן על הקביעה בדבר המניעים לפעולותיו בחשבון באופן בו פעל, כפי שיוסבר בהמשך, ומכך על טענותיו האחרות בדבר ידיעותיו על החוק.

ראשית מתוך חקירתו עולה השאלה ועימה התמיהה מאין הגיעו הכספים. מעבר לאמירתו הכללית בבית המשפט, לא הביא הנאשם ולו עדות אחת אחרת או ראייה כלשהי, היכולה לתמוך בגרסתו כי היה לו מועדון בפלורידה בשנות השמונים (של המאה הקודמת), וכי הוא הרוויח שם כחצי מליון דולר במזומן, וכי כסף זה הובא על ידו במזומן ארצה והוטמן באדמה.

נכון שלא יוחסה לו כל עבירת מקור בכתב האישום, ומבחינה זו אכן אין כל רלבנטיות לעובדות הנ"ל, אך כאשר הוא בא ומעלה גרסה ורוצה לשכנע את בית המשפט שחששו היחידי היה ממס הכנסה, וזהו הדיווח היחידי ממנו חשש, הוא עדיין צריך לשכנע ברמה הנדרשת לגבי כל עובדה ועובדה הנטענת בגרסתו.

ואדגיש, מטעם ההגנה העיד רק הנאשם בגרסה קצרה ותמציתית מבחינת עדותו הראשית. שאר הפרטים עלו בחקירתו הנגדית.

בסופו של יום מעבר לעדותו אין בפני
בית המשפט כל עדות או ראייה נוספת שיכולה לתמוך בגרסתו, ואותם יכול היה להביא.

כך למשל יכול היה להביא ראיות על קיומו של המועדון בפלורידה בבעלותו – בין אם על ידי הצגת מסמכים הנוגעים לבעלות, כמו מסמכי חשבונות שונים שנוהלו בקשר למועדון והיקף רווחיו, ובין אם על ידי עדים שיוכלו להעיד על הבעלות.

אי הבאת עדים או ראיות כלשהן בהקשר זה, עומדת לחובתו.

אם לגבי מקור הכספים לא הובאה כל ראייה, כך גם לגבי הטמנתם מתחת "לבלטות", לא הובאה כל ראיה.

איפה בדיוק בחצר הוטמנו הכספים לא צויין על ידי הנאשם, האם אשתו של הנאשם, אשר למעורבותה בכל נושא הכספים אתייחס עוד בהמשך, ידעה על כך או לא – ושוב אדגיש, מדובר לפי גרסת הנאשם בחצי מליון דולר(!!), המוחזקים במשך תקופה של כעשר שנים. האם ניתן להניח שאשתו של הנאשם אינה יודעת על קיומם של סכומים כאלה, ואינה יודעת את העובדה שהם מוטמנים באדמה?
העובדה שאשתו של הנאשם יכולה היתה לתמוך בעובדות או לפחות בחלקן, עולה מעדותו של הנאשם כפי שיפורט בהמשך, ועל כן אי הבאתה לעדות, גם בנקודה זו, מעבר לנקודות אליהן אתייחס, עומדת לחובתו של הנאשם.

אין הדברים שנאמרו לעיל באים לומר דבר ואף לא חצי דבר על מקור הכסף, באשר זה כאמור אינו ידוע, ואף כאמור אין כל טענה כלפי הנאשם כי מקור הכסף הינו ברכוש אסור; הדברים הובאו אך ורק כדי להצביע על חסרים ותמיהות בגרסת הנאשם.

כאמור, החשבון נפתח על ידי הנאשם בשנת 97, על שמו של אחיינו של הנאשם.

הנאשם אישר בחקירתו שאשתו ידעה על קיומו של החשבון והוא אף נתן את כתובת ביתם, בו הם התגוררו במשותף, ככתובת למשלוח תדפיסי החשבון.
[ראה חקירתו בעמוד 54 שורות 22 – 18].

אם אשתו ידעה על קיומו של החשבון, מדוע לא הובאה כאמור לתמוך בעדותו של הנאשם?

הנאשם לא ציין בעדותו דבר לגבי מועד נישואיו , אך בה בשעה גם לא ציין דבר על מידת מעורבותה של אשתו בניהול החשבונות.

