פסקי דין על עיזבון המנוח חאמד עבדאללה | פסקי דין על עדנאן עבדאללה | פסקי דין על סאהרה עבדאללה | פסקי דין על מדינת ישראלמשרד הביטחון/אגף אמרכלות | פסקי דין על משק | פסקי דין על המשרד לבטחון פנים |

23684-09/12 א     15/10/2018




א 23684-09/12 עיזבון המנוח חאמד עבדאללה, עדנאן עבדאללה, סאהרה עבדאללה נ' מדינת ישראלמשרד הביטחון/אגף אמרכלות, משק, המשרד לבטחון פנים








בית משפט השלום בנצרת



ת"א 23684-09-12 עבדאללה(המנוח) ואח' נ' משרד הביטחון/אגף אמרכלות
, משק
ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כבוד השופטת
רבקה איזנברג


תובעים

1.
עיזבון המנוח חאמד עבדאללה

2.עדנאן עבדאללה

3.סאהרה עבדאללה


נגד


נתבע
ת

מדינת ישראל
1
.משרד הביטחון/אגף אמרכלות
, משק

2.המשרד לבטחון פנים









פסק דין



1.
בפני
תביעה לפיצויים בגין מותו המצער מאוד של המנוח הקטין, חאמד עדנאן עבדללה ז"ל,יליד 1996 (להלן: "המנוח", או "הקטין"). התובעים 2 ו 3 הינם הוריו של המנוח.

בתאריך 24.9.05 בשעה שהמנוח ישב במרפסת משפחת מח'ללאתי בכפר יסיף, מול מגרש הכדורגל בשכונה המזרחית וצפה בחתונה שהתקיימה במגרש, נפגע מקליע ולאחר ניסיונות החייאה ,נקבע מותו.
ע"פ הנטען בתביעה
: הקליע
נפלט, ככל הנראה, מאחת החתונות באזור (בסיכומיהם טענו התובעים כי מדובר בירי מחתונת משפחת שרקיה). בדיקת הקליע ע"י המשטרה העלתה כי מדובר בקליע של רוס"ר16
m
או רוס"ר
גליל השייכים למדינת ישראל. לטענת התובעים, באותו יום היה ירי אינטנסיבי וממושך בכפר יסיף ואולם, המשטרה ישבה בחיבוק ידיים ולא עשתה דבר למניעתו. התובעים טענו להחלת הכלל של "הדבר מסוכן" וכן "הדבר מדבר בעד עצמו", המעבירים את נטל ההוכחה לנתבעת להוכיח כי מות הקטין לא נגרם בגין רשלנותה. לטענת התובעים, המדינה התרשלה בכך שלא מנעה ירי בשטח מאוכלס, לא הזהירה ולא מנעה מבעוד מועד ירי מנשק חי באזור מגורים. עוד נטען כי המדינה התרשלה בכך שלא אספה את כל הנשק בכפר יסיף, לא השגיחה ולא פיקחה, אפשרה ירי מנשק חם באזור מגורים. עוד נטען כי ירי בחתונות הינה תופעה ידועה בקרב האוכלוסייה הערבית והנתבעת לא דאגה למניעתה ובמיוחד באותו לילה, כאשר הירי נמשך זמן רב. התובעים טענו עוד כי הנתבעת התרשלה בחקירתה, העלימה את זהות היורה, לא בדקה את כל כלי הנשק הרלוונטיים ולא מיצתה את החקירה.

2.
הנתבעת הכחישה את אחריותה למות המנוח וטענה כי אחריותה אינה חלה על כל מעשיהם, או מחדליהם של מחזיקי הנשק במדינה כאשר אינם נוהגים ע"פ הוראות הדין. כן נטען כי אין ביכולתה לעקוב אחר קיום תנאי הרישיון ע"י בעלי רישיון בפרט כאשר נעשה בנשק שימוש החורג מהשימוש לשמו אושר הרישיון לבעל הנשק. הנתבעת טענה כי פעלה באופן נרחב ובמאמץ גדול לאתר את היורה ואולם, למרות החקירה הארוכה והמקיפה, לא הצליחה לאתר את החשוד ותיק החקירה נסגר. הנתבעת הכחישה את תחולת הכללים המעבירים את נטל הראיה בנסיבות והכחישה אף את רשלנותה הנטענת. הנתבעת טענה כי עובר לאירוע לא התקבל כל דיווח על מקרה ירי במקום הנטען. הנתבעת פרטה בכתב הגנתה את המהלכים שהיא מבצעת לצמצום עבירות אמל"ח.

3.
התיק הועבר לטיפולי לאחר שכבר נקבע לשמיעת הוכחות. אף שלא מצאתי כי המותב הקודם נתן החלטה על פיה ההוכחות יתמקדו בשאלת החבות בלבד, כך נהגו הצדדים והראיות הוצגו בשאלת החבות אליה יתייחס פסק הדין שלהלן. עוד יצוין כי התובעים זימנו מס' רב של עדים, ביניהם אנשי משטרה רבים ומי שטיפלו בתיק החקירה ולאור זימונם, הודיעה הנתבעת כי אין צורך בהצגת עדים נוספים מטעמה.


דיון

4.

המדובר באירוע מצער ביותר. מותו של קטין היושב לתומו במרפסת ביתו אינו דבר של מה בכך. יחד עם זאת, עם כל הכאב וההשתתפות בצער המשפחה, לא מצאתי כי ניתן להטיל אחריות על הנתבעת במקרה דנן.
טענות לרשלנות בחקירת האירוע-
כבר בראשית הדברים אציין כי במהלך דיוני ההוכחות והעדים הרבים שנשמעו, פניתי לב"כ התובעים מס' רב של פעמים והפניתי את תשומת ליבו לכך שטענות לגבי רשלנות המשטרה בחקירתה
לאחר
מות המנוח, לא רלוונטיות לקביעת הרשלנות בגין עצם מות המנוח. למרות זאת, חלק נכבד מסיכומי התובעים התייחסו לעניין זה.
מעבר לכך שהדרך לערור ולבדוק החלטה לסגור תיק חקירה אינה במסגרת הליך אזרחי כגון זה שבפני
והיא קבועה בסעיף 64 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982
(הגם בכל מקרה,התערבות שיפוטית בהחלטה מסוג זה הינה מצומצמת בהיקפה, והיא תהיה שמורה רק למקרים חריגים ובלתי סבירים באופן קיצוני
-
בג"ץ 69/15

גדג' נ' משטרת ישראל מחוז דרום
, פסקה 9 וההפניות שם

),הרי שכאמור, גם אם, לטענת התובעים, הייתה התרשלות בחקירה, אין בה כדי להקים אחריות לנתבעת ביחס לעצם מות המנוח וזכות לפיצויים הנתבעים בתביעה זו. אדגיש כי התביעה דנן הינה תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף עקב מות המנוח. כך נתבעו: הוצאות קבורה, עזרת צד ג' בימי האבל, כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים, אבדן השתכרות בשנים האבודות, הפסד תמיכה ועזרת המנוח, כולם נזקים שאירעו עקב ובגין עצם הפגיעה במנוח

(ולא בגין ההתרשלות הנטענת בחקירה שנערכה לאחר מכן).
לצורך הוכחת אחריות של המדינה , בעילה של רשלנות, על התובע היה להוכיח:
התרשלות, קרות הנזק, וקשר סיבתי בין ההתרשלות ובין קרות הנזק שהוא הפגיעה ומות המנוח, (סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש

]
. לפיכך, גם אם היו התובעים מצליחים לשכנע כי החקירה לא מוצתה, או התנהלה ברשלנות וכי ניתן היה להגיע ליורה (מה שבכל מקרה לא מצאתי לקבוע), לא היה בכך כדי להוכיח רשלנות ביחס לנזקים הנתבעים, שכן אין קשר סיבתי בין מחדלי חקירה נטענים במציאת העבריין, לבין העבירה שבוצעה עוד קודם לכן. גם אם החקירה הייתה מסתיימת בכתב אישום ובהרשעת היורה, לא היה בכך כדי למנוע את מות המנוח והנזקים נשוא התביעה שנגרמו בגינו. לכן, רשלנות בחקירה, אילו הייתה מוכחת, לא הייתה מספיקה לצורך קבלת התביעה. למעלה מן הצורך ובהמשך פסק הדין אתייחס בתמצית גם לטענות אלו.

5.

