פסקי דין על נתן נסטל | פסקי דין על אריה בר נוי | פסקי דין על דניאל לבני |

1723/91 רעא     11/09/1991




רעא 1723/91 נתן נסטל נ' אריה בר נוי, דניאל לבני




ראש הטופס(פד"י מח (5) 122)

(פד"י מה (5) 83)
רשות ערעור אזרחי מס' 1723/91

בבית המשפט העליון

השופטים:
כבוד השופט ש' לוין

המבקש:
נתן נסטל


ע"י ב"כ עו"ד ע' קריב


נ ג ד

המשיבים:
1. אריה בר נוי
2. דניאל לבני
ע"י ב"כ עו"ד א' שוטלנד

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו
(הנשיא א' וינוגרד)
מיום 16.4.91 בע"א 1348/90, בו נדחה ערעור על החלטתו של רשם בית המשפט המחוזי
(השופט א' הומינר
) מיום 5.12.90 בהמ' 9537/90 (ע"א 530/90). הבקשה נדונה כערעור.

פסק-דין

1. הענין נושא בקשה זו הוא לכאורה טריוויאלי, אם כי לגופו של העניין מעורר הוא שאלה דיונית שיש בה, מבחינות מסוימות, חשיבות כללית.

2. המבקש ערער על חלק מפסק-דינו של בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו, כשנושא הערעור סכום של 1,850 ₪ בערכים של שנת 1987.


ביום 26.6.90 הומצא לפרקליט המבקש עותק של החלטת רשם בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לפי תקנה 428 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, שעל פיה קבע סכום העירבון שעליו להפקיד – 2,000 ₪. הסכום האמור אמנם הופקד ביום 9.7.90. ביום 7.8.90 החליט הרשם, על-פי צד אחד, לשנות את החלטתו והגדיל את סכום העירבון לסכום של 5,000 ₪. החלטה זו ניתנה, ככל הנראה, עקב הערת המזכירות, שהערעור אשר נקבע תחילה (בטעות) לפני הרכב של דן יחיד "עבר מדן יחיד להרכב". החלטת הרשם ניתנה מבלי שנשמעו בעלי הדין. נוכח החלטה זו, שהומצאה ביום 9.8.90, עתר המבקש אל הרשם לביטולה, הן על יסוד הטענה שלא היה מקום לתתה ללא שמיעתו והן לגופו של העניין. בדיון שנתקיים לפני הרשם התנגד פרקליט המשיבים לבקשה, מן הטעם שלא ניתן לבטל את ההחלטה אלא שומה היה על המבקש לערער עליה, שהרי "רק אם ההחלטה היא של המזכיר הראשי, הרי בהתאם לתקנה 430 יש להביא אותה בפני
הרשם". בהחלטתו לא התייחס הרשם המלומד לטענה זו אלא הסביר ששינה את החלטתו לאחר שנתברר לו שהערעור נקבע לפני הרכב ולא דן יחיד כפי שסבר תחילה. מהאמור בהחלטה משתמע, שהעירבון, שנקבע כרגיל לעניין ערעור לפני דן יחיד, הוא בסך של 2,000 ₪, ואילו העירבון, שנקבע כרגיל לעניין ערעור לפני הרכב, הוא בסך של 5,000 ₪.


המבקש ערער לפני בית המשפט המחוזי, והנשיא המלומד דחה אותו מבלי לבקש עליו תשובה, תוך חיובו של המבקש בתשלום הוצאות. לפניי בקשת רשות לערער על פסק הדין.


ראיתי את הבקשה כאילו ניתנה עליה רשות לערער וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.