העובדה החשובה העולה מעדותו הינה שאשתו ידעה על קיומו של החשבון הנ"ל, שנפתח כאמור על שמו של האחיין ואשר בוצעו בו הפקדות מכספים שמקורם "בבלטות", ואשר הובאו במזומן בדולרים מארה"ב. כאשר האישה לא מובאת לעדות לתמיכה בגרסה זו, עולה תמיהה גדולה הפועלת לחובת הנאשם.

(2) הסיבות שהניעו את הנאשם להעביר את הכספים מן "הבלטות" לחשבון בנק:
הנאשם בעדותו הראשית מסביר מה הביא אותו להחלטה להעביר את הכסף ממקום מחבואו להפקדה בחשבון בנק:
"מאחר וחשבתי שזה טיפשי שהכסף יהיה מתחת לבלטות ולא ישא ריבית, וחוץ מזה מדוע שזה לא יעשה קצת כסף, ומעבר לכך שיותר בטוח בבנק" [ראה חקירתו הראשית עמוד 49 שורות 7 – 6].

מתוך חקירתו הנגדית עולה כי הכסף שהופקד על ידו בחשבון בשלבים [במשך כשלוש שנים] [עמוד 57 שורות 16 – 10].

כך למשל הוצג לו כי בחודש אפריל 98, הגיע לבנק מספר פעמים ביום 15/4, ביום 16/4 וביום 19/4, וביום 26/4 והפקיד סכומים של עשרות אלפי שקלים בכל פעם [עמוד 58 שורות 4 – 1]; כך הדבר גם בחודש מאי באותה שנה בוצעו הפקדות גדולות בסמיכות, ואילו בחודשים אחרים לפי דפי החשבון בוצעו הפקדות בהפרשים של מספר חודשים.

ביצוע ההפקדות באופן הנ"ל, במשך תקופה של כשלוש שנים, אינו מתיישב עם גרסתו של הנאשם כי החלטתו להפקיד את הכספים בחשבון נבעה מרצונו לקבל ריבית וביטחון.

אם ריבית ואם בטחון, מדוע רק על חלק מהכסף ומדוע בפערים כה גדולים?

הנאשם בעדותו הראשית ניסה להסביר מדוע הכסף הופקד בשלבים:
"לא רציתי לעורר חשדם של אחרים, זה יכול להיות מס הכנסה, או מישהו שיכול לעקוב אחרי ולשדוד אותי. דבר נוסף עוד לא הייתי משוכנע מה אני רוצה לעשות. בסוף השלמתי עם זה שאני צריך לשים את כל הכסף בבנק, היו מספר סיבות, נכותו של אחיין שלי, הריביות הטובות שהיו בשנים האלה ובעצם למה שלא יהיה בבנק, לא ידעתי עוד אם לדווח לרשויות".

אף אחד מההסברים הנ"ל אינו מתיישב עם דפוס ההפקדות הנ"ל במשך שלוש שנים.

חשש ממס הכנסה? ראשית מה למס הכנסה ולחשבון, כיצד יודע מה הכנסה את פרטי החשבון? זאת לא הבהיר הנאשם.

חשש שישדדו אותו? אף אם נאמר שזו היתה הסיבה, בוודאי היה ניתן לנטרל חשש זה על ידי הפקדות בשלבים בתקופה קצרה, ולא בתקופה של שלוש שנים.
[ראה לעניין זה גם משיכותיו במזומן בסכומים של כמעט 200,000 ₪ המשיכות נשוא כתב אישום זה].

ריביות טובות יותר? אז בוודאי נשאלת השאלה מדוע לא הפקדה מהירה, במקום "טפטוף" של הפקדות.

מעבר להעדר הסברים סבירים לביצוע ההפקדות בשלבים, התקשה הנאשם גם להסביר מדוע החליט להשקיע את כספו בפקדונות צמודי מט"ח, זאת לאחר שלפי טענתו היה לו כסף בדולרים מתחת לבלטות.

וליתר דיוק לפי גרסת הנאשם היו לו דולרים מתחת לבלטות אותם הוא המיר אצל חלפנים, את הכספים הפקיד בחשבון והשקיע בפקדונות בצמודי מט"ח, אולם הוא לא הצליח לשכנע כי היתה הצדקה כלכלית לפעולה זו. הוכח כי באותה תקופה בה השקיע בצמודי מט"ח, המשיך גם להחזיק כספים במזומן בחשבון, והסברו כי לא ידע היכן הריביות טובות יותר [ראה עמוד 60 שורות 8 – 7], אינו מתיישב עם הסברו לעצם הפקדת הכספים בחשבון.

