פסקי דין על אריה אשרי

70234-03/18 חנ     07/10/2018




חנ 70234-03/18 מדינת ישראל נ' אריה אשרי








בית משפט לעניינים מקומיים בתל אביב - יפו



ח"נ 70234-03-18 מדינת ישראל
נ' אשרי

ח"נ 70235-03-18 מדינת ישראל
נ' אשרי




בפני

כבוד השופט דן סעדון


בעניין:

מדינת ישראל

ע"י עו"ד קלודין ג'ובראן



המאשימה


נגד


אריה אשרי



הנאשם


הכרעת דין


1.

לנאשם שלפני נרשמו 2 דוחות שעניינם חניית רכב על מדרכה בניגוד לסעיף 6 (ד)(2א) לחוק עזר לתל אביב – יפו (העמדת רכב וחנייתו) תשמ"ד – 1984 ( להלן – חוק העזר). על פי האמור בדוח הראשון, החנה הנאשם את רכבו על מדרכה מול בית 10 ברחוב הרכב תל אביב ביום 26.2.17 שעה 16.22. על האמור בדוח השני, הנאשם החנה את רכבו על מדרכה ביום 22.5.18 שעה 09.30 מול בית 8 ברחוב הרכב, תל אביב.
3.
הנאשם כפר במיוחס לו והעלה 3 טענות הגנה עיקריות: (1) המקום עליו חנה איננו "מדרכה"; (2) המקום עליו חנה הוא שטח פרטי; (3) הפקח שרשם את הדוחות עשה כן רק לרכבו של הנאשם אך לא לכלי רכב אחרים שעברו עבירה דומה באופן המעמיד לנאשם טענת "הגנה מן הצדק"
בגין אכיפה סלקטיבית.
4.
בהחלטה הקובעת את התיק לשמיעת ראיות ציין כב' השופט העמית בן חיים כי הוסבר לנאשם כי נטל הראיה להוכיח את טענתו לאכיפה סלקטיבית על רכיביה המשפטיים והלימותה המשפטית מוטל עליו.
5.
במסגרת דיון ההוכחות העידו עד התביעה הפקח צחי צרפתי ( להלן- הפקח). להגנה העידו הנאשם ומר
שלום משעלי ( להלן – ע"ה 1). במסגרת פרשת התביעה הוגשו הדוחות שנרשמו לנאשם (ת/1, ת/2) בהם נראה בבירור רכבו של הנאשם חונה בניצב לכיוון התנועה כאשר בין
שני גלגליו הקדמיים לשני גלגליו האחוריים מצויות אבני שפה צבועות אדום לבן.
עד כאן תיאור ההליך והטענות ומכאן הכרעתי.
6.
השאלות בהן יש להכריע הן אלה: ראשית, האם הוכיחה התביעה כי רכב הנאשם או חלק ממנו חנה על "מדרכה" בניגוד לאמור בסעיף 6 (ד)(2א) לחוק העזר?; שנית, בהנחה והתשובה לשאלה הראשונה חיובית, האם הנאשם הצליח להוכיח כי השטח עליו חנה באופן חלקי רכבו הוא שטח פרטי
או כי בנסיבות ננקטה כלפיו אכיפה סלקטיבית המקימה טענת "הגנה מן הצדק". לבירור טענות אלה אפנה כעת.
7.
חוק העזר מפנה, לצורך הגדרת "מדרכה" לתקנות התעבורה. סעיף 1 לתקנות התעבורה מגדיר "מדרכה" כך " חלק מרוחבה של דרך שאינו כביש, המצוי בצד הכביש, ומיועד להולכי רגל בין אם נמצא במפלס אחד עם הכביש ובין אם לאו". להגדרה זו שני מרכיבים מצטברים. מרכיב המיקום (חלק מרוחבה של דרך שאינו כביש, המצוי בצד הכביש) ומרכיב היעוד (מיועד להולכי רגל ). במקרה זה שוכנעתי כי מתקיימים במצטבר שני המרכיבים.
אקדים ואומר כי מכיוון שהרשות המקומית שואבת את סמכותה להתקין חוקי עזר להסדרת עמידת כלי רכב בתחומה מסעיף 77 לפקודת התעבורה הרי שאת המונחים בחוק העזר יש לפרש לאור ההגדרות שנקבעו לכך בפקודת התעבורה ותקנות התעבורה ככל שלא הוגדרו במפורש בחוק העזר.
7.1
"חלק מרוחבה של דרך" -
העבירות הנדונות נעברו לכאורה מול רחוב הרכב מס' 8 ומס'
10. על כך אין חולק. "רחוב" עשוי להיות חלק מ"דרך"
שכן "דרך"
כוללת " כל ... רחוב, סמטה, ככר, מעבר, גשר או מקום פתוח שיש לציבור זכות לעבור בהם". במקרה זה, נראה בבירור מתמונות ת/1, ת/2 כי רכב הנאשם חנה ברחוב המהווה חלק מרוחבה של הדרך.
7.2
"שאיננו כביש" –"כביש" מוגדר כך " חלק הדרך המיועד לתנועת כלי רכב, או שנסלל או שופר לשם כך, או שתנועת כלי רכב נוהגת לעבור בו, למעט שולי הדרך" (סעיף 1 לפקודת התעבורה). במקרה שלפנינו הסכימו כל העדים כי 2 גלגליו הקדמיים של רכב הנאשם לא חנו במקום "המיועד לתנועת כלי רכב... או שתנועת כלי רכב נוהגת לעבור בו.." אך נתנו לכך הסברים שונים.
הפקח ציין
בעדותו הראשית כי הסביר לנאשם בפירוש כי בחלק עליו נמצאו 2 גלגליו הקדמיים של רכבו היא "[ב] מדרכה שמשמשת הולכי רגל" ( ע' 2 ש' 28-32). הנאשם ציין בחקירה נגדית כי לא מדובר במדרכה אלא ב"חנייה" ( ע' 4 ש' 10-11, 13). ע"ה 1 ציין כי המקום בו ניצבו גלגליו הקדמיים של רכב הנאשם איננו כביש
("זה לא כביש, זה חצר" ע' 5 ש' 8-9).
הוא לא הכחיש כי המקום מצוי לצד הכביש, לרוחבו
כפי שניתן לראות בתמונות ת/1, ת/2 אך ציין כי זהו "מפרץ חנייה" (ע' 5 ש' 6-7). ע"ה 1 לא הבהיר על סמך איזה תמרור או החלטה הוא מסיק כי מדובר "במפרץ חנייה".

