פסקי דין על יהושע והבה | פסקי דין על טרקוטה אופקים תעשיות חרס | פסקי דין על אברהם והבה

20011-01/17 א     02/11/2018




א 20011-01/17 יהושע והבה, טרקוטה אופקים תעשיות חרס בע"מ נ' אברהם והבה








בית משפט השלום בבאר שבע



ת"א 20011-01-17 והבה ואח' נ' והבה




תיק חיצוני: מספר תיק חיצוני





בפני

כבוד השופט
יעקב דנינו


התובעים:

1
.
יהושע והבה

2
.
טרקוטה אופקים תעשיות חרס בע"מ


נגד

הנתבע:
אברהם והבה


החלטה

מונחת בפני
י "בקשה בכתב למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד", במסגרתה עותרים התובעים ליתן סעד זמני האוסר על הנתבע לעשות דיספוזיציה ביחס ל-11% ממניות חברת "אברהם ויהושע והבה
בע"מ" (להלן: "החברה החדשה") המוחזקות בידו, עד למתן

פסק דין
בתביעה בהליך דנא.

במסגרת הבקשה, נטען כי התובע 1 (להלן: "התובע") והנתבע, הינם אחים, ובעלים בחלקים שווים במניות התובעת 2 (להלן: "חב' טרה קוטה").

לפי הנטען, חב' טרה קוטה הינה הבעלים של זכויות החכירה במגרש שפרטיו מתוארים בכתב התביעה (להלן: "המקרקעין"), ואשר על גביו ניצבים מספר מבנים.

כעולה מכתב התביעה, ברבות הזמן חב' טרה קוטה צברה חובות לבנק לאומי לישראל בע"מ, לשני מלווים נוספים, מר חיים דובין וחב' פלסטופק בע"מ, וכן לעיריית אופקים בשל חיובי ארנונה.

בהינתן שלפי הנטען בכתב התביעה, התובע והנתבע היו ערבים אישית לחובות חב' טרה קוטה בבנק לאומי לישראל בע"מ, הם פעלו לסילוק החוב לבנק בתשלום סך של 2,500,000 ₪, וכן הגיעו להסכמה עם עיריית אופקים אודות גובה חובה של חב' טרה קוטה לעירייה, בכפוף לתשלום סך של 700,000 ₪ באופן מיידי.

מכל מקום, ביום 11.10.13 נחתם בין התובע, הנתבע וחב' טרה קוטה הסכם, שתכליתו היפרדות בין התובע לבין הנתבע ביחס לפעילותה של חב' טרה קוטה, תוך שמירת המקרקעין בידי התובע והנתבע יחדיו, באמצעות החברה החדשה אליה יועברו הזכויות במקרקעין.

בסעיף 5 להסכם, נקבע, בין היתר, כי החברה החדשה תדאג לקבל הלוואה בנקאית על סך 2,700,000 ₪, וכי 700,000 ₪ מתוך סכום זה יועברו לעיריית אופקים לשם כיסוי חובות ארנונה (בהקשר זה יושם אל לב כי בס' 9 לכתב התביעה צוין כי חב' טרה קוטה נטלה את ההלוואה, אך לאור האמור בס' 5 להסכם, ככל הנראה התובעים לא דייקו בנדון).

כן נקבע בהסכם מנגנון לתשלום החזר ההלוואה על ידי התובע והנתבע, כמו גם באשר לתשלומים נוספים.

בפרק הבטוחות שבהסכם נקבע כי שווי הנדל"ן לפי הסכם זה הינו 8,000,000 ₪. משכך, "מוסכם ש-1% מניות שווה 80,000 ₪" (ס' 26(ג) להסכם), וכי "מוסכם שמי מין (כך במקור) הצדדים לא יעמוד בהתחייבויות בהסכם זה והצד השני ישלם את חלקו של האחר, יקוזז חלקו של הצד המפגר לפי המפתח הבא: שילם צד א' 80,000 ₪ על חשבון צד ב', יקוזז חלקו של המפגר בתשלום ב-1% מזכויותיו בנכס" (ס' 26(ד) להסכם).

התובעים טענו כי חב' טרה קוטה נשאה לאורך השנים בתשלום מלוא חובה, ואילו הנתבע "מתמיד בהפרת ההסכם למן יום חתימתו ועד עצם היום הזה, ואינו נושא בחלקו אף לא באגורה שחוקה אחת" (ס' 11 לבקשה).

