פסקי דין על יעקב (קובי) סלע | פסקי דין על ברוך יחזקאל

10377-10/16 א     04/09/2018




א 10377-10/16 יעקב (קובי) סלע נ' ברוך יחזקאל








בית-משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"א 10377-10-16 סלע נ' יחזקאל
4 בספטמבר 2018



לפני:

כבוד השופט גיא הימן


ה
תובע
:

יעקב (קובי) סלע


נגד

ה
נתבע
:
ברוך יחזקאל



בשם התובע:
עו"ד הילה קדוש זלצמן

בשם הנתבע:
עו"ד יהונתן ישר

פסק-דין
הסמכות הענינית
1.
במהלך-כתיבתו של פסק-דין זה מצאתי את עצמי מתחבט בשאלת-הסמכות הענינית. לוּ עלתה הסוגיה בראשיתו של ההליך, אפשר כי נכון היה להפנות את הצדדים אל הערכאה המוסמכת לפי סעיף 46 לפקודת-השותפויות [נוסח חדש], התשל"ה-1975. ארבעה גורמים הביאוני למסקנה כי, בנסיבות-הדברים, יש להשלים את הבירור לפניו של בית-משפט זה. ראשית, התובע ניסח את סעדיו הכספיים ככאלה שקמו לו, לפי טענתו, לאחר שנתפרקה כבר השותפות נושא-התובענה ועברה מן העולם. הוא לא ביקש כי בית-המשפט יורה על הפירוק. שנית, התובע לא ביקש לחיֵיב את השותפות בדבר. את סעדיו הוא ייחד לנתבע לבדו. שלישית, איש מן הצדדים לא העלה את סוגיית-הסמכות בשום שלב של ההליך, מתחילה ועד סוף. זו גם הסיבה לכך, שאת דעתי לענין נתתי אך בשלב מאוחר של הבירור, לאחר שהחלה כתיבתו של פסק-הדין. רביעית, לסופה של שמיעה מצאתי כי ערכֵיה הנכונים של התביעה הם זעומים, ודאי ביחס למה שנתבקש בכתב-התביעה וודאי ביחס לסמכותו של בית-המשפט המחוזי. בנסיבות אלו, שליחתו של התובע בשלב מאוחר זה לנהל את תביעתו הכספית בערכאה אחרת לא זו בלבד שחוטאת הייתה לעמדתם של הצדדים אלא שמידת-התועלת בה, לכל הנוגעים בדבר, הייתה נמוכה. כל זאת ואטעים: במידה רבה חרצה החלטתו של התובע בענינה של המסגרת הדיונית את תוצאתו של הבירור.

ההליך והטענות
2.
זו תביעה על סך של מיליון שקלים בדיוק ("לצורכי-אגרה"). התובע ביקש להצהיר בה כי בינו לבין הנתבע כוּננה שותפות אשר, לאחר שנתפרקה, זכאי התובע למחצית-ערכה כמו גם לפיצוי בגין נזקיו. העילה העיקרית הוּכחה. פחות מכך – סכומה של התביעה.

הנתבע, הנשוי לאמו של התובע, הקים בשנת 2013 בית-עסק לדפוס. בחלוף חודשים אחדים, לבקשת-הנתבע ולפי הסכם על-פֶּה שנקשר בין השניים, נעשה התובע שותף בבית-העסק הזה. התובע השקיע בו ממון לא מבוטל, פיתח את עסקיו וניהל את עניניו המקצועיים. בחלוף שנתיים ומחצה, משהגיע למסקנה כי השותפות אינה כדאית עוד, הודיע התובע לנתבע על החלטתו לפרקה. יחסי-הצדדים עלו על שרטון והתובע עזב את בית-העסק בידיים ריקות.

הסעד הכספי המבוקש – סכום עגול וגבוה להפליא, צמח מצירופם זה לזה של מספר ראשים של תביעה: החזר-השקעתו הכספית של התובע בבית-העסק; מחצית מן היתרה בחשבון-הבנק שלו; מחצית מחובותיהם של הלקוחות, שטרם שולמו; מחצית מן הרכוש שצברה השותפות; "נזק ממוני ישיר", כך לשון-התביעה, בגין אובדן-השׂתכרות בשנה שלאחר הפירוק; מאה אלף שקלים לפיצוי בגין הפרתו של הסכם ולעוגמת-נפש; ולא פחות מ-864 אלף ש"ח – חלקה הארי של התביעה – בגין מוניטין, שלטענת התובע אין לייחס לשותפות אלא לו בלבד.

הנתבע, מצדו, הכחיש מכול וכול את קיומה של שותפות. לשיטתו לא שימש התובע אלא עובד שכיר בבית-הדפוס, ויחסי-העבודה עמו באו אל קצם מטעמים של מיעוט-הזמנות. לפיכך, בחודש ספטמבר 2015 שיגר הנתבע לתובע מכתב-פיטורין, בהתראה מוקדמת כנדרש בדין. הוא לא שכח לאחל לו הצלחה בכל אשר יפנה, אך ודאי לא התכוון לבית-משפט זה.

מהותם של היחסים המשפטיים בין הצדדים
שותפות, לפי הדין
3.
סעיף 1 ל
פקודת-השותפויות
מגדיר כך את התיבה "

קשרי-שותפות
": "הקשרים שבין בני אדם המנהלים יחד עסק לשם הפקת רווחים, למעֵט את הקשרים שבין חברי תאגיד שהואגד לפי כל דין אחר". זוהי הגדרה שיורית ופירושה, במלים פשוטות, כי במקום שבו שניים או יותר חברו יחד לניהולו של עסק נושא-רווח, ואין הם עושים זאת באמצעותו של תאגיד, נִכּונה בינם שותפות במובנה המשפטי.

מפתח מצוי בצירוף: "המנהלים יחד עסק". נהיר כי צירוף זה, לענינה של שותפות, איננו מקיף כל סוג של אינטראקציה ובה מופקדות בידיו של אדם סמכויות-ניהול. מנהֵל אפשר, לדוגמה, שיועסק כשכיר בידיו של בעל-העסק. הוא לא יהיה שותפו. ניתן, אם כן, לומר כי השתתפות בניהולו של בית-העסק היא תנאי הכרחי להכרה באדם כשותף אך אין היא תנאי מספיק.

המחוקק היה ער, כנדמה, למרקם הפתוח ולגמישות הסיווגית, המאפיינים צורות שונות של יחסים עסקיים בין אנשים. פקודת-השותפויות הוסיפה אפוא ונתנה סימנים ב"שותפות", תוך הימנעות מהגדרה חדה של מושג משפטי זה. הסעיף השני לפקודה קובע, בחלקו הארי על דרך-השלילה, מאפיינים רלוונטיים לשאלת-קיומה של שותפות:

"2.
צורות שיתוף שאינן קשרי שותפות

לשם הכרעה אם קיימים קשרי שותפות ואם לאו, יש ליתן את הדעת על כללים אלה:
(1) שיתוף מכל צורה או הגדר בנכס או בכל זכות בו – אין בכך בלבד כדי ליצור קשרי שותפות בין בעלי הנכס או הזכות, ואפילו הם נוטלים חלק ברווחים המגיעים מן השימוש בהם;
(2) נטילת חלק בהכנסה ברוטו מנכס, היא בלבד אינה יוצרת קשרי שותפות, בין שנוטלי החלק יש להם בנכס זכות או טובת הנאה משותפות ובין שאין להם;
(3) הנפרע חוב או סכום קצוב אחר, בין בשיעורין ובין בצורה אחרת, מתוך רווחיו הנצמחים של עסק, איננו נעשה בשל כך בלבד שותף בעסק או חב כשותף בו;
(4) חוזה, שעל פיו עובדו או שלוחו של בעל עסק יקבל את גמולו בחלק מרווחיו של העסק, אין בו בלבד כדי לעשות את העובד או את השלוח שותף בעסק או חב כשותף בו;
(5) בן זוגו או ילדו של שותף שנפטר או התלוי בנפטר, המקבל בדרך של אנונה חלק מרווחי העסק שהנפטר היה שותף בו, אינו נעשה משום כך בלבד לשותף בעסק או חב כשותף בו;
(6) המלווה כסף למי שעושה עסק או עומד לעשות עסק, ועל פי החוזה שביניהם יקבל המלווה ריבית בשיעור משתנה לפי רווחי העסק, או יקבל חלק ברווחים – אין המלווה נעשה משום כך בלבד שותף בעסק או חב כשותף בו;
(7) המקבל, בדרך של אנונה או בדרך אחרת, חלק ברווחי עסק כתמורה בעד מכירת המוניטין של העסק, אינו נעשה משום כך בלבד לשותף בעסק או חב כשותף בו;
(8) חוץ מן האמור לעיל בסעיף זה, תהא קבלת חלק ברווחי עסק, או כל תשלום התלוי ברווחי עסק או המשתנה לפיהם, ראיה לכאורה שהמקבל הוא שותף בעסק, אלא שניתן לסתור ראיה זו בשים לב לכל נסיבות העסקה שבין הצדדים".

