פסקי דין על עזבון המנוח מוסטפא אחמד ג'בארין | פסקי דין על עומר מוסטפא ג'בארין | פסקי דין על מוחמד מוסטפא ג'בארין | פסקי דין על מדינת ישראל – פקיד הסדר המקרקעין | פסקי דין על מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל | פסקי דין על מדינת ישראל - לשכת רישום המקרקעין חיפה ואח' |

66719-09/16 א     04/10/2018




א 66719-09/16 עזבון המנוח מוסטפא אחמד ג'בארין, עומר מוסטפא ג'בארין, מוחמד מוסטפא ג'בארין נ' מדינת ישראל – פקיד הסדר המקרקעין, מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל, מדינת ישראל - לשכת רישום המקרקעין חיפה ואח'








בית המשפט המחוזי בחיפה



ת"א 66719-09-16 המנוח מוסטפא אחמד ג'בארין נ' מדינת ישראל ואח'


לפני כבוד השופטת תמר נאות פרי




התובעים


עזבון המנוח מוסטפא אחמד ג'בארין
ז"ל
באמצעות יורשיו:
1. עומר מוסטפא ג'בארין
2. מוחמד מוסטפא ג'בארין
ע"י ב"כ עו"ד מוחמד בשיר ואח'


נגד

הנתבעים
1. מדינת ישראל – פקיד הסדר המקרקעין

2. מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל
3. מדינת ישראל – לשכת רישום המקרקעין חיפה
ע"י פרקליטות מחוז חיפה

4. כמאל כמאל
5. וג'יה כמאל
6. אדיב כמאל
7. אנואר כמאל
8. ראמי כמאל
9. כרים עראף
הנתבעים 4-9 באמצעות עוה"ד מג'די חליאלי




פסק דין


תביעה למתן סעד הצהרתי לגבי המקרקעין הידועים כחלק מחלקה 47 בגוש 20432 באום אל פחם (להלן: "המקרקעין" או "החלקה") ששטחם הכולל הוא 24,247 מ"ר, כאשר התובעים טוענים לזכויות בשטח של 16,657 מ"ר מתוך החלקה.
רקע כללי
-
1.
התובעים הם יורשיו של המנוח מוסטפא אחמד ג'בארין ז"ל (להלן: "המנוח"). הנתבעים 1-3 הם אורגנים של המדינה (להלן ביחד: "המדינה"). הנתבעים 4-8 הם בני משפחת כמאל והנתבע 9 הינו מר כרים עראף (כאשר נתבעים 4 עד 9 יכונו ביחד להלן: "הנתבעים").
2.
לפני שנים רבות התקיימו הליכים משפטיים במסגרת הליך ההסדר בתיק 497/אום אל פחם (להלן: "הליך ההסדר" או "תיק 497"") לגבי החלקה. בתיק 497 תבע המנוח את שטח כל החלקה (כלומר, 24,247 מ"ר), והמדינה וצדדי ג' נוספים הגישו אף הם תביעות נוגדות לגבי החלקה, כדלקמן:
ביום 22.1.1947 הגיש המנוח לפקיד הסדר המקרקעין תזכורת תביעה מספר 915 לגבי זכויותיו הנטענות בחלקה, שכונתה אז חלקה 13 בגוש 20305. תזכורת התביעה הוגשה לגבי שטח של 24,247 מ"ר מהחלקה. המנוח טען בתזכורת התביעה כי הזכויות בשטח הועברו אליו בירושה מאביו וכי הן מגיעות לו אף מכוח חזקה ועיבוד של השטח. במקביל, הוגשו לגבי החלקה תזכורות תביעה נוגדות מספרים 910 ו-944 על ידי הנציב העליון ו-12 אנשים נוספים.
3.
הליכי ההסדר של גוש 20305 לא הושלמו בתקופת המנדט והם חודשו בשנות ה-60. עם סידור הליכי הקניין, חלקה 13 ו-24 עברו לגוש הגובל 20432/אום אל פחם. חלקה 24 הפכה לחלקה מספר זמני 9 וחלקה 13 קיבלה מספר זמני 6. בגין חלקה 6 הוגשו מספר תביעות נוגדות: תביעה נוגדת שהוגשה על ידי המנוח בתיק 497 במסגרתה הגיש המנוח הצהרה (מספר 6229), וכן תביעות נוגדות אשר הוגשו על ידי המדינה (מספר 5060) ועל ידי שבעה אנשים נוספים (מספרים 4951 ו-4935).
4.
ביום 27.4.1965 נערכה חקירה פומבית של התביעות הנוגעות לגוש רישום 20432, וחלקה מספר 6
נרשמה במסגרת לוח ההחלטות כחלקה "בסכסוך" בין הצדדים אשר הגישו את תביעותיהם כאמור לעיל. התביעות הסותרות שהוגשו ביחס לחלקה 6 הועברו להכרעת בית המשפט המחוזי בחיפה ונדונו כאמור בתיק 497 (כאשר הסכסוכים לגבי החלקות הסמוכות (חלקות 7 ו-9) עברו אף הם לבית המשפט במסגרת תיקים 494 ו-499, להלן: "תיק 494" ו-"תיק 499", בהתאמה).
5.
בשנת 1968 – המנוח הגיש לתיק 497 תביעה מטעמו, ובה דרש את הזכויות בכל שטח החלקה.
6.
ביום 17.6.1968 ניתן בתיק 497

פסק דין
כנגד המנוח, בהיעדרו (להלן: "פסק הדין"). ב

פסק דין
זה נקבע כי החלקה (אשר בזמנו כאמור כונתה חלקה 6) – תירשם בחלקה על שם המנוח (החלק בצפון-מזרח, להלן: "חלק 6(1)") ובחלקה על שם המדינה (להלן: "חלק 6(2)"). בהתאם לפסק הדין,
נרשמו החלקים על שם המנוח והמדינה. בהמשך, חלק 6(2) צורף לחלקה מספר 1, אשר נרשמה על שם המדינה (במסגרת תיק 494) וביחד נוצרה חלקה חדשה שקיבלה את המספר 4 (הכוללת כאמור את חלקה 1 + חלק 6(2), בשטח כולל של 45,559 מ"ר) אשר נרשמה על שם המדינה. חלק 6(1) צורף לחלקות 9א' ו-9ב' (אשר בהן הוכרו זכויות המנוח במסגרת תיק 499), וביחד נוצרה חלקה שקיבלה את המספר 8, אשר נרשמה על שם המנוח.
7.
בשנת 1969 - המנוח הגיש בקשה לביטול פסק הדין, מחמת העובדה שפסק הדין ניתן בהיעדר התייצבות (בקשה מספר 12/69). בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה, מאחר ושוכנע כי המנוח לא זומן כדין לדיון שבו ניתן פסק הדין בהיעדר, וקבע בהחלטתו מיום 25.6.1969 כי פסק הדין מבוטל וכי יקבע דיון מחודש בחלק מהתביעה אשר התייחס לחלקה (כלומר, לחלקה 6 כולה לרבות חלק 6(1) שנרשם על שם המדינה), וזו לשון החלטת בית משפט מיום 25.6.1969
: "אי לזאת הריני מבטל בזה את החלק של פה"ד שניתן בתאריך 17.6.68 המתייחס לקביעת זכויות הבעלות על חלקה 6 בגוש 20432 ומצווה לחדש את הדיון לגבי אותה חלקה בין המבקש כתובע ומדינת ישראל כנתבעת ובזה אני קובע את שמיעת ההוכחות לתאריך שייקבע."
מאז ועד היום לא נקבע אותו דיון.
8.
ביום 30.4.1975 פורסם לוח הזכויות של גוש 20432 שבמסגרתו נרשמו הזכויות בחלקות הסופיות מספר 4 ו-5
על שם המדינה (ונזכיר כי חלקה סופית 4 כוללת גם את חלק 6(2)).
9.
ביום 6.1.1993 ניתן

