פסקי דין על כמאל יוסף סמארה אמארה | פסקי דין על אנואר יוסף סמארה אמארה | פסקי דין על עזבון המנוח אחמד יוסף סמארה אמארה | פסקי דין על סרוה עיסא יוסף | פסקי דין על עיזבון המנוח פרח ח'ליל ספורי | פסקי דין על עיזבון המנוח נסרי ח'ליל ספורי ואח' |
162/87 עא 04/11/1991
עא 162/87 כמאל יוסף סמארה אמארה, אנואר יוסף סמארה אמארה, עזבון המנוח אחמד יוסף סמארה אמארה נ' סרוה עיסא יוסף, עיזבון המנוח פרח ח'ליל ספורי, עיזבון המנוח נסרי ח'ליל ספורי ואח'
ראש הטופס(פד"י מח (5) 122)
(פד"י מה (5) 533)
ערעור אזרחי מס' 162/87
בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
השופטים:
כבוד הנשיא מ' שמגר
כבוד השופט א' גולדברג
כבוד השופט י' מלץ
המערערים:
1. כמאל יוסף סמארה אמארה
2. אנואר יוסף סמארה אמארה
3. עזבון המנוח אחמד יוסף סמארה אמארה
ע"י ב"כ עו"ד ע' מ' דהאמשה
נ ג ד
המשיבים:
1. סרוה עיסא יוסף
2. עיזבון המנוח פרח ח'ליל ספורי
3. עיזבון המנוח נסרי ח'ליל ספורי
4. עיזבון המנוח אליאס ח'ליל ספורי
5. עיזבון המנוח חביב ח'ליל ספורי
6. זהרה ג'ריס ספורי, משיבה פורמאלית
7. רשות הפיתוח, משיבה פורמאלית
8. האפוטרופוס לנכסי נפקדים, משיב פורמאלי
9. רשם המקרקעין, משיב פורמאלי
ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת
(השופט ע' א' ר' זועבי)
מיום 22.1.87 בת"א 1048/83.
פסק-דין
הנשיא מ' שמגר
:
1. ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, בו נדחתה מרבית תביעתם של המערערים להצהיר על בעלותם במקרקעין הידועים כחלקות 54+52+17405, 17403/45, 17406/3, 34+17389/33, 17384/5, 17388/13 ו-17407/53, המצויות בכפר כנא, ולצוות על רישום המערערים כבעליהן.
העובדות ופסק הדין של הערכאה הראשונה
2. המערערים כמאל אנואר והמנוח אחמד (שעיזבונו הוא המערער השלישי שלפנינו) - הינם בניו של המנוח יוסף סמארה (להלן: המנוח).
בתביעתם בפני
בית המשפט קמא טענו, כי המנוח מכר להם בחייו את כל רכושו ואדמותיו – אלו שהיו רשומות על שמו בספרי האחוזה ואלו שטרם נרשמו. לעניין זה היפנו לפסק הדין בת"א 403/75, שניתן בבית המשפט המחוזי בנצרת ביום 27.6.76, ואשר בו הוצהר, לפי הטענה, כי כל רכושו, הרשום והלא רשום, של המנוח עבר לידי המערערים. המערערים טענו, כי החזיקו בכל האדמות נשוא הדיון וכי בשלב מסוים חילקו ביניהם את האדמות, בצורה שפורטה בכתב-תביעתם.
המשיבים 2-5 הינם עיזבונותיהם של בני משפחת ספורי, קרי: של בניו של המנוח ח'ליל ספורי, ושמותיהם פרח, נסרי, אליאס וחביב. גם המשיבות 1, 6 הן בנות משפחת ספורי.
המערערים טענו לפני בית משפט קמא להשתלשלות העניינים הבאה, שתובא להלן לפי רצף כרונולוגי:
ביום 10.7.40 נערך הסכם חלוקת ירושה (ת/1) בין יורשי המנוח ח'ליל ספורי ובו נקבע, כי שני בניו – פרח וחביב (שנמצאו בכפר כנה) - יקבלו לידם את חלקם ואת חלקיהם של אחיהם אליאס ונסרי, אשר יצאו עוד בשנות השלושים לארצות-הברית.
ביום 3.8.44 נערך הסכם (ת/2) בין פרח (שעיזבונו הינו המשיב השני) לבין המנוח, לפיו מכר פרח למנוח את חלקיו וחלקי אחיו אליאס במספר חלקות. ביום 13.5.51 (או 13.2.51, כפי שנאמר בעמ' 7 לפסק הדין) נערך הסכם נוסף (ת/3), בו מכר פרח למנוח חלקות נוספות; כן נזכרו בהסכם מאוחר זה חלק מהחלקות שנמכרו בהסכם הקודם מיום 3.8.44 (בהסכם מיום 13.5.51 כבר זוהו החלקות לפי מספרי גושים).
ביום 18.11.49 חתם פרח על ייפוי-כוח נוטריוני (שמספרו 305/49) לזכות אשתו, בו מכר לה חלקיו בחלקות שמספריהן 17389/34 ו-17388/13. לטענת המערערים, מכרה אשתו של פרח לאחר מכן את החלקות הללו למנוח.
כסיכום ביניים – טענת המערערים הייתה כי הם קיבלו מהמנוח (אביהם) את כל החלקות שרכש מפרח (לרבות חלקי אליאס שהועברו לפרח לפי ההסכם ת/1), וכי הם משתמשים ומחזיקים בחלקות ללא התנגדות ועוררין והם אף השביחו קרקעות אלו.
ביום 15.12.45 שיעבד חביב (שעיזבונו הוא המשיב החמישי) לטובת המנוח את חלקיו בשתי החלקות שמספריהן 17389/33 ו-17388/13. לטענת המערערים, בנו של חביב (כרים) אישר בתצהיר, כי חביב מכר למנוח בשנת 1947 את כל האדמות השייכות לו (לרבות אלו שקיבל מאחיו נסרי לפי ההסכם מיום 10.7.40). יצויין כי ההסכם נשוא התצהיר הנ"ל לא הוצג בפני
בית משפט קמא ולא נודע מה גורלו.
לאור כל האמור לעיל טענו המערערים, כי מאחר והמנוח החזיק בכל הקרקעות הנ"ל, הרי שכל רישום שנערך שלא על שמו או על שמם אינו חוקי, ובמיוחד נכון הדבר לגבי רישומה של רשות הפיתוח כבעלים בחלקות אלה.
המערערים אף ביקשו במסגרת זו לבטל את פסק הדין שניתן בת"א 539/82 בבית המשפט המחוזי בנצרת (פסק-דין בו הוצהר כי המשיבה הראשונה הינה הבעלים של מחצית בכל אחת מהחלקות שמספריהן 17407/53, 17406/3, 54+52+17405/5, 17403/45, 34+17389/33, 17384/5 ולא הבעלים הרשומים, היינו נסרי ואליאס).
המערערים ביקשו מבית משפט קמא להצהיר על בעלותם בחלקות שבמחלוקת ולצוות על רשם המקרקעין לרשום החלקות בהתאם.
3. לפני בית משפט קמא היה, כאמור, הסכם מכר (ת/2), הנושא את התאריך 3.8.44, אשר נערך בין פרח למנוח, ולפיו התחייב הראשון למכור למנוח שש חלקות שצוינו בהסכם לפי גבולותיהן. פרח מבהיר בהסכם זה, כי חלקות אלו הגיעו אליו בירושה וגם ברכישה מאחיו אליאס, וכי הוא הבעלים היחיד והבלעדי בחלקות אלה. כן מצהיר פרח על קבלת תמורה מלאה מאת המנוח.
