פסקי דין על שושנה בן עמי | פסקי דין על רענן אלוני

39193-10/15 תאמ     29/10/2018




תאמ 39193-10/15 שושנה בן עמי נ' רענן אלוני








בית משפט השלום בכפר סבא


29 אוקטובר 2018
תא"מ 39193-10-15 בן עמי נ' אלוני




בפני

כב' הרשם הבכיר צוריאל לרנר


תובעת

שושנה בן עמי


נגד

נתבע
רענן אלוני



פסק דין


רקע
1.
בפני
תביעה שטרית, בסך 15,000 ₪, שעניינה שיק של הנתבע, שנמסר כשיק ביטחון בקשר עם הסכם שכירות, ושהופקד בבנק אך חולל מחמת שבוטל, והוגש לביצוע בהוצאה לפועל (תיק 508870-08-15). הנתבע הגיש התנגדות; רשות להתגונן ניתנה (בהעדר התייצבות); תצהירי עדות ראשית הוגשו; עדים נחקרו; ועתה הגיעה העת להכריע במחלוקת.

2.
בין התובעת ובעלה, מר שאול בן עמי, לבין הנתבע, נחתם הסכם שכירות בשנת 2013, למשך שנה, ולאחריו הוארך ההסכם למשך שנתיים, עד סוף יולי 2016, בדמי שכירות של 7,000 ₪ לחודש. בפועל, בחודש יולי 2015 עזב הנתבע את המושכר, ואין חולק כי שילם את דמי השכירות ואת התשלומים השוטפים עד יום עזיבתו.

טענות הצדדים
3.
הנתבע טוען, כי עזיבתו ביולי 2015 היתה על דעת התובעת, ומאידך הוא טוען, כי נאלץ לפנות את הנכס בהתראה קצרה; עוד הוא טוען, כי השקיע במושכר מכספו-שלו לשם תיקון ליקויים שעל התובעת, כמשכירה, לתקן; ולאחרונה הוא טוען, כי אינו חייב לתובעת דבר, שכן שילם את דמי השכירות עד יום עזיבתו, הדירה שופצה במהלך חודש לאחר עזיבתו, ושוכר חלופי (שכבר חתם קודם לכן על הסכם, ואף אחסן את חפציו בחדר מחדרי המושכר בעוד הנתבע מתגורר בו) נכנס חודש לאחר מכן, כך שגם לא נגרם כל נזק מקיצור תקופת השכירות.

4.
התובעת טוענת, כי העזיבה לא היתה על דעתה, אלא בהודעה מפתיעה מטעם הנתבע ובניגוד להסכם, כי הנתבע הותיר אחריו עזובה רבה שהצריכה תיקונים וניקוי, כי ההסכם קובע פיצוי של חודש שכירות במקרה של קיצור (מוסכם, עם שוכר חלופי) של תקופת השכירות, ועוד על הנתבע לשלם עבור החודש (או לגרסתה, חודש ומחצה) בו עמד המושכר ריק. דמי השכירות לבדם מגיעים כדי 14,000 ₪ (או למעשה 17,500 ₪, אם עזב הנתבע באמצע החודש), ועוד טוענת התובעת להוצאות בסך 2,000 ₪ עבור שיקום הבית והשבתו למצב תקין.

דיון והכרעה
5.
עסקינן בתביעה שטרית, ובשיק ביטחון, דהיינו: שיק על תנאי. הלכה פסוקה היא, כי עושה השיק חייב להוכיח הן את קיום התנאי (אשר במקרה זה אינו שנוי במחלוקת), והן כי התנאי לא התקיים. לאמור: על הנתבע להוכיח, כי התובעת אינה זכאית לסכום השיק.

6.
אין בידי הנתבע אסמכתא כלשהי, היכולה לתמוך בטענתו, כי קיבל את הסכמת התובעת לעזיבת הנכס לפני תום תקופת השכירות. ההסכם עצמו קובע (סעיף 6.4.2) כי הנתבע רשאי לעשות כן רק בכפוף להמצאת שוכר חלופי להנחת דעת התובעת, וכי גם במקרה כזה יהיה עליו לשאת בדמי שכירות של חודש אחד, כפיצוי מוסכם מראש עבור הטרחה הכרוכה בהחלפת דיירים. לא זו בלבד שאין בפי הנתבע אסמכתא כלשהי לאותה הסכמה, אלא שלבטח שאין בפיו הסכמה לויתור על אותו חודש של שכירות שנקבע כפיצוי.

7.
כך, אין בפי הנתבע עדות מסייעת (למשל: של בעלה של התובעת, שאיש לא טרח להזמין; או של השוכר החלופי שנכנס במקומו, שאיש לא טרח להזמין; או אפילו של אשתו-שלו או בני משפחה אחרים, היכולים לתמוך בטענה שהיתה הסכמה כשכזו); וכן אין לו ולו בדל של תכתובת אחת המתעדת מגעים לקראת הסכמה, שלא לומר הסכמה מפורשת, למרות שקיץ 2015 הוא כבר תקופה בה נעשה שימוש נרחב במסרונים או בדואר אלקטרוני כדי להחליף הודעות.