4.
הציווי אשר בראש-ההוראה: "יש ליתן את הדעת על כללים אלה", כשלעצמו, משמיע כי אלה הם קריטריונים בלתי-ממצים וממילא נותר מרחב לא מבוטל לשיקול-דעת. הוראות אחרות בפקודה אינן מספקות, אף הן, הגדרה ממצה. כך, למשל, נקבע כי שותפות חייבת להירשם. ברם, מוסיף הסעיף הרביעי לפקודה וקובע, "אי-רישומה של שותפות לא ישפיע בשיקול אם השותפות קיימת ואם לאו".

המבחן הוא, אם כן, מבחן גמיש ותלוי-נסיבות. בכל מקרה, לגופו, יהיה צורך לאתר את מאפייניהם העיקריים של היחסים שבין הצדדים ולקבוע אם המאפיינים הללו, לפי עובדותיו הפרטניות של הענין, משקפים ניהול משותף של בית-עסק לשם הפקתם של רווחים, או דבר-מה אחֵר. על כן רצופה פסיקתו של בית-המשפט העליון קביעות שעל-דרך ההדגמה. גם זו אינה מספקת ל"שותפות" הגדרה חד-משמעית, שאיננה תלויה בפרטיו המסוימים של המקרה הנדון.

5.
הפסיקה שׂרטטה, בלשונו של
כבוד השופט דב לוין
, "קווים מנחים לבחינת הנושא" (ע"א 167/89
תנעמי נ' חמסי
, בפסקה העשירית לפסק-דינו (פורסם באתר הרשות השופטת, 7.4.1992)). כך, בייחוד, ניתן משקל לכוונתם של הצדדים, ככל שהיא ידועה; לאופן שבו הם הציגו את עצמם לאחרים; לפרק-הזמן, שבו התקיימו בינם יחסים עסקיים; לאופן שבו חולקו בינם סמכויות-הניהול וכוח-ההשפעה על גורלו של בית-העסק; לתרומתו של כל אחד מהם לנכסיו של בית-העסק; להשתתפותם ברווחים; לאופן, שבו הם נושאים בחבויותיו של בית-העסק ולחלוקתם של הסיכונים העסקיים (ע"א 682/87
הפניקס הישראלי, חברה לביטוח בע"מ

נ' אקרמן
, פ"ד מג(2) 825, 830 (
כבוד השופט יעקב מלץ
) (1989); ע"א 167/89
תנעמי
הנ"ל, בפסקה 10; ע"א 7202/12
חלאילה נ' ג'חוש
, בפסקה התשיעית לפסק-דינה של
כבוד השופטת אסתר חיות
(פורסם באתר הרשות השופטת, 4.5.2015) וע"א 7065/15
לוי נ' נחלת א.מ בניה ויזום בע"מ
, בפסקה התשיעית לפסק-דינה של
כבוד הנשיאה חיות
(פורסם באתר הרשות השופטת, 28.1.2018)).

עיקר, אם לתמצת, מצוי בשאלה כלום לפי מאפייניו הפרטניים של המקרה ניתן לראות כל אחד מן הצדדים מי, שיש לו חלק בבעלות בבית-העסק; ביכולת לקבוע את נתיבו ובסיכונים אשר להם הוא חשוף. הנֶטל להוכיח את קיומה של שותפות מונח לפתחו של הטוען לה (ע"א 1763/93
זילכה נ' שוחט
, פסק-דינו של
כבוד השופט צבי א' טל
(פורסם במאגרים, 14.3.1996)).

אל המקרה דנן
6.
מאפיין מרכזי של פרשה זו הוא אופיו המשפחתי של בית-העסק, אשר סיפק פרנסה לאבי-המשפחה ולילדיו. משפחתיוּת זו היא שעמדה ביסוד-העובדה כי לא נעשה הסכם בכתב להסדרת-יחסיהם של הצדדים. "אין הסכם", הודה התובע, "זה הטעות שלי. היה לי אמון מלא בו [בנתבע] כאבא" (פרוטוקול, מעמ' 25, ש' 28). אין לפנינו, אפוא, ראָיה-בכתובים לאופן שבו ראו הצדדים את מערכת-היחסים בינם ולאופן, שבו הם הציגוה לפניהם של אחרים. דבר זה הכביד על עמדתו של התובע. הוא חייבוֹ להציג ראיות חלופיות, מוצקות דיָן, לביסוס-טענותיו (ע"א 7065/15
לוי
הנ"ל, בפסקה התשיעית לפסק-דינה של
כבוד הנשיאה
).

7.
עדויות-הצדדים העמידו גרסה מול גרסה. התובע טען כי מתחילת-הדרך דיברו הצדדים בשותפות וכי התוכניות, שרקמו יחד, לא שיקפו כוונה להיקשר ביחסים של עובד ומעביד. יותר מזה, לגרסתו התנה התובע את נכונותו לבוא בקשר עסקי עם הנתבע בכך, שסמכויות-הניהול המקצועי של בית-העסק תופקדנה, במלואן, בידיו של התובע והנתבע הסכים לכך. "נפגשנו בבית קפה בראשון [לציון]", כתב התובע בתצהיר של עדותו הראשית, "על מנת שנוכל לשוחח על אפשרות לשותפות. [הנתבע] הציע לי להיכנס לעסק כשותף בעל זכויות מלאות, קרי, שהוא ואני נהיה בעלי מחצית הזכויות כל אחד. הסכמתי להצעה בכפוף לכך שתינתן לי הסמכות לקבל את ההחלטות המקצועיות בבית הדפוס" (פסקאות 7-6 לתצהירו). "הוא [הנתבע] הסתכל לי בעיניים", תיאר התובע בעדותו, "והוא אמר לי: 'קובי, אנחנו שותפים, איך שאתה רוצה את העסק, איך שאתה רוצה, רק תהיה איתי'" (פרוטוקול, בעמ' 27, ש' 32-30).


התובע העיד כי הוא ראה את עצמו מי, שנתקיימו בו כל המאפיינים של שותף: ניהולו של בית-הדפוס; השתתפות בבעלות בו ועשייה, החורגת ממשית מזו של עובד-שכיר. "מהרגע שנכנסתי לדפוס", סיפר התובע, "אני נכנסתי בידיעה שאני בעל הבית, אני מנהל אותו, אז אני התחלתי לנהל אותו. היה לי עסק גדול, היה לי מכונות, היה לי הכול. אצלי אף פעם לא היה 'שעות עבודה' בעבודה. מבחינתי, אני בתור בעל עסק, אם יש לי עבודה[,] מתי שצריך לעבוד אני עובד" (
שם
, בעמ' 17, ש' 32-31; עמ' 18, ש' 10-9 וש' 16-15).

התובע הוסיף וסיפר כי הוא השתתף ברווחיו של בית-העסק. מעת לעת הוא משך לכיסו,
ממש כמו שעשה הנתבע, כסף מן הקופה. כל משיכה נרשמה ושימשה בהתחשבנות השוטפת בין השותפים. במצטבר עמד הסכום, שקיבל כך התובע לידיו בשנתיים ומחצה של עבודתו בבית-העסק, על כ-96 אלף ש"ח (
שם
, בעמ' 23, ש' 19-17). התובע העיד:

"משכתי [כסף] כשותף. כל פעם [כש]היה כסף בעסק, משכנו. [הנתבע] הביא לי 2000 [ש'ח], רשם, אני לקחתי 3 [3,000 ש'ח], רשם. הוא לקח 5 [5,000 ש'ח], רשם. ככה התנהלנו" (
שם
, בעמ' 21, ש' 18-17).

ובהמשך:

"היה הסכם בינינו, כספים היו מנוהלים בצורה כזאת: אם יש כסף מושכים כסף, אם אין כסף לא מושכים כסף" (
שם
, בעמ' 40, ש'
2-1).

התובע לא רק משך כסף מבית-העסק. הוא השקיע בו ממון רב. כך נטל הוא יחד עם הנתבע, עבור בית-הדפוס, הלוואה אשר חלקוֹ בה הוחזר לידיו בתשלומים מן הקופה. בין החודשים אפריל 2014 ופברואר 2015, מדי חודש בחודשו, העביר התובע לבית-העסק, בנוסף, סכום קבוע. היה זה כסף, שמסרה לו אמו מדמי-השכרתה של דירה אשר בבעלותה. מכלול-השקעותיו של התובע בבית-העסק הסתכם, לשיטתו, בקרוב ל-208 אלף ש"ח (פסקה 11 לתצהיר-העדות הראשית).

זה המקום להטעים כי עדותו של התובע הותירה בי רושם של עדות מהימנה. דבריו היו כנים. ניכר בו כי אין הוא מבקש לבְדות מלבו עובדות ונתונים. נהיר היה כי הדברים הם בנפשו. הוא סבר, באמת ובתמים, כי נעשה לו עוול. הוא העיד בהתרגשות רבה; לפרקים אפילו התייפח. הוא הפנה אצבע מאשימה אל עבר עצמו, כשלא מצא לרגע את ידיו ורגליו בחומר-הראיות: "כל כך הרבה קראתי את זה ופתאום נהיה לי [חישכון – בלקאאוט]. אני ממש מתנצל. למה לא הבאתי את [העותק] שלי, הכול סימנתי עם מרקרים, איזה סתוּם אני" (פרוטוקול, בעמ' 32, ש' 31-17; עמ' 33, ש' 27-1). והוסיף: "כבוד השופט, אני חיכיתי לרגע הזה להגיד לך... אני חיכיתי למשפט הזה" (
שם
, מעמ' 35, ש' 26).

