פסקי דין על האפוטרופוס הכללי כמנהל נכסיו העזובים של המנוח יוסף חיים יהודה ז"ל  | פסקי דין על נתנאל מזרחי

7383-06/16 א     22/10/2018




א 7383-06/16 האפוטרופוס הכללי כמנהל נכסיו העזובים של המנוח יוסף חיים יהודה ז"ל  נ' נתנאל מזרחי








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"א 7383-06-16 האפוטרופוס הכללי מחלקה משפטית -הנהלה נ' מזרחי ואח'




לפני כבוד השופט עמית יריב

ה
תובעים:
האפוטרופוס הכללי כמנהל נכסיו העזובים של המנוח יוסף חיים יהודה ז"ל ת.ז. 012113296

ע"י ב"כ עו"ד אילן שרקון ואח'



נגד

ה
נתבעים:
1. נתנאל מזרחי
2. יהורם כהן קדוש

ע"י ב"כ עו"ד אוהד מחרז




פסק-דין

לפניי תביעה לפינוי וסילוק יד.
התובע מנהל את נכס מקרקעין שהיה בבעלותו של המנוח יוסף חיים יהודה (להלן: "המנוח") על פי חוק האפוטרופוס הכללי, התש"ח-1978 ומכוח צו ניהול שניתן בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ביום 20.8.2015 בתיק א.כ. 9/15.
עיזבון המנוח כולל זכויות בעלות בדירה במקרקעין הידועים כגוש 7243 חלקה 24 תת חלקה 31 ברחוב צרעה 12, תל אביב (להלן: "הדירה").

טענות התובע
לטענת התובע, מביקור שערך נציג מטעמו במהלך חודש פברואר 2016 בדירה עלה כי היא מושכרת על ידי הנתבע 1 לנתבע 2.
התובע מוסיף כי מעיון ברישומי הארנונה בעירית תל אביב עולה כי הנתבע 1 מצהיר כי הוא מחזיק בדירה משנת 2007.
התובע טוען כי הנתבעים הם פולשים, מסיגי גבול בדירה ועושים בה שימוש ללא הסמכתו ובניגוד לכל דין. על כן, התובע טוען כי הוא זכאי לקבל סעד של פינוי וסילוק יד כנגד הנתבעים לפי סעיף 16 לחוק המקרקעין, שתכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין") וסעיף 29 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
טענות הנתבעים
הנתבעים טוענים כי הנתבע 1 התגורר יחד עם אביו בדירה, זאת בהסכמת המנוח שהיה חברו הטוב של אביו. הנתבע 1 מוסיף כי למיטב זכונו אביו שילם מידי חודש בחודשו למנוח עבור זכות דיירות מוגנת בדירה.
הנתבע 1 טוען כי נהג לכנות את המנוח "דוד יהודה", וכי בכל הזדמנות המנוח נהג להגיד לו כמה הוא אוהב אותו ושהוא ואביו הם משפחתו היחידה. הנתבע 1 מוסיף כי המנוח ביקש, כאשר ילך לעולמו, כי כל רכושו יעבור אל הנתבע 1.
הנתבע 1 טוען כי לאחר פטירת המנוח ביום 5.9.2000, המשיכו אביו והוא להתגורר בדירה כשהם נושאים בכל התשלומים ודואגים לטיפוח הדירה והשבחתה, עד שביום 5.2.2007 נפטר אביו והוא נותר להתגורר בדירה לבדו.
לטענת הנתבע 1, הדירה בבעלותו, ולכל הפחות הוא בעל זכויות בדירה ורשאי להמשיך ולהחזיק בה. הנתבע 1 מוסיף כי השקיע סכומי עתק בסך של כ -250,000 ₪ בשיפוץ הדירה, אולם מאחר שהתביעה הוגשה לאחר שש עשרה שנה מפטירת המנוח, הוא שמר בידיו רק קבלות בודדות מהשיפוץ הנרחב שערך בדירה.
הנתבעים טוענים כי בשנת 2013 הנתבע 2 ובתו הצטרפו לגור עם הנתבע 1 בדירה, בידיעה ובהסתמכות על כך שמדובר בדירה של הנתבע 1 או לכל הפחות הנתבע 1 בעל זכויות בה ויוכל להמשיך להחזיק
בה מכוח זכות הדיירות המוגנת שלו, אותה ירש מאביו.

