פסקי דין על יוסף כדורי | פסקי דין על אברהם כדורי | פסקי דין על יצחק כדורי | פסקי דין על נעים כליף (גולן) | פסקי דין על נעים כליף (גולן) |

4230/90 רעא     01/10/1991




רעא 4230/90 יוסף כדורי, אברהם כדורי, יצחק כדורי נ' נעים כליף (גולן), נעים כליף (גולן)




(פד"י מה (5) 715)
רשות ערעור אזרחי מס' 4230/90
רשות ערעור אזרחי מס' 4232/90

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

השופטים: כבוד השופט ש' לוין

כבוד השופטת ש' נתניהו

כבוד השופט א' גולדברג
המערערים: 1. יוסף כדורי

2. אברהם כדורי

3. יצחק כדורי

ע"י ב"כ עו"ד א' גולדנברג
- בשם המערערים ברע"א 4230/90
המשיבים ברע"א 4232/90);

נ ג ד

המשיבים: נעים כליף (גולן)

רע"א 4230/90
נעים כליף (גולן)
ע"י ב"כ עו"ד ד' אבי יצחק
- בשם המשיב ברע"א 4230/90
(המערער ברע"א 4232/90)

נ ג ד

1. יוסף כדורי

2. אברהם כדורי

3. יצחק כדורי
רע"א 4232/90
ערעורים ברשות על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט י' בזק) מיום 2.8.90 בהמ' 1237/89.

פסק-דין

השופטת ש' נתניהו
: ערעורים ברשות על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא, השופט י' בזק), בו נדחתה בקשת המערערים לבטל פסק בורר שניתן בבוררות שבין הצדדים. הפסק אושר, והערכאה הראשונה חייבה את המערערים בהוצאות המשיב בסך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ. המערערים ברע"א 4230/90 תוקפים את פסק הדין בכל הנוגע לאישור הפסק. המערער ברע"א 4232/90 (הוא המשיב ברע"א 4230/90) תוקף את פסק הדין בכל הנוגע לשיעור ההוצאות שנפסק לו, שהוא נמוך, לדעתו, יתר על המידה.

א. רע"א 4230/90 - אישור הפסק

(1) פסק הבורר מחייב את המערערים לשלם למשיב סכומים שונים בשיעורים חודשיים ומכיל מנגנון להצמדתם למדד המחירים לצרכן. בנוסף להצמדה מכיל הפסק את ההוראה הבאה:

"בנוסף להפרשי הצמדה כאמור, ישא כל פגור בתשלום 5% דמי גביה לכל תקופה של 15 יום שלאחרי יום הפרעון ועד יום התשלום בפועל".

המערערים טוענים, כי "דמי גביה" אלה אין הם אלא ריבית, וכי הבורר לא היה רשאי לחייב אותם בריבית בשיעור זה של 5% ל-15 יום (שהם 120% לשנה), שיעור העולה על המותר הן לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 (להלן - חוק פסיקת ריבית) והן לפי חוק הריבית, תשי"ז-1957).

הערכאה הראשונה דחתה את טענות המערערים מהנימוקים הבאים, שכל אחד מהם די היה בו, לדרכה, לדחות את בקשתה לביטול הפסק:

(א) אין מדובר בריבית אלא בדמי גבייה.

(ב) גם פסקי-דין חלקיים של הבורר הכילו אותה הוראה בדבר דמי הגבייה (ההוראה שצוטטה לעיל אומצה על-ידי הבורר בפסק הסופי מתוך אחד מהפסקים החלקיים), והמערערים קיימו בעבר הוראה זו ללא ערעור. ככל הנראה, רצה סגן הנשיא המלומד לומר בכך, שהדבר מלמד שאין כאן עיוות-דין, שאז רשאי בית המשפט, על-פי סעיף 26(א) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1969, לא לבטל פסק בורר על-אף קיומה של עילת ביטול על-פי סעיף 24 לחוק הנ"ל.