ממצא זה של מהימנות, ואותו לא ניתן היה לגבש קודם לשמיעתה של חקירתו הנגדית של התובע, גזר את ההבדל בין תוצאתו של ההליך, כמפורט לסופו של פסק-דין זה, לבין הספֵק שהעלה בית-המשפט, בשלבים של קדם-המשפט, לגבי כוחו של התובע להוכיח את תביעתו. מתן-אמון בגרסת-התובע, גם אם לא היה בו לגשר על פערים במישור-הראיות, תרם לכוח לקבל כמהימנוֹת חלק מאלו.

8.
ההתחשבנות השוטפת בין הצדדים, כך העיד התובע, נוהלה באמצעותה של תוכנה ושמה "
money manager

my
". תדפיס מן התוכנה הזו צירף התובע בנספח הראשון לתצהירו. פורטו בו, שורה אחר שורה לאורכם של קרוב למאה עמודים, סכומי-הכסף אשר נכנסו לקופתו של בית-העסק ואלה שהוצאו. הרישום היה מפורט מאד. הוא התייחס לכל הכנסה ולכל הוצאה, קטנה כגדולה, בציון שמו של המעורב בה. חקירתו הנגדית של התובע לא ערערה את מהימנות-תוכנו של מסמך זה. ממילא לא הניח הנתבע כל בסיס למסקנה כי המסמך הזה איננו נכון או כי לא שיקף את מכלול-ההכנסות וההוצאות שתועדו באמצעותו.

ברישום הזה נמנו הסכומים, שהתובע העיד כי הוא השקיע בבית-העסק, כמו גם אלה שמשך לכיסו. השקעה חודשית של דמי-השכירות מן הדירה ברחוב אנצו סירני בחולון, שכאמור קיבל התובע מאִמו, הופיעה בתדפיס הזה לא פחות מ-11 פעמים, בעשרה לכל חודש תחת השם: "
קובי סירני
" (עמ' 28, 32, 36, 41, 44, 49, 54, 58, 64, 69 ו-75 לתדפיס). שורות נוספות בטור-ההכנסות תיעדו כספים אחרים, שהפקיד התובע בקופתו של בית-העסק ונרשמו בציון שמו. כך, לדוגמה, בינואר 2014 נרשם סכום-כסף, שהוכנס לבית-העסק, תחת "
קובי הלוואת בעלים
" (עמ' 18). באפריל 2014 נרשם חלקו של התובע בהלוואה נוספת, שנטלו השותפים לטובתו של בית-העסק, מיד בסמוך לרישום דומה בענינו של הנתבע (עמ' 27 לתדפיס). הֶחזר-חלקו של התובע בהלוואה הזו הופיע גם הוא, פרוּשׂ על פני שנה ("
קובי פירעון הלואה
"; "
קובי הלואה
" או פשוט: "
קובי
"; עמ' 32, 36, 40, 45, 49, 53, 58, 64, 68, 75, 86 ו-96). באופן דומה נרשמו הכספים שמשך התובע מן הקופה ("
קובי משיכה
" או "
קובי
"; עמ' 28, 34, 38, 41, 45, 49, 55, 59, 63, 69, 75, 83, 88, 93, 96 ו-97 לתדפיס).

ממד של אמינות לרשוּם בתדפיס זה סיפקה העובדה כי לתובע לא הייתה, לפי עדותו, כל נגיעה לַתּוכנה, שבאמצעותה נעשה הרישום ולהזנתם בה של נתונים. על זאת אמון היה הנתבע לבדו, והתוכנה הותקנה במחשבו האישי בלבד. "אני בחיים שלי לא הזנתי לתוכנ[ה] נתונים על העסק", העיד התובע, "אבא שלי הזין כל הזמן את הנתונים, זה היה הרי האֵמון שלי שצברתי באבא שלי. אני מבחינתי אין מצב שהייתי רושם את הדברים האלה. [התוכנה] הייתה מותקנת אצל[ו] במחשב. לא בעסק, במחשב הפרטי שלו" (פרוטוקול, בעמ' 22, ש' 27-16).

אמו של התובע,
גב' ניצה במרגי
, אישרה בעדותה כי כסף, שקיבל ממנה התובע, הוא השקיע בבית-העסק. "העסק נקלע לקשיים מבחינת ייצור", היא הצהירה, "קובי [התובע] אמר לי שהם זקוקים למכונות הדפסה בדחיפות, ואני הצעתי את עזרתי לקובי. בבעלותי דירה נוספת בקומה מעליי אותה אני משכירה. הצעתי לקובי שישפץ את הדירה על מנת שתהיה ראויה למגורים וישכיר אותה, [ו]באמצעות הכסף שיקבל עבור דמי השכירות יממן קניית המכונות. בפועל קובי לקח הלוואה לרכישת המכונות ואת החזר ההלוואה שילם באמצעות דמי השכירות של הדירה" (פסקאות 7-6 לתצהיר-עדותה הראשית). בייחוד מחקירתה הנגדית נהיר היה כי בסכסוך המשפחתי שנתגלע נטתה עדה זו, באורח ברור, לצדו של בנה התובע. היא יצאה נגד גרושה, הנתבע. אך דבר זה, לבדו, אין די בו לנטילה ממהימנות-עדותה. השאלות בחקירה הנגדית לא חילצו מן העדה הזו מאום שוֹנה ממה שעליו הצהירה. העדות תמכה, אפוא, בגרסתו של התובע. עוד הוצג הסכם בכתב בין העדה הזו לבין התובע, מיום 6.4.2014, ובו נקבע כי דמי-השכירות מן הדירה יימסרו לתובע "לעזרה עבור הקמת עסק בשם 'פרינטקס'" (הנספח השני לתצהירה של העדה).

9.
אפילו, שבחלק מן התקופה ניפק בית-העסק לתובע תלוש-משכורת, לא לימד הדבר, לדעתי, על היותו עובד-שכיר. התובע העיד:

"לא התנהל[נ]ו בקטע של משכורות. [בשלב מסוים קיבלתי] תלוש משכורת של 5,750 [ש'ח] ברוטו. לא נכון [שהפסקתי למשוך כספים], זה לא קשור בכלל. תלושי השכר לא היו קשורים, זה לא אומר שום דבר. אף פעם לא היה לי דיבור עם [הנתבע,] שאם הוא הוציא לי תלוש [שכר] אני לא יכול לבקש כסף [מהקופה]" (פרוטוקול, בעמ' 21, ש' 31-18; עמ' 22, ש' 3-1).

ראיה טובה לדבָר מצויה באותו תדפיס של הוצאות והכנסות, שממנו הובא לעיל. בטור-ההוצאות מופיעה לא רק השורה "
קובי משכורת
", בהתייחס לתובע, כי אם גם "
ברוך משכורת
" והכוונה היא לנתבע (למשל, בעמ' 18 לתדפיס). אילו העיד תשלום של משכורת על מקבלוֹ כי הוא עובד שכיר בבית-העסק, על כורחך נמצאת קובע כי הנתבע אף הוא היה עובד-שכיר. אין זה נכון.

10.
העובדה כי הנתבע לבדו הוא שניהל את רישומן של ההכנסות ושל ההוצאות; הוא שהנפיק את תלושי-המשכורת והוא ש"הביא לתובע", בלשון הלה (פרוטוקול, בעמ' 21, ש' 17), את הסכומים אשר נמשכו מקופתו של בית-העסק אינה גורעת, להשקפתי, מגרסתו של התובע. בחלוקת-הסמכויות המוסכמת בין השניים היה זה הנתבע אשר הופקד על עניני-הכספים, במלואם. זאת, בזכות ניסיונו העסקי ובקיאותו הפיננסית. "אני אף פעם לא התעסקתי בנושא של כספים", הוסיף התובע והעיד, "לא התעסקתי ברמה של כספים שאני הייתי הולך לבנקים, מוציא כספים, כי זה היה התפקיד של [הנתבע]. זה חלוקה בינינו הייתה בשותפות, שהוא אחראי על הכספים, הוא ינהל את הנושא. גם בבית שלנו, בחיים האישיים, הי[ו] לבן אדם עשר דירות, הוא ניהל את הכספים" (
שם
, בעמ' 31, ש' 32-28; בעמ' 32, ש' 2-1).

בכל זאת לא משך התובע את ידיו באופן מוחלט מהיבטים אלה של ניהול. זמן מה לאחר שנכנס לבית-העסק הוא פעל לקליטתה בו של תוכנה חדשה, "
בינה
" שמה, ואותה ראה התובע מותקנת בבית-עסק מתחרה. התובע ידע להפעיל תוכנה זו ברמה בסיסית, גם אם את עיקר הפעילות בה ניהלו אחרים:

"ראינו בדפוס 'באנקר', [ש]היו המודל המתחרה שלנו, שהם קנו תוכנת 'בינה' והם עובדים עם תוכנת 'בינה' שהיא מנהלת את כל העסק ורואים לאן נכנס ואיך יוצא וזה עושה סדר בבלגאן. בהתחלה [הנתבע] בכלל לא רצה את התוכנה הזאת כי זה היה מבחינתו עוד השקעה כספית והוא לא ראה לנכון שאנחנו צריכים אותה לאותו רגע. אבל אני ו[שותף נוסף באותה עת] החלטנו ואז רכשנו אותה והיא התחילה לנהל את העסק.
...
את תוכנת ה'בינה' ידעתי לתפעל בסיסי. להוציא הזמנות וכאלה ברור [ש]ידעתי. [מנגד,] אם אתה רוצה להוציא עכשיו דוח מע'מ, מס הכנסה רוצה להוציא לרואה החשבון, זה כבר צריך ידע הרבה יותר מקצועי, זה משהו שהגרפיקאית שלי ו[השותף השלישי בשעתו] היו מאוד אלופים, כי אני במחשבים לא הייתי הכי גאון בעולם, אבל גם לא הייתי טיפש. היה לי ידע בסיסי. ידעתי לתפעל אותה ברמה בסיסית" (
שם
, בעמ' 28, ש' 32-13).