לפי הנטען, במועד הגשת כתב התביעה בחודש ינואר 2017, עמד הסכום שלא שילם הנתבע בגין החזרי ההלוואות, על סך 166,673.5 ₪, וכי מאז הוגשה התביעה ועד מועד הגשת הבקשה, היה על המשיב לשאת בסכום נוסף על סך 238,100 ₪, כפי החישוב האריתמטי המפורט בבקשה.

נוסף לכך, נטען כי הנתבע לא שילם אף את חלקו בחוב הארנונה המצטבר לעיריית אופקים, אשר נכון למועד הגשת כתב התביעה עמד על 29,984 ₪, וממועד הגשת כתב התביעה ועד למועד הגשת הבקשה, נצבר חוב נוסף על סך 191,367 ₪.

כאמור, מנגד, התובעים טענו כי מאז נחתם ההסכם ועד הנה, שילמו, הן ביחס להחזרי ההלוואות והן בגין הארנונה, 823,264 ₪ (ראה צירוף הסכומים בס' 17 לכתב התביעה), ומתוך שכך, לאור האמור בסעיף 26 להסכם, זכאים התובעים לכך ש-10% נוספים ממניות החברה יועברו לידי התובע, על חשבון חלקו של הנתבע.

נוכח זאת, נטען כי הוכח שלתובעים עילת תביעה לכאורית.

באשר למאזן נוחות, טענו התובעים כי אי מתן סעד זמני בעת הזו, עלול להוביל לכך שהנתבע יבצע דיספוזיציה במלוא מניות החברה המוחזקות בידיו.

בהיות התובעים ערים לכך שעל פניו הבקשה סובלת משיהוי, נטען כי לאחר שניתן

פסק דין
בתיק אחר, ניסו הצדדים לבוא בדברים, ורק זמן קצר לפני הגשת הבקשה באו לכלל מסקנה כי הדבר לא יסתייע בידם, ולכן הבקשה הוגשה בעת הזו.

בתגובת הנתבע לבקשה
, נטען תחילה כי הסעד המבוקש בבקשה זהה בעיקרו לסעד שבכתב התביעה, ובהתאם להלכה הנוהגת, ככלל, לא ימהר בית המשפט להעניק סעד בנסיבות אלה.

כן נטען כי חרף ניסיון התובעים לטעון כי מדובר בתביעה למתן סעד הצהרתי, הלכה למעשה,
תוכנה של התביעה מלמד כי מדובר בתביעה למתן סעד כספי.

כן טען הנתבע כי בכתב התביעה עתר התובע להצהיר כי יש מקום לרשום על שמו 5.47% נוספים ממניות החברה החדשה, וכי בבקשה דנא מבוקש להגדיל את חלקו לכדי 11%, ואפשר שבמועד מאוחר יותר תוגש בקשה נוספת בהתייחס לאחוזים נוספים ממניות החברה החדשה.

באשר למאזן הנוחות, טען הנתבע כי התובעים לא הצביעו על נזק בכלל שייגרם להם, ונזק בלתי הפיך בפרט, ככל שלא יינתן הסעד הזמני לאיסור דיספוזיציה.

הנתבע הוסיף וטען כי לא ניתן להלום טענת התובעים לפיה, אי מתן הסעד עלול לגרום לכך שהנתבע יבצע דיספוזיציה במלוא מניות החברה המוחזקות בידיו. זאת, מאחר שאם כך סברו התובעים, לא ברור מדוע לא פעלו בהליך משפטי מתאים מאז השתכללה לכאורה זכותם לקבלת האחוזים הנוספים, כתוצאה מסתברת מאי תשלום חלקו הנטען של הנתבע.

עוד טען הנתבע כי התובע חפץ לסכל את תוצאות פסק הדין שניתן על ידי כב' בית המשפט המחוזי בת.א. 35080-11-15, ובכך לעכב את דיווח המס. זאת, הגם שאילו היו התובעים מקיימים את הוראות ההסכם עת נחתם ביום 11.10.13, היה בכוחו של הנתבע לבקש צו פירוק שיתוף.

בתשובת התובעים לתגובת הנתבע
, נטען כי מדובר ב"תביעה חפצית-קניינית לקבלת מניות החברה ולא רק תביעה כספית" (ס' 2 לתשובה). התובעים ציינו כי בהסכם נקבע שמי שיחזיק בידיו למעלה מ-55% ממניות החברה, יהיה גם בעל זכות ההכרעה בה, ולכן, "לכך יש משמעות שהיא מעבר לשווין הכספי של המניות" (שם, שם).