פסק דין
בתיק
2375/אום אל פחם אשר נתן תוקף להסכם פשרה (להלן: "הסכם הפשרה") שהושג בין המדינה לצדדים נוספים. פסק הדין נשוא הסכם הפשרה ביטל את פסק הדין שניתן בתיק 494 (המוזכר בסעיף 5 לעיל) ואשר מכוחו נרשמה על שם המדינה חלקה 4. על פי הסכם הפשרה, אוחדו חלקות 4 ו-5 ופוצלו מחדש לשני קטעים שווים: קטע 4א' – הכולל את החלקה בה עסקינן בהליך הנוכחי, ואשר הוגדר כחלקה 47 (בשטח של 24,247 מ"ר); וקטע 4ב' + חלקה 5, אשר הוגדרו יחד כחלקה 48 (בשטח של 24,248 מ"ר), אשר נרשמה על שם 39 אנשים. המנוח לא היה צד להסכם הפשרה.
10.
בשנת 2000 – המנוח נפטר.
11.
ביום 13.7.2013 נשלחה לרשם המקרקעין הודעה בדבר תיקון לוח הזכויות לפיה נרשמה החלקה בשלמות על שם המדינה (והכוונה לחלקה 47, אשר הוגדרה בפתיח "החלקה", נשוא המחלוקת בתיק זה).
12.
בהמשך, בוצעו לגבי החלקה שתי עסקאות חליפין על ידי המדינה: ביום 4.9.2016 נחתם הסכם חליפין בין המדינה לבין משפחת כמאל (נתבעים 4-8) בנוגע לשטח של 8,814 מ"ר מהחלקה. ביום 10.10.2016 נחתם הסכם חליפין בין המדינה לבין כרים עראף (נתבע 9) בנוגע לשטח של 1,314 מ"ר נוספים מתוך החלקה. שתי העסקאות ביחד יכונו להלן: "עסקאות החליפין".
תמצית טענות התובעים
-
13.
לטענת התובעים, הליך ההסדר בתיק 497 אשר החל לאחר קום המדינה לא הסתיים לגבי החלקה נשוא התביעה, ובית המשפט מתבקש להמשיך בהליך זה ולדון בו כעת. לטענתם, כתב התביעה נשוא תיק זה הינו למעשה המשך ישיר להליך ההסדר בתיק 497, אשר נעצר בשנת 1969, אז בוטל פסק הדין בעניינו של המנוח. על כן, לא מדובר בהגשת תביעה חדשה ומשכך גם אין מקום מצד הנתבעים להעלות טענת התיישנות או שיהוי או איחור בהגשת התביעה.
עוד טוענים התובעים כי סברו כל הזמן שאביהם המנוח "זכה" בתביעה שהגיש בתיק 497 וכי החלקה רשומה על שמו, וכי רק כחודשיים לפני הגשת התביעה נודע להם כי המדינה מנהלת משא ומתן עם צד ג' לצורך ביצוע עסקת חליפין, ומכאן למדו לדעת שהזכויות לא רשומות של שם המנוח. בנסיבות אלו, מתקיים, לטענת התובעים, סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), לפיו מתחיל מרוץ ההתיישנות מהיום בו נודע לתובעים על עילת התביעה.
14.
התובעים טוענים כי אביהם המנוח הוכיח כי הוא רשאי להירשם כבעלים של כל החלקה, שכן, המנוח הגיש תזכורת תביעה עוד ביום 22.1.1941 (מספר 915, מסמך מ/5 שצורף לכתב התביעה), ופקיד ההסדר המנדטורי קבע כי המנוח מחזיק כדין בחלקה וזכאי להירשם כבעלים של החלקה. משכך, לטענתם, אסור היה לפקיד ההסדר הישראלי לפתוח את התיק מחדש ולדרוש מהמנוח להגיש תביעה בשנית, כלומר, את התביעה בתיק ההסדר 497.
15.
בנוסף, לטענת התובעים, המנוח תבע את החלקה שקיבל מאביו בירושה, מכוח חזקה ועיבוד במשך עשרות שנים. בתחילה, היה חלק מהחלקה
נטוע עצי שקדים ולאחר מכן עצים אלו נעקרו ובמקומם
נטעו התובעים עצי זית. יתרת שטח החלקה היה מעובד בשיעור של 100 אחוז בחיטה, עדשים, סומסום, שעורה וירקות. לטענת התובעים, כל החלקה הייתה מעובדת על ידי המנוח ברציפות במשך מאה שנים ולאחר פטירת המנוח, המשיכו התובעים לעבד את החלקה ללא עוררין וללא התנגדות מצד כלשהו והם ממשיכים כך עד היום הזה - ומשכך
זכאים להירשם כבעלים של החלקה. בעניין זה סומכים התובעים על חוות דעת שהוגשה על ידי מומחה חקלאי מטעמם, מר מנשה כהן (להלן: "המומחה החקלאי מטעם התביעה"), חוות דעת מיום 14.11.2017 (להלן: "חוות הדעת של המומחה החקלאי"). כמו כן, מפנים התובעים לעדויות של עדי התביעה בנוגע לטענתם בדבר החזקה והשימוש בחלקה.
16.
עוד מתבססים התובעים על חוות דעת של מומחה לפיענוח תצלומי אוויר מטעמם, מר אחמד מהדי אבו ריא (להלן: "מומחה הפיענוח מטעם התביעה"), אשר ממנה עולה, לשיטתם,
כי בחלקה היו קיימים בעבר עצי שקדים ישנים והקרקע הייתה מעובדת לצורך נטיעות חקלאיות.
17.
באשר לעסקאות החליפין שבוצעו – טוענים התובעים כי הן בוצעו בחוסר תום לב מצד שני הצדדים לעסקאות. לשיטתם, העיבוד המתמשך בחלקה ועצי הזית הנטועים בה מצביעים על כך שקיימים בעלים לחלקה, והרוכשים לא יכולים לטעון שרכשו את החלקה בתום לב מהמדינה. עוד טוענים התובעים, כי אסור היה למדינה לבצע את עסקאות החליפין שכן היא הייתה מודעת לכך שקיים סכסוך בנוגע לחלקה אשר טרם הוכרע. התובעים אף מפנים לנספח להסכם עסקאות החליפין (נספח מ/7א' לכתב התביעה), שם מוצהר מטעם המדינה כי
"ידוע למקבלי התמורה, כי בנכס התמורה קיימות
פלישות של צדדים שלישיים וכי רמ"י אינה מתחייבת לפנותם וכי הנכס מצוי תחת הליך משפטי", ו
משכך, לטענת התובעים, היה ידוע על זכויותיהם הנטענות, ועסקאות החליפין נכרתו בחוסר תום לב, אינן חוקיות ודינן להתבטל.
18.
לסיכום - התובעים טוענים כי יש לבטל את הסכם הפשרה משנת 1993, ואת פסק הדין שנתן להסדר הפשרה תוקף ואשר מכוחו נרשמו הזכויות בחלקה על שם המדינה. ביטול רישום הזכויות של המדינה בחלקה יביא לכך שיהא צורך לחזור ולדון בתיק ההסדר 497 מהמקום בו הופסק, כלומר מהמועד בו בוטל פסק הדין, בהחלטה משנת 1969. לשיטתם, יש לחדש את הדיון בתיק ההסדר 497 במסגרת התובענה הנוכחית שבפני
, ולקבוע כי המנוח זכאי להירשם כבעלים בכל החלקה.
תמצית טענות הנתבעים
-
19.
לטענת הנתבעים, הם רכשו חלקים שונים בחלקה מהמדינה בעסקאות חליפין כשרות, אשר במסגרתן מסרו הנתבעים אדמות אשר היו בבעלותם בקרית אתא למדינה, וזאת תמורת חלקים מהחלקה. עוד נטען, כי בנסח מלשכת רישום המקרקעין, אשר עליו הסתמכו, רשומה המדינה כבעלים של החלקה כשהיא נקיה מכל זכויות או תביעות.
20.
לטענת הנתבעים, במשך כ-48 שנה, מאז ביטולו של פסק הדין (בשנת 1969), לא פנה המנוח או מי מיורשיו לבית המשפט על מנת לבדוק מה עלה בגורל הליך ההסדר, כאשר מנגד התקיימו הליכים משפטיים נוספים בקשר לחלקה אשר בסופם הושג הסכם פשרה אשר ניתן לו תוקף של

