פסקי דין על מוחמד אבו סלאח | פסקי דין על א. מיגס הנדסה ובניה | פסקי דין על ח'אלד עתאמנה | פסקי דין על ס.מ.נ.ו.ף. עבודות בניה ואח' |

10945-10/15 סעש     02/10/2018




סעש 10945-10/15 מוחמד אבו סלאח נ' א. מיגס הנדסה ובניה בע"מ, ח'אלד עתאמנה, ס.מ.נ.ו.ף. עבודות בניה בע"מ ואח'








בית הדין האזורי לעבודה בנצרת


סע"ש 10945-10-15



לפני
כב' השופט טל גולן
– אב"ד
מר ג'וזי נתב – נציג ציבור (עובדים)
גב' מאירה רון בן דרור – נציג ציבור (מעסיקים)

התובע/
הנתבע שכנגד
:

מוחמד אבו סלאח

ע"י ב"כ: עו"ד כמאל אבו רחמון


-

הנתבע
ים/
התובעים שכנגד:

1.
א. מיגס הנדסה ובניה בע"מ
2. ח'אלד עתאמנה
3. ס.מ.נ.ו.ף. עבודות בניה בע"מ
4. סעיד עתאמנה
5. מגדלי מיגס יזמות ובנייה בע"מ
6. חסן עתאמנה
ע"י ב"כ: עו"ד חנא ג'רייס
ועו"ד חנא קסיס


פ ס ק
ד י ן


א.
מבוא וסקירת ההליכים בתביעה

1.
התביעה בהליך זה הוגשה על ידי התובע, מר מוחמד סלאח (להלן: "התובע"), העובד בענף הבניה,
כנגד מעסיקותיו הנטענות לשעבר: חברת א. מיגס הנדסה ובניה בע"מ
(להלן: "הנתבעת 1") , חברת ס.מ.נ.ו.ף עבודות בניה בע"מ (להלן: "הנתבעת 3") וחברת מגדלי מיגס יזמות בנייה בע"מ (להלן: "הנתבעת 5") (להלן יקראו יחדיו:
"החברות").

2.
לתביעתו צירף כנתבעים גם את מי שנטען כי הינם בעלי מניות ומנהלים באותן חברות, שהינם גם אחים: מר ח'אלד עתאמנה
– מי שהינו לפי הנטען בעל מניות ומנהל בנתבעת 1 (להלן: "הנתבע 2"), מר סעיד עתאמנה – מי שהינו לפי הנטען בעל מניות ומנהל בנתבעת 3 (להלן: "הנתבע 4") ומר חסן עתאמנה – מי שהינו לפי הנטען בעל מניות ומנהל בנתבעת 5 (להלן: "הנתבע 6") (להלן יקראו יחדיו:
"הנתבעים האישיים"). התובע מעלה, בין היתר, טענה להרמת מסך ההתאגדות בין החברות לבין בעלי המניות ומנהליה (אשר יקראו להלן, כולם יחדיו, "הנתבעים").

3.
עניינה של התביעה הינה בזכאותו הנטענת של התובע לזכויות מתקופת עבודתו בחברות וסיומה, ובכלל זה לפיצויי פיטורים, פדיון חופשה, דמי הבראה, הפרשות לפנסיה (הן חלק המעסיק והן חלק העובד), קרן השתלמות, דמי חגים, גמול שעות נוספות, פיצוי בגין הפרת סעיף 24 לחוק הגנת השכר ופיצוי הלנת שכר. התובע אף מבקש כי נחיל בעניינו את צו ההרחבה בענף הבניין וכי מכוחו נפסוק לו את זכויותיו הנטענות. עוד יצוין, כי הנתבעים הגישו כתב תביעה שכנגד, לחיובו של התובע (הנתבע שכנגד) בנזקים נטענים שנגרמו להם עקב מעשיו ומחדליו של התובע במהלך תקופת עבודתו.

4.
בהליך שלפנינו נערכו הדיונים הבאים: תחילה נערך דיון מוקדם ביום 13.10.2016 בפני
כב' הרשמת לובנא תלחמי-סוידאן. לאחר שהוגשו תצהירי הצדדים התיק הועבר לטיפולו של מותב בראשות אב"ד, וישיבות ההוכחות נערכו בפני
נו ביום 25.4.2018 וביום 13.6.2018. במהלך ישיבות ההוכחות העידו בפני
נו העדים הבאים:

מטעם התובע העיד התובע בעצמו, וכן ארבעת העדים הבאים: מר אבו טאהא עלי סאלח – מנהל עבודה באתר שבו עבד התובע לפי הנטען בחלק מתקופת העסקתו (להלן: "מר אבו טאהא"),
מר ח'אלד מחאג'נה –
מי שעבד לפי הנטען עם התובע בחלק מתקופת העסקתו באתר עבודה (להלן: "מר
מחאג'נה
"), מר מחמוד גנאפר – אף הוא מי שעבד לפי הנטען עם התובע בחלק מתקופת העסקתו באתר עבודה (להלן: "מר גנאפר"), מר ראיד אגבאריה – אף הוא מי שעבד לפי הנטען עם התובע בחלק מתקופת העסקתו באתר עבודה, ואף משמש כמהנדס החברה בנתבעת 1 (להלן: "מר אגבאריה").
מטעם הנתבעים העידו: הנתבע 2, הנתבע 4 והנתבע 6[1]
, וכן העיד מר בילאל עתאמנה – אח נוסף שלהם, שעבד אף הוא לפי הנטען עם התובע (להלן: "מר עתאמנה").

5.
לאחר מכן הוגשו סיכומי הצדדים: סיכומי התובע הוגשו ביום 10.7.2018, סיכומי הנתבעים/התובעים שכנגד הוגשו ביום 29.8.2018 ואילו סיכומי הנתבע שכנגד הוגשו ביום 6.9.2018. לאחר מכן, התובע אף הגיש סיכומי תשובה, ברשות בית הדין, והתיק הועבר לכתיבת

פסק דין
.

ב.
התשתית העובדתית שאינה שנויה במחלוקת

6.
החברות הנתבעות בהליך לפנינו הינן חברות אשר עוסקות, בין היתר, בתחום הבניין, ומשמשות גם כקבלן משנה בעבודות בניין. התובע שימש בחברות כעובד בעבודות שיש, במשרה מלאה ובמשך 6 ימים בשבוע, באתרים שונים במרכז הארץ (הוד השרון, פתח תקווה, ראש העין, כפר סבא ונתניה). התובע החל עבודתו בנתבעת 1 ביום 15.2.2012. בהמשך, הוא עבד גם אצל הנתבעת 3 והנתבעת 5, במועדים שיפורטו בהמשך פסק הדין. נציין כבר עתה, כי הצדדים חלוקים באשר לרציפות עבודתו של התובע ותקופות עבודתו המדויקות בחברות.

7.
עבודתו של התובע הסתיימה בסביבות תחילת חודש 8/2015. גם כאן, הצדדים חלוקים ביחס לאופן שבו הסתיימו היחסים, כאשר התובע טוען כי הוא פוטר מעבודתו על ידי הנתבעים, וכאשר הנתבעים טוענים מנגד כי התובע תקף באלימות את מר עתאמנה, ולאחר מכן נטש את עבודתו.
לטענת הנתבעים, הרקע לסיום עבודתו של התובע נעוץ ב
וויכוח בין התובע לבין מר עתאמנה, שהינו כזכור אח של הנתבעים האישיים, ואשר גם שימש כמנהלו הישיר של התובע (להלן: "מר עתאמנה"). אין חולק, כי לאחר קרות אותו ויכוח, שהמועד המדויק שבו הוא התרחש אף הוא שנוי במחלוקת, הסתיימה עבודתו של התובע.
ג.
המחלוקות שבין הצדדים

8.
עד כאן פירטנו את העובדות שאינן שנויות במחלוקת (והן אינן רבות, כאמור לעיל), ואשר הינן רלוונטיות להכרעה בטענות הצדדים. מנגד, בין הצדדים נטושות מחלוקות ניכרות ונרחבות, הן במישור העובדתי והן במשור המשפטי. להלן נדון ונכריע במחלוקות אלו, כמפורט להלן:

תחילה
, נעמוד על השאלה האם בעניינו של התובע חל צו ההרחבה בענף הבניין;

לאחר מכן
, נדון בטענת התובע לפיקטיביות של תלושי השכר שאותם הוא קיבל מהחברות, ונעמוד גם על שכרו הקובע של התובע, ואף נכריע ביחס לטענה לרציפות העסקתו של התובע בחברות;

בהמשך הדיון
,
בכפוף להכרעתנו כאמור, נדון ונכריע בזכאותו של התובע לסעדים להם הוא עותר, ובכלל זה נכריע במחלוקות העובדתיות השונות הנטושות בין הצדדים;

זאת ועוד
, נדון ונכריע בטענת התובע להרמת מסך ההתאגדות בין החברות לבין הנתבעים האישיים, וכן נדון בשאלה מיהו היו המעסיקים של התובע;

לבסוף
, נתייחס לתביעה שכנגד.

ג.1.
המחלוקת הראשונה בין הצדדים – חלותו של צו ההרחבה בענף הבניין

9.

התובע טוען כי בענייננו חל צו ההרחבה בענף הבניין. טענתו החלופית הינה לחלותו של הסכם קיבוצי בענף הבניין, ולהבדיל מטענתו העיקרית, הרי שזו נזנחה בסיכומיו. מכל מקום, לטענתו העיקרית של התובע, הוא עבד בכל התקופה אצל הנתבעים אך ורק בעבודות בניין. מנגד, הנתבעים הודו בכתב ההגנה שהם עוסקים בתחום הבניין
[2]
, אולם בהמשך ניהול ההליך, הם שבו וחלקו על חלות צו ההרחבה בענף הבניין על העסקתו של התובע
[3]
.

10.
הפסיקה קובעת בהקשר זה, כי שאלת תחולתו של צו הרחבה, וכן סיווג "העובדים והמעבידים שעליהם חל הצו", כלשון סעיף 28א לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957, היא שאלה שבעובדה המשולבת בקביעה משפטית לגבי סיווג עיסוקו של המעסיק. המבחן המכריע לצורך חלות צו ההרחבה הוא מהו עיקר עיסוקו של המעסיק, ולא עיסוקו של העובד
[4]
. נטל ההוכחה לעניין תחולתו של צו ההרחבה חל על התובע הטוען לכך
[5]
.

11.
באשר למקרה שלפנינו – בענייננו יש לבחון את חלותם של מספר צווי הרחבה בענף הבניין. כך למשל, בעת תחילת עבודתו של התובע אצל הנתבעים, עמד בתוקפו צו ההרחבה בענף הבניה, התשתיות, צמ"ה, עבודות ציבוריות ושיפוצים, משנת 2012, אשר היווה תוספת לצו ההרחבה בענף הבניה משנת 2010 (וגם הוא יידון להלן). צו הרחבה נוסף הינו משנת 2015, והינו בתוקף החל מיום 29.6.2015, במסגרתו גם בוטלו צווי ההרחבה הקודמים.

12.
בפתיח לצו ההרחבה משנת 2010 נקבע כי הוראותיו יחולו
"על

כל

העובדים

והמעבידים

בענף

הבניין

בישראל
".
באשר להגדרתו של "עובד" באותו צו הרחבה, הרי שזו הינה כדלקמן: "כל עובד ומנהל עבודה באתר בניה (כהגדרת המונח בצו זה) המועסק בתפקיד שאינו משרדי". בנוסף, מעסיק הוגדר כ"כל מעביד בתחומי הבינוי ו/או תשתיות ו/או עבודות ציבוריות ו/או הנדסה אזרחית ו/או שיפוצים ו/או צמ"ה לרבות כמנוי בסעיפים 45 ו-46 לספר הסיווג האחיד לשנת 1993, אשר פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על כל סעיפים המשנה שלהם".

13.

ביחס לאותה הגדרה, שני הצדדים למעשה אינם חלוקים על כך שהחברות הינן אכן חברות העוסקות בענף הבניין. כמו כן, אין ולא הועלתה טענה מפי הנתבעים, ולא נשמעה כל טענה, ולפיה התובע שימש בתפקיד משרדי. לכן, הכחשתם של הנתבעים איננה ברורה לנו, וזאת משני טעמים. תחילה, מהפן הפרוצדוראלי, שכן הנתבעים מעולם לא הבהירו מדוע הם חוזרים בהם למעשה מההודיה הברורה בכתב ההגנה, לעניין זה, וכפי שכבר צוין דלעיל. מעבר לכך, גם בפן המהותי, טענת הנתבעים לא הוסברה ולא נומקה, ונותרה לקונית.

14.
זאת ועוד, וכפי שיפורט להלן בהרחבה בהמשך פסק הדין, הוכח כי הלכה למעשה, החברות אכן עסקו ועוסקות בתקופה הרלוונטית לתביעה בעבודות בתחומי הבניין, וכפי שאף עולה מסיכומי הנתבעים עצמם
[6]
. לענין זה, אנו אף מאמצים את נימוקי התובע ביחס למחלוקת זו, וכפי שהתובע מתייחס לנושא זה בסיכומיו[7]

. בכלל זה, התובע הפנה לעדויות שנשמעו לפנינו, מהן עלה כי כלל החברות עסקו בעבודות בניין, וכי גם התובע עבד אצלן בעבודות בניין.

15.
כך למשל, ראו כדלקמן:

א.

עדותו של מר אבו טאהא, עובד ומנהל עבודה לשעבר אצל הנתבעים, שהעיד בפני
נו כי במסגרתו עבודתו אצל הנתבעים, התובע "
היה פועל מרכיב שיש על התבניות
"
[8]
;

ב.
עדותו של
מר
מחאג'נה
,
עובד לשעבר אצל הנתבעים,
שהעיד בפני
נו כי התובע "
היה עובד בתחנת שיש
"[9]

;

ג.

עדותו של מר אגבאריה, עובד של הנתבעת 1, אשר העיד בפני
בית הדין כי תחום העבודה של הנתבעת 5 הינו "עבודות שלד, בניה"[10]

, ולגבי הנתבעות 1 ו-3, הרי ש"
גם הוא קבלן משנה שלוקח לפעמים עבודות שלד, גם בנייה וגם זה, כל מיני חלקי עבודה יש בבניין. גם ס. נוף
"
[11]
. אותו עובד גם ציין, כי
התובע עבד עימו באתר בכפר סבא, והוא עבד בתחנת שיש – הן במסגרת עבודתו בנתבעת 3 והן בנתבעת 5
;

ד.
עדותו של הנתבע 2, שהינו בעל מניות ומנהל בנתבעת 1, אשר העיד בפני
נו כי "האחים שלי עובדים בענף הבנייה..."[12]

;

ה.
טענתו של הנתבע 4, שהינו בעל מניות ומנהל בנתבעת 3, שציין כי החברה עוסקת ב"עבודות בניה ושיפוצים"[13]

;

ו.
טענתו של הנתבע 6, שהינו בעל מניות ומנהל בנתבעת 5, שמסר כי תחום עיסוק החברה שבבעלותו הינו ב"עבודות ביוב, פיתוח ושיפוצים"[14]

. לענין זה נציין, כי מקובלת עלינו טענתו הנוספת של התובע בהקשר זה, המפנה לסיווג האחיד של ענפי הכלכלה, שם מוגדר כי בענף הבנייה קיים ענף משנה של "גימור בניין" (ענף ראשי 43 – עבודות בניה מיוחדות), וכאשר עבודות גימור בניין כוללות "עבודת איטום ובידוד" וכן "עבודת טיח".

16.

אשר על כן, עמדת התובע ביחס למחלוקת שבנדון מתקבלת, ואנו מסיקים כי צווי ההרחבה בענף הבניין אכן חלים על העסקתו של התובע אצל הנתבעים, ועל כן את זכויותיו יש לגזור ולבחון לפי צווים אלה.

ג.2.
המחלוקת השניה בין הצדדים – טענתו של התובע לפיקטיביות של תלושי השכר

17.
בטרם ניגש לבירור הסעדים שלהם עותר התובע, ובכלל זה ביחס להכרעה בדבר שכרו הקובע לחישוב זכויותיו, נעמוד על טענה נוספת שאותה הוא מעלה, והיא הטענה לגבי פיקטיביות תלושי השכר.
לטענתו של התובע, תלושי השכר שנמסרו לו על ידי הנתבעים הינם פיקטיביים, והם אינם משקפים את מהות התשלומים והשכר שאותם הוא קיבל מהנתבעים. מנגד, הנתבעים מתכחשים לטענה זו, והם טוענים כי שכרו של התובע התקבל בצורות שונות: לעיתים בהעברות בנקאיות, לעיתים בהמחאות ולעיתים במזומן. עוד הם טוענים, כי תלושי השכר שניתנו לתובע הינם אותנטיים ומדויקים.

18.
ביחס למחלוקת זו, נציין כי הלכה היא כי תלושי השכר מהווים ראיה לאמיתות הנתונים המפורטים בהם, ונטל הראייה לסתור את תוכנם הינו על הטוען. משמע, על התובע מוטל הנטל להוכיח את טענתו כי תלושי השכר פיקטיביים. נפנה ביחס לכך לפסיקת בית הדין הארצי לעבודה, כדלקמן[15]

:

"ככל שמדובר בהוכחת תשלום שכר, על המעביד להציג הוכחה לביצוע התשלום בפועל – מסמך המעיד על העברה בנקאית, המחאה שנמסרה לעובד, אישור חתום על ידי העובד, וכיו"ב. נוסיף, כי משקל
הראיה שבהגשתה מרים המעביד את נטל הראייה תלוי בנסיבות המקרה. כך, אם מדובר
במקום עבודה שהוא חברה בע"מ או עסק, החייב בניהול ספרי חשבונות ולו הנהלת חשבונות מסודרת, והשכר משולם לעובד באמצעות המחאה או העברה לחשבון הבנק של העובד, ככלל על המעסיק להציג מסמך המעיד על תשלום השכר בפועל, ובהעדר הסבר משכנע לאי הצגת המסמך לא ירים את נטל הראיה המוטל עליו."


19.

בענייננו, התובע בחקירתו הנגדית התבקש להסביר מהי הפיקטיביות הנטענת על ידו, של תלושי השכר, והוא נשאל "להראות מה פיקטיבי ומה לא", ועל כך הוא השיב כי "לא יודע"
[16]
. בהמשך, התובע שב ונשאל באשר לפיקטיביות תלושי השכר, ושוב הוא השיב כי הוא אינו יודע לקרוא, וכי הוא התעניין רק במשכורת שהוא קיבל
[17]
.
אולם, אין בתשובות אלה כדי להוכיח דבר לחובת התובע. נציין בעניין זה, כי התרשמנו שהתובע הינו אדם מן הישוב, וכי כל מבוקשו היה להתפרנס מעבודתו אצל הנתבעים, וכי בכלל זה, הוא לא נתן את דעתו לאפשרות שהנתבעים אינם פועלים על פי הדין. על כן, אין בתשובות אלה כדי לקעקע את גרסתו של התובע.

20.
עוד נציין בהקשר זה, כי התובע העיד בפני
נו באמצעות מתורגמן, ולאחר שבתצהירו צוין כי הוא אינו שולט בשפה העברית
[18]
. בנוסף, התובע אף ציין בפני
נו כי הוא סיים ללמוד בכיתה ז', וכי הוא אינו יודע לקרוא. בהמשך להתרשמותנו הכללית בדבר אמינותו של התובע וגרסתו המהימנה וכפי שזו הועלתה בפני
נו, גם בנקודה ספציפית זו בחרנו לקבל את הדברים. בנסיבות אלה, גם טענת הנתבעים ולפיה התובע לא מחה ב'זמן-אמת' ובעת העסקתו כנגד הפרת זכויותיו, וזאת רק לאחר שהוא סיים את עבודתו אצל הנתבעים, אין בה כשלעצמה כדי לדחות את הטענה לפיקטיביות של תלושי השכר.

21.
לעומת עדותו של התובע, שהיתה כאמור לעיל אמינה ורציפה, הרי שנציין באופן כללי, כי חקירתם הנגדית של כלל עדי הנתבעים – הנתבעים האישיים (הנתבעים 2, 4 ו-6), וכן אחיהם הנוסף, מר
עתאמנה, הציגה תשובות מבולבלות וסותרות, תוך כדי שכלל עדי הנתבעים מקפידים להשיב שוב ושוב, ביחס לכלל השאלות שהופנו כלפיהם, תשובות בנוסח "לא זוכר", "
איך אני אזכור
", "
אתה מדבר על 4-5 שנים. אתמול איני זוכר מה אכלתי
",
וכיו"ב תשובות כגון דא (לשם הדוגמא, הנתבע 2 השיב 28 פעמים[!] בחקירתו הנגדית תשובות שכאלה
[19]
).

22.
כך הוא הנכון גם ביחס למחלוקת הספציפית, וביחס לתלושי השכר של התובע. בחקירתו הנגדית נשאל הנתבע 2, הכיצד ייתכן שדו"חות הנוכחות של התובע שהוגשו לתיק בית הדין על ידי הנתבעים עצמם[20]

, ואשר היוו את הבסיס לחישוב שכרו אצל הנתבעים, מלמדים כי התובע עבד לטענת הנתבעים בימי חג. כל זאת, כאשר הנתבעים ציינו מנגד, כי כלל עובדי החברות ואף התובע, לא היו עובדים במועדים שכאלה, ועבודות בניין לא היו מתבצעות בחגים (של הדת היהודית או של הדת המוסלמית).