(3) פתיחת החשבון על שם אחיינו של הנאשם:
אם בנ"ל לא די כדי להעלות תמיהות רבות בגרסת הנאשם, הרי גם הסברו לפתיחת החשבון על שם אחיינו מעלה תמיהה גדולה נוספת בלשון במעטה;

בעדותו הראשית הסביר את הסיבה לכך:"אמיר הוא מאוד מקורב אלי, הוא בן של אחותי אני מאמץ אותו. הוא גם נכה בכיסא גלגלים וחשבתי שבאיזה שהוא מקום זה קצת יוסיף לו במורל שיש כסף ואם צריך עזרה תמיד אוכל לעזור לו, והוא תמיד סירב להנות מהעניין הזה....".

לאחר מכן הוא נשאל לסיבות נוספת מדוע לא פתח את החשבון על שמו; והוא מוסיף:
"סיבה עיקרית שאשתי לא תוכל להשתמש בכסף הזה, ועוד סיבה שאני אוכל להשתמש בכסף בעת צרה אולי אעזר בו". [עמוד 49 שורות 11 – 9 וכן 22 – 21].

בחקירתו הנגדית הוברר כי למעשה אותו אחיין אמיר לא היה מודע כלל ל"כוונותיו הטובות" של הנאשם ולכל מה שנעשה בחשבון על ידי הנאשם, וכי הכסף בחשבון לא היה כלל שייך לאחיין.
וכך הוא אמר:
"(ש)הוא עצמו [האחיין – ג.ד.ל] לא היה מודע בכלל לכל מה שעשיתי."? [עמוד 54 שורות 12 –
13].
וכן:
"אף פעם לא אמרתי שזה כסף שלו....".

היינו הנאשם בפירוש מודה כי האחיין לא היה מודע לכל פעולותיו וכי והכסף אינו שייך לו.

יתירה מזו, גם מהודעתו של האחיין שקובלה (ת/33), עולה כי האחיין מציין שהנאשם הציג בפני
ו את הצורך בפתיחת החשבון על שמו, כטובה שהוא יעשה לנאשם, ולא כפי שהנאשם מציג, כטובה שהוא עשה לאחיינו.

הנימוק השני לפתיחת החשבון על שם האחיין שהועלה על ידי הנאשם, היה רצונו להסתיר את קיומם של הכספים מאשתו.

גם גרסה זו נסתרת מעצם העובדה שהנאשם הודה שאשתו ידעה על קיומו של החשבון, וגם מהעובדה שצויינה לעיל שאשתו לא הובאה להעיד, בפרט על העובדה שהכספים הנ"ל לא היו שייכים לה או שיש לה טענה עליהם – דבר שהיה בו כדי לתמוך בגרסתו של הנאשם שהיה אכן טעם להסתיר את הכספים מעיני אשתו.

הסברו בדבר "ידיעותיו" על זכויות הניתנות לעיקול על ידי בן זוג וכו', אינן מסברות את האוזן בלשון המעטה.

העולה מן המקובץ, שכל הסבריו של הנאשם בדבר מקור הכספים, הבאתם ארצה, החזקת הכספים על ידו מתחת "לבלטות" המרתם אצל חלפנים, פתיחת החשבון על שם אחיינו והנימוקים לכך, והפקדתם של הכספים בשלבים, אינם יכולים להתקבל.

(4) ידיעותיו של הנאשם בדבר קיומו של חוק הלבנת הון:
כפי שפרטתי, לא ניתן היה לקבל את כל גרסתו העובדתית של הנאשם לגבי כל מהלך התנהגותו ומעשיו בשנים שקדמו למעשיו נשוא כתב האישום, מגרסתו לגבי מקור הכספים, דרך גרסתו לאופן הבאתם ארצה, והחבאתם "מתחת לבלטה" ועד לנסיבות פתיחת חשבון הבנק על שם אחיינו דווקא, ואופן המרת כספי "המטמון" והפקדתם בחשבון.
עצם העובדה שגרסתו זו לא נתקבלה, משליכה גם על אי קבלת גרסתו ככל שהדבר נוגע לאופן משיכת הכספים מן החשבון וכוונותיו .

