פסקי דין על ב. ש תמר | פסקי דין על תמר שרעבי | פסקי דין על בועז שרעבי | פסקי דין על אהוד שרעבי | פסקי דין על גלילה אלמוג | פסקי דין על אורנה גל און | פסקי דין על בנק עולמי להשקעות (ב.ה.) | פסקי דין על בנק פולסא קאסא אופיק תל אביב |

19319/04 א     16/10/2005




א 19319/04 ב. ש תמר בע"מ, תמר שרעבי, בועז שרעבי, אהוד שרעבי, גלילה אלמוג, אורנה גל און נ' בנק עולמי להשקעות (ב.ה.) בע"מ, בנק פולסא קאסא אופיק תל אביב בע"מ




1
בתי המשפט
א 019319/04
בית משפט השלום תל אביב-יפו
16/10/2005
תאריך:
כב' השופטת אביגיל כהן

בפני
:

1. ב. ש תמר בע"מ
2. תמר שרעבי

3. בועז שרעבי

4. אהוד שרעבי

5. גלילה אלמוג

6. אורנה גל און

בעניין:
התובעים
נ ג ד
1 . בנק עולמי להשקעות (ב.ה.) בע"מ
2 . בנק פולסא קאסא אופיק תל אביב בע"מ
הנתבעים

פסק דין



1. התובעים הגישו תביעה על סך 500,000 ₪, (לצרכי אגרה), נגד בנק עולמי להשקעות (ב.ה) בע"מ
(להלן: "בנק עולמי") ונגד בנק פולסקא קאסא אופיקי תל אביב (בנק פקאו) בע"מ
(להלן: "בנק פקאו").

2. התובעים טענו בכתב התביעה טענות שונות באשר למערכת היחסים בינם ובין בנק עולמי, וטענו בכתב התביעה טענות אף ביחס לבנק פקאו.

3. בטרם הסתיים שלב ההוכחות, קיבלו התובעים את הצעת בית המשפט ולפיה התביעה נגד בנק פקאו תדחה ללא צו להוצאות, ובהסכמתם נדחתה התביעה נגד בנק פקאו.
לפיכך, פסק הדין יתייחס כמובן, רק למערכת היחסים בין התובעים ובנק עולמי.
4. מבוא עובדתי:
א) התובעת 1 - ב.ש תמר בע"מ
(להלן: "החברה" או "ב.ש.") עוסקת בתחום הנדל"ן וייזום פרויקטים של בניה.
התובעת 2 היא אמם של התובעים 3, 4 ואלמנתו של שרעבי סעדיה והיא בעלת מניות בחברה.
התובעים 3, 4 הם בעלי מניות בחברה אף הם, והמנוח - שרעבי סעדיה היה עד לפטירתו, בעל מניות אף הוא בחברה ובהתאם לצו ירושה, נקבע בין היתר, כי יורש מניותיו בחברה הוא התובע 3.
יורשת זכויותיו בדירה מספר 4 היא התובעת 6 ויורשת זכויותיו בדירה מספר 1 היא התובעת 5.

ב) התובעים 2 - 6 הם הבעלים של נכס מקרקעין הנמצא ברחוב בן אליעזר 53 רמת גן, הידוע כגוש 6181 חלקה 444 (להלן: "הנכס"), והדירות, אותן ירשו התובעות 5 - 6 הן דירות באותו נכס.

ג) החברה באמצעות התובע 3 - שרעבי בועז התעניינה בשנת 96 בבנקים השונים באשר לתנאים, הניתנים לצורך קבלת ליווי בנקאי לפרויקט בניה.

ד) ביום 3/2/97 חתמו התובעים עם בנק עולמי ובנק פקאו על הסכם ליווי בנקאי. (להלן: "ההסכם"), ההסכם נחתם גם עם בנק פקאו מתוך שיקולים מימוניים של בנק עולמי ולא מסיבה הקשורה למי מהתובעים.
בהסכם נקבע בין היתר, (סעיף ה' 12) כי בנק עולמי יעניק שירותים בנקאיים ובלבד שסך האובליגו של שני הבנקים יחד לא יעלה על סכום בשקלים השווה ל- 1,500,000 דולר.
בסעיף 27 להסכם הליווי נקבע, כי אשראי, אם ינתן, ינתן במסגרת הלוואות שיקליות בלתי צמודות על בסיס פריים + 2%.
בסעיף 28 להסכם נקבע, כי לבקשת הלקוח, יעמיד הבנק לאחר השלמת הפרויקט וכפוף לעמידת הלקוח בהתחייבויותיו על פי ההסכם, אשראי שלא יעלה על סכום בשקלים השווה ל- 350,000 דולר, בכפוף למספר תנאים וביניהם נקבע, כי האשראי יהיה לתקופה שלא תעלה על 10 שנים והאשראי ינתן "בריבית שתהיה "ריבית שוק" מבחינת הבנק להלוואות מסוג זה, באותה עת" (סעיף 28 ד' להסכם).
הסכם הליווי היה אמור להתייחס לבנייתו של הנכס שהוא בנין מגורים ובו 12 דירות.