23.
דא עקא, שהנתבע 2 לא ידע להסביר סתירה ותמיהה זו, ותשובותיו היו מעורפלות ומגומגמות. ראו ביחס לכך בדיאלוג הבא
[21]
:

"ש:
בחגים של המוסלמים והיהודים אתם לא עובדים?
ת:
בחגים של יהודים לא עובדים וגם לא בחגים המוסלמים. בחגים של הנוצרים כן עובדים.
ש:
בכרטיס הנוכחות שהצגתי לך כעת, בחודש 01/04/2013, נפל חג הפסח, איך רשום בכרטיסי הנוכחות שהתובע עבד?
ת:
איך אני אזכור? אבל הוא לא עבד פה, אין פה חתימה.
ש:
למה כוונתך?
ת:
אין חתימה של מנהל הצוות. החתימה נמצאת למטה ולא למעלה. יש סימן אך אין חתימה. לשאלת בית הדין, מדוע יש סימון על גבי המסמך, האם באותו היום היה חג? כאשר בית הדין מבהיר לי שהתשובה לכך הינה חיובית אני משיב שיכול להיות שהכרטיס מתנהל דרך מנהל העבודה שלי ואני לא יודע אם באותו היום היה חג או לא.
ש:
אני אומר לך שהיה חג?
ת:
אני לא זוכר. זה מלפני 6 שנים אחורה. אני שומע את הערת בית הדין כי היה חג באותו היום.
ש:
ב-31/03/2013 היה ערב חג פסח, ורשום שהתובע עבד, חתימה של מי זה?
ת:
מנהל העבודה. אם יש חותמת שלו, אז זה מנהל העבודה.
ש:
יכול להיות שהוא לא עבד בערב חג של פסח?
ת:
אנחנו עובדים בערב חג, אני עובד בערב חג. אם אתה אומר שהוא לא עבד אבל אצלי בכרטיס מופיע שהוא עבד עם חתימה של מנהל העבודה אז הוא עבד, הוא יכול להגיד את מה שהוא רוצה, אבל אצלי מופיע שהוא עבד.
ש:
ב- 16/04/2013, תבדוק לי בבקשה באם הוא עבד?
ת:
כן. לפי הרישום הוא עבד.
ש:
ואם אני אומר לך שאתה לא עבדת והוא לא עבד ואף אחד לא עבד, כי זה היה יום העצמאות, מה תאמר על כך?
ת:
אני לא זוכר. באמת אני לא זוכר מזה 6 שנים אחורה. איך אני אזכור
."

24.
תמונה דומה עלתה מחקירתו הנגדית של הנתבע 6
[22]
:

"ש:
מפנה לחודש 02/2015, זה מסמך שלכם ואתם ערכתם אותו נכון?
ת:
זה עניין של בילאל.
ש:
ביום 29 הוא עבד?
ת:
אני לא יודע.
ש:
ב-30 הוא עבד?
ת:
אני אומר לך מה שהעביר לי בילאל בשביל לשלם לו אני שילמתי.
ש:
ממתי יש בחודש פברואר 29 ו-30?
הערת בית הדין: העד מחייך ולא עונה.
"

25.
לבסוף, ראו גם בחקירתו הנגדית של הנתבע 4
[23]
:

"ש:
ב-08/08/2013, בכרטיס הנוכחות שלך ציינת שהוא עבד, אם זה רשום שהוא עבד אז נכון שהוא עבד, נכון?
ת:
אני לא זוכר. אתה שואל אותי הרבה שאלות שאיני זוכר.
ש:
ב-08/08/2013?
ת:
אם רשום שעבד, אז הוא עבד.
ש:
אם אני אומר לך שבאותו יום הוא לא עבד והיה חג הפסקת צום עיד אל פיטר?
ת:
אז איך שולם אם לא עבד, אנו משלמים ככה?
ש:
אם אני אומר לך שהוא לא עבד בכלל?
ת:
אם רשום שהוא עבד, אז הוא עבד
."

26.
למותר גם לציין, ובכל הקשור לאותם "דו"חות נוכחות" ואשר הוגשו לעיוננו, כי הלכה למעשה אין המדובר בדו"חות נוכחות כלל ועיקר, כי אם בטבלה שאינה חתומה על ידי התובע, ובה לא מצוינות שעות עבודה מדויקות, אלא נכתב המספר הכללי "8" ביחס ליום עבודה נטען. זאת ועוד, אותם "דו"חות נוכחות" חתומים לכאורה על ידי מנהל עבודה בנתבעים, אולם הנתבעים כלל לא הבהירו באיזה גורם בדיוק המדובר
[24]
, והוא אף לא הובא לעדות.

27.
לשיטתנו, אין המדובר כלל במסמכים מהימנים, ובוודאי גם שלא ניתן ללמוד מהם מה היו שעות עבודתו המדויקות של התובע. באמור יש גם כדי ללמד, באופן כללי, כי ישנו צל כבד על מסמכי הנתבעים ובכל הקשור לאופן העסקתו של התובע, וכך הוא הנכון כאמור באופן ספציפי באשר לדו"חות הנוכחות של התובע, שהיוו את הבסיס לחישוב שכרו וכפי שזה בא לידי ביטוי בתלושי השכר שלו.

28.
קיימות ראיות נוספות לכך, ואנו מפנים בהקשר זה לטענות התובע בסיכומיו. כך למשל, נפנה לדו"חות איכון הטלפון הנייד של התובע (שהיה רשום באותה עת על שם אשתו, אולם היה בשימוש על ידו
[25]
), שהוגשו אף הם לתיק בית הדין. מאותם דו"חות עולה כי התובע שהה באזור המרכז ובאזורים שבהם הוא עבד, במועדים שבהם הנתבעים ציינו משום-מה שהוא לא עבד, והיה בחופש, וכך גם להפך, כאמור לעיל. למותר גם לציין, כי גם לתמיהה זו לא ניתנה כל תשובה בחקירתם הנגדית של עדי הנתבעים
[26]
.

29.
מעבר לאמור לעיל עד כה, נציין דוגמא נוספת: הנתבע 2 גם לא יכול היה להסביר בחקירתו הנגדית, מדוע ולמה הנתבעת 1 שילמה את שכרו של התובע, במשך חודשים רבים שבהם הוצא לו תלושי שכר דווקא על ידי הנתבעת 3 או הנתבעת 5. ראו ביחס לכך גם בדיאלוג הבא
[27]
:

"ש:
לגבי כרטיסי הנהלת חשבונות שאתה צירפת, נספח ג' לתצהירך, חודש 10/2013, שולם בהעברה בנקאית של מי? למה ההעברה הינה מא. מיגס ולא מס. נוף למרות שהוא עבד שם אז?
ת:
אני לא זוכר.
ש:
בחודש 11/2013, מציג לך את התלוש של ס. נוף, מדוע החברה שלך שילמה את המשכורת של התובע?
ת:
מה ששייך לס. נוף לא קשור אלי. אני לא זוכר מדוע שילמתי, צריך לחזור למשרד ולבדוק את הנתונים, זה היה מלפני 6 שנים
."

30.
בדומה, כאשר הנתבע 6 נשאל "
אני מפנה אותך לתלוש 02/2015, אנו רואים שהשכר שלו הוא 5,000 ₪, למה המשכורת שלו שולמה מא. מיגס?
", הוא ענה "לא יודע"
[28]
.
מצידו של הנתבע 4, הרי שהוא לא ידע להסביר תמיהה וסתירה נוספת, והיא זו הקיימת בין המצוין בתלושי השכר שהוצאו לתובע על ידי הנתבעת 3 (הנמצאת בשליטתו של הנתבע 4), לבין השכר ששולם לו בפועל: "
ש: אני מפנה לכרטיס חשבון של התובע, מציג לך העברה בנקאית על סך 5,000 ₪, איך תספק תשובה לגבי הפער בין ה-4,000 ₪ לבין הסכום שהועבר בפועל של 5,000 ₪? ת: אני לא זוכר
"
[29]
.

31.
סתירה נוספת שהיתה קיימת – וראוי לציין כי קיימות סתירות רבות ונוספות (וראו הדוגמאות המובאות בסיכומי התובע), והיא זו שבין עדותו של הנתבע 2 לבין עדותו של מר עתאמנה – מי שהינו כזכור אחיהם של הנתבעים האישיים, ומי שאף היה אחראי על עבודתו של התובע
[30]
, היתה כדלקמן: מחד, הנתבע 2 טען לגבי העברת המשכורת לתובע, כי "לא קיים דבר כזה שאעביר לו במעטפה"
[31]
; מנגד, מר עתאמנה – אחיו של הנתבע 2, טען בשונה, כי "
אני הייתי מוסר מעטפות שזו משכורת ומה שביקשו ממני למסור לפועלים
"
[32]
.

32.
מעבר לאמור לעיל עד כה, הונחו לפנינו מספר ראיות נוספות מטעם התובע: תלושי שכר של התובע, צילומים של מספר המחאות שקיבל התובע מהנתבעים, תדפיסי עובר-ושב מחשבונו של התובע. מנגד, הוצג על ידי הנתבעים תדפיס המעיד על אופן התשלומים שבוצעו לתובע, התואם לטענתם את השכר שצוין בתלושי השכר של התובע, לבין החודשים הרשומים שם[33]

.

33.
לאחר עיון בכלל הראיות שבנדון, והשוואה בין שכר "לתשלום" שצוין בתלושי שכרו של התובע, לבין השכר שהועבר אליו בפועל או שנרשם על גבי ההמחאות שהועברו לידו, אנו מסיקים כי אין כל התאמה בין מסמכים אלה. בחלק ניכר מחודשי עבודתו של התובע, אין כל התאמה בין שכר הנטו שצוין בתלושי השכר של התובע, לבין מה ששולם לו בפועל. זאת ועוד, במרבית חודשי עבודתו של התובע (וגם כאלה שבהם הוא לכאורה בנתבעת 3 או בנתבעת 5), שכרו שולם באמצעות הנתבעת 1.
34.
באשר לתלושי השכר של התובע – כדי להבהיר ביתר הרחבה את הדברים שצוינו כעת, נערוך להלן השוואה בין רישומי המשכורות שצוינו באסמכתאות, כאמור לעיל, לבין השכר ששולם לתובע
[34]
:

-
חודש 2/2012 – בתלוש השכר צוין שכר לתשלום בגובה 2,700 ₪. לא הוגש תדפיס עו"ש.
-
חודש 3/2012 – בתלוש השכר שקיבל התובע צוין שכר לתשלום בגובה 4,800 ₪. בתדפיס העו"ש של התובע לא צוינה "משכורת", אולם צוינה הפקדת מזומן בסך 5,000 ₪.
-
חודש 4/2012 – בתלוש השכר שקיבל התובע צוין שכר לתשלום בגובה 7,000 ₪. בתדפיס העו"ש של התובע צוינה העברה "משכורת" בסך 5,000 ₪.
-
חודש 5/2012 – בתלוש השכר שקיבל התובע צוין שכר לתשלום בגובה 5,000 ₪. בתדפיס העו"ש של התובע צוינה העברה "משכורת" בסך 5,000 ₪.
-
חודש 6/2012 – בתלוש השכר שקיבל התובע בתלוש השכר שקיבל התובע צוין שכר לתשלום בגובה 5,000 ₪. בתדפיס העו"ש של התובע צוינה העברה
"משכורת" בסך 5,000 ₪.
-
חודש 7/2012 – בתלוש השכר שקיבל התובע צוין שכר לתשלום בגובה 5,000 ₪.
בתדפיס העו"ש של התובע צוינה העברה "משכורת" בסך 5,000 ₪.
-
חודש 8/2012 – לא צורף תלוש שכר. בתדפיס העו"ש של התובע צוינה העברה "משכורת" בסך 5,000 ₪.
-
חודש 9/2012 – לא צורף תלוש שכר. בתדפיס העו"ש של התובע צוינה הפקדת המחאה על סך 5,000 ₪.
-
חודש 10/2012 – לא צורף תלוש שכר. בתדפיס העו"ש של התובע צוינה הפקדת המחאה על סך 5,000 ₪ מחשבון על שם "אסמאעיל מוחמד".
-
חודש 11/2012 – לא צורף תלוש שכר. בתדפיס העו"ש של התובע צוינה הפקדת המחאה על
סך 5,000 ₪ מחשבון על שם "אסמאעיל מוחמד".
-
חודש 12/2012 – לא צורף תלוש שכר. בתדפיס העו"ש של התובע צוינה הפקדת המחאה על סך 5,000 ₪ מחשבון על שם הנתבעת 1.
-
חודש 1/2013 – בתלוש השכר שקיבל התובע צוין שכר לתשלום בסך 5,500 ₪. בתדפיס העו"ש של התובע צוינה העברת משכורת על סך 5,000 ₪, מחשבון על שם הנתבעת 1.
-
חודש 2/2013 – בתלוש השכר שקיבל התובע צוין שכר לתשלום בסך 4,500 ₪. בתדפיס העו"ש של התובע צוינה העברת משכורת על סך 5,500 ₪, מחשבון על שם הנתבעת 1.
-
חודש 3/2013 – בתלוש השכר שקיבל התובע צוין שכר לתשלום בסך 5,000 ₪. בתדפיס העו"ש של התובע צוינה העברת משכורת על סך 5,000 ₪ מחשבון על שם הנתבעת 1.
-
חודש 4/2013 – בתלוש השכר שקיבל התובע צוין שכר לתשלום בסך 5,000 ₪. בתדפיס העו"ש של התובע צוינה העברת משכורת על סך 5,000 ₪ מחשבון על שם הנתבעת 1.
-
חודש 5/2013 – בתלוש השכר שקיבל התובע צוין שכר לתשלום בסך 5,000 ₪. בתדפיס העו"ש של התובע צוינה העברת משכורת על סך 5,000 ₪ מחשבון על שם הנתבעת 1.
-
חודש 6/2013 – בתלוש השכר שקיבל התובע צוין שכר לתשלום בסך 5,000 ₪. בתדפיס העו"ש של התובע צוינה העברת משכורת על סך 5,000 ₪ מחשבון על שם הנתבעת 1.
-
חודש 7/2013 – בתלוש השכר שקיבל התובע צוין שכר לתשלום בסך 6,250 ₪. בתדפיס העו"ש של התובע צוינה העברת משכורת על סך 5,000 ₪ מחשבון על שם הנתבעת 1.
-
חודש 8/2013 – בתלוש השכר שקיבל התובע צוין שכר לתשלום בסך 4,000 ₪. בתדפיס העו"ש של התובע צוינה העברת משכורת על סך 6,250 ₪ מחשבון על שם הנתבעת 1.
-
חודש 9/2013 – בתלוש השכר שקיבל התובע צוין שכר לתשלום בסך 4,500 ₪. בתדפיס העו"ש של התובע צוינה העברת משכורת על סך 5,000 ₪ מחשבון על שם הנתבעת 1.
-
חודש 10/2013 – בתלוש השכר שקיבל התובע צוין שכר לתשלום בסך 5,000 ₪. בתדפיס העו"ש של התובע צוינה העברת משכורת על סך 5,000 ₪ מחשבון על שם הנתבעת 1.
-
חודש 11/2013 – בתלוש השכר שקיבל התובע צוין שכר לתשלום בסך 5,000 ₪. בתדפיס העו"ש של התובע צוינה העברת משכורת על סך 5,000 ₪ מחשבון על שם הנתבעת 1.
-
חודש 12/2013 – בתלוש השכר שקיבל התובע צוין שכר לתשלום בסך 5,000 ₪. בתדפיס העו"ש של התובע צוינה העברת משכורת על סך 5,000 ₪ מחשבון על שם הנתבעת 1.
-
חודש 1/2014 – בתלוש השכר שקיבל התובע צוין שכר לתשלום בסך 3,000 ₪. בתדפיס העו"ש של התובע צוינה הפקדת משכורת על סך 5,000 ₪ מחשבון על שם הנתבעת 1. כמו כן, התובע צירף כראיה צילום של המחאה מאת הנתבעת 1 על סך 5,000 ₪[35]

.
-
חודש 2/2014 – בתלוש השכר שקיבל התובע צוין שכר לתשלום בסך 5,000 ₪. מעיון בתדפיס העו"ש של התובע, לא עולה כי תשלום בגובה סכום זה, אכן הופקד או הועבר בעת הרלוונטית לחשבונו של התובע. עם זאת, צוינה הפקדת המחאה ביום 21.2.2014 בסך של 3,000 ₪ מחשבון מספר 22334, כאשר המקור לתשלום לא הוכח.
-
חודש 3/2014 – בתלוש השכר שקיבל התובע צוין שכר לתשלום בסך 5,000 ₪. בתדפיס העו"ש של התובע צוינה הפקדת המחאה בסך 5,000 ₪ מחשבון מספר 22334, כאשר המקור לתשלום לא הובהר.
-
חודש 4/2014 – בתלוש השכר שקיבל התובע צוין שכר לתשלום בסך 4,500 ₪. מעיון בתדפיס העו"ש של התובע, לא עולה כי תשלום בגובה סכום זה, אכן הופקד או הועבר בעת הרלוונטית לחשבונו של התובע. עם זאת, צוינה הפקדת המחאה ביום 22.4.2014 בסך של 5,000 ₪ מחשבון מספר 22334, כאשר המקור לתשלום לא הוכח.
-
חודש 5/2014 – בתלוש השכר שקיבל התובע צוין שכר לתשלום בסך 5,000 ₪. בתדפיס העו"ש של התובע מצוין כי הופקד מזומן בסך של 5,000 ₪.
-
חודש 6/2014 – בתלוש השכר שקיבל התובע צוין שכר לתשלום בסך 4,000 ₪. בתדפיס העו"ש של התובע מצוין כי הופקד מזומן בסך של 5,000 ₪.
-
חודש 7/2014 – בתלוש השכר שקיבל התובע צוין שכר לתשלום בסך 4,000 ₪. בתדפיס העו"ש של התובע צוינה הפקדת המחאה על סך 5,500 ₪ מחשבון על שם הנתבעת 1. כמו כן, התובע צירף כראיה צילום של המחאה מאת הנתבעת 1 על סך 5,500 ₪[36]

.
-
חודש 8/2014 – בתלוש השכר שקיבל התובע צוין שכר לתשלום בסך 5,000 ₪. בתדפיס העו"ש של התובע מצוין כי הופקד מזומן בסך של 5,000 ₪.
-
חודש 9/2014 – בתלוש השכר שקיבל התובע צוין שכר לתשלום בסך 5,000 ₪. בתדפיס העו"ש של התובע צוינה הפקדת משכורת על סך 5,000 ₪ מחשבון על שם הנתבעת 1.
-
חודש 10/2014 – צורפו שני תלושי שכר שהוצאו על ידי הנתבעת 3 ועל ידי הנתבעת 5, כאשר בראשון מביניהם (שהוצא על ידי הנתבעת 3) צוין שכר לתשלום בסך 5,200 ₪, ואילו בשני מביניהם (שהוצא על ידי הנתבעת 5) צוין שכר לתשלום בסך 4,000 ₪. בתדפיס העו"ש של התובע צוינה הפקדת משכורת על סך 5,000 ₪ מחשבון על שם הנתבעת 1.
-
חודש 11/2014 – בתלוש השכר שקיבל התובע צוין שכר לתשלום בסך 5,000 ₪. בתדפיס העו"ש של התובע צוינה הפקדת משכורת על סך 5,000 ₪ מחשבון על שם הנתבעת 1.
-
חודש 12/2014 – בתלוש השכר שקיבל התובע צוין שכר לתשלום בסך 5,000 ₪. בתדפיס העו"ש של התובע לא צוין תשלום זהה.
-
חודש 1/2015 – בתלוש השכר שקיבל התובע צוין שכר לתשלום בסך 5,000 ₪. בתדפיס העו"ש של התובע מצוין כי הופקדה המחאה בסך של 5,000 ₪ מחשבון מספר 32828 – התואם את מספר חשבונה של הנתבעת 5, וכפי שמספר זה מופיע על גבי העתק המחאה מיום 20.8.2015.
-
חודש 2/2015 – בתלוש השכר שקיבל התובע צוין שכר לתשלום בסך 5,000 ₪. בתדפיס העו"ש של התובע צוינה הפקדת משכורת על סך 5,000 ₪ מחשבון על שם הנתבעת 1.
-
חודש 3/2015 – בתלוש השכר שקיבל התובע צוין שכר לתשלום בסך 5,000 ₪. בתדפיס העו"ש של התובע צוינה הפקדת משכורת על סך 5,000 ₪ מחשבון על שם הנתבעת 1.
-
חודש 4/2015 – בתלוש השכר שקיבל התובע צוין שכר לתשלום בסך 5,000 ₪. בתדפיס העו"ש של התובע צוינה הפקדת משכורת על סך 5,000 ₪ מחשבון על שם הנתבעת 1.
-
חודש 5/2015 – בתלוש השכר שקיבל התובע צוין שכר לתשלום בסך 5,000 ₪. בתדפיס העו"ש של התובע צוינה הפקדת משכורת על סך 5,000 ₪ מחשבון על שם הנתבעת 1.
-
חודש 6/2015 – בתלוש השכר שקיבל התובע צוין שכר לתשלום בסך 5,000 ₪. בתדפיס העו"ש של התובע צוינה משכורת על סך 5,000 ₪ מחשבון המזוהה עם הנתבעת 1.
-
חודש 7/2015 – בתלוש השכר שקיבל התובע צוין שכר לתשלום בסך 5,900 ₪. בתדפיס העו"ש של התובע צוינה הפקדת משכורת על סך 5,000 ₪ מחשבון על שם הנתבעת 5.
-
חודש 8/2015
(שבו סיים התובע עבודתו אצל הנתבעים) – בתלוש השכר שקיבל התובע צוין שכר לתשלום של 4,850 ₪ בגין "פיצויים". בנוסף, צורפו לתיק בית הדין, באמצעות נספחים לתצהירו של התובע, שתי המחאות מאת הנתבעת 5. הראשונה הינה על סך 5,750 ₪ ואילו השניה על סך 5,000 ₪.
בתדפיס העו"ש של התובע לא צוין כי המחאות אלו אכן נפרעו
. עוד צוין, כי באותה עת הופקד על ידי התובע מזומן, אם כי לא בסכום המופיע על גבי תלוש השכר.