פסק דין
במסגרת תיק 2375/אום אל פחם. התובעים המשיכו לשבת בחיבוק ידיים ולא נקפו אצבע עד שנת 2016, לאחר שנודע להם כי המדינה עומדת לחתום על הסכמי חליפין בקשר לחלקה, ורק אז הגישו את תביעתם. לטענת הנתבעים, במחדלם זה השתהו התובעים שיהוי שיש בו כדי ללמד כי התובעים זנחו את תביעתם. עוד טוענים הנתבעים כי היות והמקרקעין מוסדרים, דין התביעה להיות מסולקת על הסף מחמת התיישנותה על פי חוק ההתיישנות, שכן, התיישנות תביעות במקרקעין הינה 25 שנה, ומאז רישומה של החלקה בשנת 1975 ועד הגשת התביעה עברו יותר מ-25 שנה.
21.
בנוסף, לטענת הנתבעים, על שמו של המנוח נרשמה חלקה 8 אשר כוללת חלק מהחלקה לה זכאי המנוח על פי פסק הדין שבוטל. לטענת התובעים, עוד בשנת 1975, עת פורסם לראשונה לוח הזכויות ובו נרשמה חלקה 8 על שם המנוח, ידע המנוח כי נרשם לזכותו חלק מהחלקה בהתאם לפסק הדין אותו ביקש לבטל. אולם, על אף הרישום בחר המנוח לשבת בחיבוק ידיים ולא עמד על זכויותיו ולא טען כי מגיעות לו זכויות נוספות בחלקה, ולכן התובעים אינם זכאים כעת לבוא בטענות נגד המדינה. בהקשר זה עוד נטען כי למעשה התובעים מבקשים מצד אחד, להכשיר חלק מפסק הדין משנת 1968 שבוטל (והכוונה היא לאותו חלק אשר העניק למנוח חלק נכבד מהחלקה, שכעת כלול בחלקה 8 הרשומה על שמם), ומצד שני, מבקשים להתעלם מחלק אחר מפסק הדין (שאינו משרת את האינטרס
שלהם) – ועמדה זו עולה כדי חוסר ניקיון כפיים וחוסר תום לב.
22.
עוד טוענים הנתבעים, כי בשנת 1993, עת אושר הסכם הפשרה בין המדינה לבין הצדדים הנוספים לאותו הסדר, הדבר פורסם במקום מגוריהם של התובעים והם ידעו על הסדר הפשרה (אשר התייחס לחלקה), אך בחרו שלא לעשות דבר וישבו בחיבוק ידיים.
23.
בנוסף, מפנים הנתבעים לכך שבשנת 2006 רשמו התובעים את חלקה 8 על שמם בהתאם לצוואת אביהם המנוח, כלומר – שהם ידעו במועד זה שיש להם את הזכויות בחלקה 8, אך חלקה 47 אינה שייכת להם. עובדה זו מלמדת, לטענת הנתבעים, כי התובעים זנחו את תביעתם בכל הקשור לחלקה, יצאו מכלל הנחה כי החלקה אינה בבעלותם, ולחילופין כי התובעים השתהו בהגשת תביעתם במשך 10 שנים מיום רישום הצוואה.
24.
עוד טוענים הנתבעים, כי יש לדחות את התביעה בשל העדר עילה, שכן, הסעדים שהתבקשו על ידי התובעים משמעותם חידוש הליך ההסדר אשר התנהל בשנות השישים של המאה הקודמת. הליך ההסדר הסתיים עם פרסום לוח הזכויות בשנת 1975 והעתקתו לפנקס המקרקעין. משהועתק לוח הזכויות אל פנקס המקרקעין לא ניתן עוד לתקוף אותו, למעט בעילות מסוימות אשר אינן מתקיימות בענייננו.
25.
לטענת הנתבעים, התובעים אף אינם יכולים לרכוש זכויות במקרקעין מכוח "התיישנות רוכשת" בהתאם לסעיף 78 לחוק הקרקעות העותומני, מאחר ועליהם להוכיח החזקה ועיבוד חקלאי רצוף של לפחות 50 אחוז מהקרקע למשך 15 שנה. לטענת הנתבעים, התובעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם ולא הוכיחו את היסודות העובדתיים של טענת ההתיישנות הרוכשת. בהקשר זה עוד נטען כי בחוות הדעת של המומחה לפענוח מטעם התביעה נפלה טעות בזיהוי הקרקע, כך שחוות הדעת מתייחס לתא שטח לא נכון, והדבר מחייב לדחות את מסקנותיו של מומחה הפיענוח מטעם התביעה. הנתבעים מפנים מנגד לחוות דעת של המומחה לפיענוח תצלומי אוויר מטעם המדינה, מר יוחאי בית יעקב (להלן: "מומחה הפיענוח מטעם המדינה"), אשר הגיע למסקנה כי אין עדות לעיבוד ונטיעה סדורה בחלקה מעבר למטע זיתים שניטע בחלקה בהיקף מצומצם של כ-12% בלבד.
תמצית טענות המדינה
-
26.
המדינה טוענת טענות דומות לטענות הנתבעים שפורטו מעלה, ומוסיפה וטוענת כי יש לדחות את התביעה נוכח הוראת סעיף 10 לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), על פיו מאחר והנתבעים רכשו את זכויותיהם במקרקעין מוסדרים בתמורה ובתום לב, אזי שזכותם עדיפה על זכויות התובעים, ככל שקיימות. עוד טוענת המדינה כי עסקאות החליפין שביצעה עם הנתבעים עברו את אישור כל הגורמים הרלבנטיים ברשות מקרקעי ישראל ויש לדחות את ניסיון התובעים להטיל ספק בביצוע עסקאות אלה.
27.
עוד לטענת המדינה, הוכח מעל כל ספק סביר כי החלקה לא הייתה מעובדת בשנים הרלוונטיות ופסק הדין שניתן בעניינו של המנוח תומך בכך לאור העובדה שתצלום האוויר שהוצג בתיק נשוא פסק הדין לא הראה כל עיבוד בשטח, ואף מומחה הפיענוח מטעם המדינה הגיע לאותה מסקנה. משכך, התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם ביחס לתחולת סעיף 78 לחוק הקרקעות העותמאני.
28.
המדינה מדגישה כי מאז שהוגשה הבקשה לביטול פסק הדין בתיק 497 חלפו 49 שנים בהם ישנו התובעים והמנוח על זכויותיהם ונמנעו מלנקוט בכל הליך משפטי, למרות שהם היו מיוצגים בזמנו על ידי עורך דין שהגיש בשמם את הבקשה בתיק המרצה 12/69 וייצג אותם במסגרת אותו הליך, כך שלא ניתן לקבל את טענתם לפיה מאז שניתנה ההחלטה בשנת 1969 הם ממתינים לקביעת התיק לשמיעת הוכחות.
29.
עוד מודגש כי לטענת המדינה, התובעים מנועים מלהעלות טענות
לפי סעיף 93
לפקודת ההסדר לפיו ניתן לתקן את פנקס הזכויות או לשנות את הרישום בו בעילה של מרמה, שכן אין כל מרמה ברישום הזכויות על שם המדינה או מרמה בהעברת הזכויות מהמדינה לנתבעים.
מסכת הראיות
-
30.
מטעם התביעה העידו התובע 2, מר מוחמד מוסטפא (להלן: "התובע 2"); אשת המנוח, הגב' אמנה תאופיק ג'בארין (להלן: "אשת המנוח"); מכר של המנוח, מר נאפע עבד אלוהב אג'באריה (להלן: "מכר של המנוח"); המומחה החקלאי מטעם התביעה (לגבי חוות דעתו שסומנה ת/1); ומומחה הפיענוח מטעם התביעה (לגבי חוות דעתו שסומנה ת/3).
31.
מטעם ההגנה העידו נציג אגף הרישום והסדר המקרקעין, מר נזאר לוי (להלן: "נציג אגף הרישום"); גב' יודפת גלס, סגנית ראש צוות בכיר לקידום עסקאות ברשות מקרקעי ישראל (להלן: "נציגת רמ"י"); ומומחה הפיענוח מטעם המדינה (לגבי חוות דעתו שסומנה נ/2).
דיון והכרעה
-
32.
אקדים ואומר כבר עתה כי לא מצאתי שהתובעים הרימו את הנטל המוטל עליהם על מנת להוכיח כי הם זכאים להירשם כבעלים של החלקה, ודין התביעה להידחות.
התיישנות -
33.
עילת התביעה של התובעים מבוססת על כמה מועדים חלופיים.
אפשרות אחת הינה לראות את המועד הקובע בשנת 1969, עת ניתנה ההחלטה בדבר ביטול פסק הדין משנת 1968. ככל שעילת התביעה כרוכה באי-שליחת זימון לדיון בתיק ההסדר (למרות שלא כך היא הוגדרה בכתב התביעה), הרי שהתובעים לכאורה ממתינים משנת 1969, וברי כי עילת תביעה שעניינה המתנה לזימון לדיון שמבושש לבוא משנת 1969, התיישנה זה מכבר.
34.
אפשרות אחרת הינה לראות את עילת התביעה ככזו שכרוכה במועד רישומה של החלקה על שם המדינה, בשנת 1975. אלא שאף במקרה שכזה, משנת 1975 ועד הגשת התביעה בשנת 2016 עברו מעל 25 שנה, וחלפה תקופת ההתיישנות אשר חלה בתביעת מקרקעין.
35.
התובעים מנסים להתמודד עם טענת ההתיישנות בכך שהם טוענים כי סברו במשך כל השנים שאביהם המנוח "זכה" בתביעתו במסגרת תיק ההסדר וסברו שהחלקה רשומה על שמו. לטענתם, הם גילו שהחלקה לא רשומה על שם המנוח אלא על שם המדינה רק כחודשיים בטרם הוגשה תביעתם, עת נודע להם כי המדינה מנהלת משא ומתן עם הנתבעים. משמע, שהתובעים סומכים על הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שכותרתו "התיישנות שלא מדעת", הקובע כך:
"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלו".
נזכיר כי במסגרת סעיף זה נבחנת הידיעה בפועל והידיעה בכוח של התובע, על פי מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר והאמצעים הסבירים לגילוי העובדות, תוך התחשבות בנסיבות העניין, להבדיל מתכונותיו ונסיבותיו האישיות של התובע. די בידיעה שהיה על התובע לדעת, ואפילו שהיה עליו לחשוד בה, כדי לסגור בפני
ו את שערי החריג, כאשר בענייננו הידיעה בה מדובר היא הידיעה אודות רישום החלקה על שם המדינה.
36.
במקרה הנוכחי, לא מצאתי לתת אמון בטענת התובעים לגבי אי-ידיעתם, ובוודאי שלא הוכח (ולמעשה לא נטען) כי העובדות נעלמו מהם מסיבות שלא היו תלויות בהם ושהם לא היו יכולים למנוע בזהירות סבירה.
37.
לגבי אי הידיעה הנטענת – יש לראות כי למעשה היחיד שהצהיר אודות אי-ידיעה זו היה התובע 2, כאשר אין כל תימוכין או חיזוקים לעדותו זו, אשר הייתה בלתי מהימנה, וממילא מהווה עדות יחידה של בעל דין לצורך העניין, על כל המשתמע מכך נוכח הוראות סעיף 54 לפקודת הראיות. באשר לאשת המנוח, היא העידה כי היא יודעת שהתקיים הליך משפטי הקשור לחלקה (והכוונה להליך משנת 1969) אבל לא ידעה לומר מה נקבע שם (עמוד 32, שורה 31), כלומר – שהיא לא העידה שסברה במשך כל השנים שהזכויות בחלקה נרשמו על שם המנוח, ולמעשה – לא תרמה בעדותה נתונים עובדתיים רלבנטיים בהקשר זה. המדובר באישה מבוגרת שלא ידעה להשיב על שאלות שהופנו אליה בנוגע לחלקה, ובמצב דברים זה – נותרנו עם עדותו היחידה של התובע 2, אשר לא ניתן לבסס עליה ממצאי עובדה, כמתואר מעלה.
38.
לגבי אי נקיטת אמצעים לבירור העובדות - הוכח כי במהלך השנים שחלפו נדרשו התובעים לא אחת לברר את זכויות המנוח בחלקה ולא יתכן כי הופתעו לגלות שהחלקה אינה רשומה על שמו רק כאשר החלה המדינה לנהל משא ומתן עם הנתבעים. ולדוגמא: המנוח נפטר בשנת 2000 ובצוואתו הוריש את כל רכושו לתובעים. המנוח היה הבעלים של החלקה הסמוכה, חלקה 8, שהתובעים בנו עליה את ביתם. בנסח של לשכת רישום המקרקעין לגבי חלקה 8 מצוין כי התובעים נרשמו כבעלים על פי צוואת המנוח עוד ביום 13.3.2006. כלומר, שכבר בשנת 2006 ידעו וביררו את הזכויות להן זכאי אביהם המנוח במקרקעין. כשנשאל התובע 2, בחקירה נגדית אודות ידיעתו בדבר זכויות המנוח בחלקה, השיב תשובות מתחמקות, לאמור:
"ש.
אני מראה לך את נסח הטאבו של חלקה 8 גוש 20432, רשום כאן מה- 13.6.2006 רישום צוואה, שזה הבעלים שזה אתה ... זאת אומרת שכבר ב-2006 ידעתם על הזכויות ורשמתם את הזכויות.
ת.
יתכן.
ש.
כל הזמן ידעתם שחלקה 47 זה שלכם?
ת.
כן.
ש.
ורשמתם את חלקה 8 ועם חלקה 47 לא עשיתם כלום כשרשמתם את חלקה 8. תגובתך?
ת.
בגלל שהיינו סומכים על אבא שלנו שהיה אומר לנו שזה שלנו."