בית משפט קמא איפשר למערער הראשון לזהות בעדותו חלק ממספרי החלקות בהתאם להסדר שנעשה לאחר עריכתו של ת/2.
באופן טרומי נדרש בית משפט קמא לשאלה, אם פעולות ההסדר חסמו את טענות המערערים בדבר זכויותיהם. השופט קמא ראה רלוואנטיות בשאלה טרומית זו, משום שההסכם ת/2 נערך ביום 3.8.44, ואם ההסדר נגמר לאחר מכן, הרי שמכוח סעיף 81 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (להלן: פקודת הסדר המקרקעין), רישום המקרקעין בפנקס החדש יבטל כל זכות הסותרת רישום זה.
לצורך שאלה זו נעזר השופט בנסחי רישום המקרקעין שצורפו לתביעה, לגבי החלקות נושא הדיון, ולהלן נביא אף אנו את רשימת החלקות הללו בצירוף תאריכי הרישום לפי נסחי הרישום, ותאריך הרישום על שם המנוח (יובהר כי אין באמור כדי לשקף את הרישום דהיום בלשכת רישום המקרקעין – מ' ש'):
תאריך הרישום
מספר
לפי
שם הבעלים
תאריך הרישום
החלקים של
חלקה
גוש
נסחי הרישום
הרשום בהסדר
בשם המנוח
המנוח
5
17384
11.2.46
1/2 פרח ספורי
11.6.46
1/2
(חלקו של
פרח)
1/2 אליאס ספורי
-
-
13
17388
11.2.46
1/2 פרח ספורי
-
-
1/2 חביב ספורי
-
-
33
17389
11.2.46
1/2 חביב ספורי
-
-
1/2 נסרי ספורי
-
-
34
17389
11.2.46
1/2 פרח ספורי
-
-
1/2 אליאס ספורי
-
-
45
17403
11.2.46
1/2 אליאס ספורי
-
-
1/2 אליאס ספורי
-
-
5
17405
11.2.46
1/2 אליאס ספורי
17.9.46
1/2
(חלקו של
פרח)
1/2
1/2 אליאס ספורי
-
-
52
17405
11.2.46
1/2 אליאס ספורי
-
-
1/2 אליאס ספורי
-
-
54
17405
11.2.46
1/2 אליאס ספורי
-
-
1/2 אליאס ספורי
-
-
3
17406
11.2.46
1/2 אליאס ספורי
23.5.47
½
(חלקו של
חביב)
1/2 אליאס ספורי
-
-
53
17407
11.2.46
1/2 אליאס ספורי
17.9.46
|חלקו של
פרח)
1/2
1/2 אליאס ספורי
-
-
מנתונים אלו עולה כי המנוח רשום אך כבעל מחצית בארבע מהחלקות שלעיל. לפי קביעת בית המשפט, העביר המנוח בחייו חלקים אלו למערערים, כאמור בפסק הדין בת"א (נצ') 403/75 הנ"ל.
4. בית משפט קמא ראה בהסכמת הצדדים (ובהיעדר ראיות אחרות), כמוכח את מה שעלה מנסחי הרישום, היינו – כי הסדר המקרקעין הסתיים ולוח הזכויות לגבי החלקות נושא הדיון פורסם כנדרש בתאריך 11.2.46, ועל-כן הסיק, כי ת/2 נערך לפני סיום ההסדר.
מהאמור ב-ת/2 ובשל הראיות כי המערערים החזיקו באדמות נושא ת/2 עולה לכאורה, כי המנוח היה זכאי להירשם כבעלים של החלקות נושא ת/2 במסגרת ההסדר. אך משקבע בית משפט קמא, כאמור, כי תאריכי רישום נסחי הרישום הם תאריכי פירסום לוח הזכויות, ולאור זאת עלה כי ת/2 קדם לתאריכים אלו, הסיק השופט, כי סעיף 81 לפקודת הסדר המקרקעין מהווה מחסום לזכויות המערערים לפי ת/2, אלא אם כן רכשו זכות כלשהי לאחר ההסדר. את זאת בחן השופט לגבי כל חלקה וחלקה, אלא שלפני שנפרט בעניין זה, מן הראוי להשלים את המעגל ולציין את המשך הרישום כפי שבוצע לגבי החלקות נושא דיוננו בהמשכם של דברים.
על-פי תיאורו של בית המשפט קמא, בשנת 1976 העבירו המשיבים השביעי והשמיני (רשות הפיתוח והאפוטרופוס לנכסי נפקדים) על שמם את חלקיו של חביב, היינו מחצית החלקות 54+17405, 17403/45, 34+17389/33, 17388/13 (הערה: מנסחי הרישום עולה כי לגבי חלק מהחלקות בוצעה ההקנייה רק ביום 1.2.81).
אגב, לפי נסחי הרישום שבתיק של בית משפט דלמטה ובפירוט שהובא לעיל לגבי נסחי רישום החלקות, אין חלק לחביב בחלקה מס' 17389/34 שבה נרשמו לגבי פרח מחצית ולגבי אליאס המחצית השנייה. לגבי שלושת החלקות האחרונות אכן בוצעה ההקניה לאפוטרופוס במהלך שנת 1976.
כן נרשם על שם המשיבים השביעי והשמיני חלקו של פרח בחלקה 17388/13.
חלקים אלו נרשמו על שם רשות הפיתוח, אך בעקבות פסק-דין הוחזר הרישום לקדמותו
(קרי, על שם חביב) לגבי שלוש חלקות, וגב' זהרה ספורי נרשמה כבעלת מחצית החלקים בכל אחת מהחלקות הבאות: 54+17405/52 ו-17403/45.
משנמחקה התביעה נגד זהרה ספורי (וכך גם בדיון לפנינו בהחלטת הרשם הנכבד של בית-משפט זה מיום 3.5.87), לא נותרה מחלוקת בין המערערים לבין רשות הפיתוח באשר לחלקו של חביב בחלקות אלו שהועברו, כאמור, לזהרה ספורי, ונותרה המחלוקת אך לגבי מחצית מהחלקות 34+17389 של חביב. לגבי חלקה 17389/34 נפלה, ככל הנראה, בשלב זה של תיאור הדברים שגגה מלפני השופט קמא, ואכן, בהמשך פסיקתו מתייחס השופט קמא לחלקה זו לפי רישומה הנכון, היינו לפי רישומה ביום 11.2.46 על שם פרח ואליאס. כן נותרה מחלוקת לגבי חלקה 17388/13 בשלמות: חלקיהם של חביב ופרח.
נוסף לכך, נותרה מחלוקת בין המערערים והמשיבה הראשונה לעניין פסק הדין בת"א (נצ') 539/82 (ת/12), שהמערערים מבקשים לבטלו בקשר לחלקיהם של נסרי ואליאס לגבי כל החלקות (למעט החלקה 17388/13 – שעליה לא סב פסק הדין ת/12), הרשומים כיום על שם המשיבה הראשונה, כאשר לטענת המערערים החלקות הללו הן שלהם והם החזיקו ועיבדו אותן מאז הרכישה.
5. השופט בחן לגבי כל חלקה שבמחלוקת, אם עולה ממסכת הראיות כי למערערים זכויות בה:
(א) 17384/5 – ב-11.2.46 נרשמה החלקה על שם פרח ואליאס – מחצית לכל אחד. באותה שנה נרשם חלקו של פרח על שם המנוח ונותרה שאלת החלק שהיה רשום על שם אליאס.