כן נטען, כי ככל ששווי מניות החברה החדשה יעלה על 8,000,000 ₪, כי אז שוויו של כל אחוז במניות החברה יהא בשיעור גבוה מ-80,000 ₪, ובכך ייגרם למבקשים הפסד בגובה ההפרש.

התובעים חזרו וציינו כי אי מתן צו מניעה עלול לסכל את קיומו של ההסכם, מתוך חשש שהנתבע יעביר את מלוא מניותיו לצד השלישי. בהקשר זה נטען, כי "לאחר הגשת הבקשה למתן צו מניעה זמני, ולאחר שהיה ידוע למשיב עליה, עשה המשיב ניסיון למכור את חלקו בחברה לצד ג'" (הפסקה האחרונה בס' 2 לתשובה).

באשר לטענת השיהוי, טענו התובעים כי בין הצדדים התנהלו הליכי מו"מ, ורק לאחר שהמגעים הגיעו למבוי סתום, הוגשה הבקשה דנא. נוכח זאת, כך נטען, "עשיית שימוש ברצונם הטוב של המבקשים כחרב נגדם, היא מעשה בלתי הגון בלשון המעטה" (ס' 3 לתשובה).

בכל הנוגע לטענה בדבר הזהות שבין הסעד הזמני לבין הסעד הסופי, נטען כי אין זהות בין השניים. הסעד המבוקש בכתב התביעה הינו להעביר את זכויות הנתבע בחברה החדשה לידי התובע, ואילו במסגרת הבקשה למתן סעד הזמני אין דרישה כי מניות הנתבע יועברו מחזקתו, אלא אך למנוע העברתן לצד שלישי לשם מניעת סיכול הסעד הכלול בכתב התביעה.

בהחלטתי מיום 28.10.18, הוריתי לצדדים להודיע האם הם מבקשים כי תינתן החלטה בבקשה על יסוד הכתובים, ללא צורך בקיום דיון. בהודעה שהוגשה ביום 31.10.18 ציינו ב"כ הצדדים כי מוסכם עליהם כי תינתן החלטה על יסוד הכתובים.

דיון

אחר שנתתי דעתי לטענות התובעים, באתי לכלל מסקנה כי אין מקום להורות על מתן סעד זמני, ואלו הם טעמיי:

א.
שיהוי ניכר בהגשת הבקשה - עניינו של כתב התביעה סב אחר הנגזרת מההפרה הלכאורית של ההסכם שנכרת בין התובע לנתבע ביום 11.10.13, אשר מכוחו היה על הנתבע לשלם סכומים מוגדרים, הן ביחס להחזרי הלוואה שניטלו במועד מוקדם יותר והן ביחס לתשלומים אחרים.

אכן. בהסכם נקבע כי ככל שאיזה מבין הצדדים לא יעמוד בחיוביו, וכתוצאה מכך הצד האחר ישלם חלקו, כי אז כנגד כל 80,000 ₪ שישולמו על ידי הצד האחר, יקוזז אחוז אחד מזכויותיו של הצד המפר בחברה החדשה.

בבקשה נטען, כאמור, כי בעוד אשר חב' טרה קוטה משלמת את מלוא סכום ההלוואה במשך השנים שחלפו, הרי הנתבע "מתמיד בהפרת ההסכם למן יום חתימתו ועד עצם היום הזה, ואינו נושא בחלקו אף לא באגורה שחוקה אחת" (ס' 11 לבקשה).

ככל שכך הם פני הדברים, הרי אם הנתבע לא שילם חלקו, לרבות סך של 5,000 ₪ שהיה אמור לשלם מדי חודש בשנתיים שלאחר חתימת ההסכם (ראה ס' 7 להסכם; השווה: ס' 10 לבקשה), כי אז זכותו של התובע לקבלת אחוז ראשון נוסף, השתכללה בסביבות חודש אפריל 2015.

התובע לא פעל בכל הליך משפטי באותו מועד, למרות שעל פניו, החשש שהוא מעלה בבקשה היום,
לפיו הנתבע עלול לבצע דיספוזיציה במלוא מניות החברה המוחזקות בידיו, נכון היה באותה מידה כבר החל מהמועד בו קמה לכאורה זכותו לקבלת אחוז נוסף בחברה החדשה, על רקע אי תשלום הסכומים אותם חב הנתבע לפי הוראות ההסכם.