מעבר לכך, גם התמיהות והחסרים, כפי שיפורטו להלן, העולים גם מתוך עדות הנאשם עצמו ודבריו בחקירתו במשטרה לגבי אופן משיכת הכספים, מביאים למסקנה כי לא ניתן לקבל את גרסתו.

אין חולק כי המעשים נשוא כתב האישום בוצעו על ידי הנאשם בסוף 2002; וחוק איסור הלבנת הון נחקק זמן לא רב קודם לכן.

בתחילת חקירתו הנגדית בסוגייה זו, מציין הנאשם כי ידע שחוק הלבנת הון זה "חוק חובת דיווח", כלשונו [עמוד 62 שורה 8], תוך שהוא מדגיש שמבחינתו זהו חוק שמתייחס למס הכנסה.
כשהוא נשאל בהמשך האם שמע שיצא חוק חדש שעניינו הלבנת הון, הוא משיב:
"שמעתי על הלבנת הון – אני לא ידעתי מה חדש ומה לא. אני לא ידעתי מה החדש, אבל ידעתי שהבנקים התחילו לדווח. ידעתי שהחידוש הוא שהבנקים צריכים לדווח, ידעתי שיש חידוש בנושא הכסף שיש חובת דיווח". [עמוד 62 שורות 14 – 12].

היינו, עולה במפורש מעדותו שהוא ידע שיצא חוק חדש שעניינו הלבנת הון ושחוק זה בעצם עיקרו, לפי סברתו, הוא חובת הדיווח שהוטלה על הבנקים, אולם לטענתו כאמור המונח הלבנת הון מבחינתו היה קשור למס הכנסה ולא "לרכוש אסור".

אולם בהמשך חקירתו אמר הנאשם דברים סותרים לחלוטין.

הוא שוב נשאל על מידת ידיעותיו לגבי חוק איסור הלבנת הון ואז הוא משיב:
"לא ידעתי שיש חוק חדש. אני ידעתי שהבנק חייב לדווח מעל 200,000 ₪ לרשויות המס. זה מה שידעתי על דיווח אוטומטי. לא ידעתי שזה קשור לחוק הלבנת הון. חשבתי במדובר במס הכנסה". [עמוד 74 שורות 29 – 23].

מעבר לכך שהנאשם סותר את עצמו בנקודה מאוד מהותית, (לפי טענתו), להגנתו - היקף ידיעותיו לגבי מהותו של חוק הלבנת הון - אזי הוא נתפס בהודייתו כפי הנ"ל, כי ידע שחוק הלבנת הון יצא, וכי חוק זה מטיל את חובת הדיווח על הבנקים.

לסתירות אלה נוספת גם סתירות העולות מתוך עדותו במשטרה:
לאחר שהוזהר הן לגבי עבירות של הלבנת הון והן לגבי עבירות מס הוא משיב:
"בקטע של עבירות מס אני לא מאמין שעשיתי עבירות מס, ובקטע של הלבנת הון, אני בטוח שלא ביצעתי עבירה של הלבנת הון, עד כמה שאני מכיר את התחום".
[ת/16 עמוד 1 שורות 18 – 17].

מבלי להתייחס כרגע לעובדה שהנאשם מבחין בדבריו, לכאורה בין עבירות מס ובין עבירות של הלבנת הון, עולה ברורות מדבריו שהוא מציין שלא ביצע כל עבירת מס.

אם אכן זוהי האמת, שהוא סבור שלא ביצע כל עבירת מס, כיצד הדברים מתיישבים עם דבריו בבית המשפט כי חששו היחיד היה דיווח לרשויות המס?
אין בפי הנאשם תשובה לכך.

מחקירתו במשטרה עולים דברים נוספים הסותרים את דבריו בבית המשפט:
הוא נשאל על ידי חוקרו האם ברר בבנק לגבי נושא הדיווח והוא משיב:
ת. "כן אני ידעתי שמדווחים.....
ש. זאת אומרת שאתה ידעת, ואת מי שאלת בבנק?
ת. בררתי, בררתי ויש מה שנקרא היום, אני הבנתי שיש חוק להלבנת הון. מה זה אומר אין לי מושג, ואני לא נכנס לזה....".