יוצא כי בין שנלך לשיטת התביעה ובין שנלך לשיטת ההגנה, חלק מרכבו של הנאשם חנה במקום שאינו חלק מהדרך המיועד לתנועת כלי רכב או שתנועת כלי רכב נוהגת לעבור בו.
למרות הסברי הנאשם וע"ת 1 כי מדובר ב"חנייה"
או "מפרץ חנייה" אישר הנאשם כי אין במקום תמרור המורה על כך שמדובר בחנייה או מתיר חנייה. להפך: מת/1 ו- ת/2 ניתן לראות בבירור כי גלגליו הקדמיים
והאחוריים רכב הנאשם – שחנה בניצב לכיוון התנועה – מצויים משני צדי אבני שפה צבועים אדום לבן (תמרור ד-15 או 818 שמשמעותו "אסורה כל עצירה או חנייה של רכב בכביש שליד אבני השפה אלא אם הדבר דרוש למילוי הוראות כל דין").

7.3 "מיועד להולכי רגל" - הנאשם אישר בעדותו כי ציבור הולכי הרגל יכולים לעבור על המדרכה ( ע' 4 ש' 19-20).
ע"ה 1 אישר בחקירה נגדית כי הולכי רגל יכולים לפסוע במקום (ע' 5 ש' 12-13).

מעיון בת/1, ת/2 ולמקרא האמור אני קובע כי שני גלגליו הקדמיים של רכב הנאשם כאמור בת/1, ת/2 היו על "מדרכה" כך שהנאשם עבר לכאורה את העבירה שיוחסה לו.