בית המשפט קמא בחן את טענת המערערים, כי פרח היה מוסמך למכור גם את חלקו של אליאס (כאמור, לטענתם, ב-ת/2). בעניין זה הביע השופט פליאתו, מדוע לא רשם המנוח על שמו את חלקו של אליאס, כפי שעשה לגבי חלקו של פרח (בשנת 1946), וכן תמה על העובדה, כי ב-נ/4 (שטר מכר שנחתם לפני רשם המקרקעין ביום 11.6.46) נרשם, שהמכר מתייחס רק למחצית החלקה השייכת לפרח. כן ציינה הערכאה הראשונה, כי לא הובא בפני
ו שום מסמך, המוכיח כי פרח הוא היורש היחיד של אחיו, שעה שידוע שיש לאליאס יורשים אחרים.
משלא הובא לפני השופט כל מסמך, המאשר שפרח קנה את חלקו של אליאס, הסיק השופט קמא, כי פרח לא היה מוסמך למכור את חלקו של אחיו אליאס (אשר היה רשום על שמו של אליאס) ללא הרשאה.
לצורך הבחינה, אם הייתה לפרח הרשאה בעל-פה, הובאו לפני השופט עדויות התובעים ועדיהם בדבר חזקה ועיבוד במשך תקופה ארוכה של השטח, והם צירפו לכך את המסמך ת/3, שנחזה כחתום על-ידי פרח ואשר מתיימר להיות אישרור של ת/2. השופט קבע, כי מסמך זה מזויף, ועל-כן אינו יכול להסיק ממנו כי ניתנה לפרח הרשאה לגבי חלקו של אליאס. את מסקנתו בדבר היות המסמך מזוייף הסיק השופט מתאריך חתימתו (13.2.51, או 13.5.51 כפי שנאמר במקום אחר בפסק הדין) בשעה שפרח, הנחזה להיות חתום עליו, נפטר, לפי העדויות שהובאו לפני השופט, בתאריך 1.3.50. גם הטענה, כי נפלה טעות בתאריך וכי המסמך נחתם לאחר 1948, נדחתה מאחר שבית המשפט נוכח, כי על המסמך צוין שמו של העד חביב חליל ספורי כאחד העדים, בשעה שהוכח כי זה נפטר בלבנון בתאריך 18.9.48; גם בכך התחזק השופט במסקנתו, כי ת/3 הוא מסמך מזויף.
בית המשפט קבע איפוא קביעה, שהנחתה אותו גם בהמשך הדברים, כי פרח לא היה מוסמך למכור את אדמותיו של אחיו אליאס, ועל-כן דחה את תביעת התובעים לגבי חלקו של אליאס בחלקה 17384/5. החלק שהיה שייך לאליאס רשום כיום על שם המשיבה הראשונה מכוח פסק הדין בת"א (נצ') 539/82 הנ"ל.
(ב) חלקות 17405/5, 17407/53, 17389/34 - חלקות אלו נרשמו ביום 11.2.46 בחלקים שווים על שם פרח ואליאס, ומשנסב גם על חלקות אלו מסמך ת/3, קבע בית המשפט קמא, כי גם בחלקות אלו לא היה פרח רשאי למכור את חלקי אחיו אליאס.
בכל הנוגע לחלקיו של פרח, הרי חלקות 17405/5 ו-17407/53 הועברו במחצית על שם המנוח עוד בשנת 1946. היום הן רשומות ב-1/6 על שם כל אחד מהמערערים.
לגבי חלקה 17389/34 השתכנע השופט קמא, כי במסמך ת/4 (ייפוי-כוח נוטריוני) העביר פרח את חלקו בחלקה זו לידי אשתו, והיא בהמשך מכרה חלק זה למנוח (ראה מסמך ת/5, שאף הוא יפויי-כוח נוטריוני). היינו, לגבי חלקה אחרונה זו, אשר הוכח גם כי למערערים חזקה בה, השתכנע בית המשפט קמא, כי המכר בוצע כדין מהבעלים הרשום בהסדר (פרח) שמכר זכותו זו לאחר ההסדר לאשתו, ומשכך – הרישום על שם האפוטרופוס לנכסי נפקדים, שמכוחו נרשמה רשות הפיתוח כבעלים, נבע מטעות ושלא בתום-לב. על-כן ציווה בית המשפט למחוק את חלקה של רשות הפיתוח לגבי מחצית חלקה זו ולרשום במקומה את עיזבון המנוח.
(ג) 17388/13 - חלקה זו נרשמה ביום 11.2.46 על שם פרח וחביב. לגבי חלקו של פרח השתכנע בית המשפט קמא, כי זה נמכר למנוח לאור ייפויי הכוח הנוטריוניים ת/4 ו-ת/5, ועל-כן הורה למחוק את שם רשות הפיתוח לגבי חלק זה ולרשום במקומה את שם עיזבון המנוח.
אשר למחצית שהייתה שייכת לחביב – ראה בית המשפט קמא בתצהירו (ת/7) של בן המוכר כרים הודאת בעל דין, כי המכר בוצע אחרי ההסדר; מהחזקה ועיבוד של אותה חלקה ומקיומו של מסמך (אשר אומנם אבד בשנת 1947), שבו חביב עצמו אישר את המכר, השתכנע בית המשפט קמא, כי נערך מכר כזה, וציווה למחוק את רישומה של רשות הפיתוח, גם ממחצית חלקה זו ולרשום את עיזבון המנוח במקום רשות הפיתוח אשר רישומה נעשה, אליבא דבית המשפט קמא, ללא תום-לב וללא תמורה.
(ד) חלקה 17389/33 – חלקה זו הייתה רשומה ביום 11.2.46
על שם חביב ונסרי. לפי המסמך שאבד ואשר בדבר קיומו השתכנע השופט קמא, לאור הודאת בנו של חביב, כרים (ת/7), ולאור עובדת העיבוד וההחזקה בחלקה על-ידי המערערים, השתכנע השופט קמא, כי חלקו של חביב נמכר למנוח לאחר ההסדר, ועל-כן הוכחה זכותם בחלקה זו. משכך, הורה למחוק את רשות הפיתוח לגבי מחצית החלקה שהייתה רשומה קודם לכן על שם חביב, שכן, לקביעתו, רשות הפיתוח רשמה חלקה זו ללא תמורה ושלא בתום-לב. ברם, לגבי מחצית החלקה שהייתה רשומה במקור על שם נסרי, בעקבות פסק הדין בת"א 539/82 הנ"ל על שם המשיבה הראשונה, לא הוכח באיזה הקשר נזכר שמו נזכר במסמך שאבד. על-כן, לא ראה השופט קמא את הטענות נגד זכותו של נסרי כמוכחות.
(ה) חלקה 17406/3 – במקור, היו רשומים כבעלי חלקה זו חביב ונסרי. משדחה השופט את הגירסה לפיה חביב היה מורשה בכתב או בעל-פה, לאור הסכם החלוקה הנטען בין האחים ספורי, למכור את חלקו של אחיו נסרי, ומאחר ש-ת/2 נעשה לפני ההסדר וממילא נעשה על-ידי פרח, הרי שגם ממסמך זה לא נבעה, לדעת בית משפט קמא, כל זכות למערערים בחלקו של נסרי, אשר מכוח פסק הדין בת"א 539/82 (נצ') הנ"ל הועבר על שם המשיבה הראשונה. אגב, חלקו של חביב הועבר בשנת 1947 לשם המנוח.
(ו) חלקות 54+17405/52 וחלקה 17403/45 – חלקות אלו נרשמו לאחר ההסדר על שם חביב ונסרי. משנמחקה המשיבה השישית (הרשומה כיום על מחצית החלקות הללו שהיו רשומות בעבר על שם חביב), נותרה המחלוקת אך לגבי מחצית החלקות שהיו על שם נסרי.