היינו הנאשם בפירוש מציין בחקירתו במשטרה כי ברר מהו אותו חוק הלבנת הון. אם נערך על ידו ברור, היה אותו ברור צריך להבהיר לו כי אין לו מה לחשוש מתוך זה שהרי עניינו לא בדיווח לרשויות המס, מהן לכאורה חשש. [או לא חשש לפי גרסתו האחרת].

גם דבריו לגבי מהותו של אותו ברור שערך, מעורפלים וסותרים האחד את השני;

מצד אחד כאמור בחקירתו,שאוזכרה לעיל, הוא מציין כי ערך ברור.

כשהוא נשאל במפורש על ידי החוקר במשטרה, האם דיבר עם מישהו מהבנק על חובת הדיווח הוא משיב:
"כן עם יוסי". [ת/5 עמוד 9 שורה 28 עמוד 10 שורה 1].

ואז מוצגת לו שאלה ישירה "על מה דיברתם" והוא משיב:
"אני ביקשתי למשוך כספים. ידעתי שיש חובת דיווח לא הייתי בטוח על איזה סכום, ואם אינני טועה היה מדובר על מאתיים אלף שקל. ואז המשיכות שביצעתי היו עד גובה מאתיים אלף שקל...".

גם בת/16 הוא מציין כי את הברור ערך עם "יוסי מהבנק" וכי הוא אמר לו מה הוא סף הדיווח. [עמוד 2 שורות 6 – 3].

אותו פקיד בנק יוסי נוי, העיד כעד תביעה והכחיש כי שוחח עם הנאשם בעניין גובה חובת הדיווח. [ראה עמוד 46 שורות 18 – 17].

והנה בחקירתו הנגדית, שבאה כמובן לאחר ששמע את הכחשתו של הפקיד יוסי נוי, כי שוחח עימו, כבר אין הנאשם חוזר על דבריו במשטרה, שנאמרו ללא הסתייגות, כי שוחח עם הפקיד יוסי, אלא כאן משתנה גרסתו והוא כבר אומר שאינו זוכר בדיוק עם מי. [עמוד 64 שורה 15].

(דברים אלו נאמרו לאחר שבחקירתו הראשית הוא ציין כי אינו זוכר מאין הוא יודע על חובת הדיווח ועל הסכומים – האם זה מהתקשורת מהרחוב או מהבנק עצמו).
[עמוד 51 שורה 9]).

(5) ידיעותיו של הנאשם על סכומי הדיווח, והסבריו מדוע ביצע משיכות בסכומים אלה:
כפי שצויין לעיל, הנאשם הודה באופן כללי כי ידע שקיימת חובת דיווח על פי חוק איסור הלבנת הון, וכי ביצע את המשיכות בסכומים שביצע על מנת להימנע מהדיווח המחוייב על פי החוק.
אולם מחקירותיו במשטרה ומעדותו בבית המשפט, גם בסוגיה זו עולות סתירות רבות.
כשהוא נשאל בחקירתו הראשונה ביום מעצרו מדוע משך סכומים של עד 200,000 ₪ בכל פעם, הוא משיב:
ת."לא רציתי ללכת עם יותר כסף בכיס".
[בהקשר זה גם יוזכר כי הנאשם השיב את אותה תשובה, [שלא רצה להסתובב עם הרבה כסף], גם כאשר נשאל מדוע הפקיד בחשבון בכל פעם סכומים של עשרות אלפי שקלים, והנה כאן, בסתירה לתשובה הנ"ל, הוא כבר "מוכן" להסתובב עם סכום של כמעט 200,000 ₪!!! ולא רואה בכך סיכון)
ואז ממשיך החוקר ושואל:
ש. "לא הבנתי. משכת 198,000 ₪ ולא מאתיים כי לא רצית ללכת עם יותר כסף בכיס?
ת. מה זה משנה. חובת הדיווח של הבנק זה 150,000 ₪ אם אינני טועה, אם לזה אתה חותר".
[ראה ת/5 עמוד 9 שורות 22 – 19].