35.

באשר לתדפיס הנהלת חשבונות –
עיון בתדפיס הנהלת חשבונות שצורף לתיק בית הדין על ידי הנתבעים
[37]
, מעלה כי השכר אשר צוין על גבי אותו תדפיס, אכן תואם את התשלום אשר צוין על גבי תלושי השכר של התובע. עם זאת, בתדפיס הנדון חסרים נתונים לגבי חודשי העבודה הבאים: 10/2012, 11/2012, 12/2012, 6/2013, 7/2013, 11/2014 ו-12/2014. בנוסף, לגבי חודשים 10/2012, 11/2012 ו-12/2012, ספציפית, ממילא לא הוצגו בפני
נו תלושי שכר של התובע. באשר לחודשים 6/2013, 7/2013, 11/2014 ו-12/2014, ספציפית, שבהם כן קיימים תלושי שכר של התובע, הרי שהנתבעים לא סיפקו הסבר המניח את הדעת לפשר העדר רישום השכר שלכאורה שולם לתובע, במסגרת אותו התדפיס.

36.
זאת ועוד, חלק מעדי הנתבעים העידו על תשלום במזומן לעובדי הנתבעים (כזכור,
מר עתאמנה, שהינו אחיהם של הנתבעים האישיים, העיד כי "
אני הייתי מוסר מעטפות שזו משכורת ומה שביקשו ממני למסור לפועלים
"), וכפי שגם צוין במפורש בכתב ההגנה שהוגש מטעם הנתבעים.
אולם, הנתבעים לא הביאו בפני
בית הדין כל ראיה של ממש, ממנה ניתן ללמוד על אותם תשלומים שהועברו לידי התובע במזומן, ובכל הקשור לסכום המדויק, לא הובהר מתי הוא נמסר לתובע ועל ידי מי הוא נמסר.

37.
ראו ביחס לכך גם הדיאלוג הבא, שנערך בדיון המוקדם, המלמד אף הוא – פעם נוספת, על "הזגזוג" בגרסאותיהם של הנתבעים, והפעם ביחס לשאלת התשלום במזומן[38]

:

"ב"כ התובע: בדרך כלל, התובע היה מקבל חלק משכרו בהעברה בנקאית ואת היתרה במעטפה במזומן.
ב"כ הנתבעים: השכר של התובע שולם או באמצעות צ'קים או בהעברה בנקאית. לא היו מעטפות ולא מזומנים.
ב"כ התובע: אני מפנה לכתב ההגנה ציינו במפורש שגם היו מעבירים לתובע גם במעטפה.
ב"כ הנתבעים: אני מעיין כעת בכתב ההגנה שהוגש על ידי העו"ד הקודם ואני רואה שאכן המשכורת שולמו לעיתים במזומן
."

38.
לטעמנו, המסקנות העולות מהראיות והעדויות, כפי שציינו אותן דלעיל, הינן כדלקמן:

ראשית
, במספר חודשי עבודה לא מבוטלים, השכר שהתקבל לידיו של התובע כלל וכלל אינו תואם את זה אשר צוין בתלושי שכרו;

שנית
, בחודשים בהם קיימת אי התאמה בין השכר שנרשם בתלושי השכר לזה שהתקבל בפועל לידי התובע, לא הובררה מהות ופשר אותה אי התאמה. נזכיר ביחס לכך, כי אומנם הנטל על התובע להוכיח את טענת הפיקטיביות של תלושי השכר, אך מנגד – מוטל על הנתבעים הנטל להוכיח כי התשלום המצוין על גבי תלושי השכר אכן התקבל לידי התובע, וכפי שנטען על ידם;

שלישית
, למדנו כי הנתבעת 1, אשר טענה כי היא היתה מעסיקתו של התובע במשך תקופת עבודה מוגבלת בזמן, בפועל היתה המקור העיקרי לתשלום שכרו של התובע כמעט לאורך כל תקופת עבודתו, וזאת גם כאשר הוא עבד לפי הנטען בנתבעת 3 או בנתבעת 5, וכל זאת אף בניגוד לציון מעסיקתו הנטענת של התובע בתלושי השכר.

39.
עוד יש לציין בהקשר זה את אי-העדתו של גורם בנתבעת, מלבד הנתבעים האישיים (שהינם כזכור מנהלי ובעלי החברות, וגם אחים), שהיה האחראי בחברות על נושא תשלום השכר.
ביחס לכך נפסק זה מכבר, כי "מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו"[39]

.

40.
עוד נזכיר את ההלכה, ולפיה אי-הבאת עד ו/או ראיה רלוונטית פועלת לחובת הצד שנמנע מהצגתם, ואשר היה לו אינטרס לעשות כן. כך הוא הנכון לגבי מקרה זה. בהקשר זה נקבע על ידי בית המשפט העליון, כדלקמן[40]

:

"לעיתים, הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתי, באופן דומה לראיה נסיבתית, וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראייה. התנהגות כגון דא, בהעדר הסבר אמין וסביר – פועלת לחובתו של הנוקט בה, שכן היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה. כאשר בפי בעל דין הסבר סביר ואמין לאי העדתו של עד מטעמו או לאי הגשת ראיה מצידו, ישמיט ההסבר את הבסיס מתחת לקיומה של החזקה שנוצרה לחובתו בשל אי הבאת הראיה."

41.
לעמדתנו, לנוכח כלל אי-ההתאמות וכפי שאלה צוינו דלעיל בהרחבה, אשר מערערות את אמיתות תוכנם של תלושי השכר, הרי שאין די בתלושי השכר ותדפיסי הנהלת החשבונות של הנתבעים כדי לשכנע כי התשלומים שאותם קיבל התובע, וככל שהוא אכן קיבל אותם (טענה שממילא לא הוכחה, כאמור לעיל), הינם זהים לאלה המצוינים על גבי תלושי השכר.

42.
אם כן, המסקנה המתבקשת הינה כי תלושי השכר כלל אינם משקפים את שכרו של התובע, כפי ששכרו התקבל אצלו בפועל, וכי תלושי השכר של התובע אכן היו פיקטיביים. כפועל יוצא מקביעתנו שבנדון,
ניתן לקבוע באופן ברור וכפי העולה מראיות נוספות שהוצגו בפני
נו, כי הנתבעים גם לא שילמו לתובע את זכויותיו הסוציאליות והקוגנטיות שאותן הן היו צריכים לשלם לו על פי דין. כך למשל, אין מחלוקת בהקשר זה כי הפרשות פנסיוניות כלל לא בוצעו לתובע על ידי מי מטעם הנתבעים, וזאת לגבי כלל תקופת העסקתו.

43.
לבסוף, יש גם להסיק כי הלכה למעשה, התובע הועסק למעשה על ידי כלל החברות, יחדיו, במשך כל תקופת העסקתו (לסוגיית חיובם של הנתבעים האישיים נתייחס בהמשך פסק הדין). אנו אף דוחים מכל וכל את טענת הנתבעים, כי המדובר בתקופות העסקה נפרדות ונבדלות, שאין לחבר ביניהן. ודוק – הנתבעים לא הציגו כל הסכם עבודה שנחתם עם התובע, עם מי מבין החברות. מנגד, התובע טען כי הוא עבד כל הזמן באותה העבודה ובאותו התפקיד, וללא כל ידיעה באשר להעברתו בין החברות. גרסה זו אמינה ומקובלת עלינו, ולא נסתרה כלל, וכפי שנסביר בפירוט רב בהמשך פסק הדין, בחלק המתייחס לשאלה מיהו המעסיקי/ם של התובע.

44.
באשר לשכר הקובע של התובע –
משעה שקבענו כי תלושי השכר של התובע הינם פיקטיביים, הרי שנדחית טענת הנתבעים באשר לגובה שכרו של התובע, כפי שזה מופיע בתלושי השכר. ביחס לכך, התובע טען כי בנוסף לשכר שהועבר לו מדי חודש ואשר הופקד בחשבון הבנק שלו על ידי הנתבעים, הוא נהג לקבל מהנתבעים סכום נוסף במזומן, כך ששכרו החודשי נע בין 9,000 ₪ נטו ל-11,000 ₪ נטו.

45.
לטענתו של התובע, שכרו הוגדר על בסיס יומי, ובאופן הבא: בתחילת עבודתו שולם לו על ידי הנתבעים סך של 350 ₪ נטו ליום עבודה, החל מתחילת שנת 2014 שולם לו סך של 380 ₪ נטו ליום עבודה, והחל מתחילת שנת 2015 שולם לו סך של 400 ₪ נטו ליום עבודה. על גרסה זו הוא חזר בפני
נו בחקירתו הנגדית[41]

. התובע הוסיף וטען, כי הוא קיבל סך של כ-5,000 ₪ בהעברה בנקאית מדי חודש, ועוד השלמה של שכר "לפעמים 6,000, לפעמים 7,000"
[42]
.

46.
התובע הוסיף וטען לגבי השכר שהתקבל במזומן, כי הוא נהג לשלם באמצעותו תשלומים שוטפים, והוא אף הסביר כי ההסדר של אופן קבלת השכר – כך שחלקו השתלם בהעברה בנקאית וחלקו השתלם במזומן – היה מקובל עליו, מכיוון שכל מה שעניין אותו היה "לקבל את הכסף עבור המשכנתא והוצאות הבית"
[43]
. עוד הוא טען, כי טענת הנתבעים לגבי גובה שכרו (כ-5,000 ₪ בחודש) איננה הגיונית, שכן הוא המפרנס היחידי במשפחתו, ולא ייתכן כי משכורת שכזאת היתה מבטיחה לו קיום בכבוד, לצד סילוק סכומי המשכנתא, הלוואת רכב ותשלומים נוספים
[44]
.
47.
גם כאן, עדותו של התובע בנקודה ספציפית זו, הינה אמינה ומהימנה עלינו, והיא לא נסתרה על ידי הנתבעים. על כן, אנו מאמצים במלואה את גרסת התובע לענין שכרו הקובע. מנגד, מלבד טענה כללית של הנתבעים, אשר הכחישו באופן סתמי ולקוני את גרסת התובע, לא הונחו לפנינו ראיות הסותרות את גרסת התובע, לפיה הוא אכן קיבל השלמה במזומן לשכרו.

48.
שוב נעיר בהקשר זה, כי לא נחתם כל חוזה עבודה בין התובע לבין מי מהנתבעים, והתובע אף לא קיבל הודעה על תנאי שכרו מטעם מי מהנתבעים, כנדרש לפי הוראות הדין. שוב נזכיר ביחס לכך, כי פסיקת בית הדין הארצי לעבודה קובעת כי נטל ההוכחה באשר לסוגית גובה שכרו של התובע רובץ על המעסיק, נטל שלא הורם כלל ועיקר בענייננו.

49.
ראו בהקשר זה בענין סוראל, שם נאמרו הדברים הבאים, היפים לענייננו[45]

:

"נוסף על כך, ובבחינת למעלה מן הנדרש, נפנה להוראות חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (להלן: חוק הודעה לעובד), לפיהן חובה על מעסיק למסור לעובדו בתוך 30 ימים ממועד תחילת ההעסקה הודעה מסודרת על תנאי העסקתו, לרבות אודות שכרו...
אשר לנטל ההוכחה, שעה שמתעוררת מחלוקת בין עובד לבין מעסיקו בעניינים המנויים בחוק הודעה לעובד, קובע סעיף 5 לחוק זה כך: "בתובענה של עובד נגד מעסיקו שבה שנוי במחלוקת עניין מהעניינים לפי סעיף 2, והמעסיק לא מסר לעובד הודעה שהוא חייב במסירתה כאמור בסעיפים 1 או 3, בכלל או לגבי אותו עניין, תהיה חובת ההוכחה על המעסיק בדבר העניין השנוי במחלוקת, ובלבד שהעובד העיד על טענתו באותו עניין, לרבות בתצהיר לפי פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971."
הנה כי כן, בהיעדר חוזה עבודה בכתב, בו ניתן פירוט לגובה שכרו של העובד (על רבדיו השונים) או הודעה לעובד או כל מסמך אחר המלמד על תנאי השכר, החובה מוטלת על המעסיק להוכיח כי השכר ששולם לעובד אינו כנטען על ידו. נטל זה להוכחת גובה שכרו של העובד לא הורם, באשר לא הובאה בהליך לפני בית הדין האזורי אף לא ראשית ראיה לסתור את טענות העובד. למען הסר ספק נציין כי על זהותו של המעסיק, אותו יש לראות אחראי על התשלום הנוסף
."

50.
משעה שהתובע טען כי הוא עבד אצל הנתבעים בהיקף משרה מלאה, 6 ימים בשבוע שהינם 25 ימי עבודה בחודש[46]

, ומשעה שגם ב"כ הנתבעים הודה ש"אני מסכים שהתובע עבד משרה מלאה"[47]

, הרי ששכרו הקובע של התובע יחושב בהתאם לשכרו היומי האחרון וכפי שהוא טוען לו – סך של 400 ₪. נדגיש עם זאת, כי ערכי השכר יחושבו לפי שכר ברוטו, ולא
בערכי נטו וכפי שטוען התובע, וביחס לחלק מרכיבי התביעה.

51.
ודוק – קביעתנו שבנדון מבוססת על כך שהתובע לא הציג בפני
נו כל תחשיב, ובוודאי שלא כזה שהינו מדויק, ביחס לשכר הברוטו שעל בסיסו צריך היה לערוך את התחשיבים[48]

. זאת ועוד, התובע אף לא הבהיר מהי המשכורת הקובעת שלו, לשיטתו, ואף ציין במפורש ששכרו אכן השתנה מדי חודש, בין 9,000 ₪ נטו ל-11,000 ₪ נטו[49]

, כאמור לעיל. מכאן, ששכרו הקובע של התובע לצורך חישוב זכויותיו יעמוד על סך של
10,000 ₪ ברוטו.

52.
באשר לתקופת עבודתו של התובע –
התובע
טען תחילה להעסקה רצופה אצל הנתבעים, החל מיום 15.2.2012 ועד ליום 2.8.2015.
בדיון המוקדם טען התובע לראשונה, כי במהלך
שנת 2012 היתה תקופה של חודשיים או שלושה במהלכה הוא לא עבד עבור הנתבעים[50]

. הנתבעים מצידם מתנגדים לתקופת העבודה שאליה מתייחס התובע, וטוענים לשלוש תקופות עבודה נפרדות, כדלקמן:

בתקופה הראשונה שבמהלכה הוא עבד בנתבעת 1, טוענים הנתבעים כי התובע עבד 6 חודשים, בין יום 15.2.2012 ועד ליום 16.8.2012, מועד שבו הוא חדל להגיע לעבודה על דעת עצמו[51]

. לאחר מכן, התובע שב לעבוד בנתבעת 1 למשך 7 חודשים נוספים, ובין יום 1.1.2013 ועד ליום 31.7.2013[52]

;

בתקופה השניה שבמהלכה הוא עבד בנתבעת 3, טוענים הנתבעים כי התובע עבד 9 חודשים ובין יום 1.1.2013 ועד ליום 30.9.2013[53]

;

לגבי התקופה השלישית, טוענים הנתבעים כי התובע עזב בהסכמה את העבודה בנתבעת 3 ועבר לעבוד בנתבעת 5, שם הוא עבד בין יום 1.10.2013 ועד ליום 31.7.2015[54]

.

53.
לאחר שבחנו את מכלול הראיות בנושא זה, שוכנענו כי יש להעדיף את גרסת התובע על פני גרסת הנתבעים, אשר אינה מתיישבת עם הראיות שנפרסו לפנינו. להלן נפרט את השיקולים אשר בבסיס מסקנתנו זו. ראשית, נזכיר כי כבר קבענו כזכור כי תלושי השכר של התובע הינם פיקטיביים, ועל כן התלושים כלל אינם רלוונטיים להכרעה במחלוקת ולענין תקופת עבודתו של התובע.

54.
שנית, נעיר כי
גרסת התובע לגבי תקופת עבודה רציפה אצל הנתבעים, ועם הפסקה קצרה של כחודשיים, לא נסתרה.
כך מסר התובע במהלך חקירתו הנגדית[55]

:
"ש: כשסיימת לעבוד אצל בונה ריינה והתחלת לעבוד אצל הנתבעים אחרי שסיכמת עם בילאל עבדת תקופה ואז היתה הפסקה נכון?
ת: רבתי עם בן דודו עמאד.
ש: אחרי שרבת כמה זמן לא עבדת אצלם?
ת: לא זוכר אולי חודשיים, שלושה, לא זוכר בדיוק. אז בילאל התקשר אלי וביקש ממני לחזור לעבודה. הדברים נכונים מאה אחוז.
"

55.
שלישית, בעוד שגרסת התובע – גם בנקודה זו, נמצאה על ידינו כאמינה, הרי שטענות הנתבעים ביחס לכך נמצאו פעם נוספת כלא מבוססות. כך למשל, לתיק בית הדין צורפו כזכור תדפיסי חשבון העו"ש של התובע, מהם עולה בבירור כי בחודשים 8/2012 ו-12/2012, בהם טוענים הנתבעים שהתובע לא עבד אצלם, הועברה לו תשלום "משכורת" או המחאה על ידי הנתבעת 1.

56.
לשם הנוחות נפרט להלן שוב את הנתונים העולים מתדפיסי העו"ש:

-
בחודש 8/2012 – כאמור לעיל, הנתבעים טוענים כי התובע הפסיק לעבוד אצלם החל מיום 16.8.2012, אולם בחודש זה צוינה העברה בגובה של סכום שמסתמן כשכר מלא, וכאשר הועברה "משכורת" בסך 5,000 ₪.
-
בחודש 9/2012 – בחודש זה התובע כבר לא עבד אצל הנתבעים, ולפי טענתם, ובכלל זה טענתה של הנתבעת 1. דא עקא, שבחודש זה הופקדה המחאה על סך 5,000 ₪ מאת חשבון על שם הנתבעת 1.
-
בחודש 10/2012 – בחודש זה התובע כבר לא עבד אצל הנתבעים, ולפי טענתם, ובכלל זה טענתה של הנתבעת 1. בחודש זה הופקדה המחאה על סך 5,000 ₪ מאת חשבון על שם "אסמאעיל מוחמד".
-
בחודש 11/2012 – בחודש זה התובע כבר לא עבד אצל הנתבעים, ולפי טענתם, ובכלל זה טענתה של הנתבעת 1. בחודש זה הופקדה המחאה על סך 5,000 ₪ מאת חשבון על שם "אסמאעיל מוחמד".
-
בחודש 12/2012 – בחודש זה התובע כבר לא עבד אצל הנתבעים, ולפי טענתם, ובכלל זה טענתה של הנתבעת 1. דא עקא, שבחודש זה הופקדה המחאה על סך 5,000 ₪ מאת חשבון על שם הנתבעת 1.

57.
כלומר, גם תדפיס העו"ש תומך בגרסת התובע, הטוען כי הוא אכן לא עבד אצל הנתבעים בחודשים מסוימים, אולם זאת במשך תקופה של חודשיים בלבד[56]
.
בהתאם לתדפיס העו"ש, עולה כי התובע לא עבד בנתבעים בחודשים 10/2012 ו-11/2012. לעומת זאת, לגבי החודשים 8/2012, 9/2012 ו-12/2012, עולה בבירור כי התובע קיבל שכר מאת הנתבעת 1. די בכך כדי לקבל את גרסת התובע לענין תקופת עבודתו.

58.
לגבי מועד הפסקת עבודתו של התובע – התובע טוען כי היום האחרון שבו הוא עבד אצל הנתבעים היה ביום 1.8.2015. לעומת זאת, הנתבעים טוענים כי מועד ניתוק היחסים היה ביום 31.7.2015. בנוסף, הצדדים אינם חולקים על כך שסיום עבודתו של התובע היה על רקע וויכוח בינו לבין מר עתאמנה, אחיהם של הנתבעים האישיים. מחלוקת נוספת בין הצדדים הינה לגבי השאלה, האם התובע תקף במסגרת אותו וויכוח את מר עתאמנה, והיכה אותו (לנושא זה נתייחס בהמשך פסק הדין).

59.
בעדותו בפני
נו, התובע שינה את גרסתו לגבי מועד ניתוק היחסים ואשר אירע לשיטתו ביום 1.8.2015, והוא טען כי הוויכוח שבנדון התרחש ביום 2.8.2015. התובע הסביר כי המדובר ביום ראשון, וכי מר עתאמנה ממילא אינו עובד בימי שישי. כלומר, התובע טען כי המועד שאליו כיוונו הנתבעים – 31.7.2015, איננו הגיוני[57]

. עוד העיד התובע, כי ביום 31.7.2015 (יום שישי, כאמור לעיל), פיקחו על עבודתו עובדים אחרים – מר אגבאריה ומר אבו טאהא.