גם פה, כפי שפורט לעיל, לא ראה השופט קמא כמוכחת את הגירסה, לפיה מכר חביב אף את חלקיו של נסרי, והוא קבע, כי אין לפניו כל אסמכתא אחרת ל"החייאת" זכותם של המערערים לאחר ההסדר, אם הייתה כזו לפני ההסדר.
6. בית המשפט סיכם דבריו בקביעות הבאות:
המנוח, ולאחריו המערערים, עיבדו והחזיקו את כל האדמות נשוא הדיון (למעט אלו שבהן קשורה המשיבה השישית ושהוצאו מגדר המחלוקת), וזאת ללא התנגדות ובידיעת משפחת ספורי שהייתה בארץ. ברם, למרות החזקה והעיבוד כאמור, מאחר שההסדר נגמר בשנת 1946 (כאמור בנסחי הרישום), ומאחר שחוק המקרקעין, תשכ"טא-1969 נכנס לתוקף בשנת 1970, הרי שחלפו פחות מעשרים וחמש שנה, ועל-כן לא דן בית המשפט באפשרות היווצרותה של זכות הבעלות מכוח עיבוד וחזקה, וזכות המערערים הוחמצה משלא נרשמה בהסדר.
למרות האמור, קבע בית המשפט כי אינו מכיר בזכות המשיבה הראשונה בחלקים שלגביהם נרשמה מכוח פסק הדין בת"א (נצ') 539/82 הנ"ל, שכן נוכח, כי פסק-דין זה ניתן ללא דיון משפטי, והוסיף: כי "זה כפוף להחלטתי שהתובעים מחזיקים ומעבדים את החלקות הנ"ל ללא עוררין".
לגבי טענת השיהוי וההתיישנות – קבע השופט, כי המערערים הם המחזיקים והמעבדים את החלקות, ועל-כן, אין הטענות הללו עומדות.
סוף דבר, בית המשפט ראה לקבל את תביעות המערערים באשר לחלקות הבאות:
(א) חלקה 17389/34 – את מחצית החלקה הרשומה על שם רשות הפיתוח (מחצית שהייתה שייכת קודם לכן לפרח) יש לרשום על שם עזבון המנוח.
(ב) חלקה 17388/13 – יש להמיר את רישום החלקה בשלמות מרשות הפיתוח לשם עיזבון המנוח (מה שהיה שייך בעבר לחביב ולפרח).
(ג) חלקה 17389/33 – יש למחוק את שם רשות הפיתוח לגבי מחצית החלקה שהייתה רשומה בעבר על שם חביב, ולרשום במקומה את עזבון המנוח.
לגבי יתר החלקות לא ראה בית המשפט כי קמו למערערים זכויות בעלות.
על כך הערעור שבפני
נו.
הטענות בערעור
7. טענות המערערים הן אלו:
(א) בית משפט קמא טעה בקבעו כי לפרח לא היתה סמכות להעביר את חלקי אחיו אליאס. לעניין זה הופנינו –
(1) ל-ת/1 (הסכם החלוקה בין האחים לבית ספורי), שלפי הנטען מסוכם בו כי חלקיו של אליאס יהיו בחזקת פרח וחלקי נסרי יהיו בחזקת חביב;
(2) ל-ת/2 (מסמך המכר משנת 1944) שלגביו נטען כי בו נכתב שפרח קנה את חלקי אליאס, וכן –
(3) ל-ת/3, שלגביו נטען כי בו חוזר פרח על עובדה זו ומאשרר את המכר ב-ת/2.
(ב) בית המשפט קמא טעה בקובעו, כי מסמך ת/3 הינו מזויף. המשיבים היו מנועים מלעורר טענת הזיוף לראשונה בסיכומים, ולקביעה זו לא הייתה אחיזה בחומר הראיות. לעניין זה ראו המערערים חשיבות לסעיף 43 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, העוסק בתעודה נושנה. לגישת המערערים, היה השופט קמא בלתי עקבי בהתעלמו מאותם חלקים בעדותו של העד כמאל ג'בור המנוח, שמהם, בצירוף לעדויות נוספות, עולה, לטענתם, כי לחביב היה ייפוי-כוח למכור את חלקיו של אחיו נסרי.
(ג) טעה השופט קמא בסעיף 17 לפסק-דינו, כשדן בסתירת זכויות המערערים בהסדר המקרקעין בהתייחס לאדמות שנקנו מחביב ונסרי.
(ד) טעה בית המשפט קמא, כשלא דן בזכות שקמה למערערים מכוח חזקה והתיישנות, וזאת על-אף מימצאיו העובדתיים בנדון.
לגישת המערערים, זכות זו לא נסתרה על-ידי האמור בסעיף 81 לפקודת הסדר המקרקעין (סעיף 43 דאז לפקודת הקרקעות (סידור זכויות קניין)), בהיותה בלתי בשלה בשעת ההסדר. בהקשר זה הופנינו לע"א 163/57 אדורין נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד יב 1718; ע"א 24/60 חברת מייסדי חדרה בע"מ נ' קרן קימת לישראל, פ"ד טו 1638; ע"א 362/58 עזבון ג. הורביץ ואח'
נ' החברה להתישבות היהודית בא"י (פיקא) ואח'
; פ"ד יג 1645. כן טעה בית המשפט קמא, לפי הטענה, בכך שקבע, כי זכויות המערערים נסתרו על-ידי פקודת הסדר המקרקעין. אף אם ת/2 והזכויות שלפיו נסתרו, הרי שמסמך ת/3 החיה זכויות אלו.
(ה) טעה בית משפט קמא בכך שלא ביטל את פסק הדין בת"א (נצ') 539/82, שניתן לזכות המשיבה הראשונה, שכן פסק-דין זה בטל מעיקרו בהיותו מתעלם מזכויות צד הנוגע בעניין, אשר לא הוזמן לדיון (לעניין זה הופנינו לע"א 256/71 אל סמאר נ' אלעלמי, פ"ד כו (1) 505; ע"א 411/81 זידאן נ' עלי ע'דיר ואח'
, פ"ד לח (3) 449).
(ו) טעה השופט קמא כאשר ציווה לרשום את אשר ציווה על שם העיזבון ולא על שם המערערים, כפי שביקשו בכתב-תביעתם, וזאת כמתחייב מפסק הדין ב-ת"א (נצ') 403/75 הנ"ל (כמופיע בסיכומי המערערים המדובר ב-ת/12, אלא שמוצג זה הינו פסק הדין בת"א (נצ') 539/82. נראה כי כיוונו ל-ת/11). לטענתם מצהיר פסק הדין כי אבי התובעים מכר להם את כל רכושו – הרשום והבלתי רשום.
8. טענות המשיבים הן אלו:
(א) משטוענים המערערים, כי המנוח קנה מחביב את חלקי האדמות של נסרי ומפרח את חלקי האדמות של אליאס, היה עליהם להוכיח את נכונות המסמכים והעדויות שהגישו לבית המשפט קמא ובמצטבר להוכיח, שיש לחביב ולפרח סמכות למכור את חלקי אחיהם, נסרי ואליאס, הנמצאים בארצות-הברית. לגישתם, לאור חומר הראיות שהיה לפני השופט קמא, בצדק קבע השופט קמא, כי לא היה לחביב ייפוי-כוח למכור את חלקיו של נסרי וכי לפרח לא הייתה הרשאה למכור את חלקיו של אליאס.
(ב) צדק בית המשפט קמא בכך שלא ביטל את פסק הדין בת"א (מצ') 539/82 הנ"ל, שכן מדובר בתיק נפרד, אשר ממילא הוזמנו אליו כל הגורמים המעוניינים; זאת לאור מסקנותיו של השופט קמא כי חלקיהם של נסרי ואליאס לא נמכרו למערערים או למנוח.