[בתשובה זו לכאורה רוצה הנאשם להראות לחוקר כאילו לפי ידיעותיו חובת הדיווח קמה כבר מ- 150,000 ₪ ועל כן אין משמעות לגובה הסכום שמשך אם ממילא עבר כבר את סף הדיווח, וזאת כנראה כדי לנסות לשכנע את החוקר שמשיכותיו בסכומים המדוייקים [מתחת ל- 200,000 ₪ כאמור], לא נעשו בשל חשש מפני הדיווח].

ואז שואל אותו החוקר:
"ומי אמר לך שחובת הדיווח היא 150,000 ₪?
והוא משיב:"לא זוכר. סתם מהרחוב". [ת/5 עמוד 9 שורות 24 – 23].

לאחר דברים אלו באים דבריו לגבי השיחה שלו עם הפקיד יוסי שאוזכרה לעיל, ובהמשך הוא כבר מאשר שידע שחובת הדיווח היא לגבי סכומים של 200,000 ₪. (ולא 150,000 ₪ כפי שטען מספר שורות קודם לכן).
מפאת חשיבות הדברים אצטטם בשנית:
"אני בקשתי למשוך כספים. ידעתי שיש חובת דיווח, לא הייתי בטוח על איזה סכום ואם אינני טועה היה מדובר על 200,000 ₪, ואז המשיכות שביצעתי היו עד גובה 200,000 ₪".
ואז החוקר אומר לו:
"אז למה אמרת לי קודם שחשבת שגובה סכום הדיווח הוא 150,000 אש"ח?
והוא משיב:
"כי בהתחלה היה.....טעיתי". ( כך במקור)

לפיכך החוקר ממשיך ושואל אותו מדוע ביצע את המשיכות באופן שביצע.
ואז הוא משיב:
ת. "אחד. לא רציתי למשוך יותר מדי כסף בפעם אחת, כי לא רציתי להסתובב עם המון כסף בכיס בו זמנית.
שתיים, אין לי שתיים". (ההדגשה שלי ג.ד.ל)
[עמוד 10 לת/5 שורות 16 – 14].
ואז החוקר שוב מציב לו את דבריו קודם לכן, כי משך באופן שמשך כדי להימנע מהדיווח ושואל אותו מדוע אין הוא חוזר על דבריו.
אז עונה הנאשם כי אין הוא רוצה להשיב ומבקש להתייעץ עם עורך דין.

לפי התרשומת בת/5, השיחה הופסקה והנאשם התקשר לעורכת דינו ולאחר השיחה אמר:
"ידעתי שבאיזשהו שלב יהיה דיווח על הכספים שהוצאתי ולא היתה לי עם זה בעייה". [עמוד 10 לת/5].
ואז החוקר שואל אותו באופן מפורש:
"למה אתה משנה את הגרסה שלך כל הזמן? [עמוד 10 בת/5 שורה 28].
והוא משיב:
"אני לא רואה איפה שיניתי גרסה פה". [עמוד 9 שורה 1].
אז החוקר ממשיך ושואל שוב ומקשה:
"האם זה נכון שמשכת את הכספים מהחשבון על שם אמיר חזון בסכומים נמוכים מ- 200,000 אש"ח בכדי להימנע מחובת דיווח".
ותשובת הנאשם, בסתירה מוחלטת לדבריו קודם לכן:
"לא". [עמוד 11 לת/5 שורות 5 – 2].
ושוב אומר לו החוקר כי הוא משנה את גרסתו והנאשם משיב כי זה לא נכון.

ואז מציג לו שוב החוקר את שתי גרסאותיו, והנאשם משיב:
"אני לא חושב שהיתה לי בעייה עם חובת הדיווח". [עמוד 11 לת/5 שורות 2 – 18].

בת/16 כבר שוב מאשר הנאשם כי אכן השיב שלא רצה שיהיה דיווח לרשויות וכי ידע שסף הדיווח הוא 200,000 ₪, אך מציין כי זה לא משנה לו. [ת/16 עמוד 2 שורות 17 – 10].

העולה מן המקובץ, כי גם בחקירתו במשטרה כמו גם בעדותו בבית המשפט, שינה הנאשם גרסאותיו וסתר עצמו, ועל כן לא ניתן לקבל את גרסתו כי כל חששו היה מרשויות המס.