אין חולק כי למשטרה חובה מושגית ורעיונית להגן על הציבור מפני פגיעות עבריינות בגוף וברכוש.
יחד עם זאת, לא ניתן לקבוע אחריות, אם לא מוכחת גם חובת זהירות קונקרטית שהופרה. לצורך בחינת השאלה האם קיימת חובת זהירות קונקרטית שהופרה נקבע בפסיקה מבחן הצפיות
המורכב הן מהיכולת הפיסית לצפות את התרחשות הנזק, והן מהשאלה הנורמטיבית, האם סביר, או ראוי הוא, לדרוש לצפות את התרחשותו של נזק מסויים
והאם ניתן היה למנוע את אותו נזק בנסיבות המדיניות הפרטנית המתייחסת לסוג המזיק והניזוק הנידונים. וראה הגדרת ביה"מ העליון ברע"א 5277/08 עזבון המנוח אמיר אלקשווילי ואח' נ. מדינת ישראל (להלן:" עניין אלקשווילי"):
"לשם בחינת השאלה האם ההתנהגות הנדונה של הנתבע מהווה הפרה של חובת הזהירות הנדרשת ממנו, יש לבחון האם עמדו פעולותיו בסטנדרט ההתנהגות המצופה ממנו כאדם סביר בנסיבות הענין, או שמא מדובר בהתנהגות בלתי ראויה. בחינה זו נעשית בהתחשב במכלול נסיבות האירוע, על פי המידע שמצוי היה בידי הנתבע באותה עת, ולאור המצב בו מצוי היה. אין מדובר בבחינה "בתנאי מעבדה" או בחוכמה לאחר מעשה (ראו
ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח
(2) 498, 507 (2004)). במסגרת החלה זו של עקרון הסבירות נבחנים בין היתר האמצעים אותם נקט הנתבע לשם מניעת הנזק שעלול היה להיווצר כתוצאה מהתנהגותו, לאור השאלה האם נדרש היה כי ינקוט במשנה זהירות. שקילה זו נעשית אף היא לאורן של נסיבות המקרה הפרטניות, אולם יש בה גם כדי לערב שיקולים כלליים ורחבים יותר, שעניינם במשמעות דרישתו של סטדנרט זהירות מחמיר יותר מזה שננקט על ידי הנתבע
".
אין די בעצם העובדה שהתובעים הגדירו בסיכומיהם את הירי בחתונות, או את גניבות הנשק מצה"ל, או הברחת נשק למדינה, כ"תופעה", או "מכת מדינה", כדי להטיל אחריות על המדינה. קיימות תופעות עברייניות רבות, כגון עבירות רכוש, בניה בלתי חוקית, פשיעה חקלאית וכיוב' .כפי שיפורט, אין די בטענה כי המדינה לא עושה די למיגור אותן תופעות על מנת להקים אחריות אוטומטית בנזיקין. לצורך קביעת אחריות ,יש להוכיח במקרה הפרטני חובת זהירות קונקרטית שהופרה, שאחרת שאלת התמודדות הרשויות עם תופעה עבריינית מסוימת המתקיימת במדינה
הינה שאלה של סדרי עדיפויות, משאבים, שיקולים מקצועיים וכיוב' בהם ביה"מ בד"כ לא יתערב. בעניין זה ראה האסמכתאות אליהן הפנתה הנתבעת בסיכומיה.
ביחס לחובת הזהירות הספציפית של המשטרה קבע ביה"מ העליון שם (עניין אלקשווילי שאוזכר):
"מחובתה זו של המשטרה לשמירה על שלום הציבור נגזרת חובת הזהירות שלה כלפי הציבור הרחב. אלא שחובת זהירות זו כמובן אינה מוחלטת ואינה מקיפת כל, אם לא כן היינו מוצאים עצמנו במצב בו המשטרה חבה בנזיקין בגין כל עבירה שבוצעה בתחומי המדינה. החיים בכל מדינה כוללים בתוכם סיכונים טבועים להתרחשותן של עבירות שלא יהיה בידי המשטרה למנען, ואי מניעתן לא תצמיח לקרבנן זכות לפיצוי מידי המשטרה (ענין לוי, בעמ' 69). גם כאן, לשם קביעת היקפה של חובת הזהירות עלינו לבחון את היכולת לצפות כי בנסיבות האירוע, פעולותיה של המשטרה עשויות היו להביא לנזק למי מהציבור הרחב.
בכל אירוע בו נתקלת המשטרה באדם המפגין התנהגות מאיימת ואלימה, בפרט כאשר אלימות זו מכוונת כלפי שוטרים, ובמיוחד כאשר קיים חשד כי ביצע בסמוך לאירוע מעשי אלימות, על השוטרים לצפות את האפשרות שטיפול לקוי במסוכנותו של אדם זה עלולה להביא לפגיעה באדם אחר. אלא שגם על צפיות זו, המצויה במישור הנורמטיבי, להישקל אל מול שיקולים אחרים המשפיעים על היקפה הראוי. כענין מעשי וכענין של מדיניות משפטית, אין המשטרה יכולה להקצות את מלוא המשאבים העומדים לרשותה לכל מקרה ומקרה, ועליה להחליט, על פי שיקול דעתה, על חלוקת משאביה המוגבלים. בדומה, אין זה ראוי כי בכל מקרה בו קיים חשש כלשהו לפגיעה תפעיל המשטרה באופן מיידי את מלוא סמכויות האכיפה המסורות לידיה. על כן, לשם קביעת היקפה של חובת הזהירות של המשטרה כלפי הציבור הרחב עלינו לאזן בין חובתה לשמירה על שלום הציבור ובין החשש מפני פגיעה בשיקול דעתה של המשטרה והחשש מפני שימוש עודף בסמכויותיה. על האיזון להתבצע על פי נסיבות המקרה, תוך התחשבות במידת הסכנה הקונקרטית הנשקפת וממידת הסתברותה (ראו ענין וייס, עמ' 182).הדגשה שלי ר.א.
אין די בביקורת כללית ביחס להקצאת משאבים והתמודדות לא מספקת של המשטרה עם תופעות עבריניות ובהן החזקת אמצעי לחימה לא חוקיים ,או ירי בישובי המגזר הערבי. על מנת שניתן יהיה לקבוע רשלנות למותו של המנוח,היה על התובעים להוכיח חובת זהירות קונקרטית שהופרה.
סדרי עדיפויות בהקצאת משאבי המשטרה,מספר
התחנות , או מס' השוטרים שהוקצו לטיפול בתופעות עבריניות הינם נושאים הראויים לדיון ציבורי ,לבדיקה ובחינה ברמה המערכתית. אולם,כפי שלא ניתן לקבוע אחריות למדינה בכל מקרה של תאונת דרכים בגין אי הקצאת משאבים מתאימים להתמודדות עם תופעת תאונות הדרכים ולצורך קביעת אחריות במקרה ספציפי,יש להוכיח רשלנות (בהתאם ליסודות הנדרשים ושיפורטו), הרי גם במקרה של ירי בישוב ערבי,לא ניתן לקבוע אחריות מוחלטת,בכל מקרה ירי שכזה,רק בגין הטענה לאי הקצאת משאבים מספיקים , או תחנות משטרה מספיקות, להתמודדות עם התופעה.

6.
כבר בתחילה אבהיר כי, לאחר שעיינתי בכל חומר הראיות והעדויות שבפני
,שוכנעתי כי לא ניתן לקבוע שהמשטרה, או משרד הביטחון, התרשלו בנסיבות. כפי שיפורט,לא הוכח כי היה למשטרה מידע קונקרטי קודם אודות הירי באותו יום ולא התקיים יסוד הצפיות הנדרש.בניגוד לנטען ע"י התובעים ,לא מצאתי כי הוכח שהיה מדובר בירי שנמשך זמן רב ולא היה ספורדי,זאת גם אם נשמעו יריות מכמה חתונות בכפרים באיזור, בהם נערכו חתונות באותו יום. לא הוכח שהמשטרה ידעה על הירי הצפוי מבעוד מועד ולא פעלה למניעתו וכן לא הוכח שמישהוא דיווח למשטרה על הירי בעת שהחל וכאילו למרות זאת,המשטרה השתהתה בהגעתה ולכן לא עצרה את הירי ממנו נהרג הקטין.בעניינים אלו ראה פירוט בהמשך.

7.
בטרם אפרט את האמור,ביחס לאי התקיימות התנאים האמורים הנדרשים להוכחת רשלנות קונקרטית והטלת אחריות בנסיבות הנידונות,אשוב לטענות הרבות שהעלו התובעים ביחס לכך שהנתבעת לא התמודדה ולא פעלה כנדרש למניעת עבריינות של ירי בחתונות,או של שימוש בנשק צהלי, גניבות נשק ,או הברחות נשק לארץ:

שוכנעתי כי למרות שאכן מדובר בבעיה ידועה, הן ביחס לירי בחתונות במגזר הערבי והן ביחס לעבירות אמל"ח ובצד הדיון הציבורי אשר ראוי כי ייערך בשאלת סדרי עדיפויות וחלוקת משאבי המשטרה,הרי כמו תופעות עברייניות רבות,הידועות ומטופלות ע"י הנתבעת,גם ביחס לעבירות אלו,פועלת המשטרה למיגורן וללחימה בהן בהתאם לכלל המשימות המונחות לפתחה. לא ניתן לקבוע כי ביכולת המשטרה למנע עבירות אלו לחלוטין וכאילו יכולה הייתה למנוע יריות בחתונות, או עבירות אמל"ח ולא עשתה כן. בכל מקרה המדובר כאמור בעניין
של מדיניות,משאבים,סדרי עדיפויות בהם ייטה ביה"מ לא להתערב ואין
בביקורת על התנהלות הרשויות בעניינים אלו כדי להקים אחריות בנזיקין למקרה קונקרטי. וראה תא (חי') 23312/01 חזאעי מסעוד נ' מדינת ישראל-משטרת ישראל
:
"הנסיבות המתוארות על ידי התובע בתביעתו תואמות את ההגדרה בפסק הדין של ארוע שבו "הפרה כללית המשליכה על ציבור גדול ובלתי מסויים" ובמקרה כגון זה אין לכבול את ידי המשטרה ולחייבה במעין אחריות מוחלטת למנוע כל עבירה. הייתכן כי מי שנפגע בתאונת דרכים יוכל לתבוע את המדינה באי מניעתה של התאונה רק משום שלצערנו כבישי הארץ הפכו לכבישי דמים
" (
הדגשה שלי ר.א).


ייתכן שאין די בפעולות הננקטות ע"י הנתבעת ויתכן שניתן לעשות יותר למיגור התופעות הנ"ל ואולם, כאמור, אין די בכך להטלת אחריות למקרה נזק ספציפי. אדגיש כי בכל מקרה, לא ניתן לקבוע שהנתבעת התעלמה מהבעיה . הפעולות אותן נקטה ונוקטת הנתבעת במישור הכללי, למניעת עבריינות מהסוג הנ"ל עלו מהעדויות שבפני
:
עדות עקרון:"המשטרה עשתה רבות כדי למגר את התופעה הזו ובניהם בתפקידי הקודם כמפקד תחנה וכקצין אח"מ במחזור הצפוני, הגענו להסכמים עם הנכבדים ראשי המועצות, אנשי דת שברגע שיש ירי בחתונה הם קמים ויוצאים. בנוסף בכל חתונה שאנו מכירים / יודעים שהיא מתקיימת, אנו מחתימים את הורי החתן והורי הכלה שהם מתחייבים שלא יהיה ירי בחתונה, בנוסף מכניסים לחתונות מקורות מודיעיניים שלנו ואנו משתמשים באמצעים נוספים על מנת למגר את התופעה" (עמ' 82 שורות9-15.).

"מעבר לכך שכל שימוש בנשק הינו שימוש בלתי חוקי שיכול לפגוע באנשים. לאחר זמן פיתחנו מודל במשטרה שנקר מודל ירי בחתונות שבמודל הזה יש מעשים שאנחנו עושים גם לפני חתונה וגם לאחריה על מנת למגר את התופעה. חלק מהדברים דיברתי עליהם כמו החתמה של המשפחה. היה אירוע באזור תמרה שידענו שהולך להיות אירוע ירי והבאנו לשם כוח ימ"מ שיסייע לנו לתפוס את היורה לפני הירי. אנחנו נותנים חשיבות רבה לתופעה הזאת." (עמ' 90שורות1-6)

"ישנם שלושה מגזרים שאחראים על מניעת עבירות, קודם כל זה המש"קים – שיטור קהילתי שאמור היה להכיר את החתונות שמתבצעות, המגזר השני זה יחידות הסיור, המגזר השלישי הם יחידות הבילוש שאמורות למנוע עבירות במידה ויודעים שעברה עומדת להתבצע, או לבצע פעילויות כדי לתפוס את האחראים לעבירות לאחר שהתבצעו" (עמ' 86 שורות 18-20).

מדיניות זו, עליה העיד עקרון מכח ידיעתו בתפקידו כיום, עלתה גם ובאופן זהה מעדות משה כהן שהיה מפקד תחנת משטרת עכו בין השנים 2004-2007 ולכן עדותו רלוונטית למועד שבנידון. גם כהן תיאר את אותו מודל ירי בחתונות-הנחיות לבעלי האירועים עצמם וכן לבעלי אולמות השמחה,קבלת שמות בעלי השמחה ושיתוף השוטרים הקהילתיים-מש"קים שתפקידם להזהיר את בעלי השמחה ולוודא ידיעתם כי הירי בחתונות אסור וכי במידה ויתבצע,ייתנו על כך את הדין:
"בוודאי, היה מודל ירי בחתונות. שם לא דובר
על שוטרים מתוך הנחה ששוטרים לא מבצעים כאלו דברים כי זו עבירה פלילית. המודל דיבר על זה שכחלק מהלחימה במיגור התופעה של ירי בחתונות הוצאו הנחיות בעיקר לבעלי אולמות השמחה, כיצד להיות שותפים בלחימה הזו והם נתבקשו למסור מראש את שמות בעלי השמחה מבעוד מועד, אף הם הוזהרו שאם במידה ויהיו אירועי ירי בשטחם הם יתנו את הדין ותשובות.אנו באמצעות מש"קים – מרכז שירות קהילתי בכפרים, היו ניגשים לבעלי השמחה ומזהירים אותם ומחתימים אותם על טפסים שהם יודעים שהירי בחתונות אסור בתכלית האיסור והם יצטרכו לתת את הדין. אני זוכר מקרים שמעבר לזה שבעלי האולמות נחקרו והוצאו צווי סגירה, בעלי השמחה נחקרו תחת אזהרה ויש כאלו שההליך הפלילי המשיך נגדם". (עמ' 134 שורות 4-12.)
כהן הבהיר כי גם במקרה של חתונות שלא נערכו באולמות,אלא ברחוב,הרי אם וככל שידעו וראו היערכות לחתונה,היו דואגים דרך אותו מש"ק קהילתי לברר מי בעלי השמחה ולהזהירם באותו אופן (עמ' 134 שורות 15-17) .