יתר על כן
. מאז ועד מועד הגשת כתב התביעה בחודש ינואר 2017, נטען בכתב התביעה כי הנתבע המשיך לא לשאת באיזה מבין התשלומים בהם הוא חב, בסכום המצטבר לכדי למעלה מ-438,270 ₪, שערכן במניות החברה החדשה הינו בשיעור 5.47%, בהתאם לסעיף 26(ד) להסכם.

לאור זאת, בכתב התביעה עתר התובע להצהיר כי הוא זכאי לכך שיירשמו על שמו 5.47% נוספים ממניות החברה החדשה, לבד מ-50% המוקנים לו ממילא.

ואולם, בצד כתב התביעה לא הוגשה כל בקשה למתן סעד זמני, חרף החשש שמעלים כאמור התובעים בבקשה, לפיו הנתבע עלול לבצע דיספוזיציה במניות החברה החדשה המוחזקות בידיו.

הלכה היא מלפנינו כי מי אשר חפץ לשכנע את ביהמ"ש בדוחק הנסיבות, שיש בה כדי להצדיק התערבות מוקדמת במעמד צד אחד, עליו להגיש הבקשה ללא שיהוי, שכן, בעצם הגשת הבקשה המאוחרת יש משום ראיה לסתור טענתו שהצו חיוני ושנתינתו אינה סובלת דיחוי.

בקשה למתן סעד זמני הינה במהותה סעד מן היושר, הנתונה לשיקול דעתו של בית המשפט. לאור זאת רשאי ביהמ"ש לשקול, בהחליטו האם ליתן סעד הצהרתי כמבוקש, גם את התנהגות המבקש, דהיינו, בין היתר, שיהוי (ראה, למשל, ע"א 19/81 ביבי נ' הורברט, ל"ז (2)497; בג"צ 453/84 איתורית בע"מ נ' שר התקשורת, פ"ד לח(4) 615, 621).

בכל ההערכה. החשש המשמש יסוד לכך שהנתבע עלול למכור מניותיו בחברה החדשה לידי צד שלישי, נכון היה לכל אורך התקופה שחלפה מאז הפר הנתבע לכאורה את ההסכם שנכרת בחודש אוקטובר 2013. לא הוברר מדוע כשנה ושמונה חודשים לאחר שהוגשה התביעה דנא, נזכרו התובעים לטעון כי החשש הנזכר הפך לפתע דחוף.


לא ייפלא, אפוא, כי כבר עם הגשת הבקשה הבינו התובעים כי אומנם השיהוי מעיב על קבלת הסעד המבוקש, ועל כן, הקדימו וציינו: "אשר לטענת שיהוי אפשרית מצד המשיב, לאחר מתן פסק הדין נעשו ניסיונות חוזרים ונשנים להביא לפתרון כולל של הסכסוך...רק משהתברר לפני פחות משבועיים כי כלו כל הקיצין...פנו המבקשים להכנת בקשה זו" (ס' 23 לבקשה).

ככל הנראה, התובעים כיוונו בדבריהם לפסק הדין שניתן על ידי כב' ביהמ"ש המחוזי ביום 5.7.16, במסגרת ת.א. 35080-11-15. ואולם, משהוגשה התביעה דנא ביום 9.1.17, חזקה על התובעים כי בעת הגשת התביעה כבר באו לכלל מסקנה כי המו"מ כשל, ולכן, נקטו בהליך משפטי. משכך, חוזר ומתעצם השיהוי הרב בהגשת הבקשה.

במסגרת התגובה לתשובה טענו התובעים למאמצים להביא לכלל סיום את ההליכים ביניהם במועד אחר, "עוד טרם הגשת כתב ההגנה על ידי הנתבע" (פסקה ראשונה בס' 3 לתגובה).

אפשר אומנם כי בין הצדדים נוהל מו"מ גם לאחר פסק דינו של כב' ביהמ"ש המחוזי (כנטען בס' 23 לבקשה) וגם עובר להגשת כתב ההגנה בתיק דנא (כעולה מהבקשה שהגישו בתיק ביום 14.6.17). עדיין,
לא מחוור מדוע לא הוגשה בקשה למתן סעד זמני מיד עם הגשת כתב התביעה בחודש ינואר 2017.

אם בכך לא די
. בהודעה שמסרו התובעים לתיק ביהמ"ש ביום 14.1.18, ציינו: "בשלב זה נראים הדברים כי הגישור לא עלה יפה. אשר על כן, מתבקש בית המשפט הנכבד ליתן הוראות להמשך הדיון בתיק זה...". לאור זאת, לכל הפחות, אם במועד זה שיקפו התובעים במובהק את העובדה כי הליכי המו"מ לא הסתייעו, ניתן היה לצפות כי יגישו את הבקשה למתן סעד זמני מיד עם הגשת ההודעה.