....
ש.
כשרשמתם את החלקה, לא שאלתם את עורך הדין למה חלקה 47 לא רשום על שמכם?
ת.
לא יודע. לא בא לנו בדיוק לרשום את זה. "
(עמוד 23 לפרוטוקול, שורות 6-34).
משמע, שהתובעים יכלו לברר מה עלה בגורל הזכויות הנטענות בחלקה 47 עוד בשנת 2006, כאשר פעלו לגבי חלקה 8, אך הם נמנעו מלעשות זאת וישבו בחיבוק ידיים עד שנת 2016, ועוד נזכור כי המנוח היה מיוצג על ידי עורכי דין.
39.
בעניין תביעה המוגשת במסגרת הליכי ההסדר נקבע כי יש לייחס את ידיעתו בכוח של התובע המקורי ליורשיו וניתן לקבוע בהתאם לכך כי תביעה התיישנה, לאמור:
"על מגיש תזכיר התביעה מוטלת האחריות לעקוב אחר הליך תביעתו ותוצאותיו ... פומביות שלבי ההסדר בכלל, ושלב הקראת הזכויות בפרט, כמו גם העובדה כי ההליך כולו מלווה על ידי הוועד המסדר, שתפקידו לוודא שזכויות בני הכפר לא יקופחו, נועדו לסייע ביד התובע לעקוב אחר גורל תביעתו... לאור זאת, לו היה המנוח בין החיים בעת שנרשמה החלקה בפנקס הזכויות, הוא היה מוחזק החל ממועד זה כמי ש'ידע או היה עליו לדעת' על דבר פיצול החלקה ורישומה על שם המדינה, אף אם לא נכח בשעת הליכי הסדר או חלקם. עם מותו של התובע המקורי והעברת הזכות ליורשיו, היתה ידיעתו בכוח מיוחסת להם לצורך סעיף 8 לחוק ההתיישנות אף מבלי להידרש לשאלה אם הם עצמם ידעו או יכולים היו לדעת ... וניתן היה לקבוע על נקלה כי התביעה התיישנה
"
(ע"א 7237/13 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח יאסין (3.12.2015) (להלן: "ענין יאסין").
40.
מהאמור עולה כי לא הוכחה תחולתו של החריג שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות, ולכן מרוץ ההתיישנות החל בשנת 1969 או בשנת 1975. בפסיקה ובספרות הובעו דעות שונות באשר לתקופת ההתיישנות של תביעה לתיקון מרשם המקרקעין, אך אף לפי הפרשנות 'המקלה ביותר' מבחינת התובעים, הסתיים המרוץ בענייננו לכל היותר 25 שנים ממועד רישום הזכות על שם המדינה עם פרסום לוח הזכויות, קרי 25 שנים לאחר שנת 1975, כלומר בשנת 2000, והתביעה הנוכחית התיישנה.
שיהוי
-
41.
אף אם התביעה לא התיישנה, התובעים למעשה מבקשים בתביעתם להמשיך בבירור של תביעה שהוגשה במסגרת הליך הסדר על ידי המנוח בשנות ה-60, קרי, להמשיך בהליך משפטי לאחר שחלפו כ-48 שנה. את הסיבה שמסרו התובעים לשיהוי הרב בהגשת תביעתם דחיתי בפרק, הקודם, משמע – שעסקינן בשיהוי חריג ולא מוצדק. יש לראות כי במצב זה נגרם נזק משמעותי, ולא רק ראייתי, למדינה ולנתבעים. מבחינה ראייתית – ככל שחולף הזמן קשה לאתר עדים לגבי מצב השטח ולגבי המהלכים הכרוכים בחלקה, ומבחינה מהותית – יש לראות כי עסקאות החליפין התבססו על המרשם והנתבעים הסתמכו על האמור.
42.
לכן, אף אם אין המדובר בהתיישנות, המדובר בשיהוי משמעותי וחריג המצדיק את דחיית התביעה, הגם שסילוק תובענה מחמת שיהוי הינו צעד נדיר (ע"א 7762/10 מינהל מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח
עבד אלקאדר (27.8.2012)).
משמעות ההסדר
-
43.
הזכויות על שם המדינה לגבי החלקה נרשמו בשנת 1975 מכוח פקודת הסדר זכויות במקרקעין (נוסח חדש), התשכ"ט-1969 (להלן: "פקודת ההסדר"). הפסיקה חזרה והדגישה את מעמדו של הרישום מכוח פקודת ההסדר ואת ערך סופיות הדיון ככל שעסקינן ברישום כאמור. כידוע, הרישום לאחר ההסדר מבטל כל זכות הסותרת אותו ויוצר בכך "לוח חלק" לגבי אותה זכות, והמשמעות היא אפוא, שמאותו שלב נמחקות הזכויות שקדמו לו. על מנת לסתור את נכונות הרישום ועל מנת לתקן את הכתוב בספרי האחוזה כפי שדורשים התובעים בתביעתם, עליהם להוכיח כי מתקיימות אחת העילות האמורות בסעיפים 93 עד 97 לפקודת ההסדר, וזאת לפי סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, הקובע כלהלן:
"כוח ההוכחה של רישום
125. (א) רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969."
44.
התובעים בתביעתם הפנו לסעיף 93 לפקודת ההסדר, אשר קובע כך:
"תיקון הפנקס
93. שוכנע בית המשפט לאחר ההסדר שרישומה של זכות בפנקס הושג במרמה, או שזכות שהיתה רשומה בפנקס קיים הושמטה מן הפנקס החדש או שנרשמה בו שלא כשורה, רשאי בית המשפט, בכפוף לדין החל על התיישנות תובענות, להורות על תיקון הפנקס, אם דרך ביטול הרישום או בדרך אחרת כפי שבית המשפט ראה לנכון; אולם בית המשפט לא יורה על תיקון הפנקס אם רכש אדם מקרקעין בתום לב ובתמורה, מבעל רשום, אחרי ההסדר."
45.
על מנת שלא לפגוע בבעל הזכות הרשומה וביציבות המרשם, נקבע אפוא בפסיקה כי יש לפרש את העילות לתיקון הפנקס על דרך הצמצום ולאפשר את תיקון המרשם רק לעיתים רחוקות ובמקרים נדירים, כך שכיום קיימות שתי עילות בלבד לתיקון המרשם: כאשר הרישום הושג בדרך של מרמה או כאשר הרישום הושג באופן שבו הושמטה או שנרשמה שלא כשורה זכות שהייתה רשומה בפנקס הקודם, ואף זאת בתנאי שלא נרכשה הקרקע על ידי אחר בתום לב ובתמורה (ע"א 492/83 עזבון המנוח דיאב נ' דיאב (9.5.1988); רע"א 5436/02 מדינת ישראל נ' עבוד (9.2.2003); ע"א 7744/12 שעלאן נ' מדינת ישראל (14.8.2014); וכן ענין יאסין).
46.
התובעים לא טענו באופן מפורש למי משתי העילות האמורות, כלומר – שלא נטען כי עסקינן במרמה ולא נטען כי המדובר בהשמטה, קל וחומר – שלא הוכחה מי מהטענות האפשריות. כלומר, שהתובעים לא הצביעו על עילה מסוימת שבגינה יש לבטל את הרישום בפנקס, ולא הדגימו מי מבין שתי העילות המוכרות כיום בפסיקה המאפשרת לתקן את הרישום בפנקס. דומה שבכך יש כדי לחייב את דחיית התביעה, אך נוסיף ונדון בטענות שמעלים התובעים בהקשר זה.
47.
הטענה האחת היא כי יש לבטל את פעולות ההסדר הישראלי מאחר והם נערכו לאחר שכבר נקבע בהליכי ההסדר המנדטורי שהמנוח זכאי להירשם כבעלים של החלקה. התובעים חזרו על טענתם זו גם בסיכומי התשובה שם ציינו כי פקיד ההסדר המנדטורי קבע כי אביהם המנוח הנו הבעלים של החלקה וכי מדובר בהחלטה שיפוטית מחייבת. דא עקא, שטענה זו אינה מדויקת מאחר והליכי ההסדר המנדטורי לא הושלמו. הליכי ההסדר המנדטורי חודשו בזמן הליכי ההסדר הישראלי בשנות ה-60, ורק אז היו אמורות להתברר טענות המנוח לגבי החלקה. הגורם הרלבנטי המנדטורי לא הכריע לטובת המנוח כפי שטוענים התובעים, וראו כי בתעודת עובד הציבור של נציג אגף הרישום מצוין כי בסעיף 5 כי בלוח ההחלטות המנדטורי תואר מצב החלקה כך:
"לא הוסדר - בסכסוך"
. יתירה מכך, התובעים בעצמם טוענים בסיכומיהם (בסעיף 7) כי הליכי ההסדר המנדטורי לא הושלמו וכי ההליכים חודשו בזמן הליכי ההסדר הישראלי ובהתאם לכך התבקש המנוח לתבוע פעם נוספת את זכויותיו בחלקה. המשמעות הינה שמבחינת הליכי ההסדר המנדטורי התביעה של המנוח לא הוכרעה ולא התקבלה דרישתו, ולכן – טענת התובעים בהקשר זה אינה נכונה.
48.
הטענה השנייה הינה כי המדינה נרשמה כבעלים של החלקה מכוח

פסק דין
אשר נתן תוקף להסכם פשרה שהושג בינה לבין צדדים נוספים שהמנוח לא נכלל ביניהם, ולכן - יש לבטל את הסכם הפשרה, את פסק הדין שנתן לו תוקף ואת הרישום שבעקבותיו. גם טענה זו לא מצאתי לקבל, שכן לא נפל כל פגם בכך שהמנוח לא היה צד להסכם הפשרה. ואסביר. כפי שפורט בפתיח, מקורו של התיק שבו הושג הסכם הפשרה, היה בתיק קודם שהתנהל בין המדינה לבין צדדים אחרים, תיק 494. במסגרת תיק 494 נרשמה
על שם המדינה חלקה 4 אשר כללה את החלק בו זכתה המדינה בעקבות פסק הדין (חלק 6(2)). הסכם הפשרה ביטל את פסק הדין בתיק 494 והורה על איחוד חלקות סופיות 4 ו-5 ועל פיצולן מחדש לשני קטעים שווים בשטחם, וכך נוצרו חלקה 47 (בה עסקינן) וחלקה 48. המנוח לא היה חלק מתיק 494 ולא חלק מההליך שהניב את הסכם הפשרה מאחר והחלק שנרשם על שמו בהתאם לפסק הדין, חלק 6(1), לא נכלל בשטחים נשוא תיק 494 או בהליך שסופו הסכם הפשרה. לכן, לא היה צריך לזמן את המנוח להליך 494 או להליך הנוסף שלאחריו, ובכל אופן – אין המדובר במצב בו רישומה של הזכות על שם המדינה הושג במרמה, או שהזכות נרשמה שלא כשורה.
49.
מכאן, ששתי הטענות שעל בסיסן ביקשו התובעים לתקן את רישום המקרקעין אינן יכולות לסייע בעדם, וראו כי הפסיקה חזרה וקבעה כי יש לפרש את הוראות סעיף 93 לפקודת ההסדר על דרך הצמצום וכי הנטל שמוטל על שכמו של מי שמבקש לתקן את הרישום בפנקס הינו נטל כבד (ע"א 826/15 עזבון המנוח מוחמד נ' עזבון המנוח דיאב (3.4.2017)).
50.
מעבר לכך, בסעיף 93 לפקודת ההסדר מצוין במפורש שאם רכש אדם את המקרקעין המוסדרים, כפי שקרה בענייננו, אזי שלא ניתן עוד להורות על
תיקון הפנקס, ולכך – נתייחס בהמשך.
אי הוכחת זכויות בחלקה מכוח חזקה ועיבוד -
51.
הגם שהמסקנה המתחייבת עד כה הינה דחיית התביעה, נמשיך את הדיון ונבחן את השאלה האם התובעים הוכיחו את טענתם הבסיסית בדבר זכאותו של המנוח לקבלת הזכויות בחלקה, ואף כאן – התשובה בשלילה, כפי שינומק כעת.
52.
התובעים טוענים כי הם זכאים להירשם כבעלים של החלקה מכוח חזקה ועיבוד החלקה במשך השנים, תחילה על ידי המנוח ולאחר מכן, על ידי התובעים עצמם.

