פסקי דין על יועד לוי (בת"א )שמעון שי אמסלם (ניתן בת"א ) | פסקי דין על עלי בן חליל חלבי

29263-12/12 א     28/08/2018




א 29263-12/12 יועד לוי (בת"א )שמעון שי אמסלם (ניתן בת"א ) נ' עלי בן חליל חלבי








בית משפט השלום בחיפה



ת"א 29263-12-12 לוי נ' חלבי

ת"א 31587-05-12 אמסלם נ' חלבי


תיק חיצוני:


בפני
כב' השופט יואב
פרידמן

התובעים
1. יועד לוי
ת"ז 033830563 (בת"א 29263-12-12)

2. שמעון שי אמסלם
(ניתן פס"ד בת"א 31587-05-12)


נגד

הנתבע

עלי בן חליל חלבי
ת"ז 020049235




פסק דין



1. תביעת נזקי רכוש בשל נזק לאופנוע שהוכרז "אובדן מוחלט",
בתאונה בה התנגשו שלושה רוכבי אופנוע בטרקטור . אחד מהם נהרג ושניים נפצעו. הנתבע היה מי שנהג באותו טרקטור. התובע היה אחד משני רוכבי האופנועים הנותרים. שניהם הגישו תביעת נזקי רכוש כנגד הנתבע ותביעותיהם אוחדו, וזו אחת מהן. תביעת הרוכב הנוסף, מר אמסלם, הסתיימה בפשרה. התאונה
אירעה ביום 5.5.12 בין 7:00 ל 8:00 בבוקר.

2. הנתבע כפר באחריותו מכל וכל. לגרסתו נסע בשול הימיני וביקש פשוט לסטות מעט שמאלה ואז לחזור לשול מחמת צמחייה שהפריעה ובלטה מן השול. אלא שהוגש נגדו כתב אישום, גרסתו זו נדחתה והוא הורשע. נקבע כי ביצע פניית פרסה אסורה על קו הפרדה רצוף וכך חסם דרכם של שלושת רוכבי האופנוע. ערעורו על ההרשעה נדחה (למעט בעבירה אחת, מטעמים משפטיים, אולם בלי שישונו בערעור הממצאים והמסקנות בהכרעת הדין; למעט כאמור המסקנות המשפטיות ביחס לאותה עבירה ממנה זוכה הנתבע, שנגעה לאי מתן זכות קדימה, ומתייחסת לצומת, כאשר התאונה לא היתה בצומת)
. הן הכרעת הדין והן פסה"ד בערעור הוגשו בהודעות הצדדים.

3. תצהירי הצדדים בתיק זה, הוגשו בשלב בו טרם ניתנה הכרעת הדין המרשיעה; כאשר החלטתי (אף לבקשת הנתבע)
על עיכוב התיק כאן עד למתן פסה"ד בהליך הפלילי. ראה הן הסקירה הכרונולוגית
של ההשתלשלות הדיונית בתיק
והן של הממצאים והמסקנות בהכרעת הדין המרשיעה ובפסה"ד בערעור, בהחלטה מיום 3.5.18. אמנע ככל הניתן מחזרות, ואציין רק עיקרי הדברים, היות ומדובר בהחלטה מפורטת ויש לקרוא אותה יחד עם

פסק דין
זה. באותה החלטה ציינתי כי חלק מן האמור בתצהירי הנתבע – מתייתר, שכן לנוכח סימן ז' לפקודת הראיות (סע' 42א עד 42ג)
לא יוכל עוד לאחוז בגרסתו המקורית שנדחתה בהכרעת הדין המרשיעה, במה שקשור לממצאים ומסקנות שביססו הרשעתו שלו, ועליהם אשוב להלן.
באין רשות לסתור, שאף לא התבקשה, מנוע הוא מלסתור ממצאים ומסקנות בהכרעת הדין המרשיעה.
עם זאת, כקביעת ההלכה, ועד כמה שלא סותר הדבר אותם ממצאים ומסקנות בהכרעת הדין ובערעור עליה, יכול הנתבע לנסות ולהמחיש אשם תורם של התובע.

4. הנתבע הורשע בעבירות של גרימת מוות ברשלנות, גרימת חבלה של ממש, גרימת נזק, ונהיגה בלא פוליסת ביטוח. ואלו הממצאים והמסקנות הרלבנטיים לענייננו בהכרעת הדין המרשיעה:

א. הנתבע (הנאשם שם)
נסע על טרקטור לו מחוברת כף אחורית
ועליה מכלי מים (עמ' 1 להכרעת הדין)
.
ב. התאונה התרחשה בכביש 854 בין כרמיאל לתפן (שם)
. הנתבע הגיע מכיוון כפר נחף בדרך עפר, ופנה ימינה לכביש. התאונה אירעה לאחר נסיעה קצרה שלו בכביש (עמ' 1, שם)
.
ג. הנתבע החל הנסיעה בכביש 854 כשהוא נוסע בשול (לפחות בחלק מן הטרקטור כאשר חלקו האחר בלט לתוך נתיב הנסיעה)
. אלא שאז ירד מן השול וביצע פנית פרסה רשלנית לנתיב הנגדי במקום אסור, תוך חצית קו הפרדה רצוף.
ד. הוא היה מודע לקיומו של קו ההפרדה במקום, היינו שאסור לו לבצע פרסה במקום תוך חצית הקו.
ה. בעשותו כן חסם דרכם של 3 אופנועים (ראשונים מבין שיירה של 11 חברים שיצאו לטיול, כאשר היתר היו מאחור)