(ג) וזה הנימוק העיקרי של הערכאה הראשונה - בית המשפט (וכן גם בורר) רשאי על-פי סעיף 11(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן - חוק החוזים (תרופות)), לפסוק פיצוי על הפרת חיוב לשלם סכום כסף אף בשיעור העולה על האמור בחוק פסיקת ריבית.

(ד) לפסק הבורר יש מעמד של הסכם שנעשה בין הצדדים ולכן - כמו שרשאים הצדדים, על-פי סעיף 15 של חוק החוזים (תרופות), לקבוע פיצוי מוסכם מראש - כך רשאי גם הבורר. כך הדבר במיוחד כשהבורר הוסמך לפסוק על דרך הפשרה.

לפנינו העלו המערערים את טענותיהם שנדחו על-ידי הערכאה הראשונה והוסיפו להן לראשונה גם את הטענה, כי החיוב ב"דמי גביה", אותם הם רואים כריבית, אסור היה על הבורר גם לפי חוק הריבית.

(2) לדעתי, יש לדחות את טענות המערערים. לשם כך אין לי צורך להיכנס לשאלה, אם עניין לנו בדמי גבייה או בריבית, גם לא לשאלה, אם מעמדו של פסק הבורר כמוהו כהסכם שנעשה בין הצדדים, ומה ההשלכות של סעיפים 11(ב) ו-15 של חוק החוקים (תרופות).

מוכנה אני לצאת מההנחה, כי דמי הגבייה שמדובר בם בפסק הבורר אינם אלא ריבית. גם אז דעתי היא, שלא הייתה מניעה על הבורר לפסוק כפי שפסק, לא מכוח חוק פסיקת ריבית, אף לא מכוח חוק הריבית.

(א) חוק פסיקת ריבית

אלא אם נאמר אחרת בשטר הבוררות, אין בורר חייב לפסוק על-פי הדין, אף לא לנמק את החלטתו. חוק הבוררות והתוספת לפי סעיף 2 לחוק אינם מחייבים אותו בכך. בענייננו, לא חויב הבורר בשטר הבוררות לפסוק לפי הדין. בכך נבדל מקרה זה מהמקרה שנדון בע"מ 3439/90 ד.ד.ד. בניה עבודות עפר והשקעות בע"מ נ' המועצה האזורית מטה יהודה, פ"ד מה (3) 337, שבו כבלו הצדדים את הבורר בשטר הבוררות לפסוק ריבית על-פי הוראות חוק פסיקת ריבית.

חוק פסיקת ריבית מסמיך רשות שיפוטית (ובכלל זה בורר), שפסקה לבעל דין סכום כסף, לפסוק הצמדה וריבית בשיעורים הקבועים באותו חוק. אך הוראות אלה שבחוק פסיקת ריבית אינן הוראות כופות. החוק מורה, כי הן לא תחולנה אם קיים הסכם בין בעלי הדין על תשלום ריבית או פיצוי אחר בשל פיגור בתשלום (סעיף 6(א) לחוק). הן גם לא תחולנה כאשר קיים בין בעלי הדין הסכם על הצמדה או אם קיים ביניהם הסכם על ריבית פיגורים שנעשה לאחר 30 בנובמבר 1973 (סעיף 6(ב)(1) ו-(2) לחוק). הן אינן חלות כאשר רשות שיפוטית פוסקת על-פי הדין המהותי, בדיני חוזים, בעשיית עושר שלא כדין, בדיני נזיקין או אחרת (ראה: ע"א 789/82 מ' עזרא ואח' נ' מוגרבי ואח', פ"ד לז (4) 565; ע"א 672/81 עמיתי מלון ירושלים ואח' נ' טייק ואח', פ"ד מ (3) 169, בעמ' 229; ע"א 501/84, 525 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' ד' מירון ואח'; ד' מירון ואח' נ' "מגדל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב (2) 89, בעמ' 106-107; ע"א 3439/90 [1] הנ"ל בעמ' 345-346). הן גם אינן מחייבות את בית המשפט הפוסק פיצוי על הפרת חיוב לתשלום כסף לפי סעיף 11(ב) לחוק החוזים (תרופות). הוראתו של סעיף זה היא, כי הנפגע זכאי לפיצוי בשיעור המלא לפי חוק פסיקת ריבית, אם לא קבע בית המשפט אחרת, כלומר, בית המשפט רשאי לקבוע שיעור גבוה יותר (ראה ע"א 671/77 חווה לגידול בעלי חיים "ברזן" בע"מ נ' שותפות מגדלים לשיווק עצמי, פ"ד לב (3) 641, בעמ' 642, וע"א 672/91 [3] הנ"ל, בעמ' 227-228).