ה) התובעים המציאו בטחונות כמוסכם, ופתחו שלוש חשבונות בבנק עולמי, שניים מהם על שם החברה וחשבון אחד על שם שרעבי בועז ואחרים.
בנק עולמי איפשר לנהל את החשבונות ביתרת חובה עד לסכום של 1,500,000 דולר, התובעים השלימו את הבניה בפרויקט, מכרו 6 דירות שתמורתם הועברה לחשבון הליווי ושש דירות נוספות נותרו משועבדות לטובת בנק עולמי ובנק פקאו להבטחת חוב שעמד לטענת הבנקים ביום 31/3/2003 על סך של 1,031,711 ₪.

בועז שרעבי
פנה לבנק עולמי וביקש, לעשות שימוש בסעיף 28 להסכם הליווי, ולאפשר לו קבלת אשראי על מנת שיכסה את יתרת החוב.
אך בנק עולמי, לא הסכים לכך והציע לו, ליטול הלוואה מבנק אחר.

ו) בסופו של דבר, בנק עולמי פתח ביום 21/5/2003 תיק הוצל"פ כנגד התובעים למימוש משכנתא שרבצה על כל ששת הדירות, ומונה כונס נכסים על אותן דירות עוד בטרם נמסרה האזהרה.
בועז שרעבי
ביקש למכור דירה בכוחות עצמו בטרם תמכר על ידי כונס נכסים, והדירה נמכרה במחיר של 201,000 דולר.
ולאחר מכירת אותה דירה, נותרה יתרת חוב על פי דרישת הבנק, בסך של 227,276 ₪ נכון לדצמבר 2003.

התובעים שילמו את יתרת החוב לבנק בדצמבר 2003, זאת על מנת לאפשר רישום בית משותף, להסיר את השעבודים ולסגור את תיק ההוצל"פ ואת חשבונותיהם בבנק, ואין חולק על כך, שלא קיימת יתרת חוב לתובעים בספרי הבנק (ראה גם עדותו של ישראל טיר - חשב הבנק, עמוד 69 שורה 6 לפרוטוקול).
והם תובעים את סכום היתר ששילמו לטענתם לבנק עולמי.

5. תמצית טענות התובעים:
א) החיוב בריבית פריים של בנק עולמי נעשה תוך כדי הטעיה ובניגוד לחובת הבנק כלפי לקוחו, והסכום שנגבה ביתר בגין חיוב בריבית הפריים, הוא בסך 341,158 ₪.

ב) בנק עולמי לא עדכן את ריבית הפריים במועד המחייב המתפרסם על ידי בנק ישראל, וגם בגין מחדל זה, נעשתה גבייה ביתר.

ג) חיוב בשכ"ט מפקח הבניה בסך 37,072 ₪ על התובעים וזאת בניגוד להסכם הליווי עם הבנק, שם נקבע, כי הבנק צריך לשאת בשכ"ט מפקח הבניה.

ד) בהסכם הליווי סוכם כי שכר טירחת עורך דין והוצאות משפטיות הכרוכות בעריכת ההסכם יהיו בסכום של כ- 15,000 ₪ כעמלה חד פעמית והבנק חייב שלא כדין את חשבון התובעים בסך של כ- 2,700 ₪ בגין המע"מ.
ה) הבנק החזיק בטחונות הרבה מעבר לנדרש, וכאשר ביקשו התובעים בתחילת שנת 2003 לקבל הלוואה לכיסוי סכום החוב שהיה בסכום של כ- 1,000,000 ₪, היה לבנק שעבוד על שש דירות.
למרות זאת, הבנק לא הסכים לאפשר רישום בית משותף והפעיל לחץ בלתי הוגן שהביא למכירת אחת הדירות בסכום הפסד, ובאופן שנגרם נזק בסכום של כ- 54,000 דולר (שכן, הערכת שמאי מטעם התובעים קבעה, כי דירה מספר 2 היתה שווה ל- 255,000 דולר והדירה נמכרה במחיר של 201,000 דולר).