לא כך עשו.

ב.
עניינו של הסעד המבוקש הינו כספי, שככלל אינו עילה למתן סעד זמני - על מנת לבסס זכות לקבלת סעד זמני, על המבקש להצביע על נזק בלתי הפיך שייגרם לו. בהלכה נקבע כי נזק בלתי הפיך יפורש כנזק ממשי ששום פיצוי כספי לא יהא בו כדי לתקנו, או שלא ניתן לאמוד את הפגיעה בכסף. על כן, כאשר ביהמ"ש שוקל האם ליתן הסעד המבוקש, עליו ליטול במניין שיקוליו את השאלה האם פיצוי בסוף ההליך, ככל שיוכיח המבקש טענותיו, יכול לפצות המבקש על נזקיו.

כב' ביהמ"ש העליון כבר קבע: "
אם הדין הוא
עם המשיבים, יוכלו הם למצוא את תקנתם בתובענה לסעד כספי, ולפיכך אין צידוק מספיק להגן על זכויותיהם, אם תוכחנה, על ידי מתן סעד של צו עשה זמני
" (רע"א 2430/91 טיב טירת צבי נ' דליקטיב, מה(4) 225, 229; השווה: רע"א 3031/97 ארז שיווק והפצת סיגריות נ' שמיע - פורסם במאגרים).

במקרה דנא, בכתב התביעה עתר התובע להצהיר כי הוא זכאי לכך שיירשמו על שמו 5.47% נוספים ממניות החברה החדשה. לחלופין, עתר התובע לחייב את הנתבע לשלם לו סך של 506,691 ₪. גם במסגרת הבקשה לתיקון כתב התביעה, עתר התובע לחלופין, להורות לנתבע לשלם לו סכומים מוגדרים, כפי המפורט בסעיפים 5 ו-7 לבקשה לתיקון כתב התביעה מיום 4.9.18.

הנה כי כן. חרף ניסוח כותרת כתב התביעה, התובעים עתרו לחלופין למתן סעד כספי בלבד, תחת הסעד ההצהרתי להורות כי יירשמו על שם התובע אחוזים נוספים ממניות החברה החדשה.

ויודגש
. בסעיף 36(ג) לכתב התביעה המקורי נכתב מפורשות כי מבוקש "לחלופין (במקום סעיפים א' ו-ב' של סעיף זה) על הנתבע לשלם לתובעים את הסך של 506,691 ש"ח" (השווה ס' 7 לבקשה לתיקון כתב התביעה מיום 4.9.18; סעיף 36(א) דן בסעד ההצהרתי להורות כי יירשמו על שם התובע 5.47% נוספים ממניות החברה החדשה, וסעיף 36(ב) דן בסעד כספי אחר).

מעצם העובדה שהתובעים עתרו, לחלופין, לקבל סעד כספי בלבד כמפורט בסעיף 36(ג) לכתב התביעה, תחת הסעד ההצהרתי, נמצאנו למדים כי מבחינתם מענה כספי משרת את הסעד המבוקש.

אכן. במסגרת התגובה לתשובה, נטען לראשונה כי לפי הוראת סעיף 26(ה) להסכם, "מי שיחזיק בידיו למעלה מ-55% ממניות החברה, יהיה גם בעל זכות ההכרעה בה" (ס' 2 לתגובה). לפיכך, נטען כי מדובר בתביעה חפצית-קניינית לקבלת מניות החברה ולא רק בתביעה כספית.

ואולם, לבד מן העובדה שככלל את אשר החסיר המבקש בבקשה, לא יוכל להשלים לראשונה בתשובה לתגובת הצד שכנגד, הרי אם טוענים התובעים כי משמעות נוספת נודעת לקבלת הסעד המבוקש, היה עליהם לפעול בהתאם.

לאמור. התובעים טוענים כי לפי הוראות ההסכם, "מי שיחזיק בידיו למעלה מ-55% ממניות החברה, יהיה גם בעל זכות ההכרעה בה", אך מאחר שלפי הנטען כבר במועד הגשת כתב התביעה, היה זכאי התובע שיירשמו על שמו 55.47% ממניות החברה החדשה, כי אז גם אם ניתן היה להניח שהסעד המבוקש אינו רק כספי כי אם גם "חפצי-קנייני", היה בכוחם של התובעים להגיש בקשה לסעד זמני כאמור עם הגשת כתב התביעה.