כל אלה מלמדים, כי הוראות ההצמדה והריבית בחוק פסיקת ריבית אינן הוראות כופות. ברור, שלוא חויב הבורר על-ידי הצדדים לפסוק על-פי הדין, היה עליו לפסוק על-פי חוק פסיקת ריבית (אלא אם ניתן לפרש את סעיף 11(ב) לחוק החוזים (תרופות) כך שהרשות הנתונה בו לבית המשפט חלה אף מראש, עוד בטרם הייתה הפרה של החיוב לשלם, כפי שפסק הבורר במקרה שלפנינו). אך גם אלמלא עשה כן, כי אז עדיין הייתה זו שאלה, אם יש לבטל את הפסק בשל טעות כדין, שכשלעצמה וכל אין בה חריגה מסמכות הבורר, אינה עילה מעילות ההתערבות שבסעיף 24 לחוק הבוררות (ראה ע"א 823/87 דניה סיקוס חברה לבנייה בע"מ נ' ס.ע. רינגל בע"מ, מב (4) 605, בעמ' 613; וכן ראה ע"א 3439/90 [1] הנ"ל). משהבורר לא חויב לפסו7ק על-פי הדין, אלא, יתירה מזאת, גם היה רשאי ל פסוק על דרך הפשרה, הוא לא היה קשור בהוראות חוק פסיקת ריבית. בוודאי כך הדבר כשהחיובים ב"דמי גביה", שהנחתי שהם חיובי ריבית, צופים כולם רק פני העתיד, למקרה שהמערערים לא ישלמו את הסכומים שחויבו בהם בשיעורים שנקבעו להם.

(ב) חוק הריבית

הטענה, שהבורר היה מנוע מלפסוק ריבית העולה על השיעור המירבי המותר לפי חוק הריבית, הועלתה לראשונה בערעור. על-אף זאת מוצאת אני לנכון לדון בה, הן משום שהשאלה היא משפטית טהורה ובירורה אינו מצריך תשתית עובדתית (ראה: ע"א 271/75 פ' שושן נ' ד' שושן ואח', פ"ד ל (1) 473, בעמ' 475; ע"א 117/78 אלקלעי נ' וינשטוק, פ"ד לד (4) 493, בעמ' 497; בג"צ 351/88 טית בית בע"מ נ' עיריית פתח-תקוה, פ"ד מב (3) 441; ע"א 207/86 מגן נ' י' בכר ואח', פ"ד מב (4) 63, בעמ' 71; ע"א 578/88 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' אורית נצר ואח', פ"ד מג (3) 828, והן משום שחוק הריבית, להבדיל מחוק פסיקת ריבית, הוא חוק כופה.

חוק הריבית הוא חוק כופה. מטרתו לאסור ריבית מופרזת, מעל לריבית המירבית שהחוק מסמיך את שר האוצר לקבוע את שיעורה בצו. העובר על איסור זה, בין נותן הריבית המופרזת ובין מקבלה, עובר עבירה פלילית לפי סעיף 7 לחוק הריבית.

אך חוק הריבית חל על "מילווה", שהגדרתו בסעיף 1 של החוק היא "כל עסקת אשראי, לרבות נכיון שטר והעברת חוב על פי שטר בדרך אחרת".