ו) כמו כן טענו התובעים, כי יש להחזיר להם הוצאות שונות כפי שפורטו בכתב התביעה והחזר דמי ניהול שנגבה באופן גבוה מהמוסכם.
ומכל מקום ציינו, כי יש להשיב להם סך 687,700 ₪ נכון ליום 10/3/2004 אך מאחר וסכום התביעה הועמד לצורכי אגרה בסך של 500,000 ₪, יתייחס פסק הדין רק לסכום התביעה.

6. תמצית טענות בנק עולמי:
א) באשר לחיוב ריבית הפריים:
הבנק טען, כי לכל בנק יש ריבית פריים שונה, ולא הובטח לתובעים, כי תנתן להם ריבית שונה מריבית הפריים הנהוגה בבנק עולמי ואיש לא הטעה את התובעים, ביחס לריבית הפריים.

ב) הבנק טען, כי אין כל מועד מחייב לשינוי או הגדלת ריבית הפריים וממילא לא היה כל איחור בעדכון ריבית הפריים.,

ג) הבנק טען, כי חייב את התובעים בסכומים, כפי שנקבע בהסכמים ביניהם ובאשר לשכר טירחת המפקח על הפרויקט, טען, כי ביום 29/1/98 בפגישה בין גמליאל וייסבך ובועז שרעבי
הובהר לו, כי מאותו מועד, החברה היא שתשא בתשלומים של המפקח על הבניה, ובועז שרעבי
הסכים לכך.

ד) הבנק טען, כי על פי לוח הזמנים שצורף להסכם הליווי, היה אמור הפרויקט להסתיים ביום 1/3/98, והתובעים לא עמדו בלוח הזמנים.
הבנק לא הסכים להמיר את יתרת החוב להלוואה בהתאם לסעיף 28 להסכם הליווי, כיון שהתובעים לא עמדו בתנאי הסכם הליווי, ולא עמדו בלוח הזמנים להשלמת הפרויקט, קצב מכירת הדירות וממילא לא עמדו בקצב החזרת האשראי.

ה) עוד טען הבנק, כי הוא לא חייב את חשבון התובעים בריבית חריגה, למרות שהיה רשאי לעשות כן, משלא נפרע עיקר החוב עד ליום 1/3/98.
ולו היה חשבונם מחויב ביתרת חובה, כי אז הם היו צריכים לשלם לבנק עוד מאות אלפי שקלים.

ו) באשר להליכי הוצל"פ שננקטו, טען הבנק, כי משלא עמדו התובעים בתנאי הסכם הליווי, פעל הבנק בהתאם לאפשרות החוקית שעמדה בפני
ו למימוש השעבודים.
הבנק הסכים שהתובעים ימכרו את הדירה בכוחות עצמם, ואין לבנק כל אחריות באשר לעובדה שהדירה נמכרה במחיר נמוך מזה שציפו לו התובעים, ומכל מקום, אף גורם בבנק או מטעמו לא הכריח את התובעים למכור את הדירה בסכום זה.

7. לאחר עיון בטענות הצדדים וסיכומיהם הגעתי למסקנה ולפיה דין התביעה להתקבל בחלקה ולהדחות בחלקה האחר מהנימוקים שיפורטו:

8. באשר לריבית הפריים:
(1) הסכם הליווי נחתם לאחר שנוהל משא ומתן בין הצדדים ובטרם נחתם הסכם הליווי ביום 3/2/97.
מר גמליאל וייסבך אשר שימש מנכ"ל בנק עולמי, ציין בתצהירו, כי לאחר שפנה אליו שרעבי בועז, הוא (מר וייסבך - א.כ.) ביקש לצרף בנק נוסף להסכם על מנת שניתן יהיה להעמיד אשראי לפרויקט, והוא פנה בתחילה לבנק הפועלים אשר לא היה לו ענין ללוות את הפרויקט, ולאחר מכן פנה לבנק פקאו אשר הסכים.
מר וייסבך צירף לתצהירו תכתובת מהחודשים יוני 96 (נספחים א' - ג' לתצהירו) וכן הצעה שהפנה לחברי דירקטוריון הבנק (נספח ד' לתצהירו).

(2) שרעבי בועז פנה לבנק בכתב ביום 28/4/96 ואין חולק על כך, שהתובעים היו מיוצגים על ידי עורכי דין בכל שלבי המשא ומתן שקדם לחתימת הסכם הליווי והם היו שותפים בניסוח הסכם הליווי.