בעניין זה טוען הנתבע 1 כי אביו היה דייר מוגן בדירה מכוח סעיף 1 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר"), וכי עם פטירתו, בשנת 2007, עברה זכותו של אביו אליו מכוח סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר, זאת מאחר שהתגורר עם אביו למעלה מששת החודשים שקדמו לפטירתו ולא הייתה לו במועד פטירתו של אביו דירה נוספת בבעלותו.
לחלופין, טוענים הנתבעים כי יש להכיר בזכותם כבני רשות להחזיק ולהשתמש בדירה, זאת מאחר שניתנה לנתבע 1 הסכמה מפורשת מאת הבעלים של הדירה לשם כך.
לטענת הנתבעים, המנוח ערך צוואה בעל פה, בהתאם להוראות חוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה"), בה ציווה את מתן הדירה לנתבע 1 בפני
שני עדים – הנתבע 1 ואביו, בעת שהיה שכיב מרע ואף נפטר בחלוף כמה ימים.
לטענת הנתבעים, מאחר שהתביעה הוגשה כשש עשרה שנה ממועד פטירתו של המנוח דין התביעה להידחות מחמת שיהוי. הנתבעים מוסיפים כי השיהוי הרב גרם לנתבע 1 נזקים ראייתיים רבים, בשים לב לכך שאביו, אשר היה עד לצוואתו של המנוח, נפטר ומסמכים שהיו בידיו היו יכולים להעיד על זכויותיו של הנתבע 1 בדירה, לרבות זכות הדיירות המוגנת אותה ירש מאביו.

הנתבע 1 מציין כי בכוונתו להסדיר את עניין הירושה בהליכים המשפטיים המתאימים, אך מפאת חוסר יכולתו הכלכלית, ובשל מורכבות ההליכים עד למועד זה טרם נקט הליכים מתאימים להוצאת צו ירושה כדין.

הנתבעים טוענים, כי ככל שיקבע כי יש לפנותם מהדירה, הרי שזכותם לקבל סידור חלוף או למצער פיצוי משמעותי, אשר ישקף את שוויה הנוכחי של הדירה, של זכויותיו של הנתבע 1 בדירה, של השקעותיו של הנתבע 1 בדירה ושל מפח הנפש שיגרם להם.
דיון והכרעה
השאלה הטעונות הכרעה בהליך שלפני הן:
א.
מי הבעלים של הדירה?
ב.
בהתאם לסעיף א', האם קיימת זכות לנתבעים להחזיק בדירה?
ג.
האם התביעה הוגשה בשיהוי?
אדון בשאלות לפי הסדר.
הבעלות בדירה
אין מחלוקת כי הבעלים הרשום של הדירה הוא המנוח, זאת בהתאם לנסח רישום המקרקעין המצורף כנספח 2 לכתב התביעה.

סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, קובע כי רישום בפנקסי המקרקעין לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו. בנוסף, סעיף 81 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט- 1969 קובע כי הרישום של מקרקעין בפנקס החדש יבטל כל זכות הסותרת את הרישום. מכאן, שהמנוח הוא הבעלים הרשום כדין של הדירה.
אולם, הנתבע 1 טוען כי הוא הבעלים של הדירה מכוח צוואה שבעל פה, אשר נערכה בשנת 2000 בפני
ו ובפני
אביו. הנתבע 1 אף ציין בסעיף 33 לתצהירו כי:

"למרבה הצער, דבריו של המנוח לא נרשמו ואבי, כאמור, אינו בחיים אף הוא, כדי להעיד עליהם".
חוק הירושה קובע כי הטוען לצוואה בעל פה, עליו לעמוד בחמישה תנאים:
א.
להוכיח כי המצווה היה "שכיב מרע" או "מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות";
ב.
אמירת דברי הצוואה בפני
שני עדים המבינים שפת המצווה;
ג.
רישום זיכרון דברים על ידי העדים וחתימה עליו;
ד.
הפקדת זיכרון הדברים בבית המשפט (הרשם לענייני ירושה);
ה.
רישום, חתימה והפקדה בסמוך לאחר שניתן לעשותם.
בענייננו, חוץ מטענתו של הנתבע 1 בתצהיר כי המנוח היה שכיב מרע - לא הובאה ולו ראשית ראיה כי המנוח היה חולה או כי במעמד מסירת הצוואה, לכאורה, ראה עצמו ניצב אל מול פני המוות. יתרה מכך, בהתאם לחקירתו של הנתבע 1 הצוואה שבעל פה נמסרה, לכאורה, מספר שנים לפני פטירתו של המנוח וכי במשך תקופה ארוכה המנוח אמר לו שכל מה שיש לו יועבר אליו (ראו עמ' 25 ש' 15-1 לפרוטוקול).
כלומר, לא רק שהוא הוכח כי המנוח היה חולה אלא להפך – על פי עדותו של הנתבע 1 עצמו היה למנוח הזמן הדרוש על מנת לערוך צוואה כנדרש בחוק, ותקופה ארוכה של "הבטחות" שוללת את האפשרות כי הצוואה שבעל פה נאמרה על ערש דווי.
זאת ועוד, אין כל ראיה או הוכחה כלשהי כי צוואה זו נאמרה בפני
הנתבע 1 ואביו, ואף אין ראיה לכך שנרשם זיכרון דברים כלשהו, יתרה מכך - כשנשאל הנתבע 1 בחקירתו האם קיימת צוואה השיב:
"אגיד משהו שלא הזכרתי בתצהיר – כשהוא היה עוד חי, הוא רשם משהו בשבילי, ואז עם השנים לא שמרתי את זה, הייתי ילד. שמתי את זה בארון, ואני לא יודע איפה זה. אין צוואה" (עמ' 25 ש' 27-24 לפרוטוקול).
גם אם נתעלם כעת מהעובדה שבאמרה זו הנתבע 1 סתר את גרסתו בתצהיר באופן שיש בו כדי לפגוע במהימנות עדותו - אזי מדובר בגרסה ששומטת את הקרקע של טענת "צוואה בעל פה" וזאת מאחר שלטענת הנתבע 1, ערך המנוח צוואה בכתב.
בנוסף, הנתבע 1 לא טרח להגיש תביעה מתאימה להצהיר על בעלותו בנכס בבית המשפט המחוזי – לו הסמכות העניינית, ובכך הרי שוויתר על זכויותיו הנטענות.
מכאן, שלא הוכח כי מדובר בצוואה בעל פה וממילא התנאים המנויים בחוק ופסיקה להוכחת צוואה בעל פה, כמו גם נטל ההוכחה (וראו לעניין זה ע"א 436/01 רכאב נ' רכאב,
נח (6) 913
, פסקה 15 ו- 16), לא התקיימו בענייננו. על כן, המנוח הוא הבעלים הרשום כדין ומשכך התובע הפועל מכוח זכויותיו של המנוח זכאי להגיש תביעה זו לסילוק יד מכוח סעיף 16 לחוק המקרקעין.

האם יש לנתבעים זכות להחזיק בדירה?
בדיון מיום 5.1.2017, שהתקיים לפני כב' השופטת לימור ביבי, ב"כ הצדדים הגיעו להסכמה שקיבלה תוקף של החלטה כי:

"
בהמלצת בית המשפט הגענו להסכמה ולפיה תינתן רשות להתגונן בעילת ההגנה הנסבה על רשות או רשות בלתי הדירה אשר ניתנה לנתבע 1 כמפורט בפרק ה' 3 ובפרק ה' 4 ככל שהזכות לפיצוי נובעת
מאותה רשות. תינתן רשות לפיצול סעדים לתובע. בנוגע לנתבע 2, הרי שלנתבע 2 ניתנת רשות להמשיך להתגורר במקרקעין וזאת תוך שהתובע שומר על כל טענותיו בנוגע אליו ובכפוף להצהרתו ולפיה הוא לא משלם דמי שכירות בגין המקרקעין וכי כל