בא-כוח המערערים מסתמך על דעתו של השופט זוסמן (כתוארו אז) בע"א 415/58 "שחף" חברה ישראלית לספנות נמלים בע"מ נ' היועץ המשפטי ואח', פ"ד יד 816, בעמ' 826-827, לפיה חוב פסוק דינו כחוב חוזי ולכן אין מניעה לראותו כעיסקת אשראי. השופט זוסמן מודה שם, כי הפיכתה של העילה לעילה חוזית היא אולי קצת מלאכותית וכי ראייתו של חוב פסוק כחוב מוסכם היא פיקציה. השופט לנדוי (כתוארו אז) הצטרף לדעתו של השופט זוסמן, מפני שאחרת, לפי המצב המשפטי דאז, לא היה בית המשפט מוסמך לפסוק ריבית על חוב פסוק:

"גם לדעתי רשאים וחייבים אנו לצעוד את הצעד הזה כדי למנוע את התוצאה, הבלתי-רצויה לכל הדעות, שבית-המשפט יהיה משולל סמכות כלשהיא לפסוק רבית על חוב פסק-דין" (שם, בעמ' 835).

הנשיא אולשן לא הצטרף לדעה זו, אשר כיום ברור, שהיא הלכה שאין מורים כמותה. שיקול זה לא קיים עוד היום, כשבית המשפט רשאי לפסוק ריבית על חוב פסוק ואינו נזקק לפתרונות מלאכותיים ופיקטיביים.

בפסיקה מאוחרת יותר צומצמה למעשה הפרשנות של "עסקת אשראי" ל"הלוואה רגילה, הלוואות כספים ממש" ואף מכר שהותנה בו כי מחירו ישתלם בשיעורים לא נכלל ב"עסקת אשראי" (ראה ע"א 448/62 סטרן נ' אפשטיין, פ"ד יז 1093, דברי השופט מני בעמ' 1096, להם הסכימו גם השופט זוסמן ועמו השופט ח' כהן (כתוארו אז); ע"א 16/63 ש' גרבר ואח' נ' אפרתי, פ"ד יז 1117 מפי השופט ח' כהן בהסכמת השופטים ויתקון ולנדוי (כתוארו אז); ע"א 28/63 נוביק נ' זיסקינד, פ"ד יז 1160 השופט מני בהסכמת הנשיא אולשן והשופט ויתקון; ע"א 227/63 רייזמן ואח' נ' מתתיהו חיות ואח', פ"ד יז 1625 ודעת הרוב מפי השופטים לנדוי ו-ח' כהן, כנגד דעתו של השופט הלוי בעמ' 1634-1636; ע"א 304/66 מבצע צוואה ומנהל עזבון י' גורביץ נ' פקיד השומה ת"א 4 וערעור-שכנגד, פ"ד כ (4) 594, בעמ' 598 מפי השופט ויתקון, בהסכמת השופטים ברנזון ו-כהן; ע"א 112/69 גלר ואח' נ' שפנייר, פ"ד כג (2) 80, בעמ' 83-84; השופט מני בהסכמת השופטים ברנזון ו-כהן). וראה סיכום הפסיקה על-ידי השופט בייסקי בע"א 408/82 מפעלי תנועה לישראל בע"מ נ' פקיד שומה למפעלים גדולים, פ"ד מ (2) 693, בעמ' 696-698). בע"א 393/79 סטלה שירות מכוניות בע"מ ואח' נ' חברת נתיבי איילון בע"מ, פ"ד לו (1) 713. התייחס מ"מ הנשיא, י' כהן (כתוארו אז) במישרין לשאלה, אם חוק הריבית חל על פסק בורר, והשיב עליה בשלילה:

"בא-כוח המערערות צודק בטענתו, שהוראות צו הריבית הנ"ל אינן חלות במקרה דנא ... במקרה דנא לא מדובר במילווה אלא בסכום, שנפסק על-ידי בורר, היינו, על-ידי רשות שפוטית כהגדרתה בחוק פסיקת ריבית..." (שם, בעמ' 715).