(3) בהסכם הליווי נקבע בסעיף 27, כי אם ינתן אשראי, הוא ינתן במסגרת הלוואות שקליות בלתי צמודות על בסיס פריים + 2%.
בהסכם הליווי בסעיף 2 הוגדרו מונחים רבים שהוזכרו בהסכם, אך לא ניתנה הגדרה למונח "ריבית פריים".

(4) (4) עוד בטרם נחתם הסכם הליווי, ניתנו לחברה הלוואות על ידי בנק עולמי.
בבקשה להלוואה צוין שעור הריבית ונכתב במפורש, פריים + 3% כאשר נכון לאותו יום, הסכום הוא 20.2% לשנה (סעיף 3 לבקשה להלוואה נספח ז' לתצהירו של מר וייסבך).
וכך גם באשר להלוואה נוספת שנלקחה על ידי החברה.
כלומר; נכתב במפורש במספרים מה שעור הריבית, והבנק לא הסתפק בציון: "פריים + 3%".

(5) נושא שעור ריבית הפריים מבחינה מספרית לא עלה על ידי הצדדים במהלך המשא ומתן.
מר וייסבך הצהיר (סעיף 12 לתצהירו), כי בכל שלבי המשא ומתן ואף לאחר חתימת ההסכם, לא הוזכרה כלל שאלת גובה ריבית הפריים בבנק עולמי, על ידי מי מטעם התובעים.
מר וייסבך טען, כי לו היו שואלים אותו שאלה כזו, היו התובעים מקבלים תשובה עדכנית.
מר וייסבך וכן רואה חשבון טיר אשר העידו מטעם בנק עולמי, לא חולקים על כך, שבאופן עובדתי, ריבית הפריים בבנק עולמי היא ריבית גבוהה מהריבית הנהוגה בבנקים הגדולים.
ועל מנת לסבר את האוזן, ניתן לתת מספר דוגמאות מעדותו של רואה חשבון טיר מטעם הבנק אשר אישר, כי בין התקופה 1/10/2002 ועד 31/12/2002, דובר בפער של 2.4 אחוז בין ריבית הפריים בבנקים הגדולים וריבית הפריים בבנק עולמי, וביום החתימה על הסכם הליווי, היה פער של חצי אחוז אשר הלך וגדל לפער של 2.5 אחוז. (עמוד 70 לפרוטוקול).
בכל המסמכים שהוחלפו בין הצדדים, לא היה אזכור ולו ברמז לעובדה, שריבית הפריים בבנק עולמי גבוהה יותר באופן משמעותי מריבית הפריים בבנקים הגדולים.


(6) על פי חוק בנק ישראל תשי"ד - 1954, מוסמך נגיד בנק ישראל לקבוע בצו את שעור הריבית המקסימלי שמוסד בנקאי רשאי לקבל, ואין הגבלה באשר לשיעור ריבית פריים שגובה בנק מלקוחותיו.
כעקרון, בנק יכול לגבות ריבית פריים גבוהה יותר מבנק אחר, אך ברור שכאשר מדובר בשוק תחרותי, בנק מסוים לא יוכל לגבות ריבית בשעור גבוה באופן בוטה משעור הריבית בבנק אחר, שכן לקוחות לא יבואו לאותו בנק מטבע הדברים.
אך הגבלה חוקית באשר לשעור הריבית שניתן לגבות, לא קיימת.


(7) בשנת 2002 תוקן צו הריבית (קביעת שעור הריבית המקסימלי) תש"ל - 1970 והוסף לו סעיף 2 א (ב) הקובע כי:
"שיעור ריבית הפיגורים המכסימלי להלוואה שנתן תאגיד בנקאי, המובטחת במשכנתא על דירת מגורים, הוא השיעור הממוצע של ריבית הפריים בשלושת הבנקים הגדולים, בתוספת 6.5 נקודות אחוז".
כלומר, לגבי הלוואה המובטחת במשכנתא על דירת מגורים, נקבע שעור ריבית מקסימלי וזאת בהתבסס על ריבית פריים של שלושת הבנקים הגדולים.

(8) מקובלת עלי עקרונית טענת בנק עולמי, ולפיה הוא היה רשאי לקבוע ריבית פריים לגבי לקוחות הבנק שלו כפי שהוא מצא לנכון.
אינני נכנסת לשיקולים העיסקיים שלו, ולא זו השאלה שהיא באמת השאלה השנויה במחלוקת.