שהגיעו בנסיעה מאחוריו . אותם שלושה התנגשו בטרקטור בהפרשי זמן קצרים בזה אחר זה (עמ' 1 להכרעת הדין)
.
ו. הפגיעה הראשונה היתה של אופנוע המנוח. היא
היתה בטרקטור באזור מרכז הכביש, באזור הגלגל הקדמי של הטרקטור (עמ' 11 למטה בהכרעת הדין, עמ' 4 באמצע ולמטה , עמ' 5 למעלה, עמ' 3 - תיאור עדותו של מר אמסלם שהתקבלה כמהימנה בהכרעת הדין)
.
ז. הפגיעה של האופנוע השני היתה של מר אמסלם (אופנוע כחול)
, בכף הרתומה לטרקטור מאחור.
השלישי שהתנגש היה התובע. התובע התנגש כנראה בחלק אחורי עוד יותר ממר אמסלם, ולכן מדובר גם כן בכף (עמ' 10 פס' 2, עמ' 4 באמצע. עת שהתנגש בכף,
היתה זו במרכז הנתיב או מרכז הכביש (עמ' 11 למטה, עמ' 12 פסקה 4 בה מתואר מיקום כתם המים במרכז הכביש, כמצביע על המקום בו נפלו מכלי המים מן הכף)
.
ח. בין הפגיעה הראשונה לשלישית, היו הפרשי זמן קצרים (על הפרשי הזמן הקצרים
בין 3 הפגיעות הסכים גם הנאשם הוא הנתבע כאן – ראה גרסתו בהכרעת הדין , עמ' 4)
.
ט. בהכרעת הדין צוינה כאמור גרסת מר אמסלם שגרסתו התקבלה (עמ' 3 של הכרעת הדין)
. לגרסה זו,
מן הכף בלט קרש ועליו מיכלי המים, מה "שהאריך" את הכף. כאמור, לפי הכרעת הדין, עת פגע התובע (הפגיעה השלישית)
בכף מאחור , כבר הגיעה הכף (או שמא הקרש שצמוד לה)
– לאזור מרכז הכביש.

5. כאמור, בהכרעת הדין נקבע שעת פגע המנוח פגיעה ראשונה באיזור הקדמי, (גלגל קדמי)
של הטרקטור שחסם נתיב נסיעתו, היתה פגיעה זו במרכז הכביש. כלומר החלק הקדמי של הטרקטור הגיע כבר למרכז שבין הנתיבים. זו קביעה ברורה.

עוד נקבע בהכרעת הדין שאמסלם ולוי (התובע)
פגעו בזה אחר זה בכף מאחור, שהייתה גם היא באזור מרכז הכביש או הנתיב. אבהיר:
צוין "מרכז הנתיב" בעמ' 11 למטה,
אך ביהמ"ש לתעבורה בעמ'
12 של הכרעת הדין, ציין שמיקום כתם המים במרכז הכביש, מלמד על המיקום בו נפלו המכלים מן הכף. יכול ולעת הפגיעה השניה של מר אמסלם בכף עוד היו המכלים
במקומם ונפלו מן הכף רק לעת פגיעת התובע. יכול והטרקטור עוד הספיק להתקדם בין הפגיעה השניה והשלישית , חרף פרק הזמן הקצר שהפריד ביניהן, כאשר המיכלים נפלו לאחר הפגיעה השלישית, או אף השנייה בכף אך לא במידי. כלומר טווח האפשרויות הסבירות על פי הקביעות המחייבות הנו שלעת הפגיעה השנייה של מר אמסלם היה החלק האחורי של הכף או במרכז הכביש
או במרכז נתיב ימין. אפשרות זו קיימת אף ביחס לפגיעה השלישית, ושתי האפשרויות קבילות.

6. יוער כי שני הצדדים מסכימים כי התאונה אירעה בעיקול בכביש.
שדה הראייה לפיכך, בפירוש מוגבל. במועד השמיעה הוגשו תמונה נ/1 הממחישה אותו עיקול, ותמונה נ/2 הממחישה המיקום בו השתלב הנתבע לכביש 854 מדרך העפר ממנה הגיע.

כך טען התובע – "נכנסנו לעיקול בדרך ומיד לקראת סיומו הופתענו לגלות ישר מולנו טרקטור שמאחוריו גרור ועליו חביות מים, החוצה את הכביש מצד ימין לשמאל על גבי פס הפרדה לבן רצוף בין המסלולים" (סע' 3 לתצהירו)
. והנתבע בסע' 8 לתצהירו מתאר
כי לפני התאונה לא ראה את האופנועים שהגיעו מאחור במהירות עצומה ומפחידה, ובשל עקומה בכביש לא ראה אותם לעת הפגיעה.

7. הדבר מגדיל אומנם מידת פזיזותו וחוסר זהירותו של הנתבע, ביחס למקום בו בחר לבצע פנית פרסה, כאשר הוא עצמו השכיל להבין רשלנותו וטען טענה
כאילו לא ביקש בכלל לבצע פרסה במקום התאונה, אלא רק סטה מעט לנתיב מהשול בשל צמחיה שבלטה מן השול. לדבריו בתצהיר, ביקש בכלל לבצע הפרסה רק בהמשך היכן שיש קו הפרדה. טענה זו שלו נדחתה כאמור בהכרעת הדין. מאידך העובדה שהאופנועים נכנסו לעיקול בו שדה הראיה מוגבל, חייבה הנוהגים בהם להקפיד על מהירות הנסיעה המותרת במקום (מה שהם מחויבים בו ממילא)
. כל נוהג צריך להתאים מהירות הנסיעה לתנאי הדרך ולשדה הראיה, דווקא משום שלעתים יכולות להיות הפתעות.