60.
באשר למר אבו טאהא, הרי שהוא העיד לפנינו, אך הנתבעים לא חקרו אותו משום-מה באשר לנסיבות סיום העסקתו של התובע, ואף ביחס לויכוח הנטען. לגבי מר אגבאריה, המדובר בעובד לשעבר בנתבעת 1, ובכלל זה בזמנים הרלוונטיים לתביעה. עד זה העיד מטעם התובע. בחקירתו הנגדית הוא נשאל אודות אירוע הוויכוח בעטיו הפסיק התובע לעבוד. עדותו של מר אגבאריה לא תמכה בגרסת הנתבעים לעניין התקיפה הנטענת של מר עתאמנה, וזאת מלבד נקודה אחת – הטענה כי סיום היחסים אכן היה בסוף השבוע.

61.
כלומר, גם מר אגבריה תמך בטענה כי סיום היחסים אירע ביום 31.7.2015 (יום שישי), ולא ביום 1.8.2015 (יום שבת) או ביום 2.8.2015 (יום ראשון)[58]

. מצידם של הנתבעים העיד בעניין זה מר עתאמנה, אשר חזר ועמד על טענתו לפיה האירוע שהתרחש בינו לבין התובע אירע ביום שישי, ולא ביום ראשון – 2.8.2015[59]

. גרסה זו מקובלת עלינו, והיא אף תואמת את אישורי המחלה שהוציא מר עתאמנה החל מיום 31.7.2015, לאחר הוויכוח שבין השניים.

62.
על כן, אנו קובעים כי הוויכוח בין התובע לבין מר עתאמנה אכן אירע ביום 31.7.2015, שזהו המועד שבו גם נותקו היחסים בין התובע לבין הנתבעים, ולאחר מכן התובע לא חזר לעבודה. לסיכום, אנו קובעים כי תקופת עבודתו של התובע הינה מיום 15.2.2012 ועד ליום 31.7.2015, כאשר בחודשים 10/2012 ו-11/2012 חלה הפסקה בעבודתו של התובע. עם זאת, שונים הם פני הדברים באשר לטענת מר עתאמנה כי התובע תקף אותו, וכפי שנסביר להלן.

63.
לגבי נסיבות סיום העבודה – הנתבעים טענו כי במועד ניתוק היחסים (שהינו ביום 31.7.2015, כאמור לעיל ולפי קביעתנו), התובע תקף את מר עתאמנה, ו
בעקבות אירוע הויכוח והתקיפה נטש התובע את עבודתו ללא מתן הודעה מוקדמת. עוד הם טענו, כי לאחר התקיפה, המשך עבודתו של התובע בנתבעת 5 היה בלתי אפשרי, ולכן הוא עזב את העבודה ולא חזר לעבודתו מאז האירוע.

64.
לשיטתנו, טענה זו לא הוכחה – לא מניה ולא מקצתה, ודינה להידחות, וזאת בשל הנימוקים הבאים, שיפורטו להלן, כל אחד מהם לחוד, ובמיוחד במצטבר: ראשית,
התובע הכחיש מכל וכל את הטענה לפיה הוא תקף את מר עתאמנה, ביום 31.7.2015 או בכלל.
לטענתו, וכפי שזו הועלתה בכתב התביעה, ומאוחר יותר גם בתצהירו, בעקבות אירוע הוויכוח בינו לבן מר עתאמנה, שאכן התרחש, אמר לו מר עתאמנה: "לא מוצא חן בעינך אז תסתלק מאתר העבודה"
[60]
, ומשכך יש לראותו כמי שפוטר על ידי הנתבעים. נציין כבר עתה, כי גרסה אמינה ורציפה זו לא נסתרה על ידי הנתבעים, ובכלל זה לא על ידי עדותו של מר עתאמנה, ולא באמצעות הבאת עד אחר, שנכח במקום.

65.
עוד נעיר, כי בעדותו לפנינו התובע שב וחזר על גרסה זו
[61]
. בנוסף, כאשר הוא נשאל "
ואז אמר לך "תסתלק מפה ואל תחזור לכאן?
", הוא השיב במפורש "נכון"[62]

. ודוק – התובע נחקר בהרחבה בחקירה הנגדית ביחס לנקודה זו, אולם הוא שב ועמד על עמדתו, כי הוא פוטר על ידי מר עתאמנה.

66.
בכלל זה, התובע אמר במספר הזדמנויות בחקירה הנגדית, כדלקמן: "אמר לי "אני לא צריך אותך יותר" "[63]

; "הוא אמר לי "לך, אני לא רוצה אותך יותר בעבודה"[64]

; "... שבילאל אמר לי "תסתלק מפה""[65]

; "הוא פיטר אותי, לא אני התפטרתי. לאחר המריבה שלנו הוא פיטר אותי. כן, אני מאשר את הפרטים חוץ מהעניין "נאלצתי להתפטר" כי הוא פיטר אותי"[66]
.

67.
התובע אף לא התכחש לכך שבינו לבין מר עתאמנה אכן נתגלע ויכוח והוחלפו דברים ואף היו דחיפות בין השניים, אולם ציין שהיו "
אמנם היו צעקות ודחיפות אבל לא הרבצתי לו. אני לא אדם של בעיות אני רק רוצה לחיות
"
[67]
. לשיטתו, חילופי הדברים והמגע היו הדדיים ולא גלשו לאקט פלילי.

68.
ודוק – אומנם, בדיון המוקדם
התובע ציין, מעט בשונה מהאמור לעיל, כי "...
בסוף ההעסקה הייתה ביני לבין בלאל בעיה, הוא לקח ממנו ציוד, היה וויכוח ואני אמר
(ת)י לו שאני לא רוצה לחזור אל(י)ך ואני לא רוצה בעיות ביני לבינך"
[68]
. עם זאת, התובע לא שלל במפורש, גם בנקודה זו, את הטענה שהועלתה על ידו לפני כן (בכתב התביעה) ואף לאחר מכן (בתצהיר וגם בחקירה הנגדית),
כי מר עתאמנה
אמר לו, מצידו, לעזוב את אתר העבודה.

69.
על כן, אנו מעדיפים את גרסתו המלאה והשלמה של התובע, וכפי שזו פורטה בהרחבה בחקירה הנגדית ואף לא נסתרה, וצוינה על ידינו דלעיל.
אנו שבים ומציינים כי גרסתו של התובע, בכללותה, היתה מהימנה ואמינה בעינינו, ולא נסתרה אלא במקרים מועטים ביותר (ראו למשל סוגיית מועד ניתוק יחסי העבודה, וראוי לציין כי המדובר בסוגיה שולית יחסית, ובמיוחד לאור פער הזמנים המועט ביותר, של מספר ימים, בין גרסאות הצדדים). כך הוא הנכון גם לגבי נקודה זו, ובאשר לשאלה כיצד ובאיזה אופן נותקו היחסים שבין הצדדים.

70.
שנית, באשר לעדותו של עד נוסף שהעיד מטעמו של התובע – מר אגבאריה, מי שהיה עובד בנתבעת 5 בעת הרלוונטית לתביעה, ואף נכח במקום האירוע, הרי שהוא העיד כי לא ראה את האירוע עצמו ("
אני הגעתי למקום ובדיוק היו מריבות. את התקיפות לא ראיתי אבל הגעתי בזמן הצעקות
"). לכל היותר, אותו עד ראה, לאחר מעשה, כי מר עתאמנה
היה עם חולצה קרועה ו"כאבים בראש" והתובע "היה בסדר"
[69]
.
71.
אנו סבורים, כי גם לפי עדות זו, כלל לא ניתן לשלול את גרסת התובע כי היו חילופי דברים ומהלומות הדדיים בין השניים. למותר עוד להוסיף ביחס לכך, כי הנתבעים לא טרחו להביא כל עד אחר, כדי לתמוך בגרסתם וכדי לשלול את גרסת התובע, ופעם נוספת הדבר פועל לחובתם. עוד נציין, כי התובע אכן נחקר במשטרה בגין האירוע הנטען (וכאשר התלונה הוגשה רק לאחר הגשת כתב התביעה
[70]
), אולם לא הובאה כל ראיה כי חלו התפתחויות נוספות על ידי הגורמים המוסמכים.

72.
שלישית, גרסת הנתבעים באשר לתקיפה הנטענת כלל לא הוכחה לשיטתנו,
ולא הובאה בפני
נו כל עדות ממשית ובעלת משקל, ובוודאי שלא כזאת שהינה אובייקטיבית, שיש בה כדי לתמוך באותה טענה. כל זאת, בהתחשב בהתרשמותנו השלילית מעדותם של עדי הנתבעים.

73.
כך הוא הנכון לגבי הראיות שהוגשו בהקשר זה. כך למשל, מאישורי המחלה שצירף מר עתאמנה לתיק בית הדין עולה כי נרשמה לו חופשת מחלה החל מיום 31.7.2015 ועד ליום 5.9.2015 בעקבות חבלה נטענת בראשו. באישור המחלה שהונפק לו ביום 31.7.2015 ועד ליום 2.8.2015, נרשם כך: "לדבריו נחבל בראש לאחר תקיפה מבן אדם בעבודה. שפשוף מקומי במצח ללא דימום פעיל או איבוד הכרה...". לפי אישור זה, לא ניתן לקבוע את זהותו של הפוגע הנטען או של נסיבות החבלה.

74.

רביעית
, הנתבעים כלל לא הסבירו, מדוע בגין אירוע שתואר על ידם בכתב ההגנה כ"
אירוע פלילי ועבירה פלילית שנעשתה בידי התובע
", בגינו גם "הוגשה תלונה למשטרת ישראל בגין ביצוע עבירה של תקיפה חבלנית הגורמת חבלה של ממש", ואשר גרמה לכך שמר עתאמנה יצטרך "... לקבל טיפול רפואי... והוא נאלץ לקבל טיפולי רפואי והיה בחופשת מחלה משך תקופות ארוכות ממושכות", הם שילמו לתובע פיצויי פיטורים.

75.
שהרי, המדובר גם באקט פלילי מצידו של התובע כלפי מנהל בנתבעת 5, וגם באקט של נטישת העבודה. חרף האמור לעיל, בחרו הנתבעים לשלם לתובע פיצויי פיטורים, והדבר מעלה תמיהה רבתי, שלא ניתן לה כל הסבר מספק והגיוני על ידי הנתבעים
[71]
.

76.

רביעית
, בענין שבנדון
ממילא היו צריכות להיות מובאות על ידי הנתבעים ראיות בעלות משקל ביחס לאותה הטענה – שאינן בנמצא. ביחס לכך, כבר נקבע
על ידי בית הדין הארצי לעבודה, ובאשר
למידת ההוכחה הדרושה במקרה כגון זה שלפנינו, כדלקמן:
"הלכה פסוקה היא בבית הדין לעבודה, כי מידת ההוכחה הדרושה להוכחת מעשה פלילי בדיון בין עובד למעבידו אין די כי תישקל על פי מידת הסבירות"
[72]
.

77.

דהיינו, מידת ההוכחה הנדרשת
להוכחת מעשה פלילי בדיון בין עובד למעסיקו, הינה גבוהה יותר מהרף הנדרש בתביעה רגילה, ואין די כי מידת ההוכחה תישקל רק על פי מאזן ההסתברויות
. גם בפסיקתו העדכנית שב והדגיש בית הדין הארצי, כי טענות מעסיק לביצועם של מעשים פליליים על ידי עובד – כגון תקיפה של מעסיק, הינן טענות הדורשות רף הוכחה מוגבר
[73]
.

78.
לסיכום נושא זה, אנו קובעים בזאת כי לא הוכחה טענת הנתבעים לגבי מעשה התקיפה מצידו של התובע כלפי מר עתאמנה. בנוסף, מקובלת עלינו גרסתו של התובע כי מר עתאמנה סילק אותו מאתר העבודה ביום 31.7.2015, ולאחר ויכוח הדדי שנתגלע בין השניים, שכלל דחיפות מצידו של כל אחד מהם. על כן, יש להסיק כי התובע פוטר על ידי הנתבעים, וכי הוא זכאי לתשלום פיצויי פיטורים (שהנתבעים לשיטתם ממילא שילמו אותם, טרם הגשת התביעה).
ג.3.
המחלוקת השלישית בין הצדדים – הסעדים שלהם זכאי התובע

79.
פיצויי פיטורים – קבענו זה עתה כי
התובע פוטר מעבודתו ביום 31.7.2015 על רקע ויכוח שהתגלע בינו לבין מר עתאמנה, לאחריו נאמר לו שלא לחזור לעבודה. עוד קבענו, כי
תקופת עבודתו של התובע הינה מיום 15.2.2012 ועד ליום 31.7.2015, כאשר בחודשים 10/2012 ו-11/2012 חלה הפסקה בעבודתו. כלומר, התובע עבד עבור הנתבעים תקופה של 39.5 חודשי עבודה. לבסוף, קבענו כי שכרו הקובע של התובע עמד על סך של 10,000 ₪ (ברוטו).

80.
על כן, התובע זכאי לפיצויי פיטורים שיחושבו כדלקמן: 10,000 ₪
x
39.5 / 12 = 32,917 ₪ (במעוגל). עם זאת, שעה שהתובע
עתר לסך של 32,500 ₪ נטו, ומשעה שאף קבענו כי אין כל מקום לפסיקת פיצוי בערכי נטו, ולפי פסיקתו העדכנית של בית הדין הארצי לעבודה בעניין גב, הסכום שייפסק לזכות התובע הינו סך של 32,500 ₪ בערכי ברוטו.

81.
בהקשר לעילה זו, הנתבעים טענו כי התובע קיבל מהם תשלום על חשבון פיצויי פיטורים, והפנו לצילום של המחאה שניתנה לו לפי הנטען, שהינה מיום 20.8.2015 ועל גביה נרשם "סיים לעבוד (תנאים)"
[74]
. דא עקא, שגם טענה זו דינה להידחות, וכפי שנסביר להלן,
אין להתחשב באותו סכום נטען.

82.
תחילה,
התובע נשאל בחקירתו הנגדית באשר לאותה המחאה, אך הוא לא זכר שהוא קיבל אותה, והאם היא אכן נפרעה על ידו. עוד הוסיף התובע ואמר, כפי שצוין על ידו קודם לכן, שהוא אינו יודע לקרוא
[75]
. כלומר, כלל לא הוכח כי התובע היה מודע שאותה המחאה נטענת, קשורה לפיצויי פיטורים. לאחר מכן, נעיר כי הנתבעים ממילא לא הגישו כל תחשיב ביחס לכך, המסביר כיצד חושב הסכום שבנדון, ובהתחשב על בסיס איזה תקופת עבודה.

83.
טענת הנתבעים בעניין זה אף לקתה בסתירה ובחוסר היגיון פנימי, שכן
ב"כ הנתבעים הצהיר בדיון המוקדם: "הסך של 5,000 ₪ צויין משכורת 7/15 והסך של 5,750 ₪ הוא בגין תנאים, אני מניח שזה לא פיצויי פיטורים, זה בגין דמי חופשה יחסיים ודמי הבראה יחסיים"[76]

. עוד הוא ציין, ש"... חרף התקיפה נעשה לו גמר חשבון בסוף 7/15 ושולם לתובע 5,750 ₪. לשאלת בית הדין בגין מה שולם סכום זה, אני משיב, שאני צריך לבדוק"[77]
.

84.
גם בחקירתו הנגדית של הנתבע 6 לא הובא כל הסבר לאופן שבו חושבו הסכומים שבנדון, וכאשר הוא נשאל "איך הגעת לסכום של 5,750 ₪ לגבי הזכויות?", הוא השיב באופן בלתי מספק ש"זה רואה החשבון ערך את התחשיב. רואה החשבון שלי קוראים לו יאסר. הוא מכפר ג'דידה מכר"
[78]
. למותר להעיר פעם נוספת, שגם אי-הבאתו של רואה החשבון כעד מטעם הנתבעים, פועלת מטבע הדברים לחובת גרסתם. על כן, אין להתחשב באותו הסכום בתשלום פיצויי הפיטורים של התובע.

85.
טענה נוספת שהועלתה מפי הנתבעים, בדיון המוקדם, היתה כי לתובע שולמו פיצויי פיטורים, בגין התקופה שבה הוא עבד אצל הנתבעת 3. ב"כ הנתבעים טען ביחס לכך, כדלקמן[79]

:

"אצל הנתבעת 3, התובע עבד החל מ- 1/8/13 עד סוף 9/14, שזה 14 חודשים ובכל זאת אחרי שהחליט התובע לעבור לחברה אחרת, בכל זאת הנתבעת 3 שילמה לו בתלוש חודש 10/14 את כל הזכויות שמגיעות לו בסך 5,200 ₪, בגין תגמולים, חופש והבראה. שולמו פיצויי פיטורים חרף העובדה שלא מגיע לו."

86.
דא עקא, שגם כאן ופעם נוספת, גרסת הנתבעים מעלה תמיהה רבתי, בשל מספר סיבות[80]

: ראשית, פעם נוספת הנתבעים טענו כי הם שילמו לתובע פיצויי פיטורים, כאשר אלה לא הגיעו לו מלכתחילה. שנית, בחקירתו הנגדית של הנתבע 4 עלתה גרסה אחרת ושונה, ולפתע הוא הודה שהוא כן פיטר בשעתו את התובע. אולם, גם גרסה זו לוותה בקשיים, כפי שנראה להלן:

"ש:
פיטרת אותו או שהוא התפטר?
ת:
העבודה אצלי הייתה חלשה והייתי חייב לשחרר כמה פועלים, והתובע אחד מהם.
אני פיטרתי אותו ונתתי לו מכתב פיטורים. הוא קיבל את כל זכויותיו.
ש:
איפה מכתב הפיטורים?
ת:
אני לא יודע
."

87.
שלישית, כאמור לעיל, הנתבעת 3 שילמה לפי לטענתה לתובע פיצויי פיטורים, אולם גם כאן, לא הוצג בפני
נו התחשיב המדויק של הפיצויים, ובגין איזה תקופת עבודה ועל בסיס איזה שכר קובע שולם הסכום הנטען. גם הנתבע 4 לא ידע להוסיף פרטים נוספים בהקשר זה, וגרסתו היתה מגומגמת
[81]
: "זה היה או במזומן או בשיק. לא זוכר בדיוק זה היה מלפני תקופה.... אני לא זוכר אם זה בשיק או במזומן, אולי בשיק".

88.
יתירה מכך, גם עד זה – בדומה לעדותם של אחיו, יתר הנתבעים האישיים – טען כי חישוב הסכום שבנדון נעשה על ידי רואה החשבון
[82]
, שכזכור לא הובא לעדות. פעם נוספת, נציין כי הדבר פועל לחובתם של הנתבעים. לסיכום עניין זה, טענת הנתבעים, גם ביחס לאותו תשלום נטען משנת 2014, דינה להידחות אף היא
[83]
.

89.
דמי חופשה –
התובע טען כי הוא לא קיבל דמי חופשה מהנתבעים, ובדיון המוקדם טען בא-כוחו ביחס לכך, כי "
התובע לא קיבל באופן חד משמעי ולו יום חופש אחד ולא יצא לחופשה בתשלום בכלל
"[84]

.
הנתבעים הפנו מצידם לתלושי השכר של התובע, וטענו כי ימי החופשה שולמו לתובע במלואם. אולם, כבר קבענו כי תלושי השכר הינם פיקטיביים ומכאן כי דין טענה זו להידחות.

90.
זאת ועוד, לא הוצג כל מסמך אחר מטעמם של הנתבעים, בהקשר זה, לרבות דו"ח חופשות, ואשר יעיד על כך שהתובע קיבל את זכויותיו ביחס לאותה עילה. יתירה מכך, גם מחקירתו הנגדית של הנתבע 2, וכפי שכבר ציינו בהרחבה, עלה כי אין כל קשר מציאותי בין המצוין בתלושי השכר של התובע, לבין ניצול בפועל של ימי חופשה.
ראו ביחס לכך בדיאלוג הבא
[85]
:

"ש:
מפנה אותך לתלוש 03/2013, רואים ששולמה פרמיה, מה הקריטריון לפרמיה?
ת:
מה שרשום בתלוש. אולי חג. או מפרעה משהו, לא יודע ולא זוכר.
ש:
אני רואה שהתובע יצא לחופש יום אחד?
ת:
מה שרשום.
ש:
האם תוכל לציין מתי הוא יצא לחופש?
ת:
איך אני אזכור מה קרה לפני 6 ימים. אפשר לבדוק בניירת במשרד.
ש:
האם יש לכם פנקס חופשה?
ת:
במשרד יש הכל.
ש:
מדוע בחשבון החופשה לא רואים שהוא ניצל יום חופשה וזה נשאר 00?
ת:
מה שרשום בתלוש
."

91.
למותר לציין עוד, כי מעבר לכל מה שנאמר עד כה – ואם לא די בכך, הרי שהטענה כי אכן יש בידי הנתבעים פנקס חופשה של התובע, סותרת טענה קודמת של בא-כוחם, שטען אחרת: "... לגבי דרישת המבקש בעניין פנקס חופשה שלגביה כבר הוצהר כי לא נוהלה כרטסת כזו"[86]

. תמונה דומה, של מה שנחזה להיות לכל הפחות אי-בקיאות בפרטים, שלא לומר יותר מכך, עלתה בחקירתו הנגדית של הנתבע 6. כאשר הנתבע 6 נשאל "
מפנה לתלוש 02/2015, כמה יצא התובע לחופש כאן?
", הוא שוב הפנה את הנושא לגורם אחר, והשיב ש"אל תשאל אותי על עניינים אלו, ולא יודע תשאל את רואה החשבון"
[87]
. נשוב ונציין ביחס לכך, פעם נוספת, כי אי-הבאתו של רואה החשבון כעד מטעם הנתבעים, פועלת לחובתם.