השאלה השנויה במחלוקת היא: האם הבנק פעל בדרך של הטעיה ו/או בהתאם לחובתו עפ"י כללי הבנקאות (שירות ללקוח) תשמ"א - 1981 כאשר חתם עם התובעים על הסכם ליווי, מבלי שהסב את תשומת לבם לכך, שמדובר בריבית גבוהה מריבית הפריים הנהוגה בבנקים הגדולים ומבלי שמצא לנכון ליידע את מי מטעם התובעים באשר לעובדה זו.


(9) סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973 קובע:
"מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה, לענין זה, "הטעיה" - לרבות אי גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן".

סעיף 3 ו-4 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) תשמ"א - 1981 קובעים כדלקמן:
"3. איסור הטעיה
לא יעשה תאגיד בנקאי - במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה או בכל דרך אחרת - דבר העלול להטעות לקוח בכל ענין מהותי למתן שירות ללקוח (להלן - הטעיה), בלי לגרוע מכלליות האמור יראו ענינים אלה כמהותיים:
(1) (1) המהות והטיב של השירות.
(2) (2) מועד מתן השירות.
(3) (3) התשואה והתועלת שניתן להפיק מהשירות.
(4) (4) זהות נותן השירות.
(5) (5) החסות, העידוד או ההרשאה שניתנו למתן השירות.
(6) (6) המחיר הרגיל או המקובל או המחיר שנדרש בעבר בעד השירות.
(7) (7) חוות דעת מקצועית שניתנה לגבי טיב השירות או מהותו.
(8) (8) תנאי אחריות לשירות.
(9) (9) תקופת מתן השירות ודרכי חידושו.

4. איסור פגיעה בנסיבות מיוחדות
לא יעשה תאגיד בנקאי - במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה או בכל דרך אחרת - דבר שיש בו משום ניצול מצוקתו של לקוח, חולשתו השכלית או הגופנית, בורותו, אי ידיעתו את השפה או חוסר נסיונו, או הפעלת השפעה בלתי הוגנת עליו, הכל כדי לקשור עסקה של מתן שירות בתנאים בלתי סבירים או כדי לתת או לקבל תמורה השונה במידה בלתי סבירה מהתמורה המקובלת".

השאלה היא: אם אי גילוי העובדה שמדובר בריבית פריים גבוהה משמעותית מריבית פריים מקובלת בבנקים הגדולים, מהווה הטעיה.

התשובה לשאלה זו, היא חיובית.

בע"א 338/85 מנחם שפיגלמן נ' דוד צ'פניק ומוסך אביב דוד צפניק בע"מ
פ"ד מ"א (4) 421, בעמוד 426 התייחס כב' הנשיא שמגר לקשר בין סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) באשר לחובת ניהול מו"מ בתום לב ודרך מקובלת לבין סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי) באשר להטעיה:
"מקובלת עלי העמדה שעל פיה קיים קשר הדוק בין הסעיפים 12 ו-15 לחוק החוזים [חלק כללי] (ד"נ 7/81 [2], בעמ' 697), ועל כן, יכול שסעיף 12 ישמש בסיס לחובת הגילוי בהיותו "דין" אשר לפיו מתחייב גילויה של עובדה כלשהי. (ע"א 838/75 [3],בעמ' 239, והשווה ד' קרצ'מר, פגמים ברצון ביצירת החוזה: טעות והטעיה:, קובץ ההרצאות בימי העיון לשופטים תשל"ה...".

באשר לחובת הבנק כלפי לקוחו מכוח סעיף 3, 4 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) תשמ"א - 1981, ראה גם; ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל נ' זהבה לופו פ"ד נ"ד (2) 559 וכן ע"א 7451/96 אביבה אברהם וענת צעירי נ' בנק מסד בע"מ
ואח' פ"ד נ"ג (2) 337 וכן 6799/02 יולזרי משולם ואח' נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ
סניף בורסת היהלומים ואח' תק-על 2003 (2) 4564.

(10) הבנק עצמו היה מודע לכך, שמדובר בריבית שונה וגבוהה מהריבית הנהוגה בבנקים אחרים.
ואכן, במסגרת הסכם שיפוי והשתתפות במימון שנחתם בין בנק עולמי ובנק פקאו, טרחו הצדדים להדגיש באותו הסכם, (נספח כ' לתצהיר התובעים סעיף 4 ב' (1), כי תנאי האשראי יקבעו בהסכמה מראש של שני הבנקים, ושיעור הריבית יתבסס על שיעור הפריים בבנק עולמי.
כלומר - מצאו לנכון במערכת היחסים ביניהם להדגיש, כי מדובר בריבית פריים של בנק עולמי שהיא הריבית הגבוהה יותר.