המסגרת הנורמטיבית שעליה מבקשים התובעים להתבסס מצויה בסעיף 78 לחוק הקרקעות העותמאני הקובע כך:
"... אדמת מירי, או מוקופה, שעיבד והחזיק בה אדם במשך עשר שנים באין מפריע, תיחשב זכות-החזקה שלו כמוכחת, בין אם היה ובין אם לא היה בידו מסמך בר תוקף, ואין רואים אדמה זו כנטושה, אלא נותנים לו בחינם שטר טאבו חדש. אך אם הכיר המחזיק והודה בעצמו שתפש אדמה נטושה בלי זכות, אין מתחשבים בתקופת הזמן שעברה ומציעים לו לקבל את הקרקע בשווי הטאבו ואם סירב, תימסר פומבית לדורש".
53.
בהתאם לסעיף זה, חזקה ועיבוד חקלאי של קרקע, גם על ידי מי שלא היה מלכתחילה בעל זכויות בה, מקנים למחזיק ולמעבד זכות בקרקע, והסדר זה מכונה "התיישנות רוכשת". לפי נוסחו המקורי של סעיף 78 לחוק הקרקעות די היה בהוכחת 10 שנים של החזקה ועיבוד, אך סעיף 22 לחוק ההתיישנות שינה הסדר זה והאריך את תקופת ההחזקה והעיבוד הנדרשת ל-15 שנים (ישראל גלעד, "והדרת פני זקן" משפטים כב 233, 233-234 (1993)). עוד נדרשות החזקה ועיבוד חקלאי של לפחות 50% מן הקרקע. ביחס לדרישת העיבוד, דרישה זו התפרשה בפסיקה באופן מחמיר יחסית, כעיבוד "משמעותי" או עיבוד "של ממש" של הקרקע. באשר לתקופת העיבוד נקבע כי יש צורך בעיבוד "רציף" (ע"א 8117/14 חוסין נ' מינהל מקרקעי ישראל
(16.6.2016) (להלן: "עניין חוסין")).
54.
מקדמית, יש לזכור כי נכון להיום, טענה הסומכת על "התיישנות רוכשת" יכולה לעלות רק לגבי קרקעות שלא נרשמו בפנקסי המקרקעין ושלא עברו הליכי הסדר. עוד נזכיר כי על פי ההלכה שנקבעה בע"א 520/89 מדינת ישראל נ' שבלי, פ"ד מו(2) 81 (1992), בעמ' 87 - בכל הנוגע למקרקעי ישראל, "ההתיישנות הרוכשת" אינה מעניקה זכות בעלות בקרקע, אלא התיישנות דיונית בלבד, המהווה הגנה מפני תביעה לסילוק יד, ללא זכות לרישום בטאבו (סנדי קדר, "זמן של רוב, זמן של מיעוט: קרקע, לאום, ודיני ההתיישנות הרוכשת בישראל" עיוני משפט כא 665, 667-666 (1998), עניין חוסין, פסקה 31). היות וכאן עסקינן בחלקה שעברה הסדר והיות והבעלות הייתה רשומה על שם המדינה - לא ברור כיצד הסדר "ההתיישנות הרוכשת" (אף אם יוכחו תנאיו) יכול לסייע בידי התובעים. לכן, ייתכן ואין טעם להמשיך בדיון, אך היות והתובעים הקדישו לנושא זה חלק ניכר מההליך, אתייחס לטענתם זו.
55.
לגופה של טענה – כפי שהקדמתי וקבעתי, עמדתי היא כי התובעים לא הוכיחו כי הם או המנוח עיבדו 50% מהחלקה באופן רצוף במשך 15 שנה, בין אם בזמנים בהם המקרקעין עדיין לא היו מוסדרים ובין אם לאחר מכן - והכל כפי שיפורט כעת:
עיבוד החלקה עד שנת 1968, השנה בה הגיש המנוח את תביעתו בתיק 497 לגבי החלקה
-
56.
המומחה החקלאי מטעם התביעה
- התייחס בחוות דעתו לשטחים אשר לשיטתו עובדו בעבר או שניתנים לעיבוד מבחינת מצב האדמה, וקבע כי בשטח של 4.6 דונם מהחלקה ניתן לגדל גידולי שדה ללא השקיה. אולם, כשנשאל מומחה זה לגבי מצב השטח בשנות ה-40 וה-50 אישר שהוא לא יכול לדעת מה היה המצב השנים אלו.
בנוסף, בחוות דעתו ציין המומחה החקלאי מטעם התביעה כי קיים
שטח של 4.7 דונם בחלקה בו נטועים באופן ספורדי כ-20 עצי זית ותיקים מאוד, בני 70 שנה לפחות, וביניהם אף עצי שקד שאף הם בגיל מופלג מאוד (עמוד 4 לחוות הדעת). לכאורה, ממצאים אלו עולים בקנה אחד עם טענת התובעים לגבי סוג העיבוד שהיה בחלקה בתקופה בה עסקינן, אלא שבמהלך חקירתו התבקש המומחה לעיין בתצלום אורתופוטו משנת 2015 (נספח ה' לחוות דעתו של מומחה הפיענוח מטעם המדינה), שם נראים חלק מהעצים שאליהם מתייחס המומחה החקלאי מטעם התביעה, אשר נטועים בחלקה 8 ולא בחלקה בה עסקינן, וזאת בניגוד לתצלום שצורף לחוות דעתו של המומחה החקלאי מטעם התביעה (נספח ראשון לחוות דעתו). לאחר העיון בתצלום האמור, המומחה החקלאי מטעם התביעה הסכים כי אכן חלק מאותם עצים וותיקים נמצאים בחלקה 8 ולא בחלקה 47, ואישר שגם במסמך שצורף לחוות דעתו, הגבול של השטח שבו נראים העצים, חורג מחלקה 47 ונמצא בחלקה 8 (עמוד 16, שורה 1-6). משמע, שעצי הזית והשקד הוותיקים, שאותם אולי שתל המנוח, לא נמצאים בהכרח בחלקה 47 בה עסקינן, אלא בחלקה 8 (אשר נזכיר כי הועברה על שם המנוח במסגרת פסק הדין משנת 1968, ולאחר מכן עברה לתובעים).
מעבר לכך, המומחה החקלאי מטעם התביעה אישר כי תא השטח של 4.7 דונם בחלקה, שם קיימים העצים הוותיקים, לא מהווה 50% מסך החלקה (עמוד 17, שורה 1-3), ולכן – לא הוכח העיבוד בשיעור הנדרש גם אם נניח שכל העצים נמצאים בחלקה 47 ולא בחלקה 8.
מכאן שחוות דעתו של המומחה החקלאי מטעם התביעה לא יכולה לתמוך בטענת התובעים באשר לעיבוד האדמה על ידי האב המנוח כבסיס להתיישנות רוכשת.
57.
התובע 2
- בחקירתו הנגדית לא ידע לענות על שאלות המתייחסות לעיבוד החלקה בתקופה שקדמה לשנת 1969 (ונזכיר כי בתקופה זו כונתה החלקה חלקה מספר 13 (היום היא חלקה 47). התובע 2 הופנה למסמכים המתייחסים לשנת 1939 בהם נכתב כי רק 12 דונם מהחלקה היה מעובד והיתר לא היה מעובד, כגון מסמך המהווה את תזכורת התביעה מיום 22.1.1947, שהגיש המנוח (הנספח הראשון
לתעודת עובד הציבור של נציג אגף הרישום), שם - בדף השני, נכתב בפינה השמאלית של הדף לגבי החלקה:
"12 דונם עצי שקדים 100%, שנת 1939 והיתר לא מעובדת".
עוד הופנה התובע 2 להצהרה שצורפה לתזכורת התביעה שהגיש המנוח (מסמך מיום 11.2.1963, נספח מ/2 לתצהיר התובע 2), כאשר על מסמך זה חתום המנוח וגם בו כתוב כי בשטח של 12 דונם מתוך החלקה נטועים עצי שקדים מאז שנת 1939 והיתר "לא מעובד". התובע נשאל על כך והשיב: "
לגבי 12 דונם של עצי השקדים משנת 1939, אני אומר נכון, ולגבי הסיפא של המשפט, כלומר שהיתר לא מעובדת, אני לא יודע מה הכוונה ללא מעובד ועיבדנו את כל השטח"
(עמוד 20, שורות 4-6). תשובה זו אינה מספקת ואינה יכולה לגבור על האמור בשני המסמכים המוזכרים מעלה. קשה לקבל את גרסת התובע 2 לפיה הרישום שמתאים לטיעוניו (לגבי 12 דונם שבהם קיימים עצי השקדים, הוא רישום מדויק, ולעומת זאת – הרישום שלא מתאים לטענתו, לגבי היתרה הלא מעובדת – אינו רישום מדויק.
בנוסף, התובע 2 לא ידע להסביר מדוע בתצלום אוויר משנת 1944 של החלקה (אליו עוד נתייחס בהמשך), לא נראית כלל קרקע מעובדת, וראו את תשובותיו (עמוד 20 לפרוטוקול, שורה 12-16), לאמור:
"ש. אם היו נטועים עצי שקדים מ-1939 אז בתצלום אוויר מ-1944 נראה 12 דונם נטועים עצים?
ת. נכון.
ש. ואם יש תצ"א המראה שבשנת 1944 אין בכלל שטח מעובד מה זה אומר?
ת. אני חושב שזה היה מעובד כי אבא שלי הוא היה עובד בזה. אני לא נולדתי בכלל בשנת 1939, אלא נולדתי ב-1959, אבל זה היה מעובד כי ככה אבא שלי היה אומר והיה שותל חיטה והכל בזה".
כלומר, שהתובע 2, אינו יודע מידיעה אישית מידע לגבי התקופה הרלבנטית וסומך על דברים שמסר לו המנוח. התובע 2 אף לא ידע להסביר בחקירתו
מדוע בתזכורת התביעה ובהצהרה שצורפה לתזכורת התביעה שהגיש אביו המנוח צוין כי רק חלק מהחלקה היה מעובד (בשטח של 12 דונם), והמסקנה המצטברת הינה שעדותו של התובע 2 לא שפכה אור על מצב עיבוד החלקה בתקופה שקדמה לשנת 1969.
58.
אשת המנוח
– העידה כי החלקה הייתה שייכת לבעלה המנוח עוד כשהיה רווק וכי הוא נטע בחלקה עצי זית. עם זאת, העדה לא ידעה להצביע על המועדים בהם נטעו העצים ולא ידעה לומר באילו שנים החזיק המנוח בחלקה. כך, טענה העדה בתצהירה כי כ-15 שנה לפני שהתחתנה עם בעלה המנוח עזרה לו ולמשפחתו בעבודות ה"פלחה" בחלקה. במהלך חקירתה הנגדית העיר לעדה בית המשפט שמדבריה עולה שעזרה ב"פלחה" עוד בהיותה בת 4 שנים, והעדה השיבה שברור שאין הכוונה לתקופה בה הייתה בת 4 וכי היה זה עת הייתה בת 10 עד 14 שנים (עמוד 33, שורות 8-15), כלומר – שהתקופה בה מדובר לא ברורה.
בנוסף, בתצהירה טענה אשת המנוח (בסעיף 4) כי עזרה למשפחת המנוח ב"פלחה" במקום הנקרא "אום אלעבהר", בשטח של 66 דונם עד
70 דונם. אולם, בעדותה בבית המשפט לא ידעה העדה לומר האם המקום שנקרא "אום אלעבהר" אכן נפרש על אותם 66 דונם וכן טענה כי מדובר בקרקעות באום אל פחם, השייכות לקאדי (עמוד 33, שורות 28-31).
59.
כפי שכבר צוין, אשת המנוח אינה צעירה, תשובותיה היו מבולבלות ולא קוהרנטיות, היא התקשתה במהלך העדות להבהיר את עמדתה, התקשתה להתמודד עם שאלות לגבי האמור בתצהירה, לא שכנעה כי היא זוכרת את תקופת העיבוד הנטענת, לא שכנעה כי היא יודעת בבירור איפה בכלל נמצא השטח שעובד, ואף אם אין לייחס לה כוונה לאי העדת אמת – אזי שעדותה לא תרמה לבירור הטענות העובדתיות של התובעים לגבי עיבוד החלקה בתקופות השונות.
60.
עדות המכר של המנוח