סדר הדיון
9. ההכרעה לגבי זכויות המערערים בחלקות שבמחלוקת תיגזר מן המענה לשאלות הבאות:
(א) תוקף הסדר המקרקעין על זכויות, שנטען כי נרכשו לפניו ואשר לא נשתקפו באותו הסדר – כל זאת בהקשר לחלקות נשוא דיוננו. לגבי החלקות נשוא דיוננו נקבע על-ידי בית המשפט קמא והוסכם על הצדדים כי ההסדר נעשה ביום 11.2.46.
(ב) אם נסיק, כי נקודת המוצא לרכישת הזכויות, כנטען על-ידי המערערים בחלקות נושא הדיון שלפנינו, צריכה להיות רכישתן מהבעלים הרשומים בהסדר – האם יש ראיות כי הייתה רכישה שכזו מאותם בעלים רשומים או בהרשאתם.
(ג) מה נפקות יש לקביעה, שאינה שנויה במחלוקת, בדבר ההחזקה והעיבוד (ללא התנגדות המשיבים) של המנוח ולאחריו של בניו (המערערים) בחלקות שבמחלוקת, מה אורכה של אותה תקופה והאם עובדה זו מקנה למערערים זכויות בעלות בחלקות אלו.
(ד) לאור תשובתנו לשאלות הנ"ל, נבחן, אם יש ממש בטענות המערערים, כי להם זכויות לגבי החלקות שנדונו בת"א (נצ') 539/82 הנ"ל, אשר היקנה למשיבה הראשונה את הבעלות על מחצית מכל החלקות שבמחלוקת (למעט חלקה 17388/13) – חלקים שנרשמו בהסדר המקרקעין על שם נסרי ואליאס. יובהר, כי אין אנו יושבים כערכאת ערעור על פסק-דין זה, ובחינתנו תצטמצם אך לבחינת זיקתם של המערערים לנושא שנדון שם מבלי שהיו צד לאותו הליך.
(ה) לסיום – האם טעה השופט קמא, כשציווה לרשום על שם העיזבון ולא על שם המערערים את החלקות, שלגביהן החליט כי המערערים הוכיחו את תביעתם.
הסדר המקרקעין
19. בית המשפט קמא קבע, בהתבסס על הראיות שלפניו, כי ההסדר בחלקות המקרקעין שבמחלוקת הסתיים ביום 11.2.46. בהיעדר טענות החולקות על קביעתו זו של בית המשפט קמא, נצא אף אנו מנקודת הנחה כי אכן כך היה.
כידוע, אחת מהמגמות הבולטות של שיטת הרישום בעקבות הסדר המקרקעין היא יצירתו של עיקרון הסופיות, שמשמעו כי רישום הבעלות בחלקות שעברו הסדר ישמש ראיה חלוטה ביחס לתוכנו. סיכם השלכתה של מגמה זו השופט א' חלימה במאמרו, "חזקה והתיישנות במקרקעין ופקודת הסדר הקרקעות", המכון להשתלמות שופטים ע"ש ד"ר י' זוסמן ז"ל (1987) 45:
"הרישום של מקרקעין בפנקס החדש יבטל כל זכות הסותרת אותו רישום אם אין בפקודה הוראה אחרת (סעיף 81) (לפקודת הסדר המקרקעין לשעבר סעיף 43 לפקודת הקרקעות (סידור זכות קניין) – מ' ש') משום כך כל חזקה, כל עסקה: כל מעשה שעשה תובע בקשר לקרקע, שקדמה לרישום בלוח הזכויות, מחוקים הם לא שרירים ולא קיימים ולא מתחשבים בהם וכאילו לא היו".
ראה גם, למשל, ע"א 73/78 דניאל נ' ג' ת' כרדוש ואח'
, פ"ד לט (4) 406, בעמ' 409.
מגמה זו מוצאת ביטוייה כיום גם באמור בסעיף 125 לחוק המקרקעין.
על תוקפו של רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים ניתן להתגבר, רק באם מתאפשר לתקן את הרישום לאור האמור בסעיפים 93, 95, 96 או 97 לפקודת הסדר המקרקעין (ראה סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, וראה ע"א 155/76 מדינת ישראל ואח'
נ' מטורען ואח'
, פ"ד לב (2)
645). יש להדגיש, כי בהקשר לתיקון הרישום בפנקסים, ישימים - מפאת חשיבותם - בעיקר סעיפים 93 ו-95 לפקודה (עילות תרמית או טעות), הדומים לסעיפים 66 ו-68 לפקודה בנוסחה הישן. מאחר ולא נטען – לא לפני בית המשפט קמא ולא לפנינו – על התקיימותה בענייננו של אחת מהעילות הללו (עילות אשר אפשרויות התיקון על פיהן מצומצמות ביותר – ע"א 547/74, 578, 634 א' חטיב ואח'
נ' מדינת ישראל; מדינת ישראל נ' המועצה יפיע, פ"ד ל (2) 440), הרי שיש לקבל את הקבוע ברישום מיום 11.2.46 כמשקף את הזכויות שהיו, הלכה למעשה, תקפות ביום זה בחלקות נשוא הדיון. משכך, כדין יצא בית משפט קמא מנקודת מוצא זו.
שאלה נפרדת היא, מה נפקות יש להסדר לגבי הזכויות שהיו בידי המנוח טרם ההסדר. סעיף 81 לפקודה דהיום קובע, כי הרישום בפנקס המקרקעין לאחר ההסדר יבטל כל זכות הסותרת אותו רישום. מהותה של הזכות הסותרת הודגמה בפסיקה בזכויות הנובעות מהתיישנות. בע"א 163/57 [1] נאמר, בעמ' 1724-1725:
"הסעיף 43 (לפקודת ההסדר הישנה – מ' ש') תואר על-ידי מועצת המלך כבריח התיכון (
keystone)
של שיטת ההסדר כולה… מגמת המחוקק היתה שעם רישומה של זכות, הניתנת לרישום, בספר החדש לאחר ההסדר יתהווה כעין 'לוח חלק' לגבי אותה זכות, והדרכים לסתירת הרישום בטענת זכויות, שמקורן מלפני פתיחת הספר החדש, הן צרות ביותר, כפי שעולה מסעיפי הפקודה, ובעיקר מסעיף 66. ברוח זו נפסק עוד בזמן המנדט, שבעל-דין המסתמך על חזקה במקרקעים לתקופת ההתיישנות, ותקופה זו הושלמה לפי טענתו עוד לפני ההסדר, שוב לא יורשה להשמיע טענה זו אחרי ההסדר, כי עונים לו: 'הרי היתה לך זכות, לפי סעיף 51 של הפקודה, להירשם כבעל החלקה על יסוד חזקתך' (ראה ע"א 244/45, (1946), 13 פל"ר, 84, 86). כמובן, אין הרישום בהסדר מונע יצירת זכויות חזקה חדשות, שתחילתן לאחר ההסדר (ע"א 244/45 הנ"ל, וע"א 193/56, 'פסקי דין', כרך יא, ע' 1267, 1269). ב-ע"א 193/56, עמד בית-משפט זה גם על צד אחר של השפעת ההסדר על זכויות חזקה, היינו שהגשת תביעה בפני
הפקיד המסדר מפסיקה את מרוץ ההתיישנות בשביל מחזיק, שעדיין לא השלים את תקופת ההתיישנות כולה.