גם איציק בסט, העיד באופן כללי על אותם נהלים (אם כי מאחר שתפקידו היה בחקירות,לא ידע לפרטם באופן ספציפי):
"יש נהלים, אני לא יודע לשייך אותם לכל אירוע ספציפי. יש נהלים שאומרים כדי למנוע ירי, אם זה להזמין את משפחת החתן ולעשות להם שיחות הבהרה. זה לא קשור אליי בתור חוקר, אבל אני יודע שיש למשטרה נהלים בעניין" (עמ' 139 שורות 26-28).

הנה כי כן שלושת העדויות לעניין נהלי המשטרה, התייחסו לאותם נהלים והיו קוהרנטיות ודומות.

בנוסף, מהתשובות לשאלון שמסר רפ"ק נימר באדר (ראה ת/73 תשובה 6),הובהר כי
לאור העובדה שחלפו 10 שנים מהשנה הרלוונטית, לא נמצא אזכור ממוחשב. אולם בתחנת עכו בוצעו מס' פעולות ללחימה בתופעה: חיפושים ומעצרים לאיתור נשק בלתי חוקי, בדיקת כלל אירועי השמחה המתוכננים בכפרים ,זימון בעלי השמחה ואזהרתם, פניה לצלמי חתונות ותפיסת צילומים המכילים תיעוד ירי, הרצאות מש"קים בנושא.

התובעים טענו בסיכומיהם כי ניתן ללמוד על רשלנות הנתבעת מכך שלא היו הנחיות ספציפיות בכתב לעניין ירי בחתונות ,כמו שהיו לדוגמא, לטענתם, לגבי תופעת הזיקוקים בפורים. אלא שהטענה, כאילו ביחס לזיקוקים בפורים, בניגוד ליריות בחתונות, היו הנחיות בכתב, כלל לא הוכחה. גם לגבי המדיניות ביחס לחג פורים, אשר לטענת ב"כ התובעים הינה מוגדרת וידועה, לא הוצגו נהלים בכתב ובכל זאת קיבלו התובעים את העדויות בעניין . כמו שלא הוצגו הנחיות בכתב לגבי פורים, אין באי הצגת הנחיות בכתב לגבי ירי בחתונות, כדי לסתור את העדויות שהושמעו בפני
בעניין. כהן העיד כי באותו אופן שיצאו הנחיות לפורים, יצאו הנחיות גם ביחס לחתונות, אלא בגלל שפורים הוא אירוע פעם בשנה, המדובר בהוראה בנפרד (עמ' 136 שורות 1-2) .

אין בכך שעקרון, לא ידע להשיב על הנהלים בשנת 2005 דווקא ,עת שימש כקצין אח"מ בלבד, כדי להוכיח טענה כאילו המשטרה לא עשתה דבר טיפול בעבריינות זו באותה תקופה :
"מי שאתה צריך לזמן פה כד לשאול את השאלות האלה הוא נציג חטיבת החקירות במשטרת ישראל, אני לא מתעסק כבר בחקירות, אני לא מכיר את כל נוהלי חקירת החקירות, או נוהלי מחלקת החקירות כפי שנקראו ב 2005
".
ובהמשך:

"אני לא אמרתי שאין הנחיות בכתב, אני אמרתי שעל מנת לבדוק לגבי הנחיות אלו צריך להזמין את נציג החקירות המשטרתי"
וכן:" אני הייתי קצין אח"מ ואחראי החקירות בתחנה. אני חוקר אירועים שמתבצעים או תלונות שמוגשות בתחנה, כדי לשאול על פעולות מניעה שמתבצעות צריך להזמין לפה או את מפקד התחנה באותו זמן, או את קצין האג"מ של התחנה באותו זמן."

ובעדות בסט:"
יש הנחיות ברורות לגבי ירי. אני לא מתעסק בתחום הזה. אני לא מקבל הנחיות על דברים שלא קורים, אני מקבל הנחיות
לאירועים ספציפיים
" (עמ' 139 שורות 34-35).

כפי שצוין ועוד יפורט, אדגיש כי בכל מקרה, גם אם לא היה די בפעולות המשטרה בתקופה הרלוונטית למיגור הירי בחתונות, אין די בכך כדי לקבוע אחריות במקרה הקונקרטי וראה בעניין זה סעיף 10 ואילך בהמשך.

8.
גם ביחס לפעילות הנתבעת
בנוגע לעבירות אמל"ח העידו אנשי משטרה רבים באופן דומה:
"כל מידע שהיה לנו לגבי נשק גנוב / מוברח, היה מתבצע חיפוש או פעילות אחרת על מנת לתפוס את הנשק.....מצאנו נשקים שהם היו נשקים שגנובים מצה"ל... לנו אין סמכות בתוך הצבא אנחנו נכנסים רק על פי הזמנה של משטרה צבאית. חקירה של גניבות נשק מהצבא זה חקירה של משטרה צבאית" ( עדות עקרון עמ' 84 שורות 3-4 ,10, 13-14).

וכן לגבי פעולות לתפיסת נשק בלתי חוקי: "השתמשנו במקורות, מידע מודיעני, ביצענו חיפושים, ניסנו לקשור באמצעות מז"פ בין תרמילים וכדורים ולהגיע באמצעות טביעות אצבע לאנשי שהשתמשו בנשק, פעולות מעצר רבות. יכול להיות שהיו עוד פעולות אני לא זוכר". (עמ' 85 שורות 32-34)

ובעדות
גדעון לביא:" אני יודע שנעשו פעולות לאיסוף נשקים או מבצעים שהיו מעורבים בהם גם סוכנים על מנת לרכוש נשקים ולהפליל סוחרים בנשק. זה היה במהלך השנים, לא יודע לפרט כל תיק, אני לא הייתי מעורב בזה" עמ' 124 שורות 20-23

וראה עדות כהן: "ביצענו חיפושים על מנת למצוא נשקים בלתי חוקיים והיו הרבה תפיסות. הפעלנו רכזים ומפקדי שיטור קהילתי בשטח. נכנסנו לבית ספר" עמ' 136 שורות 11-12.

ובעדות בסט: שיש לנו מידע ספציפי, אנו עושים חיפושים ועוצרים חשודים ותופסים נשקים ומביאים לדין. בעברי כחוקר טיפלתי בהפעלת סוכנים שהובילו לתפיסות של נשקים וסוחרי נשק. היו לנו גם הרבה של תפיסות נשקים בבתים על פי מידעים"

9.

אכן, לא את כל כלי הנשק הגנובים, או המוברחים, יכולה המשטרה לאתר ולא את כל מקרי הירי בחתונות יכולה הנתבעת למנוע.
זאת באותו אופן שלמרות פעילות משטרת התנועה, לא ניתן למנוע לחלוטין תאונות דרכים, וכן לא ניתן למנוע לחלוטין מעשי שוד, או את יתר העבירות המבוצעות במדינה.


כהן נשאל
כיצד למרות מודל הירי והפעולות המתוארות, הירי נמשך והשיב: "אני אשמח לשמוע עם יש לך פיתרון" (עמ' 137 שורה 30) ובאשר להצעה לנוכחות של המשטרה בכל כפר וכפר, הסכים כהן רק ביקש מב"כ התובע" אתה צודק, תביא רק יותר שוטרים" (עמ' 137 שורה 32
)
שוטר הסיור כאמל עווד העיד אמנם כי הייתה בזמנים הרלוונטיים ניידת אחת ל5 כפרים ואולם כהן הבהיר "זו הייתה ניידת בשגרה, אם היה אירוע מסוים, היו מגיעות עוד ניידות" (עמ' 135 שורה 7).
כהן הבהיר כי למרות שבשגרה הייתה ניידת אחת ל 5 כפרים, הרי ש:"לכל אירוע ירי שנודע למשטרה, בין אם זה ע"י אירוע מוקד או ע"י מידע לרכז מודיעין, נשלחת ניידת מיידית ("עמ' 135 שורה 16-17.).

אכן, ייתכן שאילו בכל פינת רחוב
בכל כפר הייתה מוצבת ,או מסיירת, ניידת, 24 שעות ביממה, ניתן היה למנוע כל אירוע ירי ואולם, לא סביר לצפות לפעילות שכזו בהתחשב בכלל המשימות המוטלות על המשטרה, במשאבים וכוח האדם העומדים לרשותה והיטיב לנסח זאת כהן, גם אם בתשובתו היה מן הציניות: "אתה צודק מצב אידיאלי שלכל אזרח יהיה שוטר"( עמ' 135 שורה 19). כהן הסביר כי מס' הניידות המוקצות הן לפי היקף הפשיעה, הצורך בשטח והניסיון: "יש מספר ניידות מוגבל לתחנה והחלוקה צריכה להיות הגיונית ומקצועית".

התובעים הפנו בסיכומיהם לאמצעים שהמשטרה יכולה הייתה, לדעתם,לנקוט כדי למגר את התופעה,
למשל, שיתוף פעולה בינה לבין רשויות מקומיות, החתמת בעלי חתונות על התחייבות שלא לירות; ומתן הרצאות בכפרים הערביים.אפשרויות אלה הינן אכן
סבירות וראויות (חלקן,בהתאם לעדויות, אף מתבצעות הלכה למעשה בשטח), אך כפי שכבר צוין לעיל, בית המשפט , במשפט אזרחי, אינו מתערב
בנקל בשיקול הדעת של רשות ציבורית לגבי אופן הקצאת משאביה לטיפול, או מיגור של תופעה עבריינית כלשהי.כבר נקבע לא אחת,כי משאבי המדינה הם מוגבלים ויש לרשות שקול דעת כיצד לחלק משאביה שלעולם יהיו בחסר ביחס לצרכים. הלכה היא שבית המשפט לא ישים שיקוליו במקום אלו של הרשות בכל הקשור לעניינים שבמומחיותה ובכלל זאת סדרי עדיפות תקציביים, כאשר לרשות שקול דעת מנהלי ואף יתרון שבמומחיות בחלוקת משאביה בין צרכי הציבור השונים. וראו עניין עזבון אליקשווילי (אוזכר לעיל),אשר עסק באופן ספציפי בשיקול הדעת של המשטרה בהפעלת משאביה:
"על השימוש בסמכויות אלו להיעשות על פי שיקול דעתה של המשטרה ושל השוטרים בזמן אמת, ועל פי נסיבותיו הפרטניות של כל אירוע ואירוע, ואל לנו להקל בהתערבות בשיקול דעת זה מתוך ראייה בדיעבד של תוצאות הפעלתו".
לסיכום וכפי שאף ציינה הנתבעת בסיכומיה, ההלכה הפסוקה הינה כי ככלל לא יתערב ביה"מ בקביעת סדרי עדיפויות וההתערבות תהיה רק במקרים של חוסר סבירות קיצונית,מה שלא התקיים בענייננו.
10.
על בית המשפט, בהליך אזרחי דוגמת זה שבפני
, לבחון האם התנהלות הרשות הציבורית במקרה הפרטני ש
הובא בפני
ו חרגה מההתנהלות הסבירה כפי שהתחייבה בנסיבות הספציפיות בהן התקיים יחס של קרבה בין הרשות לניזוק ולא באופן כללי ביחס להתמודדותה עם תופעה עבריינית.
ההלכה בעניין זה נלמדה עוד מע"א 1678/01 מדינת ישראל נ. וייס, שם התייחס ביה"מ להימנעות המשטרה מלטפל באופן מהותי באירועים אלימים חוזרים ונשנים שבוצעו כלפי משפחת וייס מצד קבוצות מסוימות בעיר בני ברק וזאת בשל אי רצונה של המשטרה להתעמת עם גורמים אלו. ביה"מ אמנם הכיר שם ברשלנות המשטרה, אולם לעניין ההלכה הכללית קבע:
"יש לשקלל את תוחלת הנזק מול האינטרס הציבורי שבקיום הפעילות יוצרת הסיכון וכן את עלות אמצעי המנע הקיימים...אומנם, קביעת המדיניות המשפטית הרצויה בעיצוב חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת על המשטרה מחייבת הישמרות מפני הרתעת יתר, שתפגע בפעילותה השוטפת של המשטרה. יש להישמר מפני חיוב המשטרה בחובת זהירות נוקשה מדי, שתביא להססנות ולסרבול באופן קבלת ההחלטות של הדרגים המבצעיים. כן יש להישמר מפני "הצפה" של המערכת המשפטית בתביעות אזרחיות כלפי המשטרה, שיביאו לדלדול נוסף של משאביה המצומצמים. תביעות אלה אף עלולות להביא לעיוות שיקול-הדעת המשטרתי, כך שיינתנו משק
ל רב מדי לאחריות הנזיקית, שבה על המשטרה לשאת, ומשק
ל מועט מדי לתועלת החברתית של פעילותיה. .... חובת הזהירות מהווה איפוא איזון בין שיקולים אלה, המתחשב באופיים ובמשק
לם הסגולי. כך, שיקולי הרתעת היתר חזקים במיוחד מקום שבו מדובר בחובה כללית המעניקה שיקול-דעת רחב לרשות ובהפרה כללית המשליכה על ציבור גדול ובלתי מסוים. אך מנגד שיקולים אלה נחלשים כאשר קיימים קרבה ויחסים מיוחדים בין הרשות לבין הניזוקים המסוימים, ומקום בו נזקם צפוי"
(הדגשות שלי ר.א).