– עד זה הסביר בעדותו כי עיבד את החלקה הסמוכה לחלקה בה גר המנוח,
אולם הוא לא ידע להעיד באשר למועדים או תקופות ואף לא ידע להצביע על מיקום מדויק של השטחים שלגביהם טען בתצהירו כי עובדו על ידו ועל ידי המנוח. כך, בתצהירו (סעיף 6), טען כי בצד הדרומי של החלקה נמצאים כ-30 דונם בבעלותו, אשר בעבר עובדו על ידו ועל ידי המנוח, בין השנים 1956-1963, אך
בחקירה הנגדית אישר שהוא אינו יודע להגיד היכן ממוקמים 30 הדונמים, וכדבריו: "
יש יותר מ-30 דונם. לא יודע

איפה החלקה נמצאת"
(עמוד 35, שורות 34-35), והוסיף כי האדמות שעיבד יחד עם המנוח הינן אדמות השייכות למשפחתו: "
היינו עוזרים אחד לשני. בסעיף 6 כתבתי שמוסטפה היה עוזר לי באדמה שלנו וגם אני הייתי עוזר לו
" (עמוד 36, שורה 14-16). מכאן שגם עדות המכר של המנוח לא תרמה לבירור השאלה האם ומתי עובדה החלקה על ידי המנוח.
61.
מומחה הפיענוח מטעם התביעה
- בחוות דעתו בדק את מצב החלקה כפי שהייתה בשנת 1945, על בסיס תצלום אוויר מיום 25.1.1945 (להלן: "התצלום מ-1945"). לטענתו, על פי התצלום מ-1945, היו נטיעות בחלקה, אשר נראות כ"הצללות" של עצים (כלומר, כתמים שנחזים בתצלום האוויר שמשקפים את הצל של העצים על הקרקע), וכפי שכתב בעמוד 10 סעיף 4 לחוות הדעת:
"רואים בוודאות שהיו קיימים עצים ומהתרשמות הח"מ בשטח, אובחנו מספר עצי שקדים ישנים, שכנראה הינם העצים המקוריים שניתן לראות אותם בצילום האוויר"
. בחקירתו בבית המשפט, מומחה הפיענוח מטעם התביעה הצביע על דוגמאות לעצים הנמצאים בתוך שטח החלקה על גבי התצלום מ-1945 (עמוד 28 לפרוטוקול, שורות 5-31).
לא אוכל לקבל את ממצאיו של מומחה הפיענוח מטעם התביעה, הסומכים על פענוח התצלום מ-1945, מחמת הטעמים המצטברים אשר יפורטו להלן.
62.
ראשית
, התברר שמומחה הפיענוח מטעם התביעה שגה במיקום החלקה בה עסקינן. ואפרט.
בחוות הדעת של מומחה הפיענוח מטעם התביעה, בתמונה מספר 7, סומנו גבולות החלקה על גבי התצלום מ-1945 (במצולע המזכיר צורה של האות
v
), ובתמונה 8 נראה אותו הסימון בהגדלה. מומחה הפיענוח מטעם המדינה בחוות דעתו ציין כי לדעתו מומחה הפיענוח מטעם התביעה שגה במיקום החלקה על גבי התצלום מ-1945, אך למרות האמור, לא ביקש מומחה הפיענוח מטעם התביעה לתקן את חוות דעתו, ובפתח דיון ההוכחות טען כי הוא עומד מאחוריה כפי שהוגשה.
אלא, שבמהלך ישיבת ההוכחות, בשלב מסוים, קיימו שני מומחי הפיענוח שיחה ביניהם ובה עיינו יחדיו בתצלום מ-1945, ולאחר דין ודברים, עלתה האפשרות כי יתכן שסימון החלקה כפי שביצע מומחה הפיענוח מטעם התביעה אכן אינו מדויק. בהחלטתי בתום הדיון באותו מועד, אפשרתי למומחה הפיענוח מטעם התביעה לערוך בירור נוסף בעניין.
בהמשך, הוגשה בקשה מטעם התובעים בה נטען כי אכן נפלה טעות בזיהוי החלקה ובמיקום החלקה על גבי התצלום מ-1945, מטעמו של מומחה הפיענוח שלהם, וזאת כתוצאה מהזזה של המפה אשר "הולבשה" על תצלום האוויר לצורך סימונה של החלקה. בהתאם לכך, ביקשו התובעים להתיר להם להגיש חוות דעת מתוקנת מטעם המומחה אשר תכלול את המיקום המדויק של החלקה על גבי התצלום מ-1945 או לחילופין לקבוע כי נפלה בחוות דעתו של המומחה "טעות טכנית" שאינה משפיעה על ממצאיו. התובעים הפנו בבקשה זו למכתבו של מומחה הפיענוח מטעם התביעה, בו נכתב שאכן נפלה טעות אך כי ממצאיו נותרו כפי שהיו, כלומר - שהמסקנות שבחוות הדעת רלבנטיות למיקומה ה"אמיתי" של החלקה.
בהחלטה שניתנה בבקשה הנ"ל, קבעתי כי אין מקום להגיש חוות דעת מתוקנת, כי אני מקבלת כראיה את מכתבו של מומחה הפיענוח מטעם התביעה בכפוף לסייגים שפורטו בהחלטה, וכי הצדדים יוכלו להוסיף ולטעון בהקשר זה בסיכומים.
מכאן, שהמצב נכון לעכשיו הינו שמומחה הפיענוח מטעם התביעה מסכים כי הוא התייחס לתא שטח שאינו תא השטח שבמחלוקת. יכול מאוד להיות שהסיבה לטעות הינה אכן "טכנית" ונובעת מהזזה של המפה, אך עדיין – התוצאה הינה שה"הצללות" של העצים שאותן ראה המומחה ועליהן ביסס את קביעותיו, היו הצללות בשטח שאינו שטח החלקה בה עסקינן (וראו לדוגמא כי בחקירתו טען המומחה, ביחס לתמונה 8, כי ניתן לראות שלוש הצללות המלמדות שקיימים עצים בתוך החלקה, אך נוכח הטעות שהתבררה, עתה יודעים אנו ש"הצללות" אלו אינן בתוך החלקה (כל שהמדובר בכלל בהצללות ברורות, ועל כך בהמשך). לכן, הטעות משפיעה על מהות חוות הדעת ולא מאפשרת לאמץ את ממצאיו של מומחה זה.
63.
שנית
, מומחה הפיענוח מטעם התביעה אישר שהוא "ערבב" בין הממצאים שעולים מפענוח תצלום האוויר ובין ממצאיו מהביקור בשטח, וכדבריו (בעמוד 29, שורות 33-35 - עמוד 30, שורה 1):

"ש. אני מצטטת מסעיף 4.א. אני אומרת לך שבסיכום שאתה עושה, אתה עושה מין "מיש- מש" בין המשפטים שחיברת באותה פסקה. המשפט מתחיל "רואים בוודאות שהיו קיימים עצים" ואז אתה קופץ להתרשמות החתום מטה בשטח ממה שאתה רואה היום.
ת. כן".
64.
שלישית
, עיון מעמיק בתצלום מ-1945 מלמד שלא ברור כלל כיצד הגיע מומחה הפיענוח מטעם התביעה למסקנה שקיימים עצים בשטח אותו סימן כשטח החלקה. שכן, בחלק אחר שנראה בתצלום האוויר, שאינו כלול בשטח החלקה כפי שהגדיר אותה מומחה זה, ניתן להבחין בהצללות ברורות של עצים, ואליהם הפנה המומחה בחקירתו והסביר ש"אלו עצים", אך כתמים שכאל ו"הצללות" ברורות שכאלו לא נראות בשטח שאותו סימן המומחה בתור שטח החלקה.
65.
רביעית
, מומחה הפיענוח מטעם התביעה אמנם טוען כי ניתן לראות בתצלום מ-1945 כמה עצים שנטועים בחלקה, אך הוא בעצמו אינו טוען כי על סמך התצלום מ-1945 אפשר ללמוד על כך ש-50 אחוזים מהחלקה היו מעובדים, והוא עצמו אינו טוען להיקף העיבוד.
66.
חמישית
, יש לראות כי למעשה, גם פסק הדין שניתן בשנת 1968 הסתמך על התצלום מ-1945, וגם בפסק הדין נכתב שאין לראות בתצלום זה ממצא לגבי העיבוד הנטען, וכך נפסק:

"אשר לחלקה מס' 6, שנתבעה בשלמות על ידי הנתבע מס' 1 - הלה לא הופיע כאמור להוכיח את תביעתו על שלמותה, ומדברי מפענח צילום האוויר הוכח, כי בשנת 1945, קרוב לתאריך הקובע, רוב שטחה של החלקה היה טרשי ומכוסה סלעים באחוז גבוה פרט לרבע משטחה בצפון-מזרח, שהיה מעובד עיבוד סביר, ולכן זכותו של הנתבע מס' 1 לבעלות התגבש אך ורק על הקטע המעובד הנ"ל, ובהמ"ש יכיר לנתבע מס' 1 בבעלות על קטע זה ויתרת החלקה תירשם בשם המדינה, כאדמת טרשים בלתי מוקצית."
רוצה לומר, שמפסק הדין משנת 1968 עולה כי על פי פענוח התצלום מ-1945 רק רבע מהחלקה היה מעובד עיבוד סביר, עיבוד שעובר את הרף הנדרש – ובשטח זה הוכרו זכויותיו של המנוח כבר אז. אמנם, המדובר באותו פסק הדין שניתן בהיעדר המנוח, ואשר בוטל בהחלטה משנת 1969, אך ככל שנדרשים אנו לברר היום מה היה מצב העיבוד בשטח עובר לשנת 1968 – יש משקל לפיענוח שבוצע לגבי התצלום מ-1945 על ידי המומחה באותו המועד.
67.
לכן, הקביעות של מומחה הפיענוח מטעם התביעה, הסומכות כל כולן על התצלום מ-1945, לא מבוססות כדבעי ולא אוכל לקבלן. מכאן שאין במכלול הראיות שהציגו התובעים כדי להרים את נטל ההוכחה לגבי התיישנות רוכשת בתקופה שעד 1968 ויש לדחות את טענתם בהקשר זה. למסקנה זו מצטרפות הקביעות הבאות, הסומכות על הראיות שהציגה המדינה.
68.
מומחה הפיענוח מטעם המדינה
– מומחה זה בחן שלושה תצלומי אוויר מהשנים 1944, 1956 ו-1968. בחוות דעתו הגיע מומחה הפיענוח מטעם המדינה למסקנה כי על פי התצלום מ-1944, שטח החלקה אינו נטוע או מעובד; על פי התצלום מ-1956 חלק קטן במזרח החלקה נטוע בזיתים בהיקף מצומצם של כ-12 אחוז; ועל פי התצלום מ-1968 לא ניתן לראות עדות לנטיעה חדשה (כלומר שבשנת 1968 ניתן לראות את אותם העצים שהיו קיימים בשנת 1956). המומחה חזר על קביעותיו במהלך חקירתו הנגדית, והסביר מעל דוכן העדים כיצד בתצלום מ-1944 (נספח א' לחוות דעתו) ניתן לראות בבירור כי בשטח החלקה (אשר מתוחם באדום) לא קיימים כלל עצים, וזאת בניגוד לשטחים אחרים שם ניתן להבחין בבירור בעצים הקיימים. המומחה אף הבהיר כי ראה עצים ותיקים בתצלום מ-1956 שלא היו קיימים ב-1944, כלומר, שהם נטעו ככל הנראה בין שנת 1944 לבין שנת 1956, ובכל מקרה העיד כי מדובר בעצים אשר תופסים חלק קטן משטח החלקה, כ-2.8 דונם בלבד (עמוד 48, שורות 7-12, עמוד 49, שורות 21-25).
התרשמתי כי חוות דעתו של מומחה הפיענוח מטעם המדינה מקצועית והאמור בה לא נסתר בחקירתו הנגדית. לכן, יש מקום לאמץ את ממצאיו ולקבוע כי אכן נטעו עצים בחלקה בשנים 1944-1956, אולם לא ניתן לדעת אם קיים רצף בעיבוד החלקה כפי שנדרש לצורך בעלות מכוח התיישנות רוכשת, ומעבר
לכך, מדובר בחלק קטן בחלקה, ולא בחמישים אחוז מהחלקה.
69.
עדותו של נציג אגף הרישום
– עד זה הסביר כיצד מתבצע הליך ההסדר, כדלקמן: בטרם הליכי ההסדר התפרסמו הודעות מוקדמות וכל מי שהיו לו טענות בדבר זכויות כלשהן, הגיש תזכורת תביעה. לאחר הגשת תזכורת התביעה, פקיד ההסדר, העוזרים שלו, ונציג של הנציב העליון יצאו לבדיקת השטח על מנת לסקור את השטח ולרשום את אחוזי העיבוד. נציג אגף הרישום נשאל אודות תזכורת התביעה שהגיש המנוח, בה מצוין כי שטח של 12 דונם בחלקה היה נטוע עצי שקד, והוא השיב שבשלב בו מוגשת תזכורת התביעה, לא ניתן לדעת את גודל השטח המעובד מאחר ומדובר בשלב ראשוני, טרם ביצוע מדידות בשטח, וכי רק בשלב מאוחר יותר, כשמגיעים לחקירת התביעות, מודדים את השטחים מטעם המרכז למיפוי ואז קובעים בצורה מדויקת מה שטחה של כל חלקה (עמוד 40, שורות 12-15, 27-34). כלומר, שלפי הסבריו (אשר לא נסתרו) אף אם בתזכורת התביעה שהגיש המנוח הוא רשם שהמדובר ב-12 דונם נטועים, אזי שלא ניתן ללמוד על השטח הנטוע מהאמור בתזכורת התביעה, מאחר ולא מדובר בשטח שנמדד במדויק.
70.
סיכום ביניים
- נוכח הראיות שנסקרו מעלה, המסקנה היא כי התובעים לא הרימו את הנטל המוטל על שכמם להוכיח כי עד שנת 1968 כל החלקה עובדה ברצף של 15 שנה בשיעור של לפחות 50 אחוז משטחה, והחלק שכן הוחזק ועובד כאמור – נרשם על שם המנוח מכוח פסק הדין משנת 1968.
עיבוד החלקה משנת 1968 עד 1975, אז הפכו המקרקעין למוסדרים
-
71.
המומחה החקלאי מטעם התביעה
- התייחס בחוות דעתו לתא שטח של 4.1 דונם בתוך החלקה, שניתן לראות בו כרם זיתים שנטוע באופן מסודר. הוא ציין בחוות דעתו כי "
החלקה מעובדת ונטועה ב-54 עצים בוגרים, בני 30 שנה לפחות