הזכרתי תקדימים אלה הנוגעים להתיישנות, כי לדעתי הם מדגימים יפה את גבולות תחולתו של הסעיף 43 לצורך עניננו. מהם אנו למדים, שבית-המשפט העליון בזמן המנדט, ובית-משפט זה אחריו, פירשו את המונח 'זכות סותרת' בסעיף 43 פירוש מרחיב, ככולל לא רק את הזכות בקרקע עצמה
(ius in rem)
. הניתנת לרישום, אלא גם את החזקה למשך התקופה הדרושה, כעילה לרכישת זכות הניתנת לרישום
(ius ad rem)
.
עילה זאת צריך שתהא שלמה בזמן ההסדר, כדי שההסדר יגרום לאחר מכן לחסימת טענותיו של בעל העילה, שלא נקט צעדים כדי לתת לה תוקף בשעת ההסדר. אבל כאשר לא היתה קיימת עילה לרישום זכות הניתנת לרישום בספר החדש, אין לך 'זכות סותרת' לפי סעיף 43, אף לפי פירוש מרחיב זה.
ומכאן לעניין הזכות לביצוע בעין שהיא מענייננו כאן, ושגם היא הינה בבחינת
ius ad rem.
גם טענה בדבר זכות לביצוע בעין תיחסם באותו האופן, אם לא נתבעה בהסדר, אך גם זאת בתנאי שהזכות כבר היתה שלמה וניתנת למימוש בזמן ההסדר".
(ההדגשות שלי – מ' ש').
קיומה של "זכות לביצוע בעין", כאבן בוחן לקיומה של זכות סותרת שרק היא מתבטלת בעקבות הסדר המקרקעין, נזכר גם בע"א 24/60 [2], בעמ' 1648-1649:
"... אם לפני תום הסדר הקרקעות התובע היה כבר רשאי לדרוש ביצוע-בעין ולא עשה זאת והאדמה נרשמה בהסדר הקרקעות על שם הצד הנתבע יעמוד סעיף 43 כמכשול על דרכו של התובע, מפני שהוא יכול היה לרכוש
ius in rem
ולרשום אותה בשמו; ואם הוא בא אחרי תום הסדר הקרקעות הרי תביעתו תהיה סותרת את הרישום. אולם אם לפני תום הסדר הקרקעות הוא טרם היה רשאי לדרוש ביצוע-בעין (מפני, למשל, שעוד לא הגיע הזמן לביצוע ההסכם), כלומר עוד לא יכול היה לרכוש את ה-
ius in rem
מפני שלפי תנאי ההסכם ביצועו נקבע לתאריך שאחרי תום הסדר הקרקעות, יוכל להגיש את תביעתו בזמן המותנה בהסכם, ותביעתו לא תהיה סותרת את הרישום מפני שבזמן הרישום טרם היתה בידיו הזכות הסותרת את הרישום".
בענייננו, כל התקופה שבה עיבד המנוח את החלקות נושא דיוננו וכל זכות התיישנות שצמחה לו בהן (אם בכלל) טרם ההסדר, נחשבות "זכות סותרת" לרישום, ועל-כן, בטלות הן וחסרות נפקות משפטית לאחר ההסדר.
בכל הנוגע למסמך ת/2 (שנחתם ביום 3.8.44) אשר ממנו משתמע מכר חלקות למנוח, הרי שאף אם ניתן לסבור, כי בית המשפט קמא היה מוכן להכיר בכוחו של פרח לעשות בחלקות המפורטות במסמך זה בשם אחיו אליאס, הרי שהמסקנה הנגזרת מכך היא, כי המנוח היה רשאי, על בסיסו של הסכם זה, לדרוש כבר את ביצועו בעין לפני תום ההסדר, ועל-כן אף הזכויות לפי מסמך זה מהוות זכויות סותרות לרישום, אשר נתבטלו לאור מה שנקבע ברישום בעקבות הסדר המקרקעין.
מסקנתנו בדבר בשלותה של הזכות לביצוע בעין לפי הסכם ת/2 זה, עולה מכך שלא נקבע בו מועד עתידי לכניסתו לתוקף; בגופו מאשרים כבר את העברת סכום המכר במזומן; יש בו הרשאה מיידית להחזקת המנוח באדמות שמפורטות במסמך זה, וכל הליכי הוצאתה לפועל של העיסקה במשרד הטאבו הוטלו על המנוח (השווה: ע"א 411/81 [5], בעמ' 454, שגם בו נקבע כי משנרכשה האדמה, והקונה תפס חזקה בה, קמה לאחרון זכות קניין מהיושר, אשר ניתן היה להשלימה לדרגת זכות מהדין על-ידי רישום בספרי האחוזה עוד בטרם ההסדר או בהגשת תביעה בפני
פקיד ההסדר).
משכך, ניתן לסכם ראש פרק זה ולומר, כי כל תקופת חזקה שנצטברה למנוח טרם ה-11.2.46 נמחקה בעקבות ההסדר, וכך הוא גם לגבי זכויות שקמו למנוח מכוח ההסכם ת/2, אשר בהסתמך עליו יכול היה המנוח לתבוע ביצוע בעין של אותו הסכם, לפני ההסדר.
אף אם נגרוס, כי לא היה בידי פרח ייפוי-כוח לעשות בחלקו של אחיו אליאס כפי שהתיימר לעשות במסמך ת/2, ועל-כן, טרם יכל המנוח לתבוע ביצוע בעין של הסכם זה, הרי שגם לאחר ההסדר לא מצא בית המשפט קמא כל ראיה בדבר הרשאה שכזו, ומשכך, גם במבט שכזה על פני הדברים אין כדי להושיע את המערערים.
11. בדברים האמורים אין משום סוף פסוק, שכן –
"פסק דינו של הפקיד המסדר לא יוכל לשמש מעשה-בית-דין, שיביא לדחיית תביעתו של המערער על אתר. רשאי גם רשאי המערער להוכיח עילה חדשה, שנולדה לאחר הרישום בפנקסים החדשים, בלי שפסק-דינו של הפקיד המסדר יהווה מחסום בפני
עילה כזו" (ע"א 149/81 סאלח נ' מדינת ישראל, פ"ד לח (3) 374, בעמ' 382).
על-כן, שומה עלינו לבחון מסקנתו של בית המשפט קמא בדבר מכירת החלקות שבמחלוקת לאחר יום 11.2.46 מאת הבעלים הרשומים בהסדר.
בית-משפט קמא מצא, כי אינדיקציות למכר שכזה היו אך במחצית מהחלקה 17389/33 (חלקו של חביב),
מחצית החלקה 17389/34 (חלקו של פרח), ובכל חלקה 17388/13 (חלקיהם של פרח וחביב). המשותף לחלקות אלו היה הימצאן של ראיות מבוססות כי אכן בוצע מכר שכזה. לגבי חלקיו של פרח בחלקות שלעיל היו אלה יפויי-הכוח הנוטריוניים, שבהם העביר חלקיו לאשתו שהעבירה אותם לאחר מכן למנוח (ת/4 ו-ת/5); לגבי חלקיו של חביב בחלקות שלעיל היו אלה הצהרתו של בנו כרים, כי אביו מכר למנוח את חלקיו בחלקות שלעיל בשנת 1947, עובדת החזקה והעיבוד של שטח זה על-ידי המנוח ומסמך המכר המקורי (שאבד) שבו חביב עצמו אישר מכר חלקה זו.
לגבי כל יתר החלקות לא השתכנע בית המשפט קמא בדבר יפויי-כוח של פרח וחביב מאת אחיהם אליאס ונסרי ובדבר מכירת אותן חלקות למנוח.
בית המשפט קמא צדק במסקנתו, כי לא הוכחו יפויי-כוח שכאלו בנסיבות שלפנינו.