לגרסה זו, ובייחוד למהימנותו של תדפיס-ההוצאות וההכנסות שהציג התובע, נמצא חיזוק בעדותו של
מר דביר ארדיטי
. עֵד זה היה לפרק זמן קצר שותף שלישי בבית-הדפוס אך עזב בשל מחלוקת מקצועית. הוא העיד כי "[הנתבע] היה עובד עם תוכנת '
money manager
' ומזין את ההכנסות וההוצאות של העסק. כשהצטרפתי לעסק עברנו לעבוד עם תוכנת הניהול 'בינה' על מנת שהעסק יתנהל בצורה מסודרת יותר אך [הנתבע] המשיך להתנהל עם '
money manager
'" (פסקה 10 לתצהירו).

11.
במרבית-המסמכים, שהנפיק בית-העסק ונשאו את שמו, הופיע השם "
דפוס פרינטקס
" ללא אזכור שמו של מי מהצדדים (נספחים ג', י' וי"ד לתצהיר-התובע). לעומת זאת, לכותרת של "מכתב-הפיטורין", ששלח-הנתבע לתובע כאמור לעיל, הוא טרח להוסיף את שמו באותיות של קידוש-לבנה – "
ברוך יחזקאל

–
דפוס פרינטקס
" – כאילו היה בכך לבסס את כוחו, כבעליו היחיד של בית-העסק, לפטר את התובע (נספח ט' לתצהיר-התובע).

שמו של הנתבע הופיע, אמנם, בכינויו של "העוסק המורשה" לצורכי-מע"מ (הנספח השני לתצהיר-הנתבע) ובהתאם – במסמכים הקשורים לחיוב במס. כך היה גם בהסכמים לשכירתו של המבנה לבית-העסק (נספח 14 לתצהיר-הנתבע) ובחשבון הבנק שלו (נספח י"ג לתצהיר-התובע). ברם לכל אלה נמצא הסבר, שאיננו שולל מן התובע את מעמדו כשותף. המסמכים הללו נוצרו עם הקמתו של בית-העסק או, כמו במקרה של הסכמי-השכירות, "השתרשרו" מן התקופה הזו ואילך. באותה עת טרם צורף התובע לבית-העסק. "העוסק המורשה", הוא העיד, "היה על שם ברוך יחזקאל
[הנתבע] בלבד כי הוא [זה ש]פתח אותו. אחרי שנכנסתי [לעסק] הוא לא הכניס אותי [לרישום ברשות-המסים]" (פרוטוקול, בעמ' 24, ש' 31-26). ממילא הלכו הדברים אחר מה שכבר נכתב, היינו, כי התובע הותיר לנתבע, מכוחו של אמון מוחלט, את הענינים הפיננסיים. "למה לא חתמת על הסכם השכירות?", נשאל התובע והשיב: "הסברתי לך, אבא שלי הכול הוא היה. אבא שלי מבחינתי הכול היה תחתיו" (
שם
, בעמ' 44, ש' 5-1).

12.
אינני סבור כי ההגנה יכׂלה להיבנות מן הטענה, שהועלתה בחקירתו הנגדית של התובע, כי קודם שהצטרף לבית-העסק נעדר הלה ניסיון בעסקי-הדפוס אלא עבד כקבלן-שיפוצים. מכאן, אם ירדתי לסוף-הדברים, אין זה סביר שהנתבע יזדקק לכישוריו המקצועיים של התובע. אומר, ראשית, כי טענה זו – כוחה יפה הן למי שהצטרף כשותף והן למי, שצורף כעובד-שכיר. אין היא מבחינה בין השניים. שנית, התובע הסביר כי גם לנתבע לא היה ניסיון בהפעלתו של בית-דפוס ולאחר שנאלץ להכיר בקושי לתפעל לבדו את בית-העסק שהקים הוא ביקש לצרף אליו אדם, שעליו יכׂל לסמוך:

"הוא [הנתבע] עבד בתור מפיק דפוס. אחרי שקנה מכונות [דפוס] היה לו קשה לתפעל אות[ן], היה לו קשה גם להביא לקוחות, גם לייצר כי הוא לא ידע לייצר, הוא לא היה מדפיס בכלל, פה אני נכנסתי לתמונה. הוא פתח את העסק ואני הצטרפתי אליו, הוא עבד שלושה חודשים, ארבעה חודשים ואז הוא פנה אלי כי הוא לא הסתדר עם התפעול של המכונות, הוא לא הסתדר עם כל הנושא הזה של להביא עבודה ולייצר אותה, הוא פתאום גילה שצריך לייצר והוא לא ידע איך לייצר, אז הוא פנה אלי ושם אני נכנסתי" (
שם
, בעמ' 19, ש' 22-19; ומע' 20, ש' 30).

13.
לאחר שמיעתה של עדות התובע מצאתי, עוד, כי אין לייחס משמעות לעובדה כי בְּמיזם אחר, שבו היו הצדדים שותפים, דווקא כן נערך הסכם-שותפות בכתב. ניסיונה של ההגנה לטעון כי מכלל-הן יש לשמוע לאו לא יוכל לצלח, שכן גם לכך נמצא הסבר משכנע בפי-התובע. במיזם האחר היה שותף אדם שלישי, שאיננו בן-משפחה ולא זכה לאותה מידה של אמון, וזו הסיבה לעריכתו של הסכם-שותפות בכתובים.


14.
בשלב מסוים, סיפר התובע, הוא החליט להקליט את שיחותיו עם הנתבע. לפניו של בית-המשפט הונחו תמלילים משלוש שיחות כאלו (נספח י"ב לתצהירו). חוות-דעתה של המתמללת,
גב' מרינה בן-חמו
, אישרה כי התמליל תואֵם את ההקלטות שנמסרו לה. מומחית זו לא התייצבה, אמנם, לדיון-ההוכחות ולא נחקרה בחקירה נגדית. ברם מפי-ההגנה לא נטען כי הנתבע לא היה צד לשיחות הללו; כי הוא לא אמר את שאמר או כי ההקלטות "בושלו" כך שלא שיקפו את הנאמר. החומר הזה – תמלילי-ההקלטות – לא גוּלה אמנם בגילוי-המסמכים בין הצדדים. ברם הוא צורף, כל צורכו, לתצהירי-העדות הראשית כך שההגנה לא הופתעה, וקודם לדיון-ההוכחות עמד לרשותה די זמן להכיר את החומר הזה ולהתמודד עמו.

השיחות המוקלטות שיקפו התפתחות ביחסי-הצדדים. תחילה הסבה עצמה המחלוקת על עצם-רצונו של התובע לסיים את השותפות. היה זה מחמת-מסקנתו כי בית-העסק איננו רווחי דיו לכלכל את שני השותפים גם יחד. אלא שרעיון-היפרדות לא מצא חן בעיניו של הנתבע. ככל שהדברים אמורים היו בו, מוטב היה להמשיך בעבודה המשותפת. "אתה מציע לצאת [מהעסק]" הוא אמר לתובע, "מה אתה רוצה? אף אחד לא ביקש ממך [לעזוב]..." (כמקובץ מעמ' 23 לשיחה מתאריך 9.9.2015). הנתבע נכון היה לצעוד כברת-דרך לעברו של התובע ובלבד שהלה יסכים להישאר. "אתה אומר", הוא הציע, "'אני לא רוצה להמשיך, לא משתלם לי'. אני [מציע שאני, הנתבע] ממשיך בעסק. תבוא כל חודש תיקח כסף" (עמ' 23 לשיחה מיום 9.9.2015). "תבוא כל חודש תקבל ממני כסף", חזר הנתבע והפציר בתובע והוסיף והתחייב: "אם העסק לא הלך, אז מוכרים את המכונות ומתחלקים" (
שם
, בעמ' 67).

אחר כך, משנעשה נהיר כי פניו של התובע הם לפירוק ויהי מה, ניצתה מחלוקת סביב חששו של הנתבע כי זכויותיו בפירוק תקופחנה. "בוא נשמע מה אתה רוצה לתת לי", אמר (
שם
, בעמ' 27). "אם אתה חושב לעבוד עלי", הוא כעס, "לא אשב לדבר איתך. כסף שהשקעתי, אתה אומר לי 'לא נחשב'? כל אגורה שאני השקעתי, אני רוצה את זה חזרה" (עמ' 21 לשיחה מיום 21.9.2015; עמ' 13-12 לשיחה מיום 24.9.2015).