8.
התובע בעדותו הסכים שמהירות הנסיעה היא בין 70 ל 80 קמ"ש, ואף ב"כ הנתבע ציין כי מהירות הנסיעה בכביש 854 עומדת על 80 קמ"ש. לא הוצג בראיות נתון אחר על ידי מי מן הצדדים.
מעדות התובע עלה כי הוא מכיר את המקום, הואיל ואותה קבוצת אופנוענים עלייה נמנה גם הוא, הייתה נוהגת לצאת למסע ונסעה באותו מקום מדי כמה שבועות בשבת. הכירו הם אפוא את העיקול. הוא אישר את המופיע גם בתמונה נ/1, כי קיים תמרור המחווה על עקומה לימין לפני הכניסה לעיקול ומורה על האטה. לדבריו, לפני כל עיקול יש כזה תמרור. ומכל מקום ברור שהיה הוא מודע לחובתו לנהוג בזהירות לאור אותו עיקול. לדבריו, נסע הוא במהירות של 80 קמ"ש והאט. עם זאת התרשמותי הייתה כי הוא מתקשה לשחזר את מהירות הנסיעה לאשורה, שלו ושל חבריו, עת נכנסו לעיקול ובו אירעה התאונה הקטלנית. הוא אישר כי סדר הפגיעות היה קודם של המנוח שנסע בראש, אחריו של מר אמסלם, ולבסוף הוא עצמו. הוא אישר גם כי בין המנוח, מר אמסלם שרכב אחריו, והוא עצמו, היה מרחק של 40 מטר. אולם, ברור היה לעת עדותו שמדובר בהערכה מקורבת ולא מדויקת (העובדה שמדובר בהערכה
גם הגיונית לגופה)
.

9. לאור ההרשעה והעובדה שממצאים ומסקנות בהכרעת הדין אינם עומדים לדיון, לאור סע' 42א ו-42ג לפקודת הראיות, התמקדה השמיעה כאמור בסוגיית האשם התורם. הנתבע ניסה להמחיש בעדויות מטעמו כי שלושת האופנוענים, התובע ושני חבריו, נסעו במהירות העולה בהרבה על המהירות המותרת במקום, ומכל מקום במהירות שאינה מתאימה לתנאי הדרך (העיקול – שלקראת הכניסה אליו היו אמורים להאט)
.

10. א. בתצהיר התובע , להבדיל מעדותו, לא נטען כי באה האטה לפני הכניסה לעיקול. תיאורטית, יכול שלו היתה האטה היתה מהירות הנסיעה מאפשרת זמן תגובה מוגדל. עם זאת (ותיאוריות היפותטיות לחוד)
לא ניתן לקבוע זאת כממצא, ולא ניתן לייחס אשם תורם משעה שלא הוכח הדבר. לא הוגשה חוו"ד של מומחה שתלמד על מהירות נסיעה החורגת מן הזהיר בתנאי הדרך והעיקול או על מהירות נסיעה של התובע החורגת בכלל מן המותר בכביש 854, באותו מקום בו אירעה התאונה. נטל ההוכחה להמחיש אשם תורם – רובץ על הנתבע. אם נכנס למשל התובע לעיקול במהירות של 70 קמ"ש במקום 80 קמ"ש (וכאמור – לטעמי לא יכול היה לשחזר מהירות נסיעתו ואף ראיות התובע לא הציגו שום נתון אמין בענין זה)
הרי שלא ניתן לקבוע כי התרשל ביחס לעצם מהירות הנסיעה (בין אם האט , ובין אם לאו)
.

ב. איני מייחס אמינות לטענה כי שלושת הנהגים נסעו במהירות עצומה, וביטוים מעין אלה שנזכרו בתצהירים מטעם הנתבע. ראשית, לא ברור מהי "מהירות עצומה". זו הערכה סובייקטיבית של מי שהיה נכון לתן גרסה כוזבת מעיקרא, ושגרסתו נדחתה ואף באופן משכנע בהכרעת הדין ובערעור.
ג. כך גם עדות רעייתו של התובע התבססה על הערכה סובייקטיבית ביחס למהירות הנסיעה של האופנועים, שכולה אומדן לא מבוסס. יובהר: לגרסת התובע ורעייתו נסעה היא עמו על הטרקטור כדי להשקות שתילי עצי זית בחלקתם. כשהגיעו לכביש הוריד אותה בעלה בצומת כדי שתחצה לצד השני, ותמתין לו בתחילת הדרך החקלאית שמעבר לכביש. אין כאמור חולק, אף לשיטת התובע ורעייתו, כי ביקש הוא להגיע לנתיב הנגדי. רעית התובע החלה ללכת
בשוליים והתכוונה לחצות הכביש בהמשך, במקביל לתחילת הדרך החקלאית שמעברו של הנתיב השני. לאחר הליכה בת כ 20 מטר, באו לכיוונה 3 האופנועים כשהיא מתארת מהירות נסיעתם כגבוהה מאד כאמור, הקולות של המנועים היו מפחידים והיא נצמדה לשוליים מחמת חשש לפגיעה. היא לא ראתה התאונה עצמה, אך כעבור כמה שניות שמעה חבטות , ואז חזרה על עקבותיה לכיוון בעלה, שכן חששה לשלומו.


במהלך חקירתה אף ראתה להוסיף כי עת התקרבו אליה האופנועים כה נבהלה שנפלה. נחזה שמדובר בהפרזה שלא זכתה לביטוי בתצהיר העדות הראשית. גרסתה ביחס לזירת התאונה מטילה צל על מהימנות גרסתה אף ביחס למהירות הנסיעה, שכן טענה כמו בעלה שהטרקטור היה רובו בנתיב הימני – מה שנדחה ואף באופן משכנע כאמור, בהכרעת הדין. עם זאת ברור שלא על ענין זה יקום או ייפול דבר (שכן אם די בדחיית גרסת נאשם שהורשע על מנת שלא תתקבל גרסתו גם ביחס לאשם תורם מתוך קביעה ששיקולי מהימנות בדחית גרסתו מקרינים בהכרח גם על גרסתו ביחס לאשם התורם – אין טעם בשמיעה ביחס לאשם)
. ואכן ברמת העיקרון, יכול להיות שהנתבע ועדיו מסרו גרסה לא נכונה ביחס לסטייה או פנית פרסה ועדיין דייקו ביחס למהירות הנסיעה המופרזת של רוכבי האופנוע.

