פסקי דין על עו"ד רפאל שרון | פסקי דין על השופט יעקב קדמי מנהל בתי המשפט | פסקי דין על אייל רחלי קצין הביטחון המחוזי – ת"א |

447/91 בג"צ     12/09/1991




בג"צ 447/91 עו"ד רפאל שרון נ' השופט יעקב קדמי מנהל בתי המשפט, אייל רחלי קצין הביטחון המחוזי – ת"א




(פד"י מה (5) 156)
בג"צ מס' 447/91
בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

השופטים: כבוד המשנה לנשיא מ' אלון

כבוד השופט א' ברק

כבוד השופט ת' אור
העותר: רפאל שרון
, עו"ד
העתר טען לעצמו

נ ג ד

המשיבים: 1. השופט יעקב קדמי, מנהל בתי המשפט

2. אייל רחלי, קצין הביטחון המחוזי - ת"א

ע"י ב"כ עו"ד נ' ארד
, מנהל מחלקת הבגצ"ים בפרקליטות המדינה

עתירה למתן צו-על-תנאי.

פסק-דין

המשנה לנשיא מ' אלון
: 1. העתירה שלפנינו עניינה מתן צו כנגד המשיבים להימנע
מהדרישה, המופנית על-ידיהם אל העותר ושאר הבאים בשערי בית-משפט השלום בפתח-תקווה, להפקיד את תעודות הזהות שלהם בידי אנשי הביטחון שבפתח בית המשפט, למשך שהותם בבית המשפט.

2. הממונים על אבטחת בתי המשפט החליטו על פעולות אבטחה בבתי המשפט השונים, לרגל הערכתם כי בתי המשפט מהווים מטרה אטרקטיבית לפיגועים פליליים וחבלניים. במסגרת זו הוחלט, כי בבית המשפט המחוזי בירושלים ובבית משפט השלום בפתח תקווה ידרשו מאת הבאים בשעריהם להפקיד את תעודות הזהות שלהם, כאמור.

טעמה של הדרישה להפקיד את תעודת הזהות, כך טוענים הממונים על האבטחה, הוא לאפשר זיהוי של הנמצאים בבניין בית המשפט בשעת הצורך, דבר שיש בו משום גורם הרתעתי. דרישה זו מופנית, לעת עתה, לבאי בית המשפט המחוזי בירושלים ובית-משפט השלום בפתח-תקווה בלבד, בהתחשב במיקומם ובאוכלוסיה הבאה בשעריהם ובהתאם לאפשרויות התקציב.

3. אין העותר טוען, ובדין, כי דרישת המשיבים מקורה בשיקולים זרים או פסולים. טענתו היא, כי הדרישה להפקיד את תעודת הזהות לוקה בחוסר סמכות.

לטענת הגב' ארד, באת-כוחה המלומדת של המדינה, סמכות המשיבים מעוגנת בסעיף 25א(ג) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (להלן - הפקודה), שלפיו מי שמוסמך לערוך חיפוש בגופם ובכליהם של באי בית-משפט "רשאי לדרוש שחפץ שאינו דרושה לנושאו אותה שעה לצורך עיסוקו יופקד בידיו..." כל עוד נושאו נמצא בבית המשפט, והמונח חפץ מגודר בסעיף 1 לפקודה - "לרבות תעודה, מסמך או בעל חיים" (ההדגשה שלי - מ' א'). לטענת העותר, יש לפרש את המונח "חפץ" בהקשר לתוכן סעיף 25א הנ"ל (אשר הוסף בחוק לתיקון פקודת החוק הפלילי (מס' 35), תשל"ג-1975), היינו חפץ שהוא פוגעני בלבד, ותעודת הזהות אינה כזו.

4. וזו לשון סעיף 25א לפקודה:

"(א) שוטר, או מי שהוסמך לכך מאת שר המשטרה, יהיה רשאי, בלא צו, לערוך חיפוש בגופם ובכליהם של באי בית משפט, בית דין או מקום אחר שבו מתקיימים הליכים משפטיים, אם הדבר דרוש לצורך קיום הוראות סעיף 131א לפקודת החוק הפלילי, 1936.

(ב) מי שעורך חיפוש על פי סעיף קטן(א) יהיו לו הסמכויות הנתונות לשוטר לענין תפיסת חפץ שנתגלה אגב חיפוש.

(ג) מי שמוסמך לערוך חיפוש לפי סעיף קטן(א) רשאי לדרוש שחפץ שאינו דרוש לנושאו אותה שעה לצורך עיסוקו יופקד בידיו כל עוד נושאו נמצא במקום מהמקומות האמורים בסעיף 131א לפקודת החוק הפלילי, 1936" (ההדגשה שלי - מ' א').

סעיף 131א לפקודת החוק הפלילי, 1936, הינו כיום סעיף 256 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. סעיף 256(א) קובע לאמור:

"(א) הנושא נשק, או נושא ללא הסבר סביר כלי או חומר פוגענים אחרים, בבנין של בית משפט או בית דין, או במקום אחר שבו מתקיימים הליכים שיפוטיים, דינו - מאסר שנתיים".