לבסוף הסכים הנתבע לפירוק בדרך של התחשבנות, והמחלוקת עברה לעסוק בתוכנה של זו ובפרטיה. "הבאתי לך את [הנתונים]", אמר התובע לנתבע בשיחה מיום 21.9.2015, "בשביל שאתה תתמחר את זה לפי ראות עיניך איך שאתה חושב. אני אתמחר את זה לפי מה שאני יודע ומזה נעשה את החשבון" (עמ' 3 לתמליל-השיחה מתאריך זה). הנתבע שיתף פעולה. "אם מגיע לך כסף", נשמע הוא אומר לתובע ביום 24.9.2015, "עושים חשבון. אם מגיע לך כסף, אני משלם לך" (
שם
, בעמ' העשירי). והוסיף: "יושבים עכשיו, עושים חשבון. אם יוצא שאתה חייב לי, אתה צריך להביא לי כסף? מה שאנחנו השקענו" (
שם
, שם). "ומה עם הכסף שאני השקעתי?" שאל התובע ונענה: "גם נֶחְשַׁב. אנחנו עושים חשבון מה אתה השקעת, מה אני השקעתי. אם השקעת יותר ממני, אז מגיע לך יותר ממני. אם אני השקעתי יותר ממך, אז מגיע לי יותר ממך" – דברי הנתבע (
שם
, בעמ' 13 ו-15).

מן ההקלטות הללו נהיר כי הנתבע עצמו ראה בתובע בן-שיח שווה-מעמד לענין המשך-הפעלתו של בית-העסק ואחר כך לענין-פירוקו. אמירה נוספת של הנתבע: "אתה זה שרוצה לעזוב אז אתה לא יכול לקבל את [שווי] המוניטין [של בית-העסק]" (
שם
, בעמ' 11) לא יכולה להתיישב אלא עם הכרה בקיומה של שותפות. אמירה שכזו לא תיאמר לעובד-שכיר, שמעסיקו גמר בדעתו לפטרו מבית-העסק. ואם נדרֶשת לך מובאה נוספת מן השיחה, שבשלב מסוים עלתה על שרטון, נמצאה זו באמירתו הרוגזת של הנתבע: "תקשיב טוב טוב. מרגע זה אנחנו לא שותפים. מרגע זה אתה לא עובד איתי יותר. אנחנו לא שות[פ]ים יותר. עושים פירוק" (עמ' 15, 18 ו-19 לשיחה מיום 24.9.2015). משהתלהטו הרוחות עוד נשמע הנתבע, במצוקתו, מאיים על התובע לאמור: "תקבל ממני מכתב פיטורים עכשיו. אתה לא רוצה לסגור [את החשבון באורח הוגן]"; וחרָץ: "אתה פוטרת מהשותפות שלנו" (
שם
, בעמ' 31 ו-37).

דברים מפורשים מאלה לא יכׂלו להיאמר. הטענה כי התובע תִּמרן את הנתבע, שלא ידע כי הוא מוקלט, לומר דברים אשר יתמכו בגרסת-התובע פשוט אינה מתיישבת עם תוכנן של ההקלטות.

15.
עוד בפרשת-הראיות קרא התובע לעדות אנשים, שהעידו כי הוא הוצג לפניהם, לרבות מפי-הנתבע, כשותף בבית-העסק. "[התובע] הגיע אליי למשרד יחד עם [הנתבע]", העיד
עורך-הדין עדי מנצור
שהזמין עבודות מבית-הדפוס, "והם הציגו עצמם בפני
י כשותפים בדפוס" (הפִּסקה הרביעית לתצהירו).
מר דביר ארדיטי
, שכאמור היה שותף בבית-העסק ואחר כך עזב, העיד כי "אני נכנסתי לעסק כשאני יודע ש[הנתבע] ו[התובע] שותפים. מבחינתי העסק כולו היה [התובע], ו[הנתבע] היה מעין 'שותף שקט'" (הפִּסקה השנייה לתצהירו). עֵד-תביעה זה הוסיף ואישר כי התובע רכש בכספו מכונות וציוד לבית-העסק. טיוטה של הסכם-שותפות בין השלושה – העד, התובע והנתבע – הוכנה אך לפי עדותו של
מר ארדיטי
היא לא נחתמה בסופו של יום משום שהוא-עצמו החליט לעזוב את השותפות. ענין זה מתיישב עם טענתו של התובע כי בינו לבין הנתבע, בשל קרבתם המשפחתית, לא נדרש הסכם בכתובים ורק מעת, שצד שלישי עורב בענין הוכנו הסכם או טיוטה של הסכם.

16.
אחרי כל זאת, אם מצאתי עצמי תמֵה אל מול טענתו העיקשת של הנתבע כי התובע לא היה שותף בבית-העסק היה זה, בייחוד, למקרא דברים שכתב הוא עצמו. במכתבו מיום 4.1.2016 לעורכי-דינה של עובדת בבית-העסק, שעבודתה הופסקה, כתב הנתבע ברחל בתך הקטנה:

"יעקב סלע [התובע] היה שותף ובעל הבית ותפקידו היה ניהול הדפוס וניהול עובדים" (הנספח העשירי לתצהיר-התובע).

אפילו "ואידך – פירושה הוא; זיל גמור" (
בבלי
, שבת ל"א, א) לא נדרש להוסיף כאן. אין מה לפרש. אין מה ללמוד. הדברים ברורים על פניהם. משאלה הם הפָּנים, שוב אינך צריך להכביר מלים על עוּבדות נוספות והן כי התובע קיבל "מכתב-פיטורין" אך לא פיצויי-פיטורין; וכי מבחניו העיקריים של הדין לזיהויים של יחסי עובד-מעביד (ראו, למשל, דנג"ץ 4601/95
סרוסי נ' בית-הדין הארצי לעבודה
, פ"ד נב(4) 817, 826 (1998)) לא התקיימו בין הצדדים.

17.
קביעתי היא, אפוא, כי התובע הוכיח, כל צורכו, כי הוא היה שותפו של הנתבע בבית-הדפוס ולא אך עובד שכיר אשר ניתן לפטרו במחי-מכתב. עם עזיבתו של התובע את השותפות, ופירוקה בעקבות כך, קמה לו עילה לעתור לאותן זכויות אשר נקנו לו בשותפותו. באלו אעסוק עתה.

זכויות-התובע כשותף
הזכות לפירוק ולהתחשבנות
18.
לכל שותף, כך מורים סעיפים 36 ו-41(ב) לפקודת-השותפויות, זכות להודיע לשותפיו על פירוקה של השותפות. אין נצרכת התערבותו של בית-המשפט. ממילא אין מתחייב כי פירוקה של שותפות ייעשה בצו שיפוטי (רע"א 8521/09
עו"ד בירן נ' עו"ד הרמולין
, בפסקה 24 לפסק-דינו של
כבוד השופט חנן מלצר
(פורסם באתר הרשות השופטת, 2.10.2014)). כך בחר התובע לפעול. השותפות פורקה לפי הודעתו לנתבע, אשר גררה אחריה את סילוקו מבית-העסק. בית-המשפט לא נתבקש לצוות על פירוק. התובע הניח לפנַי, כטענה לעובדה מוגמרת, את השותפות שהייתה ואיננה.

19.
בעת-פירוקה מנתה השותפות שניים בלבד: התובע והנתבע. שותף נוסף,
מר ארדיטי
, פרשׁ זה מכבר לדרכו וקיבל את חלקו. בנו האחר של הנתבע,
מר נתנאל יחזקאל
, טרם צורף לשותפות. אדרבה, רצונו של הנתבע לצרפו כשותף שלישי היה מן הגורמים לעזיבתו של התובע.

עם פרידתו מעל דרכו של הנתבע לא קיבל התובע דבר מבית-העסק, שאותו הוא עזב. ההתחשבנות, שלא צלחה, נתגלגלה לתובענה כספית זו. ברם לא רק מרכיביה של התחשבנות נתבעו. התובע עתר, עוד, לחייב את הנתבע בנזקיו. מה אעשה ולסופה של בחינה הגעתי למסקנה כי לא הונח בסיס אלא לחלק קטן מן התביעה. נזק ממוני לא הוּכח. החלטתו של התובע שלא לפְנות לפירוק באמצעותו של בית-המשפט, המוסמך ואף נוהג להסתייע במומחים לצורך זה, חייבה אותו להוכיח לבדו, בראיות, כל מרכיב ומרכיב בתביעה הכספית. הדבר עלה בידו באורח חלקי בלבד.

זכות ל
חֶלק ברכוש-השותפות
20.
"בהתפרק שותפות", קובע סעיף 50 לפקודת-השותפויות, "יהיה כל שותף זכאי כלפי שאר השותפים וכלפי כל מי שיש לו מכוחם תביעה בשל זכויותיהם כשותפים, שנכסי השותפות ישמשו לסילוק חיוביה של השותפות, ושהנכסים העודפים ישמשו לסילוק המגיע לשותפים לאחר שינוכה ממנו כל המגיע מהם לשותפות בשל היותם שותפים בה". בסעיף העוקב נקבעו היסודות להתחשבנות בין השותפים:

"51.
יישוב החשבונות בין השותפים

ביישוב החשבונות בין השותפים לאחר פירוק השותפות ינהגו לפי כללים אלה, בכפוף לכל הסכם:
(1) הפסדים, ובכלל זה הפסד וחסר שבהון, ישולמו תחילה מתוך הרווחים, לאחריהם – מתוך ההון, ולאחרונה, אם יהיה צורך, ישלם כל שותף כיחיד סכום יחסי לפי שיעור זכותו בחלק מן הרווחים;
(2) נכסי השותפות, ובכלל זה הסכומים שהכניס כל שותף לכיסוי ההפסד והחסר שבהון, ישמשו בדרך ובסדר שלהלן:
(א) סילוק חיוביה של השותפות למי שאינם שותפים בה;
(ב) סילוק שיעור יחסי של המגיע לכל שותף בעד מקדמות ששילם, להבדיל מהון שהכניס לשותפות;
(ג) סילוק ההוצאות הכרוכות בפירוק עניני השותפות;
(ד) סילוק שיעור יחסי של המגיע לכל שותף בעד הון שהכניס לשותפות;
(ה) חלוקת היתרה הסופית בין השותפים, לפי
השיעורים שלפיהם יש לחלק את הרווחים".