ד. "יכול להיות" ויכול גם שלא. טענת האשם התורם – הוכחתה כאמור על הנתבע, ואין להסתפק כאמור בהערכות סובייקטיביות שממילא קשה להלום שניתן לאומדן, ביחס למהירות הנסיעה. הערכות אלה לא נתמכו במאום. איש לא מנע הגשת חוו"ד מומחה ביחס למהירות הנסיעה של התובע או מי מחבריו על פי סימני הדרך (ראה גם בהמשך)
.
אין לסמוך על הערכות כלליות וביטויים מעין
"נסיעה במהירות גבוהה או עצומה". אין בביטויים אלה דבר. גם הטענה בדבר עוצמת הרעשים שטענו הנתבע ועדיו, אין בה כדי להועיל. רעש שמייצר אופנוע אינו רק תולדת מהירות הנסיעה אלא גם נגזרת של מצב תחזוקתי ודגם. מכל מקום, גם רגישות השמיעה של הולך רגל, והאופן בו הוא חווה עוצמת רעש לאופנוע,
משתנה מאדם לאדם, ותלויה גם בזוויות, מרחק וכו'. לא על עניין זה ניתן לבסס שהאופנועים נסעו במהירות מופרזת.

11. מר אחמד סרחאן העיד מטעם הנתבע בתצהיר כי בהיותו בחלקתו הבחין בתובע מגיע לצומת יחד עם הטרקטור שלו, מוריד את אשתו, ופונה ימינה. להערכת העד הספיק לנסוע כמה עשרות מטרים (העד לא ראה, אלא מדובר בהערכה)
ואז שמע קולות מנועי אופנועים שנסעו במהירות מטורפת מכיוון מערב, ולפתע קולות הדומים להדי פיצוצים. הוא עלה במהירות לכיוון הכביש והגיע לזירת התאונה.
גם כאן אין דבר לבד מהערכה סוביייקטיבית שאין לה ערך רב, ביחס למהירות הנסיעה, ועוד כזו המוסקת משמיעה. גם חקירתו של עד זה במהלך ישיבת ההוכחות, וכמו כן, חקירת רעייתו של הנתבע, לא הועילה הרבה לביסוס הנסיבות הנטענות על ידי הנתבע, ולא המחישה אשם תורם. זאת גם אם נתעלם מטענת ב"כ התובע בסע' 15.2 לסיכומיו, כי לאור בעיית השמיעה של עד זה ניתן לתהות הכיצד יכול היה לשמוע לגרסתו את האופנועים מתקרבים ממרחק רב.

12. מר מוחמד עכאוי העיד בתצהירו מטעם הנתבע כי נהג בכביש 854 , כאשר התכוון לרדת מהכביש לדרך העפר המוליכה לכפר נחף (כלומר אותה דרך ממנה הגיע התובע עם הטרקטור ופנה ימינה בכביש 854)
. העד ציין כי
הבחין במראת הנהג בשלושה אופנועים נוסעים מאחוריו, כאשר הנהג הראשון חיווה בידו בתנועה מוסכמת לאחרים, והשלושה האיצו מהירותם בצורה אדירה ויצאו לעקיפה, וכאשר עקפו אותו נסע במהירות של 80 קמ"ש. לאחר זמן קצר כאשר הגיע לכביש העפר מצד ימין לכביש שעליו התכוון לעלות, ראה לפניו את זירת התאונה במרחק יותר מעשרים מטר. הוא עצר רכבו אחרי הפניה, ירד וניגש למקום ואף הזעיק משטרה.
סמוך לתובע, שתיאר כאדם מבוגר שלא מוכר לו,
עמדה אשה שהבין אח"כ שהיא רעייתו, ואדם נוסף, כנראה מר סרחאן. אלא שלעת חקירתו ניתן היה להתרשם בבירור כי טענתו שנסע במהירות 80 קמ"ש, עת נעקף ע"י האופנועים, לא נשענה על זיכרון (מעבר לשאלת דיוק מד המהירות ברכבו אליה הפנה ב"כ התובע בסיכומיו)
.

כאשר נשאל, השיב על כך במילותיו כי אין לו עבר של נהיגה במהירות מופרזת (כלומר לא זכה לקבל דוחות בגין נהיגה במהירות לא חוקית, והדבר אך מחזק הרושם שגרסת העד בדבר מהירות נסיעתו התבססה על מסקנה בדבר אופן נסיעתו הכללי, ולא על זיכרון בלתי אמצעי בדבר המהירות בה
אכן נסע בפועל באותה נקודה במקום ובזמן)
. כל מה שהדבר מצביע עליו אינו אלא שעד זה, לדבריו, אינו נוהג לנסוע במהירות מופרזת. במצב דברים זה יכול גם שנסע פחות מן המותר. היות ומגבלת המהירות בכביש הייתה לזכרונו 70 עד
80 קמ"ש (הצדדים לא חלקו כאמור בעניין זה)
, ניתן לגזור מחקירת העד רק שלא נסע במהירות מעל המותר במקום, היינו לא מעל 80 קמ"ש.
ניתן היה להתרשם שאינו זוכר יותר מכך, ודאי לא המהירות המדויקת בה נסע עת נעקף על ידי האופנועים, כאשר אף הפנה בחקירתו לכך שהתאונה אירעה לפני שנים (ואף תצהירו ניתן במאי 2014, שנתיים אחרי התאונה)
. כלומר אין כאן תימוכין של ממש לכך שגם אם עקפו אותו האופנוענים, זמן קצר לפני שנכנסו לעיקול (מה שהכחיש התובע בחקירתו)
, עשו כן במהירות שעלתה על 80 קמ"ש. בהחלט יכול באותה מידה שכנהג זהיר (לשיטתו)
נסע במהירות של 60 קמ"ש (למשל - לפני שיבקש לרדת מן הכביש הראשי לדרך העפר)
, ונעקף במהירות של 70 קמ"ש הנמוכה אף היא מן המהירות המותרת, כאשר אפקט הרעש שיוצרים אופנועים יצר תמונת מצב תודעתית של נסיעה במהירות גבוהה יותר (זאת לצורך הדוגמא בלבד. תיאורטית הכל יתכן, ויכול אכן שהעד נעקף במהירות הגבוהה מ 80 קמ"ש. יכול להיות – אך לא הוכח לטעמי)
.