5. שני הסעיפים האמורים - סעיף 256(א) וסעיף 25א נחקקו בעת ובעונה אחת - מטרתם להקנות לגורמים המופקדים על ביטחון בתי המשפט, בתי הדין או מקומות אחרים בהם מתקיימים הליכים שיפוטיים את האמצעים החוקיים הדרושים למילוי תפקידם.

סעיף 256(א) בא לאסור נשיאת נשק במקומות אלה גם על-ידי מי שיש לו רישיון לכך, וכן נאסרה במקומות אלה אף נשיאת כלים וחומרים שלגביהם לא דרוש רישיון, אך הם "חומר פוגעני אחר" העלולים לסכן את באי בתי המשפט.

סעיף 25א הנ"ל, סעיפים-קטנים (א) ו-(ב), בא -

"לאפשר למופקדים על השמירה במקומות המוגנים (היינו בתי המשפט וכיוצא בהם - מ' א') לערוך חיפוש באדם בלא שיידרשו להראות שהיה להם חשד שהאדם עובר עבירה..." (דברי הסבר להצעת החוק לתיקון פקודת החוק הפלילי (תיקון מס' 35), תשל"ג-1972).

סמכות זו מוגבלת לשוטר או למי שהוסמך לכך על-ידי שר המשטרה.

סעיף-קטן (ג) שבסעיף 25א לא מצוי היה בהצעת החוק המקורית, והוא הוסף על-ידי ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת לקראת הבאת סעיף 25א לקריאה שנייה ושלישית בכנסת. בסעיף-קטן(ג) השתמש המחוקק במונח "חפץ", ולא במונחים "נשק" או "חומר פוגעני". משמעותו של מונח זה רחבה יותר, והמונח מאפשר למי שמוסמך לכך לדרוש הפקדתו של חפץ כמוגדר בסעיף 1 לפקודה, גם אם אינו חומר פוגעני, והסייג אינו אלא שחפץ זה לא יהא דרוש לנושאו אותה שעה לצורך עיסוקו. על כך מעידה גם הכותרת שבשולי הסעיף, והיא: חיפוש בבית-משפט והפקדת חפצים. מובן, כי סמכות דרישה זו להפקדת חפץ מוגבלת היא למטרתו של החוק, היינו, שמירה על ביטחון בתי המשפט ושאר מקומות שבהם מתקיימים הליכים שיפוטיים ועל הבאים בשעריהם. גם השוני שבעניינים שבהם דנים שני הסעיפים האמורים מביא לכלל הבחנה זו של סוגי החפצים. סעיף 256 לחוק העונשין, שעניינו הגדרתה של עבירה פלילית, החפצים שהוא כולל בהגדרה מצומצמים יותר, היינו חומר פוגעני בלבד. לעומת זאת, סעיף 25א(ג), שעניינו הענקת סמכות דרישה להפקדת חפצים - ולא הגדרתה של עבירה פלילית - המונח חפץ שבסעיף זה הוא רחב יותר.

על מטרתו זו של המחוקק בהוספת סעיף-קטן (ג) אנו למדים גם מההיסטוריה החקיקתית של סעיף-קטן זה, כפי שזו עולה מדיוני ועדת החוקה, חוק ומשפט (פרוטוקול מס. 332, מיום ז' בניסן תשל"ג-9.4.73), בהם נאמר, בין היתר:

"כתבנו 'חפץ' ולא 'נשק' או 'כלי פוגעני'. לא סייגנו את הדבר שאפשר לדרוש את הפקדתו, כי רצינו להשאיר שיקול דעת לאדם המבקש את ההפקדה".

וכן הודגשה בדיונים אלה המשמעות המיוחדת של כותרת השוליים הפקדת חפצים, כאמור לעיל.

6. גורמי הביטחון המופקדים על הבטחת בתי המשפט והבאים בשעריו באו לכלל הערכה, כי לשם מילוי מטרה זו קיים צורך בדרישה להפקיד את תעודת הזהות בכניסה לבית המשפט. דרישה זו היא במסגרת סמכותם, לפי הגדרת המונח חפץ ככולל תעודה, ואין אנו מוצאים עילה כלשהי להתערב בשיקול-דעתם. להערכתם של גורמים אלה, כדבריה של הגב' ארד, שעל מקצתם כבר עמדנו לעיל -

"הדרישה להפקדת תעודת זהות בכניסה לבית המשפט, כחלק מכלל מערך האבטחה - יש בה כדי ליתן אמצעי זיהוי ודאי של כל הנמצאים בבנין בית המשפט בכל עת, לרבות במקרה של פיגוע, ולתרום להרתעה של גורם עויין המתכוון לפגוע במבנה בית המשפט, או באוכלוסייתו.

יצויין, כי בכל מקרה, הדרישה להפקדת תעודת זהות, תיעשה על פי שיקול דעתו של השומר במקום, בכפוף להנחיות אגף הבטחון, על פי צרכי הבטחון והאבטחה. בתוך כך, לא תדרש ההפקדה מבאיו הקבועים של בית המשפט, המוכרים לשומרים, כגון, עורכי-דין, עובדים סוציאליים עפ"י רשימה שמית, ושוטרים בתפקיד.