הוראות אלו משמיעות, בתמצית, כי לאחר סילוק-חובותיה של השותפות לצדדי ג' ולאחר שסולקו חובותיהם של השותפים לשותפות, יחולקו נכסיה הנותרים בין השותפים לפי חלקם ברווחים. בהגדירו מהם נכסיה של שותפות מונה סעיף 31(א) לפקודה נכסים וזכויות בנכסים, "שהוכנסו בראשונה להון השותפות, או שנרכשו במהלך עסקיה, בקניה או בדרך אחרת על חשבון השותפות או למטרותיה".

21.
לשיטתו של התובע, ביום פירוקה של השותפות – 24.9.2015, עמדו לה מיטלטלין בשווי של 195,570 ש"ח. 58 אלף שקלים מתוך הסכום הזה הוא שוויים הנטען של חומרי-גלם והיתרה, 137,750 ש"ח, היא "ציוד ותשתית" כמכונות-דפוס, ריהוט, ציוד-מחשב ותוכנות. כתב-התביעה, וכמוהו גם תצהירו של התובע, לא פירטו רכוש נוסף מעבר לזאת.

רשימות של חומרי-הגלם ושל הציוד, שערכו התובע ובת-זוגו, צורפו בנספחים החמישי והשישי לתצהירו. בחקירה הנגדית הוא אמר:

"אני כתבתי אותם עם שירן סודריק [בת-הזוג ועובדת לשעבר בבית-העסק]. ביחד כתבנו, אחרי ש[הנתבע] סילק אותי מהעסק. פוטרתי ב-25.9. לקח לי שבועיים להכין את זה. במשך שבועיים ישבתי איתה, עם שירן שתהיה בריאה, החיים שלי הבחורה הזאת, כמה היא עזרה לי. ישבתי איתה על תוכנת ה'בינה', על תוכנת ה- '
money manager
', ישבנו ועברנו מספר, מספר, מספר, מספר לגבי מה ש[הנתבע] רשם. כל מה שאתה רואה פה זה מספרים ש[הנתבע] רשם" (פרוטוקול, בעמ' 30, ש' 25-1).

בהערכת-שוויים של חומרי-הגלם הסתייע התובע באיש-מקצוע, ספָּק של בית-הדפוס: "מה שאתה רואה פה חומר גלם אני ישבתי בעסק, הבאתי את רועי מ
גֶטֶר
[חברה המתמחה בדפוס], שהיה מוכֵר לי גלילים, שיגיד לי כמה עולה הגליל הזה, כמה עולה הגליל [האחר], רציתי לעשות חשבון מסודר" (
שם
, בש' 28-25). אותו
רועי
לא התייצב להעיד בבית-המשפט אך התובע נשבע: "זימנתי אותו. אבל הוא אמר לי במילים האלה, בפה הזה, באור שאני רואה, בכבוד שלי: 'אני לא יכול להגיע כי לא נעים לי מ[הנתבע], אני עובד איתם" (
שם
, בעמ' 37, ש' 32-27).

לציוד ולחומרי-הגלם הוסיף התובע את סכום-הכסף, שהוא איתר בחשבון-הבנק ואותו ניהל הנתבע עבור השותפות – 41,180 ש"ח. הוצג תדפיס מן החשבון הזה, עדכני ליום 20.9.2015 (נספח י"ג לתצהיר-התובע).

22.
התרשומות שהוצגו היו מפורטות מאד. הן נחזות ככאלו, שנערכו בזמן-אמת. אלו הן נקודות לזכותה של פרשת-התביעה. מאידך גיסא, שלא כמו התדפיס מחשבון-הבנק, לא נתמכו התרשומות הללו בשום ראָיה חיצונית, אוביקטיבית, ובזאת חולשתן. בעדותו ביקש התובע לטעון כי בשיחות, שהתקיימו בינם, אישר הנתבע את תחשיביו של התובע ולכך אסמכתא בתמלילי-ההקלטות. ברם משנתבקש התובע להפנות אל האסמכתא הזו לא עלה הדבר בידיו. היה זה מן הטעם הפשוט כי בשיחות שהוקלטו לא באה ההתחשבנות לכלל-מיצוי וממילא לא נמצא הנתבע מאשר את חישובי-התובע.

23.
קושי נוסף, והוא ממשי עד מאד, מצוי בעובדה שהתובע לא התייחס, מטוב ועד רע, לשאלה כלום הייתה השותפות, ערב-פירוקה, חייבת דבר-מה לצדדים שלישיים (הוזכר, בתמצית ובאורח לא ממצה, חוב כלפי אחיו-למחצה של התובע). והרי, כפי שכבר נכתב, ראש וראשונה נועדו נכסיה של השותפות, לאחר פירוקה, לפירעון-חובותיה כלפי מי, שאינם השותפים.

24.
מן התובע היית מצָפֵּה כי יניח לפניו של בית-המשפט את חוות-דעתו של מומחה לענינים הללו, נסמכת על ראיות אובייקטיביות כמו תיעוד חשבונאי או דיווחים לרשויות הרלוונטיות. התובע לא עשה כן. ענין זה עלול היה לחרוץ לשבט את גורלה של התובענה הכספית כולה. אלא, שאינני סבור כי זו היא תוצאה נכונה וצודקת. לכך שני טעמים. ראשית, זולת הכחשתם של הנתונים שהציג התובע, לא הניח הנתבע לפנַי שום תשתית חלופית, מגובּה בראיות ועליה ניתן לבסס קביעות לגבי הרכוש אשר נותר בבית-העסק לאחר פירוקה של השותפות, הן בצדו החיובי של המאזן והן בצד-החובות. שנית, וחשוב עוד יותר, נהיר כי הנתבע הוסיף להפעיל את בית-הדפוס לאחר עזיבתו של התובע. כלומר, התובע הותיר אחריו בית-עסק פעיל. המאמץ הניכר, שהוכח כי הוא השקיע בעשייתו של בית-העסק לכזה, לא יוכל להיוותר ללא התייחסות כל שהיא. אמת, הוצאתו של התובע מן ההליך הזה וידיו על ראשו אינה ראויה. אין היא הולמת, אפילו שמלוא-הפרטים לא הוכח די צורכו, את העובדה הנהירה כי התובע תרם ליצירת-נכסים של השותפות, ואלה נותרו כולם בידי-הנתבע.


זאת ועוד. תוצאה אחרת תוביל לכך שמחדלים, אשר למרבה הצער נדמה כי נפלו בניהולה המשפטי של התביעה, ואין התובע אחראי להם אישית, יונחו כולם לפתחו. ענין זה – קשה הוא. בסופו של יום, הלוא, אין ענין להליך אלא בבעלי-הדין לבדם.

מכלול-הנתונים – על מה שיש בם ומה שאין, ועל המסגרת הדיונית שאותה בחר התובע להצגתם, הוליכני למסקנה כי על בית-המשפט לערוך אומדנה. טבעה של זו הוא כי יש בה יסוד של שרירות. טבעה הוא, גם, כי עליה להקל עד מאד עם הנתבע שכן אך תחליף-מעט היא לנשיאה בנטל-ההוכחה. באומדן שמרני, המבקש להתחשב בכל אשר פורט לעיל, אעמיד את שוויו של רכוש-השותפות, בסופו של חודש ספטמבר 2015, על מחצית בלבד ממה שטען לו התובע, כלומר על סך של 118,375 ש"ח. לזכותו של הלה אפסוק, כפי חלקו בשותפות קודם לפירוקה, מחצית מן המחצית הזו, היינו, סך של 59,188 ש"ח בלבד ובמעוגל – 59,200 ש"ח.

זכויות בחובותיהם של לקוחות

25.
הבחינה המקצועית, הנערכת בגדרו של הליך שיפוטי לפירוק-שותפות, רשאית לקחת בחשבון חובות, שהשותפות זכאית לפרוע מידיהם של אחרים ובמיוחד מצד לקוחות, שטרם שילמו. חובות שכאלה נחשבים, מן הבחינה העקרונית, נכס של השותפות (רע"א 8521/09
עו"ד בירן
הנ"ל, בפסקה 38(ב) לפסק-דינו של
כבוד השופט מלצר
). הסברתי כבר שהתובע לא נקט דרך זו, ומכאן ניתן היה לטעון כי מה לו בחובות, שטרם נפרעו ואת סכומיהם לא קיבל הנתבע לידיו.

עם זאת, אינני סבור כי נכון להתעלם מן הזכות, העומדת למפעיליו דהיום של בית-העסק לפעול לפירעונם של החובות הללו. חובות, שנוצרו בעת שהתובע היה שותף וייפרעו לאחר שפורקה השותפות – זכאי התובע לחלקו בם.