13. לקביעתי אף התובע עצמו לא יכול היה לזכור באופן בלתי אמצעי מה הייתה מהירות נסיעתו עת נכנס לעיקול, ואין תמה בדבר, שכן לגרסתו, שעשתה רושם אמין, נכנס למעין "בלאק אאוט" כאשר הבחין בחברו המנוח מוטי
מתנגש בטרקטור. הוא אישר כי בכניסה לעיקול אין שדה ראייה, ולפתע נתקל הוא במעין מראה של "קיר" כאשר הכוונה היא לטרקטור החוסם את הכביש. אין לזקוף הדבר לחובתו, ובאותה מידה יכול היה לבחור לטעון טענות
כאילו נסעה במהירות של 60 קמ"ש לפני הכניסה לעיקול למרות שלא זכר הדבר לאשורה (הטענה על נסיעות במהירות 80קמ"ש והאטה לפני העיקול נחזתה כשחזור לוגי מסקני, יותר מאשר זיכרון בלתי אמצעי)
. כאמור – לא הוא שצריך להפריך אשם תורם שלא הוצבו לגביו נתונים נדרשים, אלא הנתבע צריך להוכיחו.

14. התובע אכן אישר כמה פעמים כי אין הוא זוכר את מנגנון התאונה המדויק במה שקשור אליו עצמו, שכן מרגע שהבחין במנוח שנסע ראשון, מתנגש בטרקטור ועף, נכנס לאותו בלאק אאוט, ולא הצליח לשחזר מה קרה הלאה כאשר מסרו לו גם שהתקשר מהאמבולנס, ואף זאת נמחק מזיכרונו. הוא ציין אמנם כי היה בחוסר הכרה, אך מובן היה כי התכוון לאותו "בלאק אאוט", היינו שלאור ההלם לא יכול היה לשחזר באופן מדויק את פגיעתו שלו, מרגע שהבחין בטרקטור החוסם את דרכו ובמנוח מתנגש בו. הוא אף ציין כי אינו יכול למקם את זירת התאונה המדויקת בתמונות שהוצגו לו (האם ממערב או ממזרח ביחס למקום השתלבות דרך העפר בכביש 854)
. הוא אישר כי החבורה נפגשה בצומת עבלין נסעה על כביש 85, פנתה שמאלה ל-854 וכיוון הנסיעה בעת התאונה היה ממערב למזרח. אך לא יכול היה למקם
את התאונה בכביש העפר ממנו עלה הנתבע לכביש 854. הוא לא זכר כלל את אותו כביש עפר ומצדי אעיר, כי גם אם מדובר במי שכביש 854 עצמו מוכר לו
היטב (והומחש שכך הדבר)
אין הוא אמור לזכור כל דרך עפר המשתלבת ומגיעה אל הכביש.

15. לאור העובדה שהתובע אינו יכול לשחזר דינמיקת הפגיעה המדויקת שלו עצמו (ולא בשל מחדל ראייתי שניתן לזקוף לחובתו)
מעת שהבחין בטרקטור ובמנוח שהתנגש בו,
ניסה ב"כ הנתבע בשאלותיו לבסס אפשרות שמא ואולי התובע לא התנגש כלל בחלקו האחורי של הטרקטור (בכף)
כפי שנקבע בהכרעת הדין;
שמא ואולי הצליח לסטות לימינו של הטרקטור שחסם הנתיב ומחמת מהירות נסיעתו איבד שליטה והחליק לאורך הדרך, מהלך ארוך של החלקה שגרם להחמרת הנזק באופנוע. מדובר בתזה ספקולטיבית לחלוטין, מתחילה ועד סוף, היא לא הוכחה אף לו היתה מותרת,
ולדידי אף אינה מותרת, היות והיא סותרת ממצאים מחייבים של הכרעת הדין המרשיעה. ב"כ הנתבע הפנה לכך כי הממצאים והמסקנות עליהן מבוססת ההרשעה הנתפסים ברשתו של סעיף 42א לפקודת הראיות, אינם אלא ממצאים ומסקנות עליהן מבוססת ההרשעה, ולא קביעות בהכרעת הדין עליהן לא התבססה ההרשעה עצמה. זה אכן תיאור נכון של הדין, אולם היישום שגוי.
ב"כ הנתבע טען בדיון כי די היה בקביעה שהמנוח התנגש בטרקטור כדי לבסס ההרשעה (כמובן בצירוף לקביעה שהמנוח ביצע פרסה אסורה במקום וכך חסם נתיב הנסיעה)
. לפיכך , לא היה צורך בקביעה שהתובע התנגש בטרקטור כדי לבסס ההרשעה. זו כבר הרחבה מלאכותית של קביעת הדין שרק ממצאים עליהם התבססה ההרשעה נתפסים בגדר סעיף 42א. באותה מידה ניתן היה לטעון כי די היה בקביעה שהתובע התנגש בחלק האחורי של הטרקטור בכף ונפגע, כדי לבסס ההרשעה בלי צורך להתייחס לדינמיקת הפגיעה של שני האופנועים הנוספים והרוכבים עליהם. ברור שמדובר בטענה מלאכותית המצמצמת מעל ומעבר את הממצאים והמסקנות שאכן עליהם התבססה הכרעת הדין בפועל. הן הקביעות ביחס לדינמיקת הפגיעה של המנוח נכנסו לגדר ממצאים ומסקנות בהכרעת הדין המחייבים לכאן, והן הקביעות ביחס לדינמיקת הפגיעה של מר אמסלם ושל התובע.
בכולן יש לראות כמי שעליהם התבססה ההרשעה, ומדובר בעובדות היסוד ביחס לנסיבות הפגיעות, שבבסיס ההרשעה, ולא בנסיבות מרוחקות.