כפי שיפורט בהמשך, בניגוד למקרה וייס, במקרה דנן, גם אם היה מדובר ביריות שנמשכו זמן מה, לא היה מדובר באירוע עליו ידעה המשטרה מבעוד מועד, או אירוע לגביו קיבלה תלונה בעת שהתרחש ובוודאי שהמשטרה לא ידעה מבעוד מועד מי יהיו היורים ובאיזו חתונה יירו ולכן
אין די בטענות לגבי התמודדות לא מספקת של הנתבעת עם התופעות העברייניות שצוינו, כדי להטיל עליה אחריות במקרה הספציפי.

בעניין זה אפנה דווקא לסעיף 112 לסיכומי התובעים עצמם, שם נכתב כך:

"התובעים יטענו עוד, כי סדר העדיפויות של המשטרה המתחייב משיקוליה המקצועיים והתקציביים, בנוסף לעומס המוטל עליה, הינם שיקולים רלוונטיים וראויים, שיש להתחשב בהם במכלול האיזונים, אך מנגד, שיקולים אלו נחלשים כאשר קיימים יחסי קרבה בין המשטרה לבין הניזוקים ומקום בו הנזק צפוי". (ההדגשה שלי- ר' א')
כאמור,בחינה של הפסיקה מלמדת, כי אכן לשם הטלת אחריות בנזיקין במקרים כגון דא, יש להצביע על קשר מיוחד או קרבה מיוחדת בין הקורבן, במקרה זה המנוח, לבין המשטרה. קשר כזה המצביע על יכולת צפיות, לא הוכח במקרה שבפני
.


וראה בעניין זה גם ע"א 6445-11-10 מועצה מקומית מג'אר נ. איאד דאהר שם קבע ביה"מ המחוזי בנצרת, כי לא ניתן לקבוע רשלנות בגין טענה שלא היה די פיקוח על מכירת זיקוקין.
ביה"מ קבע שם, כי גם אם היה מדובר בזיקוק לא חוקי שמכירתו אסורה, הרי שעדיין כעניין של צפיות ושיקולי מדיניות, אין לקבוע שהנתבעות (שם נתבעו המשטרה והרשות המקומית),הפרו את חובתן וכי לא ניתן להציב שוטר על כל חנות. ביה"מ קבע:
"הנטייה הטבעית והמובנת לפצות נוכח כאב ונזק לתובע לא צריכה לבא מקום בו משמעותה למעשה, קביעת אחריות מוחלטת."
ובהמשך הבהיר ביה"מ שם, כי השאלה האם ננקטו אמצעי זהירות סבירים למניעת מכירת זיקוקים, צריכה להיבחן לאור: "העומס הרב המוטל על רשויות האכיפה והתעדוף בו נדרש לנקוט לאור אותו העומס והמחסור בכוח אדם. אין לצפות מהמועצה המקומית או מהמשטרה להקצות את כלל המשאבים העומדים לרשותן לצורך מניעת סיכון מפגיעה מזיקוק. יש לערוך איזון ראוי בין האינטרס למניעת פגיעה בגוף או בנפש מזיקוק לבין אינטרס המועצה והמשטרה למלא אחר פעולות רבות ככל הניתן המוטלות עליהן ואשר בהן מגולם גם האינטרס הציבורי הכללי של תושבי המועצה והמדינה בכלל". (בקשת רשות ערעור על

פסק דין
זה, נדחתה ע"י ביה"מ העליון במסגרת רע"א 9586/11).

וכן ראה בע"א 5604/94 חמד נ. מדינת ישראל :
"מקובל על הכול כי הסבירות אינה דורשת נקיטת כל האמצעים האפשריים כדי להסיר את הסיכון. הסבירות דורשת נקיטת אמצעי זהירות סבירים להסרת הסיכון (הצפוי או שהיה צריך לצפותו). השאלה אינה מה הם האמצעים שמבחינה פיזית מונעים נזק. השאלה הינה מה הם האמצעים שיש לדרוש כי יינקטו לשם מניעת הנזק. מהם אמצעי זהירות אלה ובאילו נסיבות יש לנקוט אותם? שכן זאת יש לזכור: האחריות ברשלנות אינה אחריות מוחלטת. זוהי אחריות המטילה על המזיק את החובה לנקוט אמצעי זהירות סבירים לשם מניעת הנזק
"
(הדגשות שלי ר.א).

11.

האם התקיימה אותה חובה קונקרטית? אותה קרבה נדרשת? והאם הופרה בנסיבות העניין? האם קיימת אחריות שילוחית במקרה זה?
:

התובעים טענו כי בעובדה שמדובר בקליע

שנורה מנשק מסוג רוס"ר16
m
או רוס"ר
גליל, יש כדי להקים אחריות לנתבעת ולהצביע על כך שהיורה היה חייל או שוטר, או כי המדובר היה בנשק שנגנב מצה"ל. כפי שפורט לעיל, אין די בטענות כלליות לגבי התמודדות הנתבעת עם עבירות אמל"ח (הגם שהזכרתי את העדויות שהובאו בפני
על פעילות המשטרה בעניין),כדי להצדיק הטלת אחריות. וראה בהמשך גם בסעיף 16 בעניין טענה לאחריות
ביחס למקרים בהם בוצעו עבירות באמצעי לחימה של המדינה.
גם לגופם של דברים לא מצאתי לקבל טענה זו: ראשית צודקת הנתבעת בטענה בסיכומיה כי
משהנשק והיורה לא נתפסו ,לא ניתן לקבוע בוודאות כי המדובר בנשק צה"לי. ודוק, גם התובעים בסיכומיהם (סיפא לסעיף 34 וכן סעיף 44ב'),ציינו את האפשרות שירי בחתונות מבוצע
בנשק שהוברח לתחום המדינה ומוחזק בידי היורה באופן בלתי חוקי. וראה ת/28 תיעוד מיומן תיק החקירה על פיו עולה כי מבדיקה שנערכה עם ימ"ר צפון לא נמצא שום מסמך בקשר לחיילים המבקשים כסף בתמורה לירי בחתונות ולא נמצאו ידיעות רלוונטיות לפיהן ישנה תופעה של חיילים, או תושבים בכפרים שמציעים את שירותיהם (ירי בחתונות) בתמורה לכסף.
גם אם היה מוכח כי היורה עשה שימוש בנשק של המדינה ,אין די בכך להקים אחריות.
לא הוכח שמדובר היה בנשק שנגנב וככל שמדובר בנשק שהוחזק ע"י חיל, או איש כוחות הביטחון, הרי ירי בשטח מאוכלס הינה עבירה פלילית. לא ניתן לקבוע כי בכל מקרה שחייל מבצע עבירה פלילית באמצעות נשק הניתן לו לביצוע תפקידו ע"פ דין, תהיה המדינה אחראית לעבירה זו.
באותו אופן שנשק לא ניתן לחייל לצורך ביצוע רצח והמדינה לא תהיה אחראית לרצח שביצע חייל במהלך חופשה, רק מאחר שהשתמש בנשק צה"לי, כך לא ניתן לקבוע כי בכל מקרה שאדם יורה בשטח מאוכלס מנשק צה"לי, קמה אחריות למדינה (משרד הביטחון). על מנת שתקום אחריות בנסיבות אלו, היה על התובעים להוכיח כי הנתבעת ידעה שהיורה עומד לעשות שימוש בנשק לצורכי עבריינות, או שידעה כי כך נהג בעבר ולמרות זאת אפשרה לו ליטול את הנשק לביתו. טענה מסוג זה לא הועלתה ולא הוכחה. גם אם היה מוכח שהירייה נורתה מנשק צה"לי, לא הוכח כי היורה לא היה כשיר לשאת נשק עובר לקבלת הנשק אותו קיבל במסגרת ולצרכי תפקידו בלבד. וראה
ת"א 22668-09-10 (מחוזי חיפה) קבלאן ואח' נ' מדינת ישראל ואח':
"עדים אלו תומכים בטענה כי עסקינן בחיילים שהיו כשירים לשאת נשק, קיבלו הדרכה והוראות אף לפני צאתם לחופשה... לכך גם יש להוסיף גם כל הנטען בפסק הדין בתביעת המנוח לעניין רשלנות שילוחית של המדינה הנכון גם בעניין כאן שהרי הלכה פסוקה היא כי אין להטיל על המדינה אחריות בגין שימוש בנשק שנעשה על ידי חייל בחופשה לשם ביצוע עבירה. לעניין זה אני מצטרפת במיוחד לאמור בסעיף 29 לפסק הדין בתביעת המנוח קבלת הטענות לעניין אחריות שילוחית כאן תטיל על המדינה אחריות מוחלטת כל אימת שנגרם נזק כתוצאה משימוש בנשק צבאי דבר זה אינו סביר כלל ועיקר". (הדגשה שלי ר.א).

כן ראה קביעת בית המשפט העליון, כי גם אם הייתה התרשלות במתן נשק, התרשלות זו אינה מביאה להטלת האחריות אוטומטית על מפקיד הנשק לתוצאות השימוש בו, ויש להוכיח צפיות מראש:

"יצויין כי בצדק ציין בית המשפט קמא כי אף מקום בו קיימת התרשלות במתן נשק לאזרח, אין משמעות הדבר, מניה וביה, הטלת אחריות על מפקיד הנשק לתוצאות של השימוש בו. לעניין זה נפסק באחת הפרשות כי: "קיימת התרשלות במתן נשק לאדם בניגוד להוראות. אך לא תיתכן צפיות לרצח אלא אם היתה ידיעה ממשית על סיכון שכזה ואין נפקא מינה לפי איזה משלושת המבחנים שבפסיקה נלמד עליו..." (
ע"א 755/76 משמר, חברה לשמירה, ביטחון ושירותים בע"מ נ' מלחם, פ"ד לג

(2) 656 (1979)). בפרשה אחרת נמסר אקדח לאדם והמוסר התרשל בפיקוח עליו. נפסק, כי "...גם מעשה פשע המבוצע על-ידי אחר שהוא בגדר גורם זר מתערב, לא יחשב כסיבה מכרעת לנזק הפוטר את הגורם המתרשל הראשון מן האחריות בנזיקין, אם נדרשת מן הגורם המתרשל הראשון חזות מראש של המעשה הזדוני, כאחת מן התוצאות האפשריות של המעשה או המחדל המהווים את האשם של הגורם המתרשל הראשון" (
ע"א 350/77 כיתן בע"מ נ' וייס, פ"ד לג

(2) 785 (1979)).