92.

באשר למספר ימי החופשה שלהם זכאי התובע, הרי ש
בהתאם להוראות צווי ההרחבה, עובד בענף הבניין זכאי לחופשה שנתית בהתאם לוותק שנצבר על ידו בענף. התובע אף מסר בעדותו לפנינו, וגרסה זו לא נסתרה, כי הוא עבד בעבר בענף הבניה, ובכלל זה הוא עבד במשך כחמש שנים בחברת בונה ריינה בע"מ
[88]
. גרסה זו נתמכת גם בהליך שניהל התובע בעבר כנגד אותה חברה ואשר נוהל בבית דין זה –
ס"ע (נצ') 5306-05-12
. התובע אף נשאל בפני
נו אודות אותו הליך בחקירה הנגדית, ועלה כי הצדדים הגיעו במסגרתו לפשרה בגובה של כ-40,000 ₪.

93.
מכל מקום, ביחס לתביעה לפדיון ימי חופשה, התובע ממילא אינו דורש להתחשב בוותק שנצבר על ידו בענף הבנייה, אלא הוא מבקש להחיל עליו את הוראות צו ההרחבה בענף הבניין החלות על עובד בעל ותק מינימלי (ראו סעיף 37 לצו ההרחבה משנת 2010). בהתאם, התובע טוען כי הוא זכאי לדמי חופשה לפי השיעורים שלהלן: בגין השנתיים הראשונות לעבודתו – 12 ימי חופשה לכל שנה, בגין השנה השלישית לעבודתו – 13 ימי חופשה, בגין השנה הרביעית לעבודתו – 16 ימי חופשה. בנוסף, נציין כי אין תחולה לטענת התיישנות, היות והתביעה לפדיון חופשה מתייחסת לשלוש שנות עבודה ולשנה השוטפת
[89]
.

94.
החישוב שיש לערוך הינו כדלקמן –

-
לגבי שנת העבודה הראשונה – בשנה זו התובע עבד כזכור במשך
10 חודשים, כאשר בחודשים 10-11/2012 הוא לא עבד עבור הנתבעים. לפיכך, התובע זכאי ל-10 ימי חופשה בגין שנה זו. באותה עת, שכרו של התובע עמד על סך של 350 ₪ ליום עבודה. לפיכך, התובע זכאי לסך של 10 ימי חופשה
x
350 ₪ = 3,500 ₪.
-
לגבי שנת העבודה השניה – התובע עבד בשנה זו במלואה. לפיכך, התובע זכאי ל-12 ימי חופשה בגין שנה זו. באותה עת, שכרו של התובע עמד על סך של 350 ₪ ליום עבודה, כאשר לקראת סוף אותה שנה (החל מתחילת שנת 2014) שכרו עמד על סך של 380 ₪. לפיכך, התובע זכאי לסך של 12 ימי חופשה, כאשר 10.5 מהם יחושבו לפי 350 ₪ ליום עבודה (10.5 ימים
x
350 ₪) = 3,675 ₪, ואילו 1.5 מהם יחושבו לפי 380 ₪ ליום עבודה (1.5 ימים
x
380 ₪) = 570 ₪.
-
לגבי שנת העבודה השלישית – התובע עבד בשנה זו במלואה. לפיכך, התובע זכאי ל-13 ימי חופשה בגין שנה זו. באותה עת, שכרו של התובע עמד על סך של 380 ₪ ליום עבודה, כאשר לקראת סוף אותה שנה (החל מתחילת שנת 2015) שכרו עמד על סך של 400 ₪. לפיכך, התובע זכאי לסך של 13 ימי חופשה, כאשר 11.375 מהם יחושבו לפי 380 ₪ ליום עבודה (13 ימים לתקופה של 10.5 חודשים, חלקי שנת עבודה של 12 חודשים
x
380 ₪) = 4,323 ₪ (במעוגל), ואילו 1.625 מהם יחושבו לפי 400 ₪ ליום עבודה (13 ימים לתקופה של 1.5 חודשים, חלקי שנת עבודה של 12 חודשים
x
400 ₪) = 650 ₪.
-
לגבי שנת העבודה הרביעית – התובע עבד בשנה זו החל מיום 15.2.2015 ועד ליום 31.7.2015, קרי – 5.5 חודשים. לפיכך, התובע זכאי לסך של 7.33 ימי חופשה (16 ימי חופשה לשנת עבודה מלאה
x
5.5/12
x
400 ₪) = 2,933 ₪.
-
בסיכומו של דבר, התובע זכאי לדמי חופשה, במצטבר, בסך של 15,561 ₪.
עם זאת, שעה שהתובע
עתר לסך של 15,160 ₪ בערכי נטו
[90]
, ומשעה שאף קבענו כי אין כל מקום לפסיקת פיצוי בערכי נטו, ולפי פסיקתו העדכנית של בית הדין הארצי לעבודה בעניין גב, הסכום שייפסק לזכות התובע הינו סך של 15,160 ₪ בערכי ברוטו.

95.
דמי הבראה – התובע מבקש לחייב את הנתבעים בתשלום בגין דמי הבראה בגין השנתיים האחרונות לעבודתו, בהיקף של 15 ימי הבראה ובסך של 5,610 ₪ (לא צוין האם המדובר בערכי ברוטו או נטו). הנתבעים מפנים לתלושי השכר וטוענים כי התובע קיבל את מלוא ימי ההבראה, וכי הם אף שילמו לתובע בגין רכיב זה, לפנים משורת הדין.

96.
בדיון המוקדם טען ב"כ הנתבעים בהקשר זה, כדלקמן: "
לגבי הנתבעת 3, שולמו הבראה בסוף התקופה מהסכום של 5,200 ₪ וכנ"ל לגבי הנתבעת 5, במסגרת הסכום שהוא קיבל. שילמנו לפנים משורת הדין
". לעומת זאת, ב"כ התובע טען כי "התובע לא קיבל דמי הבראה חד משמעית", וכי "מה שנתקבל מהנתבעת 3 זה אך ורק שכר עבודה"[91]

.

97.
גם כאן, טענת הנתבעים מעלה תמיהה וקושי ניכר, ואנו דוחים אותה. גם ביחס לעילה זו, הנתבעים לא הציגו כל תחשיב שעשה על ידם, בין אם ב'זמן-אמת' ובין אם במהלך ההליך המשפטי, שיש בו כדי להסביר מהם הסכומים המדויקים ששולמו על ידם לתובע בגין דמי הבראה, וביחס לכל אחת מהחברות. הנתבעים גם לא הסבירו את הסיבה לתשלום לתובע בגין דמי הבראה, שנעשה לשיטתם "לפנים משורת הדין", ובאיזה נסיבות הם פעלו כך.
98.
זאת ועוד,
כבר קבענו כזכור כי תלושי השכר של התובע הינם פיקטיביים, ועל כן ככל שצוין בהם תשלום של דמי הבראה, הרי שאין להתחשב בו. מכאן, כי דין טענת הנתבעים ביחס לדמי הבראה להידחות. לגבי התחשיב –
בהתאם להוראות סעיף 39 לצו ההרחבה משנת 2010, והיות שנכון לשנת 2015 עמד התעריף היומי על 378 ₪, הסכום שלו זכאי התובע הינו בסך של 15 ימי הבראה
x
378 ₪ = 5,670 ₪. עם זאת, שעה שהתובע עתר לסך של 5,610 ₪
[92]
, הסכום שייפסק לזכות התובע הינו סך של 5,610 ₪ בערכי ברוטו.

99.
הפרשות פנסיוניות –
התובע מבקש לחייב את הנתבעים בתשלום בגין הפרשות פנסיוניות בגין כל תקופת עבודתו, הן בגין חלק המעסיק והן בגין חלק העובד, בשיעור של 11.5% ובסכום כולל של 41,287 ₪. נתבעים מפנים לתלושי השכר וטוענים כי התובע קיבל את מלוא ההפרשות. אולם, כבר קבענו כי תלושי השכר של התובע הינם פיקטיביים ומכאן כי דין טענה זו להידחות, פעם נוספת.

100.
נשוב גם ונציין, וכפי שכבר נאמר, כי לא הוגשה לתיק בית הדין כל ראיה על ידי הנתבעים, ולפיה אכן היתה הפרשה בפועל לקרן כלשהי של התובע, לרבות על דרך של דו"ח הפרשות וכיו"ב. על כן, יש לפצות את התובע בגין אי הפרשתם. עם זאת, לטעמנו התובע זכאי לפיצוי בגין אי הפרשה בגין תגמולי מעסיק בלבד, ולא בגין תגמולי עובד, משעה שאין חולק שלא נוכה סכום כלשהו משכרו. גם טענת התובע כי היתה הסכמה בין הצדדים על שכר נטו, בפני
עצמה, לא הוכחה. שהרי, לא נטען כי היתה הסכמה בין הצדדים ביחס לתגמולים הפנסיוניים, ולצורך חיוב הנתבעים בתשלום חלק העובד.

101.
על כן, משעה שקבענו כי שכרו הקובע הינו בסך של 10,000 ₪ ברוטו, ובהתחשב בכך שהתובע עבד במשך תקופה של 39.5 חודשים,
הסכום שייפסק לזכות התובע הינו כדלקמן: 10,000 ₪
x
39.5 חודשי עבודה
x
6% = 23,700 ₪ בערכי ברוטו. עם זאת, שעה שהתובע עתר לסך של 21,540 ₪ בגין תגמולי מעסיק
[93]
, הסכום שייפסק לזכות התובע הינו סך של 21,540 ₪ בערכי ברוטו.
102.
קרן השתלמות –
התובע מבקש לחייב את הנתבעים בתשלום בגין הפרשות לקרן השתלמות בגובה של 2.5% משיעור שכרו, בגין כל תקופת עבודתו, ולחייבם בתשלום של 8,957 ₪ נטו. הנתבעים מכחישים את זכאותו הנטענת של התובע לרכיב זה, אולם הכחשה זו נטענה באופן סתמי. באשר להוראות הדין, הרי שסעיף 35 לצו ההרחבה משנת 2010 קובע זכאות של עובד לתשלום עבור קרן השתלמות, במידה והוא צבר וותק בענף מעל ל-3 שנים.

103.
כאמור לעיל, התובע העיד בפני
נו על ותק שהיה לו של לפחות 5 שנים בענף הבניין, עוד בטרם התחלת עבודתו אצל הנתבעים. גם בחקירתו הנגדית של התובע, נושא זה לא נסתר
[94]
. למותר להעיר, כי זכאותו של התובע לאותו רכיב תביעה יכולה להיפסק גם ללא כל וותק בענף הבניין, והיות שהנתבעים התייחסו לתובע כמי שהיה מנהל עבודה
[95]
, ומשעה שלפי הוראות סעיף 35 לצו ההרחבה שבנדון, "מנהלי עבודה זכאים לקרן השתלמות החל מיום עבודתם הראשון".

104.
על כן, משעה שקבענו כי שכרו הקובע הינו בסך של 10,000 ₪ ברוטו, ובהתחשב בכך שהתובע עבד במשך תקופה של 39.5 חודשים,
הסכום שייפסק לזכות התובע הינו כדלקמן: 10,000 ₪
x
39.5 חודשי עבודה
x
2.5% = 9,875 ₪ בערכי ברוטו. עם זאת, שעה שהתובע עתר לסך של 8,957 ₪
[96]
, הסכום שייפסק לזכות התובע הינו סך של 8,957 ₪ בערכי ברוטו.

105.
דמי חגים –
התובע טוען לזכאותו לתשלום בגין דמי חגים ולכל תקופת עבודתו, בהיקף של 32 ימי חג, ולחייב את הנתבעים בתשלום של 11,966 ₪. לשיטתו, ומשעה ששכרו שולם במסגרת יומית, שכרו בגין יום חג מוסלמי, בימים שבהם הוא נעדר מהעבודה, לא שולם לו
[97]
. הנתבעים מכחישים את זכאותו הנטענת של התובע לרכיב זה, והם מפנים לתלושי השכר וטוענים כי התובע קיבל את מלוא דמי החגים. אולם, כבר קבענו כי תלושי השכר הינם פיקטיביים ומכאן כי דין טענה זו להידחות, פעם נוספת.

106.
לפי
פסיקת בית הדין הארצי, הנטל להוכיח אם התובע נעדר יום עבודה לפני ו/או אחרי החג, ולצורך הקביעה האם הוא זכאי לדמי חגים, מוטל על הנתבעים ולא על התובע. כמו כן, בנוסף לנטל ההוכחה המוטל על המעסיק להוכיח כי העובד נעדר יום לפני ו/או יום אחרי החג, על המעסיק גם להוכיח כי ההיעדרות היתה שלא בהסכמתו, ככל שהיתה היעדרות
[98]
.

107.
דא עקא, ש
הנתבעים כלל לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל על כתפיהם, ובכלל זה לא על דרך של הצגת דו"ח מפורט של ימי החג ששולמו לתובע
[99]
. על כן, יש להסיק כי התובע אכן זכאי לפיצוי, גם ביחס רכיב זה. באשר לגובה החישוב – בהתאם לסעיף 40 לצו ההרחבה משנת 2010, זכאותו של התובע הינה ל-10 ימי חג בשנה, אשר אינם נופלים בשבת, וזאת לאחר שהשלים 3 חודשי עבודה ובתנאי שלא נעדר מעבודתו יום לפני ו/או יום אחרי חג.

108.
החישוב שיש לערוך הינו כדלקמן –

-
לגבי שנת העבודה הראשונה – בשנה זו התובע עבד כזכור במשך
10 חודשים, כאשר בחודשים 10-11/2012 הוא לא עבד עבור הנתבעים. לפיכך, התובע זכאי ל-8.33 ימי חג בגין שנה זו. באותה עת, שכרו של התובע עמד על סך של 350 ₪ ליום עבודה. לפיכך, התובע זכאי לסך של 8.33 ימי חג
x
350 ₪ = 2,917 ₪.
-
לגבי שנת העבודה השניה – התובע עבד בשנה זו במלואה. לפיכך, התובע זכאי ל-10 ימי חג בגין שנה זו. באותה עת, שכרו של התובע עמד על סך של 350 ₪ ליום עבודה, כאשר לקראת סוף אותה שנה (החל מתחילת שנת 2014) שכרו עמד על סך של 380 ₪. לפיכך, התובע זכאי לסך של 10 ימי חג, כאשר 8.75 מהם יחושבו לפי 350 ₪ ליום עבודה (8.75 ימים
x
350 ₪) = 3,063 ₪, ואילו 1.25 מהם יחושבו לפי 380 ₪ ליום עבודה (1.25 ימים
x
380 ₪) = 475 ₪.
-
לגבי שנת העבודה השלישית – התובע עבד בשנה זו במלואה. לפיכך, התובע זכאי ל-10 ימי חג בגין שנה זו. באותה עת, שכרו של התובע עמד על סך של 380 ₪ ליום עבודה, כאשר לקראת סוף אותה שנה (החל מתחילת שנת 2015) שכרו עמד על סך של 400 ₪. לפיכך, התובע זכאי לסך של 13 ימי חג, כאשר 8.75 מהם יחושבו לפי 380 ₪ ליום עבודה (8.75 ימים
x
380 ₪) = 3,325 ₪, ואילו 1.25 מהם יחושבו לפי 400 ₪ ליום עבודה (1.25 ימים


x
400 ₪) = 500 ₪.
-
לגבי שנת העבודה הרביעית – התובע עבד בשנה זו החל מיום 15.2.2015 ועד ליום 31.7.2015, קרי – 5.5 חודשים. לפיכך, התובע זכאי לסך של 4.58 ימי חג (10 ימי חג לשנת עבודה מלאה
x
5.5/12)
x
400 ₪ = 1,833 ₪ (במעוגל).
-
בסיכומו של דבר, התובע זכאי לדמי חג, במצטבר, בסך של 12,113 ₪.
עם זאת, שעה שהתובע
עתר לסך של 11,966 ₪
[100]
(לא הובהר האם המדובר בערכי ברוטו או נטו), ומשעה שאף קבענו כי אין כל מקום לפסיקת פיצוי בערכי נטו, ולפי פסיקתו העדכנית של בית הדין הארצי לעבודה בעניין גב, הסכום שייפסק לזכות התובע הינו סך של 11,996 ₪ בערכי ברוטו.

109.
גמול שעות נוספות – התובע טען לפנינו כי הוא עבד בשעות נוספות אצל הנתבעים, וציין בחקירתו הנגדית ש"
לפעמים עבדתי 12 שעות או 13 שעות
"[101]

. עוד הוא טען, כי גמול השעות הנוספות שולם לו בחסר רב. למעשה,
הצדדים אינם חלוקים בנוגע לעובדה שהתובע אכן עבד בשעות נוספות, אלא שהתובע טוען כי השעות הנוספות שולמו לו בתעריף שעתי רגיל, והנתבעים טוענים כי לתובע שולם גמול שעות נוספות כדין.

110.
בדיון המוקדם שנערך בתיק, טען ב"כ הנתבעים בעניין זה, כדלקמן: "
כל השעות הנוספות שבהם עבד התובע בחודש מסוים שולמו
"[102]

. כלומר, הנתבעים לא התכחשו הלכה למעשה לכמות השעות הנוספות שאליהן טען התובע, בפני
עצמן. עוד נזכיר, כי לא הוצג על ידי הנתבעים דו"ח נוכחות כלשהו שניתן לתת לו כל משקל, ובוודאי משעה שפסלנו מכל וכל את מסמכי הנתבעים.

111.
שוב נפנה, וכפי שכבר צוין בהרחבה, לחקירתם הנגדית של הנתבעים האישיים, שלא ידעו להסביר מדוע לתובע נרשמו ימי עבודה בפועל, כאשר המדובר היה ביום חג; ומדוע מנגד, נרשמו לתובע ימי חופש, כאשר דו"ח האיכון של הטלפון הנייד של התובע, מצביע על כך שהוא היה באזור המרכז ובאזורים שבהם הוא עבד דרך-קבע,
עבור הנתבעים.

112.
על כן, טענת התובע, גם כאן דינה להתקבל. באשר לסכום הנתבע – התובע מבקש לפסוק לו הפרשי גמול שעות נוספות בגין 12 שעות נוספות בחודש בשיעור 25% מהתעריף השעתי הרגיל, ובסך הכל בהיקף של 5,385 ₪. הנתבעים לא הציעו כל תחשיב נגדי, אלא הסתמכו בעניין זה על תלושי שכרו של התובע, שגם בהם ממילא אין כל פירוט, באשר הוא, לתשלום גמול שעות נוספות. על כן, יש להסיק כי הנתבעים לא עמדו בנטל המונח לפתחם לפי הוראות הדין ולפי פסיקת בית הדין הארצי לעבודה.

113.

הנתבעים אף טענו בסיכומיהם, כי תביעה לגמול שעות נוספות הינה תביעה ממונית, שצריכה היתה להיות מפורטת ומנומקת
[103]
. דא עקא, שהנתבעים מסתמכים על פסיקה ישנה ושאינה רלוונטית, ששונתה מזה שנים רבות. נזכיר, כי בפסיקת
בתי הדין בלטה
המגמה של הגמשת נטל ההוכחה, המוטל על עובדים התובעים תשלום גמול עבודה בשעות נוספות. בעניין ימית סיכם בית הדין הארצי לעבודה את ההלכה לעניין זה, כדלקמן[104]

:

"כללו של דבר: מגמת הפסיקה היא הגמשת הכללים בדבר נטל הראייה שיחול על עובד התובע גמול שעות נוספות, בנסיבות שונות: מקרים בהם שוכנע בית הדין כי העובד עבד במתכונת עבודה קבועה הכוללת עבודה בשעות נוספות; מקרים בהם קיימת תופעה של העבדה בשעות נוספות ללא תשלום גמול שעות נוספות כמתחייב מהדין; מקרים בהם הדרישה להוכחת מדויקת של שעות העבודה אינה הולמת את נסיבות יחסי העבודה, כבמקרה של עובדים סיעודיים. בכל המקרים האלה, די בכך שהעובד הוכיח את מתכונת העבודה בכללותה, והוא אינו נדרש להוכחת מדויקת של שעות עבודתו."

114.
דברים אלה קיבלו משנה תוקף לאחר תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק הגנת השכר"), וכיום מוטל על המעסיק הנטל להוכיח את מספר השעות שאותן עבד העובד. בתיקון האמור, אשר עדכן את חובת המעסיק לנהל רישום בדבר שעות העבודה של עובדיו, נחקק בין השאר סעיף 26ב לחוק הגנת השכר, המתייחס לשאלת נטל ההוכחה. כך בין השאר נאמר בו, כדלקמן:

"(א) בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעסיק לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו; בסעיף זה –
"גמול שעות נוספות", "גמול עבודה במנוחה שבועית" – כמשמעותם בחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951;
"פנקס שעות עבודה" – פנקס שעות עבודה לפי סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, או פנקס לפי סעיף 31 לחוק עבודת הנוער, התשי"ג-1953.
(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), היתה התובענה לתשלום שכר עבודה בעד גמול שעות נוספות, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כאמור באותו סעיף קטן, רק בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על 15 שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות.
"

115.
כלומר,
בהיעדר פנקס שעות עבודה לפי סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה
– כפי שאירע בענייננו, מוטל הנטל על
המעסיק להוכיח שהעובד לא עבד שעות נוספות, וזאת עד לתקרה של 15 שעות נוספות בשבוע או 60 שעות נוספות בחודש. במקרה שכזה, מבחינת נטלי ההוכחה – נטל ההוכחה מוטל לפתחו של המעסיק, קרי – הנתבעים בהליך זה. נשוב ונזכיר ביחס לכך, שכבר קבענו כי "דו"חות הנוכחות" שהציגו הנתבעים בהליך זה, אין בהם כדי ללמד כלל על שעות עבודתו הנכונות של התובע.