16. כאמור נקבע שהתובע אכן פגע
בחלק האחורי של הטרקטור, מאחורי החלק בו פגע מר אמסלם, כאשר האחרון פגע בכף האחורית. זו קביעה שכאמור הנתבע לא יכול לחלוק עליה, ומשכך יש לקבוע כי גם התובע פגע בכף הטרקטור מאחור (שמא בקרש הבולט ממנה ו"הרחיב" אותה)
.

למעלה מן הצורך אוסיף כי אף לו הייתה מתקבלת התזה, שממילא לא הוכחה,
והנתבע אף מנוע להוכיח, שהתובע הצליח לעקוף את הטרקטור מימין ונפגע בשל אובדן שליטה, לא הייתה התוצאה משתנה; שכן בנתונים אלה, גם אז אותו אובדן שליטה נבע כעניין שבהיגיון (וכמאזן ההסתברויות)
מאותה סטייה פתאומית וניסיון בלימה שהתובע הניח (אמנם לא זכר אך הדבר הגיוני מאד)
שניסה לבלום , כדי להימנע מן הפגיעה בטרקטור.

17. הנתבע הגיש במהלך ישיבת ההוכחות תמונה שצירף מר אמסלם לתצהירו (כאמור תביעתו של מר אמסלם הסתיימה בפשרה ולפיכך לא העיד הוא, ותצהירו לא הוגש)
. התמונה ממחישה כביכול את הצורה בה עמד הטרקטור בטרם הוזז, ממש בתכוף לאחר הפגיעה. בהכרעת הדין נזכרות תהיות אודות הזירה וזיהומה ונזכר בעמ' 10 ו-11 להכרעת הדין, שכן
זמן קצר לאחר האירוע הזיז הנתבע ממקומו את הטרקטור ומיקם אותו בשול הנגדי לכיוון נסיעתו,
ואף הזיז ממקומם (בסיוע מר עכאווי ובנו)
את מכלי המים שנפלו מן הכף. לכן, לא ברור האם אכן משקפת התמונה נ/4 שהוגשה, את מיקומו המדויק של הטרקטור לעת הפגיעה של רוכבי האופנוע . יכול והוסיף להתקדם עד שנעצר בתכוף לאחר הפגיעות ויכול שמדובר כבר בצילום לאחר שהחל הנתבע להזיזו לקראת השול הנגדי, מעט לאחר האירוע. מכל מקום, גם אם נתייחס לאותה תמונה, ברור שהטרקטור נחזה כחוסם את שני נתיבי הנסיעה במרכזם, גם אם נותרים שוליים צרים בצד של כל נתיב.
דיינו בכך כי שלושת רוכבי האופנוע שהגיעו בעיקול מצאו גורם מפתיע ולא צפוי בדמות טרקטור החוצה את שני הנתיבים בנסיעה, בניסיון לבצע פרסה וחוסם את דרכם. מדובר בנסיעה בעיקול. אני מקבל שיכולים היו הרוכבים לצפות לכך שכלי רכב כלשהו ייסע במהירות נמוכה משלהם (שהרי לא כל נהג נוסע אף במהירות המקסימלית המותרת, וזה צפי כללי נתון וקיים טכנית ונורמטיבית)
. אני מקבל שיכולים היו גם לצפות לכך כי שדה הראיה מוגבל בעיקול.
אני לא
מקבל שיכלו הם לצפות לחסימה פתאומית ע"י טרקטור המבצע פרסה על גבי קו הפרדה, באיזור בו ידעו הם שקיים קו הפרדה כזה (הכביש והעיקול היו כאמור מוכרים להם מנסיעות קודמות ודוקא לכן, ביצוע פנית פרסה בעיקול דוקא, ועל קו הפרדה רצוף דוקא, הנה בלתי צפויה לחלוטין, בהיותה התנהגות חריגה ולא צפויה מצד נהגים בדרך)
.

התמונה שהוגשה ע"י הנתבע עצמו לא זו בלבד שאינה מסייעת לו, אלא רק ממחישה עוצמת ההפתעה במיקום המסוכן בו בחר לבצע פרסה: לא רק על קו הפרדה, אלא גם בעיקול. כאשר אין חולק לשיטתו שלו כי בהמשך הדרך יש קו הפרדה מרוסק שם ניתן היה לבצע הפנייה בבטחה (גם נתון זה היה
אמור להיות ידוע לתובע כמו
גם לנתבע שהכיר הכביש, ורק מדגישה מידת ההפתעה שזימנה התנהגות הנתבע לשלושת רוכבי האופנוע, שהדבר האחרון לו יכלו לצפות הנו שמאן דהו ינסה לבצע פרסה באותו עיקול המוכר להם, ועוד באותו מיקום עליו מסומן קו רציף בין הנתיבים)
.

18. כך שגם לו היה הנתבע ממחיש שהתובע לא פגע בטרקטור עצמו אלא הצליח לחלוף על פניו
– מה שלשיטתי מנוע הוא מלנסות ולהמחיש – לא הייתי קובע כי בנסיבות הוכח אשם תורם. במצב דברים זה,
אובדן השליטה כתולדת ההפתעה וכתולדת הניסיון להימנע מהתנגשות
ועוד בנסיעה בעיקול – אינם יכולים להיחזות כהתרשלות של התובע [אלא אם נסע במהירות חריגה שהיא כשלעצמה גרמה סבתית לנזק בשל אובדן השליטה (לא הוכחו
לא מהירות חריגה, ולא שהמהירות היא שמנעה יכולת
לסטות לימין ולעקוף האופנוע בלי לאבד שליטה, כאשר ממילא הנתונים האובייקטיביים קשים. הן בשל הנסיעה בעיקול המקשה על ייצוב האופנוע במקרה של סטית פתאום, והן בשל גורם ההפתעה המעצים אפקט זה)
].

19. בהקשר אחרון זה, יש לציין כי יכול להיות תיאורטית אשם תורם, גם אם
פגע התובע בכף האחורית של הטרקטור, כפי שנקבע. זאת אם נסע במהירות מופרזת שמנעה אפשרות למנוע התאונה כליל ע"י בלימה ועצירה שתימנע ההתנגשות. אלא שכאמור, מי שטוען לאשם תורם הוא זה שצריך להמחישו, כך ככלל, ובפרט כאשר מדובר ברשלנות בוטה של הנתבע כפי שעולה מן הממצאים שנקבעו בהכרעת הדין. הנתבע היה צריך להמחיש מה הייתה מהירות הנסיעה של התובע וכשל בכך.