)). בע"א 5355/97
מדינת ישראל נ' לילה מדאח מג'לג'וליה, תק-על 98(3) 53 קבע בית המשפט העליון כי:
כל עוד לא היה מידע כזה למשטרה, על פיו קיימת סכנה מיוחדת של שימוש בנשק על ידי עודה בסכסוך עם אחרים, לא נראה הדבר סביר שיימנע משוטר במשטרת ישראל להחזיק בנשק, רק בשל כך שקיימת אפשרות תאורטית שהוא ישתמש בו שימוש לא ראוי.
אכן, ניתן לומר, שלא היה למפקדיו של עודה במשטרה כל יסוד לחשוד או לצפות שעודה יעשה בתת המקלע שימוש לפתרון סכסוך עם שכניו, או כי יעשה בו שימוש לא ראוי אחר. בנסיבות אלה, מעשי רצח או הריגה מכוונת על ידי עודה לא היה במיתחם הציפיות הסבירה של מפקדי עודה במשטרה."
לא הוכח כי היה על המשטרה או הצבא, לצפות שימוש של חייל, או שוטר ספציפיים, בנשק במהלך אירוע החתונה. אדרבה, בעניינינו, מת/28 כמפורט לעיל,לא נמצאה כל ראיה לכך שדווקא חילים, או שוטרים מבצעים יריות בחתונות ולא היו כל תלונה, או מידע ,הנוגע לאנשי ביטחון המקבלים תמורה כספית על יריות שמחה בשמחות או באירועים.
עוד אפנה לפסיקה עדכנית בה נידונה סוגיית האחריות השילוחית של המדינה למעשהו של חייל המשתמש בנשק הניתן לו:
ע"א 8027/14
ג'ין אלין שורוש נ' סוהיל בן כמאל שליאן
שם דובר על חייל בשירות סדיר שיצא לחופשה והשתמש בנשק בביתו לצרכי משחק והתרברבות אישית, מבלי להוציא את המחסנית שטען יום קודם והרג את חברו. בית המשפט העליון לא מצא להטיל אחריות על המדינה והפנה לסעיף 13(ב) לפקודת הנזקין על פיו לשם
הטלת
אחריות שילוחית על המעביד (במקרה שלנו משרד הביטחון), יש להראות כי המעשה נעשה תוך שהעובד "מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה". אולם, לא יראו מעשה כך כשמדובר במעשה שהעובד עשה למטרת עצמו ולא למטרת המעביד
. בית המשפט בחן מספר אינדיקציות ובהן
המטרה המנחה את העובד, האם מטרת העובד הייתה לבצע דבר עבירה; הרשעה בפלילים ואופי ההרשעה; וכן שיקולי מדיניות משפטית.
ביה"מ קבע כי
ככל שמטרה פלילית היא שעומדת ברקע מעשה העובד והתוצאה הפלילית אינה תוצאה אגבית למטרה "כשרה" אליה נתכוון העובד, אין מקום להטיל אחריות שילוחית על המעביד
. בהמשך הפנה בית המשפט למבחן המטרה הדומיננטית. מבחן זה בוחן האם
בשעה שביצע את המעשה המזיק, עסק העובד הן במילוי תפקידו והן בסיפוק האינטרס הפרטי שלו
. המעביד, קרי המדינה, תישא באחריות רק כאשר המטרה השלטת היא זו שנעוצה בשליחות. וראה הדוגמאות אליהן הפנה בית המשפט שם:
בדומה, נדחתה בבית המשפט המחוזי תביעה נגד המדינה, במקרה בו חייל בחופשה עשה שימוש בנשקו האישי למטרת ציד וכתוצאה מכך נהרג אדם
ת"א (מחוזי חיפה) 1113/07

עזבון המנוח מסעוד נ' עקאב [פורסם בנבו] (10.4.2011) (להלן: עניין עקאב)). במקרה נוסף שהגיע גם לפתחו של בית משפט זה, נדחתה תביעה נגד המדינה לאחר שחייל בחופשה עשה שימוש בנשקו האישי במהלך קטטה אזרחית (
ת"א (מחוזי חיפה) 888/07


טרכטנברג נ' בן דמיטרי [פורסם בנבו] (19.2.2009) (להלן: עניין טרכטנברג)). ערעור לבית משפט זה נמחק בהמלצת בית המשפט (
ע"א 3006/09

טרכטנברג נ' דניס לוקיאנקו [פורסם בנבו] (6.4.2011)).

לבסוף הדגיש בית המשפט שיקולי מדיניות:
"לבסוף, ולא אחרון בחשיבותו, גם שיקולי מדיניות נכנסים לתמונה. הטלת אחריות על המדינה במקרה כגון דא, משמעה הלכה למעשה, הטלת אחריות מוחלטת על המדינה כל אימת שנעשה שימוש בכלי נשק שניתן לשוטר או לחייל, בסדיר, בקבע או במילואים. על דרך ההיקש, אפנה לדברים שאמרתי במקרה בו ביקשו להטיל אחריות על המדינה בגין נזק שנגרם מרימוני יד שנגנבו מצה"ל:
"הטלת אחריות על המדינה במקרה כמו המקרה דכאן, משמעה קביעה של בית-המשפט כי על המדינה להציב שומרים, פקחים ובלשים על חייליה – אם בסדיר, קבע או במילואים, אם בתקופת רגיעה או בתקופת לחימה או מלחמה – מחשש שמא מי מהם ימעל באמון שניתן בו ויטול במשיכה נשק ואמצעי לחימה, שלא למטרה לשמה נמסרו לו" (
ת"א (עכו) 3055/97

עזבון המנוח סואעד נ' משרד הביטחון,

[פורסם בנבו]
בפס' 16 (1.2.2001)).
וב
היקש לענייננו, המדינה אינה יכולה להציב שומר על כל חייל ועל כל שוטר על מנת לוודא כי אינו עושה שימוש נלוז או בלתי חוקי בנשקו. שאם לא כן, נמצאת מטיל על המדינה אחריות מוחלטת, עניין למחוקק לענות בו."

לסיכום, גם אם היה מוכח שמדובר בירי שבוצע מנשק צה"לי (מה שלא הוכח),ברי כי מאחר שלא מדובר במטרה כשירה ובמסגרת מילוי תפקיד היורה כחיל,אלא מדובר בעבירה פלילית של ירי בשטח בנוי (עבירה
לפי סעיף 340א לחוק העונשין תשל"ז-1977) וכן משחק בנשק באופן המהווה
עבירה של שימוש בלתי חוקי בנשק (
סעיף 85 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955-

סעיף שגם אליו הפנה בית המשפט שם),לא ניתן היה לקבוע אחריות שילוחית למדינה. וראה עוד לעניין הטענה להעברת נטל הראיה בגדר "הדבר המסוכן" בכל המתייחס לשימוש בנשק צה"לי, בסעיף 16 להלן.
12.
התובעים טענו בסיכומיהם כי ע"פ עדות גריפאת פאיז, הוא שומע יריות בימי שישי שבת כשהחיילים חוזרים מהצבא. כפי שאפרט בהמשך, ביחס לדבריו לגבי שמיעת ירי מחתונות, עדותו נמצאה בעיני מוגזמת ולא הוכחה. אולם, בכל מקרה ,לא סביר בעיני לדרוש כי המדינה תאסור על חיילים מהמגזר הערבי ליטול נשק בצאתם לחופשה. אילו הייתה ניתנת הנחיה כזאת, המפרידה בין חיילים מהמגזר הערבי לאחרים,
בוודאי היה נטען לאפליה.
מעבר לכך לא שוכנעתי כי היורים בחתונות, הינם דווקא חיילים :הן רידאן חיר, הן היתם מלחם, הן יסאם פאיז סאלם ,הן מלחם עאדל, הן עסאם עבד אל על, נשאלו ולא יכלו לאשר כי
ראו חיילים יורים בחתונות או בחגים (עמ' 15 שורות 12-15,עמ' 20 שורות 5-6,עמ' 22 שורות 1-2,)וכן ראה עדות עבדל אל חמיד על כי לא ראה את בנו החיל משתמש בנשק בחתונות (עמ' 44 שורות 3-4).
אורן חבושה שהיה בעבר חוקר מצ"ח העיד כי במסגרת תפקידו טיפל במקרים של גניבת נשק מהצבא וכי אינו זוכר מקרים בהם אנשים בעלי תפקיד, או מעמד בצבא, היו מעורבים בגניבת נשקים (עמ' 95 שורה 24-25). גם הוא לא היה בדרגה כזו על מנת שיוכל להעיד על מדיניות הצבא ולפיכך רק הבהיר: "באופן כללי כמו כל חייל בצה"ל ישנן פקודות צבא שמטרתן למנוע גניבות נשק, שמתייחסות לאיך צריך לאפסן נשק" (עמ' 95 שורות 28-29).
אכן,
התרשמתי
כי החיילים שהעידו בפני
היו מודעים לכך שיש לשמור על הנשק והאופן בו יש לנעול כלי נשק הנשאר בבית, כך שצודקת הנתבעת בטענתה בסיכומיה כי לא הוכחה רשלנות בשמירה על הנשק ,או בהדרכת החיילים בעניין וראה: עדות רידאן חיר, עדות חיר חיר, עדות עבדל אל חמיד על כי ברגע שבנו בא הביתה הנשק נשמר בארון נעול בחדר, כשהמחסנית במקום נפרד (עמ' 43 שורות 22-29).עדות עסאם עבד אלעל על כי הוא נועל את הנשק בשני מנעולים של הבית ושל החדר כשהמחסנית בנפרד במגירה.
ברי כי לא ניתן לקבוע שהמדינה תציב שומר על כל כלי נשק שלוקח חייל בחופשה
.
כפי שהעידו עדים רבים, אין צורך בהנחיה מיוחדת לאנשי ביטחון שלא ירו בשטח מאוכלס, שכן המדובר בהוראות כלליות לשימוש בנשק : "יש הוראות שימוש בנשק. זה שווה ערך לכך שאין לומר לחייל, או לשוטר, שאסור לגנוב/לרצוח"( עדות עקרון עמ' 82 שורות 3-4) ובעדות כהן: "כל חייל או שוטר שעשה שימוש לא חוקי, נפתח הליך נגדו ונלקח ממנו הנשק".
התובעים טענו בסיכומיהם כי יש לקבוע אחריות לנתבעת גם במקרה שמדובר בנשק שנגנב מצה"ל, או הוברח לתחום המדינה, זאת מאחר שלטענתם, הנתבעת לא הוכיחה מה עשתה כדי למנוע תופעות של גניבות נשק והברחת נשק. בעניין זה ומעבר לעדויות שהובאו בפני
ביחס להתמודדות המשטרה ופעילותה ביחס לעבירות אמל"ח (ראה סעיף 8 לעיל), אפנה לכל מה שנאמר לעיל, לרבות הפסיקה שהובאה,
על כי אין די בקיום תופעה עבריינית, כשלעצמה, כדי להקים אחריות למקרה ספציפי ובענייננו למותו של המנוח. על מנת שהתביעה תתקבל, היה על התובעים להוכיח ידיעה, חובת צפיות ספציפית במקרה הקונקרטי הנידון.

13.
לאחר שבחנתי את נסיבות המקרה הספציפי שבפני
, לא מצאתי כי הוכחה התרשלות מצד הנתבעת: ההלכה הבסיסית ביחס לבחינת רשלנות משטרה במניעת מעשה פשע הוסברה היטב בעניין אלקשווילי שאוזכר לעיל.
בפרשה זה הוזעקו שוטרים לדירה
כדי לטפל בקריאת אם בשל מעשה אלימות של בן זוגה כלפיה. בן הזוג הפגין בפני
השוטרים התנהגות אלימה ומאיימת אך הם נמנעו מאזיקתו.