116.
עוד נציין, כי בעניין
בוסקילה
הועלו מספר עמדות של שופטי בית הדין הארצי לעבודה ובאשר למשמעותו של תיקון 24 לחוק הגנת השכר.
כב' השופט איטח הדגיש בסיפא של סעיף 48 לפסק דינו, כדלקמן
[105]

: "
לסיכום עמדתי בנוגע לסעיף 26ב לחוק הגנת השכר אומר
את הדברים הבאים: מקום בו המעביד לא מציג את רישומי הנוכחות, עליו הנטל לשכנע את בית הדין כי העובד לא עמד לרשות העבודה בשעות השנויות במחלוקת. מבלי לקבוע מסמרות, יש יסוד לעמדה כי לכל הפחות (וגם לכל היותר) נדרש מהעובד להציג בעדות את גרסתו בדבר עבודה בשעות השנויות במחלוקת".

117.
כב' השופט (בד') רבינוביץ ציין מצידו עמדה מרחיבה יותר, וקבע בפסק דינו כי "חובת ההוכחה המוטלת על תובע גמול שעות נוספות היא מינימלית, ודי בתצהיר התומך בתביעה, או לגבי מי שאינו מיוצג, די בכתב תביעה, ובלבד שיכתבו במסמכים אלה מהן, שעות העבודה הנתבעות על ידו".
לעומת זאת, כב' השופטת אנגלברג-שהם ציינה מצידה עמדה מעט יותר מסתייגת לשתי עמדות אלה, וקבעה בפסק דינה, כדלקמן:

"...
על העובד להציג ולו ראשית ראיה לכך שעבד בשעות נוספות. הוא אינו צריך להוכיח את כמותן (ולפחות לא את 60 השעות החודשיות הראשונות הנתבעות), ר' סעיף 26ב(ב) לחוק הגנת השכר) אך עליו להציג דבר מה המחזק את טענתו בכתב התביעה כי עבד שעות שכאלה, על מנת להעביר את נטל הראיה אל המעסיק. שאם לא תאמר כן, די בכל טענה גרידא של עובד כי עבד שעות נוספות על מנת לחייב בתשלום מלא בגינן וזאת אף אם גרסת העובד כי עבד במשרה מלאה לא תתקבל כמהימנה
."

118.

יצוין, כי שני נציגי הציבור באותו מקרה הצטרפו לעמדת כב' השופטים איטח ורבינוביץ, ומשכך – עמדתם היא הקובעת והמנחה לענייננו[106]

. משמע – בית הדין הארצי לעבודה הקל במידה מסוימת, וייתכן שניתן גם לומר – במידה רבה, על נטל ההוכחה בתביעות לגמול שעות נוספות. על כן, לסיכום עניין זה, בהעדר תחשיב נגדי מצידם של הנתבעים, ובהיעדר ראיות לכך שלתובע שולם גמול שעות נוספות, התובע זכאי לגמול שעות נוספות בסך של 5,385 ₪ ברוטו.

119.

פיצוי בגין אי מתן הודעה על תנאי עבודה –
אין חולק כי
לתובע לא ניתנה הודעה כתובה על תנאי עבודתו על ידי מי מטעם הנתבעים. גם כאן, הנתבעים הציגו גרסאות שונות ומתפתחות, וראו ביחס לכך הדיאלוג הבא בדיון המוקדם[107]

: "ב"כ התובע: לא ניתנה הודעה כלל. במסגרת כתב ההגנה ב"כ הנתבעים הראשון הודה בכך. אני מפנה לסעיף 43 לכתב ההגנה. ב"כ הנתבעים: למיטב ידיעתי, יש הודעה על תנאי עבודה. אני צריך לבדוק."

120.
בשלב מאוחר יותר בהליך, הנתבעים לא הכחישו שהתובע אכן לא קיבל הודעה מטעם מי מכלל הנתבעים, בגין תנאי עבודתו, והם חזרו לטענה שהועלתה בכתב ההגנה, ולפיה תנאי עבודתו של התובע סוכמו עימו בעל-פה וכפי שאלו באו לידי ביטוי בתלושי השכר[108]

. גרסה דומה הועלתה על ידי הנתבע 6 בחקירתו הנגדית
[109]
. דא עקא, שטענה זו מתעלמת לחלוטין מההוראה המפורשת הקבועה בדין, לגבי מתן ההודעה בכתב, בנפרד מתלושי השכר.

121.

סעיף 5(ב) לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), התשס"ב-2002


מקנה לבית הדין לעבודה סמכות לחייב מעסיק לשלם לעובד פיצוי בסכום שלא יעלה על 15,000 ₪, ובמידה שהמעסיק הפר את חובתו לתת הודעה לעובד, גם ללא הוכחת נזק. משכך, בהינתן העובדה שלא היה חולק כי הודעה לעובד, כאמור בחוק, לא נמסרה לתובע, התובע זכאי לפיצוי.

122.
במקרה שבנדון, לאחר ששקלנו את כלל נסיבות העניין, הגענו למסקנה כי יש לקבל את תביעת התובע ברכיב זה ולחייב את הנתבעים לשלם לתובע פיצוי בסך של 4,000 ₪, כנטען וכמבוקש על ידו, זאת בשים לב להשלכות שהיו לאי מתן ההודעה על חוסר הוודאות בקביעת זכויותיו של התובע.

123.
פיצוי בגין מתן תלושי שכר פיקטיביים –
בהינתן קביעתנו לענין הפיקטיביות הקיימת בתלושי השכר של התובע, וכפי שפורט עד כה בהרחבה, ולאור הפרת סעיף 24 לחוק הגנת השכר, תביעתו של התובע מתקבלת גם ברכיב זה.
במקרה שבנדון, לאחר ששקלנו את כלל נסיבות העניין, הגענו למסקנה כי יש לחייב את הנתבעים לשלם לתובע פיצוי בסך של 5,000 ₪, כמבוקש על ידו. זאת, בשים לב לכך שאין המדובר בהפרה קלה – כי אם בפיקטיביות חוזרת ונשנית, ולאור העובדה שהתובע קיבל באופן שיטתי ושוטף תלושי שכר שפרטים רבים בהם, בלשון המעטה, לא היו מדויקים כלל.

124.
הלנת שכר –
התובע טוען כי שכרו הולן על ידי הנתבעים במשך כל חודשי עבודתו, וזאת למעט בחודש אחד (9/2013). לטענתו, שכרו שולם לו בעד חודש מסוים בין ה-15 לבין ה-21 לחודש העוקב, בניגוד להוראות סעיף 9 לחוק הגנת השכר, ובמשך כ-35 פעמים לאורך כל תקופת עבודתו. באופן ספציפי ובאשר למשכורת חודש 7/2015, טוען התובע כי זו שולמה לו ביום 20.8.2015, וכתמיכה לכך הוא מפנה להמחאה שהתקבלה מהנתבעים ועליה נרשם "משכורת 7/15".
125.
ביחס לאותה עילה יש להבהיר כבר עתה, כי תביעתו של התובע לפיצויי הלנת שכר לא התיישנה, וזאת בהנחה שטענותיו העובדתיות של התובע יתקבלו. ראו
ביחס לכך בסעיף 17א לחוק הגנת השכר, הקובע כדלקמן:

"(א)
הזכות לפיצויי הלנת שכר, להבדיל משכר עבודה, תתיישן אם לא הוגשה תובענה לבית דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה תשכ"ט-1969 (להלן – בית דין אזורי) תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן, או תוך 60 ימים מהיום שקיבל העובד את השכר שבו קשור הפיצוי, הכל לפי המוקדם, אולם בית הדין האזורי רשאי להאריך את התקופה של 60 ימים לתקופה של 90 ימים.
(ב)
על אף האמור בסעיף קטן (א), אם הלין המעסיק את שכרו של העובד, או חלקו, שלוש פעמים בתקופה של שנים עשר חדשים רצופים שבתוך שלוש השנים הרצופות שלאחר יום תשלום השכר שבו קשור הפיצוי, תהא תקופת ההתיישנות שלוש השנים האמורות.
(ג)
הוראות סעיף קטן (ב) לא יחולו על פיצויי הלנת שכר שחלפה לגביהם תקופת ההתישנות של שנה האמורה בסעיף קטן (א)."

126.
הנתבעים הכחישו מצידם את טענות התובע, וטענו בדיון המוקדם כי שכרו של התובע שולם עד ל-10 כל חודש. אולם,
במקרה שלפנינו, הוכח כי שכרו של התובע אכן שולם מדי חודש באיחור, וכפי שעולה בבירור מתדפיס חשבון העו"ש שלו, שהממצאים העולים ממנו פורטו בהרחבה בשלב מוקדם יותר של פסק הדין.
גם מהנתונים בכרטסת הנהלת חשבונות שהציגו הנתבעים עצמם, עולה בבירור ששכרו של התובע אכן שולם באיחור על ידי הנתבעים, באופן שיטתי.

127.

כך למשל, הדו"ח הנ"ל מלמד, כי בשנת 2014 נעשו העברות משכורות לתובע בתאריכים 31.8.2014, 30.9.2014 ו-31.10.2014. כך הוא הנכון לגבי הלנת השכר של חודש 7/2015, וההמחאה שניתנה לתובע ואשר מועד פרעונה הינו ביום 20.8.2015, אף היא ממחישה בברור כי שכרו של התובע לאותו החודש הולן. באשר לשכר במזומן שקיבל התובע, נשוב ונציין כי לא הונחו בפני
נו כל ראיות באשר הן, על ידי הנתבעים, מתי במהלך החודש הוא שולם לתובע.

128.
למעשה, הנתבעים אף לא התכחשו לכך בהמשך ניהול ההליך, והם טענו כי אופן התשלום באיחור, היה למעשה מוסכם עם התובע. ראו ביחס לכך בעדותו של הנתבע 4: "
ש: באיזה יום היית משלם את המשכורת בדר"כ במהלך החודש? ת: אני חושב ששילמתי ב- 20 לחודש, זה מה שזכור לי. זה התאריך של התשלומים
"[110]

.
ראו גם בעדותו של הנתבע 6, שנשאל והשיב במסגרת עדותו לפנינו, כך: "למה אתם משלמים את המשכורת באיחור? תמיד ב-18,20,23", ועל כך הוא השיב "לפי התנאים שלי. זה מוסכם איתו"
[111]
.

129.
אולם, הסכמה שכזאת כלל לא הוכחה על ידי הנתבעים, והתובע אף לא נשאל ביחס לאותה טענה בחקירתו הנגדית. זאת ועוד, גם לא הוצגה בפני
נו כל הסכמה בעניין זה, אשר נעשתה בין הצדדים בכתב, וגם לוּ היתה מוצגת הסכמה שכזאת, הרי שהמדובר בנושא קוגנטי שלא ניתן להתנות עליו.
למותר גם לציין, כי לא הוכח ש
שכרו של התובע שולם באיחור בשל טעות כנה, או בגלל נסיבה שלנתבעים לא היתה שליטה עליה, או עקב חילוקי דעות בדבר עצם התשלום (ראו הוראת סעיף 18 לחוק הגנת השכר
).

130.
די בכלל האמור דלעיל כדי לקבוע כי התובע זכאי לפיצוי בגין הלנת שכרו באופן שיטתי.
במקרה שבנדון, לאחר ששקלנו את כלל נסיבות העניין, הגענו למסקנה כי יש לחייב את הנתבעים לשלם לתובע פיצויי הלנת שכר בגובה של 12,500 ₪, כנטען וכמבוקש על ידו, וזאת בשים לב לכך שהמדובר בהלנת שכר גורפת וביחס לכלל תקופת העסקתו.

ג.4.
המחלוקת הרביעית בין הצדדים – מיהו המעסיק של התובע והרמת מסך ההתאגדות

131.
התובע טוען כי החברות, באמצעות בעלי מניותיהם ומנהליהם, שהינם הנתבעים האישיים, התנהגו כלפיו בחוסר תום לב, וכי בהתאם להתקיימותם של התנאים המפורטים בסעיף 6 לחוק החברות, שעל בסיסם ניתן להרים את מסך ההתאגדות, יש לחייב גם את הנתבעים האישיים בסכומים שייפסקו בפסק הדין. לשיטתו, התמונה העולה בתיק הינה של עירוב וערבוב נכסים בין החברות השונות שבשליטת הנתבעים האישיים, ואין לראות כל אחת מהן כאישיות משפטית נפרדת.

132.
כך למשל, התובע טען כי בוצע לו תשלום מחברה אחת, כאשר באותה הונפק לו תלוש שכר על ידי חברה שניה. כמו כן, הוא הועבר לעבוד מחברה לחברה ללא ידיעתו וללא הסכמתו. ביחס לכך, ב"כ התובע טען בדיון המוקדם, כי "
לא היה ולא נברא שהתובע עבר מחברה אחת לחברה השנייה מרצונו. הוא לא ידע שמנפיקים לו תלושי שכר ומחליפים את שם החברה
"[112]

.
בנוסף, התובע טען השכר ששולם לו בפועל, לא תאם לשכר המצוין בתלושי השכר, וכי זכויותיו הקוגנטיות לא שולמו, והכל כדי להונות ולקפח אותו, וכאשר מעשיהם של הנתבעים האישיים נעשו בכוונת מרמה ובחוסר תום לב.

133.
התובע גם טוען כי המדובר בבעלי מניות שהינם אחים ופועלים באופן סדרתי להקמת חברות, וכשיטת עבודה הם נוהגים להעביר עובדים מחברה לחברה ללא ידיעת העובדים. יוער, כי התובע זנח בסיכומיו טענה נוספת שהועלתה בהקשר להרמת מסך, והיא הטענה לזכאותו לפיצוי מכוח פקודת הנזיקין. מכל מקום, מנגד לטענות התובע, הנתבעים הכחישו מנגד את טענות התובע לרשלנות וחוסר תום לב, וטענו כי החברות מהוות אישיות משפטית עצמאית שמנהלות ומקיימות עסקים ופעילות באופן עצמאי, יש להן מנהלים ואורגנים שפעלו בתום לב, ואין המדובר במקרה בו יש להרים את מסך ההתאגדות.

134.
התשתית הנורמטיבית – סעיף 4 לחוק החברות קובע את הכלל הבסיסי בדיני החברות לפיו לחברה יש אישיות משפטית נפרדת מבעליה, כאשר מושכלות יסוד הן כי "ההכרה המשפטית בחברה בע"מ כיצור נפרד ועצמאי ועקרון האחריות המוגבלת הם עמודי התווך הבסיסיים להתנהלות העסקית"
[113]
. עם זאת, בסעיף 6 לחוק החברות נקבע כי "במקרים חריגים" רשאית הערכאה השיפוטית "לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה", באמצעות הרמת מסך ההתאגדות, וכקבוע להלן:

"(א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה ...
"

135.
הכללים להרמת מסך ההתאגדות אף הותאמו בבתי הדין לעבודה למאפיינים המיוחדים של יחסי העבודה, הנובעים מחוסר האיזון הבסיסי החל במקרים רבים בין העובדים לבין המעסיק
[114]
, כמו גם
ממעמדם המיוחד של העובדים כנושים ולנוכח העובדה ש"העובד אינו 'נושה וולונטרי' אלא נושה מסוג מיוחד אשר כלפיו מוטלת על החברה אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת"
[115]
.


136.
כך למשל, פעילות של הקמת עסק הממשיך פעילות של חברה כושלת תוך ריקונה מנכסיה, הוכרה לא אחת בפסיקת בתי הדין לעבודה כעילה להרמת מסך
[116]
, והדברים נכונים מכח קל וחומר מקום בו העובד מועבר מחברה כושלת לרעותה. ראו ביחס לכך בדבריו כב' השופט צור, כדלקמן
[117]
:

"מעביד אינו רשאי להעביר את עובדיו ממסגרת משפטית אחת לשניה. עובד אינו אבן על לוח המשחק של מעבידו. ניהול עסק באופן שהעובד נע ונד בין גופים שונים לפי נוחיות המעסיק. בבחינת היום פה ומחר שם - אינו עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב המוטלת על המעסיק, זהו עירוב נכסים ושימוש לרעה במסך ההתאגדות. במיוחד נכונים הדברים באשר כל הגופים הללו נכשלים בעסקיהם והעובד מוצא עצמו מול שוקת שבורה. בנסיבות שכאלה, יש מקום לקבוע שהמעסיק האמיתי של העובד הוא לא חברה א' או ב' או ג' אלא גם - ובמיוחד - מי שעמד מאחורי כל אותן חברות
."

137.
בנוסף, כפועל יוצא מההכרה במעמדם המיוחד של יחסי עובד-מעסיק וחובות האמון המיוחדות הנגזרות מהם, הורחבו על ידי בתי הדין הנסיבות שבהן הורם המסך מעל פעילות החברה בתביעות של עובדים למימוש זכויותיהם. כך, בין היתר נפסק כי הפסקת פעילותה של חברה, בלא שהובטחו זכויותיהם של
העובדים, מהווה אף היא עילה להרמת מסך, ובית הדין הארצי אף ציין באותו מעמד כי "
... בנסיבות בהן בעלי השליטה בחברה פועלים תוך התעלמות מזכויות העובדים, הם פועלים בחוסר תום לב, ומסך ההתאגדות לא יעמוד להם כמגן"
[118]
.

138.
עוד יצוין, כי
על פי ההלכה, אין צורך בהצטברות כל העילות והנסיבות שנזכרו לעיל, על מנת שבית הדין לעבודה ירים את מסך ההתאגדות. די בחלק מהן, ואף בהתקיימותה של אחת מהן
[119]
.

עם זאת, אין די מנגד בטענה להתנהלות בחוסר תום לב בעלמא או הפרת הוראות משפט העבודה המגן כשלעצמן, כדי להתעלם מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של חברה, ולייחס את חובותיה לבעלים באופן אישי.

139.
עיון בפסיקת בתי הדין אף מלמד, כי העובדה שהיתה פגיעה בזכויותיו הסוציאליות של העובד, אינה מהווה לבדה עילה להרמת מסך ההתאגדות, ובמרביתם המכרעת של המקרים בהם נקבע כי יוּרם מסך ההתאגדות, מדובר היה בשילוב של פגיעה בזכויות מכוח משפט העבודה המגן לצד עירוב נכסים או ריקון החברה מתוכן והברחת נכסיה, או פעילות במרמה ובחוסר תום לב[120]
.
140.

פסיקתו העדכנית של בית הדין הארצי שבה והדגישה, כי נקודת המוצא היא שיש ליתן תוקף לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד. משעה שזוהי נקודת המוצא, ואף שמדובר ביחסי עבודה, נקבע גם שאין די בכך ש"עולה תמונה מדאיגה" בנוגע לאופן שבו העסיקה חברה את עובדיה כדי להביא להרמת המסך
[121]
. ראו למשל ב
עניין וולצ'ק, שגם באותו המקרה נקבע כי אין מקום להרים את מסך ההתאגדות, חרף העובדה שזכויותיה של העובדת קופחו באופן בוטה ומתמשך
[122]
.

141.
עם זאת, במקרים אחרים, שב והתייחס בית הדין הארצי בחומרה
להעברת עובדים בין חברות כאילו היו אבן על לוח המשחק
[123]
. בנוסף, בית הדין הארצי קבע גם,
שככל שמדובר בחברה "משפחתית", נסיון החיים מלמד כי הסיכוי לעירוב נכסים וטשטוש הקו המפריד בין טובת החברה לטובת המשפחה הינו גדול יותר. על כן, נקבע גם כי
במקרה שבו
עסקינן בחברות פרטיות משפחתיות קטנות, הלכה היא כי בית המשפט, לרבות בית-הדין, יגלה פתיחות וגישה ליברלית בהרמת המסך
[124]
. עוד נקבע, שכאשר מדובר בחברה משפחתית ובהתקיים הנסיבות הנדרשות, נוטה הכף להרמת מסך ההתאגדות
[125]
.

142.
בעניין בן אבו פסק בית המשפט העליון כדלקמן
[126]
:

"על פי הפסיקה, וגם על פי השכל הישר, יש בקעה רחבה יותר להרים לגבי חברה משפחתית את המסך, שהרי היא משמשת במידה רבה ככלי 'פורמלי' לצורך נוחות בענייני מס. כבר נפסק: 'החברה היתה חברת מעטים שבשליטת משפחה אחת... במקרה כזה יש לראות במעשה בעלי החברה את מעשה החברה עצמה. האורגן העושה כאן את המצג אינו לא מועצת מנהלים... אלא כלל בעלי המניות, שבגלל קרבתם וסמיכותם זהים עם החברה עצמה. לענין זה אין אישיותה המשפטית של חברה משמשת כמסך או כמחיצה בינה לבין חבריה'..."