הנתבע היה צריך להמחיש כי בפן הקשר הסיבתי אותה התנהגות רשלנית המיוחסת על ידו לתובע (אותה מהירות נסיעה
עת נכנס התובע לעיקול ויכול היה להבחין לראשונה בטרקטור הנתבע החוסם נתיבו)
, היא שלא אפשרה זמן תגובה נאות, שהיה מאפשר לבלום ומונע ההתנגשות והנזק בתנאי הדרך (אותו עיקול וגורם ההפתעה עם שדה ראיה מוגבל)
. זמן בלימה
נדרש הינו נגזרת של מרחק, בשילוב מהירות וזמן תגובה, וסביר שאף להיות הכביש מעוקל
ולא
מישורי יכולה להיות השפעה. עניינים אלה היו חייבים להיות מושא לחוו"ד מקצועית של מומחה לדבר. זו לא הוגשה בהליך זה כלל.
במסגרת ההליך הפלילי, כנזכר בהכרעת הדין, הוגשה מטעם הנתבע חוות דעת של המומחה מר פת. אולם כפי שנזכר שם, המומחה הנ"ל (למרות שביהמ"ש ציין בחיוב מומחיותו)
, בחר שלא להתייחס לחריצים ברורים בכביש שהותיר אחד האופנועים, ומשמעותם, חריצים הנמשכים ממקום האימפקט ועד מקום עצירתו, ואינם עולים בקנה אחד עם תיאור התאונה לפי גרסת הנאשם והמומחה (עמ' 11 ו-12 להכרעת הדין כאשר ביהמ"ש דן בחוות דעתו של מר פת עד סוף עמ' 14)
.

קביעת ביהמ"ש בהכרעת הדין הייתה כי מר פת בחר שלא להתמודד עם נושא החריצים שכן מדובר בממצאים המסבכים את לקוחו. הנתבע נשאל על כך בחקירתו בפני
י, ומבין השיטין ניתן היה להתרשם (גם אם מעבר לצורך)
כי אף הוא מאשר שאין בחוות הדעת של מר פת כל ממצא ביחס לאופן הנהיגה של האופנועים, לרבות מהירותם. מכל מקום, דיינו בכך שחוות דעת זו או אחרת מטעם הנתבע – לא הוגשה כלל בהליך זה שבפני
י; וממילא לא ביסס הוא את מה שיכול היה להיות מבוסס רק בחוות דעת כזו, או בממצאים של בוחן משטרתי שאף הם לא הוגשו: מהירות הנסיעה של האופנועים, המרחק מן הטרקטור מרגע ששדה הראיה אפשר להבחין בו , זמן התגובה וזמן הבלימה כנגזרת של כל אלה בתנאי הדרך. ביחס לדו"ח הבוחן המשטרתי – הגשתו התבקשה
באיחור ניכר, ולאחר שהוגשו סיכומי התובע, ובנסיבות אלה לא הותרה (בנדון
ניתנה החלטה מפורטת מיום
23.7.18)
. יחד עם זאת מעיון בהכרעת הדין, אף לו הותרה הגשת דו"ח הבוחן, ספק אם היה בו כדי לסייע לנתבע , כאשר ביהמ"ש לתעבורה התייחס לעבודת הבוחן ככזו בה נפלו
ליקויים מרובים (עמ' 9 ו 10 להכרעת הדין)
.
ממצאיו של הבוחן כפי שנקבע שם, עמדו בחלקם אף בניגוד לנתונים שביקש הנתבע עצמו להמחיש בהליך הפלילי – עמ' 10 להכרעת הדין, פס' ראשונה)
.

21. ב"כ הנתבע ניסה לבסס בסיכומיו הטענות למהירות חריגה של התובע על צירוף הנתונים הבא:

א. המרחק המצטבר בין הטרקטור לבין התובע היה כ 100 מטר עת החל הטרקטור בפני
ית הפרסה.
ענין זה למד מן המרחק של 20 מ' בין המנוח שהתנגש ראשון לבין הטרקטור
(לעדותו של מר אמסלם בביהמ"ש לתעבורה)
, בצירוף המרחק בין התובע עצמו לבין הרוכב הראשון
שעמד על כ 80 מ' (נלמד ממה שמסר התובע במשטרה שהמרחק בין רוכב לרוכב היה 40 מטר, והתובע היה הרוכב השלישי)
.
אלא שמהתייחסות התובע בפרוטוקול חקירתו הנגדית בעמ' 2
ניתן
ללמוד כי ביחס להערכת המרחק בין רוכב לרוכב ב 40 מטר, מדובר אכן בהערכה שלו , אך הערכה בעין, עליה קשה לו להתחייב . ואכן בכגון דא קשה לסמוך על הערכת מרחקים ועוד בזמן אמת של אירוע טראומטי ותוך כדי תנועה בעיקול. ענין זה היה
אמור להיות מושא לחוו"ד.
ואלו פרוטוקול עדותו של מר אמסלם התקבל לא כראיה לאמיתות התוכן , שכן מר אמסלם לא זומן לעדות לאחר שתיקו המאוחד הסתיים בפשרה, אלא אך לצורך המצומצם של הבהרת הכרעת הדין המרשיעה, במסגרת סע' 42ב לפקודת הראיות. הדבר הובהר בהחלטתי שהתירה הגשת פרוטוקול החקירה של מר אמסלם חרף התנגדות ב"כ התובע)
.

ב. מהירות הנסיעה המקסימלית המותרת במקום הנה 80 קמ"ש, ולפני הכניסה לעקומה מוצב תמרור האט, כך שיש להיכנס לעקומה במהירות פחותה מ 80קמ"ש.