המוחזקים באופן תקין
", כלומר – שהמדובר בעצי זיתים שהיו בחלקה עוד בשנות ה-80. יחד עם זאת, לא ניתן לדעת מה היה מצב החלקה במהלך השנים 1969-1975, וראו את עדותו של המומחה החקלאי מטעם התביעה בנושא זה:
"ש.
כתבת בחוות דעתך שיש עצים של לפחות של 30 שנה.
ת.
כן. מהניסיון שלי. לפני כן אני לא יודע מה היה. אני מזהה לפי גובה ועובי הגזע, רואים לפי הפיזור של העצים. אין לי מכשיר למדוד לפני כמה שנים.
ש.
חוות דעתך מתייחסת למצב כפי שראית בביקור שלך?
ת.
כן.
ש.
לא הציגו בפני
ך צילומים ישנים?
ת.
לא, התבקשתי להציג מצב נתון".
(עמוד 17, שורה 23-29).
כלומר, המומחה לא יכול להגיע לממצא ברור לגבי המצב בשנים האמורות.
72.
מומחה הפיענוח מטעם התביעה
– התייחס לתקופה בה אנו דנים כעת, בהפנותו למסמך בדבר אגרות המדידה משנת 1973. במסמך זה צוין כי החלקה (שכונתה אז חלקה 4 וגודלה היה כ-45.5 דונם), הייתה נטועה בשטח של 30% ו-70% היה "מזרע וטרשית". אלא שמומחה הפיענוח מטעם התביעה אישר, ובצדק רב, כי אינו יכול לייחס אחוז עיבוד מסוים לחלק מסוים מתוך השטח הכולל של אותם 45.5 דונם
, והסביר כי לא ניתן לדעת "איפה נופלים" 30% נטועים ואיפה "נמצאים" 70% טרשים (עמוד 25, שורות 1-11, ו
עמוד 29, שורות 20-23). כלומר, שלא ניתן לומר איפה בדיוק, בתוך 45.5 הדונם, ממוקמים 30 האחוזים הנטועים ואיפה נמצאים 70 האחוזים הטרשיים, כך שיכול להיות שכל השטח שאותו דורשים התובעים היה בחלק הטרשי של החלקה, ולכן - אין במסמך אגרות המדידה כדי לסייע ביד התובעים.
73.
לסיכום
– אף לגבי תקופה זו (1968 עד 1975) לא הוכח כנדרש כי החלקה הייתה מעובדת, באופן רצוף ובשיעור של 50 אחוז ממנה.
עיבוד החלקה לאחר שנת 1975, אחרי שהמקרקעין הפכו למוסדרים
-
74.
אין למעשה חולק, כי בשנת 1975 הסתיים הליך ההסדר ופורסם לוח הזכויות, וכפי שהעיד נציג אגף הרישום, לא התקבלה פניה לגבי ההסדר של המקרקעין בהם עסקינן ולא התקבל ערעור בנוגע לחלקה (עמוד 45, שורות 26-35, עמוד 46, שורות 1-2). במצב דברים זה, הרי שעיבוד או חזקה לאחר מועד רישום הזכויות ממילא אינם יכולים להקנות לתובעים זכויות מכוח "ההתיישנות הרוכשת", ומעבר לכך, הרבה למעלה מהצורך, קיימים סימני שאלה לגבי השטח המוחזק והמעובד אחרי שנת 1975, לגבי היקפו ומיקומו – וגם לגבי תקופה זו, לא הוכחו טענות התובעים.
75.
בחוות דעתו של המומחה החקלאי מטעם התביעה מתוארת החלקה במצבה היום, אולם, גם לפי חוות דעת זו, לא ניתן להבין האם החלקה מעובדת באופן רצוף ולא ניתן לדעת מתי בדיוק ניטעו העצים שקיימים היום בחלקה. מומחה זה קבע כי קיים היום שטח של 4.7 דונם בו נטועים עצים וותיקים מאוד הכוללים עצי שקד וכרם זיתים בני 70 שנה בערך, שטח של 4.1 דונם בו נטוע כרם זיתים בני 30 שנה, ושטח של 4.6 דונם שמתאים לגידול שדה ומטעים, אם כי המומחה אישר שהמדובר ב"פוטנציאל" לגידולי שדה אך הוא לא יכול לומר מה היה השימוש של השטח בשנים שקדמו לביקורו בחלקה (עמוד 16, שורה 24-27). אף לגבי השטח בני 4.7 דונם ו-4.1 דונם, הסביר המומחה כי הוא יכול לומר שהעצים הנטועים בני 30 ו-70 שנה בהתאמה, אך לא ניתן לדעת אם עובדו באופן רציף. לכן, בהתייחס לפרק הזמן שלאחר שנת 1973, אין ראיות המוכיחות עיבוד רציף בשיעור הנדרש, והכל בכפוף לכך שלאחר ההסדר והרישום בפנקס הרישום – לא ניתן ממילא לטעון לזכויות בעלות מכוח חזקה או עיבוד.
סיכום ביניים -
76.
נוכח האמור, ואף אם היו התובעים מצליחים להתגבר על משוכת ההתיישנות והשיהוי, ואף אם היו מצליחים לגבור על סופיות המרשם לגבי קרקע שעברה הליכי הסדר – ואף אם היינו "חוזרים בזמן" לשנים 1968-1969 ומחדשים היום את הליך ההסדר 497 ובוחנים את התביעה של המנוח – המסקנה הייתה שלא הוכחה "התיישנות רוכשת" ואין להעניק למנוח ויורשיו זכויות מעבר לזכויות שהוא ממילא קיבל בהתאם לפסק הדין משנת 1968. כלומר, שאם נקבל את הדרישה של התובעים, שהמתינו משנת 1969 ועד היום לחידוש בירור תביעת המנוח, והיינו בוחנים
את הראיות שהוצגו לגבי החלקה – המסקנה הייתה זהה לפסק הדין משנת 1968. פסק הדין אמנם בוטל בשל שניתן בהיעדר המנוח, אך נזכור כי הוא ניתן לגופו, לאחר בחינת חוות הדעת של המומחה לפיענוח תצלומי האוויר שהוגשה לתיק כבר אז, המתייחס לתצלום מ-1945, ובמסגרתו התקבלה התביעה של המנוח בחלקה (והוא קיבל לרשותו חלק נכבד מהחלקה, גם אם לא את כולה). לשיטתי, הראיות שהוצגו בפני
מלמדות על כך שתוצאת פסק הדין משנת 1968 הייתה מבוססת גם בשעתו, ובכל מקרה – כיום, לא קיימות ראיות שיש בהן כדי להעניק לתובעים את הזכויות כפי שהם דורשים בכל החלקה.
עסקאות נוגדות -
77.
מעבר לכל האמור, יש לתת את הדעת לכך שבינתיים בוצעו עסקאות החליפין בין המדינה לבין הנתבעים.
נזכיר כי סעיף 93 לפקודת ההסדר קובע כי ניתן להורות על תיקון פנקס הזכויות -
"... אולם בית המשפט לא יורה על תיקון הפנקס אם רכש אדם מקרקעין בתום לב ובתמורה, מבעל רשום, אחרי ההסדר."
ובמקביל, סעיף 10 לחוק המקרקעין קובע כי:
"מי שרכש זכות במקרקעין מוסדרים בתמורה ובהסתמך בתום לב על הרישום, יהא כוחה של זכותו יפה אף אם הרישום לא היה נכון".
78.
מכאן, שיש לבחון את רכיבי ה"תמורה" ו"תום הלב". לא יכולה להיות מחלוקת כי הקרקעות שהוחלפו בין המדינה לבין הנתבעים עולים כדי תמורה, והוכח כי הנתבעים העבירו זה מכבר למדינה את הזכויות שלהם במגרשים שהיו להם בקריית אתא במסגרת אותן עסקאות חליפין. לגבי תום הלב, התובעים טוענים לחוסר תום לב, הן של המדינה והן של הנתבעים, ואתייחס להלן לטענות אלו.
79.
מקדמית, יוער כי הסעיפים מעלה אינם מתייחסים לתום הלב של המוכר (המדינה), אלא לתום הלב של הרוכש (הנתבעים), ולכן – אינני בטוחה שתום הלב של המדינה הינו נתון שיש צורך להכריע לגביו. עם זאת, נמשיך בבחינת טענות התובעים, ואקדים מאוחר למוקדם ואומר כי לא הוכח חוסר תום לב מצד המדינה או מצד הנתבעים.
80.
הטענה האחת של התובעים הינה שבנספח להסכמים שנכרתו בין המדינה לבין הנתבעים בנוגע לעסקאות החליפין (להלן: "הנספח"), ישנה הוראה שממנה ניתן ללמוד על כך ששני הצדדים היו מודעים לזכויות של התובעים בחלקה. ולמה הכוונה?
בסעיף 5 לנספח נכתב כך (ההדגשות אינן במקור):
"נכס התמורה, נמסר במצבו
as is
. מבלי לגרוע מכלליות האמור, ידוע למקבלי התמורה, כי בנכס התמורה קיימות פלישות של צדדים שלישיים וכי רמ"י אינה מתחייבת לפנותן וכי הנכס מצוי תחת הליך משפטי".
לטענת התובעים, הם "הצדדים השלישיים" המוזכרים בנספח, ו"ההליך המשפטי" המוזכר בו הינו הליך ההסדר אשר במסגרתו המנוח תבע את זכויותיו בחלקה, ולכן – הצדדים ידעו על הזכויות הנטענות של המנוח ושל התובעים, וכריתת עסקאות החליפין למרות האמור בנספח, מלמדת על חוסר תום לב.
נציגת רמ"י העידה לגבי הנספח והסבירה כי המדובר בנספח המכונה "תנאים מיוחדים". לגבי סעיף 5 לנספח, טענה נציגת רמ"י כי בחלקה קיימות פלישות של צדדים שלישיים שאינם התובעים, והמדינה הגישה כנגד פולשים אלו תביעות לסילוק יד (עמוד 55, שורות 10-17, ועמוד 56, שורה 7-15). נציגת רמ"י אף הדגישה כי כאשר היא עורכת בירור לגבי הזכויות הקנייניות הנוגעות לחלקה מסוימת, לקראת כריתת הסכם לגבי אותה חלקה, היא מעיינת בנסח של לשכת רישום המקרקעין אך לא בתיקי ההסדר שהוגשו בעבר לגבי אותה חלקה. הנציגה הסבירה כי מבחינתה – הבדיקה לגבי המקרקעין העלתה שהמדובר בחלקה שעברה הליך הסדר והמדינה נרשמה כבעליה, והיא לא מבצעת בירור לגבי ההיסטוריה של הבעלות או באשר
לסיבה שהובילה לכך שהמדינה היא הבעלים של החלקה (עמוד 58, שורה 11-15). עמדה זו של נציגת רמ"י לא נסתרה והיא מהווה מענה שמקובל עלי לטענת התובעים בהקשר זה.
81.
הטענה השנייה של התובעים הינה שחוסר תום הלב נובע מכך שכאשר בוצעו עסקאות החליפין – ניתן היה לראות בשטח שהחלקה מעובדת, אף אם באופן חלקי. לטענת התובעים, מצב העיבוד היה חייב "להדליק נורה אדומה" אצל המדינה והנתבעים, והם היו חייבים לברר אם יש מי שמחזיק או מעבד את הקרקע, שמא יש לגורם זה או אחר זכויות בחלקה.
נציגת רמ"י התייחסה גם לנושא זה, והסבירה כי אכן בעת ביצוע עסקאות החליפין ניכו היה שיש בחלקה עצים בחלק מהשטח, ואף הפנתה לסעיף 6 לנספח, שם צוין כי:
"ידוע למקבלי התמורה, כי בנכס התמורה עובר כביש וכי מצויים בו עצים שלגביהם על מקבלי התמורה לנהוג על פי כל דין"
. עם זאת, הוסיפה נציגת רמ"י והסבירה כי העצים היוו מבחינת רמ"י חלק מהפלישה אליה התייחס סעיף 5 לנספח, וציינה כי לרמ"י אין מידע לגבי מועד ביצוע הפלישות (עמוד 56, שורה 26-29).
הנתבעים הוסיפו וטענו כי בזמן שרכשו את המקרקעין מידי המדינה, הם הסתמכו על הרישום לפיו המדינה הינה בעלת המקרקעין וכי לא הייתה כל הערה על כך שקיימים הליכי סכסוך בין המדינה לבין צד כלשהו. טענה זו הוכחה כדבעי. עוד נטען מטעמם כי העובדה שהיו בשטח עצים אינה מלמדת על בעלים או מחזיקים אחרים – ואף טענה זו מקובלת עלי.
82.
מכאן, שהמדינה והנתבעים ביצעו את עסקאות החליפין כנגד תמורה ובתום לב, ולכן – הזכויות שרכשו הנתבעים בחלקים הרלבנטיים מתוך החלקה גוברות על כל זכות פוטנציאלית של התובעים, אף אם היו מוכיחים זכות שכזו (וכאמור, לא הוכחה זכותם).
סיכום
-
83.
אשר על כן, התביעה נדחית.
84.
באשר להוצאות המשפט – אני מחייבת את התובעים לשלם למדינה הוצאות בסך 5,000 ₪ (כולל מע"מ), ולנתבעים (לכולם ביחד) הוצאות בסך 10,000 ₪ (כולל מע"מ). ההוצאות תשולמנה תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן – יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
85.
ככל שניתנו צווי ביניים או סעדים זמניים במהלך ניהול התיק – הם יבוטלו תוך 30 יום מהיום, ואז תשיב המזכירות לצדדים ערבויות או פיקדונות שהופקדו (ככל שהופקדו) באמצעות באי כוחם של הצדדים.

ניתן היום,
כ"ה תשרי תשע"ט, 04 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.













א בית משפט מחוזי 66719-09/16 עזבון המנוח מוסטפא אחמד ג'בארין, עומר מוסטפא ג'בארין, מוחמד מוסטפא ג'בארין נ' מדינת ישראל – פקיד הסדר המקרקעין, מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל, מדינת ישראל - לשכת רישום המקרקעין חיפה ואח' (פורסם ב-ֽ 04/10/2018)