אלא, שגם בנדון נמצאו ראיותיו של התובע חלקיוֹת. הוא הניח לפניו של בית-המשפט "דו'ח חייבים", עדכני לאוקטובר 2015 והופק, לפי עדותו המהימנה עלי, מן המערכת הממוחשבת בבית-העסק (נספח י"ד לתצהירו). הדו"ח הזה מסכם יתרה של חובות לגבייה ושיעורם 60,419 ש"ח. התובע עתר לזקוף לזכותו מחצית מן הסכום הזה. החסר הראיתי מתבטא בכך, שאינך יכול לדעת מהו הסיכוי לגבייתם של החובות הללו ומה תהא, במקרה הצורך, העלות של אכיפת-פירעונם. בחובות אבודים, ממש כמו בהליכים לגבייתם של חובות, לא סבר התובע, בתביעתו זו, כי עליו להשתתף. חוות-דעת של איש-מקצוע, יודגש שוב, ויכולה להעריך את הפרמטרים החסרים – לא הוצגה. בנסיבות אלו קביעתי היא כי לא ניתן להכיר, ושוב על דרך האומדן, בסכום גבוה מ-10,000 ש"ח כחלקו של התובע בחובות העתידים להיגבות.

השקעותיו השוטפות של התובע
26.
גורלה של ההכרעה בראשה הנוסף של התובענה, ובה עתר התובע להשיב לידיו את "החזר ההשקעה שהשקיע" בבית-העסק, נגזר לשבט. נכללו בכך סכומי-הכסף, שהכניס הוא אל הקופה, כמו גם האמור בנספח השביעי לתצהירו וכולו השקעות בייצורה השוטף של הכנסה. ככל, שהשקעותיו של התובע נתגלמו ברכוש, שעמד לשותפות במועד-פירוקה, הרי שמעֲנה לדבר ניתן כבר בחלקם הקודם של הדברים. תביעה נוספת, בראש נפרד זה, איננה אלא תביעה בכפל אשר לא תוכל להיעתר.

ואילו ככל שמדובר בהשקעות, ששימשו בפעילותו השוטפת של בית-העסק, לא אדע מפני מה זכאי התובע להשבתן לידיו. כסף שהושקע, שימש בניהולה השוטף של השותפות וכָלה, שוב איננו עומד להתחשבנות (מעבר להשפעה, ככל שישנה, על קביעת-הנתח של כל שותף בשותפות). כך הוא ככלל, וכך הוא בייחוד לנוכח העובדה כי במהלכה של אותה פעילות שוטפת, ובזכותה, משָׁך התובע מבית-העסק ממון לא מבוטל לכיסו. אמת, כסף אשר הושקע בשותפות שימש ביצירתן של הכנסות לשותפים. מן ההכנסות הללו נהנה התובע. ברם בעוד שמצא הוא לנכון לתבוע את מלוא-השקעתו לא לקח התובע בחשבון, בשום מובן, משיכות אלו. בעדותו נשאל התובע: "מדוע אתה צריך לקבל את החזר ההשקעות הזה אם ממילא משכת כסף מהעסק? ההשקעות הניבו פרי ואתה את הפרי הזה קיבלת"; והשיב: "אתה שואל שאלה נכונה. מבחינת התחשיב, [ב]חישובים שהיינו צריכים לעשות היינו צריכים לכלול את זה, לקזז את זה מהסכום" (פרוטוקול, מעמ' 23, ש' 24). לא מצאתי מקום להוסיף ולפסוק לזכותו של התובע דבר בראש זה של התובענה.

אובדן-הכנסות
27.
התקשיתי, עוד, להבין, מדוע זה יש לחייב את הנתבע ב"נזק ממוני" ומקורו, לפי הטענה, באובדן של הכנסות לתובע בשנה שלאחר פירוקה של השותפות. ראשית, מן הבחינה העובדתית לא הוכח נזק כזה. הטענה הועלתה בעלמא, ללא שום אסמכתא הן לענין עצם-קיומו של נזק והן לענין-שיעורו. מה קל הוא להפריח אל חלל-האוויר, כלאחר-יד, סכום עגול בן 50 אלף ש"ח מבלי להוכיחו במאום? שנית, התובע הוא שפירק את השותפות. הוא שהחליט לעזוב את עבודתו המשותפת עם הנתבע. משמוצו זכויותיו כשותף, מה ענין פה לאובדן-הכנסות לאחר פירוקה של השותפות? במלים פשוטות, אם השותפות התפרקה, מדוע חייב הנתבע לדאוג למקור-פרנסתו העתידי של התובע? פתרונים לא היו אפילו לבאת-כוחו של האחרון אשר נשאלה על כך, פעם ופעמיים, בסיכומיה.

מוניטין
28.
מה יעשה בית-המשפט, והוא דובֵר על אוזנם של בעלי-דין (ושל עורכי-דינם) באין שומע? למן הדיון הראשון בקדם-המשפט העמיד בית-המשפט, ברחל בתך הקטנה, את התובע על הדרך המיוחדת, שנקבעה בפסיקתנו להוכחתו של מוניטין. פעם אחר פעם הוסבר כי לא די לטעון לפגיעה במוניטין לפי חישובים עלומים של קיומו ושל ערכו המשוער, אלא יש להציג ראיות ממשיות להוכחת הקיום והשיעור גם יחד. זאת, בייחוד כשמרכיב-המוניטין מקיף את רוב מנינה ובנינה של התביעה, למעלה מ-85 אחוזים מן הסכום שנתבע. כאותו
ראובן
ל
רבי משה בר יוסף מטראני
, ש"הלך בבתי כנסיות שבעיר וצעק בקול גדול, ויהי כמדבֵּר אל העצים ואל האבנים" (
שו"ת מבי"ט, חלק ב
, כא), מצא את עצמו בית-המשפט מקיש שוב ושוב על דלת, הממאנת להיפתח.


במוניטין של בית-עסק דיבר בית-המשפט העליון. לא נמצא חולק על שנכס זה, אפילו שאין הוא מוחשי, מקניָן-בעליו הוא (ע"א 280/73
פלאימפורט בע"מ נ' ציבה-גייגי לטד
, פ"ד כט(1) 597, 605 (1974)). פגיעה במוניטין, נפסק, כמוה כגרימת-נזק של ממון (ע"א 444/94
אורות ייצוג אמנים והפקות נ' עטרי
, פ"ד נא(5) 241, 258 (1997)). "המוניטין", קבע
כבוד השופט אליעזר ריבלין
, "מבטא את מכלול היתרונות שנצברו לעסק בשל תכונותיו – מיקומו, שמו הטוב, דימויו, איכות השירותים שהוא מציע ואיכות המוצרים שהוא מספק" (
ע"א 5321/98
אינווסט אימפקס בע"מ נ' פקיד שומה תל-אביב 1
, פ"ד נח
(2) 241, 249 (2003)).


ברם בקביעתו של שיעור-המוניטין וממילא בהוכחתו לא די, כך הוּסף ונפסק, בעמידה על שיעור רווחיו של בית-העסק. "לא קיימת שום נוסחה מתמטית שלפיה ניתן לקבוע את ערך המוניטין על-סמך הנתונים הידועים של רווחיות העסק", כתב במלים, שאין מפורשות מהן, מי שנעשה לימים לנשיאו של בית-המשפט העליון,
כבוד השופט יצחק כַּהן
(ע"א 550/72
באומל נ' פקיד השומה, חיפה
, פ"ד כח(1) 650, 655 (1974)).

מורכבותו של המושג הזה מעמיסה נטל כבד על כתפיו של העותר לפיצוי בשל פגיעה במוניטין (ע"א 749/13
תדיראן בע"מ נ' פקיד השומה למפעלים גדולים
, בפסקה 18 לפסק-דינה של
כבוד השופטת חיות
(פורסם באתר הרשות השופטת, 22.7.2015)). ביטוי ראָיתי לדבר מצוי בצורך להניח לפניה של הערכאה המבררת את חוות-דעתו של מומחה לדבָר ובכוחה להקיף את מכלול-הנתונים הרלוונטיים. "לצורך הוכחת המוניטין" הטעים
כבוד השופט שלמה לוין
, "נחוצות חוות-דעת מקצועיות, המנתחות את כל הגורמים הרלוואנטיים להערכת המוניטין" (ע"א 516/89
אחוזות והשקעות (חיפה) בע"מ נ' פלדמן
, פ"ד מו(1) 529, 533 (1992)). "לגבי הפגיעה במוניטין", הוסיף באחת הפרשות
כבוד השופט אליעזר גולדברג
, "היה בידי המערערת להסתמך על חוות-דעתו של מומחה לדבר, המפרטת את מערכת הנתונים ואת דרך חישובו של הנזק, אולם זאת לא עשתה המערערת". מטעם זה נדחתה עמדתה (ע"א 725/87
ביר-טל סחר מזון בע"מ נ' אוליבקס בע"מ
, פ"ד מד(1) 177, 179 (1989)). עיקר-יסוד זה הטעים גם נשיאו, דהיום, של בית-המשפט המחוזי בתל אביב,
כבוד השופט

איתן אורנשטיין
,

בכתבו: ""לשם הוכחת מוניטין על תובע להמציא כרגיל חוות דעת של מומחה אשר יבסס את קיומו של המוניטין, שיעורו וכדומה" (ת"א (מחוזי תל אביב) 1159/06
אי. אף. אביזרי אינסטלציה בע"מ נ' פרופילון סחר (1987) בע"מ
, בפסקה 14 לפסק-דינו (פורסם במאגרים, 6.4.2010)). ואם בכל אלה לא די ראו את פסקי-הדין בת"א (מחוזי תל אביב) 3057/00
נתנאל דרמן חברה לעבודות ובנין אזרחיות בע"מ נ' משרד הבינוי והשיכון
(פורסם במאגרים, 8.10.2004); ת"א (שלום תל אביב-יפו) 12362/06
בנק מזרחי-טפחות נ' אלפא ד.ל. מוצרי מזון בע"מ
, בפסקה 76 (פורסם במאגרים, 5.10.2016) ואת פסק-דיני בת"א (שלום תל אביב-יפו) 9207-08-10
מלון אמפריאל ת"א בע"מ נ' ביתרמי בע"מ
, בפסקאות 25-22 (פורסם במאגרים, 29.12.2016)).