מסמך ת/1 מיום 10.7.40 נחזה כהסכם חלוקת ירושה, שלפיו פרח וחביב קיבלו חלקיהם של אליאס ונסרי. על המסמך לא מתנוססות חתימותיהם של אליאס ונסרי, שנמצאו באותה עת, ככל הנראה, בארצות הברית.
יתרה מכך, חלקיו של פרח (כפי שנרשמו בהסדר) בשלוש חלקות הועברו במהלך שנת 1946 על שמו של המנוח. באותן חלקות היה פרח רשום במשותף עם אחיו אליאס (17405/15; 17384/5; 17407/53), שממנו התיימר הראשון לקבל ייפוי-כוח, ולעניין זה כבר הביע השופט קמא פליאתו, מדוע לא נרשמו באותה עת אף חלקיו של אליאס על שם המנוח.
בנוסף, יתר חלקי החלקות שבמחלוקת, שהיו רשומים על שמו על פרח בהסדר (מחצית מהחלקות 17388/13, 17389/34), הועברו בייפוי-כוח (ת/4) ביום 18.11.49 לידי אשתו של פרח ב"מנה אחת משתיים", היינו – הוא לא התיימר כלל להעביר לה את חלקו של אליאס בחלקה 17389/34 וגם מכך ניתן אולי ללמוד על היעדר ייפוי-כוח לפרח לעשות בחלקי אחיו אליאס.
אמנם מסמך ת/3, אשר בו מצהיר פרח כי הוא מאשר את המכר מיום 3.8.1944 (ת/2) וכי הוא מיופה-כוחו של אחיו, מצביע על מסקנה אחרת. דא עקא, שהשופט קמא מצא כי מסמך זה הוא מזויף, מסקנה אשר אין בידי נימוקים לשללה. כזכור, מסקנותיו של השופט קמא בדבר זיופו של מסמך ת/3 הושתתו על תאריך החתימה שהיה על ת/3, תאריך המאוחר למועד פטירתו של פרח (הנחזה כחתום עליו) ואף מאוחר למועד פטירת אחד העדים החתומים על המסמך. אוסיף גם, כי מתרגומי המסמכים עולה, כי במסמך ת/3 מאשר לכאורה פרח קבלת 800 לירות פלסטיניות, בעוד שב-ת/2 מאשר פרח זה קבלת 900 לירות פלסטיניות עבור המכר. נקודה נוספת היא האיזכור הכפול של מכר חלקה 17389/34 ב-ת/3 וב-ת/4 (בו נמכרה מחצית החלקה לאשתו של פרח).
לגבי הטיעון, המקנה תחולה לסעיף 43 לפקודת הראיות [נוסח חדש], הדן בתעודה נושנה, הרי שאף בו אין ממש. סעיף זה מקנה לבית המשפט שיקול-דעת רחב, אם לראות מסמך כעונה על דרישות הקבילות בסעיף זה. אחת מעובדות היסוד המעמידות את החזקה הקבועה בסעיף זה – בדבר אמיתות החתימות במסמך וכי כל חלק אחר שנחזה כי נעשה בכתב-ידו של פלוני אכן נעשו בכתב-ידו – הינה משמורתו הנאותה של אותו מסמך. לעניין זה לא די בטענה בעלמא, ועל הטוען להתקיימותה של החזקה בעניינו לשכנע את בית המשפט, בין היתר, בדבר קיומה של עובדת המשמורת הנאותה של מסמך זה. לא כך נעשה בענייננו (השווה: ע"א 163/89 מ' צפר ואח'
נ' מלמד ואח'
, פ"ד מג (2) 495, בעמ' 499).
יתרה מכך, כל שקובע סעיף 43 לפקודת הראיות [נוסח חדש] הינו חזקה הניתנת לסתירה, ואף אם נגרוס, כי החזקה קמה בנסיבות שלפנינו, הרי שעולה גם עולה מחומר הראיות, שמצוי היה לפני בית המשפט קמא ואשר פורט כבר לעיל, כי חזקה זו נסתרה במקרה שלפנינו (תאריכי פטירת הנחזה כחתום והעד על מסמך ת/3 למול תאריך חתימת המסמך).
המסקנה מהאמור היא, כי לא הוכחה כל זכות בעלות למנוח מכוח הסכם מכר שנערך לאחר ההסדר במקרקעין בחלקות נושא הדיון, בנוסף על הזכויות אשר בית המשפט קמא הכיר בהן.
משכך אין למערערים עילה חדשה בחלקות אלו מכוח מכר.
בכך עדיין לא סגי לדחיית תביעתם, ויש לבחון כעת, אם יש חשיבות משפטית לעובדת החזקה והעיבוד על-ידי המנוח ויורשיו.
זכויות התיישנות מכוח החזקה והעיבוד במקרקעין
12. התקופה שבה החזיק המנוח בחלקה לפני ההסדר אינה באה בחשבון מניין תקופת ההתיישנות, מאחר ופעולת ההסדר מחקה את כל הזכויות שנגדו את הרישום, ועל-כן "יש למנות את תקופת ההתיישנות מתאריך הרישום" (ע"א 547/74, 578, 634 [8], בעמ' 444).
משכך – תאריך תחילת תקופת ההתיישנות בענייננו אינו קודם ליום ה-11.2.46.
לא ראיתי מקום להיכנס לשאלות היורדות לבחינת המועד היווצרות העילה, שלאחריה מתחילה להימנות תקופת ההתיישנות, וכן לא ראיתי מקום לדון בשאלת מעמדם יורשי המנוח כחליפיו (סעיף 18 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958), וזאת מהטעם, כי גם בהנחה כי נתונים אלו יתקיימו במערערים בצורה הנוחה ביותר מבחינתם, לא יכולה לקום להם כל זכות מתקופת ההתיישנות שנתקיימה לפנינו.
סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין ביטל את מוסד ההתיישנות במקרקעין מוסדרים –
"... אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכוח ההתיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק זה".
היינו – רק אם תקופת ההתיישנות הושלמה לפני יום 1.1.70 (מועד היכנסו לתוקף של חוק המקרקעין), יוכל המערער להיבנות מתקופה זו (ע"א 149/81 [9]).
לפי סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות במקרקעין מוסדרים הינה 25 שנה, אך מאחר שחלקות המקרקעין שלפנינו הינן, כעולה מנסחי הרישום, מסוג מירי, והעימות בגין הבעלות בחלקות אלו מתנהל בין אזרחים, הרי שישים לענייננו סעיף 20 לחוק הקרקעות העותומני, אשר המועד שנקבע בו תוקן על-ידי סעיף 22 לחוק ההתיישנות. מאחר שיצאנו מהנחה, כי המנוח החל בהחזקת החלקות הללו לאחר יום 1.3.1943, יש למנות, כקבוע בסיפא של סעיף 22 לחוק ההתיישנות, תוספת של חמש שנים, היינו – תקופה כוללת של 30 שנה (ע"א (חי') 27/85 כהן ואח'
נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד תשמ"ו (2) 221, בעמ' 229). תקופה זו לא נסתיימה טרם ה-1.1.70 ומשכך - לא נסתיימה כל תקופת התיישנות למערערים שלפנינו טרם היכנס חוק המקרקעין לתוקפו.
לא זו אף זו; מאחר שסעיף 20 לחוק הקרקעות העותומני עוסק בהתיישנות פרוצסואלית, המעניקה חסינות בלבד, ואשר במהותה הינה טענת הגנה, הרי שממילא לא יכול סעיף זה להקנות למערערים שלפנינו כל זכות בעלות.