ג. שדה הראיה של התובע לכיוון הטרקטור היה 100 מטר לפחות: נלמד מכך שהתובע אישר כי ראה את רגע ההתנגשות של המנוח בטרקטור, ומצירוף המרחקים שצוין בס"ק א'. זאת ועוד, כתב האישום ייחס לנתבע עצמו שדה ראיה רחב שאפשר לו להבחין באופנועים שנסעו אחריו עת החל לבצע פרסה. משך עמד גם לרשות האופנוענים אותו שדה ראיה.

שוב – הדיון כאן רדוקטבילי להערכת המרחקים – וראה הערותי ביחס לאומדנות אלה בפסקה א' שבסע' זה. ביחס לאומדנות בתיק המשטרה באשר לשדה הראיה - לא היה התובע נכון להתחייב לדבר ולאשורה גם לא היה אמור לעשות כן, ככל שלא מדובר בידיעתו האישית (עמ' 3)
. וביחס לכתב האישום - נפקות של כתב האישום בענייננו הנה אך לצורך הבהרת הכרעת הדין המרשיעה – שוב במסגרת סע' 42ב לפקודת הראיות. העובדה שיש עובדה נטענת בכתב האישום אין משמעה שעל אותה עובדה התבססה בהכרח ההרשעה או שאותה עובדה הוכחה. ההרשעה התבססה על דחית גרסת הנתבע כי רק סטה מעט שמאלה, ועל קביעה כי בצע פרסה בעיקול תוך חצית קו הפרדה רציף. יוער כי תכלית סע' 42א לפקודת הראיות הנה לצמצם המסכת הראייתית, ולמרות שאין הוא מונע מנתבע מלנסות להוכיח אשם תורם , חרף הרשעתו החלוטה, אין הוא עושה מלאכתו, ועל הנתבע להמחיש האשם התורם. לא ניתן להתייחס לעובדה ספציפית כאל כזו שהוכחה בעניינו רק משום שנטענה בכתב האישום.

ד. מרגע שהטרקטור הופיע בשדה הראיה של התובע ועד לרגע הפגיעה חלפה פחות משניה – נסמך על דברי התובע בתצהירו כי חלפו "שברירי שניה בלבד".

אומדן הזמן ככזה שהיה פחות משניה מרגע הופעת הטרקטור בשדה הראיה ועד לפגיעה ברור שאינו בר הוכחה באותו ביטוי "שברירי שניה" המשקף את תפיסתו הסובייקטיבית של התובע שמדובר על פרק זמן קצר שלא נתן לו זמן היערכות נאות והפתיע אותו, ולא על הערכת זמן מדויקת.

22. מכאן שכל חישובי הערך המשולש בסיכומי הנתבע שנועדו לחלץ מהירות חריגה כפונקציה של מרחק וזמן – הנם תיאורטיים. הם נסמכים על הנחות שלא הוכחו. הן ההנחות והן הנגזר מהן כמסקנה היו אמורים למצוא עוגן וביסוס בחוו"ד מומחה – שלא הוגשה. מדובר בפירוש במה שהנו ענין למומחיות וניתוח ממצאי הזירה.
הטענות אינן אלא סברות שלא בוססו
– והנן ענין שיש להוכיח באמצעות חוו"ד מומחה.

23. משעה שאי ביסוס הנתונים שהייתה חובה לבסס כדי להמחיש אשם תורם אינו נובע ממחדל ראייתי כלשהו של התובע ,אלא כולו במגרשו של הנתבע, אני דוחה טענת האשם התורם שלא הוכחה כלל ע"י מי שנושא בנטל הוכחתה. לא הוכחה נהיגה לא זהירה
(לא הוכחה מהירות חריגה ביחס למותר או תנאי הדרך או אופן נהיגה לא זהיר)
; ואף לא הקשר הסבתי , ולו העובדתי, בין אופן נהיגה זה או אחר של התובע לבין היכולת למנוע את הנזק לאופנוע.

24. לאור ממצאי הכרעת הדין כפי שנזכרו לעיל, סטה הנתבע ואף באופן בוטה מסטנדרט זהירות סביר של נהג זהיר, היינו התרשל ובמעשיו הפר חובת הזהירות המושגית והקונקרטית שלו כנהג כלפי המשתמשים בדרך ובהם התובע. התרשלותו גרמה עובדתית (במבחן הגורם שאין בלתו)
ומשפטית (במבחן הצפיות הטכנית והנורמטיבית ששניהם מתקיימים)
לתאונה ולנזק
לאופנועו של התובע. כל יסודות עוולת הרשלנות מתקיימים והנתבע חב אפוא בפיצוי התובע בגין נזקי הרכוש לאופנוע. התביעה נתמכת בחוות דעת שמאי שלא נסתרה ולא התבקש לחקור השמאי. האופנוע הוכרז אובדן כללי. על פי חוות הדעת, נכון למועד התאונה, עמד השווי על 88,492 ₪, ושווי השרידים 5% מזה. לפיכך הועמד הנזק על 84,217 ₪. שכ"ט השמאי עמד על 1,404 ₪. הסכום שנתבע עמד אפוא בצרוף שני אלה על 86,678 ₪.







25.
אני מקבל התביעה במלואה. אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע בתוך 30 יום את הסכומים הבאים במצטבר:

א. 84,217 ₪ כאשר סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה, ממועד הגשת התביעה (16/12/12)
.
ב. 1,404 ₪ שכ"ט השמאי - כאשר סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה מ-20/10/12 (מועד חוו"ד השמאי)
.
ג. החזר אגרה (מחצית ראשונה ושנייה ששילם התובע שהיא נושאת הפרשי ריבית והצמדה מיום בו שולמה)
.
ד. שכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪.



ניתן היום,
י"ז אלול תשע"ח, 28 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 29263-12/12 יועד לוי (בת"א )שמעון שי אמסלם (ניתן בת"א ) נ' עלי בן חליל חלבי (פורסם ב-ֽ 28/08/2018)