פסק דין
שיינתן, ככל שיינתן, לפינויו של הנתבע , יכובד על ידו ויבוצע על ידו גם."
כלומר, הצדדים הגיעו להסכמה כי השאלות המשפטיות שיבואו להכרעת בית המשפט הן פרק ה'3 לבקשת רשות להתגונן – הנוגע לטענת "בר רשות" ופרק ה' 4 לבקשת רשות להתגונן - הנוגע לטענת סידור חלוף ופיצויים.
בסיכומיהם, חזרו הנתבעים על הטענה כי הנתבע 1 הוא "דייר מוגן" על פי חוק הגנת הדייר. משלא ניתנה רשות להתגונן בטענה זו, הרי שטענה זו נדחתה זה מכבר, ואין הנתבעים רשאים להישמע בה.
בנקודה זו יש לציין, כי כאשר נושא הדיירות המוגנת עלה במהלך דיון ההוכחות, ב"כ התובע הביע התנגדותו על כך שמדובר בהרחבת חזית וניתנה החלטה כי הדבר נרשם (ראו עמ' 7 ש' 29 וע' 8 ש' 9-3 לפרוטוקול).
כאמור, הנתבע 1 טען כי הוא בר רשות במקרקעין על פי רישיון שניתן לו מאת המנוח
ומכוח תמורה ששילם אביו ז"ל (ראו סעיפים 40-38 לתצהירו). הנתבעים אף טענו בסיכומיהם טענו כי:
"
בר רשות הוא מי שזכאי להחזיר במקרקעין בתמורה או שלא בתמורה כאשר ניתן לו רישיון מאת הבעלים של הקרקע לשם כך
" (ראו סעיף 37 לסיכומי הנתבעים).
בכל הנוגע לטענה כי אביו של הנתבע 1 שילם למנוח תמורה -הרי שמדובר בטענה של דיירות מוגנת המהווה הרחבת חזית אסורה כאמור, ודינה להידחות.
בכל הנוגע לטענה כי הנתבע 1 קיבל מהמנוח רישיון מפורש לגור בדירה, יש קושי ליישב בין טענה זו ובין טענת הנתבע 1 כי הוא בעל הדירה מכוח צוואה. מכל מקום, רישיון במקרקעין הוא, במהותו, אישי, והנתבע 1 לא הבהיר אם ניתן הרישיון לו עצמו או לאביו המנוח, ובאילו נסיבות בדיוק.
ייאמר עוד, כי הטענה לרישיון במקרקעין מבוססת, בעיקרה, על עדותו של הנתבע 1, אולם עדות זו אינה מהימנה בעיניי כלל ועיקר. הנתבע 1 העיד עדות מתחמקת, שהתאפיינה בהפרחת סיסמאות ובהימנעות ממענה לשאלות. על כן, אין בידי לקבוע ממצאי עובדה על יסוד עדותו של הנתבע 1.
זאת ועוד: על פי ההלכה הפסוקה, רישיון במקרקעין פוקע עם שינויים בזהות הצדדים לרישיון, קרי – עם מותו של המנוח, ממילא פקע הרישיון גם אם ניתן כזה, וכאמור – ספק בעיניי אם ניתן.
הנתבע 1 העלה את הטענה כי יש לו רישיון שימוש בלתי הדיר, וזאת נוכח עקרונות היושר והצדק (ראו סעיף 39 לתצהירו). גם טענה זו אינה יכולה לעמוד ואבאר:

לאחר חקיקת חוק המקרקעין, ספק רב אם למוסד הרישיון במקרקעין יש עוד תוקף ולעניין זה ראו
ע"א 3846/13

מדינת ישראל נ' היפר-חלף

[פורסם בנבו]
(2015)
ו-
ע"א 6757/13

מרים אביטסם נחום נ' מדינת ישראל – רשות הפיתוח


[פורסם בנבו]
(2015)
.
אולם גם אם נניח כי ניתן להכיר ברישיון במקרקעין גם לאחר חקיקת החוק, הרי שרשות בלתי-הדירה, כטענת הנתבע 1, אשר יש בה כדי להפקיע זכות קניינית רשומה, אינה יכולה להינתן בעל פה, ללא תיעוד וללא כל ראיה.
יוער עוד, כי פרט להעלאת הטענה לרשות בלתי הדירה, לא נעשה כל ניסיון להוכיח התחייבות כזו של המנוח, וגם מטעם זה – דין הטענה להידחות.
אם לא די בכך, הנתבעים אף טענו בסיכומיהם כי ניתן להם רישיון מכללא וזאת בשל משך הזמן בו שהה הנתבע 1 בנכס.

אולם, הנתבע 1 לא תמך את תצהירו בשום ראייה עצמאית ממנה עולה כי גר בדירת המנוח "
כל חייו
" ואף לא הביא תצהיר של צד שלישי שיכל לשפוך אור כי אביו ז"ל והמנוח גרו יחדיו כל השנים. לא זאת אף זאת – הנתבע 1 הודה בחקירתו כי אין לו כל מסמך המעיד היכן גר משנת 1999 ועד שנת 2003 (ראו עמ' 22 ש' 4-2 לפרוטוקול).
מעבר לכך, גם אילו היה הנתבע 1 בר-רשות (ולטעמי, טענה זו לא הוכחה), אזי הרשות ניתנת לביטול בכל עת, כך שבכל מקרה – על הנתבע 1 להתפנות מן הדירה.
טענת השיהוי
כאמור, הנתבעים טוענים כי התביעה הוגשה בשיהוי רב ודינה להידחות.
על פי ההלכה הפסוקה, רק לעתים נדירות תהווה טענת שיהוי טענת הגנה תקפה בהליך אזרחי, וכפי שקבע בית המשפט העליון מפי כב' השופטת איילה פרוקצ'יה:

"השתהות בהגשת תביעה אינה, כשלעצמה, שיהוי כמובנו במשפט. שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפני
יה לבית-המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע – שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי [...]
לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום-לבו של התובע"
(
ע"א 6805/99