3. בתשובתו לפניי העלה פרקליט המשיבים שתי טענות טרומיות: האחת (והיא מנוגדת לטענתו לפני הרשם), שלא היה ניתן לערער על החלטה זו לפני בית המשפט המחוזי בהיותה החלטה מינהלית, וממילא לא צריך היה הנשיא להיזקק לערעור. לעניין זה הוא הפנה אותי לבש"א 367/89 הול נ' דננברג, פ"ד מג (4) 186, בעמ' 188; האחרת – שאין הרשם רשאי לשקול שוב החלטה בנוגע לגובה העירבון אלא בגדר תקנה 430, שעניינה עיון מחדש בהחלטת המזכיר הראשי בנוגע לעירבון. לעניין זה הפנה אותי פרקליט המשיבים לב"ש 535/85 (ע"א 556/84) ש' פלאטו שרון ואח' נ' קומפני פריזיין דה פרטיסיפסיון, פ"ד לט (2) 529, בעמ' 532. בשתי הטענות לא מצאתי ממש. בבש"א 367/89 [1] הנ"ל הניח חברי הנכבד, השופט ד' לוין, מבלי לפסוק, שהחלטתו האיניציאלית של הרשם, בדבר קביעת העירבון, היא מינהלית, אך עם זאת קבע, כי "משנדרש לשנותה, הופכת היא להחלטה המחייבת הכרעה שיפוטית..." (שם, בעמ' 188); אכן כפי שצוין באותו עניין, "שימוש במבחן 'המינהליות' לא משרת במקרים מסוג זה דבר" (עמ' 189), ובפועל נקט בית המשפט לאחרונה אמת מידה שאינה מבחינה כבר (כפי שהיה בעבר), לעניין ערעור, בין החלטות מינהליות: בג"צ 583/87 הלפרין נ' סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, ואח', פ"ד מא (4) 683. והשווה: בש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד מה (1) 670. בב"ש 535/85 (ע"א 556/84) [2] הנ"ל קבע נשיא בית-משפט זה, כי רשאי הרשם להיזקק לבקשה להגדלת העירבון – לפי תקנה 433 – גם ללא קשר ליכולתו הכספית של המערער, והעיר, כי "...אין להסיק מכך, כי הרשם צריך להיזקק מחדש לערובה שנקבעה כבר, אם אין עילה שיש בה כדי לשנות מן הנתונים בהשוואה למצב שנתקיים בעת שדן בערובה לראשונה" (שם, בעמ' 532); אלא שבמקרה שלפנינו כלל לא נתקיים "דיון", ולהבדיל מהמקרה ההוא, פנה המבקש, במקרה שלפניי, אל הרשם תוך המועד שנקבע לכך לשינוי החלטתו. אכן, אם הדין הוא עם המשיבים, יוצא שבעל דין, שאין דעתו נוחה מקביעת הרשם לעניין גובה העירבון, אינו יכול להשיג עליה כלל, וזו תוצאה שאינה מתקבלת על הדעת. לדידי, אין תקנה 433 מונעת בעל דין, שקביעת הרשם על-פי צד אחד בדבר גובה הערובה אינה לרוחו, מלעתור לביטולה לפי תקנה 201 או מלערער עליה. תקנה 430 אינה מהווה ראיה לסתור, משום שעניינה קביעת הרשם כמי שרשאי לשקול מחדש את החלטת המזכיר הראשי, והיא הייתה נחוצה כדי לקבוע כ"מעין ערר" על החלטת המזכיר הראשי: ב"ש 261/87 (ע"א 494/86) הופר נ' החברה הישראלית לביטוח אשראי (ב.א.) בע"מ, פ"ד מא (2) 692; אין היא מוציאה את סמכות הרשם לשקול מחדש את החלטתו שלו.


לפיכך אני דוחה את שתי טענות המשיבים הנזכרות.


4. לגוף העניין, משיג המבקש על הנמקתו של הנשיא המלומד, שכה נאמר בה:

"רשם בית המשפט קובע את סכום הפקדון שעל מערער להפקידו על פי אמות מידה של סכומי ההוצאות הנהוגים בבית המשפט. הואיל והסכום הנהוג בהרכב הוא בגבולות -.5,000 ₪, הרי זה סכום הפקדון שנוהגים לקבוע בערעורי הרכב למעט ערעורים חריגים. בערעורים של דן יחיד נוהג הרשם לקבוע סכום של -.2,000 ₪ כפקדון, שכן זהו סכום ההוצאות המקובל בערעורים מסוג זה".



בנסיבות אלה, סירב הנשיא לתת למבקש רשות לערער על החלטת הרשם.


טענותיו של המבקש הן, שהוצאותיו של בעל דין אינן יכולות להיות תלויות בגודל המותב, ועל כל פנים, אין גודל המותב יכול להיות גורם יחיד בקביעת גובה העירבון. מן הדין הוא – כך נטען – שגובה העירבון ייקבע לפי הנסיבות האינדיווידואליות הקיימות בכל מקרה ומקרה ולפי שיקול-דעתו האינדיווידואלי של הרשם בהתחשב בנתוני הערעור שלפניו. עוד טוען המבקש – לחלופין – שעניין הערעור שהוא הגיש בא בגדר "הערעורים החריגים" שנקבעו על-ידי הנשיא.


בבש"א 367/89 [1] הנ"ל, בעמ' 189. פירט חברי הנכבד, השופט ד' לוין, מה הם הגורמים שיש להביאם, בין השאר, בחשבון בקביעת גובה הערובה: "...'מספר המשיבים, כשאלה מיוצגים על ידי עורכי דין שונים, שווי נשוא המשפט, ומקום הימצאו של המערער, שאם נמצא בחוץ לארץ, וסכום הערבון לא יכסה את הוצאות המשיב, יפסיד המשיב קרוב לוודאי, את היתרה המגיעה לו"; נוסף לכך, יכול בית המשפט להביא בחשבון גם את סכום ההוצאות שנפסקו בערכאה הראשונה. עוד יש לציין, שהרשימה האמורה אינה ממצה, ורשאי הרשם להביא בחשבון גם נסיבות נוספות.


5. יש איפוא, לכאורה, ממש בטענותיו של המבקש, שלא ניתנה בעניינו תשומת לב לנסיבותיו המיוחדות של הערעור, אלא הערכאות שקדמו לי בחרו לפעול על יסוד כללים, שאין מקום לסטות מהם (אלא במקרים נדירים). לעניין זה ברצוני להרחיב במידת מה את הדיבור.