143.
במקרה נוסף – עניין אביר שכבר צוטט דלעיל, פסק בית הדין הארצי (כב' השופט צור), כדלקמן:

"הצטברות הנסיבות המתוארות לעיל, מעידות על ערוב נכסים ושמוש לרעה במסך ההתאגדות בין החברות לבעליהן. המשיב ניהל את עסקו באמצעות שלוש חברות, תוך מעורבות אישית שלו ושל בני משפחתו. המערער היה עובד המשיבה מס' 3 אך, במהלך הזמן, מצא עצמו מועסק על ידי חברות אחרות אשר שילמו את שכרו. חילופי המעבידים נעשו מטעמי נוחות או טעמי עסקיים. חילופי מעבידים אינם דבר של מה בכך ולא ניתן לעשותם כלאחר יד בלא הסכמה מודעת של העובד. מעביד אינו רשאי להעביר את עובדיו ממסגרת משפטית אחת לשניה. עובד אינו אבן על לוח המשחק של מעבידו. ניהול עסק באופן שהעובד נע ונד בין גופים שונים לפי נוחיות המעסיק. בבחינת היום פה ומחר שם - אינו עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב המוטלת על המעסיק, זהו עירוב נכסים ושימוש לרעה במסך ההתאגדות."

144.
כב' השופט כהן הסכים למסקנה זו, וקבע מצידו, כדלקמן
[127]
:

"
אדם השולט במספר חברות אינו יכול, ככלל, לשלם כפי רוחו וכפי חפצו, בהמחאות שונות של חברות שונות שבשליטתו בהתאם למאזנה הכספי של חברה פלונית או אלמונית ובהתאם לעיקולים המוטלים על חשבונות החברה. מארג הראיות שהוצג בפני
בית-הדין האזורי, הינו של אי הקפדה על ניהול נפרד ועצמאי של החברות. באיזון בין תורת האישיות המשפטית הנפרדת של תאגיד מזה, והחשש למעשים שלא כדין תחת הכסות התאגידית מזה, נוטה הכף לייחס את חובותיהן של החברות למר חוסיין
."

145.
מן הכלל אל הפרט – לאחר שמיעת העדים ושקילת טענות הצדדים ולאור הפסיקה הרווחת והעדכנית, שוכנענו כי התובע אכן הוכיח נסיבות המצדיקות הרמת מסך כנגד הנתבעים האישיים. בכלל זה, התובע הוכיח כי הנתבעים אכן עשו שימוש לרעה באישיותה המשפטית של החברות, ועשו מעשים אשר הינם בגדר עירוב נכסים, וכל זאת לצד פגיעה בזכויותיו הקוגנטיות של התובע.

146.
מנגד, הנתבעים ביקשו לדחות את טענות התובע, וטענו כי התובע הועסק בשלוש תקופות שונות, שהינן קצובות ונפרדות האחת מהאחרת, ואין לחבר ביניהן, או לחייב את הנתבעים האישיים בגינן. לשיטתם, התעסקותו "המעייפת" של התובע בסוגיה זו, בסיכומיו, אינה מועילה, ואין בה ממש
[128]
. דא עקא, שאנו דוחים טענה זו בשתי ידיים.

147.
לעומת טענות אלה, אנו מפנים לטענות התובע בסיכומיו, המפרט בהרחבה את נימוקיו להרמת המסך – עירוב נכסים בין החברות ובמיוחד בנסיבות של חברות "משפחתיות", הנפקת תלושי שכר פיקטיביים ודו"חות נוכחות שאינם אמת, תשלום חלק מהזכויות במזומן וללא כל תיעוד ורישום, העסקה בניגוד להוראות הדין ותוך כדי הפרת חוקי המגן ואי תשלום זכויות, העברת התובע מחברה לחברה ללא ידיעתו וללא הסמכתו. אנו מאמצים את נימוקיו.

148.
להלן נפרט מצידנו, בהרחבה, את השיקולים לקבלת הטענות שבנדון: נימוק ראשון – סוגיית המעבר בין החברות ו"
ניהול עסק באופן שהעובד נע ונד בין גופים שונים לפי נוחיות המעסיק. בבחינת היום פה ומחר שם" (כלשון כב' השופט צור)
–
התובע טען,
כאמור לעיל, שהוא הועבר לעבוד מחברה לחברה ללא ידיעתו, ללא הסכמתו וללא שהוא הכיר מי מבין החברות ו/או הנתבעים האישיים. בחקירתו הנגדית התובע ציין ביחס לכך, כדלקמן: "
לא מכיר חברות, אני מכיר את בילאל
"; "לא יודע איזו חברה, יודע שעבדתי עם בילאל", וכן "אני לא מכיר אף אחד חוץ מבילאל, עבדתי איתו. אם הייתי צריך משהו, הייתי מבקש ממנו"[129]

.


149.
כפי שכבר ציינו בהרחבה במהלך פסק הדין, גרסה זו לא נסתרה כלל.
התובע אף נחזה בעינינו להיות אדם שאינו בקיא בנושאים שבמחלוקת בהליך זה, והוא אף ציין ש"
אני לא מבין בתלושים
"[130]
, וכן "
אני לא יודע לקרוא תלוש
"
. זאת ועוד, התובע גם העיד בפני
נו שהוא סיים ללמוד בכיתה ז'
[131]
, ושהוא אף אינו יודע לקרוא
[132]
. התרשמנו כי גרסתו של התובע הינה נכונה, וכי התובע אכן לא היה מודע לניודו בין החברות, וללא כל הסכמה או ידיעה.

150.
מנגד לאמור לעיל, וכפי שכבר ציינו, הנתבעים טענו כי התובע היה מודע למעבר בין החברות, אך הם לא צירפו כל תימוכין לטענתם זו. נצביע עוד ביחס לכך, כי הנתבעים אף הציגו גרסאות שאינן מדויקות ואף סותרות, לגבי ידיעותיהם באשר להעברת התובע בין החברות. כך למשל, התרשמנו לשלילה מאי הדיוקים שבעדותו של הנתבע 2, שמחד גיסא מסר בפני
נו שהוא לא ידע לאן "נעלם" התובע
[133]
, ומאידך גיסא, בהמשך עדותו וכאשר הוא נשאל באשר למעבר של התובע לעבוד בחברה אחרת, מסר כי הוא כן גילה מאחיו (הנתבע 4) שהתובע כבר לא עובד בנתבעת 1 ועבר לעבוד בנתבעת 3
[134]
.

151.
ב"כ הנתבעים ציין מצידו בדיון המוקדם, כי "
הטענה של הנתבעות היא שהפסקת העבודה אצל הנתבעת 1 נבעה מהרצון של התובע, המעבר בין הנתבעות 3 ו-5 נבע מהגדלה בשכר. התובע הוא זה שסיים את העבודה בנתבעת 3
"[135]
. דא עקא, שטענה זו מתעלמת מכך ששכרו של התובע לא עלה כלל, הלכה למעשה. ודוק –
הנתבעים לא הציגו כל מסמכים הנוגעים למעבר הנטען בין החברות – לא בעת ההתחלה הנטענת אצל חברה אחת (חוזה עבודה), או בעת סיום העבודה הנטען אצל חברה אחרת (מכתב פיטורים).

152.
נימוק שני – סוגיית תשלום שכרו של התובע על ידי חברה אחת, כאשר הוא היה מועסק על ידי חברה שניה ו"
המערער היה עובד המשיבה מס' 3 אך, במהלך הזמן, מצא עצמו מועסק על ידי חברות אחרות אשר שילמו את שכרו" (כלשון כב' השופט צור)
–
התובע טען כאמור לעיל, כי בוצע לו תשלום מחברה אחת, כאשר באותה הונפק לו תלוש שכר על ידי חברה שניה.
כפי שכבר צוין ופורט בהרחבה במהלך פסק הדין, טענה זו מקובלת עלינו במלואה.

153.
מנגד,
הנתבעים כלל לא הסבירו הכיצד ייתכן הוא, שהתובע קיבל תלושי שכר מחברות שהוא לא הועסק בהן באותה עת, והכל לפי טענת הנתבעים לגבי תקופות העבודה. כך למשל, ונשוב ונזכיר כי החל מחודש 10/2013 המשיכה הנתבעת 3 להיות רשומה כמעסיקתו של התובע, על גבי תלושי השכר, אולם שכרו השתלם לו על ידי הנתבעת 1.

154.
כך הוא הנכון, ברצף, עד לחודש 10/2014, כאשר בחודש זה הונפקו לתובע שני תלושי שכר, משום-מה – האחד מהנתבעת 3 והשני מהנתבעת 5.
לשיטתנו, המדובר בנסיבות של "
... אי הקפדה על ניהול נפרד ועצמאי של החברות" וב-"... חשש למעשים שלא כדין תחת הכסות התאגידית", שגם בהן יש כדי להטות את הכף לייחוס החובות של החברות, גם על הנתבעים האישיים.

155.

נימוק שלישי –

העובדה כי המדובר בחברות משפחתיות
– אנו נותנים משקל נוסף לכך כי עסקינן בחברות משפחתיות
, הנשלטות על ידי מספר אחים. ביחס לכך, שוכנענו כי חרף ניסיונם של הנתבעים האישיים לטעון כי כל אחת מהחברות הנתבעות בהליך זה, פועלת בצורה עצמאית ונפרדת
[136]
, הרי שהלכה למעשה – ובכל הקשור לעניינו של התובע, אין המדובר בחברות נבדלות. החברות ניהלו פעילות עסקית אחת ויחידה, בהקשר של התובע, בעוד הן מעבירות אותו בין חברה לחברה, וללא שהוצג בפני
נו כל מסמך כלשהו המתעד את הסיבה לאותו מעבר.

156.
אנו מקבלים במלואה את טענת התובע בהקשר זה בסיכומיו, כי "... אחים ששולטים או מקימים מס' חברות אינם יכולים "לנייד" עובד מחברה לחברה אחרת שבבעלותם בחוסר תום לב כאשר נשאר לעבוד באותו אתר (מקום) עבודה, עוד באותו סוג עבודה, והחמור כאשר מנפיקים תלוש שכר של החברה "החדשה" מאבד הוותק שלו וכאילו מדובר בעובד חדש"
[137]
. שוכנענו גם כי קיים ספק לגבי הפעילות והאיזון הכלכלי של לפחות חלק מהחברות, והא ראיה – וכפי שהתובע מצביע בסיכומיו, כי הנתבעים נמנעו בהקשר זה מהצגת ראיות רלוונטיות (דו"חות כספיים ועוד)
[138]
.

157.

נימוק רביעי – לאורך כל הדרך, לא חל כל שינוי בעבודתו של התובע, והוא הועסק ברצף באותה העבודה
–
אנו מקבלים במלואה את גרסת התובע, שטען כי לאורך כל תקופת העסקתו הוא המשיך לעבוד באותם אתרי עבודה ובאותה סוג עבודה (עבודות בניין), בזמן שהוא נויד בין החברות וללא ידיעתו, כאמור לעיל
[139]
. גרסה זו עולה גם מיתר העדויות שנשמעו בפני
נו. כך למשל, מר אגבאריה העיד כי התובע עבד תחתיו בנתבעת 3, וכל זאת בתקופה שבה הונפקו לו תלושי שכר מאת הנתבעת 5. עוד הוא העיד, כי התובע עבד עימו באתר בכפר סבא, והוא עבד בתחנת שיש – הן במסגרת עבודתו בנתבעת 3 והן בנתבעת 5.
158.

נימוק חמישי – תלושי השכר הפיקטיביים של התובע
–

נשוב ונזכיר כי
השכר ששולם לתובע בפועל לא תאם כלל ועיקר את המצוין בתלושי השכר שניתנו לו, שביחס אליהם כבר הגענו למסקנה כי הם היו פיקטיביים לחלוטין. גם בכך יש כדי לייחס חומרה להתנהלותם של הנתבעים האישיים, שהם הגורמים השולטים והמנהלים את החברות.

159.

נימוק שישי – ההפרה השיטתית בזכויותיו הקוגנטיות של התובע
–

נשוב ונזכיר גם, כי במהלך עבודתו אצל הנתבעים, זכויותיו הקוגנטיות של התובע לא שולמו כלל, וזאת ביחס למספר רב של זכויות. כך למשל
, לתובע לא נערכו הפרשות פנסיוניות באשר הן.

160.
לסיכום נושא זה – אנו מקבלים במלואה את טענת התובע בסיכומיו, כי אופן העסקתו מעלה "... (ב)תמונה עגומה של עירוב וערבוב נכסים בין שלושת החברות"
[140]
. שוכנענו כי העניין שלפנינו מצדיק הרמת מסך בין החברות לבין בעלי מניותיהם, שהם הנתבעים האישיים בהליך זה, שהינם גם אחים. התובע נויד בין החברות ללא ידיעתו או הסכמתו, וכל זאת כאשר החברות השונות, ובכלל זה הנתבעים האישיים עצמם, עשו שימוש בעבודתו של התובע, ותוך כדי הפרה בוטה ושיטתית של זכויותיו הקוגנטיות.

161.
הנתבעים אף עשו שימוש לרעה באישיות המשפטית של החברות, כאשר חברה אחת הוציאה תלושי שכר לתובע, בעוד שלפי טענתם הוא עבד בחברה אחרת. גם כאן, אנו מקבלים במלואה את טענת התובע בהקשר זה בסיכומיו, כי "הנתבעים 2, 4, 6 הקימו מספר חברות וניהלו אותן במקביל תוך ערבוב תחומים בין החברות לרבות תשלומי השכר"
[141]
. בכך, פעלו הנתבעים האישיים בחוסר תום לב, המחייב חיובם האישי בתוצאותיו של הליך זה.



ג.5.
המחלוקת החמישית בין הצדדים – התביעה שכנגד

162.
בתביעה שכנגד שהוגשה על ידי הנתבעים כנגד התובע, הם עתרו לחיובו בסך של 200,000 ₪
בגין נזקים שנטען כי הוא גרם להם מדי חודש למשך תקופת עבודתו, וזאת בשל עבודתו הלקויה והרשלנית ופגיעה במוניטין הנתבעים .
התובע מכחיש מכל וכל את טענות הנתבעים וביקש לדחות את התביעה שכנגד. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, אנו סבורים כי דין התביעה שכנגד להידחות על כל חלקיה וטענותיה.

163.
במישור העובדתי, נציין כי הונחה בפני
נו תשתית ראייתית דלה ביותר ואף למטה מכך, באשר לנזק שלכאורה נגרם לנתבעים מעבודת התובע. הנתבעים תמכו את טענתם בהקשר זה במכתב אחד בלבד מיום 15.3.2015, שכותרתו הינה "התראה לפני חיוב" ואשר נכתב לכאורה על ידי מר אגבאריה (ואינו חתום). המכתב מופנה אל הנתבעת 5 ומלין על עבודתו של התובע שעשויה להוביל לחיוב תיקונים. נזכיר, כי באותה העת שימש מר אגבאריה כמהנדס ראשי בנתבעת 1.

164.
כך נרשם במכתב:

"אנו פונים אליכם שוב בעניין מחלקת התבניות בפרויקט שבנדון הואיל וטרם פעלתם לשיפור המצב במחלקה זו וזאת על אף פנייתנו הקודמות. כפי שידוע לכם, מחלקת התבניות אותה מנהל העובד מוחמד אבו סלאח
, מזה כמה חודשים מבצעת את העבודה הן בהכנות והן בביצוע, באופן לא תקין ולקוי, וכתוצאה מכך נכרם וייגרם בהמשך נזקים רבים וישפיע על מסירת הבניין ליזם, וכמובן יגרום לחיובים מצד היזם. אנו מבקשים לפעול לתיקון הלקוי באופן מידי, אחרת נאלץ לבצע את התיקונים ולחייה אתכם בחשבון סופי."

165.
אין במכתב זה, שממילא לא שוכנענו כי הוא אכן אותנטי, כדי לשכנע בדבר וחצי דבר, וזאת לאור הנימוקים שלהלן: ראשית, המכתב אינו מפרט מהם אותם ליקויים שגרם התובע בעצמו, אלא על מלמד לכל היותר על תלונה שהוגשה כנגד מחלקת תבניות שאותה ניהל התובע.

166.
שנית, כלל לא ניתן ללמוד מאותו המכתב על נזק שגרם התובע הלכה למעשה, או על שוויו של אותו הנזק. גם לא ניתן ללמוד על כך שבגין אותו נזק נטען, יש לחייב את התובע בעצמו. למעשה, לכל היותר המדובר במכתב המתריע טרם ביצועו של חיוב, וכלל לא הוכח כי אכן נערך חיוב או קיזוז שכזה בפועל. כל זאת, כאשר המדובר כזכור בחברות שנשלטות על ידי אחים, ויש לראותן כ"חברות אחיות", ולפחות בכל הנוגע לנקודה ספציפית זו.

167.
שלישית, מר אגבאריה העיד כזכור לפנינו, והוא כלל לא היה בטוח שאכן המדובר במכתב שיצא תחת ידו. כאשר הוא נשאל "אני מציג בפני
ך מכתב (נספח י"ד לתצהיר הנתבעים), האם אתה חתמת עליו?", הוא השיב ש"לא. אני כבר 6 שנים מהנדס בחברה, אני כל יום מוציא מכתבים פה ושם. לאחר שאני קורא את המכתב אני משיב שיכול להיות שכתבתי כזה מכתב, אני לא זוכר"
[142]
.

168.
רביעית, מר אגבאריה העיד כי בכל מקרה, למעשה לא הוטל כל קנס על ידי מי מטעם החברות. כאשר הוא נשאל "א. מיגס, שילמה קנס ליזמים?", הוא השיב ש"איזה קנס? לא ידוע לי"
[143]
. בנוסף, הנתבעים לא טרחו לחקור את אותו עד בדבר נסיבות המכתב אשר יצא לכאורה תחת ידו.

169.
חמישית, גם בחקירתו הנגדית של מר אבו טאהא, שהיה כזכור
מנהל עבודה באתר שבו עבד התובע בחלק מתקופת העסקתו, וכאשר הוא נשאל "
מה אתה יודע על נזק שגרם התובע?
", הוא השיב ש"כשהייתי שם לא היה נזק"
[144]
. גם בחקירתו של מר עתאמנה, אחיהם של הנתבעים האישיים ומי שהיה אחראי על עבודתו של התובע, עלתה תמונה דומה: "
ש: האם שילמתם קנס לא. מיגס? ת:אני מנהל עבודה ולא יודע
"
[145]
.

170.
שישית,
הנתבעים לא העידו עדים נוספים, ולמעשה עדים כלשהם, ביחס לנזק הנטען או באשר למקצועיות עבודתו של התובע, שהיתה בעייתית לפי הנטען. כאמור לעיל, גם לא הונחו בפני
נו אסמכתאות כלשהן על תשלומים שנאלצו הנתבעים לשלם בשל אותו נזק נטען, או באשר לטענה בדבר הפסד מוניטין או לקוחות. אם כן, הנזק שלכאורה נגרם לנתבעים בשל עבודתו של התובע לא הוכח.

171.
זאת ועוד, הנתבעים לא הפנו לכל מקור נורמטיבי מכוחו ניתן לחייב את התובע בשל נזקים שהוא גרם למי מהם, לכאורה. כך למשל, לא נטען וממילא לא הוכח על ידי הנתבעים, כי נערך סיכום בעל-פה או בכתב עם התובע, ולפיו הוא יחויב בגין נזקים אשר יהיו קשורים לעבודתו.

172.
לדעתנו, ממילא לא נגרם כל נזק לנתבעים, והתביעה שכנגד הוגשה אך ורק כ"משקל-נגד" לתביעתו של התובע, ועל מנת להרתיע אותו מלממש את זכויותיו הקוגנטיות. יש לראות זאת בחומרה יתירה. משכך, ולאור כל האמור לעיל, אנו דוחים לחלוטין את התביעה שכנגד.

ד.
לסיכום

173.
לסיכום ולאור כל האמור לעיל, דין התביעה להתקבל כולה (לעניין נימוקיה) ובחלקה הרב (לעניין סכומיה). על כלל הנתבעים לשלם לתובע, ביחד ולחוד, את הסכומים הבאים, שכולם ישולמו בערכי ברוטו:


א.

פיצויי פיטורים
ב
סך של 32,500 ₪;


ב.
דמי חופשה בסך של
15,160 ₪
;


ג.

דמי הבראה ב
סך של 5,610 ₪;


ד.
הפרשות פנסיוניות בסך של 21,540 ₪;


ה.
הפרשות לקרן השתלמות בסך של 8,957 ₪;


ו.
דמי חגים ב
סך של 11,996 ₪;


ז.

גמול שעות נוספות בסך של 5,385 ₪;


ח.

פיצוי בגין אי מתן הודעה על תנאי עבודה
בסך של 4,000 ₪;


ט.

פיצוי בגין מתן תלושי שכר פיקטיביים
בסך של 5,000 ₪;

י.
פיצויי הלנת שכר בסך של
12,500 ₪
.

174.
הסכום הנקוב בסעיף א' ישולם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום פיטוריו של התובע (31.7.2015) ועד למועד התשלום בפועל,
שאם לא כן הוא יישא בהפרשי הצמדה וריבית כדין.

הסכומים הנקובים בסעיפים ב' – ז' ישולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל ממחצית תקופת העסקתו של התובע, ולנוחיות החישוב (10.10.2013) ועד למועד התשלום בפועל,
שאם לא כן הם יישאו בהפרשי הצמדה וריבית כדין.