(11) נכון הוא שהתובעים היו מיוצגים על ידי עורכי דין, והפרויקט לווה בייעוץ של איש מקצוע לגבי שאלות הכרוכות במיסוי, אך כאשר מדובר בבנק עולמי, שהיה בנק קטן מאוד בכל קנה מידה שהוא, (ועל כן, גם היה צריך לממן את הפרויקט בליווי של בנק נוסף שיהיה שותף לו), אין זה ברור מאליו, שהיועצים המשפטים של התובעים היו צריכים להיות מודעים לעובדה שמדובר בריבית פריים גבוהה בשעור ניכר מהריבית הנהוגה בבנקים הגדולים.
מר וייסבך אישר בחקירתו הנגדית (עמוד 49 שורות 12 - 13 לפרוטוקול) כי, ריבית הפריים בבנקים הגדולים היתה, לפחות בשמונה שנים האחרונות ריבית מוניטרית + 1.5% וכי למיטב ידיעתו לבנקים הגדולים כמו; בנק לאומי,פועלים, דיסקונט, איגוד ובינ"ל יש את אותה ריבית פריים.
כלומר - למרות שריבית פריים לא צריכה להיות אחידה, הרי באופן מעשי, שיעור ריבית הפריים היה דומה מאוד, אם לא זהה, בכל הבנקים הגדולים, ועל כן, התובעים אשר עבדו לראשונה עם בנק עולמי, לא היו צריכים לנחש, כי דוקא לבנק זה יש ריבית פריים שונה וגבוהה משמעותית מריבית פריים של הבנקים הגדולים, אלא אם כן, אכן מאן דהוא היה מסב את תשומת ליבם לכך.

ב"כ הנתבעת בסיכומיו ציין, כי גם בבנק לפיתוח התעשיה, בבנק יורוטרייד, אינווסטק, בנק ערבי ישראלי ובנק hsbc היתה ריבית הפריים גבוהה מריבית הפריים של הבנקים הגדולים.
אך אין בעובדה זו, כדי להוכיח, שאותם בנקים לא ציינו במפורש בהסכמיהם עם לקוחותיהם, מה שעור הריבית שהם גובים (בדיוק כפי שנהג גם בנק עולמי בהלוואות שנתן לתובעים, בטרם נחתם הסכם הליווי!), ואין בכך כדי להוכיח שגם הם לא מגלים ללקוחותיהם את העובדה שמדובר בשעור ריבית פריים גבוה מהנהוג בבנקים הגדולים.
איש לא טרח ולו ברמז לציין עובדה זו בפני
התובעים.

בהסכם עצמו לא יכלו לכתוב את שעור ריבית הפריים במספרים, כיון שמדובר בריבית שהיא משתנה, והסכם הליווי הוא לטווח של שנים.
ושוכנעתי, כי הגורמים הרלוונטים בבנק ידעו היטב, כי יש חשיבות לשעור הריבית מבחינתם של התובעים וכי שעור ריבית הוא נתון קרדינלי כאשר נוטלים הלוואות או מקבלים אשראי מבנק.

(12) התובעים באמצעות שרעבי בועז ערכו בירור בבנקים שונים על מנת לבדוק אפשרות של ליווי פרויקט, והיתה חשיבות לשיעור הריבית שייגבה מהם.
טענת בנק עולמי ולפיה שום בנק אחר לא הסכים לממן את החברה, היא טענה שלא הוכחה והיא בגדר השערה בעלמא.
אך לא נסתרה טענתו של מר שרעבי ולפיה הוא פנה לבנק עולמי, כיון שהם הציעו לו את התנאים הטובים ביותר מבחינתו, ריבית פריים + 2% והוא לא יכל לחשוב מיוזמתו, ומבלי שמי מטעם הבנק ירמוז לו על כך, כי מדובר, בפועל, בריבית גבוהה יותר מזו שתגבה ממנו בבנקים האחרים.



אני אף סבורה, כי למעשה, ניהול משא ומתן באופן שבו לא נרמז לתובעים או מי מטעמם, כי מדובר בשיעור ריבית גבוהה ממה שנחזה להיות על פי לשונו היבשה של ההסכם, הוא בגדר ניהול משא ומתן בחוסר תום לב כמשמעותו בסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) ולפיכך, גם על פי סעיף 12 (ב) לחוק החוזים, על בנק עולמי לפצות את התובעים בגין הנזק שנגרם להם כתוצאה מכך.