הם לא היו מודעים לנוכחותו של תינוק במקום עד סמוך להתפרצות האב וכאשר כבר היו מודעים, נמנעו מהפעלת נשק מחשש לפגיעה בחפים מפשע. האב השליך את התינוק בעוצמה אל מחוץ לדירה והרג אותו.
מקרה זה ממחיש מדוע אין לקבל טענה כגון זו שבפני
, לצורך הטלת אחריות על המדינה: למרות שלכאורה נוצרו יחסי קרבה מעצם הזדעקות והגשת אנשי השיטור למקום, לא מצא בית המשפט להטיל אחריות. בית המשפט הדגיש כי אין להסתפק בחובה הכללית של המשטרה לשמור על שלום הציבור כבסיס לחיובה בנזיקין על כל עבירה שמתבצעת בתחומי המדינה:
"
מחובתה זו של המשטרה לשמירה על שלום הציבור נגזרת חובת הזהירות שלה כלפי הציבור הרחב. אלא שחובת זהירות זו כמובן אינה מוחלטת ואינה מקיפת כל, אם לא כן היינו מוצאים עצמנו במצב בו המשטרה חבה בנזיקין בגין כל עבירה שבוצעה בתחומי המדינה. החיים בכל מדינה כוללים בתוכם סיכונים טבועים להתרחשותן של עבירות שלא יהיה בידי המשטרה למנען, ואי מניעתן לא תצמיח לקרבנן זכות לפיצוי מידי המשטרה (ענין לוי, בעמ' 69).
"
בית המשפט הוסיף שם בהמשך שהגם שבכל אירוע אלים המשטרה יכולה לצפות שטיפול לקוי עלול להביא לפגיעה בחיי אדם, לא בכל מקרה תוטל אחריות ויש לשקול שיקולים נוספים, למשל, הקצאת משאביה המוגבלים:
" החלטות המשטרה בדבר שימוש בסמכויותיה לשם הגנה על הציבור הרחב דורשות איזון עדין ומחייבות על כן מידה רבה של שיקול דעת. אף אם העמדת שוטר בכל פינת רחוב ומעצרו של כל אדם שנשקף ממנו חשש כלשהו לאלימות יהא בהם כדי למנוע נזקים רבים מצד עבריינות אלימה, הרי שהמחיר החברתי שיהא עלינו לשלם לשם כך בזכויות אדם ובקיומנו כחברה חופשית אינו מאפשר זאת. מנגד, אין לזהות בין ריסון משטרתי ושימוש זהיר בסמכויות האכיפה ובין אדישות ורתיעה מפני עימות הדורש שימוש באמצעים חריגים. איזון זה יימצא ברובו במרחב שיקול הדעת המינהלי המסור למשטרה, כרשות מרשויות המדינה. אמנם אין בכך כדי להעניק לה חסינות מפני הטלת אחריות נזיקית, אולם יש בכך כדי להביא למסקנה שאחריות זו תוטל בעיקר במקרים בהם נמנעה המשטרה לחלוטין מלעשות שימוש בסמכויותיה, או עשתה שימוש לוקה בחסר בצורה משמעותית, בשל אדישות, רתיעה או שיקולים אחרים שאינם רלוונטיים לחובתה לשמור על שלום הציבור.
במקרים בהם לא הוכח קיומם של שיקולים שלא מן הענין, מוטל יהיה על התובע להראות כי המשטרה חרגה משיקול הדעת המוקנה לה בעת שמירה על שלום הציבור, בהראותו כי היה בידיה מידע קונקרטי וברור בדבר סכנה ממשית וקרובה לשלום הציבור, מצד גורם ידוע, והיא נמנעה מלעשות שימוש סביר בסמכויותיה בכדי למנוע סכנה זו.

בהתאם לאמור,על מנת שניתן יהיה לקבוע כי הנתבעת התרשלה בנסיבות,היה על התובעים להוכיח כי לנתבעת היה מידע ספציפי לפני האירוע על כי צפויות יריות באירוע ,או לפחות שהגיע אליה מידע במהלכו של האירוע (בטרם נפגע המנוח) וכי למרות זאת ,לא נקטה בכל אמצעי למניעת או הפסקת היריות
.
מהעדויות שהוצגו, לא ניתן לקבוע כי הנתבעת ידעה על הירי הצפוי באותה חתונה ממנה נורה הקליע ולא הוכח כי אף במהלך הירי, היה מי שצלצל או פנה למשטרה בתלונה
- ברי כי ככל שלא מוגשת תלונה, או הודעה בזמן אמת, או שהמשטרה לא יודעת מבעוד מועד ע"י מקור מודיעני, כי צפוי ירי, לא ניתן להאשימה בכך שלא פעלה מראש למניעתו. עדות עקרון: "אפשרות אחת ששוטר נמצא באזור ושומע את הרי, אפשרות שניה שישנה תלונה שמתבצע ירי במקום מסוים ואם שתי האפשרויות האלה אינן מתקיימות אזי המשטרה לא תעשה דבר כי היא לא תדע על כל שהאירוע מתרחש".(עמ' 86 שורות 24-27). עקרון אף הסביר את הקושי במגזר הערבי בו בחלק מהכפרים, אין שיתוף פעולה, דבר המקשה הן על מניעת עבריינות בטרם התבצעה והן על מציאת העבריינים לאחר מעש( ראה בעדותו עמ' 90 שורות 24-28).
אכן מהעדויות שבפני
עלה כי תושבי הכפרים אינם מתלוננים ואינם מזעיקים את המשטרה מבעוד מועד או בזמן האירוע וראה:
עדות מחמוד שרקיה (עמ' 29 שורות 26-27),עדות טארק שרקיה (עמ' 36 שורות 17-18),עדות שרקעה חאלד (עמ' 55 שורה 19), עדות עבדל אל חמיד: "שהכפר יגיש תלונה ,למה שאני אגיש תלונה, לי אף אחד לא עשה כלום. אין משטרה בכפר, אם היתה משטרה, היו מונעים את הירי" (עמ' 45 שורות 14-15) (ושוב חוזרים אנו לשיקולי מדיניות ולשאלה האם תפקידו וסמכותו של ביה"מ להתערב בשיקולי מדיניות ולהורות על הצבת
תחנה בכל כפר??!!)
עדות נסרי אחמד שולי: "למה שאלך למשטרה? היום אצלינו בכפרים אם הולכים למשטרה, מסתבכים עם יריות לבית. זו הבעיה של הכפרים" (עמ' 65 שורות 30-31).

אמנם היה עד יחיד-גריפאת פאיז- שהעיד כי הוא שומע יריות כל יום וכל יום מתקשר למשטרה. אלא שראשית, עדותו נמצאה מוגזמת ולא מהימנה בעיני, שכן ברי כי לא כל יום יש חתונות בכפר

וברי שלא בכל חתונה יש יריות (עובדה שלשיטת התובעים עצמם, בחתונה של משפחת מח'ללאתי שאירעה באותו כפר באותו היום ובאותה השעה ובמרחק קצר האחת מן השניה, לא התבצע שום ירי
). שנית, העד אמר כי ברשותו 83(!!!) הקלטות של שיחותיו למשטרה ולמרות זאת, לא טרחו התובעים להציג ולו אחת מהן ויש בכך כדי לעמוד נגד עדות זאת .שלישית ובעיקר, העד העיד באופן כללי ואולם, אפילו הוא לא העיד כי
באותו היום
של האירוע התקשר למשטרה לאחר ששמע את היריות
.
התובעים לא הוכיחו כי היה בידי המשטרה מידע קונקרטי בדבר סכנה ממשית מצד הגורם היורה, או באותה חתונה, או באותו מקום וכי למרות זאת, נמנעה המשטרה מלעשות שימוש סביר בסמכויותיה כדי למנוע סכנה זו. ושוב אדגיש כי אין די בעצם קיום תופעה עבריינית של ירי בחתונות ועל התובעים היה להוכיח כי הייתה יכולה להיות צפיות למקרה הנידון.
התובעים לא העלו טענה ולא הוכיחו כאילו
מאן דהוא התקשר למשטרה למשמע קולות הירי וזו לא שעתה לקריאה
. אדרבה מהראיות שהובאו לעיל עולה כאמור, כי תושבי הכפר (מלבד אותו גריפאת,אשר גם הוא לא טען כי פנה למשטרה במקרה הספציפי הנ"ל), נמנעים מלהזעיק את המשטרה .
14.
התובעים הקדישו חלק נכבד מסיכומיהם לטענה כי הירי ממנו נפגע המנוח היה
ירי ממושך ואינטנסיבי מחתונת משפחת שרקיה. אולם לא שוכנעתי כי היריות מהחתונה הספציפית היו אינטנסיביות ונמשכו למעלה משעה, או שעתיים כפי שטענו התובעים וכאילו המשטרה חייבת הייתה לדעת עליהם למרות שאף אחד לא פנה אליה בעניין.

מהעדויות עולה כי באותו ערב היו באיזור מס' חתונות וכי בכמה מהן בוצעו יריות. יחד עם זאת למעט חתם סעד שהעיד כי ביתו מצוי בסמיכות,הרי מיתר העדויות עלה כי רוב העדים ששמעו יריות לא ידעו למקד מהיכן בדיוק הגיעו היריות ולא ידעו להפנות דווקא לחתונת שרקיה אשר לטענת התובעים,ממנה נורו היריות. לעניין עדויות שהיו יריות מכפרים ליד וכי גם בכפר יאסיף היו כמה חתונות,
ראה עדות מחמוד שרקיה(עמ' 27 שורות 1,5-6,עמ'29 שורה 18), עדות עבדל אל חמיד (עמ' 42 שורות 27-28
(
.
וראה גם הודעת חאלד שרקיה-ת/10 (עמ' 2 שורה 37) ,על כי היו חתונות גם באבו סנאן וגם בכפר יאסיף ומכולן שמע יריות.
עוד ראה
הודעת נסרין שולי ת/12 (בעמ' 2 שורות 14-15 ),על כי הוא עצמו כלל לא שם לב שהיו יריות ורק שמע כך מאנשים אחרים. עוד ראה הודעת פאיז גריפאת ת/15 (בעמ' 3 שורות 1-3),על כי בכלל לא שמע יריות מכפר יאסיף ,אלא רק מכוון אבו סנאן וזאת למרות שביתו היה מרוחק 400 מ' בלבד מהחתונה (שורה 8-9). גם עסאם עבדאלעל טען בת/16 (בעמ' 3 שורה 19 ),כי הירי ששמע היה מכוון אבו סנאן.
ברי כי אילו היה מדובר בירי כ"כ אינטנסיבי, ממקום אחד, לא ניתן היה שלא לשמוע אותו ,או לדעת בדיוק מהיכן הגיע.
בכל מקרה, בהעדר תלונות או ידיעות, כשהעדים עצמם לא ידעו למקד את המקום ממנו הגיעו היריות, כיצד אמורה הייתה הנתבעת לדעת מהיכן בדיוק הגיעו היריות?!.
בנוסף, אף אחד לא העיד שהירי נמשך, במקום אחד ,כ"כ הרבה זמן כמו שטענו התובעים.
חאתם סעד העיד כי היריות נמשכו חצי שעה:" שמעתי את זה כאילו זה בבית שלי והתחלתי לצעוק עליהם ומי שיש לו רובה גליל אמר לי שהוא יהרוג אותי והתחלתי לקלל אותו והם לא ענו לי, חצי שעה אחר כך כבר לא היה כלום... לא רק שהירי הפסיק לא היה אף אחד על הגג אחרי חצי שעה, שעה". "( עמ' 106 שורות 5-9).
מהודעתו במשטרה ת/36 (עמ1 שורה 24 ),עולה כי חאתם מסר שהירי החל רק ב23:00, 23:30 לאחר שהשכיב את בנו ויצא החוצה. אולם בהמשך (עמ' 2 שורות 12-13) ,הבהיר חאתם כי היורים הפסיקו לירות בסביבות השעה 23:20-23:30. מעדות זו עולה כי אכן , מדובר ביריות שנערכו, לכל היותר,חצי שעה בלבד ולבטח לא שעתיים, כפי שטענו התובעים בסיכומיהם. אמנם ענאן אבריק מסר בהודעתו במשטרה ת/13 (עמ' 2 שורות 11-13), כי היריות נמשכו בין 22:30 ל24:30 . אולם הוא ציין כי היו יריות מהרבה מקומות ולא ידע מאיזה כיוונים. לכן ברי שיש להעדיף את עדות חאתם,שביתו היה בסמוך למקום הירי לפי טענת התובעים ,עדות ממנה עולה כאמור, כי הירי לא נמשך כ"כ הרבה זמן כנטען ע"י התובעים.
לא ניתן להשתית הטלת אחריות על בסיס ההנחה שהניחו התובעים בסיכומיהם כאילו "לא מתקבל על הדעת שהשוטרים שישבו אז בנקודה לא שמעו את הירי והיגיון הדברים קובע שהשוטרים שמעו ולא יזמו שום פעולה".
(עמ' 14 לסיכומים).טענה מסוג זה היה על התובעים להוכיח ואין די בעלאתה כהנחה תאורטית. אין לפניי כל ראיה, או הוכחה, שהירי נקלט בחושיו של שוטר מסוים והלה התעלם ולא שעה לקריאה. לא הוכח שבמקרה זה שוטר שמע את היריות ולמרות זאת לא הגיע למקום. עניין זה חוזר ומתקשר לטענת התובעים בדבר חסרון בכוח אדם בכפרים הערביים. גם אם קיימת ניידת סיור אחת ששרתה 6 כפרים, הרי שוב חוזרים אנו לעניין שבשיקול דעת המשטרה ביחס לאופן הקצאת משאביה. מדובר בעניין של מדיניות שאין בו כשלעצמו כדי להביא להטלת אחריות במקרה הספציפי.
ודוק,
אין לשכוח, כי שעה שמדובר בביצוע עבירת פלילית, הגורם לנזק הוא פעולתו העבריינית של מבצעה וככלל, על בית המשפט החובה להיזהר ולהישמר לבל יהפוך
את "כיסה העמוק" של המדינה תחליף לפיצוי הנפגע על ידי המעוולים או העבריינים האמיתיים (ראה
בר"ע (ב"ש) 590/04