מעבר לכך בסופו של יום דבר אחד ברור מכל הודאותיו ועדויותו – הוא ידע שיש חוק שקוראים לו "חוק הלבנת הון", הוא ידע שעל פי חוק זה סף הדיווח של הבנקים הוא 200,000 ₪, והוא ביצע את המשיכות בסכומים מתחת ל- 200,000 ₪ על מנת לסכל דיווח זה, וזאת כאשר יש לזכור במיוחד את העובדה שהנאשם פתח חשבון על שם אחיינו ולא על שמו, בלא שהסברו לכך התקבל, הפקיד בו כספים בסכומים גבוהים במזומן וביצע את המשיכות מחשבון זה.
לאור הסתירות הרבות שהוצגו לעיל, לא ניתן לקבל את טענתו כי סיכול הדיווח נועד מבחינתו רק על מנת שלא יהא דיווח לרשויות המס;

כאמור דבריו הסותרים של הנאשם גם מובילים לכך שלא ניתן לקבל גרסתו כי לא ידע שמדובר בדיווח לרשות להלבנת הון, או כי סבר שהרשות להלבנת הון עוסקת במס הכנסה, או כי [לפי גרסה אחרת], חשש שהדיווח בסופו של דבר יגיע למס הכנסה.

כאמור הנאשם העיד כי ערך ברורים לגבי חובת הדיווח, וכי ערך ברורים לגבי סף הדיווח, ידע מה הוא סף הדיווח, הוא גם העיד כאמור כי ידע שיצא חוק הלבנת הון ומכוחו קמה חובת הדיווח, ואף יתרה מזאת הוא ראה את הפרסום שהופץ בדלפק הבנקים (ת/37) לגבי משמעותו של החוק. [עמוד 64 שורות 22 – 20].

הדברים המצויינים בת/37 ברורים ומדברים בעד עצמם, ונוכח כל האמור לעיל לא ניתן לקבל את טענת הנאשם לאחר עריכת הברורים וליקוט הידיעות הנ"ל, סבר שחוק הלבנת הון עניינו מס הכנסה.

טענת הנאשם כי את כל דבריו במשטרה יש לפרש ולהבין נוכח העובדה שהוא לא הבין בשעתו את ההבדל בין מס הכנסה להלבנת הון, נסתרה על ידי הנאשם עצמו בעת חקירתו בבית המשפט, שעה שאישר שידע כי קיים הבדל בין השניים. [עמוד 69 שורות 17 – 14 ועמוד 70 שורות 22 – 17].

סוף דבר – מבחינה עובדתית הוכח מעל לכל ספק סביר כי הנאשם הכיר את חוק איסור הלבנת הון ואת הוראותיו, במיוחד הכיר את החובה שהוטלה על הבנקים לדווח על עסקאות שסכומן מ- 200,000 ₪; הוא משך את הסכומים מהחשבון בשיעורים פחותים במעט מ- 200,000 ₪, על מנת לסכל דיווח זה.

גם אם היתה מתקבלת טענתו של הנאשם כי חששו היחידי היה ממס הכנסה, וגם אם היתה מתקבלת טענתו כי סבר שהרשות להלבנת הון עניינה במס הכנסה, או לחילופין חשש שרשות זו תדווח למס הכנסה, ועל כן עשה את שעשה, גם אז בוצעה על ידו עבירה באשר כפי שציינתי היסוד הנפשי הנדרש בסעיף הינו שהנאשם פעל כפי שפעל על מנת למנוע את הדיווח על פי החוק, ואין בטעות זו כדי לגרוע ממטרתו לסכל את חובת הדיווח על פי החוק.

התביעה עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח מעל לכל ספק סביר גם את היסוד הנפשי, כפי שפורט לעיל.

טענת ההגנה שהעלה הנאשם לגבי ידיעותיו על משמעותו של החוק , נדחתה על ידי כמפורט לעיל.

הנאשם העלה טענה חילופית כי עומדת לו הגנת טעות לפי סעיף 34 י"ט לחוק העונשין, באשר לא ידע כי מניעת הדיווח של הבנק לרשות, היא עבירה פלילית ולא ניתן היה למנוע את טעותו זו באורח סביר.