(13) התובעים הגישו חוות דעת של מר דורון פולק ולפיה הפער בין ריבית הפריים שגבה בנק עולמי מהתובעים ובין ריבית הפריים שהיתה נגבית על ידי הבנקים הגדולים היא בסך של 338,366 ₪.
רואה חשבון טיר מטעם בנק עולמי אישר, כי מבחינה מספרית מסקנתו של מר פולק, היא נכונה (עמוד 72 לפרוטוקול).

אלא לטענתו, הבנק גבה ריבית פריים גבוהה יותר כדין ועל כן, אין כל מקום לחייב את בנק עולמי לשלם את הפער בין ריבית הפריים שהיתה נגבית על ידי הבנקים הגדולים ובין ריבית הפריים שגבה בפועל בנק עולמי.

משלא נסתרה חוות דעתו של מר פולק באופן מספרי, וקיבלתי את טענת התובעים ולפיה הם הוטעו על ידי בנק עולמי בכך, שבנק עולמי לא מצא לנכון ליידע אותם בעובדה הבסיסית ולפיה ריבית הפריים שלו גבוהה מריבית הפריים בבנקים הגדולים, יש לפצות את התובעים בסכום של 338,366 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 10/3/2004 (המועד לפיו ערך המומחה את חישוביו בחווה"ד) ועד התשלום בפועל.

14. באשר לרכיבי התביעה הנוספים:
לא מצאתי לנכון לפסוק לתובעים סכומי כסף נוספים מלבד החזר הוצאות שיפורט להלן וזאת מהנימוקים הבאים:
א) באשר לאי עדכון ריבית הפריים במועד המחייב המפרסם על ידי בנק ישראל:
לא הוכח בפני
כי יש חובה לעדכן את ריבית הפריים בכל פעם שבנק ישראל שולח עדכונים.
כל בנק רשאי להעלות או להוריד את ריבית הפריים ואין לו חובה לעדכן את הריבית כאשר בנק ישראל שולח את עדכוניו, ולפיכך אין מקום לקבל את רכיב תביעה זה.

ב) ב) באשר לחיוב בשכר טירחת מפקח הבניה:
מקובלת עלי טענתו של מר וייסבך ולפיה ביום 29/1/98 הוא נפגש עם מר שרעבי והבהיר לו, כי מאותו מועד ואילך, החברה היא זו שתשא בתשלומים של המפקח על הבניה ומר שרעבי הסכים לכך.
מר וייסבך צירף כנספח י"ד לתצהירו, סיכום שיחה בינו ובין מר שרעבי מאותו יום ובו העלה על הכתב הסכמה זו ומר שרעבי צירף לתצהירו, את נספח ל"ד ובו סיכום על כך, שהוא ישלם עבור דוחות המפקח והבנק יפחית את העמלה.

לפיכך, אין מקום לקבל רכיב תביעה זה.

ג) חיוב במע"מ על שכר טירחת עורך דין:
בהסכם הליווי נקבע בסעיף 30 ג', כי התובעים ישלמו ביום חתימת ההסכם עמלה חד פעמית של 15,000 ₪ בגין הוצאות משפטיות ואחרות הכרוכות בעריכת ההסכם.


בהסכם לא נכתב כי הסכום כולל מע"מ ולפיכך יש להוסיף לסכום את שעור מס ערך מוסף.
בהתאם לתקנה 512 (ג) לתקנות סדר דין אזרחי, כאשר בית משפט פוסק שכר טירחת עורך דין, מתווסף לסכום שנקבע סכום השווה למע"מ, גם אם בית משפט לא קובע כי יתווסף סכום מע"מ לאותו שכר טירחה.
במקרה דנן, הסכום שנקבע הוא בגין הוצאות משפטיות, אין מדובר בתביעה שהוגשה לבית משפט אשר חייבה תשלום אגרה, אלא בניסוח הסכם, כאשר התשלום בגינו, ממילא כרוך בתשלום שכר טירחה.
ועל כן, יש להוסיף לסכום זה את סכום המע"מ.
ראה לענין זה גם: ע"א 9535/04 סיעת ביאליק 10 ואח' נ' סיעת יש עתיד לביאליק תק - על 2005 (2) 3166.

ד) באשר להחזקת הבטחונות ומכירת הדירה בהפסד:
לא שוכנעתי כי הבנק פעל בניגוד למוסכם בין הצדדים.