אינך נדרש להפוך בראיותיו של התובע, ולשוב ולהפוך בן, כדי להבין ששום חוות-דעת ואף לא קצה של חוות-דעת או של אסמכתא השקולה לה לא הניח התובע לפניו של בית-משפט זה. בשׁוּרות ספורות, שרב בן הסתום על הנגלה (פסקה 35 לתצהירו), כפָל התובע את שכפל, הניח את שהניח וחישב את שחישב, רק כדי להעמיד לפניו של בית-המשפט סכום בלתי-מבוסס בעליל, וגבוה בעליל-שבעליל: 864 אלף ש"ח.

לא רק את שיעורו של מוניטין אשר, לפי הטענה, אבד, לא עלה בידיו של התובע להוכיח; אלא שגם טענתו כאילו נפגע המוניטין האישי שלו, בשל סילוקו מבית-העסק, נותרה טענה בעלמא. ממילא התקשיתי לקשור בין פגיעה שכזו בשמו המקצועי של התובע, אפילו אירעה, לבין שיעור-רווחיו של בית-העסק אשר ממנו הוא סולק. מה בין האחד לבין השני? אם נמצאו תשובות לתובע או לבאת-כוחו בשמו, הן לא הונחו לפניו של בית-משפט זה. תוצאת-הדברים היא כי לא הוכחה פגיעה במוניטין וממילא לא הוכח שיעורו של פיצוי בגינה.

עוגמת-נפש וטרחה
29.
מה אעשה וחוששני כי גם במרכיב זה, של טרחה, קושי וצער אשר ניתן להניח שנגרמו לתובע בפרשה זו, הייתה עתירתו מוגזמת. אמת, טבעו של נזק שאיננו ממוני הוא שקשה להניח בסיס ראָיתי מדויק לסכום הנתבע. ענין הוא להערכה ולאומדן. ברם מכך אין משתמע כי נבון יהא מצדו של בעל-דין להניח, פעם נוספת, לפניו של בית-המשפט סכום עגול ושלם כמו מאה אלף ש"ח, כשאין באמתחתו מה שיתמוך בסכום שכזה. שיעורו של פיצוי בראש זה של נזק חייב לקיים קשר של מידה ראויה לנזק הממוני אשר הוכח. אחרת עלול בעל-הדין להיראות כמי שביקש, גם בנדון, להפריז בתביעתו. גם אם יש מקום להניח כי בעל-הדין עצמו "בִּבְלִי דַעַת [סכומין] יַכְבִּר" (פרפרזה על
איוב
לה, 16), לא כן הדבר כשהוא מיוצג בבית-המשפט בידיהם של עורכי-דין.

לפי שיעורו של הנזק הממוני, אשר בו דיברתי לעיל, לא אוכל לפסוק לתובע, בגין מרכיב זה של עוגמת-נפש, יותר מן הסך של 6,000 ש"ח. סכום זה מבטא את הקושי והטרחה, שפקדו את התובע בשל כך שלא נערכה התחשבנות הולמת והוא נאלץ לפנות לבית-המשפט. היֶתר – ממילא להוצאות-ההליך הוא.

התוצאה
30.
אני מקבל את התובענה באורח חלקי. קביעתי היא עלה בידיו של התובע להוכיח זכות לסך, משוער, של 75,200 ש"ח בגין חלקו ברכושה של השותפות עם פירוקה ובגין נזק, לא ממוני, שנגרם לו.

31.
ברם אין זה סופו של פסוק. עד מאד יש להצר על מרכיבים ועל סכומים אשר, מניה וביה, עשו את תביעתו של התובע, ובבסיסה אין היא משוללת עילה, למופרזת ולמרקיעת-שחקים; תביעה אשר הפער בין מה שנטען בה לְמה שהוכח הוא עמוק-מכל-עמוק. מכך, ובייחוד מן העובדה כי איש לא שעה להתראתו של בית-המשפט כשעוד ניתן היה לחסוך בהוצאותיו של הצד שכנגד, לא אוכל להתעלם.

נתבעו מיליון שקלים. הוּכחה זכאות לאחוזים ספורים מן הסכום הזה. פירושם של דברים הוא כי הנתבע הדף את מרביתה של התובענה. לענין זה משמעות ממשית בפסיקתן של הוצאות-ההליך. ראש וראשונה, אין מקום לחייב את הנתבע במלוא-סכומה של האגרה שהיה על התובע לשלם. נדרשת הלימה בין סכום-הזכייה לבין שיעור-חיובו של הצד השני בשווי-אגרה. שנית, בכל הנוגע להוצאות-המשפט ולשכר-טרחתם של עורכי-הדין ידועים היטב דברים, שכתב בית-המשפט העליון ולֵיחם לא נס, לאמור:

"המערערים ערערו על סכום קרוב ל-25,000 ל'י וזכו בערך ברבע ממנו. המשיבה הצליחה, איפוא, להדוף כשלושה רבעים מהערעור. בהתאם לכך, יש לפסוק לטובת המערערים כ-1/4 מההוצאות שהיו מקבלים אילו הצליחו בערעור כולו או ברובו המכריע לעומת כ-3/4 מההוצאות שהמשיבה היתה זכאית להן לו נדחה הערעור בשלמותו. לאחר זקיפה הדדית זו, יש לפסוק ל[זכותה של ה]משיבה הוצאות" (
ע"א 164/54
היועץ המשפטי לממשלת ישראל נ' לבני
, פ"ד ט 1107, 1117 (
כבוד השופט צבי ברנזון
) (1955)
).

על דברים אלה שבו ערכאות-הדיון וחזרו מאז ועד ימינו-אנו (ע"א 419/80
הולנדר ושות' בע"מ נ' הוד אווז בע"מ
, פ"ד לו(4) 433, 436 (1982); ע"א 4494/97
סלאח נ' סלאח
, בפסקה העשירית (פורסם באתר הרשות השופטת, 4.1.2000); ת"א (מחוזי מרכז) 6160-08-07
רוטנברג נ' אלגו השקיה בע"מ
, בפסק-דינו של
כבוד השופט אחיקם סטולר
(פורסם במאגרים, 29.1.2009); ע"א (מחוזי תל אביב) 1815/08
עו"ד וינוגרד נ' שלמה רשת מוסכים ושרותי דרך בע"מ
, בפסקה השלישית לפסק-דינו של
כבוד השופט ישעיהו שנלר
(פורסם במאגרים, 25.10.2009); ת"א (שלום תל אביב-יפו) 25558-03-12
ישראל נ' אזורים בניין 1965 בע"מ
, בפסקה 11 לפסק-דיני (פורסם במאגרים, 15.2.2014); תא"ק (שלום תל אביב-יפו) 23012-12-15
גלמן נ' א. דילאור בע"מ
, בפסקה 27 לפסק-דינו של
כבוד השופט אילן רונן
(פורסם במאגרים, 6.5.2018)).

32.
כך ראוי, וכך הוגן הוא, שייעשה כדי למנוע מבעל-הדין המתגונן הוצאות מיותרות ועל מנת להקטין את תמריצם של תובעים להניח לפניהן של ערכאות תביעות בסכומים, שאין הם יכולים להוכיח. כך יהא בנסיבותיו, החריגות, של המקרה דנן. לפי אלו מצאתי מקום לחייב את
התובע
, אפילו שזכה ב(מקצת)-תביעתו,
לשלם לנתבע
שכר-טרחה של עורך-דין בסך, כולל מע"מ, של 11,700 ש"ח. החיוב הזה ייעשה על דרך של קיזוז מן הסכום, שאותו חויב הנתבע לשלם לתובע.

33.
כך ישלם הנתבע לתובע, וזוהי שורתו התחתונה של פסק-דיני, סך של 63,500 ש"ח. עליו לעשות כן בתוך 30 ימים מיום שקיבל לידיו את פסק-הדין, תוך שהוא מוסיף לסכום זה הפרשי-הצמדה ורבית כחוק מיום-הגשתה של התובענה ועד למועד-התשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ד באלול התשע"ח, 4 בספטמבר 2018, שלא במעמד-הצדדים.













א בית משפט שלום 10377-10/16 יעקב (קובי) סלע נ' ברוך יחזקאל (פורסם ב-ֽ 04/09/2018)