כעת אפנה לברר את טענות הנאשם כי גלגלי רכבו הקדמיים חנו ב"שטח פרטי" וכי עומדת לו טענת "הגנה מן הצדק" (אכיפה בררנית).
8.
הנאשם לא הביא בדל ראיה להוכיח כי השטח עליו חנה רכבו ( 2 גלגלים) בת/1, ת/2 מהווה "שטח פרטי",
"חניה" או "מפרץ חניה". הנאשם טען בעדותו כי "הטענה היא שהשטח הוא שלנו, השטח של המדרכה הזו היא של הבניין" ( ע' 4 ש' 27-29). הנאשם לא הביא ראיה ביחס לזכויותיו ביחידה מיחידותיו ה"בניין" שאליו הוצמד , לטענתו, השטח במדרכה עליו חנו 2 גלגליו הקדמיים של רכבו או כל ראיה המראה כי השטח עליו חנה חלק מרכבו הוצמד ליחידה שיש לאדם אחר זכויות בה. הנאשם הסביר כי מדובר בנסח רישום עתיר מסמכים וכי "אין לי את זה כאן" (ע' 4 ש' 31). נימוק זה אינו משכנע.
לנאשם הוסבר במפורש כי עליו להביא לדיון ההוכחות את מלוא ראיותיו. בנסיבות אלה טענתו כי מדובר בנסח עתיר מסמכים אינו נימוק משכנע לאי הצגת ראיה כה מרכזית לביסוס טענת הנאשם. ע"ה 1 אף הוא לא הביא ראיה להוכחת טיב הזכות בשטח עליו היו 2 גלגליו הקדמיים של רכב הנאשם בתמונות ת/1, ת/2. ע"ה 1 טען כי מדובר בשטח המצוי בבעלות משותפת ("מושע") וטרם עבר הסדרה ולכן לא ניתן היה לרשום הצמדות בנוגע לשטח זה. לביסוס טענתו כי מדובר בשטח היכול לשמש מקום חנייה הציג העד (אם כי המסמך לא הוגש כראייה מטעם ההגנה) חוזה מכר בו נקבע בסעיף 7 (ה)(1) כי הרמפה אל המרתף הייתה אחד מחלקי הרכוש המשותף בבניין. לטענת ע"ה 1 השטח עליו חנו 2 גלגלי רכבו הקדמיים של רכב הנאשם הוא- הוא אותה "רמפה" הנזכרת בחוזה המכר.
אני דוחה טענה זו.
לא הוצג לי תשריט או ראיה אחרת הקושרת בין השטח עליו נמצאו גלגלי רכבו של הנאשם בת/1 ות/2 עם אותה "רמפה" הנזכרת בחוזה המכר.

(ג)
הנאשם לא עמד בנטל להראות כי בנסיבות המקרים שפורטו בת/1 ות/2 קמה לו טענת "הגנה מן הצדק". אכיפה בררנית הוגדרה בפסיקה כ"אכיפה הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה או על יסוד שיקול זר או על יסוד שרירות גרידא" (בג"ץ 6396/96 זקין נ' ראש עיריית באר שבע, פ"ד נג (3)289 (1994)). בפרשת בורוביץ (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל
נ' בורוביץ, פ"ד נט (6) 776(2005)) קשר בית המשפט בין טענת אכיפה בררנית לבין טענת ההגנה מן הצדק.
בדיון ההקראה טען הנאשם כי הפקח התנכל לו בשל עימותים קודמים ביניהם. בחקירתו הנגדית של הפקח על ידי הנאשם נמנע הנאשם מסיבות השמורות עמו מלחקור את הפקח בנוגע לעימותים הנטענים ביניהם ושב וחזר על גרסה זו רק בתום עדות הפקח. אני סבור כי הימנעות הנאשם מלחקור את הפקח בעניין זה, שנועד לבסס קיומו של שיקול זר או מטרה זרה באכיפה,
יוצרת הנחה כי אילו היו מוצגות לפקח שאלות בעניין זה היה בתשובותיו כדי לעמוד לנאשם לרועץ (ע"פ 728/84
חרמון נ' מדינת ישראל
, פ''ד מא(3) 617 (1987)).