הבנק החזיק בבטחונות כפי שסוכם בהסכם. על פי הסכם הליווי היה אמור (נספח ה/ 7 לתצהירו של וייסבך) להיות קצב מכירת הדירות כדלקמן:
דירה ראשונה היתה אמורה להמכר עד ה- 4/5/97.
דירה שניה היתה אמורה להמכר עד ה- 6/7/97.
דירה שלישית היתה אמורה להמכר עד ה- 7/8/97.
דירה רביעית היתה אמורה להמכר עד ה- 8/9/97.

בהתאם לתחזית העסקית שהגישו התובעים לבנק, התמורה ממכירת 4 הדירות הראשונות היתה אמורה להחזיר למעלה מ- 90 אחוז מסך כל האשראי שניתן לפרויקט, ועל פי דו"ח שמאי מטעם התובעים שצורף להסכם הליווי, (נספח ה/6 לתצהיר), עלות הקמת הפרויקט היתה 1,562,000 ₪ וצפי התקבולים ממכירת ארבעת הדירות הראשונות היה אמור להיות 1,440,000 ₪.

בפועל, קצב מכירת הדירות היה כדלקמן:
דירה ראשונה נמכרה ביום 24 במרץ 1998, במחיר 360,000 $.
דירה שניה נמכרה ביום 5 באוגוסט 1998, במחיר 330,000 $.
דירה שלישית נמכרה ביום 16 בספטמבר 1998, במחיר 330,000 $.
דירה רביעית נמכרה ביום 4 באפריל 2000, תמורת 370,000 $.
דירה חמישית נמכרה ב- 12 בספטמבר 2001 תמורת 340,000 $.
דירה שישית נמכרה ב-3 בדצמבר 2001 תמורת 250,000 $.

כלומר, הבנק לא החליט בבוקר בהיר אחד ללא הצדקה לנקוט בהליכים נגד התובעים, אלא פתח את תיק ההוצל"פ רק בשנת 2003 ולאחר שנוהלה תכתובת בין הצדדים.
הבנק גם לא היה חייב ליתן הלוואה על פי סעיף 28 להסכם הליווי, שכן באותה עת, התובעים לא עמדו בהסכם ולא עמדו בלוח הזמנים שנקבע בנספחים בהסכם.

ממילא, הבנק עצמו הוא לא זה שמכר את הדירה במחיר נמוך ממחיר השוק, אלא התובעים הם אלו שמכרו את הדירה בכוחות עצמם, הפעילו את שיקול דעתם והחליטו למכור את הדירה במחיר נמוך ולחסל את החוב הגדול שהיה להם כלפי הבנק.

גם אם לוקחים בחשבון את העובדה שריבית הפריים שנגבתה מהם היתה גבוהה, הרי שבאותה עת, הם לא עמדו בלוח הזמנים שנקבע וגם בניכוי אותה ריבית פריים, היה להם חוב גבוה של מאות אלפי שקלים כלפי הבנק.
אין מדובר בלחץ בלתי הוגן כאשר פתחו את תיק ההוצל"פ למימוש השעבודים.
ברור שכל חייב בתיק הוצל"פ חש אי נעימות ולחץ אולם, אין מדובר ב"אילוץ", "כפיה" או "עושק" כמשמעותם בחוק החוזים (חלק כללי) ואין מקום לחייב את הבנק בפיצוי כלשהו בגין ניהולו של תיק ההוצל"פ.

15. לסיכום
א) לאור האמור לעיל ישלם הנתבע 1 לתובעים, ביחד ולחוד, סך 338,366 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 10/3/2004 ועד התשלום בפועל.

ב) כמו כן, ישא הנתבע 1 בהוצאות המומחה בסך 23,600 ₪ ובתשלום אגרות בית המשפט, ששולמו ע"י התובעים בתיק זה.
סכומים אלו ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (2/2/2004) ועד התשלום בפועל.

ג) נוסף לכך, ישא הנתבע 1 בשכ"ט עו"ד בסך 35,000 ₪ + מע"מ.
סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסה"ד ועד התשלום בפועל.

ד) המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתנה היום י"ג בתשרי, תשס"ו (16 באוקטובר 2005) בהעדר הצדדים
אביגיל כהן
, שופטת









א בית משפט שלום 19319/04 ב. ש תמר בע"מ, תמר שרעבי, בועז שרעבי, אהוד שרעבי, גלילה אלמוג, אורנה גל און נ' בנק עולמי להשקעות (ב.ה.) בע"מ, בנק פולסא קאסא אופיק תל אביב בע"מ (פורסם ב-ֽ 16/10/2005)