איני רואה פגם בכך שהרשם (או המזכיר הראשי) ידריך את עצמו בקביעת סכום העירבון על-ידי הנחיות פנימיות (בחינת
guidelines
). מספר הערעורים המוגשים הוא רב, ואין זה מתקבל על הדעת, שכבר בשלב הראשוני תיערך בדיקה מדוקדקת ומפורטת של כל הנסיבות. לפיכך, יכול הרשם (או המזכיר הראשי) להנחות את עצמו לקבוע כנקודת מוצא סכום מסוים, שיופקד כעירבון להבטחת הוצאות המשיבים; עם זאת, אין מדובר אלא בנקודת מוצא בלבד, הניתנת לשינוי, לאחר עיון בתיק, בהתחשב בסוג הערעור ובנסיבות הנלוות אליו. כך מנחה עצמו גם רשם בית-משפט זה, לאחר שקבע לעצמו הנחיות פנימיות לקיומה של נקודת מוצא כאמור. לפיכך, מן הראוי הוא שכבר בשלב הראשוני יעיינו הרשם או המזכיר הראשי בתיק כדי להחליט אם יש מקום לסטות מנקודת המוצא. אין זה מתקבל על הדעת, שגובה העירבון יהיה שווה במקרה של ערעור סטנדרטי בעניין מסחרי על סכום לא גדול ובמקרה של ערעור מסובך שנושאו מיליוני שקלים חדשים; לפיכך, איני רואה פגם בהנחיה שהרשם הנחה את עצמו להבחין – כנקודת מוצא – בין ערעורים המתבררים לפני הרכב וערעורים המתבררים לפני דן יחיד, כשההנחה העומדת ביסוד ההבחנה היא שלכאורה גוררים אחריהם ערעורים מהסוג הראשון פסיקת הוצאו7ת בסכום העולה על הערעורים מהסוג השני; במה דברים אמורים? בנקודת מוצא בלבד, ולאחר מכן יש לבדוק, אם על פני הדברים יש מקום לסטות מנקודת המוצא (ואין המדובר בהכרח בערעורים חריגים בלבד). קבע הרשם (או המזכיר הראשי) את סכום העירבון כאמור, ודעתו של אחד מבעלי הדין הנוגעים בדבר לא נחה מהקביעה, יוכל לפנות לרשם כדי לשקול את העניין מחדש – והפעם בדיון
inter-partes
או לפחות לאחר קבלת תגובת המשיב – והרשם יוכל לבחון את הנושא לאחר שקילת כל הנסיבות האינדיווידואליות, מבלי להתעלם מנקודת המוצא הנזכרת.


במקרה שלפנינו, רשאי היה אמנם הרשם, בעיקרון, להגדיל את סכום העירבון, כשנוכח לדעת שהערעור נקבע לפני הרכב ולא לפני דן יחיד. עם זאת, שומה היה עליו, בדיון שנקבע לפניו במעמד שני בעלי הדין, להתייחס גם לטענותיו של המבקש לעניין נסיבותיו האינדיווידואליות של הערעור, דבר שלא נעשה על-ידיו וגם לא בערעור על החלטתו.


6. הפועל היוצא מהאמור לעיל הוא, שיש מקום להתערב בהחלטה; ודוק: לו נשקלו נסיבות אלה, לא הייתי נוטה להמיר את שיקול-דעתי בשיקול-דעתן של הערכאות שקדמו לי, אלא במקרים חריגים, ומה גם שבמקרה שלפנינו מדובר בגלגול שלישי של הפרשה. כך, למשל, לא הייתי פוסל על הסף הנחיה, הקובעת ערובה בסכום סף מינימאלי, גם כשהערעור סב על סכום נמוך שבמחלוקת; הרי יש להניח, שבעל דין לא יוכל לשכור לעצמו פרקליט, אם לא ישלם לו אותו סכום מינימאלי, וקביעה כזו נועדה שלא לעודד הגשת ערעורים (בין שהם ערעורי סרק ובין שאינם כאלה) על סכומים קטנים ללא נטילת סיכון ממשי של נשיאה בהוצאות. אך שיקולים כאלה לא נשקלו במקרה שלפניי. למעשה, גם לא נטענו טענות כאלה על-ידי המשיבים לפני הרשם. הם הסתפקו לפניו בטענות דיוניות ובטענה שאין להתערב בהחלטת הרשם.


בנסיבות אלה אני מקבל את הערעור; אני רואה את בקשת הרשות לערער שהוגשה לבית המשפט המחוזי כאילו ניתנה עליה רשות לערער וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה, מקבל את הערעור ומבטל את ההחלטות שניתנו על-ידי הערכאות שקדמו לי ומעמד את סכום העירבון על 2,000 ₪ בלבד.


המשיבים ישלמו למבקש שכר טרחת עו"ד 1,000 ₪.


ניתן היום, ג' בתשרי תשנ"ב (11.9.91).







רעא בית המשפט העליון 1723/91 נתן נסטל נ' אריה בר נוי, דניאל לבני, [ פ"ד: מה 5 83 ] (פורסם ב-ֽ 11/09/1991)