הסכומים הנקובים בסעיפים ח' – י' ישולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל,
שאם לא כן הם יישאו בהפרשי הצמדה וריבית כדין.

175.
התביעה שכנגד נדחית בזאת, על כל חלקיה ועל כל נימוקיה.

176.
הוצאות – הנתבעים יישאו ביחד ולחוד בהוצאות התובע בסך של 5,000 ₪ ובשכר טרחת בא-כוחו בסך של 15,000 ₪. סכומים אלה ישולמו בתוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין,
שאם לא כן יישאו הסכומים בהפרשי הצמדה וריבית כדין
.

177.
ערעור – ניתן להגיש ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה, וזאת בתוך 30 ימים מיום קבלתו.

ניתן היום, כ"ג תשרי תשע"ט (02 אוקטובר 2018
)
, בהיעדר הצדדים ויישלח אליהם.






נציג ציבור (עובדים)



טל גולן
שופט

נציג ציבור (מעסיקים)

[1]
יצוין כי בחלק מעמודי הפרוטוקול חל בלבול בהגדרתם של הנתבע 4 וכן של הנתבע 6, ואנו נתייחס לנושא זה בהמשך פסק הדין, ונבהיר במדויק למי הכוונה, כאשר יובא ציטוט מפי כל אחד מהם.

[2]
ראו ביחס לכך בסעיף 3 לכתב ההגנה, שם ישנה הודאה ברורה לכך שהחברות הינן "חברות בניה".
[3]
סעיפים 28-25 לסיכומי הנתבעים.
[4]
ע"ע (ארצי) 18/99 אפרימי – לעיל, ניתן ביום 9.7.2000.

[5]
דב"ע (ארצי) שן/7-1 הדי – אוריינט קולור תעשיות צילום (1986) בע"מ, פד"ע כג 45.

[6]
ראו סעיפים 10-7 לסיכומי הנתבעים.

[7]
ראו סעיף 3 לסיכומי התובע.
[8]
עמ' 30 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 25.4.2018, שורה 5.

[9]
עמ' 36 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 13.6.2018, שורה 4.
[10]
עמ' 41 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 13.6.2018, שורה 23.
[11]
עמ' 42 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 13.6.2018, שורות 2-1.
[12]
עמ' 50 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 13.6.2018, שורה 17.
[13]
ראו סעיף 4 לתצהיר העדות הראשית של הנתבע 4.

[14]
ראו סעיף 4 לתצהיר העדות הראשית של הנתבע 6.

[15]
ע"ע (ארצי) 42463-09-11 גולן – נגריית שירן בע"מ, ניתן ביום 18.03.2013.

[16]
עמ' 19 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 25.4.2018, שורות 19-18.

[17]
עמ' 23 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 25.4.2018, שורות 20-10.

[18]
סעיף 6 לתצהיר העדות הראשית של התובע.
[19]
ראו גם סעיף 44 לסיכומי התובע.

[20]
נספח א' להודעה מיום 26.6.2016 (הנספחים עצמם נסרקו לתיק בית הדין ביום 2.3.2017).

[21]
עמ' 52 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 13.6.2018, שורה 4, עד עמ' 53, שורה 1.
[22]
עמ' 67 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 13.6.2018, שורות 18-11.
[23]
עמ' 73 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 13.6.2018, שורות 27-19.
[24]
הנתבע 2 העיד בעניין זה, כי "זו חתימה של מנהל הצוות. אני לא יודע מי זה. אני לא זוכר מי זה" (עמ' 51 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 13.6.2018, שורה 10). מנהלו הישיר של התובע, מר עתאמנה, העיד גם
הוא ש"אני לא יודע. אני מציין שיש חתימה על גבי חלק מהכרטיס, אך מה שאתה מראה לי זה לא שלי" (עמ' 59 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 13.6.2018, שורות 3-2). לבסוף, גם הנתבע 4 העיד כי "זה האחראי שהיה באתר, איני זוכר מי היה. נשאלתי כבר. אני לא מזהה את החתימה שלו. מה אתה רואה בזה? זו חתימה? נראה לי שזו לא חתימה שלי" (עמ' 72 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 13.6.2018, שורות 18-17).

[25]
סעיף 75 לתצהיר העדות הראשית של התובע.
[26]
ראו בעמ' 55 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 13.6.2018, שורות 24-14; עמ' 67, שורות 12-1; עמ' 68, שורות 4-1; עמ' 67, שורות 12-1.

[27]
עמ' 53 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 13.6.2018, שורות 17-10.
[28]
עמ' 67 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 13.6.2018, שורות 18-11.
[29]
עמ' 73 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 13.6.2018, שורות 11-8.
[30]
בטעות צוין בפרוטוקול הדיון כי המדובר בנתבע 3.

[31]
עמ' 47 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 13.6.2018, שורה 19.
[32]
עמ' 58 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 13.6.2018, שורות 4-3.
[33]
נספח ג' להודעה מיום 26.6.2016 (הנספחים עצמם נסרקו לתיק בית הדין ביום 2.3.2017).
[34]
בתדפיס העו"ש של התובע, במקום שבו צוינה "אסמכתא" מספר 99017330, הכוונה הינה לתשלום אשר התקבל מאת "א. מיגס הנדסה" – הנתבעת 1. כך למדנו מתדפיס העו"ש ליום 28.3.2013 בו צוינה הנתבעת 1 כמבצעת העברה, לצידה צוינה מספר האסמכתא כאמור.

[35]
ראו ת/2 – המחאה מיום 23.1.2014 לפקודת התובע.

[36]
ראו ת/1 – המחאה מיום 20.7.2014, לפקודת "אמירה אבו סאלח".

[37]
נספח ג' להודעה מיום 26.6.2016 (הנספחים עצמם נסרקו לתיק בית הדין ביום 2.3.2017).

[38]
עמ' 4 לפרוטוקול הדיון המוקדם ביום 13.10.2016, שורות 15-5.
[39]
ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני, פ"ד לה (1) 736, בעמ' 760; יעקב קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1391, מהדורת 1999.

[40]
ע"א 9656/05 שוורץ נ' המנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ, ניתן ביום 27.7.2008.

[41]
עמ' 13 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 25.4.2018, שורה 26.
[42]
עמ' 18 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 25.4.2018, שורה 17.

[43]
עמ' 19 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 25.4.2018, שורה 16.

[44]
סעיף 11 לתצהיר העדות הראשית של התובע; סעיף 14 לסיכומי התובע.
[45]
ע"ע (ארצי) 14403-10-16

gang
– סוראל יישום שירותי בניה
בע"מ
, ניתן ביום 31.12.2017.
[46]
למעשה, התובע טען בחקירתו הנגדית, כי "

עבדתי הרבה בחודש לפעמים 28-29 ימים בחודש
" (ראו
עמ' 18 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 25.4.2018, שורות 18-17).
[47]
עמ' 4 לפרוטוקול הדיון המוקדם ביום 13.10.2016, שורה 20. ראו גם בחקירתו הנגדית של מר אבו טאהא, מי שהיה מנהל עבודה באתר שבו עבד התובע: "אתה בזמן שהיית מנהלו של התובע, הוא היה עובד כל החודש או שהחסיר ימים", ועל כך הוא השיב ש"הוא עבד כל החודש"
(ראו
עמ' 31 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 25.4.2018, שורות 22-21).
[48]
ראו ביחס לכך, לאחרונה, בע"ע (ארצי) 3393-02-17 גב – ג.מ. מעיין אלפיים (07) בע"מ, ניתן ביום 24.6.2018, שם קבע בית הדין הארצי לעבודה כי
ככלל אין מקום להושיט סעד שיפוטי בערכי נטו.
[49]
סעיף 14 לכתב התביעה.

[50]
עמ' 2 לפרוטוקול הדיון המוקדם ביום 13.10.2016, שורות 21-20.
[51]
סעיף 13 לתצהיר העדות הראשית של נתבע 2.

[52]
סעיף 16 לתצהיר העדות הראשית של נתבע 2.

[53]
סעיפים 7 ו-18 לתצהיר העדות הראשית של נתבע 4.

[54]
סעיפים 7 ו-17 לתצהיר העדות הראשית של נתבע 5.

[55]
עמ' 28 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 25.4.2018, שורות 17-11.
[56]
ודוק – אנו מודעים לכך שהתובע ביסס חלק מטיעוני על הפסקת עבודה נטענת של שלושה חודשים (סעיף 42ב לסיכומי התובע), אולם אנו מעדיפים את התמונה הראייתית המלאה והשלמה שנפרסה בפני
נו, ולגבי הפסקת עבודה של שני חודשים, ולא שלושה.

[57]
עמ' 17 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 13.6.2018, שורות 11-10, וכן שורות 23-22.
[58]
עמ' 45 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 13.6.2018, שורות 16-10.

[59]
עמ' 58 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 13.6.2018, שורות 23-22. וכן ראו עמ' 59, שורות 12-10, וכן עמ' 61, שורה 15.
[60]
סעיף 31 לתצהיר העדות הראשית של התובע.
[61]
עמ' 16 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 25.4.2018, שורה 20.
[62]
עמ' 17 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 25.4.2018, שורה 28, עד עמ' 18, שורה 1.
[63]
עמ' 18 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 25.4.2018, שורה 4.
[64]
עמ' 20 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 25.4.2018, שורה 5.
[65]
עמ' 20 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 25.4.2018, שורה 25.
[66]
עמ' 21 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 25.4.2018, שורות 22-20.
[67]
עמ' 28 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 25.4.2018, שורות 9-8. ראו גם דבריו של התובע בדיון המוקדם: "לשאלת בית הדין אני משיב, כל הזמן היו ביני לבין בלאל וויכוחים, הייתי מפסיק לעבוד ואז הוא היה מתקשר אלי והייתי חוזר" (עמ' 8 לפרוטוקול הדיון המוקדם ביום 13.10.2016, שורות 8-5).
[68]
עמ' 8 לפרוטוקול הדיון המוקדם ביום 13.10.2016, שורות 8-7.
[69]
עמ' 44 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 13.6.2018, שורה 26, עד עמ' 45, שורה 9.
[70]
ראו נספח כ' לתיק המוצגים של תצהירי הנתבעים, ממנו עולה כי התלונה הוגשה למשטרה רק ביום 14.10.2015.

[71]
ראו סעיף 48 לסיכומי הנתבעים, שם הם טוענים, בצורה לא מספקת, שפיצויי הפיטורים שולמו "... ואך ורק לצורך הרגעת הרוחות וסיום העניין בדרכי נועם".

[72]
דב"ע (ארצי) נה/60-3 חמיד –
הרמן
, ניתן ביום 5.7.1995.

[73]
ראו
ע"ע (ארצי) 1079/04 מרכולית כוכב בע"מ – עיזבון המנוח לב רובינשטיין ז"ל, ניתן ביום 25.4.2006; ע"ע (ארצי) 85/07 שוויש – גלאט ירושלים מוצרי בשר כשר למהדרין בע"מ, ניתן ביום 7.2.2008
.
[74]
נספח ו' לכתב ההגנה
.

[75]
עמ' 24 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 25.4.2018, שורות 27-23.
[76]
עמ' 5 לפרוטוקול הדיון המוקדם ביום 13.10.2016, שורות 14-12.
[77]
עמ' 5 לפרוטוקול הדיון המוקדם ביום 13.10.2016, שורות 7-5.
[78]
עמ' 64 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 13.6.2018, שורות 8-6.
[79]
עמ' 3 לפרוטוקול הדיון המוקדם ביום 13.10.2016, שורות 4-1.
[80]
ראו בפירוט גם בסעיף 31 לסיכומי התובע.

[81]
עמ' 69 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 13.6.2018, שורות 15-10.
[82]
עמ' 69 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 13.6.2018, שורות 21-19.
[83]
עמ' 69 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 13.6.2018, שורות 7-3.
[84]
עמ' 5 לפרוטוקול הדיון המוקדם ביום 13.10.2016, שורות 3-2.
[85]
עמ' 54 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 13.6.2018, שורה 28, עד עמ' 55, שורה 9.
[86]
סעיף 17 לתגובת הנתבעים מיום 31.1.2017, וראו גם החלטת בית הדין מיום 13.2.2017, שניתנה בהמשך לה.

[87]
עמ' 65 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 13.6.2018, שורה 9.
[88]
עמ' 20 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 25.4.2018, שורות 11-10. נציין, כי איננו מתייחסים לתקופת עבודתו הנטענת של התובע אצל אביו (עמ' 22 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 25.4.2018, שורות 4-3), משעה ש
התובע לא הבהיר את מהות העבודה הספציפית אצל אביו, ובשימת לב גם לדבריו בחקירה הנגדית, כי "
עבדתי עם אבי בעבודות קלות
" (
עמ' 13 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 25.4.2018, שורה 13
), ומה גם
שלא הובאו אישורים ביחס לכך.
[89]
בהתאם להלכה הפסוקה, עם סיום יחסי העבודה יש לעובד/ת זכאות לפדיון חופשה עבור שלוש שנים, בצירוף השנה השוטפת האחרונה, משמע, בגין ארבע שנות עבודה. ראו ע"ע (ארצי) 547/06 כהן – אנויה, ניתן ביום 8.10.2007.
[90]
סעיף 37 לכתב התביעה.

[91]
עמ' 5 לפרוטוקול הדיון המוקדם ביום 13.10.2016, שורות 25-16.
[92]
סעיף 41 לכתב התביעה.

[93]
סעיף 51 לכתב התביעה.

[94]
עמ' 20 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 25.4.2018, שורות 11-10, וכן ראו עמ' 22, שורות 21-20.
[95]
ראו למשל המכתב שאותו צירפו הנתבעים כנספח לכתב התביעה שכנגד, שם מצוין, בין היתר, כי "

... כפי שידוע לכם, מחלקת התבניות אותה מנהל העובד מוחמד אבו סלאח
..."
(דגשים לא במקור).
[96]
סעיף 55 לכתב התביעה.

[97]
עמ' 27 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 25.4.2018, שורות 20-1.

[98]
ע"ע (ארצי) 44382-04-13 מנצור – גז חיש בע"מ, ניתן ביום 4.5.2015.
[99]
למען הסר ספק, איננו מתייחסים בהקשר זה לנספח שצורף לסיכומי הנתבעים (טבלה שנטען כי היא מתייחסת לחגים של העדה המוסלמית לשנים 2015-2012). תחילה, המדובר במסמך שצורף לראשונה וללא כל קבלת היתר מבית הדין, ויש לראות זאת בחומרה. לאחר מכן, טיעוני הנתבעים בהקשר זה (סעיף 72 לסיכומי הנתבעים) הינם בבחינת הרחבת חזית ברורה, והמדובר בטיעונים שלא הועלו על ידם קודם לשלב הסיכומים. לבסוף, כלל לא ברור לנו האם אותה טבלה אכן נכונה, ומהיכן נלקח המידע המפורט בה.

[100]
סעיף 56 לכתב התביעה.

[101]
עמ' 25 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 25.4.2018, שורה 25.
[102]
עמ' 7 לפרוטוקול הדיון המוקדם ביום 13.10.2016, שורה 8.
[103]
ראו סעיף 32, וכן סעיפים 76-75, לסיכומי הנתבעים.

[104]
ע"ע (ארצי) 212/06 ימית א. בטחון (1988) בע"מ – אפרים, ניתן ביום 12.11.2008.

[105]

ע"ע (ארצי) 15546-05-11
בוסקילה – נתיבי מעיין אביב בע"מ, ניתן ביום 24.2.2015.

[106]

בדומה, ראו גם
ע"ע (ארצי) 35727-11-12 ביטחון לאומי 1992 ע.נ בע"מ – פודולסקי, ניתן ביום 25.1.2015; ע"ע (ארצי) 47715-09-14
ריעני – אליאסי שיווק בע"מ, ניתן ביום 29.3.2017.

[107]
עמ' 6 לפרוטוקול הדיון המוקדם ביום 13.10.2016, שורה 25, עד עמ' 7, שורה 1.
[108]
סעיף 43 לכתב ההגנה.
[109]
עמ' 62 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 13.6.2018, שורות 26-25.

[110]
עמ' 69 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 13.6.2018, שורות 18-17.
[111]
עמ' 67 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 13.6.2018, שורות 24-21.
[112]
עמ' 3 לפרוטוקול הדיון המוקדם ביום 13.10.2016, שורות 13-12.
[113]
ה' בר-מור "הרמת מסך בבתי הדין לעבודה" ספר גרוס 343, 345 (2015).
[114]
בג"ץ 132/15 ר-צ פלסטק בע"מ – איפראימוב, ניתן ביום 5.4.2017.
[115]
ע"ע (ארצי) 1201/00 זילברשטיין – ערב חדש עיתונות-אילת בע"מ, ניתן ביום 17.12.2002; ע"ע (ארצי) 129/10 זוננשיין –
g.s.s
ג'ניוס סאונד סיסטם בע"מ
, ניתן ביום 31.10.2011.
[116]
ע"ע (ארצי) 185/08 אופיר סטרוגו סוכנות לביטוח (1990) בע"מ – ברגר, ניתן ביום 14.10.2009; ע"ע (ארצי) 3903-05-11 איפראימוב – ר.צ. פלסטק בע"מ, ניתן ביום 4.12.2014.

[117]

ע"ע (ארצי) 1452/04 אביר – חוסיין, ניתן ביום 22.5.2006.
[118]

ע"ע (ארצי) 1192/02 חב' סברס שירותי קייטרינג בע"מ –רחמן, ניתן ביום 27.7.2003.
[119]

ע"ע 1137/02 יולס – החברה לפיתוח ולמלונאות רחביה בע"מ, ניתן ביום 19.1.2003.
[120]
ע"ע (ארצי) 1401/04 ברק – פרץ, ניתן ביום 5.9.2006.

[121]

ע"ע (ארצי) 26295-01-16
tekel
– ר.ח. חיים מיארה שווק בשר ודגים (1998) בע"מ
, ניתן ביום 25.12.2017
.

[122]
ע"ע (ארצי) 52949-05-10 וולצ'ק – ש. אלברט עבודות ציבוריות, שירותי ניקיון, אחזקה ופיתוח בע"מ, ניתן ביום 28.3.2012. באותו מקרה המעסיקה נמנעה מלשלם לעבודת שכר מינימום, דמי חופשה והבראה, דמי חג, דמי נסיעות ואף לא ביטחה את העובדת בקרן פנסיה לאורך כל תקופת עבודתה (56 חודשים).
[123]

ראו למשל ע"ע (ארצי) 41428-01-13 שחם – ביטון, ניתן ביום 10.5.2018.

[124]
ע"ע (ארצי) 1138/04

מאיר –ידגר, ניתן ביום 7.11.2005

.

[125]
בג"ץ 397/67 ברגהיים נ' יו"ר ההוצל"פ תל-אביב, פ"ד כב

(1) 533, 539; רע"א 161/67

שטיבל נ' חברת שטיבל בע"מ, פ"ד לב(1) 510, 515

.

[126]
ע"א 10582/02

ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ, ניתן ביום 16.10.2005

.

[127]
ע"ע (ארצי) 1452/04 אביר – חוסיין.
[128]

סעיף 22 לסיכומי הנתבעים.
[129]
עמ' 13 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 25.4.2018, שורות 28-15.

[130]
ראו בהתאמה: עמ' 15 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 25.4.2018, שורה 2, וכן עמ' 15 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 25.4.2018, שורה 7. ראו גם סעיפים 17, 20 ו-22 לכתב התביעה.

[131]
עמ' 12 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 25.4.2018, שורה 14.
[132]
עמ' 13 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 25.4.2018, שורה 22, וכן ראו בעמ' 14, שורה 27.
[133]
עמ' 47 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 13.6.2018, שורה 22.
[134]
עמ' 49 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 13.6.2018, שורות 19-17.
[135]
עמ' 3 לפרוטוקול הדיון המוקדם ביום 13.10.2016, שורות 8-7.
[136]
ראו התייחסות התובע לכך, בסעיף 4 לסיכומי התשובה מטעמו.

[137]
סעיף 27 לסיכומי התובע.

[138]
סעיפים 39-38 לסיכומי התובע.

[139]
ראו דברי התובע בדיון המוקדם: "

לשאלת בית הדין אני משיב, שאני עבדתי באתר בכפר סבא, לא ידעתי תחת איזה חברה. עבדתי גם בפתח תקווה וחזרנו עוד פעם לכפר סבא. אני עבדתי בתבניות שיש. הדבקתי שיש. עבדתי בתחנת שיש בכל התקופה וזה הדבר היחיד שאני יודע לעשות. הייתי מנהל התחנה
" (
עמ' 3 לפרוטוקול הדיון המוקדם ביום 13.10.2016, שורות 18-15).
[140]
סעיף 23 לסיכומי התובע.

[141]
סעיף 35 לסיכומי התובע.

[142]
עמ' 41 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 13.6.2018, שורות 22-21.

[143]
עמ' 44 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 13.6.2018, שורות 7-5.

[144]
עמ' 30 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 25.4.2018, שורות 20-19.

[145]
עמ' 60 לפרוטוקול דיון ההוכחות ביום 13.6.2018, שורות 20-19.






סעש בית דין אזורי לעבודה 10945-10/15 מוחמד אבו סלאח נ' א. מיגס הנדסה ובניה בע"מ, ח'אלד עתאמנה, ס.מ.נ.ו.ף. עבודות בניה בע"מ ואח' (פורסם ב-ֽ 02/10/2018)