ניסים חגאי נ' משטרת ישראל).
בעניין זה אפנה גם לת"א 23312/01 מסעוד נ. מדינת ישראל, שם נטען לאחריות משטרת ישראל לנזק שנגרם לתובע אשר ישב בביתו ונפגע מזיקוק שהושלך ע"י אלמוני. גם שם טען התובע כי המשטרה הייתה צריכה לדעת שבכפרים הדרוזים עושים שימוש בחומרים מסוכנים במהלך חג הקורבן ולמנוע את השימוש באותם חומרים. ביה"מ דחה את התביעה בקבעו, כי יש להבחין
בין היקפה של חובת זהירות קונקרטית של המשטרה למניעת עבירות שקיומן אפשרי אך אין מידע עליהם, לבין חובת המשטרה לטפל בתלונה, או במידע ספציפי. היקפה של חובת הזהירות הקונקרטית משתנה ממקרה למקרה לפי הנסיבות.
לא דין אירוע נקודתי שנמשך זמן קצר, כדין פעילות עבריינית ממושכת, לא דין פגיעה באדם הנמצא בביתו כדין התפרעות בשטחו של כפר שלם, לא דין מזיק אחד כדין חבורת פורעים.
ביה"מ קבע שם כי משלא הוגשה תלונה עובר לתאונה, אין לקבל את גישת התובע שם, כאילו הייתה חובה על המשטרה לחפש מבית לבית בכפר על מנת לחפש חומרים מסוכנים: "
בהעדר מידע מוקדם ולא הוצגו ראיות למידע כזה, לא קמה כלל חובת זהירות קונקרטית של המשטרה כלפי התובע הספציפי ואזכיר כי אין ראיות כלל וכלל כי הפוגע הוא בן הכפר או שמא גם הוא אורח. זרועותיה של
המשטרה במדינת חוק אינן יכולות להגיע בכל עת ולכל מקום".


15.
הנה כי כן משלא הוכח כי הייתה תלונה לגבי ירי בחתונה הספציפית, או כי היה מידע מודיעיני בעניין והמשטרה התעלמה מחובתה ולא פעלה למניעת הירי באותה חתונה ספציפית (שלטענת התובעים ,מהירי שבוצע במהלכה, נפגע המנוח),לא ניתן לקבוע כי הנתבעת הפרה חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעים.
בעניין זה אוסיף כי כאמור, אף לא הוכח שאם וככל שהירי בוצע ע"י מי מאנשי הביטחון/צבא שברשותו היה נשק ברישיון, כאילו אותו יורה לא היה כשיר לשאת נשק וכאילו יש רשלנות בעצם מתן נשק לרשותו (וראה בעניין בסעיף 11 לעיל וכן 16
להלן).
קביעה זו מתאימה להלכה אשר סוכמה עוד בעבר במסגרת ע"א 350/77 כיתן בע"מ
נ. שרה וייס, שם נידונה השאלה האם רצח שבוצע בידי שומר שהועסק ע"י המערערת שהעניקה לו אקדח לצורך תפקידו, הינו בגדר נזק שהמערערת הייתה צריכה לצפות. ביה"מ השיב בשלילה וקבע:"
"בהיעדר ידיעה על כוונות אלימות כלפי אנשים אשר להם רוחש מי שמחזיק בנשק על-פי רשיון טינה או שנאה, אין לדרוש ציפיה מראש של האסון ואין לראות קשר סיבתי בין ההתרשלות שהתבטאה בחוסר הפיקוח הנאות על הנשק, כמתואר בסעיף 5 לעיל, לבין מעשה הרצח שבוצע על ידי אסולין".
וכן בע"א 576/81 בן שמעון נ. ברדה ואח':
" טול מעביד הנותן כלי נשק לאחד מעובדיו לצרכי עבודתו. נניח כי עוד אין לו כל יסוד לחשוד כי העובד ישתמש בכלי הנשק לחיסול חשבונות אישיים. בנסיבות אלה, אין המעביד אחראי כלפי עורך-דינו של העובד (
ע"א 350/77 פד"י לג

', 2, 385) או כלפי מאהבה של אשתו (
ע"א 755/76 פד"י לג

', 2, 656) אשר בהם פוגע העובד באמצעות כלי הנשק. התנהגותו הכללית של העובד - שימוש בנשק של המעביד לצרכיו האישיים האסורים - היא בלתי צפויה, ועל כן ניתק הקשר הסיבתי. (...)".
המקרים בהם הכיר ביה"מ באחריותה הקונקרטית של המשטרה,
היו כשלמשטרה היה מידע ויכולת לצפות כי בנסיבות עלולה העבירה הספציפית להיות מבוצעת,כגון בת"א 2555/00(מחוזי ירושלים) רביב מרגלית נ. מדינת ישראל שם עובר לעבירה ידעה המשטרה על הסכנה הצפויה מצד הרוצח ששוחרר מעיכוב,לאחר קטטה, ללא שניטלה ממנו הסכין
.ו
ביה"מ קבע:
"
העבריין והקורבן אינם ערטילאיים אלא מצויים בזירה עם המשטרה עצמה. ב
מצב זה אין קושי לקבוע כי קמה חובת זהירות קונקרטית. ניתן היה לצפות את המשך העימות ואת הפגיעה הגלומה משימוש בסכין. עתה יש לבחון את שיקול הדעת שהפעיל השוטר ביחס לאפשרות התרחשותו של מעשה עבירה על ידי המעורבים בקטטה, וביחס לאמצעים שהפעיל כדי לנטרל סכנה כזו
".(הדגשה שלי ר.א).
במקרה שבפני
,הן הקורבן והן העבריין, היו ערטילאיים ולא הוכח כי לנתבעת היה מידע כלשהוא בגינו הייתה צריכה למנוע את הסכנה הספציפית. מששוכנעתי כי לנתבעת, מדיניות כללית ונהלים שנועדו להפחית,להזהיר ולמנוע יריות בחתונות,אין לצפות ולדרוש כי המשטרה תדע מבעוד מועד על כל חתונה וחתונה שעומדת להתקיים (ובעיקר כשאין המדובר בחתונה באולם מסודר) ואין לדרוש כי
בדרך שגרה יהיה מוצב בכל חתונה וחתונה שוטר וכי יבדוק את כל האורחים הנכנסים לחתונה.

16.

לאור כל המפורט לעיל, לא מצאתי כי הוכחה רשלנות הנתבעת במקרה דנן.

התובעים הוסיפו וטענו כי בנסיבות, כלל לא הם היו אלו שצריכים להוכיח שהנתבעת התרשלה, אלא
הנטל היה מוטל על הנתבעת להוכיח שלא הייתה התרשלות שתחוב עליה וזאת בהתאם לכלל "הדבר מדבר בעדו" הקבוע
בסעיף 41 לפקודת הנזיקין

(להלן :"הפקודה"),או בהתאם לכלל של "הדבר המסוכן" הקבוע בסעיף 38 לפקודה. לא מצאתי כי יש להחיל כללים אלו המעבירים את נטל ההוכחה, בנסיבות שבפני
:

לצורך תחולת הכלל של "הדבר מדבר בעדו" , על התובעים היה להוכיח שלושה תנאים מצטברים:
הראשון, לתובע לא הייתה ידיעה או יכולת לדעת מה הן הנסיבות שהביאו לאירוע הנזק; השני, גרימת הנזק על-ידי נכס שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע; והשלישי - אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה.
רק הוכחת 3 התנאים הנ"ל במצטבר תעביר את נטל הראיה אל הנתבע.


גם אם אקבל, שהתנאי הראשון התקיים ולתובעים לא הייתה יכולת לדעת מה היו הנסיבות שהביאו לירי ולפגיעה במנוח, הרי 2 התנאים הנוספים הנדרשים, לא הוכחו
: לא הוכח שהרובה, או היורה, היו בשליטה מלאה של הנתבעת ואף לא ניתן לקבוע כי אירוע המקרה מתיישב יותר עם רשלנות הנתבעת. לא בכל פעם שנפגע אדם מירי טועה, או מקרי, יש בכך כדי להוכיח רשלנות מטעם המדינה. כפי שיפורט להלן, אפילו לא בכל פעם שאדם נפגע מנשק, או אמל"ח של המדינה עצמה, יש בכך להביא למסקנה כי יותר סביר שהמדינה התרשלה וראה להלן התייחסות הפסיקה לסוגיה זו.

גם התנאים הנדרשים להעברת הנטל במקרה של "הדבר המסוכן", לא התקיימו. לצורך תחולת כלל זה יש להוכיח כי הנזק נגרם ע"י דבר מסוכן שהנתבע היה בעליו של אותו דבר מסוכן, או הממונה עליו. התובעים לא הוכח שהנשק ממנו בוצע הירי היה בבעלות הנתבעת. כפי שצוין לעיל, לא הוכח שהמדובר היה בנשק צהלי דווקא והתובעים עצמם העלו בסיכומיהם אפשרות כי המדובר בנשק שהוברח לארץ.