מידת האיזון מחייבת בנסיבות המתוארות לעיל, ומן הטעמים המפורטים, הענות לצרכים של בטחון הכלל, אף אם נגרמת טרחה, או אי-נוחות לעותר בדרישה להפקיד תעודת זהות בכניסה בשערי בית המשפט".

כאמור, שיקולים אלה מקובלים עלינו, ואין אנו מוצאים מקום להתערב בהם.

7. מוסיף העותר וטוען, כי אף אם סעיף 25א(ג) לפקודה עשוי לחול גם על חפץ שאינו פוגעני, אין הוא חל תעודות זהות, באשר הסייג שבסעיף הוא שהחפץ "אינו דרוש לנושאו אותה שעה לצורך עיסוקו..." ואילו תעודת הזהות עשויה להיות דרושה לנושאה במהלך שהותו בבית המשפט. דרך משל, עשוי נושא התעודה להיזקק לה בבקשה לקביעת גיל, בשעת מתן תצהירים שונים וכיוצא באלה.

משיבה על-כך באת-כוח המדינה, כי במקרים שבהם נושא התעודה נדרש לה במהלך שהותו בבית המשפט, הוא לא יידרש להפקיד את תעודת הזהות אלא תעודה מזהה אחרת. נחה דעתנו, שבכך באה טענת העותר על פתרונה.

"תושב שמלאו לו 16 שנים חייב לשאת עמו תמיד תעודת זהות ולהציגה בפני
קצין משטרה בכיר, ראש רשות מקומית, שוטר או חייל במילוי תפקידם, כשידרשו זאת ממנו.".

מכאן טענתו שהמשיבים אינם מוסמכים לדרוש מבאי בית המשפט להפקיד את תעודות הזהות שלהם בפתח בית המשפט, שהרי מי שתעודתו תופקד כאמור יימצא מפר את הוראה האמורה.

טענה זו אינה מקובלת עלינו. גם אילו היה קיים ניגוד בין הוראה הכללית שבסעיף 2 לחוק החזקת תעודת זהות והצגתה, לבין ההוראה המיוחדת שבסעיף 25א(ג) שבפקודה, הרי כלל בידינו, כי הוראה מיוחדת דוחה הוראה כללית, ואין המפקיד את תעודת הזהות בידי מי שמוסמך לדרוש הפקדתה לפי ההוראה המיוחדת שבסעיף 25א(ג) לפקודה עובר על ההוראה הכללית שבסעיף 2 האמור בדבר החובה לשאת עמו תעודת הזהות ולהציגה. אך במקרה דנן אין אנו זקוקים לכך. שהרי אף כלל זה נקוט בידינו, שכאשר קיימת אפשרות של פרשנות מתאימה, המאפשרת שלא ליצור ניגוד בין שתי הוראות חוק, באופן שהפרשנות תגשים את מטרת המחוקק בשתי הוראות החוק, מן הראוי לנקוט דרך פרשנות זו. במקרה דנן, עונה הפקדת תעודת הזהות לפי האמור בסעיף 25א(ג) לפקודה גם על דרישת סעיף 2 לחוק החזקת תעודת זהות והצגתה. משנדרש אדם, על-ידי מי שהוסמך לכך כדין, להפקיד את תעודת הזהות שלו בפתח הבניין שאליו הוא נכנס וכל עוד הוא שוהה בבניין, יצא הוא ידי חובתו של סעיף 2 האמור "בהחזקה קונסטרוקטיבית" זו.

9. טענתו האחרונה של העותר, אף כי נטענה בחצי פה בלבד, היא טענת הפליה.

כאמור לעיל, ציינו המשיבים, כי "לא תדרש ההפקדה מבאיו הקבועים של בית המשפט, המוכרים לשומרים, כגון, עורכי-דין, עובדים סוציאליים עפ"י רשימה שמית, ושוטרים בתפקיד". טוען העותר, כי בכך מצוייה הפליה: ה"מיוחסים", שעמם הוא נמנה בהיותו עורך-דין, לא יידרשו להפקיד את תעודות הזהות שלהם, בעוד כל יתר באי בית המשפט יידרשו לכך.

טענה זו אין בה ממש. לא הפליה יש כאן, אלא הבחנה צודקת ועניינית. טעמה של הבחנה זו אינו ב"ייחוסם" של אלה שאינם נדרשים להפקיד תעודותיהם, אלא בכך שמוכרים הם לממונים על האבטחה שמהם לא נשקפת סכנה ביטחונית. דווקא על אלה עשויה דרישת ההפקדה להכביד במיוחד, בהיות ביקוריהם בבית המשפט תדירים, בניגוד לבאיו האקראיים של בית-המשפט, שביקוריהם בו נדירים.

אשר על כל אלה אנו דוחים את העתירה.

אין צו להוצאות.










בג"צ בית המשפט העליון 447/91 עו"ד רפאל שרון נ' השופט יעקב קדמי מנהל בתי המשפט, אייל רחלי קצין הביטחון המחוזי – ת"א, [ פ"ד: מה 5 156 ] (פורסם ב-ֽ 12/09/1991)