באותו עניין, התערב בית המשפט בפסק בורר שחייב בריבית בשיעור של 26% בנוסף על הפרשי הצמדה, אף שגם שם, כמו בענייננו, היה הבורר פטור מהדין המהותי. אך לא היה זה מהטעם שהבורר קשור בחוק פסיקת ריבית, אלא מהטעם שהדבר היה מנוגד להוראות ההסכם בין הצדדים ו"הבורר, אף-על-פי שהיה פטור מהדין המהותי, לא היה מסמך לפסוק יותר ממה שנקבע בהסכם, שבו הושתתה סמכותו..." (שם, בעמ' 716). בכך נבדל אותו מקרה מהמקרה שלפנינו.

(3) סיכומו של דבר, לא היה טעם, לא מבחינת חוק פסיקת ריבית, אף לא מבחינת חוק הריבית, שימנע מהבורר לפסוק ריבית לפי שיקול-דעתו. לכן, דין הערעור להידחות, אפילו נראה את החיוב ב"דמי גביה" כחיוב בריבית.

ב. רע"א 4230/90 - הוצאות

(1) המערער ברע"א 4232/90 (הוא המשיב ברע"א 4230/90) קובל על סכום ההוצאות שנפסק לטובתו בבית המשפט קמא - סך של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ.

ככל שטענותיו מתייחסות להליכי הבוררות שנמשכו שנים רבות, לפי הטענה מתוך סחבת מכוונת של המשיבים, הדברים אינם רלוואנטיים לערעור זה, שעניינו ההוצאות שנפסקו בבית המשפט המחוזי.

לעניין הוצאות אלה טוען בא-כוח המערער, כי השופט המלומד היה חייב לפסוק למרשו את הוצאותיו לפי התעריף המינימאלי של לשכת עורכי הדין. שווי פסק הבורר, לפי טענתו, הוא 5 מיליון דולר. על-פי התעריף המינימאלי של לשכת עורכי הדין, שכר הטרחה בבקשה לביטול פסק בורר הוא 2/3 מהשכר המשתלם בגין תביעה כספית אילו הוגשה בעניין נושא הפסק. בתביעות כספיות גדולות, עד הסכום הנקוב בתעריף המינימאלי, שכר-טרחה הוא 4%, ובתביעות העוברות על סכום זה השיעור הוא ב"התאם למוסכם בין עורך הדין והלקוח אך לא פחות מ-13,750 ₪". לפי נתונים אלה, שכר-טרחה בחישוב של 4% מגיע ל-133,333 דולר, ואילו השכר המשתלם בהסכם בין המערער לבא-כוחו הוא 100,000 דולר. לחלופין, אפילו יחושב שכר הטרחה לפי 2% (כפי שנפסק בע"א 77/85 חברת החשמל מחוז ירושלים בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לט (2) 592, בעמ' 596), כי אז יגיע ל-66.666$.

בא-כוח המשיבים (המערערים ברע"א 4230/90) מעלה טענות מטענות שונות כנגד ערעור זה.

(2) לאחר ששקלתי את טענות באי-כוח הצדדים ואת העובדה שהדיון בבית המשפט קמא התנהל, בהסכמת הצדדים, על-פי תצהירים ללא חקירה נגדית ועל-פי סיכומים בכתב, מה שצמצם את העובדה שהושקעה בבירור המחלוקת, הגעתי למסקנה, שיש לקבל את הערעור חלקית ולהעמיד את שכר הטרחה על סך 50,000 ₪, להיום.

ג. סיכום

מהנימוקים שפורטו הייתי דוחה את הערעור ברע"א 4320/90, מקבלת חלקית את הערעור ברע"א 4232/90 כאמור בסעיף ב(2) לעיל ומחייבת את המשיבים בערעור זה בשכר טרחת עו"ד בערעור בסך 10,000 ₪, להיום.

השופט ש' לוין
: אני מסכים.

השופט א' גולדברג
: אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת נתניהו.

ניתן היום, כ"ג בתשרי תשנ"ב (1.10.91).








רעא בית המשפט העליון 4230/90 יוסף כדורי, אברהם כדורי, יצחק כדורי נ' נעים כליף (גולן), נעים כליף (גולן), [ פ"ד: מה 5 715 ] (פורסם ב-ֽ 01/10/1991)