מהי הוראת סעיף 34 י"ט לחוק העונשין:
"לעניין האחריות הפלילית אין נפקה מינה אם האדם דימה שמעשהו אינו אסור, עקב טעות בדבר קיומו של איסור פלילי או בדבר הבנתו את האיסור, זולת אם הטענה היתה בלתי נמנעת באורח סביר...".

באת כוח הנאשם טוענת כי טעותו של הנאשם היתה בכך שסבר שבפיצול משיכותיו אין הוא מבצע עבירה פלילית מכל סוג שהוא. באת כוח הנאשם המלומדת בסיכומיה מפנה לחוק האמריקאי ולפסיקה שבאה בעקבותיו וכן לעובדה שבהיותו של החוק חוק חדש בישראל
, גם חוקריו של הנאשם לא ידעו היטב את מהותו של החוק והאיסורים על פיו, ובשל כך נפגעה זכותו של הנאשם לחקירה הוגנת.

סבורתני כי גם אם עולה מחקירתו של הנאשם כי לא כל החוקרים הבינו הבן היטב את הוראותיו של החוק, בסופו של יום מתוך דבריו של הנאשם בבית המשפט , וזאת כאמור לאחר שהתייעץ עם עורכי דינו והוכן לעדות, עולה במפורש כאמור כי הנאשם ידע על קיומו של החוק, הוא ידע כי קיימת חובת דיווח על פיו, כי סף הדיווח הוא 200,000 ₪, וכן כי כל פעולותיו נועדו למנוע דיווח כזה, ועל כן, כל הפגמים הנטענים לגבי אופן חקירתו במשטרה, גם אם היו כאלה, בטלים בשישים נוכח דבריו המפורשים בבית המשפט;

טענתו בדבר אי ידיעתו על קיומה של הוראת סעיף 3 (ב) הינה טענת טעות לגבי קיומו של איסור פלילי או לגבי הבנתו או המשמעות שיש לו ותו לא.

טעות כזו אינה מהווה הגנה בכל מקרה אלא אם יוכיח הנאשם כי מתקיים החריג בסיפת הסעיף – כי "הטעות היתה בלתי נמנעת באורח סביר".

בנטל זה לא עמד הנאשם.

ההוראה שנקבעה בסעיף 34 י"ט לחוק העונשין לא שנתה באופן מהותי את העקרון שנקבע בדין הקודם שאי ידיעת החוק אינה פוטרת מאחריות.
כפי שאמר בית המשפט העליון בע"פ 4855/02 4909/02 4917/02 מד"י נ. איתמר בורוביץ (לא פורסם):
"הכלל הניצב ביסוד הוראתו של סעיף 34יט לחוק העונשין הוא, כי טעות במצב המשפטי היא חסרת נפקות לעניין קביעת אחריותו של מבצע העבירה.
הסייג לתחולת האחריות הפלילית על מי שטעה במצב המשפטי מוגבל למקרים שבהם נוכח בית המשפט כי "הטעות היתה בלתי נמנעת באורח סביר".

בענייננו לא טען הנאשם וממילא לא הוכיח כל טענה עובדתית שיש בה כדי לתמוך בטענתו כי ראשית דימה שמעשהו אינו אסור ושנית כי הטעות היתה בלתי נמנעת באורח סביר.

ההפך הוא הנכון עולה במפורש מתוך עדותו של הנאשם כי ערך את כל הברורים הדרושים על מנת לדעת מהו סף הדיווח על פי החוק , וממילא נשמטת תחתיו הטענה. כי הטעות היתה בלתי נמנעת באורח סביר.

משהוכח כי הנאשם ביצע את העבירה ונדחו טענותיו ולאור כל האמור לעיל, אני מרשיעה את הנאשם בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום עבירה לפי סעיף 3 (ב) לחוק איסור הלבנת הון התש"ס – 2000 ביחד עם סעיף 7 לחוק הנ"ל וסעיף 8 לצו איסור הלבנת הון [חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של תאגידים בנקאיים התשס"א – 2001].

ניתנה היום ו' בתשרי, תשס"ו (9 באוקטובר 2005) במעמד ב"כ המאשימה הנאשם ובאת כוחו.
________________ֹ
גבריאלה (דה-ליאו) לוי

שופטת

פ000132/03מירב








פ בית משפט מחוזי 132/03 מדינת ישראל נ' שלמה בן משה גואטה (פורסם ב-ֽ 09/10/2005)