תלמוד

תורה

הכללי

והישיבה

הגדולה

עץ

חיים

נ

'

הוועדה

המקומית


לתכנון

ולבנייה

ירושלים

,

פ

"

ד

נז

(5) 433, 446 (2003))
הנתבעים לא הוכיחו כי מתקיים איזה מן היסודות הנדרשים לשם הוכחת טענת השיהוי, נהפוך הוא - הנתבע 1 הוא זה שהשתהה ולא עשה דבר על מנת לרשום את זכויותיו הנטענות לצוואה בעל פה משנת 1997-1998 (שנתיים או שלוש לפני פטירת המנוח).
מאחר שהתובע מונה לנהל את נכסו של המנוח מכוח צו ניהול שניתן ביום 20.8.2015 בבית המשפט המחוזי בתל אביב, תיק א.כ 9/15, וכשנה לאחר מכן הוגשה התביעה דנן – הרי שהתובע פעל בסמוך למינויו ולא ויתר על זכותו.
הנתבע 1 אף טען כי בשל "השיהוי" בהגשת התביעה נגדו נגרם לו נזק ראייתי והוא לא שמר ראיות להוכחת טענותיו בקשר להשקעות שביצע במקרקעין. אולם, משלא הוכחה בעלותו בדירה ומשטענת הבעלות לא עלתה בהליך הנכון, אזי ככל שנגרם נזק ראייתי לנתבע 1 – אין לו אלא להלין על עצמו.
בעניין זה אציין, כי הנתבע 1 לא הוכיח ולא הציג כל מסמך המלמד על שיפוץ שביצע בדירה והעליות שנשא בהן מלבד שתי קבלות משנת 2009 בעבור "מזגן" ומשנת 2010 עבור החלפת דלת (ראו נספח 2 לתצהירו). גם אילו הציג הנתבע 1 ראיות המעידות על שיפוץ נרחב בדירה, וכאמור – ראיות כאלה לא הוצגו -הרי שאין לפולש זכות לפלוש לבית, לשפצו לטובת צרכיו האישיים, ולהגיש בסיום התקופה "חשבון" עבור שימוש לא חוקי ובלי הסכמת הבעלים, תוך שהוא דורש "פיצוי".
מכאן שממילא, גם אילו סברתי שהתובע לא פעל בזריזות הנדרשת כדי לפנות את המחזיקים במקרקעין שלא כדין (ואינני סבור כך) – גם אז לא נגרם מכך כל נזק לנתבעים.
טענת השיהוי נדחית אפוא.
בכל הנוגע לטענות הנתבע 1 כי כל פינוי מהמקרקעין חייב להיעשות כנגד פסיקת פיצויים בגין השקעות שביצע (שכאמור לא הוכחו) או בדמי פינוי - הרי שמדובר בתביעה שהסעד בה הוא סילוק יד, ולכן כל טענה לפיצויים הרי שדינה להתדיין בתביעה נפרדת (ראו לעניין זה ע"א 7242/00 רשות הנמלים והרכבות נ' כדורי, 25.11.2002, סעיף 13 לפסק הדין). מכל מקום, לא הובא ולא בדל של ראיה המצדיקה התניית הפינוי בפיצוי או בדיוק חלוף.
סוף דבר
הפועל היוצא הוא, כי המנוח היה בעל המקרקעין ולכן התובע הבא בנעליו זכאי לפנות את הנתבעים.
הנתבעים לא הוכיחו כל זכות בדירה – לא בעלות, לא רשות בלתי הדירה ולא רשות מכללא, ועל כן אני קובע כי הם פולשים בנכס, ודינם – פינוי.
ניתן בזאת צו לפיו על הנתבעים לפנות את המקרקעין נשוא התובענה ולהשיבו לתובע, כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ השייך להם או למי מטעמם, וזאת לא יאוחר מיום 31.12.2018, בשעה 12:00.

הנתבעים יישאו ביחד ולחוד בהוצאות ההליך, בסך 10,000 ₪
וכן בשכר טרחת עו"ד בסך 40,000 ש"ח. סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
היתר לפיצול סעדים ניתן עוד בהחלטת בית משפט זה (כב' השופטת לימור ביבי) מיום 5.1.2017, והוא, כמובן, עומד בתוקפו.


ניתן היום,
י"ג חשוון תשע"ט, 22 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 7383-06/16 האפוטרופוס הכללי כמנהל נכסיו העזובים של המנוח יוסף חיים יהודה ז"ל  נ' נתנאל מזרחי (פורסם ב-ֽ 22/10/2018)