אכן, הוכח מהתמונות שהוצגו כי לצד רכב הנאשם חנה רכב נוסף אשר עבר עבירה דומה לזו שעבר הנאשם אך בניגוד לנאשם לא נרשם לרכב זה דוח. הפקח ציין כי מטרת
הפיקוח אינה לרשום דוחות לבעלי כלי רכב שעברו את העבירה אלא לדאוג לכך שהמדרכה תהיה פנויה למעבר הולכי רגל. נאמן לגישה זו טען הפקח כי ביקש מן הנאשם ומבעל הרכב שחנה לידו (מסגר במקצועו) להזיז את כלי רכבם שעברו את העבירה. בעוד שבעל הרכב הסמוך לרכב הנאשם ציית לבקשת הפקח (ועל כן הסביר הפקח כי לא נרשם לו דוח) סירב הנאשם לציית לבקשה ועל כן נרשם רק לו דוח. הפקח ציין כי "זו לא פעם ראשונה שהוא נענה לבקשות".

לצורך הכרעה בהליך זה אין צורך להידרש לשאלות שונות הנוגעות למדיניות הקשורה ליישומו של חוק העזר לרבות השאלה אם "מדיניות" זו זכתה לפרסום ברבים, כנדרש.
לצורך ענייננו מוכן אני להניח לטובת הנאשם כי התשובות לשאלות אלה הן בשלילה. עם זאת, הלכה
היא (ברוב דעות) כי לצורך ביסוס טענת אכיפה בררנית באופן המעביר אל כתפי הרשות את הנטל להצדיק את מדיניותה, אין די בהצגת מקרה בודד בו ניתן יחס אכיפתי שונה לשווים אלא נדרש כי
לאורך זמן ובאופן שיטתי (או קרוב לכך) קיבלה הרשות המנהלית במקרים דומים החלטות שונות מאלה שהתקבלו במקרה שלו (ע"פ 6328/12 מדינת ישראל
נ' פולדי פרץ (10.9.13)). כיוון שהנאשם במקרה מבסס את טענתו ליחס אכיפתי שונה על מקרה בודד אחד נראה כי הוא לא עמד בנטל הרובץ לפתחו באופן המעביר אל כתפי הרשות את הנטל להצדיק את מדיניותה.
הנאשם הציג תמונה נוספת (נ/1) בה נראית שורת כלי רכב חונים כאשר רק אחד מכלי הרכב קיבל דוח. הפקח בעדותו אישר כי התמונה צולמה במקום בו נרשם
לנאשם
דוח אך לא ידע אם הדוח נ/1 נרשם על ידו או על ידי פקח אחר. עוד ציין הפקח בעדותו כי כלי הרכב להם לא נרשם דוח, במובחן מכלי הרכב שנראה כי נרשם לו דוח,
לא חנו על המדרכה.
אני סבור כי נ/1 אינו יכול להועיל לביסוס טענת אכיפה סלקטיבית. ראשית,
הרכב שנראה כי נרשם לו דוח בנ/1
איננו רכב הנאשם שנרשמו לו דוחות ת/1 ות/2 והנאשם לא הוכיח כי הוא בעליו של הרכב הנראה בנ/1. מכאן נובע כי הפקח ( או פקחים אחרים) רושמים לכאורה דוחות על פי חוק העזר גם לכלי רכב אחרים העוברים עבירה דומה ולא רק לרכב הנאשם. די בכך כדי לקעקע את טענת האכיפה הבררנית. שנית,
בעוד שמנ/1 עולה בבירור כי הרכב שנרשם לו דוח חונה עם 2 גלגליו הקדמיים על המדרכה קשה לקבוע בביטחון כי גם כלי הרכב שלצדו, או מי מהם, חונים על המדרכה.
לא ברור אפוא כי מצב הדברים המשתקף מתמונה נ/1 עולה כדי יחס אכיפתי שונה לשווים.

8.
לאור האמור,
משקבעתי כי הנאשם עבר את העבירות שיוחסו לו ומשדחיתי את טענות ההגנה שהועלו מצאתי להרשיע את הנאשם בעבירות על סעיף 6 (ד)(2) לחוק העזר.



ניתנה היום 07 07 אוקטובר 2018, במעמד הצדדים














חנ בית משפט לעניינים מקומיים 70234-03/18 מדינת ישראל נ' אריה אשרי (פורסם ב-ֽ 07/10/2018)