בכל מקרה וגם אם היה מוכח שהנשק ממנו נורו היריות היה נשק צה"לי, כבר נקבע בפסיקה שאין די בכך בלבד ולא בכל מקרה בו נגרם נזק כתוצאה מאמל"ח צה"לי, תקום אחריות למדינה. הדברים סוכמו יפה בת"א

97 / 3055 עיזבון המנוחה סואעד חוסון ז"ל ו-
11 אח' נ. מדינת ישראל, משרד הביטחון
מפי כב' השופט יצחק עמית:
באותו מקרה מתה המנוחה כתוצאה מהתפוצצות רימוני יד צהליים (כאמור, במקרה שבפני
נו אפילו לא הוכח שמדובר היה בנשק צהלי,
אם כי, אין חולק, שנשק מסוג זה נמצא בשימוש צהל):
"
מכאן, כי הזיקה היחידה של המדינה לאירוע היא, שהרימונים שהתפוצצו הם מתוצרת תע"ש ובשימוש צה"ל. הטלת אחריות על המדינה, במצב דברים זה, פירושו הטלת אחריות כמעט מוחלטת על המדינה, כל אימת שאמל"ח צה"לי גורם נזק. תוצאה זו, אני מתקשה לקבל, ואנמק להלן את מסקנתי.
...
לצורך דיוננו, אני נכון להניח כי הנתבעת
יכולה
הייתה לצפות כי אמצעי לחימה של צה"ל עלול לגרום לנזק עקב שימוש לא מורשה או בניגוד להוראות ולנוהלים.... הטלת אחריות על המדינה במקרה כמו המקרה דכאן, משמעה קביעה של בית
-
המשפט כי על המדינה להציב שומרים, פקחים ובלשים על חייליה – אם בסדיר, קבע או במילואים, אם בתקופת רגיעה או בתקופת לחימה או מלחמה – מחשש שמא מי מהם ימעל באמון שניתן בו ויטול במשיכה נשק ואמצעי לחימה, שלא למטרה לשמה נמסרו לו. קשה להלום תוצאה זו..."
.(
הדגשה שלי ר.א)
ביה"מ הביא שם את דברי
כבוד
השופט שמגר
בע"א 915/91
מדינת ישראל נ' לוי

,
בעמ' 78-77
לעניין א
י-
התאמתו של קריטריון הרשלנות לסיטואציות מעין אלו :
"דוגמה מוחשית מימינו יכולה לעלות בהקשר לשאלה אם יש להציב שוטרים לאורכם של רחובות ובתוככי כל שכונה כדי למנוע מעשי פיגוע של חבלנים, סכינאים, או שמא ההוצאה הכרוכה בכך בלתי סבירה מבחינה ציבורית. בסיטואציות שבהן מדובר, דבר זה אינו אפשרי לא רק משום הקושי הטכני בחישוב, אלא משום שנדרשת הכרעה בדבר ערכן היחסי של פעילויות, של מדיניות אלטרנטיבית ושל רמת הסיכון שעל הציבור לעמוד בו. החלטות מעין אלו אינן מתאימות לבדיקה בקריטריון של רשלנות".
וממשיך כב' השופט עמית שם:
"שיקולי המדיניות הראויים במקרה שלפנינו, אינם שיקולים כלכליים גרדא, אלא שיקולים נרחבים שבבסיסם המשמעת שצה"ל דורש מחייליו והאמון שצה"ל רוחש לחייליו, כמו גם היעדר אפשרות ממשית לפקח על כל נושא נשק בצבא, במיוחד לא בתקופת לחימה.
למסקנה דומה, הגיע כבוד השופט מ' בן דוד בת"א (נצ') 911/87 [15] בבית-
המשפט המחוזי בנצרת, בו נדחתה תביעתו של תושב בוקעתה ברמת הגולן, שנפצע בידו מחפץ שהתפוצץ: "אין כל דין או הלכה משפטית המטילים חובה או אחריות על המדינה בכל מקרה בו חפץ צה"לי מסב נזק... עדיין יש צורך להוכיח, בין באופן פוזיטיבי, בין בדרך של אלימנציה ובין אגב הסתייעות בכללי ההיגיון, כי הייתה מצידה של המדינה ואנשיה רשלנות... כל מסקנה אחרת תגרור אחריה הטלת אחריות מוחלטת של המדינה, סמכות השמורה למחוקק
".
(הדגשות שלי ר.א).
עיון בפסיקה מעלה כי, רק במקום בו ניתן לקבוע רשלנות להותרת/עזיבת/ הפקרת, אמצעי לחימה ע"י צה"ל ,כגון לאחר פעילות ירי ואימונים של צה"ל, הוטלה אחריות על המדינה. אולם, בהיעדר אינדיקציה לפעילות כאמור, לא היה די בעובדה שאמצעי לחימה שבשימוש צה"ל גרם לנזק, כדי לחייב את המדינה ברשלנות
. קל וחומר בענייננו, כשלא הוכח כלל שהמדובר היה בנשק של הנתבעת (ולא בנשק מוברח לארץ, לדוגמא),וכשלא הוכחה רשלנות כלשהיא של המדינה בהגעת הנשק לאותו יורה, לא ניתן להטיל אחריות על הנתבעת .
17.
בשלהי

פסק דין
זה ורק מאחר שהתובעים התעקשו להרחיב בעניין,מצאתי לציין כי מבלי לפגוע בזכות שהיתה לתובעים להגיש ערר על סגירת תיק החקירה (ובצד האמור בסעיף 4 לעיל,
על כי רשלנות המשטרה בחקירתה לאחר מות המנוח, גם אם הייתה מוכחת, לא רלוונטיות לקביעת הרשלנות בגין עצם מות המנוח),מצאתי כי לא הוכח שהמשטרה התרשלה בחקירת האירוע. המשטרה השקיעה מאמצים רבים בניהול תיק החקירה ,בחקירת עדים ובדיקת ראיות נדרשות. טענות התובעים לגבי קצב וסדר התקדמות החקירה, הינן טענות
שאינן רלוונטיות כאמור להליך שבפני
ואולם בכל מקרה,
לא שוכנעתי כי בשלב סגירת התיק ניתן היה להגיע לממצא בדבר זהות היורה: מחמוד שרקיה אישר
בחקירתו במשטרה, כי היריות בחתונת בנו מוראד היו מכיוון מזרח, היינו מכיוון ביתו של אחיו, איברהים ז"ל: "בזמן המסיבה אני שמעתי יריות קרובות מאוד מכיוון הבתים.." אך מיד לאחר מכן, לא ידע להשיב היכן בדיוק היה הירי (עמ' 1 שורות 16-14). ממילא, בעדותו במשטרה, לא ידע לומר מי ביצע את הירי (עמ' 1 שורה 22). העד מחמוד השיב בשלילה לשאלה האם הזמין את הירי ולא ידע להשיב האם מי מבני משפחתו יזם את הירי. על עדותו זו חזר גם בבית המשפט (עמ' 27). גם טארק שנחקר במשטרה, אישר שהיה ירי בחתונת מוראד, אך לא ידע להשיב מאיזה כיוון וממילא לא ידע להשיב, האם חזה בירי מעל גג ביתו של איברהים. הוא הדין ביחס לחאלד שאישר שבחתונת מוראד היו יריות שמחה "מקרוב" אך לא ידע מי ירה.
לא מצאתי עדות ישירה שקושרת את טארק, או חאלד, להזמנת יורים לחתונה.כן לא מצאתי עדות ישירה הקושרת את אבריק ואת חוסאם לביצוע הירי ואף אין עדות ישירה לזהות משבשי הראיות ומסירי הקליעים מגג הבית. גם העובדה שחאלד שוחח לכאורה עם חוסאם סמוך לאירוע, בניגוד להכחשתו הראשונה (ת/9 ות/10), אין בה כשלעצמה כדי להעיד על קיום ראיות מספיקות להגשת כתב האישום בגין הירי דווקא.
ברור כי גם אם קיימות סתירות בין דברים שאמרו העדים בפני
ביה"מ לדברים שנאמרו במשטרה, אין בסתירות אלה, כדי להעיד על חקירה רשלנית שכן התביעה לא הייתה יכולה לחזות סתירה, כזו או אחרת, בין דבריהם במשטרה לעדותם בהליך מאוחר זה. התביעה רשאית הייתה לשקול בעת בחינת דיות הראיות את עדותו של שחאדה לעניין המצאותו לצד חוסאם בסמוך לאירוע הטרגי (ת/7) ואף את עדות פאיז (ת/15). ב"כ התובעים, בחקירה בבית המשפט, ניסה לעמת את טארק עם העובדה שישנן תמונות המפלילות בשיבוש ראיות, קרי איסוף התרמילים מהזירה (עמ' 34 שורות 23-22), אך ברי כי אילו היו תמונות שכאלה, חזקה שהיו מוצגות למשטרה בעת החקירה ולבית המשפט במסגרת שמיעת הראיות בתיק זה.
הובהר כי כלי הנשק ממנו בוצע הירי לא נמצא/נתפס (ראה בעדות המומחה מר קופמן) ולא הוכחה הטענה/השערה, שהועלתה ע"י בא כוח התובעים, כאילו בוצעה החלפת קנה בנשק ואפילו אם בוצעה,כאילו ניתן היה לאתרו.
למעשה, העדות עליה נסמכה התביעה באשר לזהות היורים, ואשר בגין עדות זו, נטען כי המשטרה התרשלה בכך שלא הצביעה על זהות היורה, היא עדותו של חתאם סעד בלבד. (וברי כי עדות אב המנוח על דברים שאמר לו חאתם,הינה עדות שמיעה,שאין לה משק
ל שעה שחאתם עצמו לא אישר את אותם דברים במשטרה). דא עקא מחקירת חתאם סעד במשטרה עולה כי הוא הכחיש שראה את חוסאם. לעומת זאת, הוא תיאר אדם גדול, גבוה שאיננו מהכפר, בהיר בפני
ם ועם שיער קצוץ. בהמשך, לא שלל אפשרות כי יוכל
לזהות אותו, אך הסתייג ופחד שמא יפליל אדם חף מפשע. כלומר, חאתם לא זיהה במי מדובר. בהערת אגב אציין כי בחקירתו במשטרה ציין כי איננו מוכר לו, אך בבית המשפט, דווקא אישר כי את בריק עטאללה הוא מכיר מאז ומתמיד (עמ' 106 שורה 28). ללמדך, שספק רב אם ניתן היה להסתמך על עדות זו לצורך הרשעה.
עוד אציין כי
לא הוכח ולו בראשית ראיה, קשר בין מר מוסא, אביו של עטאללה, לבין השוטר מוניר שהיה אחראי, יחד עם חוקרים נוספים, על חקירת האירוע. מדובר בטענה קשה מאוד שמייחס התובע למשטרה, ביחס קבלת החלטה מוטית, שיקולים זרים ושחיתות שלטונית, שלא הוכחה. בהקשר זה אציין כי התובע העיד כאילו השוטר מוניר נצפה מבקר תדיר בביתו של מוסא, אך לא העיד ולו עד אחד לתמוך בטענתו וכאילו ראה את מוניר מגיע לביתו של מוסא
.
18.
לסיום-כפי שנאמר בע"א 6445-11-10 שאוזכר לעיל,הנטיה הטבעית והמובנית היא לפצות נוכח הכאב והסבל שנגרם לתובעים. אולם,עם כל ההשתתפות בצער משפחת המנוח,לא ניתן,רק בשל רגשות צער אלו,לקבוע אחריות לנתבעת. קביעת אחריות המדינה למות המנוח בנסיבות שבפני
תהיה למעשה קביעת אחריות מוחלטת של המדינה בכל מקרה של ירי בישובים במגזר הערבי,אחריות שלא נקבעה בדין ומנוגדת להלכה הפסוקה.


לאור כל האמור,אני מורה על דחיית התביעה.

לפנים משורת הדין ובנסיבות,לא אחייב בהוצאות.
















ניתן היום, ו' חשון תשע"ט,15
אוקטובר 2018
, בהעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 23684-09/12 עיזבון המנוח חאמד עבדאללה, עדנאן עבדאללה, סאהרה עבדאללה נ' מדינת ישראלמשרד הביטחון/אגף אמרכלות, משק, המשרד לבטחון פנים (פורסם ב-ֽ 15/10/2018)