8.
למעשה, גרסתו של הנתבע גם אינה מתיישבת על השכל הישר, שכן בד בבד עם טענתו להסכמת התובעת לקיצור תקופת השכירות, הוא גם טוען שגורש מהנכס בהתראה קצרה, ואף הביא שני עדים (שלא נחקרו על תצהירים), המאשרים כי הנתבע הזעיק אותם לסייע לו בפינוי המושכר מחפצים ובפירוק מחוברים, שכן עליו לעזוב לאלתר את המושכר. אם אמת בגרסה זו, הרי שהיא אינה מתיישבת עם טענת ההסכמה; ואם אין היא אמת – ממילא אין היא מסייעת בדבר.

9.
בנוסף, הנתבע גם נכשל בלשונו אגב עדותו, כאשר נעשה ניסיון לעמתו עם טענת התובעת, כי עזב בפועל באמצע חודש יולי, וכאשר נשאל כיצד הוא יודע מתי עזב את המושכר הסביר זאת בכך שנכנס לביתו החדש ביום הראשון של אוגוסט, הגם שלאחר מכן טען כי קיבל את החזקה בבית החדש כבר באפריל של אותה שנה, ואף לא נזקק לשפצו ולהכשירו למגורים. מכאן, כי לא היתה סיבה מיוחדת, לכאורה, להיכנס לבית החדש דווקא בתחילת אוגוסט, ולא היה בכך כדי לסייע בזכירת יום עזיבת המושכר. יוער, כי בתצהירי אותם שני חברים לא נזכר התאריך בו נקראו לסייע לנתבע בפינוי הנכס.

10.
לא למותר לציין, כי סעיף 18 להסכם השכירות קובע ממילא, כי כל שינוי או ויתור על תנאי מתנאי ההסכם ייעשה בכתב בלבד. כאמור, אין בידי הנתבע כל ראיה בכתב להסכמה בדבר קיצור תקופת השכירות, כך שאפילו היתה גרסתו לעניין זה מהימנה, לא היה בה כדי להועיל.

11.
עוד יש לציין, כי ברי כי קיצור תקופת השכירות, באופן המתואר על ידי התובעת, עולה כדי הפרה יסודית של ההסכם, וסעיף 10.2 של ההסכם קובע פיצוי מוסכם בסך 2,000 דולר (השקולים בקירוב לחודש שכירות.

12.
לפני סיום אזכיר גם, כי הנתבע טוען כי נעשה שימוש בחדר מתוך המושכר כדי לאחסן את חפצי השוכר החדש עוד לפני שהנתבע עצמו עזב את המושכר. לא מיותר להעיר, כי לא הובא לכך בדל של ראיה, לבד מעדותו של הנתבע עצמו, והתובעת מכחישה זאת. ממילא לא ברור איזו הגנה ביקש הנתבע לגזור מטענה זו, אולם בכל מקרה – אין בידיו להסתייע בה. בדומה, טענות קיזוז שהעלה הנתבע, בדבר הוצאות שהוציא במהלך התקופה, נותרו תלויות על בלימה, בלא שעלה בידו לבסס כי הוציא סכום בר קיזוז, ומהו אותו סכום.

13.
הווה אומר, לסיכום: הנתבע לא הוכיח כי התובעת הסכימה לקצר את תקופת השכירות, והוא אף לא הוכיח מתי עזב את הנכס, כך שגרסת התובעת, כי עזב באמצע יולי, אינה גרועה מגרסתו, כי עזב בסוף אותו חודש. חודש וחצי של שכירות, בצירוף הפיצוי החוזי המוסכם למקרה של הפרה, או בצירוף הפיצוי המוסכם למקרה של המצאת שוכר חלופי בהסכמה, מגיעים לסכום השיק ולמעלה מכך.

14.
בכל מקרה, אין על התובעת נטל להוכיח כי מגיע לה סכום השיק – אלא שומה על הנתבע להוכיח ההפך (ברי, כי פתוחה היתה בפני
ו הדרך להציג בפני
התובעת שאלון במסגרת ההליכים המקדמיים, ולדרוש פירוט הסכום, אך הוא לא נקט בדרך זו). לפיכך, והגם שהתובעת עצמה לא טענה את כל הנזכר לעיל במסגרת עדותה או בסיכום טענותיה, אין בכך כדי לסייע לנתבע. כן אין באי-הבאת עדים מטעם התובעת (כגון בעלה או השוכר החלופי) כדי לסייע.

15.
היוצא מהאמור, שהנתבע לא השכיל להפריך את חזקת התמורה ממנה נהנית התובעת, כאוחזת בשיק, ודין התביעה להתקבל.

תוצאה אופרטיבית
16.
התביעה מתקבלת, אפוא, באופן שיראו למפרע את ההתנגדות כאילו נדחתה, וההליכים יחודשו בתיק ההוצאה לפועל, ככל שלא ייפרע החוב בו תוך 30 יום (וככל שעוכבו עקב הגשת ההתנגדות).

17.
בהתחשב בתוצאת ההליך, ובאופן ניהולו (ע"י שני הצדדים, כעולה ממגוון ההחלטות שניתנו בתיק), אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת סכומי הוצאות אלה: את האגרות ששילמה (164 ₪ ליום 15.10.2016, ו-383 ₪ ליום 2.10.2018), ושכ"ט בסך 1,800 ₪. סכומים אלה הם בנוסף על הסכומים שכבר נזקפו בתיק ההוצאה לפועל ויצטברו על החוב בו.

ניתן היום,
כ' חשוון תשע"ט, 29 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.









תאמ בית משפט שלום 39193-10/15 שושנה בן עמי נ' רענן אלוני (פורסם ב-ֽ 29/10/2018)