המקרה היחיד, שבו יכולה הייתה טענת ההתיישנות הדיונית הזו להבשיל לזכות קניין, היא במסגרת הסדר המקרקעין על-פי סעיפים 51 ו-52 לפקודת הסדר המקרקעין – אך לא זה המצב שלפנינו.
ניתן לסכם את האמור עד כה ולומר, כי לא קמה למערערים זכות בעלות בחלקות נושא דיוננו, אף לא מכוח עובדת החזקתם ועיבודם של אביהם של המערערים ושלהם את החלקות הללו.
13. המערערים מלינים על כי פסק הדין בת"א (נצ') 539/82 הנ"ל, שניתן לזכות המשיבה הראשונה (ושבו הוצהר כי משיבה זו הינה הבעלים על מחצית החלקות 17407/53, 17406/3, 54+52+17405/5, 17403/45, 34+17389/33, 17384/5), הינו בטל מעיקרו בהתעלמו מזכויות צד הנוגע בעניין.
לאור הניתוח שהובא לעיל עולה, כי המערערים והמנוח עיבדו את הקרקעות שבמחלוקת כל העת מאז ההסדר ואף מלפניו. דא עקא, אין להם זכויות בעלות בחלקות אלו (מלבד אלו שבהן הכיר בית המשפט קמא), ומשכך לא ניתן לומר כי ענייננו דומה לאמור, למשל, בד"נ 2/76 עזבון הרמן הלפרין נ' קהילת ציון אמריקאית ואח'
, פ"ד ל (2) 373; בעמ' 376, אשר בו נאמר:
"... משנתברר לבית-המשפט העליון, כי הצו לביצוע-בעין שניתן… פגע בזכויות הבעלות ביושר של צד שלישי, הרי שהצו הזה היה אפסי...".
למערערים לא הייתה זכות שביושר בחלקי החלקות נשוא פסק הדין בת"א (נצ') 539/82 הנ"ל, וממילא לא יכלו להירשם כבעלים בחלקות אלו, ועל-כן לא היה להם מעמד לדרוש ביטולו של פסק-דין זה. יוזכר, כי אין אנו יושבים כערכאת ערעור על הקבוע בת"א (נצ') 539/82. עם זאת, יש לציין את הסתירה העולה בין קביעתו החד-משמעית של בית המשפט קמא, כי המנוח והמערערים עיבדו והחזיקו בעצמם או על-ידי איכרים מטעמם את כל האדמות נשוא הדיון (למעט החלקות של המשיבה השישית בערעור שלפנינו ואשר נמחקה הן בערכאה דלמטה והן לפנינו), ולא נרמז בפסק-דינו של בית המשפט קמא דבר על מחלוקת בעובדה זו מטעמה של הנתבעת הראשונה שם (היא המשיבה הראשונה שלפנינו, שלזכותה ניתן אותו ת"א (|נצ') 539/82), לבין האמור בכתב התביעה של המשיבה הראשונה שלפנינו ב-ת"א (נצ') 539/82, בו מציינת היא כי בכל החלקות נשוא דיוננו (למעט 17388/13) היא המחזיקה בחלקים אלו מאז 1947 ונוהגת בהם מנהג בעלים. סיכום האמור: כדין עשה בית המשפט קמא כשלא ביטל את פסק הדין בת"א (נצ') 539/82.
זכויות המערערים בחלקות
14. נותרה, על-כן, השאלה, אם טעה השופט קמא כשציווה לרשום על שם העיזבון ולא על שם המערערים את החלקות, לגביהן החליט כי המערערים הוכיחו את תביעתם.
כפי שטענו התובעים בסעיף 4(א) לכתב-תביעתם המתוקן לבית המשפט המחוזי, הרי ש"מר יוסף סמארה המנוח מכר בחייו לשלושת בניו – בחלקים שווים ביניהם – כמאל ואנואר… ולמנוח אחמד… את כל רכושו ואדמותיו גם אלה שנרשמו בשמו בספרי האחוזה וגם אלה שלא היו רשומים עדיין…", ולעניין זה הפנו גם לתיק אחר, שנתברר בבית המשפט המחוזי (ת"א (נצ') 403/75, הוא ת/11), שבו, לטענתם, הוצהר, כי כל רכוש המנוח – לרבות הלא רשום – עבר לשלושת בניו בחלקים שווים. בסעיף 35 לכתב-תביעתם האמור ביקשו התובעים מבית המשפט המחוזי להצהיר על רישומם בחלקות שבמחלוקת כמצוין שם.
בית המשפט קמא קבע בפסק-דינו, כי הוכח ללא ספק, כי המנוח ואחריו התובעים עיבדו והחזיקו, הן בעצמם והן על-ידי איכרים מטעמם, את כל האדמות נושא הדיון, אך בכל הנוגע לבעלות פסק, כי למנוח הועברה בעלות במחצית החלקות 17389/34 ו-17389/33 וכל חלקה 17388/13, ועל-כן, בחלקות אלו ציווה לרשום את עיזבון המנוח כבעלים.
כפי שראינו, המימצא כי הבעלות בחלקות הנ"ל עברה לידי המנוח מעוגנת בחומר הראיות, ועל כך אף לא חלקו המשיבים בערעור. דא עקא, שזהו מימצא ביניים שאינו מתמודד עם טענת התובעים כי הבעלות בכל רכושו של המנוח נמכרה להם עוד בחייו. מפסק-דין הערכאה דלמטה לא עולה דחייתה או קבלתה של טענתם זו של התובעים. על-כן, מן הראוי להשיב שאלה זו לבית המשפט המחוזי, אשר יברר את נכונות טענת התובעים (בין היתר תוך בחינת משקלו של פסק הדין ת/11, אשר נסיבות נתינתו לא הובהרו לנו די הצורך) ויפסוק בדבר רישום הקרקע, תוך בחינה והתייחסות לטענה זו של המערערים. משנקבע, כדין, כי הבעלות למנוח, אבי המערערים, עברה אך בחלקות שפורטו, הרי שברור שזה לא יכול היה להעביר לבניו יותר משיש לו, ועל-כן מובן, שהמבוקש בסוף כתב-תביעתם של המערערים לפני בית המשפט המחוזי אינו רלוונטי עוד.
מכל מקום, המדובר בשאלה עובדתית, שמן הראוי שתיבחן ותוכרע בערכאה בה ניתן פסק הדין, זאת מאחר שהמלאכה בו טרם נשלמה.
15. לאור האמור יש לדחות את הערעור בכל הנוגע לקביעתו של בית המשפט המחוזי, כי רק במחצית החלקות 34+17389/33 ובכל החלקה 17388/13, ורק בחלקות אלו, עברה בעבר הבעלות לידי המנוח. מאידך, יש לקבל את הערעור בנוגע לרישומן של זכויות הבעלות באותן חלקות ולהחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי שדן בעניין, על-מנת שייתן דעתו לטענת המערערים, כי המנוח מכר להם בחייו את רכושו, וכי על-כן, מן הראוי לרשום אותם כבעלי חלקות אלו.
16. בנסיבות העניין, המערערים יישאו בהוצאותיהם של המשיבים בסכום של 2,000 ש"ח.
השופט א' גולדברג
: אני מסכים.
השופט י' מלץ
: אני מסכים.
הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא.
ניתן היום, כ"ז בחשוון תשנ"ב (4.11.91).
עא בית המשפט העליון 162/87 כמאל יוסף סמארה אמארה, אנואר יוסף סמארה אמארה, עזבון המנוח אחמד יוסף סמארה אמארה נ' סרוה עיסא יוסף, עיזבון המנוח פרח ח'ליל ספורי, עיזבון המנוח נסרי ח'ליל ספורי ואח', [ פ"ד: מה 5 533 ] (פורסם ב-ֽ 04/11/1991)