אף אם נאמר כי התובעים לא דייקו בס' 2 לתגובה, והתכוונו שלפי ס' 26(ה) להסכם, רק מי שיחזיק בידיו למעלה מ-56% ממניות החברה, יהיה גם בעל זכות ההכרעה בה, כי אז חוזרת סוגיית השיהוי הניכר למקומה. זאת, מאחר שלכאורה הזכות הנטענת שיירשמו על שם התובע למעלה מ-56% ממניות החברה, השתכללה לדידו של התובע לפני זמן רב.

מעבר לכך, לא הוברר מה החשש הגלום בעצם העברת מניות הנתבע לידי הצד השלישי, שעל פניו, בוודאי שזכויותיו לא יהיו טובות יותר מאשר זכות המעביר.

עוד יש לזכור כי במסגרת ההסכם, הצדדים צפו אפשרות כי מי מביניהם לא יעמוד בהתחייבויותיו הכספיות, והאחר ישלם את חלקו. במקרה שכזה, הסנקציה שנקבעה הינה כי כל סך של 80,000 ₪ שישולמו על חשבון המפר, יזכו את הצד המשלם באחוז אחד מזכויות הצד המפר בחברה החדשה.

הצדדים היו יכולים לקבוע בנוסף בהסכם כי על מנת להבטיח זאת, לא יהא רשאי מי מביניהם להעביר את הזכויות לצד שלישי, ומשלא עשו כן, אינני סבור כי יש מקום לקרוא לתוך ההסכם סעיף חוזי נוסף האוסר על עשיית דיספוזיציה במניות על ידי מי מבין הצדדים.

אין צריך לומר שככל שמי מבין הצדדים ימכור את מניותיו, או חלקן, לידי צד שלישי (ככל שהדבר לא נעשה עד הנה), כי אז חזקה עליו שהדבר ייעשה בכפוף להוראות ההסכם שנכרת בין התובע לבין הנתבע, ומתוך שכך, כי הצד השלישי יהא כפוף להוראות ההסכם.

באשר לטענה כי "לאחר הגשת הבקשה למתן צו מניעה זמני, ולאחר שהיה ידוע למשיב עליה, עשה המשיב ניסיון למכור את חלקו בחברה לצד ג'" (הפסקה האחרונה לס' 2 לתגובה לתשובה), ייאמר כי טענה זו לא נתמכה בתצהיר. בידוע הוא כי תצהיר נועד ליתן תוקף עובדתי לדברים הכלולים בבקשה, וחסרונו פוגם בזכותו של הצד שכנגד לעמוד על טיב הטענה העובדתית וביכולתו של ביהמ"ש להתרשם מתוקף הטענה (ראה והשווה: בש"א 1820/99 פורטונה נ' נרקיסי ראשל - פורסם במאגרים).

לבד מכך, לא הוברר מדוע דווקא הגשת הבקשה גרמה לנתבע לשקול למכור מניותיו, שכן, היה בכוחו לעשות כן מאז הועברו המניות לחזקתו בהתאם להסכם שנכרת בין הצדדים בחודש אוקטובר 2013.

טרם סיום, ולמען שלמות התמונה, ייאמר כי לא מצאתי לקבל טענת הנתבע לפיה יש לדחות הבקשה אך מן הטעם שקיימת זהות בין הסעד בבקשה לבין הסעד בכתב התביעה. זאת, משום ששוכנעתי כי לא קיימת זהות כאמור, כפי אשר פורט בס' 4 לתגובת התובעים לתשובה.

סיכומו של דבר
. נוכח השיהוי הניכר בהגשת הבקשה, על רקע היות עניינו של הסעד המבוקש כספי שככלל אינו עילה למתן סעד זמני, ובהתחשב בכך שמאזן הנוחות לא נוטה במובהק לטובת התובע - מצאתי לדחות הבקשה למתן סעד זמני בעת הזו.

אני מחייב את התובעים, יחד ולחוד, לשאת בהוצאות הנתבע בגין הבקשה, בסך של 4,000 ₪, אשר ישולמו תוך 30 יום, אחרת - יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין.

מזכירות בית המשפט תשלח העתק ההחלטה לידי הצדדים.

ניתנה היום, כ"ד חשוון תשע"ט, 02 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.










א בית משפט שלום 20011-01/17 יהושע והבה, טרקוטה אופקים תעשיות חרס בע"מ נ' אברהם והבה (פורסם ב-ֽ 02/11/2018)